שומר ואח' נ' שומר ואח'

1.במוקד התובענה עומדת נחלה 63 (להלן: "נחלה 63") במושב עין יעקב (להלן: "המושב").

השאלה שעומדת להכרעה בפני – מי זכאי להירשם כבעל הזכויות (בר רשות) בנחלה 63 שבמושב?

האפשרויות הרלוונטיות העומדות על הפרק (ונרחיב בכך להלן), הן:

תובעים 3-4 (להלן: "סיני");

נתבעת 1 (להלן: "לידר").

2.טרם שנתכבד להיכנס לפרטי התובענה נכיר את הנפשות הפועלות בה:

תובע 1 (להלן: "גדעון") – הוא בעל הזכויות בנחלה 24 במושב, בעלה של תובעת 2 (להלן: "עדה"), אביה של תובעת 3 (להלן: "שירלי"), חמיו של תובע 4, בעלה של שירלי (להלן: "שמואל") ודודהּ של לידר.

(באמצעות הפירוט בהתייחס לגדעון, כבר הכרנו את כל התובעים).

לידר (נתבעת 1) – היא בתו של אבי שומר (להלן: "אבי"), אחיו של גדעון. לידר וגרושהּ, נתבע 3 (להלן: "רונן"), רשומים כיום כבעלי הזכויות של נחלה 63 בסוכנות היהודית לארץ ישראל, נתבעת 5 (להלן: "הסוכנות"), אך טרם נרשמו כן ברשות מקרקעי ישראל, נתבעת 6 (להלן: "רמ"י").

נתבע 2 (להלן: "וולינר") – טוען לזכויות בנחלה 63 בעקבות הסכם שכרת עם לידר ביום 10.8.2019, שעל טיבו ומהותו נעמוד להלן.

רונן (נתבע 3) – היה נשוי ללידר (כיום גרוש ממנה), והוא רשום עימה בסוכנות כבעל הזכויות בנחלה 63. למען הדיוק – לידר ורונן התחתנו בשנת 2004 והתגרשו בשנת 2014 (עמ' 15 לפרו' שו' 33; עמ' 43 שו' 11-12).

המושב (נתבע 4) – הוא המושב בו מצויה נחלה 63, שהזכויות לגביה שנויות במחלוקת.

הסוכנות ורמ"י (נתבעים 5-6, בהתאמה) – הם גופים מיישבים, בהם אמורות להירשם הזכויות הנוגעות לנחלה 63.

3.נתעכב כבר בפתיח זה של פסק הדין על נקודה נוספת בכדי להבין טוב יותר את נסיבות המקרה דנן:

א.המושב דנן, הסמוך לגבול הצפון, נכלל ברשימת יישובי קו העימות;

ב.ככזה נכלל המושב בהחלטת הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות מיום 15.6.1977 שעניינה עקרונות הכפלת נחלות מייסדות במושבי הגליל.

ג.בשנים 2001-2003 נתקבלה החלטה על ידי משרד החקלאות על הליך תוספת נחלות ביישובי קו העימות. זאת במטרה לעודד את פיתוח הישובים באזור, והגדלת מספר התושבים;

ד.הנוהל לתוספת נחלות ביישובי קו העימות הסדיר את יישום ההחלטה האמורה.

שמו המדויק של הנוהל הוא – "נוהל ביצוע B37.03", שצורף להודעת רמ"י מיום 4.5.2022 (להלן: "הנוהל").

ה.בעקרון – כל נחלה מייסדת במושב (להלן: "נחלה מייסדת") תהא זכאית לנחלה נוספת, בתנאים שנקבעו בנוהל (להלן: "נחלה נוספת").

ו.במקרה דנן אין מחלוקת כי נחלה 63 הוא בגדר נחלה נוספת של נחלה 24 (שבעל הזכויות בה הוא גדעון), שהיוותה לגביו נחלה מייסדת.

ז.יודגש כי עד כה בנחלה 63 לא נבנה כל בית מגורים, וכל שקיים בנחלה הוא לול פעיל של מטילות (ליצור ביצים) – (עדותו של גדעון עמ' 5 לפרו' שו' 32; עדותה של לידר עמ' 12 לפרו' שו' 10-12).

 

סיפור המעשה לגביו אין מחלוקת

4.בעל הזכויות בנחלה 24 במושב (נחלה מייסדת) הוא גדעון.

לאימות האמור צורפו לתצהירי התובעים:

א.הסכם רכישת נחלה 24 מיום 14.11.1979 על ידי גדעון;

ב.אישור זכויות מטעם רמ"י מיום 24.10.2019, בו צוין כי הזכויות בנחלה 24 רשומות על שם גדעון.

5.היות שנחלה 24 הוכרה כנחלה מייסדת, היה זכאי גדעון לנחלה נוספת על פי הנוהל, והוא מימש זכות זאת.

6.הנחלה הנוספת מכוחה של הנחלה המייסדת 24 הינה נחלה 63 (בכך הודה אף אבי – עמ' 23 לפרו' שו' 26-27).

7.ביום 13.11.2002 חתם גדעון על תצהיר "הורים מייסדים" בה הקנה את הזכויות בנחלה 63 ללידר (להלן: "תצהיר מייסדים").

[כאן אעיר כי על תצהיר המייסדים הוספה אף חתימתה של עדה, הטוענת כי זויפה (ת/2). ברם אין צורך להכריע בשאלה זאת, שכן חתימתה של עדה על תצהיר המייסדים אינה מוסיפה או גורעת, וכלל לא היתה מחויבת המציאות, שכן בעל הזכויות הרשום של נחלה 24 הוא גדעון בלבד, והוא אינו מכחיש את חתימתו על תצהיר המייסדים].

8.בעקבות קניה זאת נרשמו בהמשך הדרך לידר ובן זוגה דאז רונן בסוכנות כבעלי הזכויות בנחלה 63, והתקבלו כחברים במושב.

9.עד כאן אין מחלוקת בעובדות בין הצדדים, והכוונה בעיקר לגדעון מחד גיסא, וללידר ואביה אבי מאידך גיסא.

 

נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים

10.טוען גדעון, כי היות שבמועד הקניית הנחלה הנוספת מס' 63, כל ילדיו היו מתחת לגיל 18, ועל מנת לא לפספס את ההזדמנות לקבל נחלה נוספת מכוחה של נחלה מייסדת 24 שהוא בעל הזכויות בה, פעל בעצת אחיו אבי (אביה של לידר), וחתם על תצהיר המייסדים לטובת לידר, כנאמנת לזכויות נחלה 63 בעבורו עד שיגיע מי מילדיו לגיל 18 שנים. אז, כשיגיע מי מילדיו לגיל 18 שנים, תעביר לו לידר את הזכויות בנחלה 63 אותה מחזיקה בנאמנות (סעיפים 8-11 לת/1), והוא יעביר הזכויות בנחלה זאת לאחד מילדיו הבגירים.

כך היה, וביום 2.9.2014 חתמה לידר על מכתב ויתור, אליו נתייחס בהרחבה להלן, במסגרתו ויתרה על זכויותיה בנחלה 63, שהוחזרה לגדעון (כבעלים של נחלה מייסדת 24), והוא העניקהּ כנחלה נוספת לבתו שירלי בשנת 2015.

כיום הוא מעונין כי הזכויות בנחלה 63 יירשמו על שם סיני (בתו שירלי וחתנו), שאף התקבלו כחברים במושב על ידי ועד המושב והאסיפה הכללית.

11. מנגד טוען אבי, שהיה הדומיננטי בעניין (וללידר אין ידע אישי בעניין – עדותה עמ' 3 לפרו' שו' 37; עמ' 4 לפרו' שו' 21-26), כי גדעון חתם על תצהיר המייסדים בו הקנה את הזכויות בנחלה הנוספת 63 ללידר באופן מוחלט, ולא בנאמנות. זאת במסגרת הסכמה בעל פה שהושגה ביניהם בשנת 2002, כי ניר, בנו של גדעון (להלן: "ניר") יירשם כבן ממשיך בנחלה 14 במושב, שבעלי הזכויות בה היו הוריהם (ההורים של גדעון ואבי, שהלכו לעולמם), ולידר תקבל את נחלה 63, שהינה הנחלה הנוספת של נחלה מייסדת 24.

בעקבות סיכום דברים זה, ניר נרשם כבן ממשיך בנחלה 14 ביום 30.10.2005 (ובהמשך, בשנת 2012, לאחר פטירת הסבתא (בשנת 2011) כבעל הזכויות בנחלה זאת) ולידר קיבלה הזכויות בנחלה 63 מכוחו של תצהיר המייסדים (ראו סעיפים 16-17 ל-נ/2).

לכן לטענת אבי – לידר, הרשומה כבר בסוכנות כבעלת הזכויות בנחלה, היא בעלת הזכויות הנכונה בנחלה 63.

12.להשלמת התמונה אציין, כי גדעון בעדותו, כפי שנראה להלן, הכחיש כל הסכמה כזאת בינו לבין אבי, וציין כי ניר נרשם כבן ממשיך בנחלה 14 (נחלת הוריו), כיוון שזה היה רצונה של אימו, שרשמה בחייה את ניר כבן ממשיך של נחלה 14 (עמ' 6 לפרו' שו' 21-23; עמ' 7 לפרו' שו' 28).

13.הכרעה במחלוקת זאת שבין גדעון לאבי תכריע למעשה את התובענה האמורה.

 

 

 

השתק שיפוטי

14.לכאורה במקרה דנן קיים השתק שיפוטי המכריע במחלוקת דלעיל שבין הצדדים, ולכן אפתח בו.

15.כפי שצוין לעיל, רונן ולידר היו נשואים זה לזו ובסופו של יום התגרשו.

16.בעקבות נישואיו ללידר אף התקבל רונן כחבר במושב, והזכויות בנחלה 63 נרשמו אף על שמו (ראו אישור זכויות מטעם הסוכנות לגבי נחלה 63 מיום 24.11.2019, צורף כנספח 12 לנ/4).

17.ביום 17.12.2014 הגיש רונן תביעה כספית על סך של 59,238.50 ש"ח נגד אבי (אביה של לידר, חמיו לשעבר) בבית משפט לענייני משפחה בקריות (להלן: "תיק המשפחה").

כתב התביעה צורף לתצהירי התביעה בתובענה דנן.

לפי הנטען בכתב התביעה שם, זוכה חשבונו של רונן במושב בסכום של 40,800 ₪ ביום 9.1.2008, אולם סמוך לאחר מכן הוצאו הכספים מהחשבון.

לגרסת רונן (התובע) בכתב התביעה שם, אבי קיבל את הסכום מהמושב.

לפיכך תבע רונן את אבי להשיב לו סכום זה כשהוא משוערך ליום הגשת התביעה (59,238 ₪).

18.אבי הגיש כתב הגנה, שנתמך בתצהירו מיום 21.4.2015 (שצורפו לתצהירי התביעה בתביעה דנן), בו טען, בין היתר כדלקמן:

"1. הנתבע יטען כי בשנת 1998 או סמוך לכך, היתה זכות לכל בעל נחלת מייסדים לקבל נחלה נוספת במושב עין יעקב.

2.לאחיו של הנתבע, גדעון שומר, היו באותו זמן ילדים קטינים מתחת לגיל 18, ועל מנת לשמור על זכותם לקבלת נחלה נוספת ביקש הנתבע מבתו, לידר, שתחזיק במשמורת בזכות לקבל נחלה נוספת עבור אחיו של הנתבע, גדעון. התובע משיקוליו לא צירף לתביעה את האח גדעון... ומטעם זה דין התביעה להידחות על סף.

3.יצויין כי בתו של הנתבע, לידר..., נישאה בשנת 2004 או בסמוך לכך לנתבע (צריך להיות התובע – ח"ש), רונן..., ונאמר לו כי היא שומרת במשמורת את הזכות לנחלה עבור גדעון.

4.עוד יצויין כי בפועל זכויותיה של לידר בנחלה חזרו לגדעון... נחלה מייסדת".

5.הנתבע יטען כי בשנת 2006... נרכשה תנובה על ידי קרן אייפקס, והמושבים מכרו את חלקם במניות תנובה, ותמורת המכירה קיבל כל מושב כספים אותם חילק בין חברי המושב, כאשר בעין יעקב קיבל כל בעל נחלה סכום.

6.לידר, מאחר שהחזיקה במשמורת זכות לקבלת נחלה, קיבלה אף כספים תמורת המכירה, עבור גדעון...".

19.כנראה שבמסגרת תיק המשפחה ניתן פסק דין נגד אבי בהעדר הגנה/התייצבות ביום 2.2.2015. לכן הגיש אבי ביום 3.3.2015 בקשה לביטול פסק הדין (להלן: "בקשת הביטול"), אליה צירף כתמיכה תצהירים מטעמו ומטעם לידר מיום 1.3.2015 (הן בקשת הביטול והן התצהירים צורפו לתצהירי התביעה בתובענה דנן).

בסעיפים 12-15 לבקשת הביטול חזר אבי על טענותיו שבכתב ההגנה לעניין משמורת הזכויות בנחלה 63 על ידי לידר, לטובתו של גדעון (כמצוטט בסעיף 18 לעיל).

כך גם חזר על הדברים בתצהירו, שתמך בבקשת הביטול.

בתצהיר התומך בבקשת הביטול שניתן על ידי לידר צוין, בין היתר, כדלקמן:

1.אני אטען כי בשנת 1998 או סמוך לכך, היתה זכות לכל בעל נחלת מייסדים לקבל נחלה נוספת במושב עין יעקב.

2.לאחיו של הנתבע, גדעון שומר, היו באותו זמן ילדים קטינים מתחת לגיל 18, ועל מנת לשמור על זכותם לקבלת נחלה נוספת ביקש אבי ממני, שאחזיק במשמורת בזכות לקבל נחלה נוספת עבור אחיו גדעון...

3.אציין כי נישאתי בשנת 2004 או בסמוך לכך למשיב, רונן..., ונאמר לו כי אני שומרת במשמורת את הזכות לנחלה עבור גדעון.

4.עוד יצויין כי בפועל מעולם לא קיבלתי זכויות בנחלה כלשהיא, והמגרש הנ"ל הוחזר לאגודה וניתן לאחרים (הכוונה לסיני, כפי שנראה להלן – ח"ש) בידיעת התובע (רונן – ח"ש).

.....

11.אני, מאחר והחזקתי במשמורת זכות לקבלת נחלה, קיבלתי אף אני כספים תמורת המכירה (הכוונה לחלקם במכירת מניות תנובה על ידי המושב, הכספים אליהם כיוון התובע בתביעתו בתיק המשפחה – ח"ש), עבור גדעון.

12.הסכום הכולל שניתן לאבי תמורת המכירה עבור בני המשפחה הזכאים הינו סך של 151,400 ₪, כאשר הסכום עבור המשמורת שלי הינו 40,800 ₪.

13.סכום זה תבע המשיב בכתב התביעה, כאשר היה ידוע לו כי הזכות לנחלה נמצאת במשמורת שלי עבור גדעון ולא עבורי, והדבר הוסתר על ידי המשיב מכב' בית המשפט בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית המשפט".

20.ביום 2.11.2015 התקיים דיון בתיק המשפחה (בפני כב' השופט אריה נאמן), ופרוטוקול הדיון צורף לתצהירי התביעה.

בישיבה זאת שב וטען אבי (הנתבע שם) כי הכספים שהתקבלו בהתייחס לנחלה 63 הם של גדעון (עמ' 1 לפרו' שו' 26).

לא בכדי כך טען אבי – זאת לנוכח טענותיו שפורטו לעיל, בגיבויה של לידר (בתצהירה שתמך בבקשת הביטול), כי בעל הזכויות האמיתי בנחלה 63 הוא גדעון, שמייעד נחלה זאת לאחד מילדיו.

לכן אף הוסיף בא כוחו של אבי (הנתבע שם) כי "הנחלה (הכוונה לנחלה 63 – ח"ש) הוחזרה כ'נאמנות' לגדעון" (עמ' 2 לפרו' שם שו' 2).

21.במצב דברים זה החליט בית המשפט בתיק המשפחה בישיבת יום 2.11.2015 כי:

"שמעתי היום את הצדדים והתיאור העובדתי של השתלשלות זיכוי הכרטסת...

אלא שהנתבע הציג לבית המשפט היום מסמך מהאגודה מיום 17.2.15 שהנחלה הנ"ל הינה הרחבה של הנחלה המייסדת השייכת לגדעון ושביום 2.9.15 (צריך להיות 2.9.14, כפי שנראה להלן – ח"ש) התקבל מכתב מגרושתו של הנתבע (צריך להיות התובע – ח"ש) על החזרת הזכויות באותה הרחבה לאגודה (להלן: 'מסמך האגודה')...

... והואיל וע"פ מסמך האגודה ההרחבה הנ"ל הוחזרה ע"י גרושתו של התובע לאגודה, ייאלץ התובע, על מנת לזכות בתביעה דנן, לפעול נגד האגודה לביטול ההחזרה, או אז יהיה זכאי למחצית מהסך 40,800 ₪...".

 

 

22.ביום 24.5.2016 התקיים דיון נוסף בתיק המשפחה (פרוטוקול הדיון צורף כנספח לתצהירי התביעה), ובו צוין כדלקמן:

א.בא כוחו של אבי (הנתבע) ציין כי: "כל הכסף כולו שייך לנחלה 24, למר גדעון שומר, באופן חד משמעי. אני מפנה את בית המשפט למסמך מיום 17.11.2015 שצורף כנספח א" (עמ' 5 לפרו' שו' 14-15).

