פס"ד בערעור שעניינו שינוי צוואה הדדית, מלפני תיקון 11 לחוק הירושה, כאשר אחד מעורכיה חסר כשירות

השופט צבי ויצמן

קודם למבוא האם הייתה קיימת מניעות מצד המנוח י. ק. ז"ל (להלן – המנוח) לשנות את הצוואה ההדדית אותה ערך עם זוגתו המנוחה, נ. ק. ז"ל (להלן- האלמנה או המנוחה), קודם לתיקון מס' 12 לחוק הירושה התשס"ה - 2005 (להלן: תיקון 12 לחוק או התיקון לחוק), וזאת בהתייחס לנסיבותיו המיוחדות של הנדון אשר תפורטנה להלן.  לכך אנו נדרשים בערעור שלפנינו שנסוב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' א. שטיין) מיום 25.11.20 (ת"ע 20063-12-13; ת"ע 20170-12-16; ת"ע 20437-12-16; ות"ע 20489-12-16).  מבוא ופתח דבר 

1. למנוח ואלמנתו נולדו 4 בנות - מ., י., ד. ז"ל, וג.. במהלך ההליכים שהתקיימו בבית משפט קמא הלכה אף האלמנה לבית עולמה. לפיכך יכונו המנוח והאלמנה יחדיו – המנוחים. האלמנה תכונה לסירוגין האלמנה או המנוחה לפי העניין.

   המערער הוא בנה של הבת מ. ונכדם של המנוחים ואילו הבנות ג. וי. הן המשיבות 1 ו – 2 בהתאמה.

   הבת ד. ז"ל הלכה לבית עולמה מבלי שהותירה אחריה צאצאים בשנת 2008, אחר עריכת הצוואה ההדדית ע"י המנוחים שעניינה יפורט להלן.

    

2. המנוחים ערכו צוואה הדדית בשנת 2002, במסגרתה הורישו את רכושם לזה לזו ולאחר מות שניהם לשלוש מתוך ארבע בנותיהם, ל- י.ד. ו- ג.. מאידך, למ., אמו של המערער, לא ציוו המנוחים דבר כיוון שקיבלה את חלקה בחייה (כמוסבר בצוואה ההדדית גופה), בשל כך שהיא קיבלה בחייה נכס העולה על שווי חלקן של כל אחת משלוש הבנות הזוכות על פי הצוואה ההדדית.

    

3. בשל הליך דמנציה מתקדם מונו לאלמנה בשנת 2011 אפוטרופוס לרכוש וכן אפוטרופוס לדין לצורך ההליכים בבית משפט קמא. בעת שהחלו הדיונים בבית משפט קמא בבקשות לקיום צוואה וההתנגדויות להן הייתה האלמנה בין החיים ועמדת האפוטרופוסים לדין ולרכוש עמדה בפני בית המשפט קמא.

    

4. בשנת 2013, לאחר שמונה למנוחה אפוטרופוס (לרכוש ולדין), ערך המנוח צוואה נוספת ובה הוריש את כל רכושו למערער (להלן – הצוואה מ 2013).

    

5. המנוח הלך לבית עולמו ביום 8.2.16, ואילו המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 29.5.20.

    

   המערער הגיש תביעה לקיום צוואת 2013 (ת"ע 20063-12-13) והתנגדות לקיום הצוואה ההדדית (ת"ע 20489-12-16) ואילו המשיבות בבית משפט קמא שהיו האלמנה והבת י. (ולעצם עובדה זו נתייחס בהמשך הדברים) הגישו תביעות לקיום הצוואה ההדדית (ת"ע 20170-12-16) והתנגדות לקיום צוואת 2013 (ת"ע 20437-12-16).

    

   מעת שהבאנו את רקע הדברים ומסגרתם נבוא ונרד לפרטיהם -

    

    

    

   הצוואה ההדדית

    

6. המנוח ואלמנתו ערכו צוואה הדדית ביום 21.7.02. הצוואה ההדדית נערכה במסמך אחד, ובמסגרתה ציוו המנוחים את כל רכושם האחד למשנהו. וכן הוסיפו וקבעו, בהוראה על דרך יורש אחר יורש, כיצד יחולק רכושם בין בנותיהם לאחר אריכות ימי שניהם – כאשר עיקר ההוראה היא כי העיזבון יעבור אחר פטירת שניהם לשלוש הבנות י., ג. וד. ז"ל בחלקים שווים. ובלשון הצוואה -

    

   "אנו מצווים את עיזבוננו לאחר אריכות ימי אחד מאיתנו לבן הזוג או לבת הזוג הנותר/ת בחיים ולאחר אריכות ימי שנינו אנו מצווים את עיזבוננו לשלוש בנותינו י., ד. וג. כדלקמן:... "

   (סע' 2 צוואה ההדדית; וכאן בהמשך הדברים בא פירוט נכסים שונים והוראות שונות בקשר אליהם - הערה שלנו)

    

   עוד צוין בצוואה ההדדית, כי המצווים אינם מצווים דבר לבתם מ. כיוון שכבר נתנו לה מרכושם בחייהם וכי החלק שניתן לה עולה בשוויו על חלקן של כל אחת משלוש הבנות האחרות ובלשון סע' 4 לצוואה ההדדית -

    

   לביתנו מ. א. ת.ז... איננו מצווים כל חלק מעיזבוננו היות וכבר בחיים אני נ. העברתי למ. את הזכויות שיש לי בחלקה *** בגוש *** ושלדעתי זכויות אלה עולות בשווין על חלקן של כל אחת משלוש בנותינו האחרות הנוחלות על פי צוואה זו.

   לשם הזהירות ובמידה ובתנו מ. טרם השלימה העברת זכויותיה בחלקה *** בגוש *** על שמה הרי אנו מצווים לה את כל הזכויות בחלקה *** בגוש ***.

    

   בסע' 9 לצוואתם ההדדית הוסיפו המצווים וציינו –

   "צוואתנו זו היא רצוננו המוחלט האחרון ואין לאף אדם רשות לערער עליה לאחר מותנו או מות מי מאתנו"

    

7. ביום 3.12.08, כשנתיים לאחר כניסת תיקון 12 לחוק הירושה לתוקפו, וכשש שנים לאחר עשיית הצוואה ההדדית, הפקידו המנוחים את הצוואה ההדדית אצל הרשם לענייני ירושה. ההפקדה נעשתה לאחר שהמנוחים קיימו התייעצות בעניין הצוואה עם עו"ד ספירשטיין, ומעת שמצאו כי זו מבטאת אף את רצונם העכשווי החליטו להותירה כלשונה ואף להפקידה, כאמור (ודוק, ההפקדה נעשתה אף שבין לבין בתם ד. ז"ל הזוכה בחלק מעיזבונם בתורת יורש אחר יורש, הלכה לבית עולמה).

    

8. אלא שביום 15.1.13 ערך המנוח צוואה חדשה (להלן- הצוואה מ- 2013) המבטלת את צוואתו ההדדית, כפי שצוין במפורש בפתיחתה –

    

   "זוהי צוואתי האחרונה וכל צוואות אחרות הקודמות לה או שיטענו לקיומן בטלות ומבוטלות בזה ואין להן כל ערך או נפקות חוקית, לרבות צוואתי המשותפת עם אשתי הגב' נ. ק. ת.ז... אשר נחתמה לפני כ – 10 שנים" (סע' 1 לצוואה מ 2013)

    

   בצוואה זו ציווה המנוח את כל עזבונו ונכסיו לנכדו ד., המערער, בנה של בתו מ., וזאת בתנאי שישלם לשישה מנכדיו האחרים, המנויים ומפורטים בצוואה, 100,000 ₪ לכל אחד (ובסה"כ 600,000 ₪).

    

   כן ציין המנוח מפורשות כי לבנותיו מ., י. וג. הוא אינו מוריש דבר (סע' 5 לצוואה מ- 2013).

