ההליך
- התובענה שלפניי, לה נספחים עוד 12 תיקים קשורים (אשר הלכו ונפתחו בהמשך), נפתחה עוד ביום 15.09.2016 כתביעת אח ורעייתו כנגד שני אחים אחרים והוגדרה כעתירה למתן פסק דין הצהרתי שעננינו "ביטול מתנה".
- בתיק הוגשו 80 בקשות, נוהלו 22 פרוטוקולים, תיק הנייר מונה 560 מסמכים וניתנו 176 החלטות.
- וכך, בין השאר, סיפר כבוד השופט נפתלי שילה, אגב רמ"ש 22556-07-18 מתולדותיו של התיק:
"1. הצדדים הם אחים, ילדיה של המנוחה ... ז"ל (להלן: "המנוחה").
- המשיבים (להן גם: "התובעים") הגישה לבהמ"ש קמא תביעה כנגד המבקש (להלן גם: "הנתבע") שבמסגרתה עתרו לביטול תצהיר מתנה שעליו חתמה המנוחה ולפיה היא העניקה לנתבע את זכויותיה בבניין ב..... לטענתם, תצהיר המתנה נחתם תוך השפעה בלתי הוגנת והטעייה מצדו של הנתבע.
- המבקש הגיש לבהמ"ש קמא בקשה למחיקת סעיפים והשמטת מסמכים שהוגשו במסגרת תצהיר עדות ראשית שהגישו התובעים בבהמ"ש קמא, מאחר שלטענתו מדובר במסמכים שיש לאסור את הגשתם, היות שהם נערכו במסגרת מו"מ לפשרה והליכי גישור.
- בהמ"ש קמא דחה את הבקשה והמבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה ועל החלטות נוספות שאינן רלוונטיות לעניינינו.
- ביום 17.12.17 קיבל כב' השופט גייפמן את הערעור וקבע כי הדיון בנושא יוחזר לבהמ"ש קמא "וזאת כדי שייתן החלטה בבקשה לאחר קיום דיון במעמד הצדדים" (להלן: "פסק הדין").
- בעקבות פסק הדין, התקיים ביום 1.3.18 דיון בהמ"ש קמא, שבמהלכו ביקש ב"כ המבקש לחקור את שני התובעים (עמ' 57 שורה 6). בסיומו של הדיון, הורה בהמ"ש קמא לצדדים להגיש ניירות עמדה והוא אף קבע כי על המבקש לנמק "אילו עדים מבקש הוא לחקור ולצורך מה". בסיום החלטתו, קבע בהמ"ש קמא כי:
"מאליו ברור שהדין אוסר על הצגת מסמכים מתוך גישור ואין דומה גם גישור שהשתכלל לכלל הסכם לגישור שלא השתכלל לכלל הסכם. לשם בירור הסוגיה מה נכלל ומה לא נכלל בעניין שבפניי, נדרשים ניירות עמדה".
- לאחר שהצדדים הגישו ניירות עמדה, ניתנה ביום 10.6.18 החלטתו של בהמ"ש קמא (להלן: "ההחלטה"), שהיא נשוא בקשת רשות ערעור זו.
- אחד משני המסמכים שהמבקש התנגד להגשתם, הוא תמליל שיחה שלטענתו התקיימה במסגרת מו"מ לפשרה אצל עו"ד ... ז"ל, שלדבריו שימש כמגשר בין הצדדים. המשיבים טענו ביחס לתמליל זה בסעיף 21 לנייר העמדה שהגישו כי:
"התובעים המומים מטענתו השקרית של הנתבע כי השיחה המוקלטת התקיימה במהלך פגישה במשרדו של עו"ד ..., זאת, למרות שברור כי התקיימה בבית ההורים המנוחים ב... ולפני ההתקשרות עם עו"ד".
- ביהמ"ש קמא קבע בהחלטה כי:
"די בנטען בסעיף 21 לנייר העמדה של התובעים כדי להתיר בשלב זה הגשת התמליל, גם אם כלולות בו עובדות ואמירות הנוגעות לגישור. החיסיון החל על הגישור אינו חל על שיחות בין הצדדים, בעקבות או בצד הגישור ושאינן חלק ממנו... על מנת לקבוע ביתר שאת את טיב פעולות עורך הדין, אין מנוס אפוא מחקירתו ולשם כך תקבע המזכירות מועד לדיון. לאור תוצאות החלטתי זו, יתקנו נא התובעים תצהיריהם בתוך 30 ימים".
...
ד. דיון והכרעה
- ככלל, ערכאת הערעור תתערב בהחלטת ביניים, רק כאשר להחלטה נשוא הערעור השפעה רבה על זכויות הצדדים ואם יהיה קשה להביא לתיקון הפגם או שהוא בעל השפעה מכרעת על הדיון.
- ברע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח נ' חיים אלוש (25.6.07) נקבע כי:
"...ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה היתה שגוייה, ייטה בית המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק הדין... הנטייה להתיר את הערעור המידי תתגבר ככל שהחלטת הביניים היא בעלת אופי בלתי הדיר...".
- במקרה דנן, הצדדים חלוקים האם שיחה שתומללה והסכם חלוקת עיזבון שלא נחתם ע"י המבקש ואשר המשיבים מבקשים להגישו בהליך, מהווים מסמכים שחסיון גישור או מו"מ לפשרה חל עליהם. בעוד שהמבקש טוען בלהט כי מדובר בראיות שנוצרו בעקבות משא ומתן והליך גישור ופשרה, טוענים המשיבים, כי כלל לא היה גישור וכי בידם אף ייפוי כוח לטובת עו"ד שנחתם אף ע"י המבקש והמסמיך את עורך הדין לפעול לחלוקת העיזבון.
- השאלה האם מסמכים וראיות מסוימות היו חלק ממו"מ לפשרה או שנערכו לצורכי גישור, היא שאלה עובדתית.
- כאשר צדדים חלוקים עובדתית בשאלה מהותית מסוג זה וצד מסוים מבקש לחקור את הצד שכנגד בנושא על מנת ללבן את העניין, מן הראוי לאפשר לו לקיים את החקירה. ככלל, אין הדבר מחייב כי הדבר ייעשה במסגרת דיון מקדמי, "מעין משפט זוטא" וניתן לקיים את החקירה במסגרת חקירתם של העדים על תצהיריהם בהליך ההוכחות. ברם, על פי פסק הדין, הדיון הושב לבהמ"ש קמא על מנת שייתן החלטתו בשאלה נקודתית זו, לאחר שיתקיים דיון.
- לא נראה שעולה מהחלטת בהמ"ש קמא, כי הוא התיר את הגשת התמליל "ללא ההקלטה גופא". אכן, בהמ"ש קמא לא התייחס לשאלת אופן הגשת התמליל. ברם, נראה כי אין בהחלטת בהמ"ש קמא בכדי לגרוע מהוראות הדין והפסיקה ביחס לאופן הגשת תמליל שיחה. המשיבים בתגובתם לבקשה דנן, הודיעו כי הם יצרפו את ההקלטה כנדרש (סעיף 14 לתשובה). ככל שהמשיבים לא יעמוד בתנאים שנקבעו בדין והפסיקה ביחס להגשת הקלטות שיחה, ייטענו הצדדים בנושא ובהמ"ש קמא יכריע בנושא.
- ברם, בנושא היקף החיסיון, יש להסתייג מדברי בהמ"ש קמא. בהמ"ש קמא התיר את הגשת התמליל "גם אם כלולות בו עובדות ואמירות הנוגעות לגישור". ככל שיוכח לאחר חקירות התובעים כמפורט להלן, כי אכן נאמרו באותה שיחה אמירות הנוגעות לתכני הגישור, לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש והם לא יוכלו לשמש כראייה.
- כפי שציין כב' השופט שוחט ברמ"ש 34741-09-16 א.ש. נ' ט.פ. (2.1.17):
"מטרת החיסיון של ההליך הגישורי היא לא רק בשל סודיות הדברים המתגלים בו כלפי כולי עלמא, אלא גם, ואולי אף בעיקר, כלפי בהמ"ש אשר ידון בסכסוך בין הצדדים אם הליך הגישור לא יצלח. כל יעילותו של הליך הגישור, אשר מהווה כלי בעל חשיבות רבה לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, נסמכת על החיסיון המובטח בו דווקא כלפי בהמ"ש, שכן המטרה של ההליך היא כי הצדדים יחתרו לפשרות ולוויתורים כואבים ולהסכמה והסדרה בדרכי שלום. לצורך השגת מטרה זו, חיוני ומתבקש כי צד לא יחשוש שמא הסכמות לצורכי משא ומתן יחשבו כהודאות או כנקודת פתיחה להליך בבהמ"ש אם הגישור לא צלח ובכך יגיע בנקודת פתיחה חלשה יותר לבהמ"ש, דבר שימנע לתת מראש להליך הגישור הזדמנות להצליח..".