ב.נספח א' האמור הוא מכתבו של יו"ר ועד אגודת מושב עין יעקב מר יחיה אבי מיום 17.11.2015 המופנה לבא כוחו של אבי בתיק המשפחה, עו"ד צחי בן עיון, בו צוין כי:

נחלה 24 היא הנחלה המייסדת של נחלה נוספת (נחלה 63);

לפיכך נחלה 24 (שגדעון כאמור הוא בעל הזכויות בה) קיבלה סכום כפול בחלוקת כספי מכירת מניות תנובה.

ג.החלטת בית המשפט שם כי – "מהדיון היום עלה כי הנתבע איננו הנתבע הנכון, שכן גם התובע הודה שבפועל מי שביצע את הוצאת הכסף מהחשבון שלו ושל גרושתו ...היה אורגן של האגודה. לפיכך לכאורה ככל שלתובע ישנה תביעה, היא צריכה להיות כנגד האגודה ו/או האורגן שלה ולא כנגד הנתבע שהינו אבי גרושתו" (עמ' 7 לפרו' שו' 15-19).

23.בסופו של יום, ולנוכח השתלשלות הדברים כמתואר לעיל, בחר רונן למחוק את תביעת תיק המשפחה, שכן קיבל את החלטת בית המשפט כי אבי אינו הנתבע הנכון (ראו בקשתו למחיקת התביעה והחלטת כב' השופט נאמן מיום 5.8.2016 שצורפה כנספח ט ל-נ/2).

24.ראוי לציין בהקשר זה, כי רונן, שנתבע בתובענה דנן, בחר למעשה שלא להתגונן בה. קרי מסכים למבוקש בתביעה.

רונן הגיש כתב הגנה, במסגרתו טען כי "נכווה" מיחסו של חמו לשעבר אבי, שרימה אותו לטענתו בקשר לרכוש וכספים, והשתמש בו ובבתו לידר כ"צינור להעברת כספים וזכויות" וכן "עשה כבשלו באדמות המושב".

ביום 26.12.22 הגיש רונן תצהיר עדות ראשית, במסגרתו ציין, כי לאחר מחשבה החליט לא להמשיך להיות חלק מהתיק דנן, וביקש למחוק אותו מכתב התביעה.

בהודעת התובעים מיום 27.12.22 נכתב, כי הם לא מסכימים למחיקתו של רונן אלא מבקשים לקבל נגדו פסק דין, במסגרתו ייקבע כי אין לו, ולא תהיה לו, כל זכות בנחלה 63.

אף לידר, בתגובתה מיום 29.12.22 ביקשה להורות כי ככל שתיענה בקשתו של רונן למחקו מהתביעה, על בית המשפט לקבוע בפסק דין כי חלים על רונן השתק פלוגתא והשתק עילה, ורונן לא יוכל לשוב ולתבוע את אותם צדדים בגין אותה עילה.

בתשובתו מיום 9.1.23, טען רונן כדלקמן:

א.במהלך כל השנים ידע בוודאות כי נחלה 63 חזרה לנחלה המייסדת, קרי לידי גדעון.

ב.לידר השיבה/ ויתרה על נחלה 63, והיא איננה עוד חברת אגודה אלא תושבת מוניציפלית מן השורה, ואיננה זכאית לכל תמורה או זכות המגיעות לחברי אגודה בלבד.

ג.הוא אינו מבקש סעד כלשהו בהליך דנן. לכן אינו סבור כי צריך להתקיים שיח בנושא זה או בעניין סעדים עתידיים. לטעמו אין במחיקתו מכתב התביעה דנן כדי לפסול ו/או למנוע ממנו בעתיד, בהליך נפרד, לשוב ולדרוש סעדים מבית המשפט, ככל שאלה יקומו לזכות רונן בעתיד, בקשר לנחלה 63.

בהחלטתי מיום 9.1.23, הוריתי לרונן להגיש תצהיר עדות ראשית, במסגרתו יפרוס את גרסתו וטענותיו, ככל שסבור כי מגיעות לו זכויות בנחלה 63.

בהודעתו מיום 22.1.23, טען רונן כי לנוכח מצבו הבריאותי ולחצים בעבודה, המקרינים על בריאותו ותפקודו, הוא החליט כי אין בדעתו להיות חלק מההליך דנן. הוא מבקש לפרוש מנטילת חלק פעיל בהליך, לרבות קבלת פטור מהשתתפות בדיונים. כמו כן ביקש למחוק אותו מהתביעה ולפטור אותו מהגשת תצהיר עדות ראשית, מתן עדות בתיק, נוכחות בדיונים או כל מעורבות אחרת בתיק, תוך שהדגיש כי בקשתו זו לא מותנית בכל תנאי וכי הוא מבקש לסיים את מעורבותו בתיק זה.

בהחלטה מיום 22.1.2023 קבעתי כי במצב הדברים כפי שתואר בבקשה, פטור רונן מהגשת תצהיר עדות ראשית והמשך התייצבות לדיונים, וכי במסגרת פסק הדין בתיק תילקח הודעתו זו בחשבון.

25.לא בכדי הצגתי את עמדתו של רונן בתובענה זאת, הגם שלמעשה "קיבל" עליו את גרסת התביעה בתובענה זאת.

לטעמי כך נהג רונן, לנוכח טענות אבי ולידר בתיק המשפחה, כי הזכויות בנחלה 63 נתונות בנאמנות בידיה של לידר, לטובתו של גדעון (ראו בנדון האמור בסעיפים 24(א)+(ב) לעיל).

26.עמדתם של אבי ולידר בתיק המשפחה, עליה הסתמך גם בית המשפט שם (כמצוטט בהרחבה לעיל), התואמת את גרסתו של גדעון בתובענה דנן, לכאורה מהווה השתק שיפוטי, המונע מהם לטעון אחרת בתובענה דנן.

עמדו על כך התובעים בסיכומיהם (סעיף 117).

 

27.מהו השתק שיפוטי?

מוסד ההשתק השיפוטי הוכר במקרים מסוימים כמונע מבעל דין לטעון טענה בפני בית המשפט, כאשר בהליך קודם טען טענה הפוכה, אף אם ההליך הקודם התנהל מול בעל דין אחר. ביסודו של ההשתק השיפוטי ניצבות תכליות של תום הלב ושמירה על טוהר ההליך השיפוטי, ומניעת הכרעות סותרות בין הערכאות.

ההלכה בנוגע לאופיו ותנאי תחולתו של ההשתק השיפוטי עדיין לא גובשה עד תומה. האמת היא שהדוקטרינה נמצאת עדיין בשלבי התפתחות ודיון. כך למשל ישנן גישות שונות באשר לשאלה האם נדרש שבעל הדין הצליח בהליך הראשון, או שמא מספיק שטענתו התקבלה, ואף ייתכן שההשתק יחול אף אם נדחתה הטענה בהליך הראשון.

גם השאלה האם השתק שיפוטי יחול כאשר ההליך הראשון לא היה בפני ערכאה שיפוטית, לא הוכרעה עדיין באופן סופי בפסיקתו של בית המשפט העליון.

בכל אופן השימוש בדוקטרינת ההשתק השיפוטי צריך להיעשות בזהירות ובמשורה, ורק במקרים בהם הדבר הכרחי לצורך שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. זאת כיוון שהשתקת בעל דין מלטעון טענותיו מהווה פגיעה קשה בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט.

ראו לענין זה:

בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני (14.6.2018) והאסמכתאות שם (להלן: "ענין פלוני").

28.המלומד של יששכר רוזן צבי, ההליך האזרחי (2015), הוצאת נבו, עמ' 271, ציין כי:

"בניגוד למגמה של צמצום השימוש בהשתק השיפוטי במשפט האמריקאי, המגמה במשפט הישראלי היא דווקא להרחיב את השימוש בו על אף הקשיים העצומים שהוא מעורר, הן בהיבט הנורמטיבי והן בהיבט הפרקטי. מגמה זו יש להפוך. ... גם אם מחליטים לעשות שימוש בהשתק השיפוטי, יש לעשות זאת בזהירות רבה ולשרטט ביד קפוצה את המקרים שעליהם הוא חל. ראשית, יש להחיל את ההשתק השיפוטי בעיקר על טענות עובדתיות סותרות. ככל שהדבר נוגע לטענות משפטיות, יש לוודא שההשתק השיפוטי יוחל רק במקרים שבהם הסתירה בין הטענות שטען בעל הדין בשני ההליכים היא כזו שלא ניתן להעלות על הדעת סיבה טובה להעלות את שתיהן חוץ מאשר נסיון מניפולטיבי לנצל לרעה את ההליך השיפוטי....".

29.מעבר לכך, תנאי בסיסי לקיומו של השתק שיפוטי הוא, טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות, בבחינת דבר והיפוכו.

בלשונו של בית המשפט העליון:

"...ההשתק השיפוטי עשוי לקום... כאשר נטענות טענות סותרות או הפוכות. אף הדוגלים בגישה מרחיבה כלפי תחולת הכלל של השתק שיפוטי, ונטייתי שלי היא בבירור עם המרחיבים, יסכימו כי לצורך הקמתו של ההשתק נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות, שאם לא כן, אין זו משתיקה את זו" [ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון בע"מ, סעיף ל"ט (17.9.2007)].

30.ניתן בגדול לסכם את כלל ההשתק השיפוטי, ואפילו תוך הנחה כי חל גם בהליך מול רשות ציבורית או מנהלית, ולומר כי:

א.ההשתק יחול רק כשבכל הליך טען האדם טענה עובדתית או משפטית פוזיטיבית או ברורה, והטענות סותרות זאת את זאת סתירה של ממש;

ב.לנוכח הסתירה הקוטבית בין הטענות אין מנוס ממסקנה, כי נעשה נסיון מניפולטיבי מצד הטוען אותן, לנצל לרעה את ההליך השיפוטי/המנהלי.

ג.כל מקרה אחר, ואפילו יש לנו ספק בדבר (לדוגמא עמימות מסויימת שאינה עולה כדי סתירה ברורה בין טענות) מחייבת זהירות רבה, עד כדי אי החלת כלל ההשתק השיפוטי.

31.לנוכח כללים אלה נבחן את המקרה דנן:

א.לכאורה, ואף לשיטה הדוגלת בצמצום החלת ההשתק השיפוטי, יש לומר כי במקרה דנן יש להחיל השתק שיפוטי לנוכח הגרסאות העובדתיות הסותרות של אבי ולידר בתיק המשפחה, לעומתם גרסתם העובדתית בתיק דנן, בשאלת הנאמנות של לידר בנחלה 63 לטובת גדעון.

ב.כזכור – בתיק המשפחה טענו אבי (שהיה בעל דין שם) ולידר, כי לידר מחזיקה בזכויות בנחלה 63 בנאמנות לגדעון.

לעומת זאת בתובענה דנן טענו אבי ולידר (בעלת דין בתובענה), כי הקניית הזכויות בנחלה 63 על ידי גדעון ללידר מכח תצהיר המייסדים היא מוחלטת, ולא במסגרת נאמנות כלשהיא.

ג.מדובר בטענות עובדתיות סותרות באופן קוטבי, בשני הליכים משפטיים.

אמנם לידר לא היתה בעלת דין בתיק המשפחה ואבי אינו בעל דין בתובענה דנן, והשתק שיפוטי דורש לכאורה כי בעל הדין בהליך הראשון יהיה בעל דין בהליך השני. ברם לטעמי ניתן לראות באבי ולידר "צדדים קרובים" בשני ההליכים (תיק המשפחה והתובענה דנן) שטענותיהם נכללות במסגרת ההשתק השיפוטי, במיוחד כשלידר טענה באופן פוזיטיבי בדיוק את טענות אבי בכל הקשור לקיומה של נאמנות (בלשונה "משמורת") בנחלה 63 בתיק המשפחה, במסגרת תצהירה התומך בבקשת הביטול.

כך ניתן ללמוד בדרך ההיקש מ"מעשה בית דין".

להבנת העניין נצטט מע"א 4936/20 עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין ז"ל נ' הימנותא בע"מ, פסקה 53 (3.4.2023), כדלקמן:

"הלכה היא כי גם בעל דין אשר לא היה צד להתדיינות הראשונה עשוי להיות מחויב בהכרעותיה מקום בו מתקיימת בינו לבין מי מבעלי הדין בהתדיינות הראשונה "קרבה משפטית" ("privity")...

'קרבה משפטית' זו עשויה להתקיים כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו...

בין היתר, הכירה הפסיקה גם ביחסי קרבה משפחתית כיוצרים, בנסיבות המתאימות, 'קרבה משפטית' מספקת לצורך הקמת מעשה בית דין. זאת בפרט במקרים בהם ישנו שיתוף אינטרסים בין בעלי הדין בהליכים השונים לעניין נושא ההתדיינות ...".

חיזוק למסקנה זאת ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה (כב' השופט עמית), בו אישר קביעה של בית משפט מחוזי, שקבע קיומו של השתק שיפוטי בהליך קמא לנוכח קיומן של גרסאות סותרות שמסרו בעל הדין ואשתו בהליכים שונים (למשל, בפני שלטונות המס). ודוק – אשתו של בעל הדין לא היתה בעלת דין בהליך קמא, בה הוחל ההשתק השיפוטי [ע"א 2197/23 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוי רכב "הפול", פסקה 3 (25.6.2023)].

ניתן להניח כי הוחל במקרה שם ההשתק השיפוטי מכח ה"קרבה המשפטית" שבין הצדדים שם, בעל ואישה.

לטעמי משקלן המצטבר של הנסיבות המתקיימות בענייננו, מצדיק את החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי על יחסיהם של אבי ולידר, בטענותיהם הפוזיטיביות הסותרות בתיק המשפחה מול טענותיהם בהליך דנן.

 

 

נזכיר:

עסקינן באב ובתו;

שניהם טענו טענות פוזיטיביות סותרות בשני הליכים משפטיים (תיק המשפחה והתובענה דנן) לעניין זכויותיה של לידר בנחלה 63;

השיגו תוצאה הרצויה להם בתיק המשפחה בעקבות הטענה שם, ורוצים להשיג תוצאה רצויה בהליך דנן בעקבות טענה הפוכה.

ד.ודוק – טענת הנאמנות בתיק המשפחה גרמה לבית המשפט "להסיט האש" מאבי, תוך הדגשה כי הוא לא הנתבע הנכון, שצריך להיות המושב או מי מאורגניו (ראו לעיל).

32.בחינת טענותיהם של אבי ולידר, כשעומתו בעדותם עם טענתם בתיק המשפחה (צידוד בנאמנות בנחלה 63, כטענת התובעים בתובענה דנן) לעומת טענתם בתובענה דנן (שלילת נאמנות בנחלה 63), מחזקים הצורך בהחלת ההשתק השיפוטי כאן.

33.נשאלה בנדון לידר והשיבה כדלקמן:

היא אישרה את חתימתה על התצהיר התומך בבקשת הביטול (ראו סעיף 19 לעיל), אך הסתייגה ממנו בכך שציינה כדלקמן:

"... הוא נכתב ע"י עו"ד בעבור גדעון ואבא שלי ובהנחייתם לצורך ההליך של רונן, הביטול פסק דין. גדעון ואבא שלי ביקשו ממני לחתום עליו, אני חתומה עליו כן אני חתומה עליו, אבל אבל לא כתבתי אותו ולא הייתי מעורבת בכתיבתו... אני לא כתבתי אותו אני חתומה עליו כי ביקשו ממני לחתום עליו. אני שוב הסברתי לבית המשפט, באותה תקופה לא הייתי בתוך הסיפור הזה, זה לא היה דיון שהופנה כלפיי כל מה שרציתי זה רגע לעבור את התקופה הקשה שהייתי בה. כן חתמתי עליו ביקשו ממני חתמתי, יש פה משפט שהוא טעות ולא אני ומוכיח שלא אני כתבתי את התצהיר הזה ולא אני הייתי מעורבת בכתיבתו" (עמ' 9 לפרו' שו' 25-35);

בתצהירה נ/1 (סעיף 9) בהליך דנן ציינה לידר, כי כל דבריה בתיק המשפחה (לענין נאמנות בנוגע לחלקה 63) נאמרו "לצרכי הליכים אלה בלבד וזאת לבקשתו של התובע (גדעון – ח"ש) ובהתאם להנחיותיו".

כשנשאלה בחקירתה הנגדית, האם משמעות הדבר שתצהירה בבקשת הביטול אינו אמת בכל הנוגע לנאמנות בחלקה 63, השיבה:

"אני לא נתתי עדות שקר... אני לא הייתי מעורבת במשפט, ז"א לא הייתי בדיון עצמו... ביקשו ממני לכתוב לחתום על התצהיר חתמתי". (עמ' 22 לפרו' שו' 27-31).

כשנשאלה לידר מדוע בתשובתה היא מסייגת דבריה לעניין הנאמנות לתיק המשפחה בלבד, השיבה: "אין לי תשובה" (עמ' 20 לפרו' שו' 14).

כשנשאלה אם היא מודעת שבית המשפט בתיק המשפחה הסתמך על טענתם שם (טענתה וטענתו של אבי), כי אינה הבעלים האמיתי של נחלה 63, אלא מחזיקה בזכויות בו בנאמנות בעבור גדעון, כדי להבהיר לתובע שם (רונן) שהנתבע שם (אבי) אינו בעל הדין הנכון (דבר שהוביל את רונן למחיקת התובענה, כפי שציינו לעיל), השיבה:

"לא אני לא מודעת בכלל להליך שהיה שם... לא מכירה את המשפט לא יודעת, זאת אומרת לא הייתי מעורבת" (עמ' 20 לפרו' שורות 18-19).

