הלד נ' פנינת רמז בע"מ ואח'

לפני תביעה לפיצוי בטענה להפרת הסכם לביטול רכישת דירה והשבה.

במהלך פגישה אשר התקיימה בין הצדדים סוכם כי התובעים ירכשו דירה בפרויקט שקדמו הנתבעים תמורת סך של 1,450,000 ₪, כי תשולם מיידית מקדמה בסך של 100,000 ₪, וכי חוזה מפורט ייערך להסדרת הרכישה.

הסיכום הועלה על הכתב בפתקית ("צטעל'ה"), והתובעים החלו להעביר כספים, ברם חוזה מפורט לא נערך ובטוחות שלפי דין חייבים היו לקבל התובעים בגין עסקת רכישת דירה – לא נמסרו להם.

מספר שבועות לאחר מכן נתגלעו מחלוקות בקשר עם העסקה והצדדים הסכימו לבטלה. גם הסכמה זו באה לכדי ביטוי בפתקית בכתב יד ותו לא.

בהסכם הביטול ניתנה לתובעים התחייבות להשבת הכספים ששילמו בצירוף סכום נוסף בתוך 8 חדשים, ברם המועד שנקבע חלף, לתובעים הושב רק חלק קטן מהסכום שנקבע, והנתבעים הודיעו שאין בידם האפשרות להשיב כספים נוספים. התובעים עותרים אפוא לחיוב הנתבעים במלוא הסכום שנקבע בהסכם הביטול ובפיצוי נוסף על נזקים שנגרמו להם עקב הפרת ההתחייבות כלפיהם.

התובעים אינם מסתפקים בטענה להפרת ההתחייבות שניתנה להם, אלא טוענים שנפלו קרבן למעשה הונאה ומרמה והתנהגות חסרת תום לב מצד כלל הנתבעים. התנהגות שמצדיקה כשלעצמה השתת החבות בפיצוי על כלל הנתבעים.

הנתבעים אינם מכחישים את קיומו של חוב גדול לתובעים, אך כופרים בטענות למעשה הונאה, כופרים בטענות להתנהגות חסרת תום לב מצד מי מהם, וכופרים בטענה לחבותם האישית של נתבעים 2 ו-3.

לפיכך, כאשר מתברר שהתובעים רכשו דירה ושילמו בגינה מאות אלפי שקלים (!) בלי שייערך חוזה מפורט ובלי שתינתן להם בטוחה כמתחייב בדין, עומדת במוקד המחלוקות שאלת חבותם האישית של נתבעים 2 ו-3 להשבת הכספים לתובעים ולתשלום הפיצוי לו הם עותרים.

העובדות

1. התובעים הינם בני זוג.

   הנתבעת 1, פנינת רמז בע"מ (להלן: "החברה") הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, שנת 2016, עסקה בייזום פרויקטים של בנייה.

   הנתבע 2, חיים כהן (להלן: "כהן") הינו בעל השליטה ומנהלה של החברה.

   הנתבעת 3, תמר כהן (להלן: "תמר") הינה רעייתו של כהן.

2. במהלך 2015 – 2016 יזם כהן וקידם פרויקט לרכישת מגרש ובניית בניין הכולל דירות מגורים בשדרות רמז 6, בני ברק ("הפרויקט"). לשם קידום הפרויקט אף ייסד כהן את החברה.

   בסמוך למועדים אלו התעניינו התובעים באפשרות לרכוש דירה בבני ברק וכך נוצר קשר בין התובעים לבין כהן.

3. בתחילת חדש מאי 2016 (או בסמוך לכך) התקיימה פגישה בין הצדדים.

   הפגישה התקיימה בדירת מגוריהם של כהן ותמר ונכחו בה כלל הצדדים – התובע, התובעת, כהן ותמר.

   במהלך הפגישה הושגה הסכמה שלפיה ירכשו התובעים דירה בת 3 חדרים בקומה ב' בפרויקט ("הדירה") תמורת סך של 1,450,000 ₪. עוד הסכימו הצדדים כי התובעים ישלמו סך של 100,000 ₪ על חשבון התמורה וכי חוזה ייערך עד ליום 31.5.16.

   הסכמות הצדדים הועלו על הכתב במסמך קצר אשר נערך בכתב יד ("המסמך").

