פלונית נ' אלמוני

פתח דבר

1. הצדדים נישאו בשנת XXXX והתגרשו בשנת YYYY ולהם שלושה ילדים.

2. במהלך חיי הנישואין של הצדדים הורשע הנתבע, שהיה שוטר במשטרת ישראל, באונס ובהטרדות מיניות. בגין עבירות אלה נידון הנתבע לעונש מאסר של שמונה שנים.

3. בעוד הנתבע מרצה את עונש המאסר שהושת עליו, התגרשו הצדדים. במסגרת הסכם הגירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, הועברה דירת המגורים של הצדדים לתובעת, זאת כנגד ויתורה של התובעת על מזונות ילדים, מזונות אישה, כתובתה ותוספת כתובתה.

4. במסגרת תביעה אזרחית שהגישה נפגעת העבירה כנגד הנתבע, נפסק, כחמש שנים לאחר גירושי הצדדים, סכום פיצוי של 335,686.64 ₪. עוד קודם לכן, בשנת 2014, הוטל, במסגרת ההליך האזרחי עיקול על דירת הצדדים כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין.

   לטענת התובעת, בעת שחתמה על הסכם הגירושין, לא ידעה על קיומו של העיקול וזה נודע לה רק כעבור מספר שנים כאשר ניסתה להעביר על שמה את הדירה בהתאם להסכם הגירושין.

5. לאחר שניתן פסק הדין בהליך האזרחי ומשהנתבע לא שילם את חובו לנפגעת העבירה, פנתה האחרונה להוצאה לפועל ולהליך כינוס נכסים לצורך מכירת הדירה. דבר הכינוס הודע לתובעת על ידי הנתבע בשנת ZZZZ.

6. על מנת להימנע ממכירת הדירה במסגרת הכינוס ונוכח העובדה כי התובע לא שילם את החוב, הגיעה התובעת, באופן עצמאי, להסדר עם נפגעת העבירה, במסגרתו שילמה לה סכום של 250,000 ₪ כנגד הסרת העיקול. במסגרת ההסכם בין התובעת לבין נפגעת העבירה, המחתה לה נפגעת העבירה את זכותה כלפי הנתבע.

7. התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה.

   לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

   בנוסף מבקשת היא כי הנתבע ישלם לה סכום של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך הדין שערך את הסכם הפשרה בינה ובין נפגעת העבירה.

    

   תמצית טענות התובעת

8. לטענת התובעת, בשנת AAAA גילתה כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין עבירות של אונס והטרדות מיניות, זאת לאחר שמספר שנים קודם לכן התברר לה כי בגד בה עם אישה אחרת. לאורך השנים בהם התנהלו ההליכים המשפטיים בגין כתב האישום האמור, נשארה התובעת לצידו של הנתבע, תוך שהצדדים עושים שימוש בכל הכספים שעמדו לרשותם ואף לקחו הלוואות מצדדים שלישיים על מנת לממן את הגנתו המשפטית של הנתבע. על אף רצונה להתגרש, התובעת נשארה עם הנתבע וסייעה לו במשך שנות ניהול ההליכים המשפטיים בשל לחציו ואיומיו של הנתבע כי יתאבד אם תתגרש ממנו וכי הוא זקוק לה על מנת להציג לבית המשפט תמונה חיוביות ביחס אליו. רק לאחר שנדחה ערעורו של הנתבע לבית המשפט העליון והוא החל לרצות את עונש המאסר שלו, התגרשו הצדדים.

9. הסכם הגירושין הוכן על ידי מי שהיתה עורכת דינו של הנתבע בהליך האזרחי והוא אושר וקיבל תוקף של פסק דין. הקביעה כי דירת המגורים תישאר בבעלות התובעת היתה פרי העובדה כי התובעת נשאה לבדה בתשלומי המשכנתא עת הנתבע היה בכלא; נשאה בהוצאות המשפט של הנתבע; בחובות שנוצרו ובנטל גידול הילדים. כן יש בכך ביטוי לוויתורה על כתובתה, תוספת הכתובה ומזונות אישה.