- בבע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (31.12.08) קבע כב' השופט רובינשטיין כי:
"... רק התוצר הסופי של הליך הגישור... יכול להיות מועבר מחדר הגישור לאולם המשפט, זכותו של צד להניח, כי בהעדר הסכמה אחרת, כל מסמך אחר לא יוצג בפני בית המשפט".
לפיכך, ככל שיתברר כי בתמליל יש אינפורמציה שנאמרה במסגרת גישור או מו"מ לפשרה, יהיה על בית המשפט להתעלם ממנה לאור היותה חסויה. הוא הדין אף ביחס למסמכים וראיות נוספות שיבקשו המשיבים להגיש ושיתברר כי הם היו חלק מהליכי מו"מ לפשרה או גישור.
- כאמור, בניירות העמדה שהגישו הצדדים בבהמ"ש קמא, היו עמדות הצדדים קוטביות בשאלה האם הסכם חלוקת העיזבון והתמליל מהווים חלק מהמו"מ לפשרה או הגישור. בהחלטה נקבע אמנם כי התמליל מותר בהגשה ואולם בהמ"ש קמא לא סיים את מלאכתו בבקשה וקבע כי "על מנת לקבוע ביתר שאת את טיב פעולות עורך הדין, אין מנוס אפוא מחקירתו ולשם כך תקבע המזכירות מועד לדיון". דהיינו, בהמ"ש קמא טרם החליט האם תותר הגשת המסמך השני השנוי במחלוקת, דהיינו הסכם חלוקת העיזבון, וניתנה הכרעה רק ביחס לתמליל. כעולה מנייר העמדה שהגיש המבקש בבית המשפט קמא (סעיפים 4-5), הוא מתנגד להגשת שני מסמכים אלו בלבד וכן לכל התייחסות בתצהירים למו"מ שהתקיים בין הצדדים.
- לפיכך, משהדיון בבקשה עליה הורה כב' השופט גייפמן בפסק הדין טרם הסתיים וטרם ניתנה הכרעה ביחס למכלול המחלוקת ביחס למסמכים שנטען כי הם חסויים, יש מקום לאפשר למבקש לחקור את המשיבים בנושא נקודתי זה. המבקש טוען כי המשיבים לא פירטו בתצהירים מי ביצע את ההקלטה, מתי בוצעה ההקלטה ובאיזה מכשיר וברצונם ללבן נושאים אלו. בתשובה לבקשת רשות הערעור, ציינו המשיבים את מועד ההקלטה ומיקומה לשיטתם. אולם, טענות עובדתיות אלו לא עמדו בפני חקירה נגדית וזכותם של המבקשים לברר טענות אלו, שתהיה להן רלוונטיות לשאלה האם השיחה התקיימה במסגרת מו"מ לפשרה או הליך גישור, דבר המשליך על קבילתה.
- משנקבע בפסק הדין, כי יש לקיים דיון עצמאי בשאלת קבילות המסמכים והמבקש ביקש לחקור את המשיבים בנושאים הקשורים לתמליל השיחה, יש לאפשר לו לעשות כן. ודוק: החלטתי זו ניתנת בין היתר, עקב העובדה שממילא נקבע המשך דיון בבקשה, לצורך חקירת עורך הדין ולכן חקירת המשיבים בנושא הנקודתי הקשור לשיחה ולתמליל ולהסכם חלוקת העיזבון, לא תעכב את קידום ההליך בבהמ"ש קמא. לאחר חקירות המשיבים בנושא זה וחקירת עורך הדין ולאחר שיישמעו טיעוני הצדדים, ייתן בהמ"ש קמא החלטה משלימה שתתייחס אף להגשת התמליל, לאור ממצאי החקירות. בשלב זה, התמליל לא יוגש.
- להשלמת התמונה אציין, כי מאחר שאין רלוונטיות להכרעה בבקשה דנן בנוגע לטענת המבקש ביחס לדברי בהמ"ש קמא, כי מדובר במקרה של "קשיש מוחלש", אין מקום לדון בטענה זו. מדובר באמירה שאין לה השלכה אופרטיבית להליך בשלב זה."
- כעת, מן הסתם, מבינים אנו אגב הצורך בקיום "משפט זוטא" וערעורים, מה טעם נמשכו ההליכים לא מעט זמן.
טענות התובעים, בתמצית
- בכתב התביעה נטען, כי המתנה ניתנה לנתבע כפרי של השפעה בלתי הוגנת, עת המעניקה, האם המנוחה, היתה בת ... ומצבה הרפואי והנפשי לא תקין.
- הנתבע עדיין לא העביר את הנכס על שמו, אף שתצהיר המתנה נחתם עוד ביום 16.10.2011.
- עסקת המתנה פיקטיבית היתה, על-מנת ללחוץ על התובעים.
- דבר התצהיר לא נודע לתובעים אלא לאחר פטירת האם המנוחה.
- המנוחה יכולה היתה לסבור כי הבניין שהוענק (חלק ארי מן העיזבון) על-פי הנוסח, לא התכוונה להעניקו, אלא להעניק דירה אחת בלבד.
- ביודעו כל האמור, ניהל לכן הנתבע משא ומתן עם התובעים.
- צוואת המנוחה (שהוגדרה בדוח עיריית .... כמבולבלת עוד ביום 03.08.2011) קוימה ללא התנגדות, למרות שהיא כוללת את הנכס שהוענק כביכול כמתנה.
- המתנה כביכול לא נועדה אלא להגן על נכסי המשפחה, לאור סכסוך לפני שפרץ בין בנה של התובעת 2 לבין הנתבע.
טענות הנתבע 1, בתמצית
- הנתבע 2 למעשה לא שיתף עצמו בהליך בבחינת מי שיקבל כל פסק דין שיינתן.
- על-פי הנטען על-ידי הנתבע 1, בהגנתו יש להבין ראשית כי מדובר בסכסוך משפחתי רחב היקף רב תיקים קשורים והמשליך גם על הסכסוך שבכאן, תוך שהוא כורך גם צדדי ג'.
- מה שהוענק הוא כל הנכס הישן על 4 קומותיו. תחילה הוענקו זכויות בניה בגג (ומכאן האזכור בצוואה) ואחר כך שיפץ הנתבע את הנכס בעלות מיליונים, ועל רקע סכסוכים עם צדדי ג' הועבר לבסוף הבניין כולו בתצהיר.
- המנוחה ידעה היטב את שהיא עושה, ולא היתה שום השפעה לא הוגנת.
- עלות המיסים וחובות עבר של הדיירים נפרעו גם הם על-ידי הנתבע.
- על זכויות הנתבע בקומות אשר בנה ובהן הוא מתגורר אין מחלוקת.
- דוחות הביקור של עיריית .... לא נועדו אלא לסיוע בהשגת סיעוד. המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 2012 כשהיא צלולה, ומסמכים שונים מוכיחים זאת.
- שום הטעיה בין בית לבין בניין לא אירעה מבחינה מהותית.
- אין בנמצא זכות בכאן לטענת יכולת לחזור מן המתנה, אין אפילו מדובר רק בהתחייבות ליתן מתנה, גם המנוחה לא העלתה טענה זו בחייה.
דיון והכרעה
- וכך ובצדק הגדירו התובעים את הדרוש להכרעה בסעיף 1 לסיכומיהם, לאמור:
"א. האם דין המתנה שנתנה המנוחה לנתבע ... להתבטל?
ב. במידה והתשובה לסוגיה הראשונה בשלילה, מהי המתנה אשר העניקה המנוחה?"
- על האמור לעיל נוספת כמובן, כנגזרת, השאלה האם במתנה עסקינן שמא רק בהתחייבות ליתן מתנה.
על דיני המתנה
- וכך כתבתי בין השאר בתמ"ש (ת"א) 1666-01-12 ל. נ' ע' (פמ"מ – 29.04.2012):
"אין בפסיקה עוד עורר כי כאשר קיימות עדויות ברורות מהן ניתן ללמוד את כוונות הצדדים ניתן לסתור את חזקת המתנה (וראה תמ"ש (ת"א) 79133/97 כפי שהובא בפסק דינה של כב' השופטת גליק, שם)... כך גם סבר כב' סגן הנשיאה כב' השופט יעקב כהן אגב בש"א 1970/03 אותה הזכרתי קודם לכן, והדגיש אגב עמ' 2 להחלטתו כי חזקת המתנה "אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה, כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה" ".
- הפועל היוצא הנוסף הוא, כי על דיני המתנה חולשת כל העת היכולת לבטל את המתנה מן הטעם שבזעקת ההגינות."
- שאלת בחינת טיבה של מתנה הניתנת לביטול בקריטריונים דומים לאלו של בטלות צוואה, קל וחומר כאשר מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, גרמה לי גם לכתוב שם, בהתייחס ליחסי צאצאים לאימם המבוגרת, כך:
"161. עסקתי בעבר רבות במידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה. דומה כי בעניינו הנתבע לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג בנסיבות העניין ואבהיר כוונתי להלן;
- מאליו מובן כי התנהלות שכזו, על אחת כמה וכמה, תהא נוגדת בתכלית את מידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה (וראה למשל פסק דיני בתמ"ש (ת"א) 33219-07-12 [לא פורסם] וכן ראה בע"מ 5939/04 [פורסם במאגרים המשפטיים]).
