פס"ד בנוגע לעזבון מנוחה

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת הדס גולדקורן) מיום 27.2.2022 בתמ"ש 33191-01-18.

רקע עובדתי – 

1. הצדדים להליך הינם אחים, ילדיה של המנוחה ד' י' ט' ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר הלכה לבית עולמה ביום 17.10.2016, ויורשיה בהתאם לצו ירושה שניתן אחר עיזבונה על ידי רשם הירושה בחיפה ביום 25.4.2017 . בהתאם לצו הירושה, כל אחד מן הצדדים-היורשים זוכה ב- 24% מעיזבון המנוחה.

    

2. במסגרת עיזבונה, הותירה אחריה המנוחה זכויות בעלות בדירה שברח' -----הידועה כ------(להלן:"הדירה"), הרשומה בלשכת רישום מקרקעין בחיפה, (להלן: "הטאבו בחיפה"). ביום 3.10.2017 נרשמה בטאבו בחיפה הערת הורשה על הזכויות בדירה לטובת הצדדים, מכח צו הירושה.

    

3. המערער, רווק, מובטל בשנים האחרונות, התגורר בדירה עם הוריו - המנוחה ובעלה המנוח החל משנת 1974.

    

4. לפני בית משפט קמא התבררה תביעת המשיבים כנגד אחיהם המערער להורות על פירוק השיתוף בדירה, וכן לפינוי המערער, למינוי כונס נכסים ולחיוב המערער בסך של 60,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה בגין דמי שימוש ראויים ממועד פטירת המנוחה.

    

5. בתביעתם טענו המשיבים כי הם פנו למערער בכתב כי פנה את הדירה או לאפשר מכירתה לצורך חלוקת התמורה שתתקבל. בתשובה טען המערער כי השקיע 100,000 ₪ בשיפוצה עובר לרכישתה על ידי המנוחה. לטענתו, הדבר הוכח במסגרת ת.א. 5357/00 מאוחד עם 1588/02 אשר התבררו בבית המשפט השלום בחדרה, כשהצדדים להתדיינות באותם הליכים היו נ' ש' - הבעלים באותה תקופה של הדירה (להלן: "...") מצד אחד, והמנוחה – הדיירת המוגנת מצד שני. בעקבות הליכים אלה רכשה המנוחה ב-2008 את זכויות הבעלות בדירה מנ' כנגד תשלום סך של 15,000 $, בשקלים, ובסך 50,655 ₪, בהתאם להסכמות מיום 26.02.2008 אליהן הגיעו במסגרת ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי ב-ע"א -000/07.

    

   המשיבים טענו כי אין שחר לטענת המערער בדבר השקעה בדירה. לטענתם, ההליכים שהתנהלו לפני בית משפט השלום בחדרה בין המנוחה לבין נ', מלמדים אחרת, ובדגש לאמור בעמ' 3 ש' 26-27 לפסק הדין שניתן במסגרתם, המפנה לטענות המנוחה בדבר השקעה בדירה מכיסה בשיפוצים, ובהמשך, טענותיה בערעור שהוגש על פסק הדין ב-ע"א 000/07 להשקעה בשיפוץ הדירה בגובה של 50,000 ₪, וכי אלה סותרות טענות המערער בדבר השקעה ושיפוץ בהיקף של 100,000 ₪. עוד טענו המשיבים בתביעתם, כי המערער השתלט על גג הבניין ובנה על שטח הרכוש המשותף יחידת דיור לא חוקית וללא היתר, וכי בחוסר תם לב ייחס ההשקעה ביחידה כאל השקעה בדירה, אשר לכל היותר מסתכמת ב-23,500 ₪. עוד טענו המשיבים בתביעתם, כי המערער לא תמך טענת ההשקעה והשיפוץ בקבלות ואסמכתאות כדין. כמו כן המערער מתגורר בדירה במשך שנים לאחר פטירת המנוחה, מבלי לשלם דמי שימוש.

    

6. בכתב הגנתו המתוקן טען המערער לפני בית משפט קמא כי הינו דייר מוגן בדירה בהתאם להוראת סע' 20 (ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972, משהתגורר בה משנת 1974, עוד כשהיו הוריו דיירים מוגנים, ולא עזב אותה מעולם. אביו המנוח עבר להתגורר בדיור מוגן, והדבר אינו מהווה נטישה ואינו מאיין זכותו לדיירות מוגנת. עם פטירת האב המנוח בשנת 1986, הפך המערער לדייר מוגן מכח סע' 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, כ-"דייר נגזר" מכח זכות האב המנוח, כשרישום הבעלות בדירה על שם המנוחה בשנת 2008, אינו גורע מזכויותיו כדייר מוגן.

