לפניי בקשת החייבת להסרת עיקול- הערת אזהרה שנרשמה על דירת מגוריה על ידי הנושה עיריית תל אביב מכוח הוראת סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גבייה).
החייבת טענה כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל שלה ושל בן זוגה המנוח אברהם נביא ז"ל פדו ילדיהם את הנכס בו היא מתגוררת וביום 15.1.2023 נחתמה פסיקתא בעניין זה. החייבת פנתה לנושים השונים בבקשה להסיר את העיקולים שהטילו לאורך השנים ואלו נעתרו לבקשתה. פנייתה של החייבת לעירייה לפעול באותו אופן הותנתה בתשלום חובה לעירייה. לדברי החייבת, מדובר בחוב ישן שנוצר טרם צו הכינוס. במסגרת הליכי פשיטת הרגל, העירייה הגישה תביעת חוב ואף קיבלה דיבידנד. לפיכך, אין עוד מקום להעדיף את העירייה על פני שאר הנושים.
יש לציין כי בעניינם של החייבת ובעלה החייב ניתן הפטר מחובותיהם ביום 16.6.2022. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 4.10.2022 החייב נפטר.
בתגובתה, טענה העירייה כי היא מהווה נושה מובטחת לאחר שרשמה לטובתה הערת אזהרה מכוח פקודת המיסים על זכויות החייבת בנכס. לטענתה, על פי הוראות הדין עומדת לה זכות לגבות את החוב כלפיה במנותק מהליך פשיטת הרגל, אף לאחר שהתקבל הפטר. לדבריה, היא הגישה בעניינה של החייבת תביעת חוב בגין חיובי ארנונה ומים על סך של 14,963 ₪ והתקבל אצלה דיבידנד על סך של 3,004 ₪. לפיכך ובשים לב לכך שנכס המקרקעין לא מומש במסגרת ההליך ולא היה בדיבידנד שהתקבל כדי לסלק את מלוא החוב, זכותה לפרוע את יתרת החוב באמצעות הבטוחה העומדת לרשותה. היא ציינה כי לצורך "ויתור" על נשייה מובטחת, על נושה לציין במפורש בתביעת החוב כי הוא מוותר על מעמדו והפנתה בעניין זה להחלטה
שניתנה בתיק פש"ר (י-ם) 46112-12-11 בן שושן נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (פורסם במאגר משפטי, 1.11.2020) (להלן: "עניין בן שושן"). מאחר שבענייננו לא צוין הדבר מפורשות, הרי שלא ויתרה על מעמדה כנושה מובטחת והיא רשאית להמשיך בהליכי הגבייה. היא הוסיפה כי בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל, ההפטר חל רק על חובות בני תביעה בפשיטת הרגל, אך חוב לנושה מובטח מוחרג על פי סעיף 20(ב) לפקודה. לפיכך, ביקשה לדחות את הבקשה.
הנאמן טען בתגובתו כי בניגוד לטענת העירייה, הערת האזהרה לא נרשמה על חלקה של החייבת בנכס, אלא על חלקו של החייב המנוח. בעניינו של החייב, העירייה הגישה תביעת חוב בדין רגיל בסך של 17,375 ₪ מבלי שצוינה כל בטוחה או צורפו מסמכים ביחס אליה. תביעת החוב הוכרעה בסך של 6,495 ₪ ושולם לעירייה דיבידנד בסך של 66 ₪. בעניינה של החייבת, העירייה הגישה תביעת חוב על סך של 14,964 ₪ בדין רגיל. גם שם לא צוינה כל בטוחה או צורפו מסמכים ביחס אליה. תביעת החוב הוכרעה בסך של 14,964 ₪ ושולם לעירייה דיבידנד בסך של 3,004 ₪. ההערה לא נרשמה על חלקה של החייבת בנכס ולכן אין לקבל טענה לקיומה של בטוחה ביחס לחלקה. בהתחשב בכך כי ההערה נרשמה אך בעניינו של החייב, הפרש הסכום שבמחלוקת עומד על סך של 6,429 ₪ בלבד.