10. דבר העיקול נודע לתובעת רק במסגרת פעולתה מול החברה המשכנת לרישום מלוא זכויותיה בדירה ולאחר שחרורו של הנתבע מן הכלא פנתה התובעת אליו במסגרת הליך יישוב סכסוך בבקשה שיפעל לסילוק העיקול ולמימוש ההסכם ביניהם, אולם זה סירב לעשות זאת. לטענת התובעת, אמנם ידעה שיש תביעה אזרחית כנגד הנתבע, אולם סברה כי מדובר בתביעה אישית שאין לה נגיעה והשפעה עליה.

11. על מנת למנוע מצב בו דירת המגורים שלה ושל ילדיהם המשותפים של הצדדים תימכר לצד ג', נאלצה התובעת לסלק בעצמה את החוב של הנתבע כלפי הנפגעת ושילמה במסגרת הסכם שערכה איתה, סכום של 250,000 ₪. לצורך כך עשתה שימוש בכל חסכונותיה האישיים ונאלצה ללוות כספים מקרובי משפחתה.

12. התובעת טוענת כי הנתבע הפר את הסכם הגירושין ביניהם בצורה בוטה ופעל בחוסר תום לב משווע כאשר נמנע מלמלא חובתו על פי ההסכם וביזה את החלטת בית הדין הנכבד אשר נתן להסכם הגירושין תוקף של פסק דין.

    התובעת טוענת כי היא זכאית לתבוע פיצויים שנשאה בגין התשלומים הישירים ששילמה בגפה, במקום הנתבע, ולהשיב את המצב לקדמותו ולקיים את ההתחייבות המקורית, היינו העברת זכויותיו של הנתבע לתובעת כאילו לא קרתה כלל ההפרה מצידו. לצורך כך היא מפנה לסעיפים 10, 13 ו – 14(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.

13. התובעת טוענת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב והפר את ההסכם ברגל גסה, כאשר לא גילה לה כי קיים עיקול על הדירה ולמעשה חתם על ההסכם בידיעה שלא ניתן לקיימו, עד שיוסר העיקול, דבר שהיא נאלצה לעשות בעצמה בשנת 2021.

14. התובעת מפנה לסעיפים ג' – ה' שבעקרונות הכלליים שבהסכם הגירושין בהם הוסכם כי מיום חתימת ההסכם לא ישא מי מהצדדים בחובות משותפים ואו בכל חוב מכל סוג שהוא שנצבר למי מהצדדים וכי כל החובות המשותפים ו/או האישיים שהיו למי מהצדדים אוזנו במסגרת ההסכם. עוד סוכם כי כל חוב שיצמח למי מהצדדים לאחר מועד חתימת ההסכם יחול על אותו צד שגרם לחוב בלבד.

15. התובעת מכחישה כי ידעה על העיקול וכי לקחה אותו על עצמה במסגרת הסכם הגירושין. עוד היא טוענת כי בשים לב לכך כי שווי הדירה הוערך על ידי הצדדים ב – 1,200,000 ₪ וגובה התביעה האזרחית היה 1,500,000 ש"ח, לא יעלה על הדעת כי לקחה על עצמה התחייבות לשאת בחוב אישי של התובע בסכום העולה על שווי הדירה. כן היא טוענת כי כוונת הצדדים ביחס לחובות האישיים של הצדדים שאוזנו במסגרת ההסכם היתה לחובות ארנונה, מיסים, משכנתה.

16. סיכומם של דברים טוענת התובעת כי סבלה מהנתבע רבות לאורך השנים. לא זו בלבד שבגד בה עם נשים אחרות והשפיל אותה, הוא גם הואשם והורשע בהטרדות מיניות ובאינוס, נאסר ונכלא תוך שהדבר סוקר בכלי התקשורת וגרם לה ולילדיהם מבוכה רבה. כתוצאה מכך הוא נטש אותה לגדל את הקטינים בגפה, לשלם לבדה את דמי המשכנתא ולשאת לבדה במזונותיהם ובמדורם. בנוסף לכך הפר את הסכם הגירושין ברגל גסה, אילץ אותה לשאת ולתת עם נפגעת העבירה ולשאת בחובותיו לבדה.