    

7. בהתייחס לטענת ההגנה שהעלה המערער לפיה הינו בגדר דייר מוגן טענו המשיבים, כי זו הועלתה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן שהוגש כשנה וחצי לאחר שהוגש כתב ההגנה המקורי. לשיטתם, מדובר בשיהוי קיצוני, בלתי סביר והדבר אף מהווה הרחבת חזית אסורה.

    

8. המערער טען כי המשיבה מס' 3 פרשה מהתביעה ולא התייצבה לדיונים. על כן לא היה ניתן להיעתר לתביעה לפירוק שיתוף, משאחד השותפים אינו שותף לתובענה. עוד טען כי לא התאפשר לו לחקור את המשיבה מס' 3 ועל כן, גם מטעם זה, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה.

    

   אשר לטענת הרחבת חזית ציין כי הוא קיבל רשות בית משפט להגשת כתב הגנה מתוקן בהחלטה מיום 16.02.2020 וכי המשיבים השמיצו אותו בחוסר תום לב בעוד שהוא אשר סעד את המנוחה בשנים האחרונות, בעוד המשיב 2 גזל את כספה ורוקן את חשבונותיה עת היה מיופה כח בחשבונה.

    

   עוד טען המערער כי הייתה הסכמה של המנוחה והמשיבים להמשך מגוריו בדירה, וכי טענה זו לא הופרכה וכי הוא זה שניהל בעבר את ההליכים המשפטיים עבור המנוחה אל מול נ' כאשר המשיבים הם אלה ששלחו אותו לנהלם מכח ההבנה וההסכמה הברורה כי הוא אמור להשאר בדירה כל ימי חייו. לא רק זאת, אלא שלטענתו, הוא שנשא מכספו בעלויות ניהול אותם הליכים, שילם "אגרות מומחים" וכן שכ"ט עוה"ד שייצגו את המנוחה, וכי התקבלה טענתו שהועלתה באמצעות אמו לפיה הושקע בדירה סכום של 100,000 ₪. עוד טען המערער בתצהיר עדותו הראשית שהגיש בבית משפט קמא, כי שילם דמי שכירות לנ' בשיקים מחשבונו וכי מהלכיו אלה הובילו לרכישת הדירה כנגד תשלום סך של 15,000 $ ובשקלים 50,655 ₪, אותם שילם המערער מכיסו ומחשבונו, כעולה מאסמכתא על העברה בנקאית (נספח 16 לתצהיר עדותו מהראשית, נספח כב' להודעת הערעור).

    

9. לחלופין טען המערער כי הוא דייר מכח סע' 27 (1) לחוק הגנת הדייר, עת הפכה המנוחה לבעלים של הדירה, והוא המשיך להתגורר בה, וכן מכח סע' 33 (ב) לאותו חוק. לחלופי חלופין טען המערער כי עומדת לזכותו הגנה מכח סעיף 115 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, (להלן: "חוק המקרקעין"), וכי במידה ותידחה טענת הדיירות המוגנת, על בית משפט לקבוע גובה דמי השכרות שישלם לאחיו, בהתאם לחוו"ד שמאי, ובהתחשב במצבה הקשה של הדירה לרבות הבניין המצויה בו שהוגדר כ-"בניין מסוכן", עת המשיבים לא ציינו בתביעתם גובה דמי השימוש.

    

    

   הכרעת בית המשפט קמא – 

    

10. בית משפט קמא דן והכריע בסוגיות כדלקמן: האם המערער נחשב כדייר מוגן? מי נשא בעלויות שיפוץ דירת המנוחה?

     

11. בית משפט קמא קבע כי חרף היעדרה של המשיבה 3 ניתן היה לדון בתובענה לפירוק שיתוף, בהתאם להוראת סע' 37 לחוק המקרקעין, ואת העדרה ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות. אשר לטענת המעילה שייחס המערער לאחיו המשיב מס' 2 הקדים בית משפט קמא קבע כי מקומה להתברר במסגרת דיונית אחרת, ולא בהליך דנן.

