פס"ד בתובענה בין הורים לבנם וכלתם ביחס לתוקפו ולפרשנותו של הסכם להשבת כספים לרכישת נחלה

מחלוקת פנים משפחתית ביחס לתוקפו ולפרשנותו של הסכם.

במוקד המחלוקת כספים שלפי הנטען שילמו הורים בעבור בנם וכלתו בקשר עם רכישת נחלה ואשר האחרונים התחייבו בהסכם בכל הנוגע לאופן השבתם.

רקע כללי ודיוני

1. התובעים הם הורי נתבע 2. נתבעת 1 נישאה לנתבע 2 בתחילת שנת 2008 ואין מחלוקת שלאחרונה התגרשו הנתבעים, אשר מנהלים הליכים לפניי, לרבות בענייני רכוש.

    

2. אין מחלוקת כי מיד לאחר נישואיהם רכשו הנתבעים זכויות במשק והם נכון להיום בעלי הזכויות במשותף במשק במושב XXX (להלן: "המשק").

    

    

3. אין מחלוקת כי ביום 16.11.08 נכרת בין התובעת ובין הנתבעים ההסכם המצוי במוקד התביעה שלהלן (להלן: "ההסכם"). עסקינן בהסכם קצר שלנוחות הקריאה אביאו במלואו להלן:

   "...

   הנדון: משק XX – הסכם לרכישת משק

   הואיל: ומ' ונ.י. נשואים ומעוניינים לרכוש את משק XX במושב XXX(להלן: "משק XX")

   והואיל:ומל' וב.צ. י' מעוניינים להיות שותפים ברכישת משק XX.

   והואיל: ומ.י. ונ.י. הינם הלווים היחידים עפ"י הסכם המשכנתא לרכישת משקXX.

   והואיל:ומל' ונ.י. מחוייבים בזאת לשלם בגפם את תשלום המשכנתא החודשי עד לפירעון המלא של המשכנתא.

   באו הצדדים בהסכם כדלקמן:

   1. לצורך רכישת משק XX, יינתנו (כך במקור – ב.ש) מל' וב.צ. י' סכום של 300,000 ₪.

   2. בכל מקרה בו יפסקו הנישואין של מ' ונ.י. , מכל סיבה שהיא, על מ' ונ.י. לנהוג כדלקמן:

      • להשיב למל' וב.צ. י' ערך של 30% משווי משק XX בעת מכירתו או בעת הפסקת הנישואין, לפי המוקדם.

      • בכל מקרה, הסכום שיוחזר ע"פ סעיף 2 (א) לא יהיה פחות מ- 300,000 ₪ .

      • הסעיף הנ"ל ימומש במקרה בו מ.י. לא תעמוד בתשלום המשכנתא החודשי, היה ומ.י. תעמוד בתשלומי המשכנתא החודשיים יוחזר סכום של 300,000 ₪ בלבד ולא 30% משווי הנכס.

        במידה ועד להפסקת הנישואין מכל סיבה שהיא, מ.י. פסקה להיות הלווה העיקרית בהסכם המשכנתא לרכישת משק XX  ומל.י באה בנעליה כלווה עיקרית, יוחזר סכום של 300,000 ₪ בלבד ולא 30% משווי הנכס.

        הסכום של 300,000 ₪ יוצמד למדד. " (שם).

         

4. אין מחלוקת כי ההסכם עצמו אושר בפניו של עו"ד ע.י., חבר קרוב של הנתבע.

    

   אף אין מחלוקת כי לצורך רכישת המשק שולם הון עצמי בסך של 300,000 ₪, תוך שהיתרה מומנה באמצעות הלוואת משכנתא שניטלה קודם לכן ביום 3.11.08 מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ על סך 875,000 ₪, ובה היו הנתבעים, כמו גם התובעת, בבחינת לווים עיקריים ביחד ולחוד (ראו למשל, נספחים 3 ו- 4 לכתב התביעה).

    

   הזכויות במשק נרשמו על שם הנתבעים במשותף (ראו למשל, נספח 1 לכתב התביעה).

    

5. במהלך תום שנת 2021, עלו יחסי הנתבעים על שרטון והם אף החלו לנהל הליכים בבית משפט זה (חלקם עודם מתנהלים לפניי).

    

6. אין כפי הנראה מחלוקת עובדתית שבפועל החלה התובעת לשלם בפועל למול התאגיד הבנקאי את החזרי המשכנתא (ולא איזה מן הנתבעים) מחודש אוקטובר 2021. זאת, גם לשיטתה, לכל הפחות בזיקה לסכסוך שבין הנתבעים עצמם ; שעה שלדברי התובעת הנתבעת איננה משלמת את ההחזרים חרף פניות שנעשו אליה (ראו למשל, סעיף 22 לכתב התביעה).

