ג.ב ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה

התובעים עותרים לקיים את צוואת מר מ.א.ב ז"ל (להלן: המנוח), מיום 14.1.2020 (להלן: הצוואה). בסעיף 4 לצוואה הוריש המנוח את כל עיזבונו לאשתו, אם תאריך ימים אחריו. מאחר שאשת המנוח הלכה לעולמה לפניו, יורשי המנוח הם אלה המנויים בסעיף 6 לצוואה, לאמור: בנו, בתו (להלן: ג', ל', בהתאמה), אלמנת בנו, י.ב ז"ל (להלן: א', י' ז"ל, בהתאמה), וילדיהם של א' וי'. 

היועמ"ש ביקש להתערב בהליך, לאור הוראת סעיף 12 לצוואה, שזו לשונה:

לשיטת היועמ"ש, לרבות בדיון מיום 15.5.2023, סעיף 12 לצוואה מחייב הקמת הקדש, ולכן יש למנות מנהל עיזבון שידאג לכך.

התובעים טוענים, שהמנוח ואשתו (להלן: ההורים) התקשרו בחייהם עם עמותת ד' (להלן: העמותה) בהסכם (נספח א' לאסופת מסמכים שהוגשה ביום 11.5.2023, להלן: ההסכם). לפי ההסכם ההורים תרמו לעמותה 500,000 ₪. מטרתה של התרומה היא "הקמת יד זיכרון לי.ב ז"ל (להלן: "ינ") שתשמש להנצחת זכרו, דרכו ופעילותו וכן להנצחת הערכים ששימשו נר לרגליו, חינוך נוער ואהבת הארץ. התרומה נועדה לשם שיפוץ אתר פעילות דרכים באופן כמפורט בנספח א' וכן לקריאת חלקים מפעילות ד', כמפורט להלן, ע"ש ינ', לשם הנצחתו" (סעיף 3 להסכם). ב"כ היועמ"ש לא חלקה על כך, שההסכם נכרת והתרומה הועברה, כמו גם על כך שהוקמה אנדרטה לזכרו של י' ז"ל (נספחים ב' – ד'). לטענת התובעים, ההורים שוחחו אתם אודות כוונתם להנציח את י' ז"ל באופן האמור, במקום הוראת סעיף 12 לצוואה (סעיף 3 לתצהירי ג' ול'). עוד נטען, שמצבו הרפואי של המנוח התדרדר במהירות ולכן לא היה ספק בידו למחוק את הסעיף האמור מצוואתו. לכן, כך התובעים, יש לקיים את הצוואה ללא צורך להקים את ההקדש האמור בסעיף 12.

לפי סעיף 12 לצוואה, בטרם יירשו התובעים את תמורת מכר הנכס מושא סעיף 5א לצוואה, יש להפריש סך של 450,000 ₪ לקופת מנהל העיזבון. זאת, על מנת שהסכום ישמש כקרן להנצחת י' ז"ל. ניתן לראות בהוראה זו תנאי, כמשמעותו בסעיף 43(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) (המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד), או חיוב, כמשמעותו בסעיף 45 לחוק (המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון...). האבחנה בין השניים איננה חדה לעיתים (השוו לעניין מתנה מותנית בתנאי לעומת חיוב נלווה למתנה, כאמור בסעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 - ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ נ' בטי קלימר, לו(4) 57, 65 (1982) ). ברם, לצורך ההכרעה אין משמעות של ממש לאבחנה בין תנאי לחיוב. זאת, מאחר שהמחלוקת היא: האם, מבחינה עובדתית, התנאי/החיוב התקיים בחיי המנוח? ככל שכך, האם, מבחינה משפטית, מייתר קיום זה את הוראת סעיף 12 לצוואה?