    

9. ביום 12.11.13, וקודם ששינה המנוח את צוואתו ההדדית, הוא הודיע על ביטולה לאפוטרופוס לרכוש של האלמנה (אף כי ראוי לציין כי האפוטרופוס לרכוש טען כי לא קיבל כל הודעה שכזו). לצורך הדיון כאן אנו נניח כי הודעה כאמור נשלחה, כפי שהונח, לכאורה, בפסק דינו של בית משפט קמא.

    

   תמצית טענות הצדדים בבית משפט קמא

    

10. כאמור, בבית משפט קמא הוגשו תביעות לצו קיום צוואה והתנגדויות בהתאם – המערער ביקש לקיים את הצוואה מ- 2013 ואילו האלמנה ו-י. (בעמדתן תמכו גם האפוטרופוסים לדין ולרכוש של המנוחה), ביקשו לקיים את הוראות הצוואה ההדדית.

     

11. לטענת המערער יש לקיים את צוואתו האחרונה של המערער, הצוואה מ 2013, שכן המנוח לא היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית. הצוואה ההדדית נערכה טרם תיקון 12 לחוק הירושה, היא צוואה השותקת בכל הקשור לביטולה, לפיכך ומכוח ההלכה שנפסקה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זמיר (בע"מ 10807/03 זמיר אליקום נ. רות גמליאל (2007)) הרי שצוואה הדדית "שותקת" שנכתבה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה אין בה ללמד על הסתמכות של מי מעורכיה על הכתוב בה. משאין הסתמכות, אין בסיס למנוע את שינויה או ביטולה על ידי אחד מהמצווים.

     

    עוד טען המערער, כי אף ככל שיש להחיל בנדון את הוראות תיקון 12 לחוק (נוכח ההתייעצות שערכו המנוחים עם עוה"ד ספירשטיין, ומשום שמצאו כי זו מבטאת אף את רצונם העכשווי ואף החליטו ליתן לה משנה תוקף ולהפקידה), הרי שיש לקבוע כי מולאו הוראות חוק הירושה (סע' 8 א (ב)(1) לחוק) בכך שנמסרה הודעה בכתב כדין למצווה האחר, ובנדון האלמנה, על ביטול הצוואה ההדדית.

     

    בפן העובדתי, טען המערער, כי ביום מסירת ההודעה הייתה האלמנה במצב קוגניטיבי המאפשר לה להבין את מהות ההודעה ולערוך צוואה אחרת ככל שרצונה בכך. וגם אם תאמר כי האלמנה לא הייתה במצב כשיר לעריכת צוואה חדשה הרי שהדבר דומה למתואר בסעיף 8 א (ב)(2) לחוק הירושה שעניינו שינוי צוואה הדדית לאחר פטירת אחד מהמנוחים, ויש לראות בהודעת המנוח כהודעה על כוונתו להסתלק מכל מה שיירש מאלמנתו על פי צוואתה.

     

12. המשיבה 2, י., טענה מנגד שאחותה מ., אמו של המערער וזו אשר הוריה לא ציוו לה מאומה בצוואתם ההדדית, ביקשה לאיין את הצוואה ההדדית בעצה אחת עם המערער, וכך השפיעו מ. והמערער יחדיו על המנוח השפעה בלתי הוגנת לשינוי הצוואה ההדדית. י. הוסיפה והציגה לעניין זה מסמכים שונים המלמדים, לטענתה, כי המנוח היה מעוניין בקיום הצוואה ההדדית אך אחותה מ. הפעילה עליו לחצים לשנותה.

     

13. בפן המשפטי הוסיפה י. וטענה כי אין מדובר כלל בצוואה שותקת שכן בסעיף 9 לצוואה ההדדית הדגישו המצווים כי צוואה זו מהווה את רצונו האחרון של כל אחד מהם ואין לאף אחד רשות לערער על כך. הוראה זו מהווה לדידה הוראה שאינה מאפשרת ביטול, שכן אין האחד יכול לבטל את החלטתו של האחר להוריש לו את חלקו.

     

14. עוד נטען, שהפקדת הצוואה נעשתה לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 12, והתנהלות הצדדים מצביעה על כך שיש להחיל על המקרה את הוראות תיקון 12 לחוק הירושה הרואות בעצם הכנת צוואה הדדית משום הסתמכות של בני הזוג המצווים על הוראותיה ועל כך שכל אחד מהם מחויב להוראותיה ולא יבוא לשנותן. בהמשך לכך, אין מקום להכיר בהודעת המנוח הנטענת (והמוכחשת) בדבר ביטול הצוואה, שכן האלמנה הייתה אותה עת פסולת דין ולא הייתה לה את היכולת הקוגניטיבית להבין את משמעויות מסירת ההודעה וממילא אף לא היה באפשרותה לפעול כדי לשנות את צוואתה.

     

15. לטענת י. הצוואה המאוחרת פוגעת בחופש הציווי של האלמנה, שהסתמכה על כך שאם המנוח ילך לעולמו היא תזכה בעיזבון ולאחר מכן יזכה מי שפורט כיורש אחר יורש, לא הייתה כל הסכמה להנחיל את חלקו של המנוח למערער, דבר שעמד בניגוד מוחלט למוסכם בצוואה ההדדית עליה חזרו הצדדים בשנית עת הפקידו אותה אצל הרשם לענייני ירושה לאחר תיקון החוק.

     

16. האפוטרופא לרכוש של האלמנה, עו"ד ענת גריכטר, צידדה בטענותיה של י. וטענה כי אכן הצוואה ההדדית כוללת סעיף הסתמכות ואין אפשרות לשנותה. לטענתה, בשנת 2009 פנו הצדדים לעו"ד ספירשטיין ובמסגרת המפגש עמה והייעוץ שניתן להם אחר שנמצא כי הם עודם עומדים ומבקשים לקיים את הוראות הצוואה ותנאיה, הופקדה הצוואה ההדדית אצל הרשם לענייני ירושה. כאמור, מועד הפקדה היה לאחר כניסת תיקון 12 לתוקף, לפיכך יש לראות בה צוואה שהסתמכו על תוכנה ולא ניתן לשנותה, כך בוודאי אחר שהאלמנה הפכה לחסויה הנזקקת לאפוטרופוס לענייני רכושה. עוד נטען כי הוראת "יורש אחר יורש" שבצוואה ההדדית מגבילה את האפשרות לשינוי הצוואה.

     

    אף האפוטרופוס לרכוש הוסיפה וטענה כי הבת מ. עשתה כל אשר לאל ידה על מנת לסכל את הצוואה ההדדית ושינויה נעשה תוך "הסתה הטעיה ותחבולה".

     

17. האפוטרופא לדין של האלמנה, עמותת רעות אפוטרופסות, ביקשה להוסיף ולטעון כי המנוח התגורר עם אשתו עד ליום מותו, והדגישה שיש להגן על הצוואה ההדדית מאחר שלא היה באפשרות האלמנה להבין את משמעות החזרה של המנוח מהצוואה ההדדית במועד בו נעשתה הצוואה המאוחרת, מאחר שלקתה באלצהיימר.

     

    פסק דינו של בית משפט קמא

     

18. בית המשפט קבע כי הצוואה שנערכה על ידי המנוחים במשותף היא "צוואה משותפת הדדית", היינו צוואה בה ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני, והסדרים אלו לא היו נערכים ללא אלמנט ההדדיות שבצוואה.

     

    בית המשפט נתן דעתו לשאלה האם קיימת אפשרות לשנות צוואה הדדית שנערכה קודם לתיקון מס' 12 לחוק, וקבע כי ההלכה אומנם התירה את זכות החזרה בצוואה הדדית (עניין זמיר הנ"ל), ואולם הפסיקה עסקה במצב בו אחד מבני הזוג נפטר והצד שנותר בחיים הוא זה המבקש לשנות את הוראת הצוואה ההדדית, לאחר שירש את בן הזוג האחר: ואילו במקרה הנוכחי השינוי נעשה בחיי בן הזוג, קודם שהמשנה ירש את בן זוגו, שעודו בחיים, אך מאידך בן הזוג אינו מסוגל להגיב לשינוי נוכח מצבו הקוגניטיבי.