     

    תמצית טענות הנתבע

17. כתב ההגנה הוגש על ידי הנתבע בשעה שלא היה מיוצג, אולם בהמשך ההליך נטל הנתבע ייצוג משפטי, אשר במסגרתו נזנחו חלק מטענותיו בכתב ההגנה ובפרט הטענה כי הסכם הגירושין היה פיקטיבי (ר' עמ' 11 לפרוטוקול מיום 9.8.23 בין השורות 27-31).

18. לטענת הנתבע כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כנגדו בשים לב לעובדה כי התובעת ידעה דבר קיומו של העיקול בדירת הצדדים והדבר עלה מחקירתה הנגדית במסגרתה "מילאה פיה מים" בהקשר זה. זאת ועוד, התובעת היתה מיוצגת עת חתמה על הסכם הגירושין ואף קיבלה ייעוץ משפטי טרם חתמה על ההסכם. בנוסף, התייעצה עם אביה ועם אחיה.

19. במסגרת הסכם הגירושין לקחה על עצמה התובעת את העיקול ותביעתה בהקשר זה היא חוסר תום לב משווע וחזרה, הלכה למעשה, מהסכם הגירושין. ככל שהתובעת מבקשת לחזור בה מהסכם הגירושין, היה עליה, כך לטענת הנתבע, להגיש תביעה מתאימה.

20. הנתבע מפנה לסעיף 1ד' להסכם הגירושין שם נקבע כי "כל החובות המשותפים ו/או האישיים שהיו למי מהצדדים אחד כלפי השני, אחד כלפי גורם שלישי, קודם לחתימה על ההסכם אוזנו במסגרת הסכם זה, אף צד אינו חב בהם מיום החתימה על ההסכם ואילך". לצורך כך מפנה הנתבע לנסח הטאבו ההסטורי שצורף לתיק המוצגים בו ניתן לראות בבירור כי העיקול הוטל כבר ביום 2.10.14 במסגרת תיק אזרחי שמספרו ..... בבית משפט השלום בתל אביב. כן מפנה הוא לעדותה של עוה"ד אשר ערכה את הסכם הגירושין, במסגרתה ציינה כי התובעת הייתה מודעת לכך שהיא אמורה לשאת בחוב זה וכי היא נכנסת בנעלי הנתבע בהקשר זה.

21. הנתבע מוסיף וטוען כי גם בזמן ריצוי עונש המאסר הזרים לחשבון התובעת סכומי כסף משמעותיים, הן כתוצאה מנכותו מעבודתו, הן משכורות שהיו מגיעות לו, הן פדיון קרנות השתלמות ועוד. כן הוא טוען כי כל סכום שהרוויח מעבודתו בכלא העביר לטובת הילדים.

22. יצויין כי בעדותו חזר על טענתו, אשר נזנחה על ידי באת כוחו, כי הסכם הגירושין בין הצדדים היה פיקטיבי ונועד להציל את הדירה מפני טענות של צדדי ג' וכי התובעת הבטיחה לו כי למרות הגירושין הם נשארים יחד ויתמודדו עם החובות במשותף.

23. הנתבע טוען כי בגין מעשיו שילם את חובו לחברה ומגיעה לו הזדמנות שנייה. לטענתו, הוא יצא מבית הכלא כשהוא חסר כל, לאחר שנתן לתובעת ולילדים את כל מה שהיה לו, ויתר על מחצית זכויותיו בדירת הצדדים ויתר על זכויותיו בזכויות הסוציאליות של התובעת. לא יעלה על הדעת שהוא יישאר בלי הדירה וגם יצטרך לשאת בתשלום בגין ביטול העיקול שהוטל עליה.

     

    דיון והכרעה

24. אקדים ראשית לאחרית ואציין כי מצאתי מקום לקבל את התביעה במלואה מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

    החוב התגבש לאחר החתימה על הסכם הגירושין

25. לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה החוב התגבש עם הטלת העיקול ועל כן על פי הסכם הגירושין על התובעת לשאת בו בשל התחייבותה בהסכם הגירושין לקחת על עצמה את חובות הצדדים כנגד קבלת הדירה.

