איילת לר נ' עיריית בת ים

התובעת הינה אמנית אשר תכננה ובנתה פסל שהוצב בגן העיר של בת ים, בקרבת שפת הים. הפסל שימש גם כמתקן משחקים לילדים. תנאי ההתקשרות בין הצדדים נקבעו בהסכם מיום 11/5/08 ("ההסכם"). ההסכם ("הואיל" מס' 5) ביטל הסכמים קודמים עליהם חתמו הצדדים ולכן מערכת זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים נובעת מההסכם ומהוראות הדין.

הנתבעת הזמינה את הפסל מהתובעת תמורת סך של 800,000 ₪ כולל מע"מ (סעיף 23 להסכם).

סעיפים 29-30 להסכם קובעים כדלהלן:

"(29) כל יצירה שתבוצע במסגרת הסכם זה תעבור מעת הקמתה לבעלותה המלאה וההחלטית של חוף בת ים ו/או עיריית בת ים אשר תהיה רשאית בין השאר להציגה לפרקה להעתיקה, להרסה ולעשות כל פעולה שתיראה לה, ולאמן לא יהיה במקרה כזה כל תביעות ו/או טענות כלפי החברה ו/או כלפי העיריה.

(30) החברה תהיה רשאית לפי שיקולה המוחלט להעתיק את היצירה ממקומה לפרקה ולהרסה או להציגה בכל מקום שייראה לה מכל שיקול שייראה לה".

החברה הנזכרת בהסכם הינה חוף בת ים ליזמות ולפיתוח בע"מ, אשר פעלה כזרוע ארוכה של הנתבעת. לצרכי משפט זה, דין החברה כדין הנתבעת, ולהיפך.

נמצאנו למדים, אם כן, כי הנתבעת רשאית על פי ההסכם לפרק את הפסל ולהרסו.

תוך כדי ניהול המשפט החליטה הנתבעת להרוס את הפסל. ההחלטה התקבלה לנוכח דו"ח של מכון התקנים מיום 11/1/22 אשר קבע כי הפסל לא בטיחותי. לכך נוספו שיקולים נוספים. עד הנתבעת מר יוסי דוד (מנהל אגף חזות העיר וגנים בנתבעת) הסביר כי תיקון מערכת התאורה בפסל (ובטרם יובאו בחשבון תיקונים נוספים) הייתה כרוכה בעלות של 350,000 ₪ (עמ' 42; שו' 24) טענה זו לא נסתרה ע"י התובעת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי קרבתו של הפסל לים גורמת לחלודה רבה לאחוז בו וגם טענה זו לא נסתרה על ידי התובעת. מר דוד הוסיף והטעים כי לאחר כ-15 שנה הנתבעת מעוניינת להתחדש ולהחליף את מתקן המשחקים בדבר אחר (עמ' 38; שו' 1-2).

כאמור, הנתבעת פעלה כדין עת החליטה להרוס את הפסל. השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה האם בתקופה בה הפסל עמד על תילו הפרה הנתבעת את זכותה המוסרית של התובעת. לפי סעיף 15 להסכם, האחריות לתחזוקתו של הפסל במשך שלוש השנים הראשונות לאחר הצבתו הוטלה על התובעת. לאחר מכן, עברה האחריות לתחזוקת הפסל לנתבעת, מתוקף היותה רשות מקומית.

השאלה אותה יש לברר הינה האם בשנים שלאחר מכן, דהיינו משנת 2011 ועד להריסת הפסל בשנת 2022 פגעה הנתבעת בזכותה המוסרית של התובעת. השנים בהן מדובר הינן לאחר כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ז- 2007 ("החוק") כך שבחינת השאלה תיעשה לפי החוק, אשר נכנס לתוקף ביום 25/5/08, ולא לפי הפקודה שקדמה לו.