    

   מכאן התביעה שלפניי, שהוגשה בחודש יוני 2022, ולפיה בתמצית עותרים התובעים להורות לנתבעים לשלם להם על פי ההסכם 30% משווי הנחלה כמו גם פירות ודמי שימוש להם הם עותרים כנגד הנתבעת.

    

7. ביום 11.9.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה ולצידה הודעת צד ג' כנגד הנתבע. ביום 21.9.22 הגיש הנתבע כתב הגנה (ובו הוא מסכים לקבלת התביעה). ביום 24.11.22 קיימתי קדם משפט בתובענה, במהלכו לא חלקה ב"כ הנתבעת על כך שהסכומים בסך 300,000 ₪ אמנם ניתנו לנתבעים (עמ' 1 שורה 19 לפרוטוקול הנ"ל). עם סיומו דחיתי בהחלטה מנומקת את הבקשה להגשת הודעת צד ג' וקבעתי את ההליך לשמיעת ראיות.

    

8. ביום 14.5.23 הגישו התובעים תצהיר ולצידו אסמכתאות בדבר הסכומים שהועברו מטעמם לטובת מימון רכישת המשק על ידי הנתבעים (להלן: "התצהיר"). ביום 21.5.23 נשמעו ראיות, במהלכן העידו בעלי הדין, כמו גם עו"ד י', אשר כאמור אישר את ההסכם.

    

   תמצית טענות הצדדים

    

9. התובעים מדגישים כי אין מחלוקת על אודות חתימת ההסכם, אין מחלוקת כי הנתבעים עצמם התגרשו והם מבהירים גם כי במצב דברים שבו הנתבעת הפסיקה לשלם את החזרי המשכנתא הם זכאים לתשלום שווי 30% מן הנחלה. התובעים מבהירים שלא הייתה כל סיבה לתובעת להצטרף כלווה עיקרית להסכם המשכנתא אלמלא נחתם ההסכם ואלמלא הצדדים התחייבו בו, תוך שכפועל יוצא ככל שלא הייתה מצטרפת כלווה הרי שהנתבעים לא יכולים היו לעמוד ברכישת המשק.

    

   התובעים מבהירים כי טענתם היא טענה חוזית ואין בפיהם טענה קניינית. לטענתם עולה מן ההסכם כי התובעים מסייעים לנתבעים הן בתשלום 300,000 ₪ והן בדרך זו שהתובעת נוספה כלווה אל מול הבנק. מארג היחסים הרלוונטי להליך זה הוא מארג היחסים שבין התובעים ובין הנתבעים והמחלוקות שבין הנתבעים לבין עצמם אינם מעניינם של התובעים תוך שההסכם איננו הסכם ממון במסווה, כפי שניסתה לטעון הנתבעת. התובעים טוענים שמלשון ההסכם כמו גם מן העדויות ניתן ללמוד על גמירות דעתם של המתקשרים בו ואין כל יסוד לטענות הנתבעת בדבר פגמים ברצונה בעת כריתת ההסכם. עוד מבהירים התובעים כי הם הוכיחו בראיות את העברת הכספים לטובת רכישת המשק כפי עולה מהתצהיר ונספחיו. הואיל ולשיטתם הנתבעת כשלה בהתנהלותה ואיננה משלמת את החזרי המשכנתא קמה להם זכאות לתשלום 30% משווי המשק ולחילופין לכל הפחות סך של 300,000 ₪ אותם יש להצמיד למדד מחירי הדירות.

    

10. הנתבע מצטרף לעמדת הוריו, התובעים, וטוען כי הרקע לכריתת ההסכם ולצירוף התובעת כלווה נוספת היה סירוב הבנק להעניק לנתבעים הלוואת משכנתא (להזכירנו נתבעים צעירים אותה עת, הנתבע סיים התמחות בעריכת דין וגם לנתבעת לא הייתה הכנסה יציבה משל עצמה). הנתבע טוען כי לא רק שהנתבעת הייתה חלק מן המו"מ לכריתת ההסכם אלא שסעיף 3 לו הוסף על פי דרישתה.

     

    גם הנתבע סבור שיש להשיב להוריו כפי עתירתם העיקרית שכן גם לשיטתו הנתבעת כשלה בכך שלכל הפחות לא הודיעה לאמו ולו לאחר שהוגשה התביעה שהיא תשוב ותשלם את המשכנתא.

     

11. לנתבעת טענות רבות כנגד ההסכם, נסיבות כריתתו, פרשנותו והאפשרות לאכיפתו.