26. אכן, העיקול הוטל על הדירה טרם החתימה על הסכם הגירושין, אולם הוא הוטל כסעד זמני אשר כלשון תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (אשר חלו בעת הרלוונטית) נועד להבטיח קיומו התקין של ההליך וביצועו של פסק הדין לכשיינתן. אין בעצם הטלת עיקול בזמן ניהולה של תובענה כדי לגבש את החוב, אשר בשלב ניהול התביעה כלל לא ידוע אם אכן יתגבש וככל שיתגבש מה יהיה גובהו. מטרתו של העיקול היא להבטיח את האפשרות של התובע להיפרע מן החוב, היה ובסופו של יום ינתן פסק דין כנגד הנתבע במסגרת התביעה שמתנהלת ואין הוא מגבש את עצם החוב.

27. חובו של הנתבע כלפי נפגעת העבירה התגבש, אם כן, רק עם מתן פסק הדין בתביעה האזרחית ועל כן הסכם הגירושין אינו חל עליו.

28. גם לשונו של ההסכם אינה תומכת בטענת הנתבע לפיה ברור היה לתובעת כי החוב הוא חוב קיים והיא צריכה לשאת בו. בהסכם הגירושין הוקדש פרק מיוחד לחובות הצדדים שכותרתו "סוגיית החובות" (פרק 4). ההסכם פורט את החובות השונים בהם נשאה התובעת לצורך הוצאות המשפט הפלילי של הנתבע – הלוואות מבנקים, מהורי התובעת, ממשפחת הנתבע ומצויין בו מפורשות כי התובעת חבה בגינם ובתשלומם. כן צויין מפורשות חוב המשכנתה והחובות שרבצו על החיים המשותפים ונשיאת האם במזונות הקטינים. חזקה על הצדדים כי לו היו מכוונים גם לחוב האפשרי העתידי בגין התביעה האזרחית היו מציינים גם אותו. משעה שחוב זה לא צויין מפורשות, מכלל הן נשמע הלאו. זאת ועוד, משעה שההסכם נוסח על ידי ב"כ התובע, מקום בו יש מחלוקת פרשנית, הרי שהפרשנות תפעל לרעת המנסח.

     

    הגיונם של דברים

29. גרסתו של הנתבע לפיה על התובעת לשאת בתשלום הפיצוי שנפסק כנגדו בגין התביעה האזרחית אינה משתלבת גם עם הגיונם של הדברים.

30. תכליתו של הסכם הגירושין והעברת הדירה לתובעת היתה, כלשונו של סעיף 3.1 להסכם "לטובת הילדים ורווחתם כך שהילדים יוכלו להישאר בביתם וימנע מהם עגמת נפש ו/או ויכוחים ו/או מעברים ו/או בעיות אישיות בשל הגירושין המאסר ואיזון המשאבים אל מול החובות גידול הילדים, אחזקת הבית, חובות המשכנתא וההוצאות המשפטיות של האב במשפטו זה על ידי האם, עגמת הנפש האישית והכלכלית של האם והשלכות הנובעות מאלה".

    הערכת השווי של הדירה במסגרת הסכם הגירושין היתה 1,200,000 ₪ בעוד שהתביעה האזרחית היתה בסכום של 1,500,000 ₪. הטענה כי התובעת לקחה על עצמה חוב שעשוי היה להיות גדול יותר מחלקו של הנתבע בדירה (מחצית שוויה בניכוי המשכנתה אשר על פי ההסכם צריכה היתה להיות מנוכה מחלקה) איננה מתיישבת עם תכלית איזון המשאבים על פי ההסכם – מניעת נזק לקטינים בגין האפשרות שבסופו של יום הדירה תימכר. כן היא אינה מתיישבת עם כל היגיון כלכלי פשוט.

31. זאת ועוד, לו היתה התובעת לוקחת על עצמה במודע את חובו של הנתבע במסגרת התביעה האזרחית, היה על ב"כ לערב אותה בניהול התביעה כולה, לרבות האסטרטגיות המשפטיות הננקטות במסגרתה ועדכון על התקדמות ההליך. כל זאת לא נעשה. כל שנטען הוא שב"כ התובעת פנה אל ב"כ הנתבע בהליך האזרחי ושאל אותה אם יש החלטה על גובה החוב, אולם גם לכך אין כל תיעוד (עמ' 48 שורות 27-36).