התנהלות הנתבע הייתה למעשה ניצול הסיטואציה אשר נוצרה לתועלתו.
- אמרה נשיאת ביהמ"ש העליון (בדימוס), כב' השופטת ד' ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני [פורסם בנבו]:
"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון – תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה על בעלי- הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך 1993) (להלן: ברק- פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – 23) ב' 550 חידושים, תהליכים, ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי – הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007) פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...
ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת - מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".
...
"אומר ולא אבוש, כי המשפט חותר לנורמה של התנהגות הגונה כמצופה מאדם ביחס לאדם ובמילים אחרות מצופה מצאצא לבל ייטול מרכוש הורהו אם קיים ספק בכושרו להחליט בראי טובתו ולבל יציגו ככלי ריק לעת זקנתו ויפנה גבו אליו.
אם רוצים אנו להבין שיקולי צדק והגינות מהם, נאמר בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין, כך:
"בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)".
- ואם אין רצונך ללמוד על חובה זו מכוח חובת תום הלב וההגינות אנא למד אותה מחובת הזהירות וההתנהגות כאדם סביר לבל תמצא מעוול ברשלנות כלפי הוריך (וראה לעיל פס"ד בתמ"ש (ת"א) 17364-12-12 שם) די בכך כדי לקבל התובענה.
- מסעיף 156 לסיכומיה החלה העמותה דנה בשאלת גמירות הדעת בעסקת המתנה שבין החסוי לנתבעים וכך כתבה:
"52. גמירות הדעת של כל הצדדים להסכם הכרחית על מנת לשכלל הסכם מחייב (סעיפים 2 ו 5- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן "חוק החוזים"). הבחינה היא, אם במועד החתימה על המסמכים, מנע הליקוי הנפשי ממנו סבלה החסויה את יכולתה לגבש גמירות דעת. זוהי שאלה עובדתית ביסודה (וראו ע"א 1109/99 ברקוביץ נ' ברקוביץ, ניתן ביום 14/7/99 , פורסם בתוכנות).
פרופ' גבריאלה שלו, מגדירה בספרה דיני חחים (מהדורה שניה-תשנ"ה), בעמ' 86 (להלן- "ספרה של שלו"), מהי גמירות דעת:
"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירות-הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים".
המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני, הבוחן את התנהגות הצדדים ואת נסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו:
''קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה'' (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך א', עמ' 157 , להלן- "ספרם של פרידמן וכהן'').
- אצל הלקוי בדעתו, המימד האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח הוכחה על גמירת הדעת:
''במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה'' (ע''א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון מנוח זלמן בראשי ז''ל, פ"ד נב(2 ) 598 ,582 , להלן- ''פס"ד בראשי'').
הדברים נכתבו בפס"ד בראשי בהקשר של חוזה מתנה, ויש בהם כדי להשליך גם על ענייננו. עוד נכתב שם, שאמנם אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא ראוי להגנה, וניתן להתייחס לגילוי חיצוני של כוונת המתקשר כאל גמירת דעת, אולם בחוזה מתנה ציפיות מקבל המתנה יוכרו כלגיטימיות רק כאשר "הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה" (שם) (לעניין החתימה כגורם חיצוני, שלא בהכרח מעידה על גמירות דעת החותם, ראו ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ ני בוחבוט, פ"ד מז (1) 357, להלן "פס"ד פרץ בוני הנגב").
בה"פ (חי') 86/06 מוזר נ' לוי, ניתן ביום 11/11/07 (להלן- "פרשת מוזר נ' לוי"), סוכמה הסוגיה ע"י השופט גינת, בכותבו:
"המבחן לקיום גמירת הדעת במקרה של ליקוי דעת הינו מבחן מקל, המסתפק בתיאור התוצאה החיצונית של ליקוי הדעת, הנסיבות והתנהגות הצדדים, המונעים אדם מלהכריע באופן סביר בדבר עריכת עסקה, מבלי לדרוש קביעה שיפוטית בדבר פעולתה המדויקת של המחלה בתודעתו של אדם" (פסקה 52 לפסק הדין).
(לעיון נוסף ראו י' אנגלרד ומ' בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין" משפטים ט 335 (תשל"ח - תשל"ט) ; ד' חן "כשרות משפטית של הלוקה בדעתו" רפואה ומשפט, גיליון 12 אפריל – 1995)".
- הנשיא (דאז) שמגר הבהיר בפס"ד פרץ בוני הנגב, כי על מנת לבדוק את גמירת הדעת של צד לחוזה, יש לבחון גם את מודעותו של הצד השני למצבו של המתקשר:
"אין ספק כי מתקשר סביר במעמדה של המערערת לא היה מניח, כי המשיב גמר בדעתו לכרות חוזה. נציג המערערת צריך היה לדעת, כי אין ביכולתו של המשיב להבין משמעותה של החתימה, לא כל שכן לגבש גמירת דעת לעניין מכירת הדירה. לפיכך אין גם כל מקום להסתמך על קיומה של החתימה בהקשר זה. חתימה זו יכולה אולי ליצור מראית של גמירת-דעת בעיניו של זר המשקיף מהצד, אך לא בעיניו של המתקשר הספציפי".
- המימד האובייקטיבי המיוחס למבחן גמירות הדעת, בא בין היתר להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני. אינטרס הסתמכות זה לא התקיים אצל הנתבע, בנסיבות שתוארו. בעניין זה נכתב בספרם של פרידמן וכהן:
"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו, הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה ש'חתימה שווה הסכמה' תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני.
במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי" (כרך א' עמ' 168-169).
...
בהסכמי מתנה, הבדיקה אם היתה גמירות דעת היא קפדנית יותר, וזאת בייחוד כשמדובר במתנה במקרקעין (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי ני גולדברג (לא פורסם)).
בע"א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13 (להלן – "ע"א 236/84"), נכתב:
"...יש להתייחס למאפיין הרלוואנטי של הנספח, לאמור - העובדה שהוא מגלם הענקה חד צדדית של טובת הנאה. לכך יש חשיבות רבה, שכן בהענקה ממין זה, כמו בהענקה דומה בחוזה מתנה, '... יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה... יש לוודא מעל ומעבר ולכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו של הנותן' (א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח – 1968' פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 21)"."
את היכולת ליתן מתנות יש לבחון, אם כן, גם לפי דיני החוזים, ויש לבחון גם לפי דיני גמירות הדעת. אולם, במקרים קיצוניים ניתן לומר כי החוזה כלל לא נכרת.
אומרים על כך המלומדים פרידמן וכהן, "חוזים", עמ' 1015, כך:
"במקרים קיצוניים של אובדן כושר ההבנה והשיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר'.
הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה – רמה גבוהה של הוכחה:
52.1 ראשית, יש לומר כי בכל הקשור להסכמי מתנה נדרשת רמה גבוהה ומוקפדת יותר של הוכחת גמירות הדעת של נותן המתנה.
52.2 על הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה אומר בית המשפט כדלקמן:
"ההבחנה בין החוזה הרגיל לחוזה החד-צדדי בעניין זה היא במישור הוכחת "גמירת-הדעת". בחוזה החד-צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת-דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג [15]: "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד".
לא כך הם פני הדברים במקרה של הסכם מתנה בו לא נערך מו"מ כלל. אומר על כך הנשיא שמגר:
"כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של אותו חוזה זה שונים מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ'חוזה חד-צדדי', שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים".
מידת הגנה נמוכה יותר למקבל המתנה:
53.1 בעוד קיימת שאיפה ברורה ומובנת לתת הגנה לאינטרס ההסתמכות של המתקשר בחוזה דו- צדדי; לא כך הם פני הדברים ביחס למקבל המתנה. אומרים על כך המלומדים פרידמן כהן:
"ההבחנה החוזרת ונשנית בחקיקה בין עיסקה בתמורה לבין עיסקה שאיננה בתמורה איננה בכדי. הבחנה זו משרתת מטרה מועילה והיא תואמת את רגש הצדק. הדעת נותנת שההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצידו דבר לעיסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעיסקה החוזית".
53.2 לכן מלכתחילה אינטרס ההסתמכות לקבלת המתנה אינו מקבל הגנה אותה מקבל צד להסכם דו- צדדי, בו מוענקת תמורה.
- גמירות הדעת של נותן המתנה:
54.1 כיצד מאתר ביהמ"ש את גמירות הדעת בהסכם המתנה או שמא נאמר כיצד מסיק ביהמ"ש את העדר גמירות הדעת בהסכמי מתנה?
54.2 לשאלה זאת אין כמובן "רשימת מכולת" והדבר תלוי בנסיבותיו של כל תיק. יחד עם זאת, שני הפרמטרים המרכזיים אותם יבחן ביהמ"ש הם: ראשית, המשמעות. הכספית של המתנה; שנית, מצבו המנטאלי של נותן המתנה".