     

12. בהתייחס לטענת המערער לזכויות דיירות מוגנת מכח סעיף 20(ב) או 27(1) לחוק הגנת הדייר, הפנה בית משפט קמא ל- רע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדזיונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 (להלן:"עניין שפי") שם נפסק כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר, יש לנהוג בחוק זה בפרשנות מצמצמת ובאיפוק שיפוטי עת מחילים את החוק בנוגע לזכויות קניין, ולאבחנה בין שני סוגים של דיירים מוגנים, "מקוריים" או "נגזרים" וההשלכה שיש לאבחנה זו במקרה של פטירת אותו דייר, על זכויות ילדי הדייר שהתגוררו בדירה, וכדברי השופט י' אנגלרד:

     

    "החוק מבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים בדירה: דיירים מוגנים בעלי זכות מקורית ודיירים מוגנים בעלי זכות הנגזרת מן הזכות המקורית. אכנה בהמשך דבריי את הראשונים "דיירים מקוריים" ואת האחרונים "דיירים נגזרים". אתחיל דווקא בדיירים הנגזרים, משום שמעמדם קל להגדרה לצורך ענייננו: הם האנשים ההופכים לדיירים מוגנים מכוח סעיפים 20-26 לחוק. הדיירים המקוריים הם בעיקרון השוכרים החוזיים לאחר תום תקופת השכירות החוזית, וכן הדיירים הנכנסים במסגרת הסדר דמי המפתח. ההבדל בין שני סוגי הדיירים נוגע למקרה שבו הדייר נפטר או חדל להחזיק במושכר. אם הדייר שנפטר או חדל להחזיק הוא בבחינת דייר מקורי, הרי יחולו על הדיירות המוגנת הוראות סעיפים 20-26 לחוק; לעומת זאת, אם הוא היה דייר נגזר, הרי ההסדר החל על הדיירות המוגנת קבוע בהוראות סעיף 27 לחוק. לצורך המקרה שלפנינו, ההוראות השייכות לעניין הן סעיפים 20 ו-27(1) לחוק.

    [...]

     

    השאלה הראשונה היא מה מעמדה של המנוחה בדירה עם מות בעלה. כלומר, אם היא בבחינת דייר מקורי או דייר נגזר. התשובה לשאלה זו היא בעלת חשיבות מכרעת לגבי מעמדה של הבת לאחר פטירת המנוחה. אם המנוחה נחשבה דייר מקורי, הרי בתה הופכת עם מות המנוחה לדייר נגזר על-פי הוראות סעיף 20(ב) לחוק; לעומת זאת, אם המנוחה עצמה הייתה בבחינת דייר נגזר – וזאת מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק – הרי מעמדה של הבת ייקבע כעת על-פי הוראות סעיף 27(1) לחוק. וזאת לדעת, התנאים לזכות בדיירות המוגנת אינם זהים בשני המקרים. הדרישות על-פי הוראת סעיף 27(1) מחמירות יותר."

     

13. מיד נפנה בית משפט קמא להסכם השכירות מיום 15.1.1974 אותו צירף המערער, ממנו עולה כי האב המנוח והמנוחה שכרו את הדירה בדמי מפתח.

     

    בהתאם לחוק הגנת הדייר היו האב המנוח והמנוחה, דיירים מוגנים, וכעולה מהלכת שפי לעיל, עם פטירת האב ביום 22.04.1986 הייתה המנוחה לדיירת מקורית. בית משפט קמא הוסיף וציין כי לכאורה, על פי הלכת שפי, לאחר פטירת המנוחה, המערער אשר התגורר עם הוריו כל חייו, ומעולם לא הייתה בבעלותו דירה אחרת, הפך לדייר נגזר מכח סעיף 20(ב) לחוק.

     

    אלא שבית משפט קמא מצא כי שונות עובדות המקרה של המערער מאלה שבבסיס אותה הלכה שכן בשנת 2008 רכשה המנוחה את מלוא הזכויות בדירה, ובכך, אירוע רכישת הדירה על ידה קטע את רצף זכויות הדיור המוגנות בה. משנת 2008 ואילך התגורר המערער בדירת המנוחה, ברשותה, אך לא הוכיח כי רשותה של המנוחה לכך כי ידור עמה המערער, מקנה לו מעמד של דייר מוגן. כך למשל, המערער לא הציג הסכם שכירות בתנאי דיירות מוגנת בינו לבין אימו, או כל ראיה אחרת המעידה על מעמדו כדייר מוגן.