הנאמן אינו חולק על כך שהערת אזהרה לפי סעיף 11א(1) לפקודת המסים מעניקה לעירייה מעמד של נושה מובטח וכי צו ההפטר אינו מוחק חובות במעמד נשייה מובטח. עם זאת, לטענתו, העירייה ויתרה על נשייתה המובטחת כאשר ציינה במפורש בשתי תביעות החוב שהגישה כי מדובר בחוב בדין רגיל. זאת, על אף קיומה של האפשרות לסמן במקום המיועד לכך כי מדובר בחוב מובטח. העירייה גם לא צירפה לתביעות החוב מסמכים מהם ניתן ללמוד על קיומה של הבטוחה ולא צוין בשום אופן דבר קיומה. לדבריו, בהתנהלות זו יש לראות ויתור על הבטוחה.
עוד טען כי מדובר בחוב ישן מאוד משנת 2004 על סכום זניח ביחס לשווי הנכס, כאשר לכל אורך שנות ההליך, לא הביעה העירייה התעניינות כלשהי. זאת, גם בזמן שהתנהלו מגעים ודיונים לגיבוש הסכמות לפדיון זכויות החייבת ובעלה בנכס מול רשויות המס.
גם בהכרעות בתביעות החוב שנשלחו לעירייה במהלך נובמבר 2019 נכתב בפירוש כי החוב בדין רגיל. חרף זאת, העירייה לא פעלה לתקן את "הטעות" בסיווג החוב בדין רגיל. לטענתו, ההחלטה בעניין בן שושן עליה נסמכת העירייה, ניתנה בעניין שאינו דומה לענייננו. העירייה, הטוענת לבטוחה, לא הייתה אמורה לקבל דיבידנד ולאחר שקיבלה אותו, לא דאגה להשיבו. לדבריו, החייבת ובעלה המנוח עמלו רבות, לאורך שנים, לצורך סיום ההליך ופדיון זכויותיהם בנכס, עד שהגיעו לצווי ההפטר המיוחלים, כשהם סבורים ומסתמכים על כך שהם פותחים דף חדש בחייהם.
לאור כל זאת, ביקש לדחות את טענת העירייה ולקבל את בקשת החייבת.
העירייה ביקשה וקיבלה אפשרות להגיש תגובה משלימה. במסגרת תגובתה הארוכה ציינה כי זו נועדה להדגיש ולהבהיר את טענותיה ולכן איני רואה לנכון לחזור ולפרט טענות שהועלו כבר קודם לכן. היא טענה כי העובדה שמאז 2002 רשומה על הנכס הערה מכוח הוראת סעיף 11א (1) לפקודה מקימה חזקה שכל הצדדים היו מודעים למעמדה הנשייתי. היא הפנתה לפסק דין נוסף שניתן לאחרונה בעחדל"פ 27331-06-23 עיריית תל אביב נ' אביבה סטלקול (להלן: "עניין סטלקול") בו נקבע כי על אף שהעירייה לא רשמה במסגרת תביעת החוב שהגישה כי מדובר בנשייה מובטחת, היא הוכרה כנושה מובטחת לנוכח קיומה של הערת שעבוד בנכס מקרקעין בהתאם להוראות סעיף 11א(2) לפקודת המסים גבייה. קל וחומר, לטענתה, מקום בו בענייננו קיימת הערת שעבוד מכוח סעיף 11(א)(1) לפקודת המסים גבייה. היא הפנתה להחלטה בפש"ר (מחוזי מרכז) 58794-11-17 אייליונסקי נ' כונס נכסים רשמי וטענה כי בהתאם לאותה החלטה לא הייתה חייבת להגיש תביעת חוב. משעשתה כן, בוודאי שלא ניתן לפגוע במעמדה כנושה מובטחת. היא הפנתה לבג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועמ"ש וטענה כי לאור פסק הדין, מאחר שמדובר בשעבוד סטטוטורי, אין זה משנה על שם מי רשום השעבוד וגם אם נרשם על חלקו של החייב, ההערה מקנה לנושה המובטחת את הזכות עבור הנכס כולו.