4. במהלך השבועות שחלפו לאחר עריכת המסמך, העבירו התובעים את התשלום שצוין במסמך, 100,000 ₪, ועוד הוסיפו והעבירו תשלומים נוספים בהיקף מצטבר של מאות אלפי שקלים.

   מאידך, במועד שחלף לא נערך כל חוזה מפורט, לא הוסדרה ההתקשרות לרכישת הדירה בפרויקט ולתובעים לא ניתנה כל בטוחה על הכספים ששילמו.

5. במהלך חדש יוני 2016, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים והושגה הסכמה לבטל את אותה עסקה לרכישת הדירה בפרויקט.

   כך, ביום 20.6.16, נערך ונחתם הסכם ביטול (להלן: "הסכם הביטול"), במסגרתו נקבע כי אותה זכות לרכישת הדירה בפרויקט תועבר לצד ג', משפחת פישר, ואילו לתובעים יוחזר בתוך 8 חדשים סך של 721,150 ₪ אותו כבר שילמו ובצירוף 80,000 ₪.

   הסכם הביטול, בדומה למסמך, נערך בכתב יד ונחתם על ידי התובעים ועל ידי כהן.

6. המועד אשר הוקצב בהסכם הביטול להשבת הכספים לתובעים חלף, אך בפועל הוחזר להם רק חלק קטן מהסכום עליו הוסכם.

   ניסיונות להגיע להסכמות לא צלחו וביום 21.11.18 הוגשה תביעה זו.

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

7. לטענת התובעים, הונו אותם הנתבעים, פעלו כלפיהם שלא בתום לב, הפרו את ההתחייבויות שניתנו להם ואף גרמו להם לנזקים.

   לפי גרסת התובעים, נתוני הדירה אשר התחייבו הנתבעים למכור לפי המסמך התבררו כשונים מנתוני הדירה בפועל, כאשר התברר ששטח הדירה קטן וגם נבנה בניין נוסף צמוד לדירה. על רקע זה, טוענים התובעים, נכרת הסכם הביטול ובמסגרתו התחייבות להשבת הכספים ששילמו.

   עוד טוענים התובעים שהסכם הביטול הופר בלי כל הצדקה שכן הושב להם סך של 100,000 ₪ בלבד, ובכך גם נגרם להם נזק גדול שכן בלי השבת הכספים ששילמו אין באפשרותם לרכוש דירה והם נאלצים לגור בשכירות.

   התובעים עותרים לחיוב בתשלום מלוא יתרת הסכום שנקבע בהסכם הביטול, 701,050 ₪, ובנוסף לכך פיצוי בגין 21 חדשים בהם נאלצו לשכור דירה ובסך מצטבר של 94,500 ₪.

   סכום התביעה הכולל הועמד בכתב התביעה על 795,650 ₪ (ככל הנראה בשוגג ובמקום סך של 795,550 ₪).

   התובעים טוענים שיש להשית את החבות לפי התביעה על החברה, ואף על כהן ותמר בטענה ששניהם מחויבים בהשבה, שניהם עשו יד אחת להונות את התובעים, שניהם התנהלו בחוסר תום לב כלפי התובעים ושניהם התעשרו על חשבון התובעים.

8. לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לתביעה, ככל שזו מתייחסת לכהן ותמר.

   לפי גרסת הנתבעים, בתקופה אשר חלפה לאחר עריכת המסמך נעשו ניסיונות לגבש הסכם מכר מפורט, אך אלו לא צלחו שכן התברר שאין לתובעים את היכולת לממן את ההתחייבויות שנטלו על עצמם לרכישת הדירה. לפיכך, טוענים הנתבעים, הוצע לתובעים להמיר את רכישת הדירה בפרויקט ברכישתה של דירה אחרת, קטנה וזולה יותר, בפרויקט אחר אשר קידם כהן ברחוב גולומב 5 בבני ברק ("פרויקט גולומב"). התובעים, כך טוענים הנתבעים, הסכימו להחלפה זו אך למרבה הצער בחלוף הזמן התברר שפרויקט גולומב נקלע למבוי סתום והכספים שהושקעו בו ירדו לטמיון.