34.אבי גם נשאל על גרסתו בתיק המשפחה, כי הזכויות בנחלה 63 הוחזקו על ידי לידר בנאמנות לטובת גדעון.

תחילה נציין את שכתב אבי בתצהירו נ/2, כי כל דבריו בתיק המשפחה נאמרו לצורך התמודדות עם התביעה שם, ואין לייחס להם כל משמעות אחרת (סעיף 27).

נשאל אבי על הדברים בחקירתו הנגדית, וציין כדלקמן:

א.כל טענותיו בעניין נחלה 63 (כמו גם מכתב הוויתור שחתמה לידר על זכויותיה בנחלה זאת ביום 2.9.2014 – אליו נתייחס בנפרד ובהרחבה בהמשך – להלן: "מכתב הוויתור"), נאמרו בכדי לעזור להגנתו שם (עמ' 47 לפרו' שו' 22-25);

ב.הוא מודע כי טענותיו שם, כמו גם מכתב הוויתור, לא שיקפו תוכן אמיתי, אלא נועדו להדוף את תביעתו הכספית של רונן בתיק המשפחה (עמ' 47 לפרו' שורות 35-39; עמ' 48 לפרו' שו' 1-8);

ג.לגרסתו כל המהלך האמור בתיק המשפחה תואם וסוכם עם גדעון (עמ' 48 לפרו' שו' 11);

ד.כשבית המשפט היקשה על אבי בטענה, כי לפי גרסתו זאת, לידר והוא נתנו יד לרמות/להטות את בית המשפט בתיק המשפחה, השיב שזה היה לצורך המשפט שם (עמ' 48 לפרו' שו' 12-17);

ה.בהמשך כשנשאל שוב על גרסת הנאמנות בנחלה 63 והתצהירים שנתנו הוא ולידר לתמיכה בבקשת הביטול, שלכאורה הינם שקריים, הכחיש טענה זאת והשיב, כי אמר אמת בתצהירים אלה (עמ' 49 שו' 1-12).

35.גדעון בתצהירו ת/1 (סעיף 30) ראה בתיק המשפחה וכל הנכלל בו (כמפורט לעיל) חיזוק משמעותי לגרסתו, כי הזכויות בנחלה 63 ניתנו ללידר כנאמנת בעבורו.

בחקירתו הנגדית הבהיר גדעון, כי הוא אכן ביקש מלידר את מכתב הוויתור כי חשש שבמסגרת מאבק הגירושין שלה ושל רונן שהתרחש בגבולות שנת 2014, ידרוש רונן זכויות בנחלה 63 הרשומה גם על שמו (מכוח היותו בן זוגה של לידר), למרות שלידר מחזיקה בנחלה זאת בנאמנות בעבורו (עמ' 22 לפרו' שו' 31-36).

הוסיף גדעון בעדותו, כי גרסתם של אבי ולידר בתיק המשפחה, תומכות בגרסתו, כי נחלה 63 לא ניתנה במסגרת הסכמה כלשהיא בינו לבין אבי, אלא הזכויות בה ניתנו ללידר בנאמנות בעבורו, עד שיגדלו ילדיו ויגיעו לבגרות. מבחינתו גרסתם של לידר ואבי בתיק המשפחה היא אמת, ומשקפת את המצב העובדתי הנכון בהתייחס לנחלה 63 (עמ' 31 לפרו' שו' 7-11).

כשנשאל גדעון מדוע לדעתו שינו אבי ולידר גרסתם בתובענה דנן (לעומת גרסתם בתיק המשפחה), השיב שהדבר נעשה לנוכח מצוקה כלכלית אליה נקלע אבי עקב חובות הימורים (עמ' 31 לפרו' שו' 33-39; עמ' 32 לפרו' שו' 1-16).

כשנשאל גדעון, הכיצד לא חשש להפקיד את נחלה 63 בידיה של לידר, שלכאורה (כפי שמצטייר בתובענה זאת) "נשלטת" על ידי אביה אבי, השיב שבאותה תקופה בה נוצרה הנאמנות (שנת 2002, תצהיר המייסדים), הוא לא ידע שאבי מתעסק בהימורים (עמ' 32 לפרו' שו' 28-29).

36.נזכיר כי ביסודו של ההשתק השיפוטי ניצבות תכליות של תום הלב ושמירה על טוהר ההליך השיפוטי, ומניעת הכרעות סותרות בין הערכאות.

כאמור כשבוחנים את גרסאותיהם של לידר ואבי בפניי לעומת תיק המשפחה, קשה להימנע ממסקנה כי עסקינן כאמור בגרסאות סותרות עובדתית, באופן קוטבי, העולה כדי השתק שיפוטי.

הניסיון מצדם של לידר ואבי "ליפות" הדברים בטענתם שהדברים בתיק המשפחה נאמרו לצרכים שם בלבד ואפילו אינם אמת, סותר את חובת תום הלב הנדרשת מבעלי דין, פוגם בטוהר ההליך השיפוטי וקשה לקבלו.

37.משכך יש לומר כי מכוחה של תורת ההשתק השיפוטי מנועים כיום לידר ואבי בתובענה זאת, לטעון אחרת משטענו בתיק המשפחה. היינו – כי רישום זכויותיה של לידר בנחלה 63 בסוכנות (וממנה רישומו של רונן בסוכנות כבעל זכויות בנחלה 63), נעשה בנאמנות לטובת גדעון.

38.לאותה תוצאה הייתי מגיע גם מכוחו של עקרון תום הלב, שהוכר כעיקרון יסוד בשיטת משפטנו, החולש על כלל ענפיה וזרועותיה [ראו לעניין זה – ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' יוסף כוכבה, פסקה 2 (19.6.2023) – להלן: "ענין כוכבה"].

בעניינו ניתן לומר, כי לידר ואבי מנועים/מושתקים מלטעון אחרת מגרסתם שבתיק המשפחה מכוח עקרון תום הלב, שממנו נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט תוך הטלת חובה על בעלי דין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני [ראו לעניין זה – רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו(1) 577, 590; ענין כוכבה, פסקה 2).

נדגיש כי כיום אחד מעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, קבוע בסעיף 4 לתקנות. על פיו – "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט...". טענותיהם הסותרות של לידר ואביה בתיק המשפחה בכל הקשור לגרסת החזקת נחלה 63 בנאמנות בעבור גדעון לעומת גרסתם בהליך הנוכחי, מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט.

אם לידר היתה התובעת בתובענה זאת יש אפשרות שמן הטעם הזה בלבד היה ראוי למחוק תובענתה בנדון. משהיא נתבעת בתובענה זאת, יש לומר כי היא מושתקת לטעון אחרת בתובענה דנן.

39.בכך למעשה הייתי יכול לסיים את פסק הדין, בקביעה כי לנוכח ההשתק השיפוטי (או ההשתק בכלל מכח עקרון תום הלב), שוכנעתי כי בעלי הזכות להירשם כבעלי הזכויות בנחלה 63, הם סיני – בתו וחתנו של התובע. זאת בהתאם לרצונו של התובע, כמשתקף מכתב התביעה.

40.בכל מקרה, ואפילו לא נראה (בניגוד לקביעתי לעיל) בטענותיהם של אבי ולידר בתיק המשפחה כהשתק שיפוטי (או כהשתק בכלל) סבורני שיש בהם חיזוק משמעותי לגרסתו של גדעון, כי לידר מחזיקה כיום בזכויות נחלה 63 בנאמנות בעבורו.

41.בכל מקרה מששמעתי את הראיות בתיק זה, גם אחליט לגופה של תובענה, תוך פריסת טענות הצדדים בהרחבה.

כפי שנראה להלן, גם אז מסקנתי תהא, כי הוכחה לי גרסתו של גדעון בדבר החזקת הזכויות בנחלה 63 על ידי לידר בנאמנות בעבורו.

 

עמדות הסוכנות, רמ"י והמושב לגופה של תובענה

42.הזכרנו כבר לעיל (סעיף 24), כי רונן למעשה בחר שלא להתגונן בתובענה זאת. בכך למעשה הסכים לסעד המבוקש בתובענה, שעיקרו הצהרה בדבר זכאותם של סיני להירשם כבעלי הזכויות בנחלה 63.

אציין כי חברותו של רונן באגודה של המושב הופסקה החל מיום 29.11.2017, כיוון שהפסיק להתגורר במושב. כך עולה ממכתבו של אבי יחיה, יו"ר ועד האגודה מיום 29.11.2017 לרונן (נספח ב ל-נ/1). הדגיש מר יחיה במכתבו זה כי "מזה זמן רב אינך גר בעין יעקב, ולכן בכוונת ועד האגודה להוציא אותך מרשימת החברים באגודה... חברותך מופסקת מיום כתיבת מכתב זה".

לרונן ניתנה זכות תגובה למכתב זה, אך לא נמסר על ידי רונן במסגרת כתבי הטענות שהגיש בתובענה זאת, כי התנגד להפסקת חברותו באגודת המושב.

בעקבות כך אף שלח מזכיר המושב (אבי שומר, אביה של לידר) מכתב לסוכנות ביום 23.7.2018 בו ביקש "להוציאו מנחלה 63 ולהשאיר רק את ... לידר" (נספח 8 ל-נ/4).

43.הסוכנות, רמ"י והמושב השאירו את ההכרעה בשאלת זהות הזכאי להירשם כבעל הזכויות בנחלה 63 לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך אמירה כי יכבדו כל החלטה של בית המשפט, בכפוף לכל דין ונהליהם (עדותו של אייל פנחס, יו"ר ועד ההנהלה במושב (להלן: "פנחס"), עמ' 84 לפרו' שו' 25; סעיף 26 לכתב הגנה מטעם הסוכנות; הפתיח לכתב ההגנה מטעם רמ"י).

44.למעשה, המחלוקת על זכויות נחלה 63 קיימת לכאורה בין התובעים מחד גיסא, לנתבעים 1-2 מאידך גיסא.

למעשה כפי שנראה מיד, המחלוקת מצומצמת יותר, והיא קיימת בין התובעים ללידר בלבד.

 

מעמדו של וולינר בהתייחס לנחלה 63

45.כיצד נכנס וולינר לתמונה?

לתצהירו נ/3 צירף וולינר כנספח 1 הסכם לכאורי שנכרת בינו לבין לידר ביום 10.8.2019, שתוכנו, בתמצית, כדלקמן (להלן: "הסכם וולינר"):

א.הוא מתחייב לבנות ללידר בית בשטח של 100 מ"ר על נחלה 63 ללא תמורה, וכן לבנות בית לעצמו;

ב.לידר תגיש בקשה לוועד המושב לצרפו כחבר באגודה, תחת רונן.

46.בתצהירו נ/3 ציין וולינר, כי לאחר שנכרת הסכם וולינר, הגישה לידר ביום 12.8.2019 מכתב בקשה לוועד המושב לצרפו כחבר באגודה בנחלה 63 (מכתב הבקשה צורך כנספח 2 לנ/3).

47.הדגיש וולינר כי ביום 16.9.2019 החליט ועד המושב לקבלו כחבר באגודה בנחלה 63 (פרוטוקול ישיבת הוועד צורף כנספח 3 לנ/3).

48.כן הדגיש וולינר בתצהירו, כי התקשר בהסכם עם לידר רק לאחר שווידא כי הזכויות רשומות על שמה בסוכנות, ולא ראה כל אזכור במוסדות המיישבים לזכויותיהם של גדעון ו/או סיני בנחלה 63.

 

49.לכן בכתב הגנתו ובסיכומיו טוען וולינר כי:

א.יש לדחות את התביעה, ולהצהיר כי לידר היא בעלת הזכויות בנחלה 63 מאז ומתמיד, והחל משנת 2019 – ביחד עמו, כאמור בהחלטת ועד המושב מיום 16.9.2019.

ב.זכותו בנחלה 63 נובעת מזכותה של לידר, שביום 10.8.2019 התקשרה עמו בהסכם וולינר ביחס לנחלה 63, וכן מקבלתו כחבר במושב, שעליה לא הוגשה כל התנגדות מצד התובעים.

ג.הסכם וולינר הוא למעשה הסכם קומבינציה בקשר לזכויות בנחלה 63, והוא השקיע כספים רבים בהליכי תכנון והכשרת השטח לבנייה על פי ההסכם.

ד.הוא נכנס להסכם וולינר בהסתמך על רישום הזכויות בסוכנות היהודית ובאגודה, על שם לידר ורונן, וכן בהסתמך על קבלתו שלו כחבר אגודה בהחלטת ועד המושב מיום 16.9.2019. לעומתו, התובעים לא היו רשומים בשום מקום – לא בסוכנות היהודית, לא ברמ"י ולא באגודה, ומכאן שלא היו להם כלל זכויות בנחלה 63.

ה.בנסיבות שתוארו, חל על התובעים השתק מכוח התנהגות, שכן לא רשמו את הזכות הנטענת על ידם במוסדות המיישבים כנדרש על פי דין, ולא הביעו התנגדות לשינוי הזכויות בנחלה 63, אשר פורסם בפומבי על לוח המודעות של המושב לאחר קבלתו כחבר אגודה.

50.לאחר שבחנתי את טענותיו של וולינר בנדון, מצאתי כי אינו במעמד שווה לגדעון ו/או סיני ו/או לידר בכל הקשור לזכויות בנחלה 63. 

וולינר עצמו מבין זאת כשתולה בסיכומיו (בסעיף 7, וראה סעיף 49(ב) לעיל) את זכותו בזכותה של לידר. בלשונו בסעיף 7 לסיכומיו: "זכותו של הנתבע 2 נובעת מזכותה של נתבעת 1...".

היינו – ככל שייקבע בתובענה זאת כי לידר זכאית לזכויות בנחלה 63, ממילא יוכל להמשיך ביישום הסכם וולינר (על מגרעותיו, כפי שאראה להלן); וככל שייקבע כי לידר אינה זכאית לזכויות בנחלה 63 אלא סיני (אליהם בחר גדעון להעביר את הנחלה הנוספת, כפי שנראה להלן), ממילא לידר התקשרה עימו בהסכם וולינר על מה שאין לה. במקרה כזה יצטרך וולינר "לבוא חשבון" עם לידר, ומולה בלבד, אך זכויות בנחלה 63 אין, ולא יהיו לו.

בכל מקרה בתובענה זאת זכאותו של וולינר לזכויות בנחלה 63 אינה עומדת על הפרק, אלא רק זכויותיה של לידר מול זכויות סיני (שכפי שנראה להלן כבר התקבלו, לפני וולינר כחברי אגודה בנחלה 63, הן בהחלטת ועד האגודה והן באסיפה הכללית של חברי המושב).

 

 

הערתי על כך כבר בישיבת יום 29.9.2022, ובעקבות הערותיי ציין בא כוחו של וולינר כדלקמן:

"לשאלת בית המשפט האם עמדת האגודה או הנתבעת 4 היא לא שהזכויות בנחלה 63 צריכות להיות רשומות או על שם התובעים 3-4 (סיני – ח"ש) או על שם הנתבעת 1 (לידר – ח"ש) – כמדומני שכן. אולם המושב אינו נכנס כרגע לשרשור זכויות נוסף שנעשה בין לידר לבין הנתבע 2 (וולינר – ח"ש) המושב מודע לעסקה וככל שבית משפט יקבע שהזכויות של לידר במובן שהעסקה תמשיך ותקבל את ביטויה.

אני רוצה לחדד, הכרעת בית המשפט בתובענה הזו צריכה להיות בין התובעים 3-4 לבין הנתבעת 1 בכל הקשור לזכויות בנחלה 63. ככל שבית המשפט יקבע שנחלה 63 תיפול בחלקה של הנתבעת 1, כי אז עמי וילנר יטען שהוא זכאי לזכויות, אבל לא במסגרת ההליך הזה. יחד עם זאת למר וילנר יש טענות שהוא הסתמך על הרישומים הקיימים, ראה שרשומה בסוכנות הגב' לידר כבעלת הזכויות ולכן עשה את העסקה עמה. לא היה שום רישום לטובת התובעים" (עמ' 18 לפרו' שו' 29-35; עמ' 19 לפרו' שו' 1-2).

51.מעבר לכל אלה סבורני כי הסכם וולינר לא השתכלל לכדי "הסכם", שכן אינו מלמד על מסוימות וגמירת דעת מצד הצדדים לו, כפי שאבהיר מיד.

סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע, כי:

"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה".

מסעיף זה אנו לומדים כי הצעה צריכה להכיל שני יסודות מרכזיים: גמירת דעת ומסוימות.

שני יסודות אלה הם נפרדים ועצמאיים. היינו – הצדדים יכולים להצהיר כי הם גמרו בדעתם לכרות חוזה, אך אם אין הוא מפורט דיו, לא ייחשב כחוזה. מן הצד האחר, אפילו בין הצדדים מסמך מפורט ומלא, הוא לא ייחשב לחוזה, אם יסתבר כי הצדדים עדין לא גמרו בדעתם לכרות חוזה [ראו לענין זה: דניאל פרידמן ונילי כהן, דיני חוזים, כרך א' עמ' 266 (אבירם הוצאה לאור בע"מ תשנ"א - 1991)].