     

    בראש ובראשונה טוענת הנתבעת כי מדובר בהסכם ממון במסווה שלא עבר אישור שיפוטי ולפיכך דינו להתבטל. הנתבעת מאשרת ככלל כי הגיעה ללא כל הון עצמי למערכת היחסים הזוגית, תוך שהיא סמכה על הנתבע לכל אורך הדרך שינהל עבור השניים את תהליך רכישת המשק, עת היא נעדרת השכלה ואיננה מעורה בכל הליך רכישת המשק. הנתבעת מאשרת כי הבינה וידעה שהיה על הנתבעים לשלם הון עצמי בסך 300,000 ₪ ובמהלך מערכת היחסים של הצדדים אף האמינה לנתבע אשר ציין בפניה כי ההון העצמי משולם על ידי הוריו. אלא שלטענת הנתבעת לאחר שפרץ הסכסוך בינה ובין הנתבע, הבינה כי למעשה התנהלות הנתבע למולה בעת שרכשו את המשק הייתה בבחינת מעין מזימה שנועדה להדיר ממנה זכאות לתשלומים עתידיים במקרה של פירוק הנישואין. על כך מלמד לשיטתה בסיכומיה בין היתר לשון ההסכם שבו התניה שבסעיף 1 היא עתידית ועושה שימוש במילה "יתנו" כדבריה (עמ' 49 לפרוט', ש' 16-17).

     

    לדברי הנתבעת להסכם לא קדם כל הסכם בעל-פה והיא מבקשת להסתמך על עדותו של עו"ד י', שלדבריה גם לו סופר שחתום לחתימת ההסכם שילמו ההורים כ- 300,000 ₪.

     

    מאחר שלשון ההסכם עתידית אולם הכספים עליהם נסמכים התובעים התקבלו קודם לחתימת ההסכם, הרי שאין חובה עליה להשיב דבר לנתבע.

     

    ככל שביהמ"ש יקבל את הגרסה לפיה מדובר בהסכם תקף ובר הפעלה, הרי שטוענת הנתבעת שמעמד התובע איננו ברור וכי כסעד במקרה כזה בכל מקרה אין עליה לשלם 30% משווי המשק כי אם לכל היותר 300,000 ₪ אשר צמודים למדד המחירים לצרכן.

    זאת שעה שהוכח כי הלכה למעשה איש לא עדכן את הנתבעת על כך שהתובעת החלה לשלם את החזרי המשכנתא מיוזמתה, תוך שהיא לא יכולה לדעת אחרת שעה שבמשך שנות הנישואין חיובי המשכנתא בוצעו מחשבונו של הנתבע. עוד טוענת הנתבעת לפגמים שונים בכריתת ההסכם דוגמת עושק, טעות והטעייה.

     

    דיון והכרעה

     

12. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במלוא המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל הגם שלא במלואה. שוכנעתי, כי ההון העצמי שנועד לרכישת המשק מומן על ידי התובעים, וכי סכום זה לא ניתן לנתבעים כמתנה, כי אם כסכום שיושב לתובעים ככל שיחסי הנתבעים יעלו על שרטון; כך ניתן ללמוד הן מן ההסכם ופרשנותו הלשונית הטבעית והן מכלל העדויות. מנגד, אני סבור שבין אם נקבל את גרסת התובעים לפיה עסקינן בהסכם תקף ובין אם נידרש לשאלות פרשניות מסוימות הנובעות מן הנוסח שבו בחרו הצדדים לעשות שימוש בהסכם עצמו, על הנתבעים להשיב לתובעים את ההון העצמי ששולם ותו לא, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן.

     

    מקור הכספים ששולמו כהון עצמי לרכישת המשק וגרסת הנתבעת בהקשר זה

     

13. לדברי הנתבעת, בזמן אמת היא סברה כי מקורו של ההון העצמי בסך 300,000 ₪ אכן נבע ממקורותיהם של הורי הנתבע. אין כל מחלוקת לפיה לנתבעת או להוריה לא היה כל חלק בתשלום הון עצמי זה. הנתבעת עצמה אף אישרה, כי היא כלל לא נטלה חלק בכל המו"מ לרכישת המשק, לנטילת המשכנתא ולביצוע התשלומים, תוך שלמעשה היא מאשרת את גרסתם היסודית של התובעים ושל הנתבע: |"...ש: מ', תתארי לי בבקשה את השתלשלות האירועים, מהיום שבו התקשרתם עם הבעלים של הנכס ועד שנטלתם משכנתא. ת: אוקיי. למען האמת, לא אני התקשרתי עם הבעלים של הנכס, זה יותר נ' דיבר איתו. נ' שיתף אותי שלפני החתונה הוא חיזר אחריו כדי שיקנה את המשק, בגלל שהיה נושא רגיש בכל העסקה הזו, שגם אם נקנה את המשק המטרה היא שאמא שלו, שהיא מבוגרת, תישאר במשק ואנחנו נטפל במה שצריך והיא תישאר שם עד 120. הוא סמך עלינו שנעשה את זה. הוא חיזר אחרי נ' בתקופה הזאת ונ' אמר לו שעד שהוא לא מתחתן אין לו מה להתחייב לקחת משכנתא וכאלה לבד. ולכן, משהו כמו שבוע אחרי שהתחתנו, חתמנו את החוזה על המשק. ואחרי זה התחלנו את כל התהליך של המשכנתא לרכישה של המשק. ש: כמה את היית מעורבת בחוזה של המכר? ת: בכל הפרטים נ' טיפל, הכל. אני לא הייתי נוכחת כמעט באף פגישה. אני רק שמעתי מנ' את כל הפרטים. לא ידעתי יותר מידי, ידעתי שאנחנו צריכים לקחת משכנתא לטובת המשק, אחרי שחתמנו חוזה ואחרי הכל נ' בא אליי ואמר שאנחנו צריכים 300 אלף הון עצמי למשכנתא והוא אמר שבזה ההורים שלו יעזרו לנו ואז הוא החתים אותי על המסמך שאומר ש300 אלף ההורים שלו נותנים ואם אנחנו מתגרשים, אנחנו צריכים להחזיר להם..." (עמ' 22-23 לפרוטוקול).