     

19. בית המשפט מצא כי תיקון מס' 12 אומנם אינו חל, לכאורה, על הצוואה ההדדית דנן שנערכה קודם לתיקונו, ואולם לסברתו במקרה הנוכחי, נוכח העובדה שבשנת 2009, אחר תיקון החוק, התייעצו הצדדים לצוואה עם עו"ד ספירשטיין, שהעידה כי הצדדים הגיעו למסקנה שהצוואה מבטאת את רצונם וברצונם להותירה על כנה, הרי שניתן לראות בהחלטת הצדדים להותיר את הצוואה על כנה, "כאשרור מחדש של הצוואה. משכך, ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה" (סע' 52 לפסק הדין).

     

20. בית המשפט סבר כי נוכח העובדה שלאחר ההתייעצות המשפטית, המנוח הפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה הרי ש"הצעד של הפקדת הצוואה הוא צעד שמצביע על רצונו של המנוח שהצוואה תקוים ויש בו מצג של גמירות דעת" (סע' 56 לפסק הדין). מתוך קביעתו כי יש לראות בצוואה ההדדית כמעין צוואה שהוכנה לאחר התיקון לחוק, נוכח הנסיבות הנזכרות, הוסיף בית המשפט וקבע כי ההודעה שנשלחה לאפוטרופוס לרכוש של האלמנה בעניין הנדון בדבר ביטול הצוואה ההדדית אינה עונה לדרישות החוק לאחר תיקונו, שכן כל עניינה של ההודעה הוא בידיעת השותף לצוואה על רצונו של השותף השני לבטל הצוואה היינו "נדרשת מסירה בת פועל". דהיינו: מסירה שתביא את דבר הביטול על השלכותיו לידיעת השותף לצוואה, על מנת שישקול איך יצווה את עזבונו, מה שאין כן במקרה דנן בו הייתה המשיבה חסרת כושר קוגניטיבי להבין את הדברים וליצור צוואה חדשה.

     

21. במקרה הנוכחי, מסירת הודעה למי שנמצאת במצב קוגניטיבי ירוד וסובלת ממחלת האלצהיימר, אינה בגדר מסירה קונסטרוקטיבית. האלמנה לא הייתה מסוגלת להבין שצוואתה ההדדית בוטלה, כך שבפועל, האלמנה נותרה ללא צוואה המצווה לה את רכוש המנוח וללא יכולת לשקול את צעדיה ו/או לעשות צוואה חדשה נוכח ידיעה זו (סע' 57-58 לפסק הדין).

     

22. עוד נקבע כי במקרה הנוכחי, כאשר הצוואה ההדדית מנוסחת במסמך אחד ובלשון רבים, המצג שיצרו הצדדים לצוואה הוא כי מדובר במסמך שנעשה בעצה אחת ותוך הסתמכות הדדית על הוראותיה, כאשר הדבר מקבל משנה תוקף לנוכח אשרור הוראות הצוואה אחרי התייעצות עם עו"ד. משכך, ניסוח צוואה חדשה רק ע"י אחד השותפים, מבלי ששותפתו לצוואה ההדדית יודעת על המעשה ומבינה את משמעותו ואת ההשלכות שלו, הוא מעשה הפוגע בעקרון ההסתמכות וגם בחופש ההורשה של השותפה (סע' 60 לפסק הדין).

     

23. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה ניתן לדמות את המקרה הנוכחי למצב שדומה לשינוי צוואה לאחר פטירת אחד מהמצווים, שכן, במקרה הנוכחי, הצוואה המאוחרת נעשתה כאשר השותפה לצוואה ההדדית עודנה בחיים, אולם קוגניטיבית היא אינה יכולה להגיב לביטול. כאשר שותף לצוואה מחליט לחזור בו מהוראות הצוואה ההדדית, לאחר מות השותף, באפשרותו להחליט כיצד הוא עצמו ינהג ביחס לעיזבון שהנחיל לו שותפו. באפשרותו לעשות צוואה חדשה בכפוף לכך שיחזיר את מה שקיבל כתוצאה מהצוואה ההדדית. ההחלטה בידיו ואין בה כדי לפגוע במי ששותף לצוואתו.

     

24. מתוך שכך, קבע בית המשפט כי בנדון לא היה באפשרות המנוח לחזור בו מהוראות הצוואה ההדדית, מאחר שלא היה באפשרותו ליידע את השותפה לצוואה בדבר רצונו לחזור בו מהוראותיה. ביטול הצוואה ההדדית מהווה פגיעה באינטרס ההסתמכות של השותפה, ויש בו כדי לפגוע פגיעה מהותית ברצונה להנחיל את עיזבונה על פי צוואתם, או על פי צוואה שלה.

     

25. בית המשפט קמא לא הסתפק בניתוח המשפטי המפורט לעיל והוסיף והתייחס גם לטענת המשיבים לפיה המנוח רצה להותיר את הצוואה ההדדית על כנה למרות עריכת צוואתו המאוחרת, וזאת בשל לחץ או כפיה מצד אחרים. בית המשפט סקר הן את המכתב ששלח המנוח למדור תביעות ברחובות והן את המכתב שנשלח למבקר המדינה, מהם עולות טענותיו כי אוים על ידי בתו, מ., אמו של המערער, שחפצה הייתה לרשתו. בית המשפט הסיק מהאמור במכתבים הנזכרים כי אכן המנוח חזר והצהיר כלפי כולי עלמא שרצונו ביחס לעיזבון בא לידי ביטוי בצוואה ההדדית שעשה יחד עם המנוחה ולא בצוואה מאוחרת יותר (סע' 66-67 לפסק הדין). כך נמצא כי המסמכים המעידים על חששו של המנוח מפני אימו של המערער, והיעדר הפקדה של הצוואה המאוחרת והגורם שניסח את הצוואה (עו"ד שפוטר מתפקידו טרם עריכת הצוואה), הם נתונים שיש בהם כדי להטיל ספק באם הצוואה האחרונה משקפת את רצון המנוח.

     

26. מכלל האמור הורה בית המשפט על ביטול הצוואה המאוחרת משנת 2013 ועל הותרת הצוואה ההדדית על כנה. בית המשפט הוסיף וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

     

    ***

27. קודם שנבוא ונפרט את טענות הצדדים כפי שעלו בערעור שלפנינו, ראוי שנוסיף מספר הערות –

     

    האחת - באופן מפתיע, אף שהדיון בבקשות לקיום הצוואות וההתנגדויות לקיומן נוהל לפני בית משפט קמא משך כשבע שנים, באף אחת מהתביעות הבת ג. שהיא זוכה ע"פ הצוואה ההדדית מכוח תניית "יורש אחר יורש" לא צורפה כבעלת דין !

     

    לעניין זה יכולה הייתה להיות השלכה משמעותית ביותר על ההליך הערעורי שלפנינו ואפשר שהיה בה להצדיק השבתו של ההליך לבית משפט קמא, על אף חלוף השנים, ואולם מעת שג., אשר צורפה כצד להליך הערעור, ציינה כי היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ואף אנו מצאנו, כפי שיפורט להלן בהרחבה, כי אין מקום להתערב בתוצאות פסק הדין, ומעת שג. עצמה לא מצאה לערער על אי צירופה להליך בבית משפט קמא, לא מצאנו מקום להחזיר את ההליך לדיון מחודש לפני בית משפט קמא תוך צירופה של ג. להליך שלפניו, ושמיעת טענותיה.