הזכות המוסרית קבועה בסעיפים 45-46 לחוק. לענייננו ראוי להפנות להוראת סעיף 45(ב) הקובע כי "הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

נמצאנו למדים, עד כאן, כי למרות הוראות סעיפים 29-30 להסכם, התובעת נותרה בעלת הזכות המוסרית בפסל.

סעיף 46 לחוק קובע כי "זכות מוסרית בייחס ליצירה היא זכות היוצר-

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית בייחס לאותה יצירה, והכל אם יש באלו כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

סכסוכים בין אמנים לרשויות מקומיות בקשר לזכויות יוצרים בפסלים נדונו בעבר במספר פסקי דין. עובדה חשובה המייחדת את המקרה דנן לעומת פסלים סביבתיים, הינה היותו של הפסל מתקן משחקים לילדים. בתור שכזה, היה עליו להיות בטיחותי על מנת שילדים המשחקים בו לא ייפגעו.

בת.א. (מחוזי-באר שבע) 5211/08 בר חמא נ' עיריית קריית גת (7/6/12) נקבע (בסעיף 12 לפסק הדין) כך: "המחוקק הישראלי הכיר בשתי נגזרות של הזכות המוסרית. נגזרת אחת היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה. נגזרת שניה היא הזכות לשלמות היצירה, המגנה על היצירה מפני פגימה, סילוף או ביצוע פעולות אחרות הפוגעות בשלמותה (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שניה), 826-827 (2008)). החוק מסייג את הזכות לשלמות היצירה, בקובעו כי היוצר יוכל להתנגד לשינוי ביצירתו רק אם יש בשינוי זה בכדי לפגוע בכבודו או בשמו. הפסיקה קבעה כי לא די בכך שהיוצר נפגע מהשינוי באופן סובייקטיבי, אלא יש לבחון באופן אובייקטיבי האם היפגעותו של היוצר היתה סבירה- האם אכן השינוי פגע בשיקול הדעת אותו הפעיל היוצר ביחס ליצירה (ת.א. (חי') 977/86 טאו נ' הטכניון, פ''ד תשנ"ב (3) 89, 109 (1992))".

בפרשת בר חמא הנ"ל הוסיף בית המשפט (בסעיף 14 לפסק הדין) כי "לא נראה כי סביר לדרוש מכל אחד- הן אדם פרטי והן רשות ציבורית- לשמר לנצח כל יצירה אומנותית שרכש, גם אם אין ברשותו את התקציב הנדרש לכך וגם אם איבד את העניין שהיה לו ביצירה". הדברים נכתבו על רקע סעיף 50(ב) לחוק, הקובע כי "... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין...".

על פי ההסכם, זכותה של הנתבעת להרוס את הפסל נתונה "לשיקולה המוחלט". למעלה מן הצורך אעיר כי לדעתי החלטת הנתבעת להרוס את הפסל על רקע בעיות הבטיחות שבו, העלויות הגבוהות הכרוכות בתיקונו והרצון להתחדש - סבירה בנסיבות העניין.

פסק הדין שניתן בת.א. (מחוזי-חיפה) 26863-10-18 קייס נ' מועצה מקומית נחף (15/10/19) התייחס לאמן שתרם לרשות מקומית פסל שיצר. הנתבעת שינתה את צבעו של הפסל מגוון חום-חלוד לכחול. כמו כן, הנתבעת נמנעה מלציין את שמו של האמן בצד הפסל. הפרות אלו תוקנו ע"י הנתבעת. בית המשפט, בהתחשב בנסיבותיו של אותו עניין, פסק לאמן פיצוי בסך 19,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

יש הסוברים כי הריסת יצירה מהווה פגיעה בזכותו המוסרית של היוצר. ראו דיון בעניין זה בת.א. (מחוזי-חיפה) 50172-01-13 גרשון קניספל נ' עיריית חיפה (3/2/16), בסעיפים 41-42 לפסק הדין ובספרו של תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 362. סבורני כי בעניין דנן אין צורך להידרש לשאלה זו לנוכח הסכמתה המפורשת של התובעת, בסעיפים 29-30 להסכם, כי הפסל ייהרס.