     

    הנתבעת אף מאשרת כי אותה העת סמכה על הנתבע בכל הנוגע לענייני הכספים (עמ' 23 ש' 26-31 לפרוטוקול). כן טענה הנתבעת שהיא אך הייתה בבחינת חותמת גומי בכל הנוגע להסכם רכישת המשק (עמ' 26 ש' 1-5 לפרוטוקול).

     

14. מה, אפוא, הוביל לסברתה של הנתבעת לפיה מדובר במזימה של הנתבע? לטענתה, ברקע לכך העובדה שהעברות הכספים שהציגו התובעים מוקדמות הן למועד רכישת המשק ובוצעו בחודשים אפריל עד יוני 2008 (עמ' 25 לפרוטוקול). אלא שאין כפי הנראה מחלוקת שהסכם המשכנתא ניטל בחודש נובמבר 2021 ואף כפי הנראה אין מחלוקת שההסכם לרכישת המשק נכרת קודם לכן בידיעתה של הנתבעת תוך שחזקה שבמעמד כריתת הסכם רכישת מקרקעין משלם הרוכש סכום מסויים (השוו דברי הנתבעת עצמה בעמ' 23 שורות 1 – 3 לפרוטוקול).

     

    ואמנם, מן התצהיר וצרופותיו עולה מפורשות כי הלכה למעשה שולמו באמצעות התובעים סכומים ניכרים המשויכים לעסקת רכישת המשק, וזאת בהעברות בנקאיות ובשיק לעו"ד א.י. שערך את העסקה ; זאת, עוד קודם לכריתת ההסכם. התובעים צירפו לתצהיר, כחמש עשרה שנים לאחר כריתת הסכם רכישת המשק, ראיות חפציות המגיעות קרוב מאוד לסכום הנטען על ידם, בסכומים של כ- 290,000 ₪. חלקם, לדברי התובעים מחשבון הבנק של בתם (נספח 1 לתצהיר) והיתרה ישירות מהם, לרבות תשלום מס רכישה באמצעותם של התובעים עצמם (ראו נספחים 2-4 לתצהיר).

     

    באלה יש כדי להוסיף נדבך משמעותי למסקנה כי מאחורי ההון העצמי ששולם לרכישת המשק עמדו אמנם התובעים.

     

15. גם אם מדובר בסכומים שאכן שולמו על חשבון רכישת המשק עובר למועד כריתת ההסכם, הרי שאין די בהעלאת טענה מזימתית גרידא ללא כל תימוכין חפציים לה, כדי להוביל למסקנה שלא התובעים הם ששילמו סך של קרוב ל- 300,000 ₪ עבור רכישת המשק, אלא הנתבע.

     

    מסקנה זו נלמדת לא רק מהיעדר ראיות חפציות, כי אם גם מאי סבירות של גרסה זו. להזכירנו, גם לשיטת הנתבעת מיד בסמוך לנישואיהם כרתו הנתבעים הסכם לרכישת המשק, משק שלה לא היה כל חלק בתשלום הון עצמי בגינו.

     

    מה היה האינטרס של הנתבע, עת חזקה שמערכת היחסים בין הנתבעים הייתה הדוקה (ובתחילתה) לרקום ביחד עם הוריו מזימה שמטרתה למנוע מן הנתבעת בעתיד הרחוק, כ- 15 שנים מאוחר יותר ולאחר שנולדו לצדדים ילדים משותפים, רק חלק קטן משווי המשק המשותף לצדדים?

     

    האם אומנם הנתבע, שאותה העת אך סיים התמחות בעריכת דין, רקח מזימה כה נפתלת, תוך סיכון אמו וחשיפתה כלווה של ממש למול הבנק הממשכן, אך ורק על מנת להבטיח לעצמו, בעקיפין ובדרך נפתלת, תשלום יתר בעת פירוק שיתוף עתידי במשק?

     

    לשאלות אלה לא מצאתי מענה של ממש בדברי הנתבעת.

