פלונית נ' מגן דוד אדום בישראל ואח'

 פסק דין משלים

מהות התביעה וההליך

1. עסקינן בתביעה לפיצוי התובעת - ילידת 1978 נשואה ואם לשני קטינים, בגין נזק גוף שנגרם לה עקב רשלנות רפואית שעיקרה טיפול רשלני בהתקף אסתמה.

    

2. התביעה הוגשה נגד שתי הנתבעות: הנתבעת מס' 1 (להלן: מד"א), כמי שנקראה לבית התובעת עקב התקף האסטמה, טיפלה בה שם ופינתה אותה למרכז הרפואי לגליל בנהריה (להלן: בית החולים), שהוא בבעלות הנתבעת מס' 2 (להלן: המדינה), שם טופלה תחילה במחלקה לרפואה דחופה (להלן: מלר"ד) ולאחר מכן בחדר ההלם וביחידה לטיפול נמרץ.

    

3. במסגרת הליך גישור שקיימו הצדדים בפני עו"ד צבי יעקובוביץ', הושג הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 31.10.2021 ועיקריו הם אלה: המדינה שילמה לתובעת סך כולל של 4,000,000 ₪ (ארבעה מיליון ₪), וזאת לסילוק מלא של כל טענותיה נגד שתי הנתבעות. בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין הנתבעות, ינוהל ההליך במסגרת הודעה לצד שלישי אותה הגישה המדינה נגד מד"א בד בבד עם ההודעה על הסכם הפשרה - זהו ההליך דנן.

   העובדות

    

4. עובר לאירועים מושא התביעה, סבלה התובעת ממחלת האסטמה (קצרת סימפונות). בחודש פברואר 2005 היא אושפזה בבית החולים בשל אי ספיקה נשימתית חריפה שנגרמה מהחמרה קשה של מחלת האסטמה ואשר הצריכה ביצוע אינטובציה, הנשמה ואשפוז ביחידה לטיפול נמרץ ובמחלקה הפנימית. מאירוע זה החלימה התובעת לחלוטין וחזרה לתפקוד מלא: היא רכשה השכלה גבוהה, עבדה והקימה משפחה ובנה הצעיר נולד בחודש ספטמבר 2014, 3 חודשים לפני האירועים דנן. התובעת נזקקה לטיפול קבוע באינהלציות ונטולין ובמשאפי ונטולין ופליקסוטייד.

    

5. ביום 28.12.2014 בשעה 05:02 התקבלה במוקד מד"א קריאה לעזרת התובעת בביתה שבעכו, עקב התקף אסטמה, לאחר אינהלציה ללא הטבה. בשעה 05:03 הוזעקה לבית התובעת ניידת טיפול נמרץ אשר כללה פרמדיקית- גב' זר הירשפלד (להלן: הפרמדיקית) וחובש אשר נהג באמבולנס, מר אלי אליאסוב (להלן: החובש ויחדיו: צוות מד"א).

    

6. מ"דו"ח רפואי (צוות ALS)" שערכה הפרמדיקית באותו יום (נספח א' לתצהיר הפרמדיקית, להלן: דו"ח מד"א) עולה כי צוות מד"א הגיע לבית התובעת בשעה 05:31, העריך כי מצבה "רציני" וזו האנמנזה שנרשמה:

    

   "כבת 34 חולת אסטמה אשר לדבריה הייתה מונשמת בעבר. לדברי בעלה היא מתקשה בנשימה משעה ארבע בבוקר ללא הטבה לאחר אינהלצית ונטולין. בהגיענו הנ"ל יושבת בביתה, בהכרה מלאה, מתנשמת – אינה מצליחה להשלים משפט, יושבת בתנוחת טריפוד. בבדיקה – צפצופים אקס' דו"צ, טאכיקרדית, סטורציות נמוכות באויר חדר. לאחר טיפול תרופתי ניכר שיפור במצבה הנשימתי. מפונה להמשך טיפול בבי"ח".

    

7. התובעת חוברה ע"י הפרמדיקית בסיוע החובש לאינהלציה ולהעשרה בחמצן, למוניטור ולמד סטורציה. בבדיקתה בשעה 05:31 נמצאו קשיי נשימה, קצב נשימה של 27, צפצופים בשתי הריאות, סטורציה באוויר חדר 88% ועם חמצן 96%, דופק 150 לדקה, סינוס טכיקרדיה, לחץ דם 133/67, הכרה מלאה. הותקן לתובעת עירוי תוך ורידי לצורך הזלפת תרופות. במסגרת האינהלציה קיבלה התובעת ונטולין 5 מ"ג, אירוונט 0.50 מ"ג ותמיסת מי מלח. בנוסף, ניתן לתובעת סולמדרול באמצעות העירוי.

    

   בשעה 05:40 שוב נבדקה התובעת ונמצאו קשיי נשימה עם 27 נשימות לדקה, צפצופים בשתי הריאות, סטורציה עם חמצן 98% דופק 150 לדקה, סינוס טכיקרדיה והכרה מלאה. ניתנו לתובעת באמצעות העירוי מגנזיום 2 גרם.

    

   בשעה 05:56 פינה צוות מד"א את התובעת לבית החולים כשהוא ממשיך לטפל בה וכשהיא מקבלת העשרה בחמצן באמצעות האינהלציה.

    

   בבדיקתה בשעה 05:59, במהלך הפינוי, נמצאו מדדים דומים לבדיקה הקודמת וכן לחץ דם 123/78. ניתנה לתובעת מנה נוספת של סולמדרול.

    

   בשעה 06:10 הגיעו צוות מד"א עם התובעת לבית החולים והתובעת נמסרה למלר"ד כשהיא במצב "רציני", בהכרה מלאה ועם קשיי נשימה. קודם להן, לפי דו"ח מד"א, "נמסר דיווח לבית החולים באמצעות המוקד - מיטה מנוטרת".

    

8. מהמסמכים הרפואיים של בית החולים (מוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המדינה) עולים הממצאים הבאים:

    

   התובעת התקבלה במלר"ד בשעה 06:18 ואובחנה כסובלת מהתקף אסטמה חריף. "לדבריה נחנקת והולכת להתעלף". בשעה 06:20 נבדקה התובעת ונמצא לחץ דם 105/60, דופק 150 לדקה (טכיקרדיה) וסטורציה 99%. לפי הוראת הרופא המתמחה שטיפל בה במלר"ד, ד"ר אבו זיד קאסם (להלן: ד"ר אבו זיד), התובעת קיבלה הזרקה תוך ורידית של הידרוקורטיזון ואינהלציה של פליקסוטייד ובשעה 06:30 טופלה באינהלצייה משולבת של ונטולין וארובנט. בשעה 06:43 נלקחה מן התובעת בדיקת גזים בדם, בה נמצא PH 7.148 יחידות וpco2 76.5 מ"מ כספית. עוד בטרם הגיעו תוצאות בדיקת הגזים, הועברה התובעת לחדר ההלם, לאחר שד"ר אבו זיד התרשם קלינית שמצבה קשה (סעיף 13 לתצהירו).

    

   התיעוד הראשון מחדר ההלם הוא מהשעה 07:05, אז, בבדיקת התובעת ע"י האחות, נמצא לחץ דם של 155/98, דופק של 157 לדקה וסטורציה 100%. באותו זמן מצא ד"ר אבו זיד בבדיקתו כי לתובעת דופק 146 ו- 22 נשימות לדקה. בשעה 07:05 ד"ר אבו זיד נתן לתובעת אדנוסיין ולאחר מכן, כשהתובעת "בהנשמה" (לא ברורה השעה) נתן שוב אדנוסיין. בשעה 07:35 צוין כי התובעת מונשמת. בשעה 08:10 הועברה התובעת מחדר ההלם ליחידה לטיפול נמרץ, כשהיא מורדמת ומונשמת ו"במצב כללי - קשה". בשעה 09:22 מבוצעת לתובעת שוב בדיקת גזים בדם שתוצאותיה: 6.89 PH ו- 168.70 PCO2.