     

14. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי הוראות סעיפים 20(ב) ו- 27(1) לחוק הגנת הדייר לא חלות על המערער וטענתו בנדון נדחתה.

     

15. באשר לתחולתו של סעיף 33 (ב) לחוק הגנת הדייר, הפנה בית משפט קמא לפסק הדין בתמ"ש 34464-10-14 מץ ואח' נ' ע. ואח' (27.12.2015) בגדרו סקר הפסיקה הנוהגת בסוגיה זו ממנה עולה מגמה חדה וברורה של צמצום הזכות לטעון לדיירות מוגנת מכח סעיף 33 לנסיבות שבהן לשותף הייתה חזקה ייחודית בהסכמת השותפים כמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון בשבתו ב-בג"צ 323/18 יוסף וילוז'יני נ' בית המדין הרבני הגדול, פ"ד ל"ו (2) 823 (19.5.82).

     

16. בית משפט קמא קבע לאחר שסקר את העדויות שנשמעו לפניו, כי מאלה עלה שעוד בחיי המנוחה, בטרם ירשו הצדדים את הדירה, הביעו המשיבים התנגדותם למגורי המערער בה, ורצון זה נכח גם לאחר פטירת המנוחה, עת הגישו את תביעתם לפירוק השיתוף. לא רק זאת, אלא שמסקנה זו מתחזקת, כך על פי בית משפט קמא, לאור עדותו של המערער לפיה "'לא היה צריך את הסכמתם' והיה 'ברור' לתובעים כי הוא 'היורש היחיד של הדירה' וכי הוא היה דייר מוגן".

     

17. לאור המקובץ לעיל דחה בית משפט קמא את טענת המערער לדיירות מוגנת מכח תחולת סעיף 33(ב) לחוק הגנת הדייר.

     

18. בנוגע להוראת סעיף 115 לחוק הירושה נקבע כי לאור מגורי המערער שנים ארוכות בדירה עם הוריו המנוחים ומשיקולי צדק, עד למועד מכר הדירה, ימשיך המערער לדור בה בכפוף לתשלום חלקם של המשיבים בדמי שכירות ראויים ודמי ביטוח.

     

19. משנדחו טענות המערער לזכויות דיירות מוגנת או אחרות בדירה, נדרש בית משפט קמא לטענות בדבר עלויות שיפוץ של הדירה שבוצעו בחיי המנוחה.

     

    נקבע כי המערער העיד שיש ברשותו ספחים של שיקים המעידים כי הוא זה שנשא בהוצאות השיפוץ, אלא שבפועל המערער לא הציג כל אסמכתא מתאימה.

     

    עוד קבע בית משפט קמא כי מעיון בפסק הדין מיום 20.2.2005 אשר ניתן בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בחדרה, עוד בחיי המנוחה אל מול נ', ואשר צורף לתצהיר עדותו הראשית של המערער עלה כי המערער הצהיר שם כי המנוחה היא שנשאה בעלויות השיפוץ בביתה.

     

    על כן, בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים כי מדובר בהודאת בעל דין ואין המערער יכול לטעון אחרת בהליך דנן.

     

    עוד קבע בית משפט קמא כי עצם העובדה שהמערער לא תבע את המשיבים לקבלת החזר כספי עבור השיפוץ, מעידה כי לא נשא בעלויות השיפוץ.

     

20. לסיכום נקבע כי המערער לא הרים נטל הוכחת טענותיו כי הוא נשא בעלויות השיפוץ, לא הציג אסמכתאות לתמיכה בטענותיו, הוא מסר בהליך קודם גרסה סותרת ועדותו בנדון לא הייתה עקבית. על כן נדחתה טענתו בדבר נשיאה בעלויות שיפוץ בסך של 100,000 ₪ .

     

     

     

     

     

21. סוף דבר, הורה בית משפט קמא כדלקמן:

     

    • מתן צו לפירוק שיתוף בדירה;

    • מינוי באי כח הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכר הדירה בדרך של התמחרות למרבה במחיר;

    • בהתאם להוראות תקנה 36(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, קבע בית המשפט את שכר כונסי הנכסים;

    • מינוי השמאי רענן הלר אשר יעריך את גובה דמי השימוש הראויים עבור השימוש בדירה, ממועד פטירת המנוחה ועד לפינויה בפועל, וכן בכדי להעריך את שווי הדירה כיום ממוכר מרצון לקונה מרצון.