     

    השנייה – אחר שניתן פסק דינו של בית משפט קמא, הוגש ערעור בעניינו (עמ"ש 72893-12-20), ובדיון שהתקיים לפני ערכאת הערעור ביום 27.10.21 נפסק כי יש להחזיר את ההליך לבית משפט קמא על מנת שידון בטענת המשיבה י. להשפעה בלתי הוגנת, טענה שלא התבררה די צורכה בפסק הדין. ואולם אחר שהושב ההליך לבית משפט קמא, חזרה בה המשיבה י. מטענתה להשפעה בלתי הוגנת והערעור על פסק הדין גופו שב לפתחינו. יש לציין כי ג., שלא השתתפה בדיונים בבית משפט קמא, הודיעה כי ככל שהערעור לא ידחה, הרי שהיא עומדת על זכותה לטעון לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ושמיעת ההליך מחדש כפי שנקבע בעמ"ש 72893-12-20.

     

    תמצית טענות המערער

     

28. המערער כיוון טענותיו לעניין אחד בלבד – קביעתו של בית משפט קמא בסעיף 52 לפסק דינו ולפיה הוראות תיקון מס' 12 לחוק הירושה חלות בנדון. וביתר שאת קביעתו של בית משפט קמא כי –

     

    "ניתן לראות בהחלטת הצדדים (צ"ל – באשר) לצוואה בשנת 2009 להותיר את הצוואה על כנה, כאשרור מחדש של הצוואה. משכך, ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה" (סע' 52 לפסק הדין)

     

     

    לטענת המערער, קביעתו של בית משפט קמא לפיה בעצם העובדה שבשנת 2009 פנו המנוחים ליעוץ משפטי בנוגע לאפשרות לשנות צוואתם מהווה "אשרור מחדש של הצוואה ההדדית" היא "קביעה קיצונית ודרמטית, תקדימית ונדירה אשר עומדת בניגוד מוחלט לחוק הירושה" (סע' 21 לכתב הערעור). לטענת המערער, מקום בו לא נחתם באותו מעמד כל מסמך ואותה פגישה אינה עולה לכדי אחת מארבע הדרכים שקבע המחוקק בחוק לעריכת צוואה, לא ניתן לראות באותה פגישת ייעוץ כמעמד המשנה את מעמדה של הצוואה ככזו שנערכה לפני תיקון 12 לחוק הירושה. עוד טען המערער בעניין זה, כי שגה בית משפט קמא עת ראה בפגישת ייעוץ משום "אשרור" הצוואה וזאת כאשר "אשרור" צוואה קודמת אינו נמנה על אחת מארבע הדרכים לעריכת צוואה.

     

29. יתר על כן, לטענתו, יש בקביעה זו משום מתן סעד שכלל לא התבקש בכתב התביעה של המשיבות (ושוב - המשיבות בהליך קמא היו המנוחה ו-י. בלבד), שכן, כלל לא התבקש על ידן סעד שעניינו אשרור הצוואה משנת 2009.

     

30. שגה בית משפט קמא ביישום הלכת זמיר, הקובעת כי עקרון ההסתמכות אינו חל ביחס לצוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון מס' 12, כאשר הצוואות שותקות באשר לעצם האפשרות לשנותן.

     

    תמצית טענות המשיבה 1 - ג.

     

31. ג. סובלת מעיוורון ומתגוררת מזה שנים בנכס המהווה את עיקר עזבון המנוחים. ג. ייצגה את עצמה בהליך הערעור ובעיקרו של דבר סמכה ידיה בכתב תשובתה על פסק דינו של בית משפט קמא (ראו עמדתה בפרוטוקול הדיון לפנינו מיום 27.9.23 עמ' 8 ש' 11-13). בתשובתה לערעור עמדה ג. על מערכת היחסים הקשה שבין אחיותיה לבין עצמן, אך לגופם של דברים הצטרפה לטענות אחותה המשיבה י., אשר יפורטו להלן.

     

32. ג. הוסיפה וטענה אף כנגד חלק מההוראות בצוואה ההדדית הנוגעות לחלקה של אחותה ד. ז"ל בצוואה, וטענה כי זו רצתה להעביר לה את חלקה, אך בשל אונס והשפעה בלתי הוגנת מצד אחותה, המשיבה י., ציוו לבסוף המנוחים את עיזבונם לשלוש האחיות בחלקים שווים. כאן נציין כי מעת שלא הוגש ערעור מצד ג. על פסק הדין ומעת שג. הבהירה לפנינו כי היא אינה מבקשת להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא – לא מצאנו וממילא אף אין באפשרותנו להתייחס לטענתה הנזכרת.

     

33. לטענת ג. יש לבטל את הצוואה המאוחרת מ 2013 שכן זו נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של אחותה מ., וטענה כי אביה המנוח טען בפניה כי מ. מתעללת בו ובמנוחה. לטענת ג. כתיבת הצוואה מ 2013 לטובת המערער, בנה של מ., הורתה בפחדו של המנוח מ- מ. המתעללת. מיד יאמר, כי טענה זו לא התבררה בבית משפט קמא שכן לא נטענה בסופו של יום על ידי המשיבות באותו הליך (י. והמנוחה באמצעות האפוטרופוס לדין) ומתוך שכך איננו מוצאים לדון אף בה.

     

    תמצית טענות המשיבה 2 - י.

     

34. בדין פסק בית משפט קמא את אשר פסק, וקביעתו תואמת אף את עמדת הגורמים המקצועיים בתיק – האפוטרופוס לרכוש והאפוטרופוס לדין של המנוחה. בדין החיל בית משפט קמא את הוראות תיקון 12 לחוק הירושה על הצוואה ההדדית, משהוכח כי לאחר התיקון התייעצו המנוחים עם עורכת דין ולאחרי כן אף הפקידו את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה.

     

35. עריכת צוואת 2013 ע"י המנוח, המבטלת את הצוואה ההדדית, נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב, בהיותה של אלמנתו חסויה ובהעדר כל אפשרות מצידה להתייחס באופן ענייני להודעת הביטול שלו. נזכיר, כי האפוטרופוס לרכוש של המנוחה טען כי לא התקבלה כל הודעת ביטול אצלו – אך לא על עמדתו זו מבוססת תשובת המשיבה.

     

36. בדין קבע בית משפט קמא כי הנסיבות שהוכחו לפניו יש בהן להטיל ספק באם הצוואה מ 2013 אכן משקפת את רצון המנוח (סע' 72 לפסק הדין). הן מכתבו של המנוח מיום 5.11.09 לראש מדור אגף תביעות ברחובות והן מכתב התלונה שהגיש למבקר המדינה ביום 4.9.11 המעידים על חששו הרב מהבת מ., והן העובדה שהצוואה מ 2013 -בניגוד לקודמתה- לא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה, כמו גם העובדה שצוואה זו נוסחה ע"י עו"ד שהמנוח בעבר פיטר מתפקידו, כל אלה מלמדים כי מסקנתו זו של בית משפט קמא נטועה היטב בנסיבות העניין.

     

37. בנדון נוכח הוראת סע' 9 לצוואה ההדדית אין לראותה כ"צוואה שותקת", אלא כצוואה אשר עורכיה הסכימו שלא לשנותה. לבד מכך הלכת זמיר עסקה בצוואות הדדיות עם הוראות "יורש במקום יורש" ומתוך שכך לא קמה בעניינה כל הסתמכות, לא כן בנדון בו עסקינן בצוואה הדדית עם הוראת "יורש אחר יורש" שמשמעותו כי המנוחה ביקשה שהמנוח יירש אותה אחר אריכות ימיה, אך גם הסתמכה על כך שלאחר אריכות ימיו יעבור הרכוש המשפחתי לבנותיהם בחלוקה שהוסכמה בין המנוחים. אילו ידעה המנוחה כי בכוונת המנוח להפר את ההסכמה משותפת לא הייתה חותמת על הצוואה ההדדית. לבד מכך גם בפסק הדין בעניין זמיר הבהיר בית המשפט כי ניתן יהיה להגביל כוחו של מצווה בצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו בשל עקרון תום הלב.