     

    איזה אינטרס היה לתובעת עצמה להסכים להיחשף למול תאגיד בנקאי בשיעורים כה נכבדים אם למעשה כל שעמד בבסיס ההסכם ועסקת רכישת המשק היה רצון של הנתבע להדיר בעתיד את רעייתו הטרייה דאז רק מחלק מקניינם המשותף?

     

    ואם אמנם מצב הדברים היה כטענת הנתבעת שהנתבע היה הדומיננטי במארג היחסים ביניהם במיוחד בהיבטיהם הכלכליים והנתבעת הייתה אך בבחינת "חותמת גומי" כדבריה וסמכה על הנתבע בעיניים עצומות, מדוע לא ביצע הנתבע מהלך מתבקש יותר בראיה קונספירטיבית ופעל להדירה באופן נרחב יותר מזכאות עתידית לקניין או נכסים משותפים? מדוע הסתפק הנתבע אך ב- 30% כלשון ההסכם משווי המשק?

     

    גם לשאלות אלה לא מצאתי מענה של ממש בדברי הנתבעת ובגרסתה.

     

16. המסקנה המסתברת יותר היא, שאכן, כפי שידעה וסברה כל העת הנתבעת, התובעים סייעו לנתבעים בגיוס ההון העצמי שהיה נדרש לשם רכישת המשק וקבלת המשכנתא (משכנתא שהתקבלה במועד סמוך למועד שבו נכרת ההסכם). באופן טבעי, לנוכח מהלך דברים זה וצירופה של התובעת כלווה של ממש להלוואת המשכנתא, אך טבעי היה שהתובעים יבקשו בדרך כלשהיא להבטיח עצמם במקרה של פירוק נישואי הנתבעים או במקרה שאלה יחדלו מלשלם את החזרי המשכנתא.

     

    האסמכתאות לתשלום שצורפו לתצהיר מלמדות גם עתה על אודות סיועם הנטען ומתיישבות הרבה יותר עם גרסת התובעים מאשר עם גרסת הנתבעת.

     

    לפיכך, אני קובע כממצא עובדתי שאכן התובעים סייעו לנתבעים כטענתם בגיוס הון עצמי של כ- 300,000 ₪ לשם רכישת המשק. מכאן, לשאלה מה דינם של כספים אלה.

     

    נפקות ההסכם, תוקפו ודינם של הכספים ששילמו התובעים

     

17. כידוע, כאשר מדובר ביחסים פנים משפחתיים, ברירת המחדל היא כי חזקה שכספים שניתנו על ידי בן משפחה לבין משפחה אחר המקיים עמו יחסי תלות (דוגמת הורה ובן למשל), הם כספים שניתנו במתנה. אלא שאין מדובר בחזקה חלוטה והיא ניתנת לסתירה באמצעות ראיות ובהתאם לנסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה.

     

    במקרה שלפניי שוכנעתי כי לא היה מדובר במתנה, כי אם בכספים ששולמו בתנאי שאלה, כטענת הנתבעת עצמה בעדותה, יושבו לתובעים במקרה שהנתבעים ייפרדו.

     

18. לשונו של ההסכם מלמדת על כך במישרין.

     

    כאמור, גם הנתבעת אישרה שכך הבינה את לשון ההסכם וכך חתמה עליו. לשם הבהרת התמונה אפנה פעם נוספת לדבריה של הנתבעת עוד בעדותה הראשית (השוו: עמ' 23 לפרוטוקול שורות 6-9).

     

    ואכן, לשונו של ההסכם בהקשר זה ברורה לחלוטין (סעיף 2 להסכם). לעניין זה אזכיר, כי פרשנותו של הסכם נלמדת בראש ובראשונה ממשמעותו הטקסטואלית (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973) ולא מצאתי בגרסתה של הנתבעת כדי ללמדנו אחרת.

     

19. ניסיונה של הנתבעת להתנער מחיוביה על פי סעיף 2 להסכם, אך לנוכח הטענה שההסכם נוקט לשון עתיד בה בעת שהסכומים עצמם שולמו קודם לכן במובנים מסוימים מתעלם מן הנסיבות העובדתיות שאושרו על ידי הנתבעת עצמה, קרי עצם תשלום ההון העצמי וידיעתה כל השנים על כך שזה שולם על ידי התובעים. נסיון זה אף איננו מביא בחשבון את נפקותו של ההסכם לא רק כחוזה שותפות או הלוואה נטענת, כי אם כראיה חפצית למודעותה של הנתבעת עצמה לצורך שלה להשיב את הכספים במקרה של פרידה. ראיה זו תומכת הרבה יותר בגרסתם של התובעים לפיה הכספים לא ניתנו כמתנה, כי אם בתנאי שיושבו בעתיד במקרה של פרידה (ראו למשל בדברי התובעת עצמה בעמ' 17 שורות 12 – 21 לפרוטוקול).