נעבור כעת לדון בטענותיה של התובעת בעניין הפרת זכותה המוסרית, בתקופה בה הפסל עמד על תילו.

הימנעות הנתבעת מתחזוקה תקינה של הפסל- סבורני כי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענה זו בייחס לתקופה שעד שנת 2021. התובעת לא הציגה תמונות של הפסל לאורך השנים בהם נראית הזנחה. אדרבה, עד סוף שנת 2021 הפסל פעל כמתקן משחקים לילדים. חזקה על הנתבעת כי לא הייתה מסכנת את ילדי העיר אילו הפסל לא היה מתוחזק כדבעי.

שינוי שם הפסל מ"נונה התמנונה" ל"תמנון"- לא מצאתי בהסכם התחייבות של הנתבעת לקרוא לפסל בשם "נונה התמנונה". בתחילת ההסכם ("הואיל" מס' 1) דובר על "פסל סביבתי... בצורת תמנון אשר ישמש גם כמתקן שעשועים". עד הנתבעת מר דוד לא הכיר כלל את השם "נונה התמנונה" (עמ' 46; שו' 18). לאור האמור, לא ניתן לומר שכינוי הפסל ע"י הנתבעת בשם "תמנון" פוגע בזכותה המוסרית של התובעת.

הסרת שמה של התובעת מהפסל- סעיף 46(1) לחוק קובע "כי שמו (של היוצר- א.א.) ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". התובעת העידה כי קבעה על הפסל 20 שלטים בהם היה כתוב "נונה התמנונה איילת לר" (עמ' 21; שו' 24-30) וכי שלטים אלו כוסו בצבע ע"י הנתבעת במסגרת עבודות תחזוקה. צביעת הפסל בוצעה בתחילת שנת 2020 ולכן יש לומר כי משנת 2008 ועד לתחילת שנת 2020 שמה של התובעת הופיע על הפסל. כיסוי השלטים בצבע בתחילת שנת 2020 מהווה הפרת זכותה המוסרית של התובעת.

צביעת הפסל בצבעים שונים מהצבעים המקוריים- מועד הצביעה המדויק של הפסל לא נמסר ע"י הצדדים אולם מעדותו של מר דוד עולה כי "מ-2017 או 18 יש חברה שמתחזקת בצורה שוטפת" (עמ' 37; שו' 19-20) וכי "... הם אלו שביצעו את עבודת התחזוקה האחרונה... של הצביעה של הפסל... לאורך 3-4 שנים האחרונות... אולי יותר לא יודע" (עמ' 40; שו' 1-4). הדברים נאמרו ע"י מר דוד בישיבת יום 20/2/23. כאמור לעיל, התובעת העידה כי הצביעה נעשתה ע"י הנתבעת בשנת 2020 ולכן אניח לצרכי משפט זה כי צביעת הפסל נעשתה בתחילת שנת 2020.

אין חולק כי הצביעה נעשתה ללא התייעצות עם התובעת. מר דוד העיד במפורש "לגבי הצביעה, מבחינתי הפסל הזה עובר לאחריות העירייה והעירייה יכולה לעשות מה שהיא רוצה" (עמ' 48; שו' 3-5).

התובעת הגישה צילומים של הפסל לפני צביעתו ע"י הנתבעת ולאחריה. השוואה בין הצילומים מלמדת כי השינויים הם כדלהלן: הצבעים המקוריים העיקריים שחור וורוד הוחלפו לכחול ואדום; הפס הצהוב שהפריד בין הצבעים העיקריים בוטל; צבעם של ה"כפתורים" (על גבי הצבע השחור שהוחלף לכחול) הוחלף מכתום וצהוב לאדום; עיגולי הצבע שהקיפו את ה"כפתורים" בפסל המקורי בוטלו. סבורני כי השינויים האמורים מהווים "שינוי צורה" משמעותי, הפוגע בזכותה המוסרית של התובעת. הנתבעת לא הניחה בפני בית המשפט טעם כלשהו המצדיק את שינוי הצבעים, כך שלא ניתן לדבר כלל על טעם סביר לכך.