הכנ"ר הפנה בתגובתו לתקנות 83-84 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה – 1985, אשר על פיהן לנושה הטוען לנשייה מובטחת 4 חלופות לגביית חובו: (1) פירעון בהסתמך על הבטוחה בלבד, מבלי להגיש תביעת חוב. (2) מימוש הבטוחה תוך הגשת תביעת חוב על היתרה. (3)הערכת שווי של הבטוחה והגשת תביעה על הפער בין גובה השומה לבין שיעור מלוא החוב. (4) ויתור על בטוחה תוך הגשת תביעת חוב על מלוא סכום החוב. לטענתו, עיון בתביעות החוב בענייננו מעלה כי העירייה הגישה אותן מבלי לטעון כי היא נושה מובטחת וכי יש בידה בטוחה. מכאן, שבחרה בחלופה הרביעית – ויתור על הבטוחה, תוך הגשת תביעת חוב על מלוא סכום החוב. הוא הוסיף כי תביעות החוב הוכרעו על ידי הנאמן ללא קביעה בדבר מעמד של נושה מובטח ולא הוגש על הכרעות אלו ערעור, מה גם שחולק דיבידנד בגינן. לפיכך, הצטרף לעמדתו של הנאמן.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים והפסיקה אליה הפנו, החלטתי לקבל את בקשת החייבת ולהורות על מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובת העירייה.
לצורך הדיון בעניינו, אכן רלוונטיות תקנות פשיטת הרגל תשמ"ה – 1985 בנוסחן ערב תיקון תשע"ט מיום 11.9.2019, אשר ביטל את חלקן עם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח -2018.
בפסק הדין בבש"א (ת"א) 13671/03 בנימין נ' כונס הנכסים הרשמי- מחוז ת"א תיאר כב' הנשיא (כתוארו אז) גורן את האפשרויות העומדות בפני נושה לגבות חובו והמגבלות השונות החלות עליו, תוך הפנייה לתקנות פשיטת הרגל, דברי מלומדים ופסיקה רלוונטית. להלן הדברים:
"לנושה מובטח הרוצה לגבות את חובו נתונות ארבע אפשרויות:
"(א) לסמוך על ערובתו ולא להשתתף בתביעת החוב;
(ב) לממש את הערובה ולתבוע בתביעת החוב את ההפרש בין מה שהשיג במימוש הערובה לבין סכום החוב המגיע לו.
לשום את שווי הערובה ולתבוע את ההפרש בתביעת החוב, אחרי ניכוי סכום השומה;לוותר על הערובה ולתבוע את מלוא חובו בתביעת החוב".
(ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת-רגל (מהדורה שניה) (תש"ס) 261).