השאלה העובדתית קלה להכרעה, משום שג' ול' הגישו תצהירים, לפיהם ההורים החליטו לבצע את האמור בסעיף 12 לצוואה עוד בחייהם. הדבר בוצע, כך הוצהר, באמצעות ההתקשרות בהסכם עם העמותה. עוד הוצהר (אף הוכח במסמכים ותמונות שצורפו לתצהירי ג' ול'), שהנצחתו של י' ז"ל קרמה עור וגידים ובוצעה בפועל. ב"כ היועמ"ש וויתרה על זכותה לחקור את ג' ול', בטענה שהם בעלי אינטרס. מאחר שלמרבית בעלי הדין יש אינטרס, ברי שאין בכך כדי לפגום אפריורית במהימנות גרסתם. לפיכך מדובר בוויתור לא מוטעם על חקירה נגדית. המשמעות הראייתית היא, שגרסתם של ג' ול' לא שנויה במחלוקת (ע"פ 9141/10 אברהם סטואר נ' מדינת ישראל (נבו 28.04.2014) ). יתירה מזו, ההסכם עולה רעיונית בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 12 לצוואה, ואף הסכום דומה. נסיבות אלה מחזקות את גרסת התובעים. המסקנה היא, שעלה בידי התובעים להוכיח, שהמנוח ראה בהסכם ביצוע בפועל של סעיף 12 לצוואה.

השאלה המשפטית, באשר לנפקות ביצוע סעיף 12 לצוואה בחיי המנוח, פשוטה פחות. מאחר שהצוואה משקפת את רצונו האחרון של המנוח, והמנוח לא ביטל את סעיף 12 לצוואה – לכאורה יש לבצע את הוראות הסעיף ככתבן וכלשונן. עמדה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה המנחה, לפיה יש לנהוג זהירות יתירה בביטול צוואה במשתמע (עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 55729-10-21 פלוני נ' אלמוני (18.07.2022) ). אינני סבור שזו המסקנה המשפטית המתחייבת בנסיבות העניין, לרבות משום שלא מדובר בביטול של הוראת צוואה. את סעיף 12 לצוואה יש לפרש פרשנות תכליתית, שעניינה היעד שביקש המנוח להגשים (אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג), 366). המנוח ביקש להנציח את זכר י' ז"ל על ידי ייעוד כספים שישמשו לחינוך נוער לקשר עם ארץ ישראל, כאמור בסעיף 12 לצוואה. והנה, הוכח עובדתית, שהמנוח ראה בהסכם עם העמותה הגשמה של מטרה זו. משמע, התנאי או החיוב בצוואה התקיימו כבר בחיי המצווה. בנסיבות כאלה, הדרישה שאותו תנאי או חיוב יתקיימו שנית, בזו הפעם מכוח הוראות הצוואה, איננה מתיישבת עם רצון המנוח. זאת, משום שהמנוח לא התכוון לייעד להנצחת י' ז"ל שתי תרומות בסך של 450,000 ₪ אלא אחת. הדרישה להקמת הקדש לפי סעיף 12 לצוואה משמעותה יעוד של סכום כפול לאותה מטרה, ולכן גריעה כפולה מחלקם של היורשים. בכך לא מכובד רצון המנוח אלא מסוכל.

מקרה זה מחייב פרשנות של סעיף 12 לצוואה על דרך השלמת חסר, על מנת להגשים את רצון המנוח (השוו ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פד"י נג(2) 817, 832 (1999). זאת, משום שאין ספק עובדתי, שהמנוח ראה בהסכם עם העמותה הגשמה של סעיף 12 לצוואה. לכן יש לקרוא את הסעיף כאילו הוא כולל תנאי "ובלבד שהדבר לא בוצע בחיי".

לא למותר לציין, שהוכח עובדתית, באמצעות חלופת ההודעות בין בני המשפחה (נספח ה'), שהיורשים היו בסוד ביצועו של סעיף 12 לצוואה. עוד מתחוור מנספח ד', שהלוט מהאנדרטה לזכר י' ז"ל הוסר בחורף 2022. עובדות אלה תומכות במסקנה, לפיה המנוח לא ראה דחיפות יתירה לשנות את צוואתו, מאחר שלא צפה מחלוקת בנוגע לביצוע סעיף 12. עוד יש בהן לבסס את הטענה, שלמנוח אף לא הייתה שהות מספקת לשנות את הצוואה. זאת, לאור סמיכות הזמנים בין השלמת ההסכם עם העמותה לבין פטירתו (ביום 13.10.2022). מסקנות אלה תומכות אף הן בפרשנות האמורה.

לפיכך אני מורה על קיום הצוואה ללא צורך במינוי מנהל עיזבון או הקמת הקדש.

אין צו להוצאות.

יואיל ב"כ התובעים להגיש פסיקתא ערוכה לפי טופס 5 לתקנות הירושה. תואיל המזכירות לסגור את התיק. ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ג, 19 מאי 2023, בהעדר הצדדים.