    

   ביחידה לטיפול נמרץ צוין כי "מצבה קשה חמצת נשימתית ללא הטבה למרות הטיפול המקובל". לאור חומרת מצבה היא טופלה שם בשיטות מיוחדות, בנוסף לטיפול הקונבנציונאלי. באופן הדרגתי מצבה השתפר, אך לאחר הפסקת תרופות ההרדמה וההרגעה היא לא חזרה להכרתה. בדיקת CT מוח הדגימה "בצקת ואיזורים חשודים אסכמיה". בהמשך חל שיפור בהכרתה ונקבע כי "מדובר בנזק מוחי אנוקסי לא חמור ויתכן גם אירוע מוחי".

    

   בהמשך, בוצעו לתובעת פיום וגמילה מהנשמה וביום 21.1.2015 היא הועברה להמשך טיפול במחלקה הפנימית של בית החולים, כשהיא "יציבה המודינמית ונשימתית נושמת ספונטני... בקומה".

    

   ביום 16.2.15 הועברה התובעת לבית לוינשטיין להמשך שיקום, משם שוחררה בחודש ספטמבר 2015 כשהיא מרותקת לכסא גלגלים ובמצב סיעודי.

    

   תמצית טענות הצדדים

    

9. במסגרת ההודעה לצד שלישי טוענת המדינה כי מד"א, באמצעות הפרמדיקית מטעמה, נהגה בחוסר זהירות, ברשלנות ולא כפי שפרמדיק סביר היה נוהג בנסיבות המקרה וטיפלה בתובעת באופן לקוי ובכלל זה: התעלמה ממצבה הקשה של התובעת ומכך שעברה התקף אסטמה קשה אשר הצריך אינטובציה והנשמה, לא ביצעה בתובעת הנשמה מיד עם ההגעה לביתה או במהלך הטיפול בבית או בדרך לבית החולים, התעלמה מכך שלמרות הטיפול שקדם להגעתה לבית התובעת ולמרות הטיפול הראשוני שנתנה לתובעת, לא חל שיפור במצבה, פעלה שלא בהתאם לפרוטוקול הטיפול של מד"א (להלן: פרוטוקול מד"א) ובפרט הפרוטוקול בנוגע לחולים הלוקים בהתקף אסטמה קשה אשר אינם מגיבים לטיפול הראשוני, גרמה להחמרת ההתקף או לא עצרה את ההתדרדרות או גרמה לכך שהתובעת הגיעה לבית החולים במצב קשה ביותר, בזבזה זמן יקר והתעכבה בביתה של התובעת עת נתנה לה טיפול במקום לפנותה באופן מיידי לבית החולים תוך מתן הודעה כי היא מגיעה עם חולה המיועדת להנשמה, יצרה סיכון לתובעת או פגעה בסיכויי החלמתה או גרמה או החמירה את נזקיה.

    

10. בעוד שבהודעה לצד שלישי טענה המדינה כי היא איננה נושאת באחריות כלשהי לנזקי התובעת וכי על מד"א לשפותה בגין כל סכום שתחויב בו, בסיכומיה הבהירה כי המדינה מודה שלבית החולים אחריות לנזקי התובעת ולכן פיצתה אותה, אך לטענתה בית החולים ומד"א הם מעוולים במשותף אשר גרמו לנזק ותרומת מד"א לנזקי התובעת היא בשיעור של 50%.

     

11. מד"א טוענת, מנגד, כי היא העניקה לתובעת טיפול רפואי מיטבי, על פי הפרקטיקה המקובלת. צוות מד"א פעל בצורה מהירה, נכונה ומקצועית, בהתאם למצבה הרפואי הבסיסי של התובעת ובהתאם לפרוטוקול מד"א. מד"א העסיקה צוות מיומן ומוכשר, בעל ידע וניסיון, אשר תיפקד באירוע במקצועיות ותוך הפעלת שיקול דעת רפואי נכון. לכן, אין לייחס למד"א אחריות כלשהי לנזקי התובעת.

     

    עוד טוענת מד"א כי אין קשר סיבתי בין המעשים או המחדלים המיוחסים לה לבין נזקי התובעת, שמקורם היחיד והבלעדי במצבה הרפואי הבסיסי של התובעת וכאשר התובעת פונתה לבית החולים והגיעה לשם במצב טוב יותר מהמצב בו הייתה בזמן הפינוי. לחלופין, מחדלי בית החולים ניתקו כל קשר סיבתי כאמור. מצבה ששל התובעת החמיר בבית החולים ושם נגרם לה הנזק המוחי.

     

    העדים וחוות דעת מומחים

     

12. במסגרת ההודעה לצד שלישי, העידו מטעם המדינה ד"ר אבו זיד וכן ד"ר מוקבל מוקבל, אשר שימש בזמנים הרלוונטי כרופא מתמחה בהרדמה בבית החולים וביצע את הליך ההרדמה, האינטובציה וההנשמה של התובעת (להלן: ד"ר מוקבל).

     

    כן הגישה המדינה חוות דעת וחוות דעת משלימה של ד"ר אלכסנדר איזקסון, מומחה להרדמה וטיפול נמרץ כללי.

     

13. מטעם מד"א העידו הפרמדיקית וגב' חנה קדוש, עובדת מד"א שבעת הרלוונטית עבדה כתורנית במוקד האחראי על קבלת קריאות מד"א במרחב ושלבקשת צוות מד"א דיווחה לבית החולים על הגעתה הצפויה של התובעת וביקשה להכין לה מיטה מנוטרת. כן הוגש תצהירו של החובש, שהמדינה ויתרה על חקירתו, ותצהירו של מנהל אגף התקשוב במד"א בנוגע לתדפיס שצורף לתצהירה של גב' קדוש.

     

    עוד הגישה מד"א חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ' מיכאל דרשר, מנהל המלר"ד בביה"ח בילינסון.

     

14. בדיון שהתקיים ביום 15.5.2023, הודיעו ב"כ הצדדים כי מוסכם עליהם שתוגש גם חוות דעתו של ד"ר ערן טל-אור, מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי "פוריה", אשר הוגשה על ידי המדינה במסגרת ההליך העיקרי. מד"א ויתרה על חקירתו במסגרת ההליך דנן.

     

15. בהקשר של חוות הדעת יש לציין, כי המדינה נסמכה בסיכומיה גם על חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, ד"ר חיים גרנות, אף שחוות דעת זו לא הוגשה על ידה אלא על ידי התובעת, בתמיכה לתביעתה שכאמור הסתיימה בפשרה בטרם נוהל הליך הוכחות. חוות דעת זו איננה חלק מחומר הראיות במסגרת ההודעה לצד שלישי, ד"ר גרנות לא העיד ולא נחקר עליה ועל כן, בדין טען ב"כ מד"א בסיכומיו כי אין להידרש לחוות דעת זו.

     

    דיון והכרעה

     

16. במסגרת ההודעה לצד שלישי, טוענת המדינה כי בית החולים ומד"א הם מעוולים שגרמו לנזק אחד ועל כן היא מבקשת לקבוע שעל מד"א לשפותה בגין אחריותה לנזקה של התובעת. סעד זה מעוגן בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קובע כדלקמן:

     

    "שיפוי בין מעוולים

     

    (א)כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר...

     

    (ב)בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא."

     

17. כמי שהגישה את ההודעה לצד שלישי, מוטל על המדינה הנטל להוכיח כי למד"א אחריות לנזק של התובעת, על כל רכיבי הוכחת האחריות, לרבות קשר סיבתי. כן עליה להוכיח מהי מידת האחריות, היינו - מהי החלוקה הפנימית של האחריות בינה לבין מד"א.