האפשרות הרביעית, אותה מציינים המלומדים, נסמכת על הוראת תקנה 83 לתקנות הנמצאת בסימן ד' לתקנות שכותרתו "תביעת נושה מובטח". לפי תקנה 83 "נושה מובטח שויתר על ערובתו לטובת כלל הנושים, רשאי לתבוע את מלוא חובו". מכלל האפשרויות העומדות לנושה המובטח המבקש לגבות את חובו עולה, כי השתתפותו בהליכי פשיטת הרגל על דרך הגשת תביעת-חוב מהווה, למעשה, ויתור על בטוחתו (צ' כהן, פירוק חברות (תש"ס) 516 – לביקורת על גישה זו, ראו: מ' דויטש, דיני קניין, כרך ב' (תשנ"ט) 93-96). אל ייפלא, אם-כך, כי בפועל נושים מובטחים אינם עושים שימוש באפשרות זו, הגורעת מהעדיפות הנתונה להם על-פי הדין. האמת ניתנת להיאמר, כי מסקנה זו, הנסמכת על האמור בע"א 213/59 מ. וס.סלומון נ' מקבל הנכסים הרשמי בתור מפרק אורלוגין בע"מ, פ"ד יג 1228, 1231, אינה מתחייבת מלשון החוק או פסק הדין (ראו: ע"א 456/71 מתילדה ושלמה פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604, 610). ברם, החשוב לענייננו הוא, כי, אם הנושה המובטח בוחר להגיש תביעת-חוב מבלי לוותר על הבטוחה שבידיו – תביעתו צפוייה להיות מושבת ריקם, לאור הוראת תקנה 90 הקבועה בסימן ד' לתקנות ולפיה "נושה מובטח שהפר הוראה מהוראות סימן זה לא יהא זכאי להשתתף בחלוקת דיבידנד" (ראו: ע"א (נצרת) 128/98 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' שלמה ארגוב, עו"ד (טרם פורסם)). כלומר, הנושה המובטח לא יורשה להשתתף בחלוקת הכספים המתבצעת על-ידי הנאמן ותביעתו לא תיענה (ראו: ע"א 277/73 כונס הנכסים הרשמי נ' "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 85, ע"א 456/71 הנ"ל)"
(ההדגשות של הח"מ).
זאת ועוד, בהתאם לתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל, על תביעת חוב הנערכת לפי טופס 21 להיות מאומתת בתצהיר מטעם הנושה. ואכן, העירייה הגישה שתי תביעות חוב בהתאם לדרישת התקנות. מעיון בטפסי תביעות החוב שצורפו לתגובת הנאמן עולות העובדות הבאות:
תחת הכותרת "מעמד החוב" סומנה האפשרות לפיה מדובר בחוב רגיל. זאת, עת היו מספר אפשרויות סימון נוספות: מובטח, דין קדימה ומשולב.
בכל טופס נכלל תצהיר בחתימת מגיש תביעת החוב בנוסח כדלקמן: "אני מצהיר כי לפי מיטב ידיעתי לא קיבלתי אני ולא קיבל כל אדם אחר עבורי את סכום תביעתי הנ"ל, במלואו או בחלקו, וכי אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת סילוק תביעתי, או חלק ממנה, למעט" (הדגשת הח"מ). בהמשך, לא צוינה בטוחה אותה יש לסייג.
חתימת המצהיר אושרה על ידי עורך דין לאחר שהוזהר כי עליו להצהיר את האמת בלבד ואת האמת כולה.
כפי שהנאמן ציין בתגובתו ועל כך לא חולקת העירייה, תביעות החוב הוכרעו על ידו ונשלחו אליה. בהכרעות חוב שנשלחו על ידי הנאמן במהלך נובמבר 2019 נכתב בפירוש כי תביעות החוב התקבלו בדין רגיל.
לא זאת אף זאת, העירייה אף קיבלה דיבידנד, כפי שקיבלו נושים אחרים בדין רגיל. מאז ועד פנייתה של החייבת בבקשה להסרת ההערה, העירייה לא פנתה לנאמן בבקשה לבטל את תביעות החוב שהגישה או לציין כי נפלה טעות מלפניה והיא ממשיכה גם כיום לאחוז בכספים שהתקבלו אצלה כדיבידנד.
יתרה מכך, כפי שטען הנאמן, אף שכל המידע היה פרוש בפני העירייה, היא בחרה שלא להביע עמדתה או להתייחס לבטוחה הנטענת, כאשר הובאה הפשרה למימוש הזכויות בנכס לאישור בית המשפט.