    • המערער לא חוייב בהוצאות, בכפוף לכך שהמערער יבטח את הדירה בביטוח תכולה ומבנה, כאשר עליו לשלם דמי שימוש ראויים, כפי שייקבע בהמשך, ואלה יקוזזו מתוך חלקו בכספי תמורת מכירת הדירה.

       

22. כאמור, המערער לא השלים עם פסק הדין קמא והגיש ערעורו זה.

     

     

    עיקר טענות המערער – 

     

23. שגה בית משפט קמא עת ניהל את תביעת פירוק השיתוף במקרקעין כאשר משיבה 3, שהיא צד נדרש ואחת מבין בעלי הזכויות, הופיעה באופן וירטואלי בלבד בבית המשפט אך מעולם לא נכחה בו ומעולם לא קיבלה פטור מהתייצבות. לשיטתו, בית משפט קמא היה אמור לדחות / למחוק את התביעה או להורות לצרפה כנתבעת.

     

24. שגה בית משפט קמא עת קבע כי אין מקום לדון בטענת המעילה בכספי המנוחה בהליך שהתנהל בפניו. לשיטתו, העילה להגשת התובענה נעוצה בגילויו מעילת המשיב 2 בכספי המנוחה ולהתכחשות אחיו לזכויות המערער ולהסכמת המשיבים כי המערער יישאר להתגורר כדייר או דייר מוגן בדירה.

    לטענתו, התובענה הוגשה בחוסר תום לב מובהק לאחר שנודע לו על מעילת כספי המנוחה, ומשכך, היה מוטל על בית המשפט לדון בסוגיה זו ולהכריע בה לגופה.

     

25. שגה בית משפט קמא בניתוח ודחית טענתו לדיירות מוגנת מכח חוק הגנת הדייר. לשיטתו, רכישת הדירה ע"י האם המנוחה אינה קוטעת רצף זכויות הדיירות המוגנת. המערער חזר בגדרי ערעורו על הטענות שהעלה לפני בית משפט קמא. כך, טען כי משנפטר האב המנוח, זכותו לא יכלה לעבור לאם המנוחה, שממילא הייתה דיירת מוגנת בדירה עפ"י הסכם השכירות המוגנת משנת 1974, ובכך מתקיים לשיטתו התנאי של סע' 20 (ב) לחוק הגנת הדייר המורה כי "באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים...". על כן זכויות האב המנוח עברו למערער אשר התמלאו לגביו תנאי סעיף 20(א) לחוק: המערער התגורר עם האב לכל הפחות 6 חודשים ולא היה לו בזמן פטירת האב דירה אחרת למגוריו.

     

26. שגה בית משפט קמא בניתוח טענת המערער לתחולת סע' 27 לחוק הגנת הדייר שכן לשיטתו, הדייר הופך להיות דייר מוגן מכח סעיף 27(1) לחוק אם המנוחה קיבלה את זכות האב במלואה עת פטירתו. גם כאן לטענתו של המערער מתקיימים תנאי סעיף 20(א)., שכן מרגע שהאם רכשה זכויות הבעלות בדירה, חדלה היא מלהיות דיירת מוגנת, ואילו המערעער המשיך להחזיק בזכות זו מכח מגוריו שנים רבות קודם.

     

27. באשר לאי קיזוז עלות השיפוץ בו נשא מחלקם של המשיבים בתמורה שתתקבל מהמכירה, טען המערער כי שגה בית משפט קמא גם בקיבעתו זו לאחר שהמערער הגיש קבלות ותדפיסי כרטיס אשראי שלו, שתואמים במהותם את חווה"ד אשר צורפה לתביעת האם בדבר שיפוץ הדירה (נספח 5 לתצהיר המערער). המערער מונה רשימה ארוכה של הוצאות המופיעות בתדפיסי כרטיס האשראי, וטוען כי כולן הוצאו על הדירה. עוד טוען כי הוא לא נחקר על הוצאות אלה, וכי אין ולא כלום בין יחוס השיפוצים למנוחה במסגרת ההליכים שניהלה נגד נ' לבין זהות המשלם, כי אין קשר בין העובדה שלא תבע את אחיו בגין השבת כספי השיפוץ וכי אין להסיק מכך דבר. כך גם טען כי צירוף פסק דינו של בית משפט השלום באותה התדיינות מול נ' לתצהיר עדותו הראשית בו נקבע כי האם נשאה בעלות השיפוץ, אינו מהווה הודאת בעל דין באשר לזהות המשלם.