(וראה: תמ"ש (ת"א) 1578-12-11 מ' נ' מ' {פמ"מ – 09.09.2013}).
- הואיל וכך מגיעים אנו לשלב הבא, השואל האם צריכות "המתנות" להתבטל כאשר כנגד תוקפה של המתנה ניצבות בין השאר שאלות כדלקמן:
- א. אי הגינות.
- ב. השפעה בלתי הוגנת.
- ג. עושק.
- ד. אי כשירות.
- ה. זעקת ההגינות.
- ו. היעדר גמירות דעת במובן הרחב של המילה.
- ז. היעדר תום לב גם בראי הצוואה ההדדית.
- ח. טעמים שבתקנת הציבור.
- משנטען כי המתנה "הניבה" (שמא תאמר גרמה) השקעות של הנתבע במיליוני ₪, עליהן ידעו או צריכים היו הנתבעים לדעת, מגיעים אנו גם לשאלת דוקטרינת עצימת העיניים ולדיון בשאלה מה היא.
- דוקטרינת עצימת העיניים מייחסת לזה אשר במתכוון "עצם עיניו" מלברר העובדות נכונה ולתועלתו התנהלות חסרת תום לב, שיש בה כדי להביא לביטול העסקה.
- וכך הסברתי בעבר את הדוקטרינה ותוצאותיה:
"כתב הפרופ' אוריאל רייכמן, במאמרו "השפעת זיקת ההנאה על הלכות שכנים" עיומ"ש ד' (התשל"ה-ל"ו), בעמ' 144, כך:
"תום לב – במישור היושר – נשלל לא רק כאשר קיימת ידיעה ממשית אלא גם כאשר קיימת ידיעה קונסטרוקטיבית, כאשר לא נערכו אותן בדיקות שהיו עשויות להביא לידיעה".
והוסיף הוא והסביר:
"מאידך גיסא, ברור שאין עצימת עיניים שקולה כנגד תום לב. כלומר, אם אין אדם יורד לשטח מתוך ידיעה שעל ידי כך יטעין הוא את עצמו במידע שישלול את תום לבו, בדיעבד הריהו עוצם את עיניו".
אמור מעתה, כי העובדה שהנתבע, כי טענתו, עצם עיניו בחוזקה, ולנוחותו, מלברר דבר קיומה של הצוואה, או לתהות דבר הבעלות בידרה, הופכת אותו לכזה החסר תום לב.
אגב ע"א 318/8 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד לט(4)332, קבע ביהמ"ש העליון כך:
"נכון הדבר, ש"עצימת עיניים" עשויה לשלול תום-לב, אולם כדי להוביל למסקנה זו צריך הטוען להוכיח, כי "עוצם העיניים" עשה כן בשל החשש, שבעיניים פקוחות ילמד עובדות שעשויות להיות להן השלכות שליליות לגבי זכויותיו" (ההדגשה שלי, א.ש.).
אמר ביהמ"ש העליון, אגב 109/87 חוות מקורה בעמ' נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5)1, כי יש להבחין בין דרגה נמוכה של רשלנות לדרגה חמורה יותר המכונה "עצימת עיניים מכוונת".
המעיין באותה הלכה ילמד כי ההימנעות מבדיקה, כשלעצמה, יכול ואינה אלא רשלנות ואולם בהינתן דבר מה נוסף עסקינן בעצימת עיניים מכוונת.
הכלל הוא, כפסיקת ביהמ"ש העליון דשם, כי את העוצם עיניו במתכוון מלראות את האמת, אפילו רק מתוך הלך נפש של היעדר-איכפתיות (שלא לדבר על מעשה מכוון), רואים כמי שפעל בחוסר תום לב.
אם נביט בהלכת ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1992) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832, נמצא שם אמירה שזו לשונה:
"הגישה הבסיסית לגבי טיבו של תום הלב בהקשר הנדון מצאה ביטוי בע"א 842/79 נס נ' גולדה [4], בעמ' 212-213, מפי השופט ד' לוין:
"באמרנו 'תום-לב', לעניין זה, די בכך שאותו צד ג' נהג באותה עסקה ובהתקשרותו החוזית ביושר ובאמונה – ולא בערמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גלויות לעין, העשויות להעמידו על המשמר. אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות, המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח. לא נדרשת ממנו 'מידת חסידות' ".
ברוח זו ראה עוד מ' דויטש, קניין (כרך א), בעמ' 125 והשווה גם ע"א 318'83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר [5], בעמ' 329. בעקבות הפסיקה של בית משפט זה סיכום בית-המשפט המחוזי, בפיו של סגן הנשיא א' גורן, בה"פ (ת"א) 252/93 בנק איגוד לישראל בע"מ סניף פתח תקוה נ' סולמי את ההלכה בנוגע לטיבו של תום-הלב בדברים הקולעים האלה:
"אם כן, מידת תום הלב אותה נדרש המסתמך על סעיף 10 היא גבוהה. ברגע שהדלקת 'נורה אדומה' בראשו של הרוכש עקב סיבות הענין או פרטים שונים שהוא מגלה במהלך בדיקתו, הוא לא ייחשב תם לב בלא בדיקה ראויה של מצב הזכויות של הוכר. בעצומת צלצולי פעמון האזהרה כן עוצמת הבדיקה הנדרשת".
(ראה: תמ"ש (ת"א) 14360-08-11 ס. ס. נ' א. ב. ל. {פמ"מ – 03.09.2013}).
- נתקדם ונסביר לעניין גמירות דעת, כי נורמה משפטית ראויה תזהיר כל בן משפחה או אפוטרופוס, כי עת ניגש הוא ליטול מרכושו של ישיש, עליו לוודא ולהוכיח בשניים:
א. כי לנותן יהא די כדי קיומו.
ב. כי הנותן מבין הבן היטב משמעות ותוצאות נתינתו וכי הוא במצב המסוגל לומר לאו.
- אשר לבטלות מתנה בשל השפעה בלתי הוגנת, הופכים תנאי עסקת מתנה לבלתי סבירים.
- ואימצתי מדברי אחרים, כך:
"55.5 מטעם זה החלה להתגבש בפסיקה ההכרה כי יש להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת על דיני המתנה אומרים על כך המלומדים פרידמן וכהן את הדברים הבאים:
"להשקפתנו יש להחיל בשיטה את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת גם בתחום דיני המתנה וזאת מכח אנלוגיה לסעיף 30 לחוק הירושה העוסק בפגמים ברצון בצוואה. הבסיס לאנלוגיה נעוץ בכך שבשני המקרים מדובר בפגם בהענקה חד צדדית'.
55.6 דברים אלו גם זכו לביטוי בפסיקת ביהמ"ש העליון וערכאות נמוכות יותר. פסק הדין הראשון של ביהמ"ש העליון שדן בכך הוא בפרשת עיזבון יפה:
"אכן הכלל הוא, שדיני העושק תופסים את מקומם של דיני ההשפעה הבלתי הוגנת. כך נקבע, ש"מינוח זה UNDUE INFLUENCE שוב אינו מופיע בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ובמקומו בא, בעיקר סעיף 18, המכונה בשוליו בשם עושק"........ אלא, שפסקי-דין אלה עסקו בחוזים שנקבעו בהם חיובים הדדיים, ולא בפעולות משפטיות שמגלמות בתוכן הענקות חד-צדדיות. על-כן דעתי היא ,שאין לראות בהלכה שהתגבשה בפסקי הדין האמורים שלילה של האפשרות לעשות שימוש בדיני ההשפעה הבלתי הוגנת בחוזים ובפעולות משפטיות אחרות, שיש בהם הענקות חד-צדדיות ולא חיובים הדדיים."
(ראה: תמ"ש (ת"א) 11742-11-17 ר. א. נ' דר' ח. א. {פמ"מ – 15.05.2019} {להלן: "תמ"ש 11742-11-17"}).
- בעקבות פסק הדין בעניין עיזבון יפה, ראו ערכאות נוספות לרבות בבית המשפט העליון, יש לקבוע כי אכן בעסקות מתנה יש להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת.
(ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה יפה נ' קליצ'קין, מה(5) 013 {פמ"מ – 01.09.1991}).
החלת דיני ההשפעה הבלתי הוגנת – משמעות ראייתית
- להחלת דיני ההשפעה הבלתי הוגנת על דיני המתנה ישנה משמעות ראייתית, בעוד, ברגיל 'המוציא מחברו', חייב בנטל הראיה והשכנוע, הרי לפי דיני ההשפעה הבלתי הוגנת במקרים בהם הוכחו 'יחסי תלות מקיפים', עובר נטל ההוכחה להוכיח את העדרה של השפעה בלתי הוגנת. אומר על כך בית המשפט העליון באחת הפרשות:
"הלכה היא כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר".
(ראה: ע"א 423/75 אלבכרי נ' ריכטר, לא(1) 372 {פמ"מ – 14.11.1976} {להלן: "עניין אלבכרי").