     

    התובעת התייחסה ללשונו של סעיף 1 בחקירתה הנגדית כאל טעות סופר גרידא, שעה שלשונו של סעיף זה שגוי תחבירית, ומורנו כדלקמן: "לצורך רכישת משקXX , יינתנו (כך במקור – ב.ש) מל' וב.צ. י' סכום של 300,000 ₪" (ראו בהסכם והשוו דברי התובעת בעמ' 15 שורות 27 – 29).

     

    שגיאה תחבירית זו אכן יכולה ללמד על טעות סופר, ולכל הפחות סבירה המסקנה לפיה התכוונו הצדדים למילה "נתנו", באותה המידה בה התכוונו הצדדים למילה "ייתנו", כפי שטענה ב"כ הנתבעת בסיכומיה כמו גם במהלך חקירת התובעת. כך או אחרת, הסוגיה בדבר העברת הכספים הובהרה לעיל.

     

    אלא שגם לו אין המדובר בטעות סופר וסעיף זה נוקט בלשון עתיד, אין בכך לטעמי רבותא.

     

20. שכן כאמור הנתבעת עצמה פרסה בפני ביהמ"ש את מפת הדרכים הכרונולוגית שהייתה קשורה עם הסכם המכר: "...ולכן, משהו כמו שבוע אחרי שהתחתנו, חתמנו את החוזה על המשק. ואחרי זה התחלנו את כל התהליך של המשכנתא לרכישה של המשק..." (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 1-3). כלומר, מיד לאחר החתונה, בחודש אפריל 2008 כרתו הצדדים גם אליבא דהנתבעת את הסכם רכישת המשק מצד ג'. רק לאחר רכישת המשק, החלו הנתבעים בתהליך של בחינת האפשרות לנטילת משכנתא. האם סביר כי צד ג' היה מוכר את זכויותיו במשק מבלי שבמעמד כריתת ההסכם היו משלמים הצדדים ולו חלק מן התשלום על חשבון המכר. התשובה לכך לטעמי ברורה. מניין, אפוא, שולמו הכספים במעמד החתימה על הסכם רכישת המשק אם לא מכספי ההורים? לכך לא מצאתי בפי הנתבעת כל גרסה מבוררת לבד מתהיות קונספירטיביות גרידא.

     

21. לפיכך, שעה שקבעתי כי התובעים שילמו את ההון העצמי לרכישת המשק עבור הנתבעים, וכי ההסכם עצמו – בין אם היה מקום לאשרו כדין ובין אם נקט בלשון עתיד - משמש כראיה חפצית של ממש לכך שתשלום זה לא היה בבחינת מתנה כי אם הותנה בשרידותה של מערכת היחסים הזוגית בין הנתבעים עצמם, המסקנה המתחייבת היא שלאור גירושי הצדדים קמה עליהם – יחד או לחוד - חובה להשיב לתובעים את הכספים כאמור.

     

22. בפי הנתבעת היו טענות הקשורות עם פגמים בכריתת החוזה אלא שאינני רואה כל ממש בטענות אלה.

     

    ההסכם איננו הסכם ממון במסווה. מדובר בהסכם שרובו ככולו עוסק במערכת היחסים בין הנתבעים - כמי שקיבלו כספים מן התובעים - ובין התובעת, בכלל זה גם לטובתו של התובע.

    ההסכם איננו עוסק כל עיקר באופן חלוקת האיזון הפנימית ביחסי הצדדים בינם ובין עצמם וגם החיוב המוטל על הנתבעים הוא חיוב "ביחד ולחוד", שאיננו קובע דבר ביחס לסדרי הנשיאה בהתחייבויות הכספיות למול התובעים. אין בטענה זו ממש.

     

    בנוסף, הרי שטענות מתחום הפגמים בכריתת החוזה הן טענות המטילות על הטוען אותן נטלי שכנוע כבדים, במיוחד טענות מסוג עושק או הטעייה. אלא שהנתבעת לא הצביעה בכל דרך במה שונה טענות העושק מטענת ההטעיה, מהן הנסיבות העובדתיות המגבשות לשיטתה עושק, מהן הנסיבות המגבשות לשיטתה הטעיה ומדוע, אם אומנם טעתה, אין טעותה אך בבחינת טעות בכדאיות העסקה (לעניינים אלה השוו: סעיפים 14, 15, 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973).

     

    לא התרשמתי כי התובעים, כאמור לעיל, רקמו קנוניה עם הנתבע – עת יחסי הנתבעים היו בראשיתם (ואולי אפילו בשיאם) - כדי להדיר את הנתבעת מקניין, שרק בזכות התובעים התאפשר לנתבעת לזכות בו. המסקנה המסתברת יותר היתה כי הנתבעת עצמה גילתה לכל היותר אדישות למהלכים הרכושיים שביצע הנתבע בסיוע התובעים, מהם היא עצמה נהנתה בפועל. בוודאי שאין בכך כדי לגבש עילות מתחום הפגמים בכריתת החוזה דוגמת הטעיה, או חמור מכך, עושק.