     

18. אקדים אחרית לראשית: המדינה לא עמדה בנטל זה, לא הוכיחה כי מד"א אחראית במידה כלשהי לנזקה של התובעת ומהראיות שהובאו לבית המשפט, עולה כי האחריות לנזק שנגרם לתובעת מוטלת על בית החולים בלבד.

     

    סיווג חומרת ההתקף - התקף אסטמה קשה

     

19. פרוטוקול מד"א מפרט "דגשים באבחנה ובטיפול" במקרה של התקף אסטמה. בכלל זה, היה על הפרמדיקית להעריך תחילה את חומרת מחלת האסטמה של התובעת וזאת לפי תדירות ההתקפים, טיפול תרופתי קבוע, אשפוזים במיון בשנה האחרונה והזדקקות להנשמה בעבר. בהתאם לדו"ח מד"א, הפרמדיקית ביצעה הערכה זו וציינה, תחת הכותרת "היסטוריה רפואית", שהתובעת היא חולת אסטמה, את רשימת התרופות שהיא נוטלת (לרבות העובדה שקיבלה אינהלציית ונטולין עוד בטרם הגיע צוות מד"א לביתה) ושלדברי התובעת היא הייתה מונשמת בעבר.

     

20. בהמשך, לפי פרוטוקול מד"א, על הפרמידיקית להעריך את חומרת ההתקף לפי קריטריונים המפורטים שם, אשר מבחינים בין שלוש דרגות: התקף קל/בינוני, התקף קשה והפסקת נשימה מאיימת.

     

    התקף קשה מוגדר כך: "אנמנזה - קוצר נשימה במנוחה קושי בניהול שיחה והשלמת משפטים, בדיקה גופנית - שימוש ניכר בשרירי עזר, רטרקציות, חוסר יכולת לשכב פרקדן, כניסת אוויר ירודה, סטורציה מתחת ל- 9% (עם חמצן), נשמת (מעל 25 נשימות לדקה) טכיקרדיה (מעל 110 בדקה).

     

    הפסקת נשימה מאיימת מוגדרת כך: "אנמנזה - חוסר יכולת לדבר/מילים בודדות. בדיקה גופנית - אי שקט/מצב בלבולי. סטורציה נמוכה מ- 90% עם חמצן, ירידה בכניסת אויר דו"צ.

     

21. בדו"ח מד"א אין רובריקה של "חומרת ההתקף", אלא כותרת כללית של "אנמנזה" וכן פירוט של "נתוני בדיקות". הפרמדיקית ערכה רישום מפורט של נתוני הבדיקות שביצעה עם ההגעה לבית התובעת (ושוב בהמשך) ובתוך כך רשמה כי נמדדו קשיי נשימה, 27 נשימות לדקה, צפצופים בריאות דו"צ, סטורציה 96% ודופק מעל 150 לדקה (טכיקרדיה). כן צוין כי התובעת בהכרה, מתנשמת - אינה מצליחה להשלים משפט, יושבת בתנוחת טריפוד (רכינה קדימה המאפיינת מצב של מצוקה נשימתית, א.ל). משפורטו נתונים אלה, יש לדחות את טענת המדינה ולפיה הדו"ח לוקה בחסר.

     

     

22. הפרמדיקית אישרה בעדותה כי אמנם היא לא ציינה בדו"ח את חומרת ההתקף, אך היא יכולה לדעת כיצד העריכה אותו לפי הטיפול התרופתי שנתנה (עמ' 28 שורה 35 עד עמ' 29 שורה 4 לפרוטוקול).

     

    בהתאם לאנמנזה ולתוצאות הבדיקה הגופנית שביצעה הפרמדיקית, כפי שפורט לעיל, ניתן בהחלט לקבוע כי ההתקף אותו חוותה התובעת, עונה להגדרה של "התקף קשה".

     

23. גם המומחה מטעם המדינה, ד"ר איזקסון, מציין בחוות דעתו כי להתקף הנוכחי היו "סימנים של אסטמה בדרגה קשה" וכי היא לקתה ב"התקף מחלת אסטמה קשה ביותר". עם זאת, לדבריו, בגלל שמצבה הראשוני לא השתפר שיפור ממשי גם לאחר 30 דקות, על הפרמדיקית היה לנקוט בפרוטוקול מד"א של "הפסקת נשימה מאיימת" ולבצע בתובעת אינטובציה, בפרט על רקע העובדה שהתובעת נזקקה בעבר להנשמה, דבר המהווה סיכון משמעותי למוות במהלך התקף חוזר.

     

24. דא עקא, שמהבדיקות שבוצעו לתובעת על ידי הפרמדיקית עולה כי היא לא ענתה בשום שלב של טיפול מד"א להגדרה של הפסקת נשימה מאיימת. פרופ' דרשר הסביר, כי הביטוי "אי שקט/ מצב בלבולי" (המופיע בהגדרת הפסקת נשימה מאיימת) מתייחס למצב ההכרה של החולה ולהיבט השכלי/הכרתי (עמ' 22 שורות 19-24, עמ' 23 שורות 1-2 לפרוטוקול). כאמור, התובעת הייתה בהכרה לאורך כל הטיפול של מד"א, החל מהגעת הצוות לביתה ועד שהגיעה לבית החולים. גם בשהייתה בבית החולים היא הייתה בהכרה, עד שהורדמה בחדר ההלם.

     

    על פי דו"ח מד"א, התובעת התנשמה ולא הצליחה "להשלים משפט" - תיאור שלא עולה כדי "חוסר יכולת לדבר, או מילים בודדות", כהגדרת הפסקת נשימה מאיימת.

     

    תוצאות הסטורציה עם חמצן לאורך כל הטיפול של צוות מד"א, היו 96% בבדיקה הראשונה והשתפרו ל- 98%. היא נשמה בקצב העולה על 25 נשימות לדקה ולא ניכרה ירידה בכניסת אוויר, אם כי נשימתה לוותה בצפצופים. לכן, גם בהיבט זה התובעת לא הייתה במצב של הפסקת נשימה מאיימת.

     

25. לפיכך, יש להעדיף בעניין זה את חוות דעתו של פרופ' דרשר ולפיה התובעת התאימה לקטגוריה של התקף אסתמה קשה ולא לזו של אי ספיקה נשימתית (ראה גם עדותו בעמ' 23 שורות 4-3, 25-37 לפרוטוקול). ממילא יש לדחות את הטענה ולפיה היה על הפרמדיקית לפעול בהתאם לפרוטוקול מד"א המתייחס להפסקת נשימה מאיימת.

     

26. גם המומחה מטעם המדינה, ד"ר טל-אור, קובע בחוות דעתו, כי בזמן הטיפול של מד"א התובעת שמרה על הכרה מלאה ורווית חמצן לא ירדה מ- 98% "כלומר לא היה מצב בו התובעת לא היתה מחומצנת". עוד הוא קובע, בשונה מד"ר איזקסון, כי בזמן קבלתה התובעת הייתה במצב קשה, בהכרה מלאה ונשימה ספונטנית "לא במצב קריטי כלומר הפסקת נשימה או חשד להפסקת נשימה". הטיפול הנכון במצב זה, לדבריו, היה "חמצן, אינהלציות לפי שעה או בצורה מתמשכת, סטרואידים ולשקול טיפולים נלווים".

     

    זאת ועוד, גם ד"ר אבו זיד ציין בתצהירו, כי התובעת הגיעה לבית החולים עם "קוצר נשימה חריף" ולא טען כי היא הייתה במצב של הפסקת נשימה מאיימת.

     

    צות מד"א לא היה צריך לבצע בתובעת אינטובציה

     

27. משנמצא כי בעת שהתובעת הייתה תחת טיפול מד"א היא לא נמצאה במצב של הפסקת נשימה מאיימת, ממילא אין לקבל את הטענה ולפיה היה על הפרמדיקית לבצע בה אינטובציה, גם בהינתן העובדה שהיא הונשמה בעבר.