- מדובר, למעשה, בדוקטרינה עצמאית המאפשרת ביטול המתנה:
"60. דיני ההשפעה הבלתי הוגנת נקלטו במשפט הישראלי מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצתו אף טרם שנחקק חוק החוזים,. חוק החוזים אינו מזכיר את נושא ההשפעה הבלתי הוגנת, ותחת זאת קובע את עילת העושק כאחת העילות המאפשרות ביטול חוזה. בסעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 מופיעה "ההשפעה הבלתי הוגנת" כעילה לביטול צוואה.
דיני ההשפעה הבלתי הוגנת מוחלים גם לגבי מתנה (ספרם של פרידמן וכהן, כרך ב' 993; ע"א 236/84).
- על מנת שתקבע "השפעה בלתי הוגנת" נקבעת, על בית המשפט להשתכנע כי היתה השפעה פסיכולוגית או נפשית של אחד המתקשרים בהסכם, שגרמה לו לכך שלא היה לשני שיקול דעת עצמאי כשהתקשר בהסכם:
"אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי (שלא פעל בתמורה ובתום לב) יתרון בלתי הוגן על דרך של מתנה, צוואה או חוזה, ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה. 'עקרון זה' בעניין השפעה לא הוגנת, כך נאמר, 'חל על כל מקרה שבו נרכשת השפעה ומשתמשים בה לרעה, שבו שם אדם את מבטחו באחר והלה מאכזבו'. אמירה אחרונה זו מבליטה את העובדה שהצד האחד נתן אמונו (confidence) בצד האחר. אמון זה הוא שמקנה לצד האחר את השפעתו, והשפעה לא הוגנת משמעה שימוש לרעה באמון או ניצול האמון שזכה בו בעל ההשפעה ... לעובדה שהעסקה היא בלתי מאוזנת ובלתי הוגנת יש ערך ראייתי להוכחת הטענה של השפעה בלתי הוגנת כשם שיש לה משקל דומה בהקשר לטענת עושק'. (ספרם של פרידמן וכהן, 995-997)".
(ראה: "עניין אלבכרי", שם).
- השופטת ביניש (כתוארה אז), סקרה את המבחנים שיסייעו בקביעה אם קיימת השפעה בלתי הוגנת כדלקמן:
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים- כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו, או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".
(ראה: ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 388 {פמ"מ – 04.09.1996}).
- נטל ההוכחה שהמסמך נעשה עקב השפעה בלתי הוגנת, הוא על הטוען לה. אולם נקבע כי כאשר עולה מהנסיבות שקיימת תלות מקיפה ויסודית של אדם אחד באחר באופן המשפיע ושולל את רצונו החופשי, חזקה שקיימת השפעה בלתי הוגנת, וחובת ההוכחה לסתור חזקה זו, מוטלת על הטוען לקיום המסמך.
- אמר בית המשפט העליון אגב דנ"א 1522/94 –בין השאר כך:
"א. (1) לא כל הבעת רצון משתכללת לכדי פעולה בעלת נפקות משפטית. החוק מעמיד ולא בכדי – דרישות וכללים שרק בהתקיימם הופך רצונו של אדם לפעלה משפטית בעלת תוקף מחייב. לדוגמה, דרישת הכתב במקרקעין, דרישת כתב בהתחייבות לתת מתנה, דרישות לעניין צוואה, דרישות לעניין דרכי ביטול של התחייבות חוזית. כללים אלה מגינים על האינטרסים של כל הנוגעים בדבר, מונעים הפיכת אמירה גרידא להתחייבות מחייבת ומקנים רצינות, יציבות וודאות לאמירה הלובשת את הצוואה הנכונה כדי להשתכלל לכדי פעולה משפטית ( 323ג-ד).
(2) במקרה דנן, המתנה שרירה וקיימת והעברת הנכס על שם העותר באמצעות ייפוי הכוח נעשתה כדין, ואין עילה או חובה משפטית המחייבות את ביטול ההעברה. אמנם רצונו האחרון של האב, שמצא ביטוי בצוואתו, היה לחלק את הזכויות בבית בין המשיבה לבין העותר, אלא שרצונו לבטל את התחייבותו לתת מתנה לא השתכלל לכדי פעולה משפטית בת-תוקף, משום שהביטול נעשה ללא יידוע העותר על אודותיו ( 323ב-ג, ה-ז).
ב. (1) מתנה היא חוזה. על מתנה חל חוק המתנה, תשכ"ח-1968, ובעניינים שבהם חוק זה אינו דן במישרין, יחולו דיני החוזים הכלליים. גם התחייבות לתת מתנה היא חוזה. אף היא נשלטת על-ידי החוק ועל-ידי דיני החוזים מעבר להוראותיו הספציפיות של חוק המתנה ( 323ז- 324א).
(2) סעיף 5לחוק קובע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב וכי הנותן רשאי לחזור בו מן ההתחייבות כל עוד המקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. דרישת הכתב מלמדת על הכוונה ליצור יחס משפטי מחייב ( 324ב-ג).
(3) הדירותה של ההתחייבות אינה נוטלת ממנה את תוקפה המחייב כל עוד לא חזר בו המתחייב ממנה, כדין. בעובדה שחוזי מתנה נעשים בדרך כלל בהקשרים חברתיים ומשפחתיים ומערכת אישית בלתי מנוכרת, אין כדי לפגוע בהיותם התחייבויות בנות תוקף משפטי ( 324ג-ד).
(4) התחייבות לתת מתנה לעולם איננה עסקית ולעולם היא הדירה, בין שניתנת היא לבן משפחה ובין שניתנת היא לזר. אין בהיותה התחייבות לא עסקית כלפי בן משפחה, כדי לשנות לעניין תוקפה כל עוד לא בוטלה כדין, ואין באלה כדי להשליך לדרך ביטולה, שהיא הדרך המותווית על-ידי דיני החוזים. גם בבחינת הסוגיה דרך משקפי סעיף 15לחוק השליחות אין להבחין בין התחייבות לתת מתנה לבן משפחה לבין התחייבות עסקית מסחרית. זו גם זו התחייבות בת-תוקף משפטי הן לכל דבר ועניין ( 324ו, 330ד-ה).
(5) בעוד אשר חוק המתנה קבע את האופן שבו תיעשה ההתחייבות (בכתב) ואת זכות המתחייב לחזור בו ממנה, לא קבע הוא את הדרך שינקוט המתחייב כדי לחזור בו מהתחייבותו. החזה מן ההתחייבות היא פעולה משפטית חד-צדדית. היא איננה דורשת הסכמת הצד האחר, אולם חל עליה העיקרון שלפיו משתכללת פעולה כזו רק אם היא נקלטת על-ידי הצד הנוגע בדבר. דרישה זאת נובעת מדיני החוזים החולשים על ההתחייבות, בין בהחלה ישירה של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין מכוח סעיף 61(ב) לחוק זה ובין מכוח העקרונות הכלליים של הדין ( 324ז- 325א).
(6) נותן התחייבות לתת מתנה החפץ לבטל את התחייבותו חייב לעשות כן בתום-לב ובדרך מקובלת, שהיא, למצער, יידוע מקבל ההתחייבות על דבר ביטולה. אין להתעלם מן האינטרס של המקבל או המחזיק בהתחייבות שפיתח ציפיות למימושה ( 325א-ב).
(7) במקרה דנן, אף שההתחייבות היא הדירה, הרי שבאי-הבאת דבר ביטולה לידיעת העותר עומדת היא בתוקפה, ורצונו של האב המובע בצוואתו, לא השתכלל כדי ביטולה ( 325ב-ג).
ג. מסמך ההתחייבות שהוא המסמך המקנה את הזכות וייפוי הכוח שהוא המכשיר לביצוע ההתחייבות, הם שני מסמכים משפטיים נפרדים הנשלטים על-ידי מערכות דינים שונות, ואין הם בהכרח תלויים זה בזה. ייפוי הכוח אינו יוצר את הזכות (חוץ מאשר במקרים חריגים). הזכות עצמה היא חיצונית לו. תוקף ההתחייבות אינו תלוי בתוקפו של ייפוי הכוח, אולם תוקף ייפוי הכוח תלוי בתוקפה של ההתחייבות. נופלת הזכות, נופל עמה ייפוי הכוח שניתן לשם מימושה. ממשיכה הזכות להתקיים, עדיין ניתן לבטל את ייפוי הכוח אם הוא איננו מיועד להבטחת זכותו של אחר.
(7) בהתנגשות בין האינטרס המבקש לקבל ביטחון במעשים שנעשו ובנורמות שנקבעו בדין לבין האינטרס למלא אחר רצונו המאוחר של השולח גובר האינטרס הראשון. סיף 15 לחוק השליחות מגלם בתוכו את הרעיון שלפיו כאשר רצון סמוי של השולח עומד אל מול אינטרס הביטחון במעשי השלוח ובזכויות הצד השלישי, גובר האינטרס על אותו רצון סמוי, ולשלוח והצד השלישי אופציה לראות את השליחות כנמשכת ( 329א-ב).