     

23. כפועל יוצא, למעשה, המסקנה המסתברת ממכלול הראיות שהוצגו לפניי היא, שלפנינו התחייבות תקפה של הנתבעים כמפורט בהסכם כלפי התובעת כמו גם לטובת התובע (שהרי סעיף 2 מתייחס להשבה גם לתובעת וגם לתובע, שהיה בבחינת צד ג' להסכם וההסכם למעשה הוא הסכם גם לטובתו).

     

24. מקום בו אין מחלוקת שהנתבעים התגרשו, הרי שקמה עילה גם על פי ההסכם להשבת הכספים ששילמו התובעים לצורך רכישת המשק עבור הנתבעים.

    שאלה נפרדת היא מה יהא שיעורם של הכספים שיושבו ודומה כי יכול והמחלוקת לעניין זה היא אולי המחלוקת העיקרית בין הצדדים.

     

    שיעור הכספים שישולמו לתובעים

     

25. לעניין זה טוענים התובעים כי קמה להם זכאות לתשלום 30% משווי המשק לפי סעיף 2א להסכם הואיל והנתבעת לא עמדה בתשלום המשכנתא החודשית. מנגד טוענת הנתבעת כי התובעים יצרו חזית אחידה עם הנתבע בניסיון לכפות עליה שלא כדין תשלום גבוה הנגזר משווי המשק ולא כהשבה של הסכומים שבפועל שילמו עבורם התובעים.

     

26. דומני שבהקשר זה הכף נוטה יותר לקבלת עמדתה של הנתבעת. שכן גם התובעת איננה מכחישה בדבריה לפניי שבניגוד למשתמע מהרישא לסעיף 22 לכתב התביעה, היא עצמה עצמה כלל לא פנתה לנתבעת בשום שלב בדרישה שתשלם את תשלומי המשכנתא. דומה כי התובעת יזמה את תחילת תשלום החזרי המשכנתא על ידה, מבלי שפנתה ולו פעם אחת לנתבעת ומבלי שקיבלה כל פניה מטעם התאגיד הבנקאי המתריעה מפני אי תשלום החזרי המשכנתא.

     

    לעניין זה יפים דבריה של התובעת עצמה בעדותה: "....ת: אז רשמתי שבמידה שהם יתגרשו ולא יצליחו לשלם את המשכנתא, ביקשו ממני להיות לווה עיקרית. זו הייתה הסיבה שהחתמתי אותם על זה, על 30 אחוז, כי הנה אני משלמת משכנתא עד היום, הם לא משלמים את המשכנתא. ש: מי אמר לך שהמשכנתא לא משולמת? ת: מי אמר, הבן שלי. ש: פנית למ'? ת: לא, לא פניתי למ'. ש: אז רק על סמך מה שהוא אמר לך. ת: נכון. ש: את עדכנת את מ' ואמרת לה שאת מעבירה לך את המשכנתא? ת: לא, לא פניתי אליה. אחרי כל המעצרים שהיא עשתה לבן שלי, לא רציתי לפנות אליה, שלא תבוא אליי. ש: פנית לעו"ד אולי? שיפנה אליה במכתב דרישה? שיאמר לה? ת: לא. ש: אז פשוט הגשת תביעה. ת: אני פחדתי שיבואו ויעקלו לי את הפנסיה שלי. לכן אני משלמת את המשכנתא..." (עמ' 17-18 לפרוטוקול).

     

    דברים דומים אף אישרה התובעת עוד בדבריה לפניי בדיון מיום 27.6.22: "...לשאלת בית המשפט, מי משלם את המשכנתא משיבה אני מפברואר. בגלל שהם החלו בגירושין. לשאלת בית המשפט, את התנדבת לשלם. משיבה דיברתי עם הבן הוא אמר שלא מתכוונת לשלם את המשכנתא ולו אין כסף לשלם. לא רוצה שמחר יבואו זה יגיע אלי, אם לא אשלם יבואו לקחת את הבית. לשאלת בית המשפט אז דיברת עם הבן, משיבה שכן. לשאלת בית המשפט האם פנית לנתבעת 1, משיבה שלא. לשאלת בית המשפט איך את יודעת שהיא לא משלמת. משיבה שדרך הבן. לשאלת בית המשפט לא חשבת לפנות אליה, משיבה הוא פנה אליה. אנו לא מדברים איתה..." (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 24.11.22 שורות 17-25).