     

28. עוד טען המערער כי שגה בית משפט קמא עת התעלם מדרישתו לקזז את הוצאותיו בגין ניהול התביעות מול הבעלים וכן הסכום ששילם מכיסו ומכספו בסך של 50,655 ₪ לרכישת הדירה, כעולה מאסמכתא על העברת סכום זה מחשבונו לטובת נ' ביום 20.03.08, כעולה מנספח כב' להודעת הערערור (נספח 16 לתצהיר עדותו הראשית) ויש לראות בו כמי שמימן את רכישתה, דבר התומך בטענתו בדבר זכויותיו בדירה, ולמצער, מזכה אותו בקבלת סכום זה במסגרת ההתחשבנות הכוללת לכשיפורק השיתוף בדירה. עוד טען המערער כי המשיבים לא בפרו בטענתו זו, והוא לא נחקר נגדית עליה.

     

29. המערער הפנה לסתירות לכאורה שעלו מהלך חקירות המשיבים בהליך קמא וטען כי בית

    המשפט קמא התעלם מהן.

    לבסוף טען המערער כי התנהלות המשיבים נגועה בחוסר תם לב, וכי הם מתעשרים שלא כדין על חשבונו.

     

    טענות המשיבים 1 ו-2 – 

     

30. המשיבים מצדם תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא וכי לא נפלה כל שגגה בקביעותיו השנות, וכי לרוב מדובר בקביעות שבעובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

     

31. באשר לטענת המערער כי הינו דייר מוגן, הפנו המשיבים לעניין שפי שלעיל, ולקביעות בית משפט קמא וטענו כי אירוע רכישת הדירה על ידי המנוחה קטע את רצף זכויות הדיור המוגנת בדירה. עוד הפנו המשיבים לסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, והעילות בגינן ניתן לפנות דייר מוגן מהנכס בו הוא מתגורר או עושה שימוש. המשיבים טענו כי אם יקבע כי המערער הינו דייר מוגן, גם אז תקום להם הזכות לפנותו שהרי מעולם הוא לא שילם לה דמי שכירות / דמי שימוש כנדרש לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר.

     

32. עוד טענו המשיבים כי בהליך פירוק שיתוף, לא יכולה להתקבל טענה בדבר דיירות מוגנת, כאשר המשיבים הם הבעלים של 75% מזכויות הבעלות בדירה, והגם שזכות הקניין קיבלה מעמד על חוקתי, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,המערער סרב מאז פטירת המנוחה לאפשר כניסתם לדירה ולו על מנת לאפשר להם לבדוק את תקינות מערכותיה.

     

33. לטענת המשיבים, מגוריו של המערער בדירה עם הוריו ו/או עם המנוחה התאפשרו כבר רשות של ההורים בלבד, ועובדה זו אינה מקנה לו זכות כלשהי בדירה בהסתמך על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר שכן באותה העת הוא לא היה הבעלים הרשום בדירה או באף חלק יחסי בדירה. לשיטתם, לא בכדי המנוחה לא הודיעה למי מהצדדים כי היא מותירה למערער את הדירה לאחר מותה, שכן כפי שעלה מעדויותיהם של המשיבים, האם ביקשה לא פעם שהמערער יעזוב את הדירה.

     

34. המשיבים טענו כי האם נפטרה בשנת 2016, כך שלמערער היה די והותר זמן על מנת למצוא לעצמו דיור חלופי אך הוא לא עשה זאת. המשיבים הפנו לדברי כב' השו' שוחט בספרו "דיני ירושה ועיזבון" :"אין כל בסיס לטענה, שסעיף 115 לחוק הירושה, מקנה לבן המשפחה הזכאי על פיו, זכות חזקה ייחודית לכל החיים".

     

35. המשיבים שבו והדגישו בטיעוניהם את מגמת הפסיקה בכל הנוגע לחוק הגנת הדייר מזה שנים רבות, המגבילה ומצמצמת את הפגיעה שהוא מסב לבעלי הדירות, וכן את ההלכה הנוהגת בפירוק שיתוף במקרקעין המעודדת ביצועו משזה מעודד ניצול יעיל של המקרקעין ומשקף עליון העל של האוטונומיה של השותפים וחירותם לצאת מקשר השיתוף, שני אינטרסים העומדים ביסוד הוראת סע' 37 לחוק המקרקעין. כאשר הנטל המוטל על המבקש לשלול את הזכות לפירוק השיתוף הינו כבד מאוד, ונדירים ביותר המקרים בהם נדחתה תביעה לסעד מסוג זה.