(8) אין הבדל בין מקרה שבו ההתחייבות לתת מתנה מבוטלת על-ידי המתחייב בצוואה ודבר הביטול אינו מובא לידיעת מי שלו ניתנה ההתחייבות לבין מקרה שבו נותן המתנה היה כותב פתק שבו נאמר כי הוא חוזר בו מן המתנה ומטמינו במגירת שולחנו בלי שמי שלו ניתנה ההתחייבות יודע על אותו ביטול. בשני המקרים, לאחר העברת הנכס על שמו של מקבל המתנה, על-פי ייפוי הכוח שקיבל, לא ניתן להוציא את הנכס מידיו. תוצאה אחרת משמעה ערעור ודאותה של זכות הקניין, פגיעה במהימנות הרישום של המקרקעין, וטשטוש ההבחנה שבין זכות אובליגטורית שיש למקבל מתנה טרם הקנייתה לעומת גיבושה של זכות זו לכלל זכות קניינית עם הקניית המתנה ( 337א-ב).
...
ו. (1) סעיף 5 לחוק המתנה קובע הדירותה של התחייבות לתת מתנה כל עוד לא שינה המקבל מצבו על סמך ההתחייבות. השאלה אם ההתחייבות בוטלה אם לאו, כמו השאלה אם מי שניתנה לו ההתחייבות שינה מצבו אם לאו, אינן בתחום דיני השליחות, אלא בתחום דיני המתנה ודיני החוזים ( 330ה-ו).
(2) שינוי מצב כאמור יכול להתבטא בשינוי שחל בזכויות מקבל ההתחייבות, לרבות רכישת זכות קנייני בנכס על-ידי הגמרת המתנה. בכל מקרה, נושא שינוי המצב על-ידי מקבל ההתחייבות – כמונע הדירותה – מקומו בטרם הוגמרה המתנה ובטרם הושלמה ברישום ( 330ו-ז).
...
ט. (1) מקום שעומדות, זו מול זו, התחייבות הדירה למתן מתנה לפלוני וייפוי-כוח רגיל, מחד גיסא, וצוואה מאוחרת שגם היא הדירה המזכה באותה מתנה את אלמוני, מאידך גיסא, וזאת בשלב שבו טרם בוצעה העברה כדין של זכות הקניין במתנה, יש מקום לשקול שתי זכויות אובליגטוריות אלה זו מול זו ולקבוע את סדר העדיפויות ביניהן. ייתכן שבמקרה כזה תיסוג ההתחייבות המוקדמת מפני המאוחרת ( 334ה)."
(ראה: דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, מט(5) 315 {פמ"מ – 06.02.1996}).
- אמר בין השאר בית המשפט העליון אגב ע"א 350/96 כך:
"א. (1) כאמור בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק), זכות החזרה של נותן המתנה מהתחייבותו, אף אם ויתר עליה בכתב, עומדת אם התנהגותו של מקבל המתנה היא מחפירה, או בשל הרעה כלכלית ניכרת במצבו של נותן המתנה, וכל זאת כל עוד לא נמסרה המתנה. בכך איזן המחוקק בין הצורך להגן על נותן המתנה לבין הרצון להבטיח את ודאות הקניין (803ז - 804א).
(2) אף הגשת תביעה על-ידי מי שכלפיו מתחייבים לתת מתנה אינה שוללת את זכות החזרה של המתחייב, שיסודה בהתנהגות המחפירה כלפיו מצד מקבל המתנה. גם
לאחר מתן פסק-דין לטובת מי שכלפיו מתחייבים לתת מתנה, עדיין מקימה התנהגות מחפירה שלו כלפי המתחייב את זכות החזרה. הדבר שקול לתנאי הקבוע בחוזה לביצועו, הקיים ועומד אף לאחר שניתן פסק-דין לאכיפת החוזה (804ב - ג).
ב. (1) יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" פרשנות רחבה, המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו. ההתחייבות לתת מתנה בעתיד הינה התחייבות חד-צדדית מצדו של הנותן. היא בגדר מעשה צדקה וחסד שעושה הנותן עם המקבל, וביסודה אינה הרבה יותר מהבטחה בעלת תוקף מוסרי שהחוק הוסיף לה - בהתקיים תנאים מסוימים שנקבעו - גם תוקף משפטי מסוים (812א, ז - 813א).
(2) עוצמת התחייבותו של נותן מתנה לתת אותה, לרבות עוצמת התחייבותו לא לחזור בו מן הנתינה, חלשה לאין ערוך מעוצמת התחייבותו של מתקשר בחוזה.
כך גם משקל ציפייתו של מי שאמור לקבל את המתנה, לרבות משקל ההסתמכות שלו על ההתחייבות לתתה, שהיא, בדרך-כלל, כ"משקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו (813ז).
(3) הכלל המשתמע מתוך כל סעיפי החוק הוא כי למעט החריגים, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה עד הקנייתה למקבל, ואף אחרי הנתינה, אם לא מילא המקבל חיוב שבו הותנתה. לכלל הרחב המתיר חזרה מן המתנה יש חריגים שיש לפרשם בצמצום, כך שהיציאה מן הכלל תהיה מצומצמת ככל האפשר. "התנהגות מחפירה" של המקבל היא חריג לחריגים המונעים את הנותן מלחזור בו. יש לפרש אפוא חריג זה פרשנות רחבה, על-מנת לצמצם, כאמור, את היציאה מן הכלל (814א - ג).
(4) לאור מאפייניה של המתנה, נגזרת מחובת תום-הלב המוטלת על המקבל חובתו לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך-ארץ. לאור אופייה המיוחד של המתנה וחובת תום-הלב של המקבל, אין לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה. לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה. לעניינו של סעיף 5(ג) לחוק, די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה (814ה - ז)."
(ראה: ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, נב(5) 797 {פמ"מ – 19.01.1999}).
- אגב "תמ"ש 11742-11-17" כתבתי בין השאר כך:
"אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא ראוי להגנה, וניתן להתייחס לגילוי חיצוני של כוונת המתקשר כאל גמירת דעת, אולם בחוזה מתנה ציפיות מקבל המתנה יוכרו כלגיטימיות רק כאשר "הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה" (שם) (לעניין החתימה כגורם חיצוני, שלא בהכרח מעידה על גמירות דעת החותם, ראו ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ ני בוחבוט, פ"ד מז (1) 357, להלן "פס"ד פרץ בוני הנגב").
...
המימד האובייקטיבי המיוחס למבחן גמירות הדעת, בא בין היתר להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני. אינטרס הסתמכות זה לא התקיים אצל הנתבע, בנסיבות שתוארו. בעניין זה נכתב בספרם של פרידמן וכהן:
"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו, הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה ש'חתימה שווה הסכמה' תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני.
במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי" (כרך א' עמ' 168-169).
...
בהסכמי מתנה, הבדיקה אם היתה גמירות דעת היא קפדנית יותר, וזאת בייחוד כשמדובר במתנה במקרקעין (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי ני גולדברג (לא פורסם)).
בע"א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13 (להלן – "ע"א 236/84"), נכתב:
"...יש להתייחס למאפיין הרלוואנטי של הנספח, לאמור - העובדה שהוא מגלם הענקה חד צדדית של טובת הנאה. לכך יש חשיבות רבה, שכן בהענקה ממין זה, כמו בהענקה דומה בחוזה מתנה, '... יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה... יש לוודא מעל ומעבר ולכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו של הנותן' (א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח – 1968' פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 21)".
והדברים מתקבלים על דעתי ומקובלים עליי.
...
- הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה דורשת רמה גבוהה של הוכחה:
52.1. ראשית, יש לומר כי בכל הקשור להסכמי מתנה נדרשת רמה גבוהה ומוקפדת יותר של הוכחת גמירות הדעת של נותן המתנה.
52.2. על הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה אומר ביהמ"ש כדלקמן:
"ההבחנה בין החוזה הרגיל לחוזה החד-צדדי בעניין זה היא במישור הוכחת "גמירת-הדעת". בחוזה החד-צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת-דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג [15]: "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד".
פני הדברים במקרה של הסכם מתנה בו לא נערך משא ומתן כלל מטילים נטל כבד על הטוען למתנה ואומר על כך הנשיא שמגר:
"כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של אותו חוזה זה שונים מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ'חוזה חד-צדדי', שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים".
- מידת הגנה נמוכה יותר קיימת למקבל המתנה:
53.1. בעוד קיימת שאיפה ברורה ומובנת לתת הגנה לאינטרס ההסתמכות של המתקשר בחוזה דו- צדדי; לא כך הם פני הדברים ביחס למקבל המתנה. אומרים על כך המלומדים פרידמן כהן:
"ההבחנה החוזרת ונשנית בחקיקה בין עסקה בתמורה לבין עסקה שאיננה בתמורה איננה בכדי. הבחנה זו משרתת מטרה מועילה והיא תואמת את רגש הצדק. הדעת נותנת שההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצדו דבר לעסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה."