     

27. מה מנע מהתובעת לפנות לנתבעת בבירור השאלה האם אומנם היא משלמת את החזרי המשכנתא? האם אך ורק על יסוד קבלת גרסת בנה, הנתבע, היה מצופה ממנה להתנדב ולשלם את החזרי המשכנתא? יוזכר כי אותה העת גם התובעים היו מיוצגים זה מכבר וחזקה שיכולים היו לעשות שימוש בייצוג זה, טרם הגשת כתב תביעה, על מנת להתריע בפני הנתבעת שעליה לפעול להסדרת תשלומי המשכנתא לאור הוראות ההסכם. כפועל יוצא לא ניתן לקבל את התזה שהעלו התובעים לפיה הנתבעת היא זו שהפסיקה לשלם את תשלומי המשכנתא. בנפול תזה זו, הרי שברירת המחדל הניצבת לפנינו היא בדמות השבת הכספים התובעים בערכים ריאליים ולא כהשקעה רעיונית.

     

28. מכאן, לשאלת אופן חישוב התשלום הריאלי. קרי, שאלת ההצמדה.

     

    בעניין זה הדין עם הנתבעת. סעיף 4 להסכם קובע מפורשות שהסכומים יהיו צמודים למדד. הא ותו לא. מה מנע מהצדדים לציין מדד ספציפי אליו יוצמדו הסכומים, דוגמת מדד תשומות הבנייה וכיו"ב? לעניין זה אכן מלמדנו חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 כי מקום בו נעשה שימוש במונח "מדד" ולא צוין באיזה מדד מדובר הכוונה ל"מדד המחירים לצרכן המתפרסם מדי פעם מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה". גם אם עסקינן בהגדרה היפה לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הרי שלא הונחה לפניי כל ראיה אחרת שיש בה כדי ללמד שהצדדים התכוונו למדד אחר.

     

    בנוסף, גם תכלית תשלום הכספים איננו מתיישב עם הצמדתם בהתאם למדד תשומות הבנייה, הצמדה המתיישבת על פי רוב עם השקעה קניינית במקרקעין. אלא שכאן, כאמור, לא השקעה במקרקעין גרידא לפני, כי אם בראש ובראשונה סיוע כלכלי של התובעים לבנם ולכלתם דאז לרכוש את נכס המקרקעין שלהם.

     

    המשמעות השגורה של המונח "מדד" מתיישבת על פי רוב עם הפרשנות הנלמדת מחוק פסיקת ריבית והצמדה וככל שסברו הצדדים שהיה מקום להצמיד את הסכומים למדד ספציפי אחר, היה עליהם לעשות כן מפורשות בהסכם. כפועל יוצא, משלא פעלו הצדדים בהתאם, הרי שדין עמדת הנתבעת בהקשר זה להתקבל וכך אני מורה.

     

29. לצד זאת, יש להבחין בין אופן חישוב שיעורי ההשבה הריאליים עד מועד התגבשות הזכאות להשבה וממועד זה ואילך.

     

    ראינו, כי בהסכם נקבע שמועד החיוב יהא מועד "הפסקת הנישואין" או מועד מכירת המשק, לפי המוקדם. אין מחלוקת כי הנישואין הופסקו שהרי הנתבעים התגרשו לאחרונה. בהתאם ההצמדה למדד המחירים לצרכן תהא עד למועד גיבוש החיוב, קרי עד למועד מתן הגט. שכן במועד זה היה על הנתבעים להשיב את הסכומים לתובעים.

     

    הואיל והסכומים טרם הושבו לתובעים הרי שממועד הגט ואילך זכאים התובעים גם לפירות הכספים בדמות ריבית.

     

    לפיכך סדרם של הדברים הוא שעל הנתבעים להשיב לתובעים 300,000 ₪, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן ממועד כריתת ההסכם ועד למועד מתן הגט וממועד זה ואילך יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    חיובים אלה הם ביחד ולחוד ולעניין זה תשומת לב הצדדים גם להוראות סעיפים 55 ו- 56 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.

     

30. לבסוף ולמען הסדר הטוב, אדרש לטענות התובעים לעניין דמי שימוש או פירות המשק. התובעים עצמם מבהירים שכך או אחרת, זכותם היא חוזית. מכאן שבהיעדר עילה קניינית הנובעת עם זכויות במשק, לא קמה להם עילה לתשלום דמי שימוש, ואף לא לפירות שכירות המשק. כפועל יוצא, ראש זה של תביעתם נדחה בזה.

     

    סיכום אופרטיבי

     

31. לאור מכלול האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלק ומורה כדלקמן:

    • הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך נומינלי של 300,000 ₪, תוך שהסכום יהא צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד כריתת ההסכם ועד למועד מתן הגט. ממועד מתן הגט ואילך יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

       

    • באשר להוצאות, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ועת התביעה התקבלה אך בחלקה, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים ברף מתון בלבד בסך כולל של 10,000 ₪.

       

      פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.

       

      המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

       

      ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ג, 22 יוני 2023, בהעדר הצדדים.