     

36. אשר לטענת המערער כי הוא השקיע כ 100,000 ₪ בשיפוץ הדירה, זו של המערער התבררה בבית משפט קמא ונקבע כי טענה זו הינה טענת סרק שנטענה בעלמא ללא ביסוס ראייתי כלשהו.

     

    המשיבה 3

     

37. המערער ניסה לבצע מסירה אישית של הודעת הערעור לידי אחותו המשיבה מס'3, אך היא סירבה לקבל פיזית את הכתב לידיה. על כן הוחלט כי הדיון יתקיים בהיעדרה.

     

    הכרעה – 

     

38. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראה - ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב [פורסם בנבו] (15.1.2004)).

     

    המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

     

    פסק דינו של בית המשפט קמא מפורט ומנומק היטב ולא מצאנו בו טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

     

39. מקובלות עלינו קביעותיו השונות של בית משפט קמא, שאת עיקרן פירטנו לעיל, כאשר אלה נותנות מענה הולם ומשכנע לטענות המערער בערעורו זה, המהוות הלכה למעשה, חזרה על הטענות שהועלו לפני הערכאה הדיונית.

     

    מבלי לשוב ולפרט מחדש טענות המערער לפיהן יש לראות בו כדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר, תמימי דעים אנו עם עמדתו של בית משפט קמא ביחס לטענות אלה ודחייתן, כולן ללא שיור.

     

    כמו כן סבורים אנו כי די בעובדה עליה עמד בית משפט קמא, לפיה רכישת המנוחה זכויות הבעלות בדירה, כשאף לשיטת המערער הדבר נעשה בסיועו, איפסה מחדש זכויות דיירות שהיו, או קטעה רצף זכויות אלה, אם היו, לטובת המערער.

     

    למעשה, ניתן לסכם הדברים ביחס לדחיית טענות המערער לזכויות דיירות מוגנת או אחרות המעכבות פירוק שיתוף, כדלקמן:

    א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;

     

    ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;

     

    ג. אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

     

    אשר על כן, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, דין הערעור להידחות, בכל הנוגע לדחיית טענות המערער לזכויות של דיירות מוגנת; למתן צו הפינוי וכן ביחס לקבלת התביעה לפירוק השיתוף ושאר ההוראות שניתנו לשם עריכת הפירוק בפועל על דרך מכירה למרבה במחיר לרבות מינוי כונסי נכסים.

     

40. לצד זאת אנו סבורים כי יש ממש בטענות המערער לפיהן בכל הנוגע לטענותיו בדבר השקעות והוצאות שהוציא על הדירה ועל ההליכים המשפטיים שניהלה המנוחה בעבר אל מול נ', וכן כי נשא מכספו בתשלום התמורה בגין רכישת הדירה מנ' ובסך של 50,566 ₪, וכי בית משפט קמא לא נתן את המשקל המתאים לטענותיו שגובו בחלקן לפחות באסמכתאות במסגרת תצהיר עדותו הראשית על נספחיו, ובעיקר נספחים 16,12 ו-17, ולא ערך דיון ובדיקה ממצים ביחס אליהם, שעה שנספחים אלה הם בבחינת אסמכתאות, אם לא בחלקן קבלות או חשבוניות ממש, המעידות על הוצאות שונות שאין לשלול את הקשר בינן לבין השבחת הדירה והשקעה בה במרוצת השנים. כך הוא הדבר ביחס להוצאות הנתמכות בתדפיסי כרטיס אשראי, וכך הוא בקשר לטענות בדבר נשיאתו בתשלום שכ"ט עורכי דין שייצגו את המנוחה לרבות הוצאות משפטיות קשורות.