- לבסוף, אפנה לסוגיית "זעקת ההגינות" (וראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, (נ)(1), 185 {פמ"מ – 12.06.1996}), העוסק בשלב שבין תום לב וזעקת ההגינות. זו נובעת ומובהקת בהשקעת תמורה במקרקעין.
- דומני שכעת הדין הרלוונטי ברובו פרוס בפנינו ונוכל לפנות לגופו של עניין.
האם מתנה, או התחייבות ליתן מתנה?
- וזו לשונו של חוק המתנה, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה"):
"התחייבות לתת מתנה
- (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
דרכי ההקניה
- הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון."
- אומר בשניים: ראשית, כי אין עורר שדבר המתנה בכאן גובה גם בכתב גם בהשקעות משמעותיות של הנתבע בנכס לאחר הנתינה (לאמור הסתמכות); שנית, אף שעל כולנו מקובל כי גמר רישום המתנה במרשם המקרקעין הופך את המתנה לסופית (וראה: ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל {פמ"מ – 15.11.2011}), אזי גם בכאן ולטעמי עם פטירת המנוחה ומתן ייפוי כוח נוצר למעשה מצב של מתנה סופית.
- על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, אזי בהתחייבות ליתן מתנה רשאי הנותן עצמו לחזור בו (והרי המנוחה לא חזרה בה עד ליום פטירתה) ולא חלק מיורשיו (להבדיל מטענות בדבר אי תקפות המתנה ולא טענות על חזרה ממנה).
- ואולם, למען הסר ספק אומר, כי בכאן מוכן אני לקבוע שאפילו אם מדובר רק בהתחייבות ליתן מתנה, אין אפשרות לחזור ממנה, שעה שהנתבע הסתמך עליה, השקיע מיליונים בנכס ולא נטען כלפיו כי התנהג התנהגות מחפירה כלפי המעניקה.
מה כללה המתנה?
- היטיב להסביר בא כוח התובעים בסעיף 3 לסיכומיו, באומרו כך:
"במרכז הדיון עומדת השאלה האם התכוונה המנוחה לתת במתנה לנתבע 1 את הנכס נשוא כתב התביעה, בניין המורכב מחמש דירות ברחוב ... והידוע כחלקה ... גוש .... (להלן: "הבניין ב..."), או את ביתו של הנתבע 1 שבנה הוא על גג אותו בניין (להלן: "הדירה" ו/או "בית הנתבע")."
לעניין הדירה אין חולק כי לנתבע היא (וראה סעיף 4 לסיכומי התובעים).
- לעניין תביעתם, סומכים התובעים טיעוניהם כאמור בסעיף 8 ואילך לסיכומיהם, כך:
.................
- נזכור, כי תצהיר המתנה נחתם כ- 8 שנים לאחר עריכת הצוואה הנ"ל, וזו לשונו בין השאר:
"1. הנני בעלת הזכויות בבית ברחוב .... והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש ... חלקה ... (להלן: "הבית").
- בתאריך 16/10/11 העברתי לבני ... בעל ת.ז. מספר ..., את מלוא זכויותיי בבית בהעברה ללא תמורה, מבלי שקיבלתי כל תמורה מבני בעבור הזכויות דלעיל".
- על-פי לשון התצהיר כפשוטו (והרי אין עורר שהמנוחה יכולה היתה ליתן מרכושה, מבלי להיות כבולה להוראת הצוואה), הוענק לנתבע מלוא הבניין.
- משכך, ביקשו התובעים להבנות מניתוח העדויות והמסמכים. לשיטתם של התובעים, עורכת דין ... לא תרמה מאומה (וראה סעיפים 40-41 לסיכומים), שכן מדובר בעדה הסובלת מאלצהיימר, אשר לא היתה מעורבת בעסקה.
- לשיטת התובעים, המנוחה גם לא הבינה את טיב המתנה שהיא מעניקה, זאת בשונה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מיום 16.03.2018, הפסיכיאטר, ד"ר ....
- נזכור גם, כי לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שהוא עצמו מינה.
- וכך כתב ד"ר ...בפרק מסקנותיו:
.................
- התובעים הפנו אפוא, לתשובת המומחה לשאלות ההבהרה (סעיף 37), שם כתב:
"מצבה הגופני של המנוחה היה לא טוב, אך אני הצטמצמתי להערכת מצבה הקוגניטיבי. אם היתה במצב רפואי שהפך אותה תלויה בזולת, ויש חשש להשפעה לא הוגנת, קרי סוגיה זו היא להבנתי בתחום סמכותו של בית המשפט".
- אלא שמכך לא תצמח ישועה לתובעים, שכן אכן שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת היא עניין לבית המשפט וניתן לקבוע כי קוגניטיבית לא רק היתה המנוחה כשירה ליתן המתנה, אלא גם להבין מה היא נותנת – לאמור, הבניין ולא רק הדירה כפי שנזכר בצוואתה, שקדמה בשנים רבות למתנה.
- לשיטת התובעים, לא ניתן ללמוד גם מעדות עורכת דין ... מה כללה המתנה, דירה בלבד או כל הבניין. לשיטתם, גם מעדות הנתבע לא ניתן ללמוד על היקף המתנה.
וכך כתבו התובעים בסיכומיהם, מסעיף 73 ואילך:
.....................
- וכך, מסעיף 109 לסיכומיהם כתבו התובעים וסיכמו טענותיהם לעניין היקף המתנה:
...................
- מתנה כידוע היא חוזה, וככזה, זקוק הוא להבהרה מהו ה"ממכר".
- כפי שאמרתי, מסכים אני כי משוויתרה המנוחה בתצהיר המתנה על "מלוא זכויותיה" בנכס, על-פי הגוש והחלקה, אזי לעניין הפרשנות יש להעדיף את הפירוש ולפיו ניתנו כל הזכויות שהיו למנוחה בבניין כולו.
- אכן, כפי שכותב הנתבע בסיכומיו, אזי לעת בה נמסרה עדות עורכת דין ..., לא סבלה היא מבעיה קוגניטיבית כלשהי, ועל-פי עדותה קל לקבוע דווקא כי המנוחה התכוונה לבניין כולו.
וכך כתב הנתבע בסעיף 18 לסיכומיו, בהביאו מן הפרוטוקול:
...............
- אתקדם מכאן ואעיר, כי לעניין גמירות הדעת, אזי סביר כי הוענק הבניין כולו, שאם לא כן מדוע שיפץ הנתבע את הבניין כולו ולא רק את הדירה, ובעלות נכבדה?
- אביא מעט מעדותה של עורכת דין ..., אשר נשמעה לי קוהרנטית ואמינה:
"ש. ... הייתי רוצה לשאול אותך באלו סימני מצוקה, אם בכלל, את הבחנת מצדה של המנוחה.
ת. אני לא הרגשתי שום מצוקה. להפך, היא דיברה חופשי, סיפרה, היא באה ואמרה – באתי בשביל להעביר את הזכויות בבית, ב..., על שם הבן שלי .....
ש. מה היתה מידת הניידות, הסיעודיות, של המנוחה, בזמן שהיתה אצלך?
ת. היתה די חופשית. מה שאלת חוץ מהניידות?
ש. סיעודיות.
ת. היא לא היתה, אף אחד לא עזר לה, אף אחד לא החזיק אותה, היא נכנסה חופשי לחדרי, ישבה, דיברנו, ואז היא יצאה לבדה.
ש. מה את יכולה לומר על יכולות ההבעה והתקשורת שלה?
ת. כמו כל אדם בריא בשכלו ובנפשו. ממש כמו, בסה"כ זה היה לבוא לחתום על תצהיר, כשהיא הביעה את רצונה, והיא היתה בסדר גמור.
ש. אני בכל זאת אשאל עוד או שאלה או שתיים בכיוון הזה. לגבי הצלילות שלה, מה התרשמת לגבי הצלילות שלה בזמן שהיא היתה אצלך?
ת. התרשמתי שהיא צלולה והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, כי אילו היה לי אפילו סימן שאלה, לא הייתי מחתימה על התצהיר.
ש. אני אעבור לנושא הבא. יש טענה נוספת, שתצהירי המתנה נחתמו רק למראית עין, זאת אומרת שהיתה כוונה אחרת מזאת שמשתקפת מתצהירי המתנה. זו המשמעות של הטענה של הסכם למראית עין או חתימה למראית עין. הייתי רוצה לדעת מה הגרסה שלך לגבי הטענה הזו.
ת. אני לא יודעת על שום דבר נוסף. אני כן יודעת שהיא באה ואנחנו, שאלתי אותה מה היא רוצה והיא אמרה לי בדיוק מה היא רוצה. ואז אמרתי לה – בואי נקרא יחד את התצהיר שהכנתי. והיא כל כך שמחה שלא השמטתי משהו, וזה היה רצונה. ולא עלה עניין של כוונות אחרות. אם היו סימני שאלה לגבי, אם הייתי מרגישה שיש פה איזה הסכם מאחור, שאתה אומר לי עכשיו, אז לא הייתי מחתימה אותם.