     

    דיון ומסקנה

     

38. כפי שהקדמנו וציינו, לסברתנו יש לדחות את הערעור ולהותיר את קביעת בית משפט קמא לפיה יש לקיים את הצוואה ההדדית ולקבל את ההתנגדות לקיום צוואת 2013.

     

39. לטעמנו זו התוצאה המשפטית המתבקשת בין אם נתייחס לצוואה ההדדית כצוואה שנערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה (שאז ממילא הוראות החוק באשר לאופן ביטולה אינן חלות עליה; וראו לעניין זה, כדוגמה - ת"ע (ב"ש) 19940-12-12 פלונית נ. אלמוני (2016)), ובין אם נראה בה צוואה אשר יש להחיל לגביה את הוראות תיקון 12 לחוק הירושה נוכח אישור המנוחים כי הם מעוניינים ליתן משנה תוקף לצוואתם במועד פגישתם עם עו"ד ספירשטיין באמצעות הפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה.

     

    להלן נבהיר הדברים בהרחבה.

     

    המצב המשפטי טרם תיקון 12 לחוק ופסיקת בית המשפט העליון בעניין זמיר

     

40. משך שנים קודם לתיקון 12 לחוק הירושה העלו מלומדים והשופטים בערכאות השונות את התהייה האם צוואות הדדיות מקימות זכות הסתמכות של עורכי הצוואה לבל תשונה על ידי עורכה האחר. הועלו סברות לכאן ולכאן – מחד, נטען כי לב ליבה של הצוואה הוא החופש של עורכה לשנותה בכל עת שיחפוץ וממילא קשה להלום דגם של צוואה המונעת מעורכה לשנותה, וכדברי כב' הש' א. ברק בעניין מלמד –

     

    "כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה... הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סע' 8 לחוק הירושה)..." (ע"א 4402/98 מלמד נ. סלומון (1999) מתוך שכך נקבע בפסיקה מוקדמת יותר שאין כל הסתמכות בעצם עריכתה של צוואה הדדית – ראו, כדוגמה – ע"א 576/72 משה שפיר נ. צבי אריה שפיר (1973); ע"א 290/78 עוזיאל וינשנקר נ. אליאס אדלמן (1979))"

     

    ומאידך הוסיף באותה נשימה –

     

    "...החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה".בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (...)" (שם).

     

    מכאן אף באה קריאתו למחוקק, בספרו פרשנות במשפט, כרך חמישי - פרשנות הצוואה, תשס"א) עמ' 68-72 -

    "...ההסדר הקיים בכל הנוגע לצוואה המשותפת אינו מניח את הדעת...נראה לי כי היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - ייאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצוואה של יחיד - טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים"

    ואכן קריאתו של כב' הש' ברק נענתה על ידי המחוקק בתיקון מספר 12 לחוק, אך לכך נשוב בהמשך הדברים.

     

41. מכל מקום, ביחס לצוואות שנערכו קודם לתיקון 12 לחוק הירושה חלה ההלכה שנקבעה בעניין זמיר. בעניין זמיר נדרש בית המשפט לעניינן של צוואות הדדיות שנערכו קודם התיקון לחוק ואשר כללו הוראת "יורש במקום יורש" (ולא הוראת "יורש אחר יורש" כבעניין דנן). בית המשפט העליון פסק בדעת רוב (כב' הש' נאור והש' ג'ובראן כנגד דעתה של כב' הש' ארבל) כי ככל שהצוואות נערכו לפני התיקון לחוק הירושה הרי שבני זוג שכתבו צוואותיהם, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה. בעניין בני זוג שכאלה, ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת, לא ניתן להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. לפיכך, בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר. בצד האמור הוסיפה כב' הש' נאור הערה חשובה ביותר הנדרשת לענייננו -

     

    "עם זאת, יתכנו צוואות הדדיות אשר פרשנות ההסדר המשולב לא תפתור לגביהן את בעיית ההסתמכות. במקרים מעין אלה ניתן יהיה, כפי שהציע הנשיא ברק, להחיל את עיקרון תום הלב. עיקרון תום הלב הינו עיקרון על החולש על כל חלקיה של שיטת המשפט הישראלית, וזאת באמצעות סע' 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. גם בדיני הצוואות עשה בית משפט זה שימוש בעיקרון תום הלב בהקשר של הסתלקות יורש מחלקו בעיזבון (ראו רע"א 5103/95 דשת נ. אליהו, פד"י נג(3) 97 (1999)). אני סבורה כי ניתן לעשות שימוש בעיקרון זה במקרים הראויים לכך גם לצורך הגבלת כוחו של מצווה במסגרת צוואה הדדית לחזור בו מצוואתו... " (הדגשה שלנו; סע' 20 לפסק הדין של כב' הש' נאור)

     

    וברוח זו אף דבריו של כבוד השופט ג'ובראן בענין זמיר (בפסקה 6 לפסק דינו):

     

    "דרך אחרת שהוצעה להגבלת כוחו של המצווה לחזור בו מצוואתו היא באמצעות השימוש בעיקרון תום הלב..."

     

42. כאמור, דברים כגון דא נאמרו אף ע"י כב' הש' ברק הן בעניין מלמד הנ"ל והן בספרו בעניין פרשנות צוואה –

    "קושי נוסף הקיים הוא בגישה, כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי, ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עקרון תום הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי) את הצוואה" (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי - פרשנות הצוואה , תשס"א, עמ' 72)

     

    תיקון 12 לחוק הירושה והשלכותיו על הנדון

     

43. כאמור, חוק הירושה תוקן בתיקון מס' 12 והוספה לו הוראה בדבר צוואות הדדיות (חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, ס"ח 714; וראו את דברי ההסבר לחוק). הוראת החוק המתוקנת מגדירה צוואות הדדיות כצוואות הנערכות "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר", היינו היא קובעת כי בעצם עריכת צוואה הדדית קיימת הסתמכות של עורכיה האחד על משנהו כי לא ישנה את הוראות הצוואה. הוראת החוק קובעת כי "לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף", אלא בתנאים המפורטים בחוק: מסירת הודעה בכתב למצווה השני (שאז מתבטלות שתי הצוואות ההדדיות) או, אם נפטר אחד מבני הזוג, הסתלקות מהעיזבון והשבת הירושה. עוד נקבע, כי הוראות התיקון לחוק "לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו" (שם, סעיף 2 לתיקון החוק). כך צוין כי הוראות החוק האמורות יחולו "אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת" (סעיף 8א(ב)(2)(ג) לחוק).

     

44. לפיכך, בצוואות הדדיות בהן לא נקבע כל הסדר - לא במפורש, ולא במשתמע - באשר לכוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו, תחול, על צוואות שנערכו לפי התיקון לחוק ההלכה בענין זמיר, ועל צוואות שנערכו לאחר התיקון לחוק, ההסדר הקבוע בתיקון החוק, המגביל את הכוח לשנות את הצוואה.

     

45. ולענייננו - דומה שאין חולק כי בהוראות החוק המתוקנות קיימת לאקונה באשר למצב דנן, לפיו, בעוד שני בני הזוג בחיים, האחד מבקש לחזור בו מהצוואה ההדדית ולמסור הודעה על כך לבן זוגו, אך זה אינו בכשירות קוגנטיבית להבין ולקבל הודעה שכזו.

     

    נבוא, אפוא, ונבחן את השלכות הדין על הנדון.