     

    פרופ' דרשר הסביר בחוות דעתו, הסבר המתיישב עם הגיונם של דברים, כי אינטובציה היא פעולה מורכבת וכי קיימת העדפה ברורה לבצע פעולה זו בבית החולים ולא בשטח, מבחינת בטיחות המטופל, זמינות הצוותים הרפואיים והמיכשור המתאים. מצבה של התובעת בשטח לא הצדיק ביצוע פעולה כזו, בפרט כשהתובעת שמרה על מצב יציב ואף משתפר (ורה גם עדותו בעמ' 24 שורות 8-21 לפרוטוקול).

     

    גם ד"ר אבו זיד אשר טיפל בתובעת בבית החולים, העיד כי גם בבית החולים לא ביצעו הנשמה מיד, משום שיש להמתין ולבחון תחילה אם המצב לא משתפר (עמ' 38 שורה 33 עד עמ' 39 שורה 4, 20-27 לפרוטוקול). לדבריו, גם לאחר שהתובעת הועברה לחדר ההלם הוא נתן "עוד צ'אנס" של אינהלציית ונטולין ולא התחיל מיד בהליך ההנשמה (עמ' 58 שורה 18 עד עמ' 59 שורה 22 לפרוטוקול).

     

    בסופו של דבר גם ד"ר איזקסון אישר בעדותו כי במקרה זה יכול להיות שהיה עדיף לעשות אינטובציה בבית החולים ולא בשטח (עמ' 28 שורות 27-31 לפרוטוקול).

     

    הפרמדיקית פעלה לפי פרוטוקול מד"א

     

28. מקום בו מדובר בהתקף אסטמה חריף, דורש פרוטוקול מד"א, בשלב הראשון: "בצע אנמנזה מהירה, הערכת מצב הכרה, נשימה ומדדים חיוניים" ובשלב הבא: "הושב את החולה (במידת האפשר), שקול מתן חמצן, התקן עירוי תוך ורידי, חבר מוניטור הערך חומרת ההתקף".

     

    אין חולק כי שני שלבים אלה בפרוטוקול בוצעו על ידי הפרמדיקית כראוי. טענת המדינה מתמקדות בשלבים הבאים בטיפול ולכך אדרש להלן.

     

    אי מתן אדרנלין

     

29. בהתאם לפרוטוקול מד"א, במקרה של התקף קשה נדרש הפרמדיק לבצע את הפעולות הבאות: "תן אינהלציית ונטולין+ אירובנט, תן סולומדרול IV, שקול מתן אדרנלין S.C".

     

    עולה מדו"ח מד"א, כי הפרמדיקית אכן נתנה לתובעת, כקו טיפול ראשון, אינהלציית ונטולין ואירובנט וכן סולומדרול בעירוי, אך לא נתנה אדרנלין. בכך, לטענת המדינה, חרגה הפרמדיקית מן הפרוטוקול.

     

    יש לדחות טענה זו:

     

30. ראשית, פרוטוקול מד"א מציין במפורש כי מתן האדרנלין הוא פעולה שבשיקול דעת ולא "תרופת חובה".

     

    שנית, ד"ר איזקסון מבסס קביעתו כי צריך היה לתת לתובעת אדרנלין (ולא רק לשקול זאת), על כך שהתובעת הייתה במצב של הפסקת נשימה מאיימת - ולא היא. (עמ' 2 שורות 1-5 לפרוטוקול).

     

    בהמשך עדותו, מאשר פרופ' איזקסון כי אין חובה לתת אדרנלין בהתקף אסטמה קשה, אלא רק לשקול זאת, ולכן הפרמדיקית לא חרגה מן הפרוטוקול, אך לדידו היא הפעילה שיקול דעת לא נכון (עמ' 4 שורות 31-34, עמ' 32 שורות 27-34 לפרוטוקול ).

     

31. לטענת מד"א, הנתמכת בחוות דעתו של פרופ' דרשר, העובדה שהתובעת הייתה במצב של טכיקרדיה עם דופק של 150 פעימות לדקה, היוותה סיבה שלא לתת לה אדרנלין, אשר מאיץ את קצב הלב, דבר שיכול היה להרע את מצבה. קביעה זו לא נסתרה ע"י ד"ר איזקסון (עמ' 5 שורות 18-35 לפרוטוקול). עוד אישר ד"ר איזקסון, כי בבית החולים טופלה התובעת באדנוזין, תרופה לטיפול במצב של הפרעות קצב הלב (עמ' 5 שורה 38 עד עמ' 6 שורה 6 לפרוטוקול) וכי הפרעות בקצב הלב מהווה קונטרה אינדיקציה (התוויית נגד) לשימוש באדרנלין (עמ' 6 שורות 6-11 לפרוטוקול). עוד הוא אישר, כי גם בבית החולים לא ניתן לתובעת אדרנלין (עמ' 9 שורות 7-11 לפרוטוקול). חרף זאת, לדידו, מתן אדרנלין במקרה של התובעת היה "סיכון לגמרי מחושב ואפשרות סבירה לחלוטין", הואיל ומדובר באישה צעירה ללא מחלת רקע לבבית, כשאדרנלין היה עשוי לגרום לשיפור מצבה הנשימתי (עמ' 6 שורות 32-33, עמ' 7 שורות 19-22, עמ' 8 שורות 29-34, עמ' 9 שורות 3-4 לפרוטוקול).

     

    בהינתן ההסכמה שמתן אדרנלין היה בבחינת סיכון לתובעת, ממילא לא נמצאה כל רשלנות או טעות בהפעלת שיקול הדעת של הפרמדיקית שלא לתת לתובעת טיפול זה, וודאי לא כזה העולה כדי רשלנות.

     

    פרופ' דרשר העיד כי הטיפול באדרנלין נתון לשיקול דעת, משום שספק אם הוא עוזר, מה גם שבענייננו הייתה סיבה שלא לתת אדרנלין בשל הטכיקרדיה הגבוהה ובשל התרשמות הפרמדיקית מהשיפור שחל במצבה הנשימתי של התובעת תחת הטיפול שניתן לה (עמ' 4 שורות 35-36, עמ' 6 שורות 3-13, 36 עד עמ' 7 שורה 7, עמ' 13 שורה 25 עד עמ' 14 שורה 14, עמ' 15 שורות 14-21 לפרוטוקול).

     

    גם ד"ר זיד, מטעם בית החולים, העיד כי לא היה מקום לתת לתובעת אדרנלין כקו טיפול ראשון וכי הוא לא נתן לתובעת אדרנלין מיד עם הגעתה לבית החולים, משום שזה "מקפיץ את הדופק" וכי כנראה שנתן לה אדנוזיד בגלל שראה שהיא סובלת מהפרעת קצב הלב (עמ' 44 שורות 18-32 לפרוטוקול).

     

32. מקום בו לפי פרוטוקול מד"א מתן אדרנלין הוא פעולה שבשיקול דעת, כי אז אין בעובדה שהפרמדיקית לא ציינה בפרוטוקול כיצד הפעילה שיקול דעתה ומדוע לא נתנה לתובעת אדרנלין, כדי להוות חריגה מן הפרוטוקול (עמ' 31 שורה 31 לפרוטוקול). פרוטוקול מד"א גם איננו דורש רישום של מהלך הפעלת שיקול הדעת. ברי כי בחלוף שנים, הפרמדיקית איננה יכולה לזכור מדוע החליטה שלא לתת אדרנלין לתובעת והיא רק יכולה לשער מה הייתה הסיבה לכך (וראה עדות פרופ' דרשר בעמ' 4 שורות 26-27, עמ' 5 שורות 24-30 לפרוטוקול).

     

33. בסיכומו של דבר נמצא, כי הפרמדיקית לא חרגה מפרוטוקול מד"א בכך שלא נתנה לתובעת אדרנלין, כך שקו הטיפול הראשון בהתאם לפרוטוקול קוים במלואו (אינהלציית ונטולין ואירובנט ומתן סולמדרול).