ניתן לסכם ולומר כי זכותה המוסרית של התובעת נפגעה בכך ששמה כוסה בצבע ובכך שנערכו שינויים בצבעיו של הפסל, ללא תיאום איתה. הפגיעה התרחשה מתחילת שנת 2020 ועד להריסת הפסל בשלהי חודש נובמבר 2022, דהיינו בתקופה של כשלוש שנים.

אפורי, בספרו הנ"ל, עמ' 364, מציין כי "בין שני הרכיבים של הזכות המוסרית יש קשרי גומלין. אם יוצר טוען שיצירתו סולפה ונפגמה, קשה לקבל באותה נשימה דרישה שלו לציין את שמו על היצירה המסולפת והפגומה". בענייננו, צביעת הפסל בכללותו, תוך פגיעה בזכותה המוסרית של התובעת, היא זו שהסתירה את שמה.

יחד עם זאת, צריך לזכור כי הציבור הכיר את הפסל כבר משנת 2008, עת הוקם, ומן הסתם זיהה אותו עם התובעת גם לאחר שנצבע מחדש ושמה של התובעת הוסתר בו. מטעם זה, לא מצאתי בהסתרת שם התובעת ע"י הצביעה משום שיקול לקולא בפסיקת הפיצוי.

בהתאם לקביעותיי העובדתיות דלעיל, הפגיעה בזכותה המוסרית של התובעת דומה לזו שנדונה בפרשת מחמוד קייס הנ"ל. בשני המקרים מדובר על צביעה בצבע שונה ועל הימנעות ממתן קרדיט (בענייננו, בעקבות הצבע שכיסה את השלטים). בפרשת מחמוד קייס הנ"ל נפסק פיצוי של 19,000 ₪ עבור פגיעה במשך "פחות מחצי שנה" (סעיף 19 לפסק הדין). בענייננו, מדובר על פגיעה במשך תקופה של כשלוש שנים.

מאידך, בפרשת מחמוד קייס הנ"ל השינוי בצבעו של הפסל היה בוטה יותר, מגוון חום חלוד לכחול בוהק. בענייננו, השינוי היה מתון יותר, משחור-ורוד לכחול-אדום (בלוויית שינויים נוספים שנסקרו לעיל). מאידך, סבורני כי יש להביא בחשבון גם את העובדה כי בפרשת קייס מדובר על פסל קטן יותר. בסעיף 2 לפסק הדין צוין אמנם כי מדובר ב"יצירה גדולת מימדים", אך התמונות שבפסק הדין מלמדות שהפסל דנן גדול הרבה יותר, שיקול התומך בהגדלת הפיצוי לתובעת.

סעיף 56(א) לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪ בשל כל הפרה. סעיף 56(ב) לחוק מונה רשימה של שיקולים אותם מוסמך בית המשפט לשקול. מבין השיקולים המנויים באותה רשימה, הבאתי בחשבון, לחומרה, את משך הזמן שבו בוצעה ההפרה (כשלוש שנים). מאידך- הבאתי בחשבון לקולה את העובדה שלא נגרם נזק ממשי לתובעת עקב ההפרה (למעט עוגמת נפש) וכי הנתבעת לא הפיקה רווח כתוצאה ממנה. כמו כן, הבאתי בחשבון לקולה את מאפייני פעילותה של הנתבעת (רשות מקומית, אשר חסרון כיס בקופתה עלול לפגוע ברמת השירות הניתנת לתושבי העיר).

אשר על כן, בהתחשב בשיקולים דלעיל, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 90,000 ₪.

בנוסף לכך, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

התשלום לתובעת יבוצע תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ג, 04 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.