בחינת יסודות המסוימות וגמירת הדעת צריכה להיות אפילו הגדירו הצדדים את המסמך שנחתם ביניהם כ"הסכם". בחינה מעמיקה יכולה ללמד, כי אפילו במקרה כזה לא השתכלל המסמך עליו חתמו הצדדים לכדי חוזה מחייב, אפילו כולל הסכמה לגבי רבים מפרטיה המהותיים של העסקה, כדוגמת זהות הצדדים, זיהויו של הנכס, מחירו, מועדי התשלום וחלוקת תשלומי המיסים בין הצדדים. זאת כאשר היבטים חשובים אחרים של העסקה נותרו עלומים באופן שלא ניתן להשלימם ע"י הדין ו/או הנוהג.

ראו לענין זה:

ע"א 3102/95 כהן נ' כהן ואח' פד"י מט(5) 739 (להלן: "ענין כהן").

ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן ואח' פד"י נב(4) 673, 682 (להלן: "ענין תמגר").

ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן [פורסם בנבו] (24.7.13) – (להלן: "ענין רוזנברג").

ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית [פורסם בנבו] (11.8.13) – (להלן: "ענין פלונית").

52.באשר לגמירת הדעת:

המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, את תוכן המסמך עצמו ועוד. ודוק – אין גמירת הדעת תלויה בתחושותיהם הסובייקטיבית של הצדדים, אלא היא נבחנת כאמור על-פי אמת מידה של האדם הסביר.

ראו לעניין זה:

ע"א 440/75 זנדבק ואח' נ' דנציגר ואח' פד"י ל(2) 260.

ענין כהן.

ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' דוד [פורסם בנבו] (18.7.10) – (להלן: "ענין עדני").

לכן יש לומר, כי אפילו התכוונו הצדדים, סובייקטיבית, לחתום על מסמך חוזי תקף ומחייב, אינה מלמדת בהכרח על גמירת דעתם מבחינה אובייקטיבית.

53.באשר ליסוד המסוימות:

בהתאם ליסוד זה נדרש כי כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה, שאינם ניתנים להשלמה על-פי הדין או הנוהג, מצויים באותו מסמך המתקרא "זכרון דברים" (ענין עדני). אם לא כן, המסמך נעדר "מסוימות" המתחייבת לשם ביצוע "קיבול" ושכלול חוזה תקף ומחייב (סעיף 2 לחוק החוזים).

או בלשונו של בית המשפט בענין פלונית – דרישת המסוימות עניינה בשאלה, אם הצעת המציע היתה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. אם אינה כזאת יש לראות באותו מסמך שהושג בשלב זה בין הצדדים, כשלב במו"מ לקראת הסכם מחייב, לאחר גיבוש כל ההסכמות החיוניות הנדרשות (ראו דברים דומים גם בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) פד"י לג(2) 281, 287-288).

 

 

54.יחסי הגומלין בין יסוד גמירת הדעת ליסוד המסוימות:

על-אף שעסקינן בשני יסודות נפרדים ועצמאיים קיימים ביניהם יחסי גומלין. לעתים, העדה חזקה על גמירת דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה. מנגד, היעדר מסוימות – בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי – עשוי להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים.

ראו לענין זה:

ענין עדני.

ענין רוזנברג.

55.להלן נבחן האם המסמך דנן, אותו כינינו "הסכם וולינר", שנחתם ע"י הצדדים, מלמד על גמירת דעתם מבחינה אובייקטיבית לכרות חוזה, והאם הוא מסוים דיו, בכדי ללמדנו כי בפנינו חוזה תקף שנכרת בין הצדדים.

אתחיל דווקא בבחינת מסוימות המסמך, שכן העדר מסוימות, לנוכח יחסי הגומלין בין שני היסודות דלעיל הנדרשים בסעיף 2 לחוק החוזים, ילמד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים.

56.וולינר הכתיר את הסכם וולינר כהסכם קומבינציה (ראו דברינו לעיל), הגם שהמסמך עצמו נושא כותרת "הסכם בענין נחלה 63". בכל אופן "נער הייתי וכמעט זקנתי" ולא ראיתי "הסכם קומבינציה" כה דל, ללא מפרט על הבית שייבנה ללידר, מועדי ביצוע וכד'. במילים אחרות זה אינו הסכם קומבינציה.

57.לדעתי את הסכם וולינר לא ניתן כלל לכנות "הסכם" שכן חסרה בו מסוימות שבלעדיה אין הסכם.

נבהיר את הדברים;

נחלה 63 כוללת שטח של 10 דונם (ראו מכתב המושב לרמ"י מיום 25.2.2016 – עמ' 147 לנספחי התביעה).

דא עקא – הסכם וולינר המתייחס לנחלה 63 עוסק רק בבניית בית בשטח של 100 מ"ר ללידר ובניית בית לוולינר. אין בו כל התייחסות ליתרת שטח הנחלה שכוללת כאמור 10 דונם.

נשאל על כך וולינר בחקירתו הנגדית והשיב כך:

"... לגבי היתרה של הנחלה אנחנו אישרנו את זה עדיין על בסיס של תקשורת בינינו שאנחנו נסתדר, בגלל שאנחנו ביחסים תקינים ואמינות אני מניח שגם אם לא כתבנו את זה אני יודע שאנחנו נסדר... אנחנו לא פירטנו נכנסנו לפרטים כנוסח המקובל, כי זה לא עסקה בין עו"ד. זה היה עסקה של שתי אנשים שמאמינים אחד בשני... כשנגיע לגשר נעבור אותו...

אבל כבוד השופט אין לנו עסקה כי יש לי בעיה עם הגרוש שלה, אז אני עוד לא נכנסתי לפרטים. אני מבחינתי כבוד השופט אני מבחינתי שמח שאדון שומר וגב' לידר יהיו מרוצים, אני באמת כבוד השופט עם כל הצניעות שלי אני לא אין לי תאווה גדולה מצידי שיקחו את הנחלה אני אסתדר איתם כבוד השופט...

לא מעניין אותי אתה יודע מה כבוד השופט אני לא רוצה להתחייב עכשיו במשפטים, לא רוצה להגיד עכשיו לא רוצה לעשות הסכם בבית המשפט אני לא אעשה עכשיו הסכם בבית המשפט בגלל שאני נמצא בחקירה. אני אמרתי במילים שלי בפשוטות אני ואבי נסתדר, כי אני בוטח בבן-אדם הזה אני מאמין בו" (עמ' 60-61 לפרו').

לשון אחרת – הצדדים להסכם וולינר השאירו את שאלת מכירת/רכישת יתרת נחלה 63, על "קרבה וכרעיה" לעתיד.

במצב דברים זה פשיטא כי נעדר מהסכם וולינר רכיב ה"מסוימות" הנדרש כדי לשכלל הסכם.

משזה מצב הדברים פשיטא כי גם לא היתה גמירת דעת למכור/להעביר לוולינר כל זכות בנחלה 63 מכח הסכם וולינר.

משכך גם רכיב גמירת הדעת הנדרש בכדי לשכלל "הסכם" נעדר מהסכם וולינר.

58.מכאן המסקנה כי הסכם וולינר אינו בגדר הסכם שהשתכלל כלל ועיקר, ולכן אין לוולינר כל זכות תקפה מכוחו, לפחות ביחסיו מול התובעים. לכן כל טענותיו כי הוא עדיף עליהם מבחינת עסקאות נוגדות (סעיף 7 לסיכומי וולינר) חסרות בסיס. הוא לא הוכיח כי נכרת בינו לבין לידר הסכם משוכלל בהתייחס לנחלה 63.

59.מעבר לצורך גם אציין כי לא נתתי אמון בגרסתו של וולינר כי החל לפעול תכנונית לאחר הסכם וולינר ועקב כך הוציא הוצאות רבות, לרבות בעבור שינוי יעוד, בעלי מקצוע וכד' (סעיף 7 לנ/3).

בחקירתו הנגדית ציין כי הוציא בנדון מעל 100,000 ₪ (עמ' 65 לפרו' שו' 14-15), אך לא צירף כל קבלה/חשבונית להוכחת ההוצאה, הגם שמצויים בידיו אסמכתאות לכך (עמ' 65 לפרו' שו' 22-23).

בנסיבות התקשיתי לסמוך על "הבל פיו" של וולינר, שלא טרח לעגן את טענותיו להוצאות בעקבות הסכם וולינר באסמכתאות שלכאורה נמצאים בידיו.

בקיצור – וולינר לא הוכיח כי הוציא סכום כלשהו בעקבות הסכם וולינר.

60. לאור כל האמור לעיל, ניתן לומר כי וולינר אינו "מועמד" להצהרת בית המשפט כי הינו בעל הזכויות בנחלה 63, ונותרנו עם שני מועמדים ריאליים: סיני ולידר.

61.זאת הייתה גם עמדתה של רמ"י בהודעתה לבית המשפט ביום 4.5.22, בה ציינה כי בהתאם לבדיקה ראשונית, סיני מחד גיסא ולידר (ורונן) מאידך גיסא בלבד, עשויים להיות זכאים לקבל נחלה במושב. קרי – לקבל הזכויות בנחלה 63, העומדות על הפרק בתובענה זאת.

62.בהקשר זה מעניינת עמדתה של הסוכנות שהוגשה לבית המשפט ביום 26.1.2022, לפיה גדעון לא זכאי לנחלה נוספת מכח סעיף 1.2 לנוהל ועדת משנה לתוספת נחלה ביישובי קו העימות, שצורף לנספי התביעה, עמ' 186 (להלן: "נוהל ועדת המשנה"), שלשונו כדלקמן:

"מייסד זכאי לנחלה נוספת לבנו בתנאי שיש לו בן ממשיך מוגדר בפוטנציאל ובמקביל אין לו בן נוסף אחר המחזיק בנחלה במושב".

היינו כדי שבעל נחלה מייסדת, דוגמת גדעון, יהיה זכאי לקבל נחלה נוספת, הוא צריך לעמוד במועד ההקצאה בשני תנאים:

א. תנאי ראשון חיובי – יש לו בן ממשיך מוגדר בפוטנציאל בנחלה המייסדת;

ב.תנאי שני שלילי – אין לו בן אחר המחזיק נחלה במושב.

בענייננו סבורה הסוכנות, כפי שבא לידי ביטוי בהודעתה לבית משפט מיום 26.1.2022 כדלקמן:

א.המועד הקובע, הוא שנת 2008, שכן במועד זה הפנתה את רונן ולידר לרמ"י להקצאת נחלה 63;

ב.במועד קובע זה לא מונה בן ממשיך בנחלה מייסדת 24 (לא התמלא התנאי הראשון), וניר, בנו של גדעון, מונה כבן ממשיך בנחלה 14, ולכן נחשב כמחזיק בנחלה 14 (לא התמלא התנאי השני).

ג.לכן יש לומר שבמועד הקובע (2008) לא היה זכאי גדעון לנחלה נוספת.

63.המשמעות האופרטיבית של עמדה זאת של הסוכנות היא לכאורה – שהן סיני והן לידר לא יכולים להיות בעלי הזכויות בנחלה 63, שכן שניהם יונקים את זכותם, מזכותו של גדעון כבעל הנחלה המייסדת (נחלה 24) הקשורה לנחלה הנוספת (נחלה 63).

64.התקשיתי לקבל עמדה זאת של הסוכנות (שבכל מקרה כאמור השאירה את ההכרעה בשאלת הזכאי לקבלת הזכויות בנחלה 63, לשיקול דעת בית המשפט).

65.לטעמי המועד הקובע אינו שנת 2008 כסברת הסוכנות, אלא המועד בו חתם גדעון על תצהיר המייסדים, להקניית הנחלה הנוספת ללידר, בתאריך 13.12.2002.

נזכור כי מכאן ואילך, על פי הנטען על ידי גדעון, החזיקה לידר בנחלה 63 בנאמנות בעבורו (ליתר דיוק תחילה במגרש 126 ולאחריו בנחלה 63, והקשר בין השניים יובהר בהרחבה להלן).

לידר בסעיף 25 לכתב הגנתה גם מציינת שהזכויות בנחלה 63 הוקנו לה על ידי גדעון כבר בשנת 2002.

הפניית הסוכנות את רונן ולידר לרמ"י להקצאת נחלה 63 אינה יוצרת מועד קובע חדש.

כך גם ויתור לידר בהמשך על זכויותיה בנחלה 63 מכח מכתב ויתור מיום 2.9.2014, והעברת הזכויות בנחלה זאת על ידי גדעון לסיני בשנת 2015 (ועל כך נעמוד בהרחבה להלן), אינם יוצרים "מועד קובע" חדש בו נבחנת זכות של גדעון לנחלה נוספת מחדש. זאת הגם שגדעון חתם על תצהיר מייסדים חדש בעבור בתו שירלי (התובעת 3) ביום 27.12.2015 (צורף לנספחי התביעה בעמ' 140).

היטיב לתאר הדברים פנחס בתצהירו נ/4, בסעיפים 8-9, כי ראה במכתב הוויתור כהחזרת נחלה 63 לתובע, שהקנה אותה לסיני.

קרי המועד הקובע הוא מועד ההקניה הראשון – 13.12.2002, מועד החתימה על תצהיר המייסדים באמצעותו הקנה לראשונה את הנחלה הנוספת לה זכאי (63) כבעל נחלה מייסדת (24) ללידר.

66.כאמור תצהיר המייסדים הראשון במקרה דנן נחתם ביום 13.12.2002, וזה צריך להיות המועד הקובע.

במועד זה ניר טרם מונה לבן ממשיך. כעולה ממסמכי מינוי ניר לבן ממשיך בנחלה 14 שצורפו לנספחי התביעה (עמ' 205-222), ניר מונה לבן ממשיך ביום 30.10.2005. לאחר המועד הקובע אותו קבענו לעיל.

לכן התנאי השני לנוהל ועדת המשנה התקיים במועד קובע.

67.באשר לתנאי הראשון – מינוי בן ממשיך לנחלה המייסדת, נחלה 24.

ראוי לשים לב, כי התנאי הראשון הזה בנוהל ועדת המשנה אינו מדבר על מינוי בן ממשיך בפועל, אלא על מי "שיש לו בן ממשיך מוגדר בפוטנציאל".

למה הכוונה?

אם נעשה אנלוגיה לפרשנות חוזים, יש לומר כי לשון ההסכם היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני, וככל שלשונו מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני. כמו כן, קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו לענין זה: ע"א 6652/19 אקספו ניהול בע"מ נ' שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ, פסקה 23 (12.6.2022)].

במקרה דנן – עסקינן בלשונו של נוהל ועדת המשנה לעניין מי "שיש לו בן ממשיך מוגדר בפוטנציאל". אם נלך לפי הכלל הפרשני דלעיל, שיש ליתן עדיפות ללשונו הברורה של נוהל ועדת המשנה, יש לומר, לעניות דעתי, כי כוונת הדברים היא כך:

צריך שיהיה לבעל הנחלה המייסדת בן משפחה (בן/ת או נכד/ה) נוספ/ת, מעבר לבן המשפחה שיקבל את הנחלה הנוספת. האחד – שיקבל הנחלה הנוספת, והשני – שיוכל למנות בפוטנציאל כבן ממשיך לנחלה המייסדת (24).

כך נרוויח, שלאחר 120 שנה של גדעון ואשתו עדה, יוכל אחד מילדיו/נכדיו, שיוגדר כ"בן ממשיך", ויתכן שאף ימונה ככזה, להמשיך להחזיק ולהפעיל את הנחלה המייסדת (24).

לכן נקט נוהל ועדת המשנה לגבי התנאי האמור כי: "שיש לו בן ממשיך מוגדר בפוטנציאל". ודוק – בן ממשיך "מוגדר בפוטנציה", ולא על דרך של מינוי בפועל בעת הקצאת הנחלה הנוספת.

במצב דברים זה ונסיבות המקרה דנן סבורני, כי גם תנאי זה התקיים.

בישיבת יום 17.12.2021 ציין ב"כ התובעים, כשנדון התנאי הראשון האמור של נוהל ועדת המשנה, כי לנחלה 24 נקבע "בן ממשיך" והיא בתו של גדעון, גל (עמ' 10 לפרו' שו' 12-14).

חיזוק לדברים ניתן למצוא בתצהיר המייסדים שחתם גדעון לבתו שירלי (עמ' 140 לנספחי התביעה). שם גם ציין (בסעיף 3), כי לנחלה מייסדת 24 מונה "בן ממשיך", שהינה הבת גל.

מכאן שגם התנאי הראשון לנוהל ועדת המשנה מתקיים במקרה דנן.

68. משכך סבורני שבמקרה דנן התקיימו שני תנאיי נוהל ועדת המשנה, בניגוד לסברת הסוכנות, ושני המועמדים לזכאות הזכויות בנחלה 63 הם סיני מחד גיסא ולידר מאידך גיסא.

 

מי עדיף לקבלת הזכויות בנחלה 63 – סיני או לידר

69. זאת שאלת המפתח במקרה דנן. נבחן להלן את טענות הצדדים הרלוונטיים לשאלה הנדונה, והכוונה לגרסת התובעים מול גירסת לידר ואביה אבי, שהעיד כאמור בתובענה זאת.

70.בטרם נכנס לעובי טענות הצדדים בנדון נתעכב על מכתב הוויתור, תוכנו, קישורו לנחלה 63 והשתלשלות הדברים ממנו והלאה והנובעים ממנו. כך נבין את טענות הצדדים טוב יותר.