ש. האם במסגרת החתימה על תצהירי המתנה עלה איזה סכסוך שיש עם הבן של... או... או סכסוך משפחתי אחר כלשהו, או שלא עלה כזה נושא?
ת. לא עלה דבר כזה.
ש. טענה נוספת שנטענת זה שהמנוחה הוטעתה, טעתה, הוטעתה לחשוב שאולי היא מעבירה רק חלק מן הבית ל... במתנה, כאשר חלק אחר של הנכס נשאר בבעלותה. זו הטענה.
ת. שככה חשבה?
ש. שככה היא חשבה, שרק חלק מועבר ל... וחלק אחר נשאר בבעלותה. כי הטענה אומרת שהביטוי "בניין" ו"בית" הם ביטויים מקשים בהקשר הזה, שאם היה ננקט "בניין" אז זה עניין אחר אבל בגלל שננקט "בית", אז אולי אפשר להבין אחרת. השאלה הראשונה שלי היא מי ניסח את תצהירי המתנה.
ת. אני ניסחתי את התצהירים וגם הגדרתי מה זה "בית" בתוך התצהיר.
ש. נכון, עוד רגע אני אשאל אותך לגבי זה. מה היתה המעורבות של ... בניסוח התצהירים?
ת. לא היתה לו שום התערבות. אני ניסחתי את זה והאמת שאלה תצהירים מקובלים. תמיד משתמשים באותו דבר, העיקר שידעו מיהו נותן המתנה, שזה היה רצונו, שזה היה הנכס שלו. ולא היה שם משהו מיוחד שהוא אחר מאשר עושים למתנה מ-א' ל-ב'.
ש. כלומר האם עלה בפגישה ובאיזה הקשר עלה בפגישה, כמה דירות עוברות ל... וכמה דירות נשארות בבעלות המנוחה? מה היה באמת הנכס שהועבר?
ת. היה מדובר על בית ברח' ..., זה כתוב, הנה התצהירים, מה שאני מחזיקה פה, אז בפירוש כתוב, היא כותבת: "הנני בעלת הזכויות בבית ברח'... או.." אני בלי משקפיים, "ב..., והרשום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בתור גוש ... חלקה ... (להלן "הבית")". זאת אומרת זה ברור שהנכס זה הגוש והחלקה הזו ומה שעומד עליו. ואני לא רואה הבדל בין בניין לבית.
ש. אז אני שוב אחדד. לא נדון איתך – חלק מהנכס עובר וחלק מהנכס נשאר בבעלותה? האם הנושא הזה עלה, התעורר באיזשהו הקשר?
ת. לא עלה בכלל.
ש. שאלה אחרונה שלי אלייך. אנחנו ביקשנו ממך לתת תצהיר, רציתי שתספרי אולי לביהמ"ש למה סירבת לתת תצהיר, למה העדפת להעיד בצורה פרונטאלית?
ת. כן, תשמע, אני הייתי במצב, גם אז, אחרי ניתוח בפרק א', פרק ירך אחד, ועכשיו כשנפלתי זה הפרק השני, לצערי. אני הייתי עדה במשפטים, בסכסוכי משפחה במשפטים, אבל אף פעם לא הצטרכתי להגיש תצהיר. הנה, אני פה לרשותכם, תשאלו, וגם לא מקובל שעו"ד מגיש תצהיר. אבל אני חושבת שמה שאני מוסרת עכשיו זו באמת כל האינפורמציה שיש לי.
עו"ד באשי: אני מודה לך מאוד, אין לי עוד שאלות. ישאל אותך כעת חברי כמה שאלות, מייצג את הצד השני. תודה, ..."
- ובחקירה הנגדית העידה עורכת דין ..., בין השאר, כך:
"ש. לא שמעתי שום דבר על המצב הרפואי שמנע ממך להגיע. את נראית לי בריאה לחלוטין ואני מאחל לך עוד שנים ארוכות של חיים טובים, אבל לא אמרת – אני לא יכולה להגיע כי אני במצב בריאותי כזה או אחר.
ת. אני כן אמרתי.
ש. לשאלה שלו לא, אבל אני מאפשר לך עכשיו לומר.
ת. אני נפלתי,
ש. את לא יכולת להגיע היום, פיזית?
ת. לא. יכולה, אני גם בקושי הולכת. זה נכון שאני עושה פיזיותרפיה אבל הנפילה הזאת שבה קיבלתי שני שברים בירך הימני, היא לא מאפשרת ללכת מהר. לא הייתי במשרד למשל. אני גם לא יוצאת לטיולים. אני יושבת בבית ופה ושם כשבא פיזיותרפיסט אז אנחנו הולכים קצת ברגל.
...
עו"ד באשי: אז אני אחדד כדי לוותר על החוזרת של חברי. לא שאלתי אותך מה היתה כוונת המנוחה, תכף נגיע לזה. שאלתי אותך, אם אני אגיד לך עכשיו שעל ... יש 50 דירות, מה תגידי לי?
ת. אני אגיד לך שרצון המנוחה היה להעביר ללא תמורה את ה-50 דירות, מה שיש בבית הזה, לבן שלה.
ש. את וידאת מה זה?
ת. היא אמרה – אני רוצה שאת הבית הזה יקבל ... ממני.
ש. אז היא השתמשה במונח "הבית", נכון? כי גם את השתמשת בו בתצהיר.
ת. ה"בית". בית זה גם יכול להיות עם עשר קומות. בית זה לא בניין קרקע, זה יכול להיות גם עם עשר קומות, גם עם שלושים קומות."
- די לי באמור בחוות הדעת של ד"ר ..., בהתרשמותי מעורכת דין ... ומעדותה כדי לקבוע בשניים: ראשית, כי המנוחה ציוותה את הבניין כולו לנתבע; שנית, כי המנוחה הבינה היטב את שהיא נותנת – לאמור, את הבניין כולו.
ציפייה, הסתמכות ושינוי מצב לרעה
- ביום 16.10.2011 דווח לרשויות המס על העברת הנכס בשלמותו לנתבע, על המשמעויות הכספיות כנובע מכך.
- בחודש דצמבר 2011 הועברו כל חשבונות הארנונה בנכס על שם הנתבע ובכך, ללא קשר לטענות בדבר טיב המסמך, הוטלו חבויות כספיות על הנתבע באשר לבניין כולו.
- וכך כתב הנתבע בסעיף 69 לסיכומיו:
.......
עובדתית צודק הוא.
- די בכך להכניסנו לשני תחומים:
- ראשית, לתחום הסברה המבוססת, לפיה הנתבע לא רק הסתמך על המתנה אלא גם שינה מצבו לרעה.
- שנית, לתחום זעקת ההגינות, לאמור כי המתת לווה בהשקעה משמעותית מצד הנתבע.
- העולה מן המצטבר ובהעדר כל טענה להתנהגות מחפירה כלפי המנוחה, הוא שאין לבטל את המתנה.
הערות נוספות
- אומר, כי נחה דעתי שאין בטיעונים שנעשו במש"ח כדי לתמוך בגרסת התובעים. סבור אני אכן, כי המש"ח נחתם בשעתו כשהוא ריק, והתיקונים אכן נעשו אחר כך על-ידי עוה"ד, בהתאם לידיעתם טיב העסקה.
- סבור אני בשנית, כי המנוחה, אשר דיברה עברית כפי דורה, התייחסה במילה "בית", להבדיל מדירה, לבניין כולו, וראה שטר העברת הדירה למנוחה מאמה, גם שם נזכר הנכס כבית.
- אחזור ואזכיר את הידוע לכל, ולפיו נטל הראיה מוטל על המוציא מחברו – קרי, התובעים.
- כך, ניסה הנתבע לרכז את הדברים בסיכומיו, מסעיף 46 ואילך:
...........
- צר לי, אך בהתעלם מן הנוסח הבוטה, אזי במהות צודק הנתבע, וקיבלתי את הרושם כי עדות התובעים היא בלתי מהימנה ולמעלה מכך.
- בתיק קשור התברר כי התובע חבר לאחר וניסה להבריח נכס שבמחלוקת – הדבר גם הוא פוגע במהימנות התובעים.
- אמר בית המשפט העליון אגב ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן (פמ"מ – 18.06.2023), כי בעל דין אשר שינה בעדותו, או הסתיר מבית המשפט, ביודעין, ראיה חשובה – יפעל הדבר לחובתו; בעל דין שטענותיו העובדתיות ביחס לעילת התביעה או ההגנה נמצאו בלתי מוכחות במאזן הסבירות, טענותיו תדחנה.
- שווי התובענה במיליונים רבים והדבר משליך כמובן גם הוא, בנוסף למיצוי ההליכים כמתואר לעיל, על סוגיית ההוצאות (וראה: בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה {פמ"מ – 30.06.2005}).
- די אפוא באמור לעיל על-מנת לדחות התובענה, גם ללא צורך דיון בשאלות נוספות.
סוף דבר
- התובענה נדחית.
- התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בסך 110,000 ₪.
- אני מתיר פרסום פסק דיני זה, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
- המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ט אב תשפ"ג, 16 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.