     

    קו הטיפול השני: אי מתן אינהלציות חוזרות של ונטולין

     

34. על פי פרוטוקול מד"א, ככל שבעקבות קו הטיפול הראשון חל שיפור, יש לבצע "המשך ניטור וטיפול תוך פינוי לביה"ח, בצע הערכת מדדים חוזרת כל 5-10 דק', תן עירוי סליין... שקול העברת דיווח למלר"ד". לעומת זאת, ככל שלא חל שיפור, קובע הפרוטוקול: "במהלך הפינוי: תן אינהלציות חוזרות של ונטולין +אירובנט, שקול מתן מגנזיום סולפאט".

     

    לצד תרשים הזרימה האמור, רשומים בפרוטוקול מד"א "דגשים בטיפול" ובכללם התייחסות לוונטולין: "במידת הצורך - עד 3 מנות בהפרש של 20 דק' בין המנות".

     

    בהתאם לפרוטוקול מד"א, אפוא, אינהלציית ונטולין+אירובנט נוספת, כקו טיפול שני, תינתן רק "במידת הצורך" וכשלא חל שיפור.

     

35. הפרמדיקית ציינה בדו"ח מד"א, כי "לאחר טיפול תרופתי ניכר שיפור במצבה הנשימתי. מפונה להמשך טיפול בבית החולים". ד"ר איזקסון מציין בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימה, כי לפי המדדים שנרשמו בדו"ח מד"א, גם לאחר 30 דקות של טיפול לא חל שיפור במצבה של התובעת: היא עדיין סבלה מקשי נשימה ומקצב של נשימה של 27 נשימות לדקה, צפצופים בשתי הריאות, טכיקרדיה עם דופק של 150 פעימות לדקה ומצבה בהגיעה לבית החולים תואר "רציני", בדיוק כשם שתואר עם הגעת צוות מד"א לביתה. עצם העובדה שהערך של ריווי החמצן (סטורציה) עלה במהלך הטיפול שקיבלה מצוות מד"א, לא העידה על שליטה או שיפור במצבה שכן הדבר איננו מעיד על מצב הpco2 בדם, כפי שהוכח גם בהמשך שהותה בבית החולים, עת נמצאה רמה קיצונית של pco2 וסטורציה של 99%.

     

36. אכן, המדדים כפי שפורטו בדו"ח מד"א, למעט הסטורציה שעלתה, אינם מלמדים על שיפור. אלא שבמדדים לבדם לא סגי ולצדם, יש ליתן משקל של ממש להתרשמות הפרמדיקית, שהרי "מצב נשימה" נתון להתרשמות בלתי אמצעית של הגורם המטפל. היטיב להסביר זאת פרופ' דרשר בעדותו. לדבריו, התיעוד בדו"ח איננו יכול לבטא ניואנסים שהפרמדיק מבחין בהם, כגון שיפור בצפצופים, גם אם עדיין ישנם. יש לקרוא את הדו"ח בכללותו ולתת משקל להערכה הקלינית של שיפור, גם אם המדדים נשארים כשהיו (עמ' 8 שורה 35 עד' עמ' 9 שורה 25, 28-37, עמ' 10 שורה 4 לפרוטוקול). "אני חושב שצריך להבין שיש בתוך שיפור עדיין יש הרבה מאד מקום למצב לא טוב, זאת אומרת שהמצב ... של התקף אסטמה קשה זה מצב רציני ביותר. עכשיו יכול להיות בתוך זה שיפור... אבל להגיד ששיפור שווה ערך לטוב? אני חושב שזו טעות" (עמ' 11 שורות 19-33 לפרוטוקול).

     

37. יש לקבל גם את הסברו של פרופ' דרשר ולפיו העובדה שהפרמדיקית נתנה גם מגנזיום כקו טיפול שני, אף שלפי פרוטוקול מד"א מתן מגנזיום הוא בשיקול דעת כשאין שיפור, איננו סותר את העובדה שחל אותו שיפור במצב נשימתה של התובעת, כפי שהתרשמה הפרמדיקית. לדבריו היא הייתה צריכה לפעול לפי הפרוטוקול של התקף קשה עם שיפור ועדיין היה לה שיקול דעת לתת מגנזיום, שהוא טיפול סביר ללא סיכונים מיוחדים המבוצע תוך פינוי (עמ' 10 שורה 23 עד עמ' 12 שורה 2 לפרוטוקול) ובפרט בהתחשב בסיכון הנובע מהנשמתה בעבר, המחייב נקיטה במשנה זהירות (עמ' 12 שורות 34-38 לפרוטוקול). הדבר מתיישב עם הגיונם של דברים, בפרט מקום בו לצד התרשמות הפרמדיקית כי מצב התובעת השתפר, המדדים עדיין נותרו כשהיו ומצבה נותר "רציני".

     

38. הפרמדיקית העידה, דבר המתיישב עם הגיונם של דברים, כי היא איננה זוכרת את פרטי המקרה ומעידה על סמך הדברים שרשמה בדו"ח מד"א. אם רשמה בדו"ח שניכר שיפור במצבה הנשימתי של התובעת לאחר טיפול תרופתי, כך היה. יתכן שהשיפור חל לאחר הטיפול במגנזיום. גם לאחר שחל שיפור היא נוהגת להמשיך לטפל בציפייה לשיפור נוסף (עמ' 29- 31 לפרוטוקול).

     

39. בסיכומו של דבר, גם לפי עדותו של פרופ' דרשר המתיישבת עם הרשומה הרפואית, מצבה של התובעת היה אמנם "רציני", קרי דרש התייחסות רצינית, אך הוא היה יציב, החימצון השתפר, היא הייתה בהכרה מלאה וכך גם הגיעה לבית החולים, מצבה הנשימתי לפי התרשמות הפרמדיקית השתפר, גם אם היו צפצופים היו קולות נשימה "וזה מה שנדרש מצוות מד"א כדי להביאה לבית החולים" (עמ' 7 שורות 18-32, עמ' 16 שורות 20-27 לפרוטוקול).

     

40. אף אם לא חל שיפור ממשי במצבה הנשימתי של התובעת, יש לשים לב לסד הזמנים בהקשר של מתן אינהלציה נוספת של וונטולין. כאמור, צוות מד"א הגיע לביתה של התובעת בשעה 05:31 וטיפל בה מיד באינהלציית וונטולין+ אירובנט (כשלפי הדו"ח גם קודם להגעת הצוות היא קיבלה אינהלציית ונטולין). על פי חוות דעתו של ד"ר טל אור, שהוא כאמור מומחה ברפואה דחופה מטעם המדינה, תחילת הטיפול בתובעת היה כנראה אחרי 05:31, שזו שעת הגעת האמבוצנס למקום, משום שעד להגעת הצוות עצמו עם הציוד לתובעת עברו עוד מס' דקות ועוד מס' דקות לבדיקת התובעת כולל מדידת סטורציה ומדדים אחרים, כך שסביר להניח שהטיפול באינהלציית וונטולין החל בסביבות 05:45. עוד לפי חוות דעתו, זמן ממוצע של אינהלציה הוא בין 5 ל- 10 דקות, משמע האינהלציה הסתיימה בשעה 05:55 ואת המנה הבאה יש לתת 20 דקות לאחר מכן, בשעה 06:15 - היינו 5 דקות לאחר שהתובעת כבר הגיעה לבית החולים. חשוב להדגיש כי ד"ר טל-אור אכן לא ציין בחוות דעתו כל פרט של רשלנות מצד מד"א בטיפול בתובעת.