     

    האם התובעת ידעה על העיקול?

32. משעה שקבעתי את שקבעתי לעיל, אין נפקות לשאלה האם התובעת ידעה על העיקול אם לאו. יחד עם זאת, כיוון שהצדדים הקדישו לכך חלק ניכר מטענותיהם, אתייחס לכך בקצרה ובבחינת למעלה מן הנדרש.

33. בהקשר זה מצאתי מקום לקבל את גרסתה של התובעת כי לא ידעה על הטלת העיקול בעת החתימה על הסכם הגירושין, אלא רק בשלב מאוחר יותר, עת ניסתה להעביר את הדירה על שמה מהחברה המשכנת. לא יעלה על הדעת כי התובעת טרחה בהמצאת כלל האישורים הנדרשים להעברת הדירה על שמה ובכלל זה אישורי הרשויות השונים, ייפוי כוח בלתי חוזר של הנתבע ועוד ונשאה בהוצאות הכרוכות בכך בשעה שהיא היתה מודעת לכך כי על הדירה רובץ עיקול אשר מונע את העברת הדירה על שמה (עדות התובעת בעמ' 13 שורות 18-36).

34. זאת ועוד, לא מצאתי מקום לקבל את עדותה של עורכת הדין עורכת ההסכם כי נסח הטאבו ובו העיקול הומצא לה על ידי התובעת. אמנם בהסכם הגירושין מצויין כי צורף לו נסח הטאבו כנספח, אולם מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני עולה כי לא צורפו לו כל נספחים ובית הדין אישר את ההסכם שמנה 5 עמודים בלבד. גם התובע העיד כי עת הוציא את תיק אישור ההסכם מבית הדין הרבני, גילה כי לא היו בו כל נספחים. חזקה כי לו היו נספחים להסכם, הם היו מאושרים גם כן על ידי בית הדין הרבני ושמורים בתיק.

35. לא מצאתי מקום לקבל את גרסתה של עורכת הדין שערכה את ההסכם גם ביחס לנסיבות עריכת ההסכם והמידע שנמסר לתובעת במסגרתן. עורכת הדין הגיעה לעדותה ללא התיק ממשרדה ועל כן לא ידעה להצביע על העובדות לאשורן תוך תמיכתן במסמכים הרלוונטיים (עמ' 41, שורות 31-33). בעדותה נתגלו סתירות ביחס לדברי העדים האחרים, אשר מצאתי אותם אמינים – כך למשל אמרה שהיא זוכרת היטב את התובעת שהיה לה שיער קצר בעוד התובעת אמרה כי מעולם לא היה לה שיער קצר; היא נרשמה בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני כב"כ התובעת, בעוד שלטענתה היתה ב"כ הנתבע בלבד; היא טענה כי אחי התובעת היה במשרדה מספר פעמים, בעוד שהוא העיד שהיה שם פעם אחת בלבד (עמ' 9 שורות 4-9); היא טענה כי אביה של התובעת היה קבלן מבין בנדל"ן בעוד שהתברר שהוא היה קבלן ריצוף. בנוסף, לא היו ברשותה כל מסמכים התומכים בגרסתה כי הבהירה לתובעת, ברחל בתך הקטנה, כי על הדירה רובץ עיקול בגין התביעה האזרחית וכי היא נכנסת בנעלי הנתבע לצורך כך ועל אף שאמרה שיכולה לחפשם במשרד ולהגיש אותם, לא עשתה כן מעולם (עמ' 48 שורות 12-13).

     

     

    גרסתו של הנתבע

36. עדותו של הנתבע היתה סוערת ומבולבלת, עד שלפרקים לא ניתן היה לתעד אותה כלל בפרוטוקול (ר' עמ' 57 לפרוטוקול, שורה 30). טענותיו במסגרת עדותו, אשר התרכזה בכך כי הסכם הגירושין נועד רק כדי להגן על הדירה מפני צדדי ג', עמדו בניגוד לטענת ב"כ לפיהם הם אינם טוענים כי מדובר בהסכם פיקטיבי.