     

    הגם שבית משפט קמא נימק דחית טענות המערער בעניין הוצאות על הדירה והשבחתה וכן בגין הליכים משפטיים, בלא פחות מאשר שלושה נימוקים: העדר אסמכתאות מתאימות; הימנעות המערער מלתבוע סכומים אלה משך שנים רבות; הודאתו- הודאת בעל דין בנשיאת המנוחה בתשלומים אלה, משתמך תצהירו בפסק דין בו נקבע שהמנוחה נשאה בעלויות אלה, אין בידינו לקבל הנמקותיו אלה של בית משפט קמא כמי שדי בהן כדי לדחות טענות המערער, וסבורים אנו כי מן הראוי לשוב ולבחון טענות המערער בעניין זה, בשים לב לנספחי תצהיר עדותו הראשית (כשהכספים שהוציא המערער על פי נספחיו מסתכמים בכ-70,000 ₪ הוצאות על הדירה ו-60,800 ₪ בגין ייצוג המנוחה בהליכים משפטיים לרבות הוצאות קשורות) ולהכריע בהן מחדש, על יסוד התשתית הראייתית המלאה שהניחו הצדדים לפני בית משפט קמא ומלוא הטענות שהעלו לפניו.

     

    בהקשר זה סבורים אנו כי משום נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מגורי המערער עם הוריו משך עשרות שנים, קשה להלום תוצאה לפיה טענותיו נדחות בשל אי שמירה על קבלות או חשבוניות מלאות בגין ההוצאות הנטענות, ודומה כי מקרה זה הצדיק הנמכת והגמשת הרף הראייתי לשם עמידה בנטל הראיה והשכנוע המוטלים עליו. האמור הוא בהיבט של הוכחת גובה ההשקעה או ההוצאה, ככל שהן מהוות השבחה של הדירה או הוצאה המזכה את המערער בהחזר מעיזבון המנוחה-יורשיה, מתוך חלקם בירושה, כך ששיקולי צדק המנחים את בית משפט לענייני משפחה, יחייבו התאמת הדרישות הראייתיות לנסיבות מיוחדות אלה.

     

41. אשר לטענה בדבר תשלום התמורה בגין רכישת הדירה על ידי המערער בסך 50,655 ₪ ב-2008, הדברים שציינו לעיל נכונים הם וביתר שאת, ולאחר שטענה זו כלל לא נבחנה על ידי בית משפט קמא, הגם שהיא נתמכה באסמכתא על העברה בנקאית מחשבונו של המערערע לטובת נ'-המוכר (נספח 16 לתצ"ר), ופסק הדין קמא שותק ביחס אליה.

     

42. על יסוד האמור לעיל, הערעור במרביתו נדחה. לצד זאת הדיון מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע מחדש בסוגיה אחת ויחידה - טענות הקיזוז שהעלה המערער, ביחס להוצאות ותשלומים שהוציא, לטענתו, הן על הדירה, ובתנאי כי השביחוה, וכן בגין הליכים משפטיים בהם היתה מעורבת המנוחה, שיש לראותם, לטענתו, כמי שהובילו לרכישתה או סייעו בכך, לרבות הנשיאה בפועל, לטענתו, בתשלום סכום התמורה לרכישתה ובסך של 50,655 ₪ נכון ליום 20.03.08.

     

    נדגיש, כי אין באמור כדי הבעת עמדה ביחס לנכונות טענות המערער או כדי לשלול טענות אחרות, ככל שנטענו על ידי המשיבים, לפני בית משפט קמא, והן יישקלו במסגרת ההכרעה שתתקבל מחדש. בית משפט קמא יהא רשאי כמובן, בהתאם לשיקול דעתו, לזמן את הצדדים לפניו או לאפשר השלמת חקירתם.

     

    לצד זאת, אין באמור לעיל כדי לשנות מיתר קביעותיו של בית משפט קמא לרבות הצו לפירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה, כפי שנקבע בפסק דינו, וכי הפירוק יהא מיידי ללא קשר להכרעה שתתקבל בעקבות החזרת הדיון.

    פועל יוצא מכך עיכוב חלוקת כספי התמורה עד להכרעה שתתקבל בבית משפט קמא או בכפוף להוראותיו. נדגיש גם הפעם, כי ההכרעה שתתקבל בסוגיה מצומצמת בגינה מוחזר הדיון לבית משפט קמא, תשליך רק על ההתחשבנות בין היורשים – הצדדים במסגרת חלוקת כספי תמורת מכירת הדירה לרבות ביצוע קיזוזים, ככל שיתחייבו מאותה הכרעה, מתוך חיוב המערער בדמי שימוש/שכירות ראויים.

     

    בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו, ועירבון שהופקד יוחזר לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

     

    פסק הדין מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ג, 03 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.

     

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]	עפרה אטיאס, שופטת	ניצן סילמן, שופט

    נורית