 

מכתב הוויתור

71.ביום 2.9.2014 כתבה לידר מכתב הממוען ל"מזכירות מושב עין יעקב" אותו הגדרנו לעיל כ"מכתב הוויתור", וזה תוכנו:

"הנדון: מגרש 126

הריני להודיעכם כי מגרש 126 שניתן לי ע"י המושב במסגרת ההרחבה של הנחלה בשנת 1998 שומר גדעון, נחלה זו הוחזקה על ידי למשמרת ואני מודיעה בזאת כי אני מחזירה את הנחלה עם כל הזכויות לשומר גדעון.

נא לגרוע אותי מחברותי באגודה החקלאית.

מצ"ב מסמך ממנהל מקרקעי ישראל.

העתק: שומר גדעון.

חתימה: ויטנשטיין (שומר) לידר (-)"

מכתב הוויתור צורף כנספח ד' לנ/1.

לידר הודתה כי רשמה את מכתב הוויתור בכתב ידה, וחתמה עליו (עדותה של לידר, עמ' 11 לפרו' שו' 28-29);

72.השאלה העולה מנוסח זה של מכתב הוויתור היא – האם מגרש 126 (המוזכר במכתב הוויתור) יכול להיות מיוחס או מקושר לנחלה 63?

אקדים ואומר כי שוכנעתי שהתשובה לשאלה זאת חיובית, כפי שאבהיר להלן.

73.טוענת לידר בסיכומיה (סעיפים 34-35) כי ניתן להסיק ממכתב הוויתור כי מתייחס למגרש 126 בלבד, ללא כל קשר לנחלה 63. היינו לא ניתן להסיק ממנו התייחסות לנחלה 63. קרי – ויתור על זכויותיה בנחלה 63.

טענה זאת היא טענה חדשה שלא בא זכרה בכתב ההגנה ובתצהירה של לידר (נ/1), אלא בסיכומיה לראשונה [הגם ש"רמזים" לגביה ניתן לראות בחקירתו הנגדית של אבי, שניסה לייחס את מכתב הוויתור למגרש 126, להבדיל מנחלה 63 (עמ' 30 לפרו' שו' 1-12; עמ' 32 לפרו' שו' 9-15), אך בהמשך הודה כי מכתב הוויתור מתייחס לנחלה 63].

ידועה ההלכה כי אין לשעות לטענה הנטענת לראשונה בסיכומים.

ראו לעניין זה:

ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ, פסקה 18 (15.4.07);

ע"א 4077/21 עסיס רימונים בע"מ ואח' נ' פאי סיאם בע"מ, פסקה 32 (28.2.2023).

כך למשל בסעיף 38 לכתב ההגנה מתייחסת לידר למכתב הוויתור, וטוענת כדלקמן:

"במסגרת תביעת הגירושין ומתוך חשש של התובע 1 כי הנתבע 3 יפעל לדרישה רכושית בנחלה 63, פנה התובע 1 אל הנתבעת 1 ודרש ממנה מכתב הממוען למזכירות המושב, כאילו לכאורה נחלה מס' 63 מוחזרת בחזרה אליו, אך בפועל לא היו הדברים כך והנחלה לא הוחזרה לידיו של התובע 1 ומכתב זה הוצא רק לבקשתו של התובע 1 וללא דרישה אמיתית וכנה לביצוע בפועל".

היינו – לידר, בגרסתה בכתב ההגנה, ראתה במכתב הוויתור כמתייחס לנחלה 63.

בסעיף 8 לתצהירה נ/1 ציינה לידר בהתייחס למכתב הוויתור, כי נתנה אותו לגדעון, לפי בקשתו, לנוכח תביעותיו של רונן הנובעות מגירושיהם. גם אז, והגם שנרשם במכתב הוויתור מגרש 126, ראתה אותו לידר כמתייחס לנחלה 63, אך לא חששה מכך. זאת כיוון שבטחה בגדעון כי הדבר נעשה רק לנוכח תביעותיו של רונן, וגם לנוכח העובדה, כי "כאשר באמת מעבירים נחלה עושים זאת באמצעות טופס מסודר מאומת ע"י עורך דין בדיוק כפי שהיה בשנת 2002 כשהתובע העביר לי הנחלה".

היינו – לידר, בגרסתה בתצהירה, ראתה במכתב הוויתור כמתייחס לנחלה 63.

74.מעבר לכך – לידר ואבי הודו בחקירתם הנגדית למעשה כי מכתב הוויתור מתייחס לנחלה 63.

לידר – יחסה את מכתב הוויתור לנחלה 63, אך לא חששה, כיוון שידעה שוויתור על זכויות בנחלה מחייב חתימה בפני עורך דין (עמ' 11 לפרו' שו' 37-39);

אבי – בתצהירו נ/2 (סעיף 28) אבי מקשר בין מכתב הוויתור לנחלה 63 .

בחקירתו הנגדית אבי ציין תחילה כי מכתב הוויתור לא קשור למשק 63, אלא למגרש 126 (עמ' 32 לפרו' שו' 14-15; עמ' 33 לפרו' שו' 18-19).

בהמשך אבי שינה גרסתו, והודה כי מכתב הוויתור, הגם שרשום בו מגרש 126, מתייחס לנחלה 63 (כאן אעיר כי יש לכך הסבר עליו אעמוד להלן).

נצטט הדברים מפאת חשיבותם:

"כב' השופט: אתה (אבי – ח"ש) הבנת מלכתחילה... שגדעון טוען למעשה שהמסמך הזה, המסמך כתב היד, מלמד שאתם מחזירים לו את משק, אתם אני מתכוון ללידר שהיא רשומה פה, מחזירה לו את משק 63. אתה רק אמרת ההבנה של גדעון מוטעת, אני אשב בשקט בטח זה לא יאושר בסוכנות זה נכון מה שאני אומר?

ת: כמעט רק להשלים משהו והיה סיכום ביננו שהוא לא עושה בזה שימוש, גדעון לא עושה בזה שימוש בפתק הזה ..." (עמ' 34 לפרו' שו' 34-38; עמ' 35 לפרו' שו' 1-3);

בהמשך עדותו התייחס אבי לתביעה נשוא תיק המשפחה, ושבמסגרתה, כדי לעזור בהגנתו שם, נרשם מכתב הוויתור (עמ' 47 לפרו' שו' 1-26).

אז, במענה לשאלת בית המשפט האם מכתב הוויתור מתייחס לנחלה 63, השיב אבי: "נכון" (עמ' 47 פרו' שו' 26-28).

75.אם בכך לא סגי – בתיק המשפחה שהתייחס לכספים לכאורה שהתקבלו לזכות נחלה 63, ציינו אבי ולידר, כי לידר אינה בעלת הזכויות בנחלה זאת לנוכח מכתב הוויתור. היינו שניהם קשרו בין מכתב הוויתור לזכויותיה של לידר בנחלה 63, וכך אף קבע בית המשפט שם (ראו דברינו בסעיפים 18-21 לעיל).

76.המושב גם ראה את מכתב הוויתור כמתייחס לנחלה 63.

נפנה בנדון לתצהירו של פנחס נ/4, שם ציין בסעיף 8 כי:

"ביום 2.9.2014 קיבל ועד האגודה את הודעתה של הנתבעת 1 – ה"ה לידר... לפיה היא מחזירה את נחלה 63 לתובע 1".

פנחס חזר על הדברים, כי ראה במכתב הוויתור כמתייחס לנחלה 63, גם בחקירתו הנגדית, (עמ' 78 לפרו' שו' 26-29);

77.מכאן השאלה, מה הקשר בין מגרש 126 לנחלה 63?

אם נבין קשר זה, יקל להבין הכיצד הבינו כל הצדדים, כי מכתב הוויתור, הגם שמצוין בו מגרש 126, מתייחס לנחלה 63.

תחילת הקצאת הנחלה הנוספת לגדעון, כבעלים של נחלה מייסדת, היתה בדמות מגרש 126. זה היה בשנת 1998 (ראו בנדון האמור בסעיף 8 לנ/1, תצהירה של לידר, שציינה כי בשנת 1998 הנחלה הנוספת היתה בדמות של מגרש 126; כן ראו עדותה של לידר עמ' 6 לפרו' שו' 16-18 ועדותו של גדעון עמ' 23 לפרו' שו' 16-28).

לכן בתצהיר המייסדים משנת 2002 הקנה גדעון את מגרש 126 ללידר, שהיה הנחלה הנוספת שלו.

בשנת 2008 נכנסה לתוקף תכנית תב"ע חדשה, במסגרתה מגרש 126 לא הוגדר כ"נחלה", והוצע לגדעון לממש את זכות הנחלה הנוספת על ידי החזרת מגרש 126 ותחתיו לקבל את נחלה 63, וכך נעשה (עדותו של גדעון – עמ' 23 לפרו' שו' 22-39; עמ' 24 לפרו' שו' 17-20).

אבי בחקירתו הנגדית אישר באופן מלא כמעט את מצב הדברים האמור. לדבריו בין השנים 2001-2002 פנה אליו יו"ר ועד האגודה ואמר לו, שמאחר שמגרש 126 אינו רשום בתב"ע כנחלה, מוצע להחזיר את מגרש 126 ותחתיו לקבל נחלה, שהינה נחלה 63, וכך נעשה (עמ' 26 לפרו' שו' 8-19).

ההבדל בגרסאות של גדעון ואבי, היא בשנה בה בוצעה ההחלפה בין מגרש 126 לנחלה 63. גדעון ציין כי הדבר נעשה בשנת 2008 בעוד שאבי טען כי הדבר נעשה בין השנים 2001-2002.

במהות שניהם, גדעון ואבי, מסכימים כי במסגרת הנחלה הנוספת ניתן לגדעון תחילה מגרש 126. משהתברר לנוכח התב"ע (כנראה חדשה) כי מגרש 126 אינו מיועד להיות נחלה המיר גדעון, בהמלצת יו"ר ועד המושב, את מגרש 126 בנחלה 63.

מכאן הקשר בין נחלה 126 לנחלה 63.

במועד חתימת תצהיר המייסדים בשנת 2002 כל שהיה יכול גדעון להקנות ללידר היה את מגרש 126, שבהמשך הומר לנחלה 63, שהיוותה את הנחלה הנוספת של נחלה מייסדת 24 (גדעון).

לידר הודתה בחקירתה הנגדית כי מעבר לנחלה הנוספת שקיבלה מגדעון במסגרת תצהיר המייסדים (שהיתה תחילה מגרש 126 והומרה לנחלה 63), לא קיבלה כל זכות נוספת מגדעון (עמ' 10 לפרו' שו' 11-20).

78.לסיכום ייאמר כי לידר קיבלה מגדעון במסגרת תצהיר המייסדים משנת 2002 את מגרש 126 כ"נחלה נוספת", שהומרה בהמשך, לנחלה 63.

היא לא קיבלה מגדעון כל זכות אחרת.

לכן יש לומר כי מכתב הוויתור בו נרשם מגרש 126 (אותו קיבלה בראשית הדרך מגדעון), המקושר לנחלה 63, מהווה לכאורה מכתב ויתור על זכויותיה בנחלה 63. אין, ולא היה, ללידר כל זכות אחרת לוויתור במושב (לא נטען כך, וממילא לא הוכח כך).

זהו המצב בדיוק כפי שהבינו כל הצדדים טרם ה"התחכמות" שבאה לידי ביטוי בטענה חדשה בסיכומי לידר, כי במכתב הוויתור ויתרה לידר על מגרש 126 אך לא על נחלה 63.

79.בעקבות מכתב הוויתור, שבעקבותיו חזרה לכאורה הנחלה הנוספת (63) לנחלה המייסדת (24), הקנה גדעון ביום 27.12.2015 את נחלה 63 לבתו שירלי, נתבעת 3 (תצהיר מייסדים חדש עליו חתומים גדעון ואשתו עדה מיום 27.12.2015 ובו הקניית נחלה 63 לשירלי, צורף כנספח לנספחי התביעה, עמ' 140).

בעקבות כך התקבלו שירלי ובעלה שמואל (סיני) כחברים באגודת המושב, הן בהחלטת הוועד (16.12.2015) והן בהחלטת האסיפה הכללית מיום 24.1.2016 (ראו סעיפים 8-10 לנ/4; פרוטוקול ישיבת ועד הנהלת המושב מיום 16.12.2015 נספח 4 לנ/4; החלטת אסיפה כללית מיום 24.1.2016 נספח 5 לנ/4), ונעשתה על ידי המושב פניה לסוכנות לרישום הזכויות בנחלה 63 על שם סיני (נספח 6 לנ/4).

סדר הדברים האמור פורט אף בתצהירו של שמואל ת/3 ותצהירה של שירלי ת/4.

דא עקא רישום הזכויות על שם סיני בנחלה 63 לא הושלם בסוכנות וברמ"י, לנוכח טענותיה של לידר כי היא היתה, ונותרה, בעלת הזכויות בנחלה 63, למרות מכתב הוויתור, וצירופו של וולינר ל"תמונת" נחלה 63, כפי שהרחבנו בכך לעיל; עד שביום 16.9.2019 החליט ועד המושב (בהחלטה תמוהה עליה נעמוד להלן) לקבל את וולינר כחבר באגודה בנחלה 63 (פרוטוקול ישיבת הועד צורף כנספח 3 לנ/3).

 

טענות התובעים

80.כאמור טוענים התובעים, כי סיני זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה 63, שכן לידר החזיקה בזכויות אלה אך בנאמנות לטובת גדעון.

81.לאחר קבלת מכתב הוויתור, שתומך בטענת הנאמנות האמורה, בחר גדעון, כבעל הנחלה המייסדת (24) להקנות את הנחלה הנוספת (63) לבתו שירלי (וממילא גם לחתנו, בעלה, שמואל), שהתקבלו בעקבות כך כחברים באגודת המושב.

82.גדעון הכחיש כל הסכמה בינו לבין אבי הקושרת בין היותו של ניר בן ממשיך בנחלה 14 לבין הקניית נחלה 63 ללידר (ראו סעיפים 10-13 לעיל).

 

טענת לידר

83.הקניית נחלה 63 לה על ידי גדעון נעשתה באופן מוחלט, ולא בנאמנות, במסגרת הסכמה עם אביה, שפורטה בסעיף 11 לעיל.

84.מכתב הוויתור ניתן לצרכי התובענה מול רונן בתיק המשפחה. גדעון הבטיח לא לעשות בו שימוש אחר (מעבר לתיק המשפחה). בכל מקרה היא לא חששה לחתום עליו, כיוון שידעה שאין לו תוקף ללא אימות של עורך דין.

85.בכל מקרה חל שיהוי בפעולותיו של גדעון בנדון. בתו שירלי הגיעה לגיל 18 כבר בשנת 2005, והוא לא פנה בדרישה ללידר להשיב לו את נחלה 63 בכדי להקנותה לשירלי, והמתין עם הגשת התובענה עד לסוף שנת 2019.

 

השאלות העומדות להכרעה

86.לנוכח טענות הצדדים, שתומצתו לעיל, אלה השאלות העומדות להכרעה:

א.האם הוכחה הסכמה כלשהיא בין גדעון לאבי הקושרת בן מינוי ניר לבן ממשיך בנחלה 14 לבין הקניית הנחלה הנוספת ללידר?

ב.מהי משמעות כתב הוויתור?

ג.האם קיים שיהוי בפעולותיו של גדעון בהקשר של נחלה 63?

 

שאלה א' – האם הוכחה הסכמה נטענת בין גדעון לאבי

87.את ההסכמה הנטענת על ידי אבי פירטנו בסעיף 11 לעיל, ואת הכחשתו של אבי את ההסכמה האמורה פירטנו בסעיף 12 לעיל.

88.היות שזאת טענה מרכזית בהגנתה של לידר, המסתמכת על ההסכמה האמורה, עליה נטל הראיה בנדון. זאת מכח הכלל שלפיו הדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי, ועל בעל הדין להוכיח טענה המקדמת את עניינו [ע"א 6422/20 הרב אלחנן בן-נון ואח' נ' צוויקלר ואח', פסקה 8 (31.1.2022)].

[כאן אעיר, שמאותו טעם, דין טענת הנאמנות להיות מוכחת על ידי גדעון, והוא עמד בנטל ראייתי זה, ועמדתי על כך בסעיף 110 להלן].

89.אקדים ואציין כי לא הוכחה לי הסכמה כאמור, כפי שאפרט להלן;

ברם אפילו הייתי משתכנע כי הוכחה לי הסכמה כאמור, הייתי רואה בה כהסכמה בלתי חוקית ו/או נוגדת את תקנת הציבור, שהינה בטלה מכוחו של סעיף 30 לחוק החוזים.

נבהיר את הדברים:

בהתאם לנוהל (סעיף 1.5.2) בעל נחלה מייסדת זכאי להקנות את הנחלה הנוספת ל"קרוב" המוגדר כ"בן זוג, הורה, אח...". בהגדרת "קרוב" בנוהל לא מופיע "אחיינ/ית".

היות שלידר היא אחיינית של גדעון (בתו של אחיו אבי) הוא לא היה יכול להקנות לה את הנחלה הנוספת באופן מוחלט (כטענת לידר).

אם אבי וגדעון סיכמו לעשות כן, הם פעלו בניגוד לנוהל, ומעשה ההקניה אינו חוקי או נוגד את תקנת הציבור (שכן אז הנחלה הנוספת היתה ניתנת לבעל נחלה מייסדת אחר, שיכול לעמוד בהוראות הנוהל לגבי הקניה ל"קרוב").