37. גם האופן בו פירט את העובדה כי התובעת צריכה לשאת בתשלום הפיצוי בגין תשלומים שהעביר לה לאורך השנים לא גובה בכל ראייה ולא התיישב עם לשון ההסכם, אשר כאמור אושר וקיבל תוקף של פסק דין. נהפוך הוא, תלושי השכר ופדיון קרן ההשתלמות אותם צירף הנתבע לכתב ההגנה מטעמו הם מתקופת החיים המשותפים של הצדדים וטרם גירושיהם. גם אם העביר הנתבע סכומים כלשהם לאחר מכן, מדובר בסכומים זניחים שאין בהם כדי להפוך את הקערה על פיה.

38. זאת ועוד, טענותיו של הנתבע לפיהן, כיוון שהתובעת קיבלה את מחצית חלקו בדירת המגורים ועל כן היא צריכה לשלם את הפיצוי, מתעלמות מן העובדה כי למעשה כנגד העברת הדירה לתובעת ויתרה התובעת על מזונות הקטינים, על מזונות האישה, על כתובתה ועל תוספת כתובתה.

39. טענתו של הנתבע לפיה סוכם בין הצדדים כי יישארו יחד למרות הסכם הגירושין גם היא אינה מתיישבת עם יתר העדויות ועם ההיגיון, בשים לב לעבירה בה הורשע הנתבע ובשים לב לעובדה כי גם בעבר בגד בתובעת עם נשים אחרות, דבר שגרם למשבר בנישואיהם.

40. כן לא ניתן להשלים עם עמדתו של הנתבע לפיה על התובעת לשאת בתשלום הפיצוי שנפסק כנגדו בגין עבירות מין חמורות שביצע בעת שהיה נשוי לתובעת. מטרתם של פיצויים מסוג זה היא לא רק פיצוי לנפגעת העבירה (אשר בוודאי אין בו כדי לפצות על נזקן של עבירות מין), אלא גם הרתעה של העבריין מפני חזרה על העבירות והרתעת הציבור. תקנת הציבור אינה יכולה לסבול הכרעה במסגרתה יקבע כי אדם אחר, פרט לעבריין עצמו, יישא במקומו בפיצוי שנפסק כנגדו.

     

    סיכומם של דברים

41. חובו של הנתבע בגין התביעה האזרחית התגבש הרבה אחרי גירושי הצדדים ועל כן הוא אינו מבין החובות האישיים שאוזנו במסגרת הסכם הגירושין.

42. משעה שהנתבע סירב לשאת בתשלום החוב, קמה לתובעת הזכות לסלקו בעצמה, זאת על מנת שלא לסכל את תכלית הסכם הגירושין בין הצדדים – העברת הדירה לתובעת על מנת לדאוג לילדי הצדדים לבית ולהימנע מטלטלות נוספות לאלה שעברו בגין הרשעתו של הנתבע ותשלום כנגד מזונות הקטינים וחובות הצדדים בהם נשאה התובעת בעצמה.

43. על פי ההסכם בין התובעת לבין נפגעת העבירה, חובו של הנתבע כלפי נפגעת העבירה הומחה אל התובעת ועל כן היא רשאית לתבוע את התובע בגינו. בנוסף היא רשאית היתה לתבוע מכוחו שכן הנתבע במעשיו סיכל את ביצוע הסכם הגירושין בין הצדדים בו נקבע כי הדירה תועבר לבעלות התובעת.

44. לאור האמור לעיל מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום של 250,000 ₪ לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

45. כן מצאתי מקום לחייב את הנתבע בגין תשלום שכר טרחת עורך הדין שערך את ההסכם בינה ובין נפגעת העבירה בסכום של 45,000 ₪. אין ספק כי על מנת לנסח הסדר בין התובעת לבין נפגעת העבירה נזקקה התובעת לשירותים משפטיים. הסכם זה הוא פועל יוצא של חוסר נכונותו של הנתבע לשאת בתוצאות מעשיו ובחיוביו על פי הסכם הגירושין ועל פי פסק הדין בתביעה האזרחית.

46. עם קבלת התביעה מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בסכום של 10,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"ג, 10 יולי 2023, בהעדר הצדדים.