לסיכום עד כאן, נוכח האפשרויות שעמדו לרשות העירייה לגביית החוב כאמור בתקנות פשיטת הרגל ובחירתה באפשרות הרביעית כאמור לעיל; לאור הדברים שהובאו בפסק הדין בעניין בנימין; נוכח הגשת התביעות בדין רגיל על מלוא סכום החובות; לאור התצהיר בו נכתב ברחל בתך הקטנה כי אין בידי העירייה בטוחה כלשהי בגין מי מהחובות; לאור שתיקתה משך כל התקופה מאז שהוגשו תביעות החוב והוכרעו; נוכח קבלת הדיבידנד ששולם לה והותרתו בידיה באופן המהווה אחיזת החבל משני קצותיו; הפסיביות בה נקטה עת הובאה הפשרה לאישור בית המשפט; צירופם של כל אלה מוביל למסקנה כי יש לראות את העירייה כמי שוויתרה על הבטוחה.
יש לזכור כי ככלל העירייה אמונה על ביצוע פעולות גביה מחייבים שונים לרבות כאלה המצויים בהליכי פשיטת רגל. העירייה מעסיקה מחלקה משפטית ומסתייעת בשגרה בעובדים מקצועיים ובעורכי דין. בנסיבות אלה, מצופה ממנה לנהוג כמקצוענית ואין מקום לנהוג עמה סלחנות מקום בו היא פועלת באופן רשלני ושלא על פי הדין.
במיוחד הדברים אמורים כאשר מי שעומד מולה הם חייבים קשי יום, שהיו במצב בריאותי מורכב ונקלעו בגילם המתקדם להליכי פשיטת רגל. אלה עמלו רבות יחד עם בני משפחתם כדי להביא לסיום ההליך ופדיון זכויותיהם בנכס עד שקיבלו את ההפטר המיוחל. בנסיבות אלה, קיימת משמעות גם להסתמכות מצדם על המצג שהציגה העירייה בהתנהלותה ובשתיקתה הממושכת.
אין גם מקום לקבל את טענת העירייה כי לאורך כל התקופה מאז נרשמה הבטוחה, הרישום בלשכת רישום המקרקעין נותר על כנו. כאמור לעיל, משבחרה העירייה באפשרות הרביעית של הגשת תביעת חוב על מלוא החוב, הרי שאין עוד משמעות לרישום. קל וחומר שאין משמעות בנסיבות אלה לשעבוד שלא נרשם בגין החוב כלפי החייבת.
אשר לפסיקה אליה הפנתה העירייה, מצאתי כי ברובה אינה רלוונטית למהות המחלוקת ואין בה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. עם זאת, מצאתי להתייחס לשתי החלטות אשר עליהן נראה כי העירייה מתבססת בעיקר.
עניין בן שושן – בענייננו העירייה לא ציינה כי היא נושה מובטחת, לא ציינה את פרטי הבטוחה ואף הצהירה כי אין בידיה כזו. מנגד, בעניין בן שושן טענה הנושה, חברת מנורה, לקיומו של שעבוד וציינה בתביעתה את פרטי הערובה שבידיה (ראו סעיפים 8 ו-32 להחלטה). לפיכך, משציינה מנורה קיומה של ערובה לטובתה, נוצר הצורך כי תצהיר שהיא מוותרת עליה. כאמור, בענייננו הצהירה העירייה בתביעות החוב שהגישה ב- 2019, כי אין ברשותה בטוחה כך שלא היה צורך באותה עת כי תצהיר שהיא מוותרת על בטוחה שממילא אינה קיימת.
עניין סטלקול - מעיון בפסק הדין מיום 19.7.2023 עולה כי ניתן בהסכמת הצדדים ללא הנמקה ולכן אין לגזור ממנו מסקנה כלשהי לענייננו.
סוף דבר
לאור כל האמור, דין הבקשה להתקבל. אני מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת העירייה על הנכס.
נוכח התנהלותה של העירייה אשר גררה את החייבת להליכים מיותרים חרף ההפטר שניתן לה ולבעלה המנוח, תשלם לה הוצאות בסך של 3,000 ₪.
המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, ג' אלול תשפ"ג, 20 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.