לעומת זאת, ככל שההקניה ללידר היתה בנאמנות בעבור גדעון עד הגיע מי מילדיו לגיל 18, ניתן עוד לטעון בדוחק (וראה טענת התובעים בסעיף 23 לסיכומיהם), כי עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל לענין "קרוב" (הגם שגם אפשרות זאת אינה נקיה מספיקות, אבל לא נטענו טענות בנדון, אף לא על ידי רמ"י והסוכנות).

בנדון נשאל גדעון, וציין כי פעל בנדון (הקניה בנאמנות ללידר) על פי עצה של אבי, שאמר לו, כי הקניית הזכויות ללידר בנחלה 63 תהא זמנית, על מנת לא לאבד את הזכות לנחלה נוספת (עמ' 19 לפרו' שו' 5-10).

90.בכל אופן לא הוכחה לי ההסכמה הנדונה, שהיתה בעל פה בשנת 2002 (עדותו של אבי שו' 32-37), מהטעמים להלן:

א.אבי בתצהירו נ/2 טען כי ההסכמה האמורה הושגה בינו לבין גדעון בשנת 2002.

לעומת זאת בחקירתו הנגדית ציין, כי ההסכמה הושגה עוד לפני שנת 2002, בסוף שנות ה-90, ובהתייחס למגרש 126 ממנו נבעה בהמשך נחלה 63, כפי שהבהרנו בסעיף 77 לעיל. אז כבר הושגה ההסכמה האמורה עם גדעון (עמ' 27 לפרו').

אם כן לכאורה בחקירתו הנגדית, שינה אבי את גרסתו בכל הקשור להסכמה הנדונה, וציין כי הושגה כבר בסוף שנת ה-90 (שנת 1998) כשההכפלה התקיימה במגרש 126.

אבי ניסה לתרץ זאת בכך שההסכמה בסוף שנות ה-90 התייחסה למגרש 126, ואילו על נחלה 63 הם עברו לדבר בסביבות 2001-2002 (עמ' 28 לפרו' שו' 3-8), אך נימוק זה לא משכנע. הרי מכתב הוויתור הוא מיום 2.9.2014 ועדיין מדבר על "מגרש 126" (עמדו על נקודה זאת התובעים בסעיף 65-66 לסיכומיהם).

שינוי גרסה זה לגבי מועד ההסכמה מחליש את מהימנות הגרסה כי היתה כלל הסכמה האמור.

ב.לא קיבלתי מאבי (שהוא הדומיננטי בנדון – ראו דבריי בסעיף 11 לעיל) הסבר מניח את הדעת, מדוע הסכמה כה מהותית נעשתה בעל פה, ולא הועלתה על הכתב.

אבי נשאל בנקודה זאת על ידי בית המשפט, והשיב, די בסתמיות, שככה התנהלו הדברים ביניהם (עמ' 38 לפרו' שו' 7-12);

ג.לא הוכח לי כל קשר של ממש בין מינוי אבי לבן ממשיך בנחלה 14 לבין נחלה 63.

לנספחי התביעה (עמ' 205-222) צורפו מסמכי מינוי ניר לבן ממשיך בנחלה 14 כדלקמן:

הסכם בן ממשיך שנחתם ביום 10.7.2005 בין הגב' שומר חי מזלה (ז"ל) אימם של גדעון ואבי (להלן: "הסבתא") לבין ניר (נכדהּ) בהתייחס לנחלה 14;

הצהרה והתחייבות של הסבתא חתומה בפני עו"ד מיום 10.7.2015, לעניין מינוי ניר לבן ממשיך בנחלה 14;

הצהרה והתחייבות של ניר להיות בן ממשיך בנחלה 14, חתומה בפני עו"ד ביום 10.7.2015;

וכן מסמכים נוספים עליהם חתם ניר לרבות אישורי הסוכנות ורמ"י למינוי האמור.

לכאורה עולה מהמסמכים האמורים כי מינוי של ניר לבן ממשיך בנחלה 14 היה פרי רצונה העצמאי של הסבתא, ללא קשר להסכמה כזו או אחרת.

לכן בעדותו ציין גדעון, כי מינויו של ניר כבן ממשיך בנחלה 14 היה פרי רצונה של אימו (הסבתא). בלשונו: "אמא שלי רצתה שיהיה בן ממשיך, שהייתה בחיים" (עמ' 11 לפרו' שו' 28).

הדגיש גדעון במהלך עדותו שוב, כי זה היה רצונה של הסבתא, שניר יהיה בן ממשיך בנחלה 14, ולא בעקבות סיכום נטען כלשהוא בינו לבין אבי, שכלל לא היה (עמ' 13 לפרו' שו' 19).

כשעומת עם טענתו של אבי, כי אלמלא ההסכמה לא היה ניר ממונה לבן ממשיך, שלל זאת באומרו, כי זה היה רצונה של אימו (הסבתא); ואם השפעתו של אבי כה רבה "מדוע לא רשם את לידר מלכתחילה על נחלה 14" (עמ' 14 לפרו' שו' 1-3).

מנגד אבי בתצהירו נ/2 ציין, כי אלמלא הסיכום האמור, ניר לא היה מתמנה לבן ממשיך (סעיף 20). ברם מעבר לאמירה סתמית זאת, וטענתו בחקירתו הנגדית, כי הוא ניהל את ענייני אימו בנחלה 14 לאחר פטירת אימו (עמ' 37 לפרו' שו' 30-33), לא הוכיח את טענתו האמורה.

כשעומת עם מסמכי מינויו של ניר כבן ממשיך, שם רואים לכאורה את מינויו של ניר על ידי הסבתא מרצונה החופשי (כטענת גדעון), השיב אבי: "אין לי מושג יכול להיות שמבחינה משפטית לא צריך לציין אותי..." (עמ' 37 לפרו' שו' 23-24).

זאת בדיוק הסיבה מדוע היה חשוב להעלות הסכמה כאמור על הכתב, דבר שלא נעשה, והדבר הוא בעוכריה של לידר, שעליה נטל הראיה בנדון.

ד.עמדתם של אבי ולידר בתיק המשפחה, עליו הרחבנו לעיל, בדבר החזקת נחלה 63 במשמורת לגדעון או למי מילדיו הבוגרים, תומכת ברורות, ומשמעותית, בגרסתו של גדעון שלא היתה כל הסכמה כאמור בינו לבין אבי.

ה.למעשה טענת ההסכמה האמורה "צצה" מצד אבי ולידר רק במסגרת התובענה הנדונה.

עד להגשת התובענה הנהלת הוועד לא ידעה על הסכמה כאמור, ופעלה יד ביד עם הצדדים (כפי שנראה בהרחבה להלן) לגרוע את לידר מחברותה באגודת המושב ולהוסיף תחתיה את סיני כחברים בהתייחס לנחלה 63 (ראו בנדון עדותו של פנחס, עמ' 70-71 לפרו').

בהקשר זה אציין כי תמוה מדוע אבי ולידר ישבו בשקט ונתנו לוועד המושב לפעול על פי מכתב הוויתור, ולא טענו כבר אז בפני ועד המושב, כי עסקינן במכתב ויתור שאינו תקף למעשה ביחסים שבין לידר וגדעון בהתייחס לזכויות בנחלה 63, לנוכח ההסכמה האמורה.

נשאל על כך אבי, והשיב שלא עשה כן כי היה משוכנע שהסוכנות, בהסתמך על מכתב הוויתור, לא תגרע את זכויותיה של לידר מנחלה 63 ותעניק אותם לסיני (עמ' 40 לפרו' שו' 27-38; עמ' 41 לפרו' שו' 1-4).

(נראה בסעיף 94 להלן כי גם "שכנועו" זה של אבי לא הוכח כלל ועיקר).

לשאלה – מדעו להטריח את ועד המושב והאסיפה הכללית לאשר את סיני כחברים באגודה, בין היתר בהסתמך על מכתב הוויתור, ולא להעמיד דברים על דיוקם כבר מהתחלה; השיב אבי, שפחד לעשות כן, שלא יפטרו אותו מעבודתו כמזכיר האגודה. זאת הגם שיו"ר ועד האגודה באותה עת, מר אבי יחיה, היה גיסו (אחי אישתו – עמ' 32 לפרו' שו' 33; עמ' 33-35 לפרו').

לא זו אף זו – הודה אבי, כי המושב פנה בכתב לסוכנות ביום 14.1.2016, לאחר קבלת סיני כחברים באגודה, להעברת הזכויות בנחלה 63 על שם סיני (נספח 6 לנ/4), והגדיר פניה זאת כטעות. כשנשאל מדוע לא מנע טעות זאת אלא "זרם" עמה ללא כל מחאה, השיב כי דיבר על כך עם אבי יחיה יו"ר הועד, וזה לא עזר. בסופו של דבר מילא תפקידו כמזכיר שעובד לפי הנחיות הועד, ושלח לסוכנות את המסמכים הרלוונטיים להעברת הזכויות בנחלה 63 על שם סיני ללא אומר ודברים, כי פחד מהיו"ר אבי יחיה שלא יראה בדבריו (ככל שהיה אומרם) כחוצפה ויפטר אותו מתפקידו כמזכיר המושב (עמ' 32-34 לפרו').

גרסה זאת לא נראית סבירה בעיניי, לכן לא נתתי בה אמון. מה גם שבעדותו ציין כי אמר את הדברים בעל פה לאבי יחיה (עמ' 34 לפרו' שו' 20), אך הוא לא הביאו לעדות לאימות הדברים.

מחדל זה פועל לחובת גרסתם של אבי ולידר בנדון, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009).

בכך חיזוק לטענת גדעון שלא היתה הסכמה כאמור, וגרסת זאת "צצה" רק לצרכי התובענה הנדונה.

ו.אבי טען להסכמה כאמור, כדי להוכיח לכאורה הדדיות – ללידר נחלה 63 ולניר נחלה 14. ברם אבי "שכח" לציין בתצהירו שהוא קיבל את הנחלה הנוספת הנובעת מנחלה מייסדת 14, שהיא נחלה 76 (עמ' 12 לפרו' שו' 14 ושו' 38; עמ' 13 שו' 9).

היינו לכאורה מושגת הדדיות אחרת בכל הקשור לנחלה 14 בין שני האחים גדעון ואבי – אבי קיבל את נחלה 76 הנובעת מנחלה 14, וניר את נחלה 14 עצמה. תחילה כבן ממשיך של הסבתא (שהיתה בעלת הזכויות לאחר פטירת הסבא), ולאחר פטירתה בשנת 2011 (עמ' 6 לפרו' שו' 32) כבעל הזכויות בנחלה זאת, בהתאם לאישור רמ"י מיום 14.10.2012 (עמ' 222 לנספחי התביעה).

היינו – שמירת ההדדיות הנטענת (על ידי אבי) אינה מחייבת הסקת הסכמה שלידר תקבל את הנחלה הנוספת (63) של הנחלה המייסדת 24.

ז.אם אכן היתה הסכמה כאמור, למה שגדעון יטרח לשמור על נחלה 63 במסגרת תיק המשפחה, שהוביל למכתב הוויתור!

במקרה כזה לא היה לגדעון כל ענין להתערב בתיק המשפחה, ובוודאי שלא לתת יד למהלך שיקרי במסגרתו, על פיו הוא בעל הזכויות האמיתי בנחלה 63, כשלידר מחזיקה בזכויות בנאמנות בעבורו.

נשאלה לידר שאלה זאת והשיבה: "אני לא יודעת" (עמ' 6 לפרו' שו' 37-39).

עצם התערבותו של גדעון בתיק המשפחה לשם שמירה על נחלה 63, מלמדת כי היה לו אינטרס ממשי בה, התואם את טענת הנאמנות לגביה, ומחזק את טענתו כי לא היתה כל הסכמה כאמור בינו לבין אבי.

ח.כאמור לידר טוענת כי מכוחה של אותה הסכמה נטענת היא בעלת הזכויות בנחלה 63 באופן מוחלט.

כפי שציינו לעיל, על נחלה 63 קיים לול, המניב ביצים.

סביר כי בעל הזכויות האמיתי והנכון בנחלה 63 יאסוף את הביצים לשימושיו הוא.

מי עשה כן?

גדעון העיד כי הוא ומשפחתו הפעילו את הלול ואספו הביצים, ולידר לא עשתה כן מעולם, ואף לא ביקרה כלל בלול (עמ' 6 לפרו' שו' 7-18).

שמואל חתנו של גדעון גם העיד, כי גדעון הפעיל את הלול (עמ' 45 לפרו' שו' 7);

לידר למעשה אישרה הדברים בעדותה כשציינה שהילדים של גדעון הפעילו את הלול, הגם שהוסיפה שאף היא היתה נכנסת לאסוף ביצים. בכל אופן ציינה שמי שהרוויח מהפעלת הלול, כך לדעתה, היה ניר. היא ואביה לא הרוויחו מהפעלת הלול (עמ' 12 לפרו' שו' 12-32).

תמוה בעיניי מדוע שלידר לא תרוויח או תקבל את מכסת הביצים של נחלה 63 אם היא הבעלים המוחלט שלה, אלא גדעון (או ניר בנו).

מכאן חיזוק למסקנה, כי החזיקה בנחלה 63 בנאמנות עבור גדעון או מי מילדיו הבוגרים, ולא היתה בעלת הזכויות בנחלה זאת באופן מוחלט מכח הסכמה עלומה כזאת ואחרת.

ט.לידר התחתנה עם רונן בשנת 2004, והתגרשה בשנת 2014. היינו – חיו כזוג נשוי, ונולדו להם ילדים, במשך כעשר שנים.

ללידר לא היה בית משל עצמה אלא גרה בבית הבנוי על נחלה 14, בהסכמת הסבתא, בית ששימש את האח המנוח ישראל ז"ל (אח של גדעון ואבי) שנפטר (עדותו של גדעון, עמ' 16 לפרו' שו' 23-28).

זאת אחת הסיבות להסכם וולינר – שייבנה ללידר בית על חלקה 63, כמובהר לעיל.

נשאלת השאלה – מדוע לידר לא בנתה בית על חלקה 63 במהלך שנות נישואיה עם רונן?

על כך השיב גדעון תשובה ששכנעה אותי, והיא – לידר לא בנתה בית כיוון שידעה שהיא מחזיקה בזכויות נחלה 63 בנאמנות בעבורו (עמ' 16 לפרו' שו' 16-17).

מכאן חיזוק נוסף לאי קיומה של הסכמה כלשהיא בין אבי לגדעון בכל הקשור לנחלה 63, וחיזוק להחזקתה של לידר בזכויות נחלה 63 בנאמנות, כטענת גדעון.

91.לסיכום שאלה א' ייאמר, כי לא הוכחה ההסכמה נטענת בין גדעון לאבי.

 

שאלה ב' – מהי משמעות כתב הוויתור

92.לכאורה במכתב הוויתור, שכבר קבענו כי מתייחס לנחלה 63, ביקשה לידר "נא לגרוע אותי מחברותי באגודה החקלאית".

בהתאם לתקנון אגודת המושב (שצורף לנספחי התביעה, עמ' 122-132), חברותו של חבר באגודה נפסקת אם מבקש זאת בכתב (סעיף 6(ד) לתקנון).

גדעון אף ציין בעדותו, כי מכתב הוויתור נוצר לבקשת יו"ר הוועד דאז, מר אבי יחיה, "שלידר תכניס מכתב, מכתב, שהיא מחזירה את הזכויות, שבעתיד, בעוד כמה שנים, לא תגיד- מה פתאום החזרתם את הזכויות.. ואת המכתב הזה הכניסה למושב. אם המושב קיבל את המכתב, מה, אני, שאני אגיד שלא? המושב קיבל את המכתב הזה, ועל סמך המכתב הזה הוא עשה את כל העברות. את כל הליך הרישום של שירלי ושמוליק (עמ' 20 לפרו' שו' 35-38; עמ' 21 לפרו' שו' 1-2).

לכאורה חברותה של לידר באגודת המושב צריכה היתה להיות מופסקת עם מתן מכתב הוויתור.

מכאן תמוה, שלא רק שהוועד לא פעל להפסקת חברותה של לידר מאגודת המושב, אלא אף אִפשר לה לצרף את וולינר כחבר באגודה, בקשה שאושרה על ידי הוועד (אך טרם אושרה על ידי האסיפה הכללית – עדותו של פנחס, עמ' 76 פרו' שו' 2), כדברינו לעיל.

עמדו על כך התובעים בסיכומיהם (סעיף 89), תוך שציינו כי פעולותיו של המושב בנדון היו שלא כדין.

נשאל על כך פנחס בחקירתו הנגדית, וחוץ מגיבוב מילים לא נתן תשובה של ממש (לשם הקיצור נפנה לדבריו עמ' 77 לפרו' שו' 3-14).

בית המשפט תמצת את גיבוב המילים של פנחס, בכך שזה לא הטריד את המושב, ופנחס אישר זאת (עמ' 77 לפרו' שו' 15-19).

בכל אופן, הבהיר פנחס, כי למרות שלידר ביקשה במכתב הוויתור את הפסקת חברותה באגודת המושב, הם לא פעלו להוציאהּ (ואפילו היתה נחלה 63 כבר נרשמת על שם סיני במוסדות המיישבים – הסוכנות ורמ"י), כיוון שהמרקם במושב הוא גם חברתי, והמושב הוא "משפחה אחת גדולה". כך שגם מי שכבר אינו בעל נחלה/מגרש במושב, אך חברותו לא פסקה, יש לו זכות הצבעה (עמ' 80 לפרו' שו' 18-33).

כשבית המשפט תמה על נוהל זה במושב, הבהיר פנחס כי הנהלת אגודת המושב פועלת על פי התקנון שלה (עמ' 81 לפרו' שו' 1-2).