   הנתבעים מודים בהתחייבות שניתנה לתובעים במסגרת הסכם הביטול ומודים שזו לא קוימה בשל קשיים אליהם נקלעה החברה. מאידך, כופרים הנתבעים בטענה לחבות אישית של כהן או של תמר. לשיטתם, כהן פעל בכל הנוגע לתובעים כנציג החברה בעוד תמר בכלל איננה מעורבת בכל עסקה עם התובעים ולכן ודאי שאיננה חבה להם דבר.

   ביחס לסכום התביעה, טוענים הנתבעים שלתובעים הושב סך של 150,000 ₪ (ולא הסך של 100,000 ₪ כטענת התובעים) וממילא שכופרים בטענה לחבות בפיצוי התובעים מעבר לאותה השבה לפי הסכם הביטול.

9. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם ובנוסף להם גם בתצהירי גב' רחל נוילנדר, מר יוסף נוילנדר ומר יואב אורן.

   הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירי כהן ותמר.

   בתום החקירות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

   דיון

10. התמונה המצטיירת בבחינת נסיבות העניין – מקוממת.

    פעם נוספת נמצא שרוכשי דירה מקבלן משלמים סכומי עתק על חשבון התמורה בלי הסדרה ברורה של הסכם הרכישה, ובעיקר – בלי קבלת הבטוחות לכספים המשולמים. מצב אותו בקש המחוקק למנוע לפני כיובל שנים לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (להלן: "חוק הבטחת השקעות").

    המצב אליו נקלעו התובעים, תשלום סכומי עתק במסגרת עסקה לרכישת דירה מקבלן בלי כל בטוחה וכאשר מסתמן שהחברה איננה פעילה ואין באפשרותה להשיב לתובעים את כספים, מחייב בחינת שאלת אחריותם האישית של אותם גורמים שהיו מעורבים באותו מתווה עקלקל, אותה דרך לא דרך שנבחרה לקידום העסקה.

11. בחינתן של טענות הצדדים מלמדת שאין למעשה כפירה בזכותם של התובעים להשבה.

    התובעים העבירו כספים על חשבון רכישתה המיועדת של הדירה בפרויקט. רכישה זו לא יצאה אל הפועל ולתובעים הזכות להשבה.

    המחלוקות בין הצדדים הינן שתיים:

    ראשית, המחלוקת באשר לזהות החייב.

    שנית, המחלוקת באשר לסכום החוב.

12. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שביסוד ההתקשרות עמד המסמך. אותו מסמך שנערך בכתב יד במהלך פגישה בדירת כהן ותמר בתחילת 2016.

    באותו מסמך הביעו התובעים את רצונם לרכוש את הדירה בפרויקט מהחברה תמורת סך של 1,450,000 ₪.

    אין גם מחלוקת על כך שביום 20.6.16 הסכימו הצדדים לבטל את אותה עסקה שעשו לרכישת הדירה.

    וכך נכתב בהסכם הביטול:

    אני יעקב הלד רכשתי אופציה לדירה ברחוב רמז 6 מחברת פנינת רמז 6 בע"מ, ומאחר ואינני רוצה להמשיך עם האופציה לקניית הדירה שבקומה ב' דרום מערב, אני מסכים בזאת להעביר את רכישת הדירה למשפ' פישר ואין לי כל תביעה או טענה כנגד חיים כהן ומבעלי פנינת רמז בע"מ.

    עד ליום ה- 20.6.16 שילמתי עבור הדירה סך של 721,150 ש"ח וחיים כהן מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל תוך 8 חדשים מיום הסכם זה. סכום של 721,150 ש"ח בתוספת של 80,000 ש"ח.

    על הסכם הביטול חתומים התובעים וחתום גם כהן.

    הסכם הביטול מבטא את הסכמת הצדדים לבטל את עסקת רכישת הדירה בפרויקט ולהשיב לתובעים את מלוא הסכום ששילמו, 721,150 ₪, בתוספת סך של 80,000 ₪ וזאת בתוך 8 חדשים, דהיינו עד ליום 20.2.17.

13. לא זו בלבד שהסכם הביטול מבטא את הסכמת הצדדים כאמור, שני הצדדים מסכימים כי הסכם הביטול הוא הוא ההסכם המחייב אותם.

    כך התובעים, אשר מדגישים בכתב התביעה כי הם רואים בהסכם הביטול הסכם המחייב את הנתבעים (למשל סעיף 33 בכתב התביעה).