     

41. פרופ' דרשר נוקב בסד זמנים דומה. על פי חוות דעתו, בהתחשב בזמן שלוקח לצוות להגיע לבית, להעריך את המצב ולהכין את האינהלציה, יש להניח שהיא קיבלה את אינהלציית הונטולין בשעה 05:40 ובהתחשב בזמן שלוקח לטפל באינהלציה (5-15 דקות), טיפול זה הסתיים בשעה 05:55. הפינוי לבית החולים החל בשעה 05:56 והוא ארך 14 דקות, משמע הצוות ממילא לא היה מספיק לתת לה עוד מנת אינהלצייה שלמה לפני הגעתה לבית החולים ובכל מקרה, לא סביר שמתן אינהלציה נוספת דקות בודדות לפני הגעתה לבית החולים (בהנחה שהמדידה מתחילה משעת תחילת האינהלציה הקודמת ולא מסיומה, אם כי מקובל למדוד מסוף המנה), היו משנות את מהלך המחלה וכאמור, היא הגיעה לבית החולים במצב טוב יותר ממצבה בעת הזנקת מד"א (עמ' 16 שורה 35 עד עמ' 18 שורה 1 לפרוטוקול).

     

    גם הפרמדיקית ציינה בעדותה כי כשמגיעים לבית המטופל, מבצעים בדיקות ואנמנזה וזה לוקח זמן. אם היא לא נתנה לתובעת אינהלציה נוספת, כנראה שלא היה עוד זמן (עמ' 32 שורות 5-11 לפרוטוקול).

     

42. על כן, יש לדחות את הטענה ולפיה הפרמדיקית התרשלה או חרגה מפרוטוקול מד"א עת לא נתנה אינהלציית ונטולין+אירובנט נוספת לתובעת.

     

    הוספת מנת סולמדרול לא היוותה רשלנות ולא הזיקה לתובעת

     

43. על פי דו"ח מד"א, בשעה 05:59, היינו במהלך הפינוי לבית החולים, נתנה הפרמדיקית לתובעת מנה נוספת של סולמדרול. בפרק ההערות בדו"ח ציינה הפרמדיקית: "לציין כי בוצעה חריגה מהפרוטוקול (ללא מענה בממל"ם עקב עומס) - ניתנה עוד מנת סולמדרול". בתצהירה הצהירה הפרמדיקית, כי במהלך הפינוי היא התקשרה למוקד הארצי של מד"א על מנת להתייעץ עם רופא האם לתת לתובעת מנה נוספת של סולמדרול, אך בשל עומס שיחות היא לא שוחחה עם רופא וקיבלה החלטה המבוססת על שיקול דעתה לתת לתובעת עוד מנת סולמדרול במינון של 125 מ"ג. במרחק הזמן היא מניחה, כי השיקול היה לתת לה "בוסט" נוסף של סטרואידים, תוך מחשבה שזה יעזור לה.

     

44. ד"ר איזקסון קובע בחוות דעתו, כי לא היה מקום לתת מנה חוזרת של סולמדרול, שכן ההשפעה של תרופה זו מתחילה רק לאחר מס' שעות, היא לא תרמה למצב הקליני של התובעת והדבר איננו חלק מפרוטוקול מד"א. מתן מנה נוספת של סולמדרול אולי לא מזיקה, אך כל דקה חשובה וחבל לבזבז על זה זמן יקר.

     

45. כאמור, ד"ר טל-אור, שאף הוא הגיש חוות דעת מטעם המדינה, איננו טוען זאת. יתרה מכך, לא ברור מהו הזמן שבוזבז, מקום בו מתן התרופה בוצע בזמן הפינוי לבית החולים. על פי חוות דעתו של ד"ר דרשר, שלא נסתרה, מדובר בתרופה סטרואידית אנטי דלקתית שאין לה כל השפעה על המשך מהלך המחלה והיא לא גרמה להחמרת המצב (אף לא נטען כך). גם ד"ר איזקסון אישר בעדותו בבית המשפט, כי הטיפול הנוסף בסולמדרול לא החמיר את מצבה של התובעת ולא תרם לשיפור, לא הוסיף ולא גרע (עמ' 12 שורות 27-33 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, גם בעניין זה לא נמצאה כל רשלנות בטיפול שהעניקה הפרמדיקית לתובעת.

     

    לא חל עיכוב בפינוי התובעת לבית החולים

     

46. המדינה טוענת בהודעה לצד שלישי, כי צוות מד"א בזבז זמן יקר והתעכב בביתה של התובעת עת נתן לה טיפול במקום לפנותה באופן מיידי לבית החולים. ד"ר איזקסון קובע בחוות דעתו, כי משלא חל שיפור משמעותי אחרי הטיפול הראשוני בתובעת, היה על צוות מד"א לפנותה למלר"ד מהר יותר.

     

    דינה של טענה זו, שדומה כי אף נזנחה על ידי המדינה בהמשך, להידחות. לוח הזמנים שפורט כאמור: החל מהגעת הצוות לבית התובעת בשעה 05:31, המשך בבדיקתה ובטיפול המיידי שניתן לה כקו ראשון כאמור, בהתאם לפרוטוקול מד"א, כולל התקנת עירוי תוך ורידי ומתן תרופות באינהלציה ולווריד, וכלה בפינוייה לבית החולים בשעה 05:56, מלמד כי צוות מד"א פעל בקצב משביע רצון ובלא כל עיכוב, במטרה לייצב את מצבה של התובעת ולהביאה בהקדם האפשרי לבית החולים, כפי שאכן נעשה בפועל, עת התובעת הגיעה לשם בהכרה מלאה, כשרמת הסטורציה שלה השתפרה. לא ברור מהו העיכוב הנטען ע"י ד"ר איזקסון וכאמור, אף ד"ר טל-אור, המומחה לרפואה דחופה מטעם המדינה, לא טען לכל רשלנות שהיא של צוות מד"א, אף לא בהקשר זה.

     

    צוות מד"א דיווח כראוי לבית החולים על הגעתה הצפויה של התובעת

     

47. על פי האמור בדו"ח מד"א, "נמסר דיווח לבית החולים באמצעות המוקד - מיטה מנוטרת" (וראה גם סעיף 13 לתצהיר הפרמדיקית). מטעם מד"א הוגש גם תצהיר של תורנית המוקד, גב' חנה קדוש, המתבסס על עיון במערכת "מד"א נט" עמה עובדים תורני המוקד במד"א, לפיו ביום 28.12.2014 בשעה 05:02 התקבלה קריאת התובעת, הניידת הוזנקה בשעה 05:03 ובשעה 05:56 יצאה מכתובת התובעת לבית החולים. במהלך הפינוי, בשעה 05:58, התקבלה שיחה מהניידת במסגרתה ביקש צוות מד"א להודיע לבית החולים על הגעתם הצפויה וביקש להכין לחולה מיטה מנוטרת. בשעה 05:59 (משמע 11 דקות לפני הגעת הניידת לבית החולים), ביצעה גב' קדוש שיחה לסרגיי במיון שבמלר"ד בית החולים ודיווחה לו את הדיווח כאמור.

     

48. בתצהירו של מנהל אגף תקשוב ומידע במד"א, מר עדו רוזנבלט, צוין כי מבדיקה במערכת הממוחשבת עולה כי בשעה 05:58 במועד האמור התקבלה בקשת צוות מד"א להודיע לבית החולים כי הם בפינוי דחוף עם חולה בת 34 בהתקף אסטמה קשה ומבקשים מיטה מנוטרת. הודעה מראש לבית החולים איננה נדרשת בכל אירוע, אלא בחולה/פצוע המצריך התייחסות מיידית ומיוחדת מצוות חדר המיון. בשעה 05:59 התקשרה תורנית המוקד גב' קדוש לבית החולים ומסרה לסרגיי במיון כי נדרשת מיטה מנוטרת. הדברים תועדו בזמן אמת ע"י תורנית המוקד. בחלוף הזמן ובשל שדרוג והחלפת מערכות, לא נשמרה הקלטת השיחה ולא הצליחו לאתרה (כן הוסבר בתצהיר משמעות רישומים נוספים שמופיעים עקב השדרוג).