כשנשאל היכן כתוב בתקנון המושב שאם א' העביר זכויותיו בנחלה ל-ב', א' נותר בעל זכות הצבעה במושב, השיב פנחס: "לא כתוב, אבל לא כתוב שאני חייב להוציא אותו עכשיו" (עמ' 81 לפרו' שו' 3-6).

תשובה זאת של פנחס תמוהה מאוד, וזאת לנוכח עדותו כמה דקות לפני כן כי גדעון ואבי, תוך שיתוף פעולה, ביקשו ממנו, בהסתמך על מכתב הוויתור, "להוציא את לידר ולרשום את החברים משפחת סיני" (עמ' 71 לפרו' שו' 21)

כשהופנה פנחס לסעיף 6(ד) לתקנון המושב, שהוזכר לעיל, בדבר הפסקת חברות של חבר על פי בקשתו, שלכאורה נכנסת לתוקף ללא כל החלטה פורמלית של ועד האגודה או האסיפה הכללית, השיב: "...זה לא אותו מצב כי היא המשיכה להיות רשומה בסוכנות, כי לא דאגו להוציא אותה מהסוכנות..." (עמ' 82 לפרו' שו' 4-5). היינו – לא הופסקה חברותה של לידר במושב כיוון שעדיין זכויותיה בנחלה 63 רשומות על שמה בסוכנות.

בקיצור –בסוגיית חברותה של לידר באגודת המושב, הוצגה גרסה תמוהה, "מזוגזגת" ולא מקובלת, של המושב.

על התנהלות תמוהה זאת עמד אף שמואל, חתנו של גדעון, בעדותו, שבמענה לשאלה מדוע טרם נרשמו הזכויות בנחלה 63 על שם סיני, השיב:

"... גילינו ב-2019 לתדהמתנו, שהאגודה שגם מספר 4, פנחס יושב פה, רשמה עליי ועל שירלי, ושלחה מסמכים לסוכנות ולמינהל, שמשק 63, רשום על שמי ושם שירלי, ופתאום מתברר שגברת לידר, אחרי שהיא החזירה את הזכויות, אחרי שניתן פסק דין, וגם בהליך הגירושין שלה, ושם היא גם הצהירה שזה למשמורת, פתאום נא לרשום בחור חדש, זר, נדל"ניסט ,בשם עמי וילנר, שביצע עסקה עם אביה..." (עמ' 42 לפרו' שו' 20-27);

וכן:

"... אולי הייתי שחקן בתיאטרון בובות. זה היה בתום לב. עברתי אסיפה כללית, עברתי ישיבת וועד, קיבלתי כרטסת על שמי. חוב. או מכתב שאני חייב לאגודה 1200 שקל. ואז אומרים לי- לא. זה חלק מהרישום שלך למשק. ואז לתדהמתי, מגלים ב- 2019, שרושמים נדלינסט..., והאגודה מקבלת אותו. בגלל שהיא (לידר – ח"ש) המליצה אחרי שהיא הצהירה, ואני יודע שמשק 63 בתהליך רישום על שמנו. זהו. זה מה שהיה שם..." (עמ' 43 לפרו' שו' 1-6).

וכן:

"... שהיא (לידר – ח"ש) רושמת מכתב, בשיא החוצפה, בסדר? אחרי שהיא ויתרה על הנחלה, אחרי שבבית משפט (בתיק המשפחה – ח"ש), מול כבוד השופט, היא הצהירה שזה לא שלה , זה זכויות של גדעון, אז פתאום ב-2019, היא אומרת, היא רושמת לאגודת המושב- נא לרשום את... על נחלה שלי. חותמת לידר ויטנשטיין. שמה, זה מה שגרם לנו להליך. יכולה גם לרשום את זה על מוחמד. לא אכפת לי" (עמ' 47 לפרו' שו' 32-36);

כדי להמחיש את האבסורד שבדבר, ציין שמואל, כי כמו שקיבלו בוועד המושב את וולינר כחבר באגודה (על משבצת נחלה 63, כאשר סיני כבר התקבלו כחברים על אותה משבצת) היו יכולים לקבל כחבר גם את שחקן הקולנוע ריצ'ארד גיר (עמ' 50 לפרו' שו' 20-21).

בכל אופן – ודאי שלאחר קבלת מכתב הוויתור, ובעקבותיו קבלתם של סיני לחברות במושב, גם על ידי האסיפה הכללית, לא היה צריך ועד המושב לקבל את וולינר כחבר במושב.

עסקינן כאמור בהתנהלות תמוהה ולא מקובלת של ועד המושב.

93.כאמור גרסתם של לידר ואבי היא – שמכתב הוויתור נועד לצרכי תביעת המשפחה בלבד, ובכל מקרה הם לא חששו כי באמצעותו ייגרעו זכויותיה של לידר בנחלה 63 ויועברו לסיני, שכן מכתב הוויתור לא אומת על ידי עורך דין (ראו סעיף 8 לנ/1; סעיף 28 ל-נ/2).

נשאלו לידר ואבי על האמור בחקירתם הנגדית וציינו כדלקמן:

לידר – לטענתה, אינה יודעת מה מכתב הוויתור משקף (עמ' 8 לפרו' שו' 4);

גם היום אינה יודעת לומר אם מכתב הוויתור משקף אמת עובדתית (עמ' 8 לפרו' שו' 23);

נאמר לה על ידי גדעון ואבא שלה (אבי) שיש הסכמה שלא ייעשה במכתב הוויתור שימוש מעבר לתיק המשפחה, שבכל מקרה אין בכוחו לגרוע מזכויותיה בנחלה 63 כל עוד לא נחתם בפני עורך דין (עמ' 8 לפרו' שו' 38-30);

כך חזרה לידר מספר פעמים לאורך עדותה (למשל עמ' 11 לפרו' שו' 37-39).

כשנשאלה לידר אם לא שלחה למושב מכתב המבטל את מכתב הוויתור, או האם פנתה בעל פה למי מגורמי הנהלת המושב בכדי להודיע להם שהיא חוזרת בה ממכתב הוויתור, השיבה: "אני לא התעסקתי עם זה אבא שלי התעסק עם זה" (עמ' 13 לפרו' שו' 20-25).

[כאן אעיר – היות שלא הוצג כל מכתב ביטול כאמור; והיות שגם לא נטען על ידי לידר או אבי כי היתה פניה בעל פה כזאת למי מהנהלת המושב לביטול מכתב הוויתור; ההיפך הוכח לנו שיתוף פעולה של אבי למימוש מכתב הביטול (קבלת סיני כחברים מכוחו במושב, והפנייתם לסוכנות לרישום הזכויות בנחלה 63 על שמם – כפי שציינו לעיל, ועוד נרחיב בכך להלן) – יש לומר כי מכתב הוויתור נותר על כנו, יהיו מהותו ותוקפו אשר יהיו, ולשאלה זאת נתייחס בהרחבה להלן].

אבי – בעדותו, שעל חלקה כבר עמדנו לעיל, אמר דברים דומים כמו לידר לגבי מכתב הוויתור (ראו גם עדותו עמ' 34-35).

יותר מזה – בשלב כלשהו בעדותו לא היסס לומר כי מכתב הוויתור שיקף תוכן שאינו אמיתי, בכדי "לנער" מעל גבו את התביעה הכספית של רונן נשוא תיק המשפחה (עמ' 47 לפרו' שו' 38-39; עמ' 48 לפרו' שו' 1-18).

אבי הדגיש בעדותו, כי סוכם בינו לבין גדעון, כי לא ייעשה שימוש במכתב הוויתור מעבר לתיק המשפחה (עמ' 47 לפרו' שו' 30-31).

94.כאמור לידר היא בעלת הדין במקרה דנן. היא נתבעת 1 בתובענה, והיא בעלת הזכויות הרשומות (בסוכנות) בנחלה 63.

ככזאת קשה לי לקבל את גרסתה כי לא ידעה מה משקף מכתב הוויתור.

בנדון יש להפעיל את החזקה שבפסיקה כי אדם שחתם על מסמך מביע בכך לכאורה הסכמה לאמור בו, אלא אם כן סתר את אותה חזקה בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה.

ראו לענין זה:

ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (18.5.65);

ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.08);

ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (17.8.00).

לטעמי – לידר (ואף באמצעות אבי בעדותו) לא סתרה את החזקה דלעיל, על פיה מכתב הוויתור משקף ויתור (אמיתי) על זכויותיה בנחלה 63.

סבורני כי התנהלותו של אבי לאחר יצירת מכתב הוויתור, שבאה לידי ביטוי בשיתוף פעולה בקבלת סיני כחברים באגודה, אף באסיפה כללית, כשאבי משמש כמזכיר המושב ומוציא לפועל את החלטות הועד והאסיפה הכללית, תומכת בכך (ועמדנו על התנהלות תמוהה זאת של אבי לעיל).

תירוצו של אבי כי שיתף פעולה בנדון, כי פחד מגיסו, יו"ר ועד האגודה, אבי יחיא, ולכן לא מנע את קבלת סיני כחברים מראש (ועמדנו גם על כך לעיל) לא שכנעה אותי, בלשון המעטה.

לטעמי – התנהלות זאת של אבי, תומכת בגרסה של גדעון שמכתב הוויתור משקף תוכן אמיתי. היינו ויתור על הזכויות בנחלה 63 לטובת גדעון (שיקצה הנחלה לבתו שירלי), ללא כל סייג, בעקבות אותה נאמנות שטען לה גדעון בהקשר של הזכויות בנחלה 63.

רק לאחר שאבי הבין, בעקבות תשובת הסוכנות לפנחס, יו"ר ועד האגודה, מיום 24.11.2019 (נספח 12 לנ/4), יום לפני הגשת התביעה (שהוגשה ביום 25.11.2019) כי "כדי שנוכל לקלוט מתיישבים אחרים בנחלה נבקשכם להמציא לנו כתב ויתור חתום על ידי ה"ה ...רונן ולידר בפני עו"ד (מצ"ב)", בחר לטעון, ולידר בעקבותיו, כי היה "רגוע" שמכתב הוויתור "לא יזיק" ללידר, ומכוחו לא יועברו זכויותיה בנחלה 63 לצד ג' אחר. זאת כיוון שמכתב הוויתור אינו בגדר כתב ויתור הנדרש על ידי הסוכנות.

חיזוק למסקנתי זאת אני מוצא בדבריו של פנחס בתצהירו נ/4, סעיף 23 – "כי עד למועד הבהרתה של הסוכנות כאמור לא היה ידוע במזכירות האגודה או בפורום ועד ההנהלה כי יש לקבל כתב ויתור מצד החברים לידר ורונן... שהרי בפועל הם הרשומים בסוכנות".

נזכיר כי באותה עת אבי היה מזכיר המושב. לכן מהסעיף הנ"ל בתצהירו של פנחס ניתן להבין שגם הוא לא ידע כי מכתב הוויתור לא יספיק להעברת הזכויות בנחלה 63 מלידר לצד ג' שייקבע על ידי גדעון (במקרה דנן סיני).

לכן אבי שיתף פעולה, מכוחו של מכתב הוויתור, להעברת הזכויות בנחלה 63 מלידר לסיני, שהחלה דרכה בקבלתם כחברים באגודת המושב, הן על ידי הוועד והן על ידי האסיפה הכללית, כמובהר לעיל. כל זאת עד לקבלת מכתב ההבהרה על ידי המושב (נספח 12 לנ/4).

או אז – נאחז אבי בנימוק זה (כי ידע מראש, בעת יצירת מכתב הוויתור בשנת 2014, שלא יועיל להעברת זכויות בנחלה 63 מלידר לצד ג') כ"מוצא שלל רב", ובניסיון להבהיר את התנהגותו התמוהה בנדון, שבאה לידי ביטוי בשיתוף פעולה בקבלת סיני כחברים באגודה, והפנייתם לרישום הזכויות בנחלה 63 בסוכנות (נספח 6 לנ/4).

בנדון אפנה לקטע מעדותו של אבי כדלקמן:

" כב' השופט: אתה הבנת מלכתחילה תקשיב טוב לשאלה שגדעון טוען למעשה שהמסמך הזה, המסמך כתב היד, מלמד שאתם מחזירים לו את משק, אתם אני מתכוון ללידר שהיא רשומה פה, מחזירה לו את משק 63. אתה רק אמרת ההבנה של גדעון מוטעת, אני אשב בשקט בטח זה לא יאושר בסוכנות זה נכון מה שאני אומר?

ת: כמעט רק להשלים משהו והיה סיכום ביננו שהוא לא עושה בזה שימוש, גדעון לא עושה בזה שימוש בפתק הזה ויש הוכחות אני יכול להוכיח שבאמת היה וגם בהמשך".

אני אוסיף – לא רק גדעון הבין שמכתב הוויתור די בו כדי להחזיר לו את הזכויות בנחלה 63 (כעדותו בעמ' 20 לפרו' שו' 35-38), גם אבי הבין זאת כך אז. לכן גם הוסיף אבי בעדותו, שהיה סיכום ביניהם, שגדעון לא יעשה שימוש במכתב הוויתור מעבר לתיק המשפחה.

כך הבין גם המושב, שפעל בהסתמך על מכתב הוויתור לקבלת סיני כחברים במושב, ולהפנייתם לרישום זכויותיהם בנחלה 63 בסוכנות (ועמדנו על כך גם לעיל).

אם אכן אבי ידע בעת יצירת מכתב הוויתור שאינו מועיל להעברת זכויות או לגריעת זכויותיה של לידר מנחלה 63, מדוע היה צריך לסכם (כך לגרסתו) עם גדעון שלא לעשות בו שימוש, מעבר לתיק המשפחה; ומדוע בכלל שיתף פעולה מלכתחילה עם המושב בהעברת הזכויות בנחלה 63 על שם סיני!

אלא כאמור – אבי האמין, כמו שגדעון האמין, כמו שלידר האמינה, בעת יצירת מכתב הוויתור בחודש 9/2014, כי תוכנו אמיתי וניתן מכוחו להחזיר את הזכויות בנחלה 63 לגדעון, שניתנו ללידר בנאמנות לטובת גדעון.

כאן אעיר, כי אבי ניסה לטעון שידע שמכתב הוויתור אין די בו להעברת הזכויות בנחלה 63 מניסיונו בעת רישום ניר כבן ממשיך בנחלה 14, שאז היה צריך לגרוע את אחיו ישראל ז"ל, שהיה רשום כבן ממשיך, טרם רישומו של ניר (עמ' 34 לפרו' שו' 32-33).

לא סמכתי על גרסה זאת של אבי, שכן לא הוכח שאבי טיפל ברישומו של ניר כבן ממשיך בנחלה 14, ולא הוכח לי הנוהל המדויק הנדרש למינוי בן ממשיך, להבדיל מהעברת זכויות בנחלה.

במצב דברים זה – קשה לי לקבל את גרסתה של לידר כי לא ידעה לאשורו מה משקף מכתב הוויתור.

מצב הדברים האמור מלמד בסבירות ראויה, ואף מעבר לכך, לאור גרסאותיהם של לידר ואבי בתיק המשפחה, כי לידר ידעה כי מחזיקה בזכויות נחלה 63 בנאמנות בעבור גדעון, ומכתב הוויתור משקף באופן אמיתי ויתור על זכויותיה בנחלה 63 לנוכח נאמנות זאת, לטובת גדעון (שלאחר מכן הקנה הזכויות בנחלה זאת לשירלי/סיני).

95.קשה גם לקבל את גרסתם של לידר ואבי, כי השימוש במכתב הוויתור הוגבל לתיק המשפחה בלבד.

קשה לקבל טענה זאת מטעמי מניעות (השתק שיפוטי ו/או השתק בכלל) כדברינו לעיל.

מעבר לצורך אציין, כי לא נתתי אמון בגרסתם של לידר ואבי, כי מכתב הוויתור הוגבל לתיק המשפחה בלבד.

הוכח לי בדיוק ההיפך – גדעון עשה שימוש במכתב הוויתור בכדי לקבל את סיני כחברים במושב, ללא התנגדות של אבי ו/או לידר, ואף בסיועו של אבי כמזכיר המושב. כאמור "תירוציו" של אבי בנדון אינם משכנעים.

מכאן רואים שימוש במכתב הוויתור מעבר לתיק המשפחה, ללא כל מגבלה, בידיעת לידר ואבי, וללא כל מחאה מצִדם.

לכן בנסיבות דנן – יש לראות בגרסתם של אבי ולידר בתיק המשפחה, כנותנת סיוע וחיזוק לגרסתו של גדעון, בדבר נאמנות לידר בזכויות נחלה 63 לטובתו או לטובת מי מילדיו הבוגרים.

96.לסיכום שאלה ב' ייאמר, כי הוכח לי שכתב הוויתור שיקף תוכן אמיתי של ויתור לידר על זכויותיה בנחלה 63, לנוכח הנאמנות הקיימת, כטענת גדעון.

שאלה ג' – האם קיים שיהוי בפעולותיו של גדעון בהקשר של נחלה 63?

97.גדעון ייעד את נחלה 63 לשירלי (כפי שהבנתי מהכתובים, לגדעון ועדה יש שלושה ילדים. ניר – היה בן ממשיך בנחלה 14 ולאחר פטירת הסבתא קיבל הזכויות בנחלה זאת. גל – מונתה כבת ממשיכה בנחלה 24; שירלי – יועדה לקבל הנחלה הנוספת, נחלה 63).