     

    התייחסות לצוואה ההדדית כצוואה שנערכה לפני התיקון לחוק

     

46. אם נבקש ליישם הדין על הנדון, הרי שנוכח העובדה שעסקינן בצוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון בחוק הרי שמניעות של אחד מעורכי הצוואות לשנותן תקום אך ורק בהתקיים אחת מהאפשרויות הבאות – האחת, באם ניתן יהיה ללמוד מהוראות הצוואה או מנסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים מתחייבים שלא לשנותה, השנייה - כפי שנפסק בעניין זמיר ונשנה אצל המלומדים – אם נמצא מקום להורות על מניעות לשינוי הצוואה מתוך עקרון תום הלב.

     

47. בנדון איננו סבורים כי ניתן, כטענת המשיבים, ללמוד על רצון מצד המנוחים למנוע האחד ממשנהו לשנות את הצוואה מתוך הוראת סע' 9 לצוואה אשר זהו לשונה –

     

    "צוואתנו זו היא רצוננו המוחלט האחרון ואין לאף אדם רשות לערער עליה לאחר מותנו או מות מי מאתנו"

     

    שכן הוראת סעיף זה מתייחסת מפורשות ל"ערעור אחר מותנו" וכאן המנוח "ערער" על הצוואה עוד טרם פטירת המנוחה, ומכל מקום נראה כי סעיף זה מתייחס ליורשים ואין הוא מתייחס למניעה מצד המצווים עצמם לשנות את צוואתם.

     

48. אלא שבצד האמור, בנדון קיימות לסברתינו נסיבות משמעותיות אחרות אשר יש בהן למנוע את שינוי הצוואה ועיקרן – השינוי שאירע במצבה הקוגנטיבי של האלמנה, כבר משנת 2011, עת חלתה באלצהיימר ונדרשה למינוי אפוטרופוס לרכוש. מעת שכך, מתן אפשרות לצד האחר – המנוח, לשנות את צוואתו, דווקא בעת שהמנוחה מצויה במצב פגיע ונדרשת להגנה, נוגד לחלוטין את חובת תום הלב. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח התנהלותו של המנוח, אשר שלח הודעה בדבר שינוי הצוואה, בידעו, כי אין באפשרות המנוחה להבין פשרה של הודעה כאמור ואין באפשרותה להגן על ענייניה (או עניינן של בנותיה להן רצתה להוריש את רכושה) בפני הודעה כאמור.

     

49. כידוע הוראת סע' 61 (ב) לחוק החוזים (ח"כ) מחילה את חובת תום הלב לא רק עניינים חוזיים גרידא אלא על התנהלות אנושית משפטית לכל גווניה ובכלל זה עריכת צוואה. לסברתנו, לא ניתן להלום שצדדים יערכו צוואה הדדית בה יורישו את כלל רכושם האחד למשנהו בגדר "אני אבחר בך ואת בי תבחרי", ומעת שאחד השותפים לצוואה מנוע מלפעול ולהתייחס להחלטת חברו לחזור בו מההתחייבות ההדדית בצוואה, בשל כשירותו המוגבלת, יבטל חברו את הצוואה ההדדית דומה הייתה "חספא בעלמא" (כלי חרס שאין בו שימוש, ע"פ בבא בתרא לב,ב).

     

50. דומה כי כאשר העלו המלומדים את האפשרות למנוע חזרה מצוואה הדדית שנערכה קודם לתיקון החוק מחמת עקרון תום הלב כיוונו בדיוק למצב דברים שכזה – וכי יש לך חוסר תום לב גדול מזה, לשנות מן המוסכם כאשר חברך אינו יכול להגיב לכך ונמצא עומד וידיו קשורות? ודי שנצטט לעניין זה מהדברים שכתבו המלומדים אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת בספרם ירושה: עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, עמ' 308 –

    "לעומת זאת אם אחד מהמצווים נפטר לפני חקיקת תיקון מס' 12 לחוק הירושה או אינו כשיר לערוך צוואה חדשה במועד מסירת הביטול, תתכן פגיעה קשה בכיבוד רצונו של המצווה שנפטר או הבלתי כשיר, בין אם על ידי עצם מתן האפשרות למצווה השני לבטל את צוואתו ההדדית ובין אם עקב התוצאות של הדרכים הקבועות בסעיף 8 א (ב)(2) לחוק הירושה לביטול הצוואה ההדדית של המצווה השני וההשלכות של ביטול כאמור".

    יתר על כן, עצם הפקדת הצוואה ע"י המנוחים שניהם לאחר עריכתה, בשנת 2009 (הצוואה נערכה, כאמור, בשנת 2002), אצל הרשם לענייני ירושה כמו באה לחדש את הברית בניהם ולומר בזה בחרנו כך אנו רוצים - שנינו - ולזה אנו מחויבים בתורת הסתמכות הדדית.

     

    51. בכך לא די, עניין נוסף המחזק את חוסר תום הלב בפעולתו של המנוח בביטול הצוואה ההדדית נוגע לעניין מהותי מאוד שנזכר בה. בצוואה מבהירה המנוחה עצמה כי היא זו שנתנה לבתה מ. את הזכויות שהיו לה בחלקה אחרת וזאת עוד בחייה. מתוך שכך הוסכם על ידי שני המנוחים בצוואתם כי יתרת עזבונם יחולק בתורת "יורש אחר יורש" לשלוש בנותיהם הנותרות. ובלשון סעיף 4 לצוואה –

     

    לביתנו מ. א. ת.ז... איננו מצווים כל חלק מעיזבוננו היות וכבר בחיים אני נ. העברתי למ. את הזכויות שיש לי בחלקה *** בגוש *** ושלדעתי זכויות אלה עולות בשווין על חלקן של כל אחת משלוש בנותינו האחרות הנוחלות על פי צוואה זו. (הדגשה שלנו)

     

    ויש לתת את הדעת לניסוח המדויק של הצוואה - המנוחים מדגישים כי שניהם אינם מצווים מחלקם למ. "איננו מצווים כל חלק מעזבונינו..." ומאידך הסיבה לכך היא כי המנוחה היא זו שהעבירה כבר מחלקה בחייה למ. "אני נ. העברתי למ. את הזכויות שיש לי...". והנה אחר הדברים הברורים הללו והעובדה כי המנוחה כבר נפרדה בחייה מרכושה היא, בא המנוח ופועל באופן המאיין את כל התשתית עליה עמדה הצוואה ההדדית ואשר עליה הוסכם על ידי הצדדים יחדיו, מבטל את צוואתו ההדדית ומעביר את חלקו, שהיה מיועד כולו למנוחה דווקא לבנה מ., אחר שהובהר על ידי המנוחה שהיא מבקשת להימנע מכך אחר שהעבירה למ. את חלקה כבר מחלקה שלה ונכסיה שלה, היש לך חוסר תום לב גדול מכך?

     

    לטעמינו כלל הנימוקים המפורטים מעלה יש בהם להצדיק את מניעת ביטול הצוואה ההדדית על ידי המנוח מתוך עקרון תום הלב.

     

    52.והערה נוספת אותה ראוי להעיר בשולי הדברים - עצם קביעתו של בית המשפט העליון בעניין זמיר כי צוואות הדדיות שותקות שנערכו קודם לתיקון החוק אין בהן ללמד על הסתמכות בין של המצווים, עסקה בצוואה הדדית ובה הוראה של "יורש במקום יורש" שלפיה המצווה מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש אותו, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המצווה צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה - תם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (ראו הוראת סע' 41 לחוק הירושה). לא כן הדברים בהוראת "יורש אחר יורש", כבעניין דנן  – או אז, מוגבל היורש הראשון בכך שאינו יכול לצוות את הרכוש שירש לאחר זולת היורש שנקבע בהוראת הצוואה המורישה. מילים אחרות צוואה הכוללת הוראת "יורש אחר יורש" מטילה מחוייבות נוספת על היורש הראשון שאינה קיימת במקרה של הוראת "יורש במקום יורש" ואפשר שהוראת צוואה הדדית שכזו יוצרת הסתמכות אף ללא צורך בהפעלת עקרון תום הלב. מכל מקום, אנו איננו נצרכים להכריע בכך נוכח קביעתינו, כי בנסיבות העניין דנן יש בעקרון תום הלב בכדי למנוע מהמצווה האחד לשנות את צוואתו נוכח שינוי מצבו הקוגנטיבי וכשירותו לשינוי צוואה של הצד האחר.