     

49. ד"ר איזקסון טוען בחוות דעתו, כי היה על צוות מד"א לעדכן את המלר"ד של בית החולים שהוא מגיע עם חולה שזקוקה לאינטובציה מיידית. הטיפול הלקוי של מד"א והעיכוב באינטובציה (שכאמור לא הוכחו) והעדר הדיווח, גרמו לתובעת לנזק מוחי מחוסר חמצן וחמצת נשימתית קיצונית.

     

    דין טענה זו להידחות.

     

    ראשית, בניגוד לד"ר איזקסון, ד"ר טל-אור, המומחה ברפואה דחופה מטעם המדינה, קובע בחוות דעתו, ברחל בתך הקטנה: "כאשר הגיעה התובעת למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) ובמיוחד כאשר מד"א מודיע למלר"ד על חולה קשה שנמצא בדרך אליהם ומבקשים מיטה מנוטרת כפי שקרה במקרה הנ"ל, הצוות נמצא מוכן לקבל את חולה והטיפול הוא מיידי... התובעת נבדקה וטופלה מיד בקבלתה...". דברים אלה משמיטים את הקרקע מתחת לטענת המדינה, באמצעות ד"ר איזקסון, בדבר הדיווח הלקוי.

     

50. המדינה לא זימנה כעד מטעמה את אותו סרגיי שלפי טענת מד"א קיבל את הדיווח. יתרה מכך, נמצאה סתירה מהותית בכל הנוגע לטענה זו של המדינה: בעוד שד"ר אבו זיד טוען בתצהירו כי את הדיווח הראשון על הגעת חולת אסטמה מתנשמת הוא קיבל מהאחות במיון והוא איננו זוכר שקיבל דיווח קודם ממד"א (טענה אותה יש להפנות לגורם הרלוונטי בתוך בית החולים, שכן כאמור הודעה נמסרה לסרגיי לפי הנטען), הרי שד"ר איזקסון טען בעדותו כי היה על מד"א להודיע שהתובעת במצב קריטי, ולא רק קשה, ואז בית החולים היה מתארגן אחרת והתוצאה הסופית הייתה אחרת (עמ' 9 שורה 30 עד עמ' 10 שורה 3, עמ' 20 שורה 18 עד עמ' 21 שורה 10 לפרוטוקול). טענה זו עומדת בסתירה הן לקביעת ד"ר טל-אור והן להצהרת ד"ר אבו זיד.

     

51. בהמשך עדותו וכשעומת עם חוות דעתו של ד"ר טל-אור, אישר ד"ר איזקסון כי אין כל הנחייה כתובה למלר"דים להתייחס אחרת להודעה כי מגיע חולה במצב קריטי או קשה, אך לדבריו ההתארגנות היא אחרת (עמ' 29-31 לפרוטוקול). משעומת עם עדותו של ד"ר אבו זיד, שבניגוד לקביעתו הצהיר כי לא קיבל שום הודעה וכן עם עדותה של גב' קדוש לפיה ההודעה נמסרה לסרגיי במיון, לא היה בפיו כל הסבר לסתירה והוא שב וציין כי לא נדרש לבדוק את התנהלות בית החולים ולא שוחח עם ד"ר אבו זיד ועם סרגיי (עמ' 11 שורות 17-20, עמ' 31 שורות 12-32, עמ' 33 שורות 8-24 לפרוטוקול).

     

52. עובדתית, אפוא, אין לקבל את קביעת ד"ר איזקסון אודות הדיווח שנמסר או לא נמסר לבית החולים ולא ברור על מה נסמכת קביעתו. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כממצא עובדתי, כי במהלך פינוי התובעת לבית החולים נמסר לבית החולים דיווח כי התובעת צפויה להגיע וכי נדרשת עבורה מיטה מנוטרת.

     

53. פרופ' דרשר, שאף הוא, כמו ד"ר טל-אור, מומחה לרפואה דחופה, העיד כי הוא היה מצפה לדיווח כפי שנמסר ע"י צוות מד"א במקרה זה (עמ' 18 שורה 33 עד עמ' 19 שורה 5 לפרוטוקול). עוד הוא העיד, כי המלר"ד ערוכה למצב של אסטמה קשה וכי אין צורך בדיווח מיוחד כמו שניתן למשל במקרה של טראומה קשה. אם התקף האסטמה מספיק קשה בשביל לדווח (כמו במקרה דנן), המלר"ד נערך לקבל את החולה ואין היערכות מיוחדת מעבר למוכנות לקבלה (עמ' 19 שורות 20-28 לפרוטוקול). ההתנהלות בכל מלר"ד בישראל היא שגם חולה במצב קריטי יעבור "טריאז'" ואם ניכר לצוות המלר"ד שהוא זקוק לחדר הלם, הוא יעבור לשם מיד, בלי קשר לדיווח מד"א (עמ' 20 שורות 11-32 לפרוטוקול).

     

54. על יסוד האמור לעיל, יש לקבוע כי בעת הפינוי לבית החולים צוות מד"א דיווח כראוי על הגעתה הצפויה של התובעת לשם וכי נמסר דיווח מספק למלר"ד, כפי שקבע ד"ר טל-אור מטעם המדינה. הטענה בעניין הדיווח הלקוי אין לה על מה שתסמוך, בפרט כשלדברי ד"ר איזקסון הוא כלל לא בדק את התנהלות בית החולים ולא שוחח עם הגורמים הרלוונטיים שם. ממילא לא נמצא כל בסיס לטענה כי אי הדיווח כנטען, הוא שגרם לנזקה של התובעת.

     

    לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות מד"א לנזקי התובעת

     

55. כאמור, המדינה טוענת כי בית החולים ומד"א הם מעוולים במשותף. משנמצא כי אין ממש בטענה זו וכי צוות מד"א בראשות הפרמדיקית לא ביצע כל מעשה או מחדל רשלניים ולא חרג מפרוטוקול מד"א בעת שטיפל בתובעת, ממילא אין כל קשר סיבתי בין מעשה או מחדל כאמור לבין נזקי התובעת. בפרט לא הוכחה טענת המדינה כי מד"א היא שגרמה להחמרת ההתקף או לא עצרה את ההתדרדרות או גרמה לכך שהתובעת הגיעה לבית החולים במצב קשה ביותר.

    לבית החולים אחריות מלאה לנזק

     

56. כפי שצוין לעיל, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה, היה על המדינה להוכיח את מידת הרשלנות של בית החולים מחד, את מידת הרשלנות מד"א מאידך ומכאן את חלוקת האחריות ביניהם. דא עקא, שהמדינה לא פירטה כלל את רכיבי הרשלנות של בית החולים כשמנגד, נדחתה טענתה לרשלנות ולטיפול לקוי של מד"א.

     

    כאמור, המדינה איננה חולקת עוד על כך שבית החולים ביצע עוולה שמכוחה היא אחראית לנזקי התובעת ולראיה - הסכמתה לפיצוי התובעת בהתאם להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי. במה התבטאה רשלנות זו? מה מידתה? המדינה לא פירשה.

     

    המומחה שעל חוות דעתו מושתתת ההודעה לצד שלישי, ד"ר איזקסון, לא התייחס בחוות דעתו להתנהלות בית החולים ולרשלנותו. משנשאל על כך בעדותו, הוא חזר ואמר שהוא לא נדרש לבדוק ולחוות דעתו על התנהלות בית החולים ולא ביצע כל בדיקה בעניין זה.

     

57. מהראיות שהובאו לבית המשפט עולה, כי לבית החולים רשלנות משמעותית ומכרעת לנזק שנגרם לתובעת, אשר התבטאה, בין היתר ובתמצית, במחדלים שיפורט להלן. משלא נמצא כל דופי בהתנהלות מד"א, הרי שלא נדרשת קביעה בדבר חלוקת האחריות בין בית החולים לבין מד"א ולכן לא נדרש פירוט מעבר לכך.