    כך גם הנתבעים, אשר אומנם הכחישו בלשון גורפת את טענות התובעים, אך אישרו את ההסכמה לביטול העסקה לרכישת הדירה (למשל סעיף 36 בכתב ההגנה).

    אם כך, התברר כי שני הצדדים רואים בהסכם הביטול את אותו הסכם המחייב אותם לכל דבר ועניין.

    התובעים מעלים טענות לגבי ההתנהלות בעת שנחתם אותו מסמך בו סוכמה רכישת הדירה ובשבועות שלאחר מכן ועד חתימת הסכם הביטול. התובעים טוענים כי התברר להם שהדירה "שונה מהותית" מאותה דירה שהוצגה והובטחה להם בעת חתימת המסמך. התובעים אינם מפרטים אילו מצגים ניתנו להם בעת שסוכמה רכישת הדירה וכיצד התברר להם כי מצגים אלו התבררו כמצגי שווא. ממילא שבירור טענות אלו התייתר נוכח הסכם הביטול.

    הנתבעים מצידם טוענים שדווקא התובעים לא עמדו בהתחייבויות בקשר עם רכישת הדירה. כי התחמקו מחתימת חוזה מכר מפורט ונקלעו לקשיים בגיוס המימון הנדרש לרכישת הדירה. גם הנתבעים אינם מביאים פירוט המגעים שנוהלו לאחר חתימת המסמך, אינם מראים אילו ניסיונות עשו להביא לחתימת חוזה מפורט, ובעיקר אינם מסבירים כיצד טענתם מתיישבת עם העובדה שהסכימו לקבל מהתובעים סכום כה גדול (721,150 ₪ לפי הסכם הביטול) בלי שנערך חוזה שכזה. וגם בירור טענות אלו התייתר נוכח הסכם הביטול.

    לא מצאתי כל נפקות לטענות אלו. לא לטענות התובעים ולא לטענות הנתבעים. בין אם היה ממש בטענות התובעים באשר למצג שניתן להם ובין אם היה ממש בטענות הנתבעים באשר לרצון התובעים לבטל את העסקה, עובדה היא ששני הצדדים וויתרו על טענותיהם.

    מעת שהוסכם בין הצדדים לבטל את רכישת הדירה, לרבות הסכמה מפורשת לוויתור על טענות בקשר לכך, אין עוד נפקות לאותן מחלוקות בקשר עם הדירה.

    הסכם הביטול הוא הוא ההסכם שמחייב את שני הצדדים ובמסגרתו, בין היתר, הסכימו שני הצדדים לוותר על כל טענה בקשר עם רכישת הדירה.

14. כאשר אין מחלוקת על היות הסכם הביטול ההסכם המחייב את הצדדים, אף אין מחלוקת על חבותה של החברה בהשבה לפי הסכם הביטול.

    התובעים טוענים לחבות החברה והנתבעים אינם כופרים בחבות החברה. סיכומי הנתבעים אינם כוללים כל ניסיון לכפור בחבות החברה אלא רק בחבותם האישית של כהן ותמר (למשל סעיפים 4 ו-5 בסיכומי הנתבעים).

15. בין הצדדים מחלוקת באשר לחבותו האישית של כהן לפי הסכם הביטול.

    ביחס למחלוקת זו מצאתי להוסיף שכן ההתנהלות כלפי התובעים, כפי שהתבררה, ראויה לגינוי.

    1. לפי גרסת התובעים, כהן בצע כלפיהם עוולות של תרמית ורשלנות, כהן התעשר שלא כדין על חשבונם ובכלל התנהל כלפיהם בחוסר תום לב קיצוני. על יסוד טענות אלו מבקשים התובעים לחייב את כהן אישית בפירעון החוב כלפיהם.