     

    53. משלטענת המערער יש לראות בצוואה ההדדית כצוואה שנערכה לפני תיקון 12 לחוק, ומשקבענו, כי בנסיבות הנדון אין מקום להתיר חזרה ממנה מתוך עקרון תום הלב , ניתן לסיים את פסק דיננו כבר עתה.

         

        למעלה מן הצורך, נציין, כי ניתן היה להגיע לאותה תוצאה אף אם נתייחס לצוואה ההדדית שבנדון כצוואה עליה יש להחיל את הוראות תיקון מס' 12 לחוק, כפי שלמעשה קבע בית משפט קמא.

         

        התייחסות לצוואה ההדדית כאילו "אושררה" והתקבלה בשנית לאחר תיקון החוק

         

    54. המערער מיקד את ערעורו בקביעתו של בית משפט קמא בסע' 52 לפסק דינו לפיה –

         

        "ניתן לראות בהחלטת הצדדים (צ"ל – באשר) לצוואה בשנת 2009 להותיר את הצוואה על כנה, כאשרור מחדש של הצוואה. משכך, ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה" (סע' 52 לפסק הדין)

         

         

        לטענת המערער אין הליך הקרוי "אשרור צוואה" ואין בהפקדת הצוואה כעבור זמן ו/או הסכמת הצדדים על תנאיה של צוואה קיימת בכדי ליצור צוואה חדשה, שכן ארבע הן דרכי עריכת צוואה ואין בלתן, ו"אישרור" צוואה קיימת אינו נמנה עליהן.

        אלא שעל אף שצודקים ב"כ המערער המלומדים בדבריהם אלו, נראה כי כלל לא לכך כיוון בית משפט קמא, ונבהיר -

         

        מקריאת פסק הדין עולה, כי בית המשפט קמא כלל לא קבע כי נוצרה בנדון צוואה חדשה, אלא כל שקבע הוא כי הנסיבות בהן אחר תיקון החוק הגיעו עורכי הצוואה להתייעצות משפטית ואישרו לפני עורכת הדין שהאמור בצוואה ההדדית מקובל עליהם ואין הם מבקשים לשנות בה מאומה ובעצתה, אף הפקידו אותה באופן רשמי, יש בהן ללמד כי התגבשה אצלם הסתמכות על כך שאיש מהם לא ישנה את הוראותיה, הא ותו – לא!.

         

    55. לעניין אחרון זה ראוי שנביא מעדות עורכת הדין ספירשטיין עצמה לפני בית משפט קמא –

         

        "הם היו אצלי במשרד במועד הקודם ורצו להתייעץ איתי בנוגע לצוואה קימת שהיתה ואמרו לי "אנחנו רוצים לדעת אם אנחנו צריכים לעשות צוואה חדשה" ואז אמרתי להם שנעבור על הצוואה הקודמת ונבדוק, עברנו על תוכן הצוואה סעיף סעיף ושאלתי אם זה מה שהם רוצים, הם ענו בחיוב לכן אמרתי אם זה מה שאתם רוצים ולא עשיתם צוואה אחרת אחרי שווידאתי איתם, אז אמרתי שלפי החוק אין צורך לעשות צוואה חדשה, כי הצוואה הזו תקפה כל עוד אף אחד לא עשה צוואה אחרת וחבל שתהיה להם הוצאה כספית מיותרת כי זו צוואה טובה ותקפה. עוד הוספתי "אם אתם רוצים עוד יותר לתת תוקף לצוואה אתם יכולים להפקיד אותה אצל רשם הירושות, אם חלילה היא תאבד, או לא ימצאו ושם היא במקום בטוח ויש מי שיוציא את הצוואה אם קורה משהו"" (עמ' 4 ש' 3-11 לפר')

         

        וכן –

        "ש.הם הפקידו את הצוואה בדצמבר 2008, אמרת שהמלצת להם ללכת להפקיד את הצוואה. למה?

        ת.כי היה להם מאוד חשוב לדעת שהצוואה בתוקף וכדי להבטיח שבמידה ויקרה משהו, שהצוואה הזו לא תיעלם המלצתי להם להפקיד אותה...."(עמ'5 ש' 23-26 לפר')

         

        מתוך העדות הנזכרת, ומעצם העובדה שהצוואה הופקדה, הסיק בית משפט קמא לא רק שהוראות הצוואה ההדדית שיקפו את רצון המנוחים אלא אף את רצונם לקיים באופן הדדי את הוראותיה של צוואה זו, תוך הסתמכות האחד על משנהו לעניין זה. אנו סבורים כי מסקנה זו אכן עולה מתוך הנסיבות המתוארות.

         

    56. מעת שההסתמכות נוצרה לאחר תיקון 12 לחוק, ותיקון זה קובע כי מקום בו קיימת הסתמכות מתקיימים תנאים ואופנים בהם ניתן לשנות צוואה הדדית, יש לבחון האם עמד המנוח בתנאים אלו שנקבעו בחוק לצורך שינוי צוואה הדדית או ביטולה.

         

        בית משפט קמא מצא כי התנאים הנדרשים בחוק לא התקיימו, שכן המנוח מחוייב היה ליתן הודעה בכתב על כוונתו לבטל הצוואה, הודעה שתכליתה לאפשר למצווה האחר לשנות או לחזור בו מצוואתו שלו באם הוא חפץ בכך. הודעה זו צריכה להיות קונסטרוקטיבית ובת פועל, היינו שאפשר יהיה לפעול ולהגיב בגינה ובעקבותיה, לא כך הדברים מעת שהודעה זו נמסרה לאלמנה בהיותה בחוסר כשירות משפטית כאשר מונה אפוטרופוס לרכוש על ענייניה. מסירת הודעה במצב דברים שכזה דומה למשחק במגרש נטול שחקנים – מילים אחרות, אין בה כל ממש. ר' בעניין זה דבריו של כב' הש' ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות" תשע"ו – 2016 עמ' 355:

         

        "כך למשל לא מן הנמנע שבית המשפט יפסול הודעת ביטול שמסר בן זוג לבן זוגו –שהפך פסול דין-בנסיבות שהביטול איננו מוצדק ועלול לפגוע בבן הזוג האחר או להיטיב את מצב בן הזוג המבטל וזאת בשל חוסר יכולתו של בן הזוג האחר לערוך צוואה בשל היותו פסול דין".

        דברים עליהם שב וחזר בעניין עמ"ש 36694-10-16 ב.א נ' י.ל.פ. (2017) –

        "בענייננו אין מחלוקת שהמנוח לא הודיע למנוחה על ביטול צוואת 91 שלו וגם אם היה מודיע, בהינתן מצבה המנטלי, לא מן הנמנע, שבית המשפט היה פוסל את הודעת הביטול"

        ממילא עולה המסקנה כי מעת שאחד מעורכי הצוואה ההדדית נמצא בחוסר כשירות אזי הודעה על ביטולה על ידי המצווה האחר לאו שמיה הודעה.