     

    1. התובעת מגיעה לבית החולים בשעה 06:10 ורישומה במשרד מבוצע בשעה 06:18. אינהלציית הונטולין+ אירובנט ניתנת לה לראשונה רק בשעה 06:30.

        

    2. אף שהתובעת הגיעה לבית החולים כשהיא חווה התקף אסטמה קשה, בדיקת הגזים בדם מבוצעת לה בפעם הראשונה רק בשעה 06:43. בבדיקה זו מתבררת לאשורה חומרת מצבה, שכן נמצאה בבדיקה חומציות בערך נמוך (7.148) ו- pco2 ברמה גבוהה של 76.5.

        

    3. תוצאות בדיקת הגזים בדם הגיעו רק 20 דקות לאחר ביצוע הבדיקה, זמן בלתי סביר למיון לפי עדות ד"ר איזקסון (עמ' 14 שורה 33 עד עמ' 15 שורה 1 לפרוטוקול). טענתו כי העיכוב נבע בשל דיווח לא תקין של מד"א, נדחתה כאמור. ממילא מקום בו התובעת בידי בית החולים כבר פרק זמן שכזה, אין לבוא בטענות אלא כלפי בית החולים.

        

    4. התובעת הוכנסה לחדר ההלם רק בשעה 07:00 לערך, אף שלפי עדות ד"ר זיד היא הגיעה לבית התקבלה במלר"ד בשעה 06:18 עם קוצר נשימה חריף שלא הסתדר עם הטיפול והתלוננה על כך שהיא "נחנקת והולכת להתעלף" (סעיף 5 לתצהיר). ד"ר איזקסון העיד כי הוא מניח שאילו היו עושים לה אינטובציה ונותנים לה אדרנלין מיד עם הגעתה לבית החולים, מצבה היה הרבה יותר טוב (עמ' 12 שורות 5-8 לפרוטוקול). עוד הוא אישר, כי אילו היו מקפידים לתת לתובעת מרחיבי סימפונות "נון סטופ", יתכן והיו מורידים את רמת ה- pco2. (עמ' 34 שורות 8-26 לפרוטוקול).

        

    5. ההליך בחדר ההלם איננו מתועד על ידי בית החולים כדבעי. ד"ר אבו זיד הצהיר אמנם, בתצהירו משנת 2022 היינו 8 שנים לאחר האירוע, כי הוא העביר את התובעת לחדר ההלם לקראת השעה 07:00 ועוד בטרם הגיעו תוצאות בדיקת הגזים, אך התיעוד הראשוני מחדר ההלם הוא מהשעה 07:05, אז הוא נותן לתובעת אדנוסיין ולאחר מכן (לא ברורה השעה) שוב אדנוסיין כשהתובעת כבר ב"הנשמה".

        

       על פי עדותו של ד"ר אבו זיד, חרף מצבה הקשה של התובעת והכנסתה לחדר ההלם, הוא "נתן עוד צ'אנס" ובמקום להתחיל מיד בהליך ההנשמה, הוא נתן לתובעת עוד מנה של אינהלציית ונטולין (עמ' 58 שורה 18 – עמ' 59 שורה 22 לפרוטוקול). הדבר כלל איננו מתועד ברשומה הרפואית.

        

       גם הליך האינטובציה, שבוצע ע"י ד"ר מוקבל, איננו מתועד כלל. התיעוד הבא הוא מהשעה 07:35, אז צוין כבר כי התובעת מונשמת ובשעה 08:10 היא מועברת ליחידה לטיפול נמרץ, כשהיא מורדמת ומונשמת ובמצב כללי קשה.

        

    6. העדר התיעוד בחדר ההלם של הליך האינטובציה וההנשמה, הוא חסר מהותי ומשמעותי, שכן אין חולק שההחמרה הדרמטית במצבה של התובעת, התרחשה בין בדיקת הגזים שבוצעה עובר להכנסתה לחדר ההלם, לבדיקת הגזים שבוצעה ביחידה לטיפול נמרץ לאחר הליך ההנשמה, וגם זאת בעיכוב ניכר ורק בשעה 09:20, אז נמצאה החמרה משמעותית במדדים: 6.89 PH ו- 168.70 PCO2. ד"ר איזקסון אישר בעדותו כי מדובר בהחלט בשינוי דרמטי לרעה (עמ' 16 שורות 18-20 לפרוטוקול), שינוי שחל ככל הנראה בחדר ההלם, אך תיעוד לגבי שארע שם - אין.

        

    7. במשך כשעתיים (בין 06:43 ל- 09:20) לא בוצעו לתובעת בדיקות גזים נוספות, שהיו עשויות להתריע על אותה החמרה. ד"ר אבו זיד אישר כי צריך היה לקחת בדיקות גזים נוספות, הפעם מדם עורקי, ולא לחכות זמן ממושך זה בין הבדיקות (עמ' 62 שורות 27-35 לפרוטוקול).

        

    8. כאמור, בסופו של יום, לאחר שמצבה של התובעת ביחידה לטיפול נמרץ לא הוטב והיא לא שבה להכרתה לאחר שהופסקו תרופות ההרדמה וההרגעה ולאחר מכן חל שיפור בהכרתה, נקבע כי התובעת סובלת מ"נזק מוחי אנוקסי לא חמור ויתכן גם אירוע מוחי", היינו נזק שמקורו בחוסר באספקת חמצן למוח. הדבר מחדד את החסר שבמידע אודות שארע בהליך האינטובציה וההנשמה בחדר ההלם. בכלל זה, אין תיעוד שצריך היה להימצא אודות רמת הסטורציה של התובעת מרגע כניסתה לחדר ההלם, בעת הנשמתה ובשעות הראשונות לשהייתה במחלקה לטיפול נמרץ. ד"ר איזקסון אישר כי אמור להימצא תיעוד שכזה וכי מדובר במידע חשוב מאד (עמ' 16 שורות 26-39 לפרוטוקול). גם ד"ר מוקבל לא ידע להשיב מדוע לא תועדו הנתונים של הבדיקות שבוצעו לתובעת בזמן שהייתה בחדר ההלם, אף שנעשה לדבריו ניטור רציף (עמ' 65 שורה 38 עד עמ' 66 שורה 4 לפרוטוקול).

        

    9. הנעלם של ההתרחשות בחדר ההלם מתחזק נוכח עדותו של ד"ר אבו זיד, שלא נמצא לה תיעוד ברשומה הרפואית, ולפיה בחדר ההלם "בטוח קרה משהו" שהוא איננו זוכר מהו, "בטוח היה לה משהו סביב ההנשמה שראיתי", אחרת הוא לא היה נותן לחולה אסמטית אדנוזין (עמ' 45 שורות 1-38 לפרוטוקול).

        

    10. זאת ועוד, בעדותו מסר ד"ר אבו זיד כי בתחקירים שביצע בית החולים, אחת המסקנות הייתה שמכשיר המנשם היה ישן (עמ' 56 שורות 24-34 לפרוטוקול). יתכן שזו הסיבה להרעה הדרמטית במצבה של התובעת ולנזק המוחי שנגרם לה, אך בהעדר תיעוד כלשהו של בית החולים, לא ניתן לדעת את שארע.

        סיכום

58. המדינה לא הוכיחה כי למד"א אחריות כלשהי לנזקים שנגרמו לתובעת. מהראיות עלה כי נזקים אלה נגרמו בשל רשלנות רפואית של בית החולים. על כן, מד"א איננה נדרשת לשפות את המדינה בסכום כלשהו מתוך הפיצוי ששילמה לתובעת.

     

    ההודעה לצד שלישי נדחית.

    המדינה (המודיעה לצד שלישי) תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד מד"א (הצד השלישי) בסך כולל של 50,000 ₪.

    ניתן היום, כ' אב תשפ"ג, 07 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.