98. שירלי הגיעה לגיל 18 כבר בשנת 2005, כעדותה שהינה ילידת שנת 1987 (עמ' 51 לפרו' שו' 26-28).

99.השאלות המתעוררות במצב דברים זה:

א.מדוע המתין גדעון עד השנים 2014 (קבלת מכתב הוויתור) 2015 (חתימה על תצהיר מייסדים חדש בעבור שירלי וקבלת סיני כחברים במושב – ראו לעיל) בכדי לממש זכויותיו בנחלה 63 בעבור שירלי?

ב.האם אין בכך משום שיהוי, כטענת לידר?

100.נשאל גדעון מדוע המתין עד השנים 2014-2015 כדי לממש את זכויותיו בנחלה הנוספת, שהזכויות בה הוחזקו בנאמנות על ידי לידר, והשיב כי הדבר לא בער לו מטעמים כדלקמן (עמ' 15 לפרו' שו' 11-29; עמ' 16 לפרו' שו' 1-12):

א.כל שקיים על נחלה 63 הוא לול (להבדיל מבית);

ב.הוא זה שהפעיל הלול, ונהנה מרווחיו;

ג.הוא ידע כי הזכויות בנחלה 63 שמורות לו על ידי הנאמנות שבינו לבין לידר;

ד.שירלי התחתנה רק בשנת 2011, וגרה מחוץ לתחומי המושב (אשקלון) עקב היותו של בעלה (שמואל) איש בשירות קבע.

101.כשנשאל גדעון הכיצד לא חשש לזכויותיו בנחלה 63 עם נישואיה של לידר לרונן בשנת 2004, באופן שלכאורה היה צריך למהר להעביר הזכויות לשירלי כבר בשנת 2005 עם הגיעה לגיל 18 שנים, השיב שלא חשש עם נישואיה של לידר לרונן בשנת 2004 כי ידע שמחזיקה בעבורו הזכויות בנחלה 63 בנאמנות, והן אינן שלה באופן מוחלט. מה גם שלידר לא תכננה לבנות על נחלה 63 אלא גרה בבית שנמצא על נחלה 14 (הבית של האח ישראל ז"ל), וזה חיזק אצלו הבטחון כי מכירה ומודה בהחזקתה בזכויות נחלה 63 בנאמנות (עמ' 16 לפרו' שו' 12-28);

זאת ועוד – לידר גם הבהירה לרונן כי החזקתה בנחלה 63 היא זמנית (עמ' 17 לפרו' שו' 6-7; כפי שגם ציינה בתצהירה בבקשת הביטול בתיק המשפחה, ראו סעיף 19 לעיל).

102.הדגיש גדעון כי חששות לגורל נחלה 63 החלו לקנן בליבו בגבולות שנת 2014, עת היו סכסוכים בין לידר ורונן שהובילו לגירושיהם. הוא חשש שרונן, שכבר נרשם בסוכנות כבעל זכויות בנחלה 63, ידרוש זכויות בנחלה זאת. חששותיו אלה הובילו לדרישתו מלידר לסיים הנאמנות, לכתיבת מכתב הוויתור, קבלת סיני כחברים במושב ופעולות להעברת הזכויות בנחלה 63 על שם סיני, בברכתו המלאה של אבי שאיחל לסיני בהצלחה (סעיפים 16-20 לת/1; עמ' 17 לפרו' שו' 13-33).

103.שירלי בעדותה הציגה מצב דברים דומה ( ראו תצהירה ת/4; עדותה עמ' 51-54 לפרו');

היא ידעה מאביה גדעון כי נחלה 63 מיועדת לה, ושהחזקתה של לידר בנחלה זאת היא זמנית.

היא התחתנה בשנת 2011 וגרה מחוץ למושב (באשקלון) בעקבות שירותו של בעלה (שמואל) כאיש קבע.

בשנת 2014 לידר התגרשה ואביה גדעון הודיעה בשנת 2015 כי הוא רוצה להקנות לה את נחלה 63, כנחלה נוספת. אביה הציג בפניה החשש שרונן יתבע חלק בנחלה 63.

כך היה הדבר בסופו של דבר. הוריה חתמו לה על תצהיר מייסדים חדש בשנת 2015, הם (היא ובעלה שמואל) התקבלו כחברים במושב על ידי הוועד והאסיפה הכללית וניתנה להם הפניה לסוכנות לרישום הזכויות בנחלה 63.

הדגישה שירלי, כי לא היתה בלחץ לגבי הזכויות בנחלה 63 מאותם טעמים שציין אביה (ושפורטו בסעיף 99 לעיל).

תוכניותיה הן לבנות על נחלה 63, מיד לכשיתאפשר הדבר.

104.שמואל, בעלה של שירלי, אמר דברים דומים בתצהירו ת/3.

הבהיר שמואל בתצהירו כי היה משוכנע, לנוכח מכתב הוויתור ובעקבותיו קבלתם כחברים במושב, שהם בדרך הנכונה לרישום הזכויות על שמם במוסדות המיישבים. חיזוק לכך קיבל (סעיף 10 לת/3) מהעובדה שבמהלך שנת 2018, תוך שהמתינו (סיני) לסיום רישום הזכויות על שמם במוסדות המיישבים, הם קיבלו מהאגודה מכתב לפיהם קיימת להם יתרת חוב כחברים באגודה, בשיעור של 1,200 ₪.

שמואל פנה לאבי, מזכיר המושב, שהבהיר לו כי החוב נובע מהיותם בעלי זכות נחלה 63, אך אין צורך לשלמו כי הוא התאזן מכספים אחרים שהתקבלו לזכותם בהיותם חברים באגודה ובעלי הזכויות בנחלה 63.

בחקירתו הנגדית (עמ' 40-50) חזר שמואל על הדברים, תוך שהדגיש כי מקור ידיעותיו לגבי מצב הזכויות בנחלה 63 הוא גדעון.

שמואל עמד בעדותו על העזרה ושיתוף הפעולה שקיבלו מאבי, מזכיר המושב, בקבלתם כחברים במושב (בעקבות מכתב הוויתור והקניית הזכויות בנחלה 63 לשירלי).

 

נצטט חלק מהדברים, כדלקמן:

"נכון. לאבי שומר. שהוא היה בראש השולחן שם, ובגמר, כמו שאמרתי בירך אותנו, והתקבלנו למושב. לאחר מכן הייתה ישיבת וועד, והודיעו לנו שהתקבלנו גם בישיבת ועד. לאחר מכן הייתה אסיפה כללית, שהגענו אליה, קראו לנו להגיע, שהייתה במושב, הגענו למושב, מה שנקרא, מחיאות כפיים, והודיעו לנו שהתקבלנו באסיפה כללית. ופה, אחרי זה, הוא אמר (אבי – ח"ש) שיש עכשיו מסמכים שצריך לשלוח לסוכנות, למינהל, כדי שהרישום הזה יוכל להתקדם" (עמ' 42 לפרו' שו' 20-27);

"בסדר? שהוא גם מזכיר המושב. אז מן הסתם זה לא איזה אדם זר. אני אסמוך עליו יותר. ושהוא אומר לי אנחנו נמצאים בתהליך, שאני רואה בעיניים שלי מסמכים שנשלחים לידי סוכנות, שאני רואה מכתבים שנשלחו מהסוכנות, לתשובות למושב לגבי הרישום, שאמרו, שאני רואה את המכתבים למינהל, שאני בוחר, בבחירות..." (עמ' 46 לפרו' שו' 13-17);

ציין שמואל כי מאז שנת 2017 הם גרים במושב ביחידת דיור ומתעתדים לבנות בית על נחלה 63 (עמ' 45 לפרו' שו' 32-37).

לסיכום הדברים ציין שמואל, כי מי ש"אשם" במצב הדברים שנוצר הוא אבי והמושב, שאִפשרו בהחלטת ועד את קבלת וולינר כחבר באגודה (עמ' 56 לפרו' שו' 13-20).

105. גרסה זאת של התובעים במענה לשאלה הראשונה (שבסעיף 99(א) לעיל) הניחה את דעתי, יש בה הגיון וסבירות ולא נסתרה.

106.כעת נבחן את השאלה השנייה (שצוינה בסעיף 99(ב) לעיל) – האם במצב הדברים המתואר לעיל, יש משום שיהוי בהגשת התובענה?

טענה לידר בסיכומיה (סעיפים 6-7) כי התובענה הוגשה בשיהוי, ואין להיעתר לה.

האמת שהיה קשה לי לרדת עומקה של טענה השיהוי האמורה.

הרי רק בשנים 2015-2016 הודו לידר ואבי, במסגרת תיק המשפחה, בנאמנות הנטענת על ידי גדעון (ראו דברינו בהקשר תיק המשפחה לעיל, שהסתיים במחיקתו על ידי בית המשפט ביום 5.8.2016), והתובענה דנן הוגשה ביום 25.11.2019, (פחות משלוש שנים לאחר מכן), לאחר שהוברר לתובעים כי יש קושי בהעברת זכויות בנחלה 63 על שם סיני, והכנסת וולינר לתמונה בחודש 8/2019 (מועד חתימת הסכם וולינר והבקשה לצרפו כחבר מושב בהתייחס לנחלה 63).

אז על איזה שיהוי מדובר!

107.מעבר לכך גרסתם של גדעון, שירלי ושמואל לגבי השתלשלות העניינים (סעיף 99 לעיל), מצב הנחלה (רק לול) והסתמכותם על נאמנות לידר (ש"לא אכזבה" אותם בתיק המשפחה) מלמדת כי אין עסקינן בשיהוי מצִדם של התובעים בהגשת התובענה הנדונה, אלא על שינוי גישה/דעה דווקא מטעמם של לידר ואבי לעומת עמדתם וגרסתם בתיק המשפחה, בחוסר תום לב בולט.

גדעון ניסה להסביר שינוי גישה זאת, שהובלה על ידי אבי, בחסרון כיס שלו הנובע מחובות הימורים (ראו סעיף 35 לעיל).

גרסה זאת של גדעון לא הוכחה לי, והיא בגדר השערה בלבד של גדעון.

יחד עם זאת אבי בעדותו אמר אמירה שמלמדת לכאורה כי מצבו הכלכלי אינו שפיר, באופן שאינו יכול לעזור ללידר בקניית/בניית בית.

כשנשאל אבי מודע וולינר נכנס לתמונה, השיב:

"... כיוון שהיא (לידר – ח"ש) כאם יחידה אין לה אפשרות ואין לנו (הוריה של לידר – ח"ש) אפשרות לעזור לה לבנות בית. בשביל זה היה המוצא הכי מתאים וטוב לעשות את זה, זאת הייתה הכוונה..." (עמ' 54 לפרו' שו' 6-9);

זאת כנראה היתה הסיבה לשינוי הגישה של לידר ואבי – הזדמנות לעסקה עם וולינר, ואפילו במחיר הפסד של כחצי מיליון ₪ (עמ' 54 לפרו' שו' 17-21) שתבטיח בניית בית ללידר.

דווקא העסקה המוזרה, הפזיזה וה"פרוצה" עם וולינר (ועמדו על כך לעיל, כי נעדרת "מסוימות" ו"גמירת דעת") תוך הפסד כסף ניכר, מעלה בליבי חשש, כי לידר ואבי הבינו כי הזכויות בנחלה 63 נתונות בנאמנות בלבד ללידר, כטענת גדעון. לכן סברו כי כדאי למהר ו"לסבך" העניינים (הסכם עם וולינר וצירופו כחבר מושב) אולי ייצא מזה "משהו" בעבור לידר. אחרת אין הסבר סביר לעסקה דוגמת זאת שנעשתה עם וולינר.

108. בכל אופן שיהוי לא הוכח לי כאן.

כידוע, חסימת דרכו של תובע מפאת הטענה לשיהוי הינה צעד דרסטי [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445 (2003) (להלן: "עניין תלמוד תורה")].

קבלת טענה זו אפשרית בהתקיים שני תנאים:

הראשון – שעה שמהשיהוי נכון להסיק כי התובע זנח את תביעתו:

"איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו"(עניין תלמוד תורה, עמ' 446).

השני – בקיומה של הרעה במצב הנתבע בשל שיהוי זה:

"התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע" (עניין תלמוד תורה, עמ' 446).

ראו עוד לענין זה:

ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 280 (2000);

ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997);

ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, פ"ד יח(1) 47, עמ' 53;

ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-756).

בנסיבות דנן המתוארות בהרחבה לעיל, לא מתקיימים שני תנאי ענין תלמוד תורה, מהן נוכל להסיק ולקבוע במקרה דנן כי עסקינן בשיהוי בהגשת התובענה.

109.לכן אני דוחה את טענת השיהוי שטענה לה לידר.

 

סוף דבר

110.לאור כל האמור לעיל אני קובע - כי הוכח לי שלידר קיבלה הזכויות בנחלה 63 מכח הסכם המייסדים, בנאמנות עבור גדעון.

אכן בתצהיר המייסדים, במסגרתו הקנה גדעון את הנחלה הנוספת ללידר, לא מוזכרת המילה "נאמנות", אך הסכם נאמנות יכול שיהא בעל פה. ברם היות שהזכויות רשומות בסוכנות על שם לידר, על הטוען לנאמנות (במקרה שלנו – גדעון) להוכיח הסכם נאמנות זה ואת תוכנו.

ראו לענין זה:

עמ"ש (חי') 9598-12-14 מ.פ. נ' א.פ., פסקה 30 (6.8.2015).

עמ"ש (חי') 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני, פסקאות 47-52 (21/03/18).

במקרה דנן ולאור כל המפורט בהרחבה לעיל, אני קובע כי הוכח לי הסכם נאמנות כאמור, שנכרת בעל פה בין גדעון ללידר עובר לחתימה על תצהיר המייסדים בשנת 2002 בהתייחס לנחלה הנוספת (שהחלה דרכה כמגרש 126 והומרה לנחלה 63).

בהתאם להסכם נאמנות זה, קיבלה לידר את זכויות נחלה 63 בנאמנות בעבור גדעון, בנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל.

111.לא הוכחה לי כל הסכמה שהיא בין גדעון לאבי, על פיה ניר ירשם כבן ממשיך בנחלה 14 ולידר תקבל את הנחלה הנוספת, נחלה 63.

112.לאור כל האמור לעיל, ולנוכח הסעדים שהתבקשו בסעיף 32 לכתב התביעה, שוכנעתי להצהיר ולקבוע כדלקמן:

א.לידר החזיקה בזכויות נחלה 63 בנאמנות בעבור גדעון;

ב.מכתב הוויתור שיקף תוכן אמיתי. היינו – במסגרתו ויתרה לידר על זכויותיה בנחלה 63, תוך החזרתה לבעל הנחלה המייסדת (גדעון), במסגרת הנאמנות האמורה;

ג.לנוכח הקניית גדעון (בעל הזכויות בחלקה המייסדת) את נחלה 63 (הנחלה הנוספת) לשירלי, זכאים היא ובעלה שמואל (סיני) לרישום הזכויות בנחלה 63 על שמם במוסדות המייסדים (סוכנות ורמ"י), בהתאם לנהליהם;

ד.הסוכנות תבטל מרישומיה בהתייחס לנחלה 63, את רישומם של רונן ולידר כבעלי הזכויות, ותרשום תחתם את סיני (תובעים 3-4), והכל בהתאם לנהליה;

ה.הסוכנות תפנה את סיני לרמ"י להקצאת נחלה 63, ורמ"י תרשום את הזכויות בנחלה על שם סיני, בהתאם לנהליה;

ו.המושב (נתבע 4) יחתום על כל מסמך הנדרש לרישום הזכויות בנחלה 63 על שם סיני, בהתאם לנהליו;

ז.קבלתם של סיני כחברים באגודת המושב על ידי ועד המושב והאסיפה הכללית היא התקפה, בכל הקשור והמיוחס לנחלה 63;

ח.ככל שקבלתו של וולינר כחבר מושב על ידי ועד המושב התקבלה בהתייחס לנחלה 63, החלטה זאת אינה תקפה;

ט.במסגרת כתב הוויתור ויתרה לידר גם על חברותה באגודת המושב. לכן ככל שחברותה של לידר במושב היא בהתייחס לנחלה 63, על המושב (נתבע 4) לפעול בנדון בהתאם לתקנון המושב.

 

113.באשר להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דינם של התובעים בתובענה דנן:

א.לא ראיתי לנכון לחייב את רונן (נתבע 3), המושב (נתבע 4), הסוכנות (נתבעת 5) ורמ"י (נתבעת 6) בהוצאות ההליך.

רונן כאמור בחר כבר בשלב קדם המשפט לוותר על התגוננות, ולהסכים למעשה לתביעה, כמפורט לעיל. לכן לטעמי לא צריך להיות מחויב בהוצאות ההליך.

המושב, הסוכנות ורמ"י השאירו את ההחלטה בתובענה לשיקול דעתו של בית המשפט, כמפורט לעיל. לכן לטעמי לא צריכות להיות מחויבות בהוצאות ההליך.

ב.מי שניהל את ההליך עד תום והתנגד לו היו לידר ו-וולינר (נתבעים 1-2). לכן הם שצריכים לשאת בהוצאות הליך.

ג.לאור כל זאת אני מורה על חיובם של נתבעים 1-2, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת בא כוחם, בסכום כולל של 20,000 ₪.

סכום זה ישולם על ידי נתבעים 1-2 לתובעים, באמצעות בא כוחם, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק דין זה, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

 

 

ניתן היום, ח' תמוז תשפ"ג, 27 יוני 2023, בהעדר הצדדים.