    57. ולסיום – המערער ניסה להביא ראיה מתוך הוראת סע' 8 א (2) (ב) לחוק הירושה כי לא ניתן לקבל את הטענה שלא ניתן לחזור מצוואה הדדית כאשר אחד מעורכיה הפך ללא כשיר. לטענתו מתוך הוראת החוק אתה למד כי מצווה יכול לחזור מצוואתו ההדדית אף אם בן זוגו הלך לבית עולמו (אם יחזיר את מה שזכה בו על פי הצוואה) ומתוך שכך הוא מבקש ללמוד קל וחומר – שניתן לעשות כן אם עודו בחיים אלא שאינו כשיר משפטית. ואולם לסברתנו אין הדין דומה לנדון, ונבהיר -

        ברי כי במצב בו אחד המצווים הלך לבית עולמו ניתן "לתקן" את העוול שנעשה לנפטר אחר לכתו מן העולם בכך שהמנה אותה העביר הנפטר למֵשָנֶה הצוואה חוזרת לעזבונו שלו, לא כן כאשר עסקינן במצווה חי, שלא הלך לבית עולמו ובעודו בחיים נגרעה כשירותו, ואין הוא יכול להגיב למעשה חברו המבקש לשנות מן הצוואה, כאן שותפו לצוואה ההדדית אינו מחזיר דבר, שכן עדיין לא זכה בדבר, אך מאידך שותפו הנ"ל, שאיבד את כשירותו, איבד את "עקרון הזכייה" או "רעיון הזכיה" עליה נסמך בעת עריכת הצוואה. מצב דברים שכזה מצדיק פגיעה בזכות המצווה האחר לשנות צוואתו בכל עת נוכח טעמים שביושר ועקרון תום הלב.

        ואם כן, נמצא כי אחת היא – בין אם הוראות סע' 8 א לחוק הירושה חלות על הצוואה ההדדית דנן ובין אם לאו – מנוע היה המנוח בנסיבות הקיימות לשנות את הצוואה ההדדית ויש לקיימה כלשונה.

    58. מעת שמצאנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ומעת שהמשיבה 1, ג., הבהירה כי היא מסכימה עם תוצאות פסק דין ואינה מבקשת לערער עליו אף שלא צורפה כנדרש כצד להליכים בבית משפט קמא אין צורך בבירור טענותיה הנוספות בעניין השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעריכת צוואת 2013.

    59. לפיכך לו תשמע דעתי יש לדחות הערעור.

        המערער יישא בהוצאות כל אחת מהמשיבות בסך של 15,000 ₪.

 השופטת הבכירה ורדה פלאוט, אב"ד

הנני מסכימה ומצטרפת לפסק דינו של כב' השופט וייצמן.

השופטת יעל מושקוביץ

1. אף אני מסכימה לתוצאת פסק דינם של חבריי, ואולם מבקשת אני להותיר בצריך עיון את השאלה שהועלתה בסעיף 57 לפסק דינו של חברי השופט ויצמן, בדבר מעמדה של צוואה הדדית שבוטלה על ידי אחד המצווים כאשר חברו עדיין בחיים אך הינו פסול דין ואינו יכול לשנותה אף הוא.

    

   1. יודגש כי אין לשאלה זו נפקות לעניין כאן, ואין להכרעה בה בכדי לשנות את הכרעתינו בנדון, שהרי לגישת המערער, מדובר בצוואה הדדית שנערכה לפני כניסתו של תיקון 12 לחוק ואין להחיל עליה את הוראות התיקון לחוק, ומשקבענו, כי מכוח עקרון תום הלב לא ניתן היה לשנותה בנסיבות כאן, הרי, שכאמור בפסק הדין, די היה בקביעה זו בכדי לדחות את הערעור.

       

      אלא משהמשיך חברי וניתח את מצב הדברים אף לאור טענת המשיבות לפיה יש לראות בצוואה ככזו שחל עליה עקרון ההסתמכות הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה, ולבחון אותה על פי המבחנים שנקבעו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מספר 12, אבקש להתייחס אף לעניין זה.

       

      1. ברור הוא, ובדין קבע כך בית המשפט קמא, כי מקום בו שני המצווים בחיים, אך אחד מהם הינו פסול דין, משלוח הודעה בדבר ביטול הצוואה ההדדית למי שהינו פסול דין, לאו הודעה היא והיא אינה עומדת בדרישות סעיף 8א (ב) (1) לחוק.

          

         וכעת השאלה היא, מה דינה של צוואה הדדית אותה מבקש אחד המצווים לבטל או לשנות, כאשר בן זוגו חסוי - כפי שטוען המערער כי היה בענייננו.

          

      2. ראשית אציין כי אין לקבל את כלל טענותיו העובדתיות של המערער וזאת נוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בסעיף 71 ו-72 לפסק דינו, קביעות עליהן לא ערער המערער כלל ועיקר, ולפיהן, מהראיות עולה ספק בדבר מידת מעורבותו של המנוח בניסוח הצוואה מ- 2013 (סעיף 71 לפסק הדין) ואף עולה ספק האם צוואה זו משקפת את רצונו החופשי של המערער (סעיף 72 לפסק הדין). נוכח קביעות אלה, עליהן לא הוגש ערעור, ספק באם ניתן היה לבסס קביעה לפיה צוואת 2013 נערכה על פי רצונו החופשי של המערער ותוך גמירות דעתו והאם אכן ביקש לשנות מן הצוואה ההדדית.

          

      3. אך אם נחזור לשאלה המשפטית המזוקקת – מה יעשה מי שערך עם בן זוגו צוואה הדדית (לאחר התיקון לחוק), ומבקש לחזור בו מהצוואה ההדדית או לתקנה כאשר בן הזוג האחר פסול דין. האם נכון לראות בבן הזוג החסוי כאילו נפטר, כטענת המערער כאן, ולפעול בהתאם להוראות סעיף 8א(ב)(2) לחוק, או שמא, מנוע המבקש כליל משינוי הצוואה וזו האחרונה הופכת חסינה משינויים.

          

      4. חבריי סברו כי מצב הדברים הוא האחרון, היינו, כי מקום בו אחד המצווים חסוי, לא רשאי המצווה האחר לשנות מצוואתם ההדדית. אני, לכשעצמי, איני בטוחה כי הרמוניה חקיקתית מאפשרת תוצאה זו והייתי מותירה את הדברים בצריך עיון.

          

         סבורני, כי מקום בו המחוקק התיר למצווה בצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו ההדדית אף לאחר שחברו, המצווה עמו, הלך לעולמו, הדעת נותנת כי יוכל לעשות כן אף טרם מותו של חברו כאשר הינו בחיים אך חסוי. איני רואה טעם משפטי או מוסרי, בשלו מצבו של החסוי הנותר בחיים יהא טוב יותר מכפי שהיה אילו היה הולך לעולמו (בשני המקרים אין הוא יכול לשנות בו מצוואתו), ולא מצאתי אינדיקציה בהוראות החוק לאותה "חסינות" שתקבל הצוואה ההדדית מקום בו שני המצווים בחיים אך אחד הפך חסוי.

          

      5. נראה, כי מלכתחילה, ביקש המחוקק שלא להגביל את אפשרות בני הזוג לשינוי הוראות הצוואה ההדדית ומטעם זה העניק זכות שכזו לבן הזוג הנותר בחיים אף לאחר מות חברו והדברים מתיישבים אף עם הוראת סעיף 8א(ג) ולפיה:

          

         "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."

          

         אכן, שאלת מעמדה של צוואה הדדית כאשר מבקש אחד מבני הזוג לשנותה טרם מות חברו אך כאשר הוא חסוי הינה שאלה שאין לה פתרון לשוני בהוראות החוק והיא אכן שאלה נכבדת. אך משאין צורך להכריע בה בנסיבות כאן, נראה כי נכון יהיה לדון ולהכריע בה במקרה המתאים ולכשנידרש לכך.

          

      6. מעבר להערה זו מצטרפת אני לכלל נימוקי חברי ולתוצאת פסק דינם.

          

         יעל מושקוביץ, שופטת

          

          

          

         סוף דבר

          

         הוחלט כמפורט בפסק דינו של כב' הש' ויצמן.

          

         הערעור נדחה.

         המערער יישא בהוצאות כל אחת מהמשיבות בסך של 15,000 ₪.

         העירבון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיבות בחלקים שווים על חשבון הוצאות המשפט.

         ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

          

          

          

         ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"ד, 02 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.

          

         ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד	צבי ויצמן, שופט	יעל מושקוביץ, שופטת