       הנתבעים, כמובן, כופרים בטענה זו מכל וכל. הנתבעים כופרים בטענה לדופי כלשהו שנפל בהתנהלות כהן בקשר עם העסקה שנערכה עם התובעים. הנתבעים טוענים שאי עמידת החברה בהתחייבותה להשבת הכספים נובעת מנסיבות שאינן בשליטתה – קריסתו של פרויקט גולומב בו הושקעו כספים רבים. לו עמדו התובעים בהתחייבותם והשלימו את תשלום התמורה גם היו מקבלים את הדירה שהרי הפרויקט הושלם לשביעת רצון רוכשי הדירות. מתוך דחייה מוחלטת של הטענות לדופי בהתנהלות כהן, טוענים הנתבעים כי בסופו של יום עסקת רכישת הדירה נערכה כולה בין התובעים לבין החברה, הכספים שהעבירו התובעים הועברו לחברה, וחתימת כהן מול התובעים נעשתה בשם החברה ולא מתוך כוונה להתחייבות אישית שלו. לפיכך, טוענים הנתבעים שלכהן אין כל חבות אישית כלפיהם.

    2. אף שאת טענותיהם כלפי כהן מבססים התובעים על דיני הנזיקין, כשהם מייחסים לו התנהגות שיש בה סימני מרמה של ממש, בחינת שאלת חבותו האישית כלל איננה מצריכה בחינת תום ליבו ואף לא האפשרות שעוול כלפי התובעים. לשאלת אפשרות חבותו האישית של כהן מענה ברור במישור החוזי.

       עיון בהסכם הביטול מלמד כי "חיים כהן" מתחייב להשיב את הכספים ששולמו. לא החברה, אשר אף איננה חתומה על הסכם הביטול. לשונו הברורה של הסכם הביטול מלמדת על התחייבות אישית של כהן ואיננה מתיישבת עם הטענה שפעל בשם החברה.

       זאת ועוד. לא הוצג ולו מסמך בודד המלמד על התקשרות של החברה בעסקה עם התובעים. לא מסמך המלמד על זהות מנהלי החברה והמוסמכים להתחייב בשמה. לא מסמך המלמד על מעורבות החברה בפרויקט ורישום התובעים כחלק מניהול הפרויקט בידי החברה. גם היעדר ראיות לכזה רישום מקשה על קבלת גרסת הנתבעים להיעדר חבות אישית של כהן.

       על נסיבות אלו ניתן להוסיף את ייעוד הכספים ששילמו התובעים. כהן אישר כי הכספים שולמו באמצעות שיקים שמסרו לו אישית התובעים, ושאותם פרע במשרדי חלפנים (עמ' 84 בפרוט'). כהן לא טרח לנסות ולהראות שכספים אלו בכלל הועברו לחברה או לטובת הפרויקט. כהן בכלל טען שכספי התובעים בכלל הועברו לקידום פרויקט גולומב (סעיף 27 בתצהיר כהן). אם טוענים הנתבעים כי החבות היא של החברה, ניתן היה לצפות שיראו שגם הכספים הועברו לחברה. היעדר כזה פירוט וכאלו ראיות מקשים על קבלת גרסת הנתבעים.

    3. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

       הוראה זו מעגנת את ההלכה החלה עוד מקדמת דנא, שלפיה לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו. הוראה זו אף מכוונת לחזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי. כך גם נאמר כי "במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים" (גרשון גונטובניק "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105, 129 (תשע"ד).

       בעניין דנא, לשון הסכם הביטול ברורה. החבות בהשבה כלפי התובעים הינה חבותו של כהן. לא של החברה ולא של כל אדם אחר. כך לשון הסכם הביטול וכך גם מארג הראיות המלמדות שלכך אכן התכוונו הצדדים – אותן ראיות להיעדר כל הפרדה של ממש בין פעילות החברה לאותה התחייבות שניתנה לתובעים.

       ולפיכך, המענה לשאלת חבותו האישית של כהן טמון בדיני החוזים ואיננו מצריך כלל התחקות אחר תום ליבו. כהן חייב אישית בפיצוי התובעים לפי הסכם הביטול כיוון שהוא עצמו התחייב לשאת בתשלום זה.

    4. לצד קביעת אחריותו האישית של כהן על בסיס התחייבותו, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו ולא ניתן שלא להתייחס לנסיבות היווצרות החוב שלו עצמו כלפי התובעים.

       עסקינן בהתקשרות אשר תכליתה הייתה רכישת דירה על ידי התובעים, במסגרת הפרויקט אותו יזם כהן ואשר לשם מימושו הקים כהן את החברה.

       על התקשרות זו, חלות הוראותיו של חוק הבטחת השקעות ובכללן ההוראה בסעיף 2 המורה כך:

       לא יקבל מוכר מקונה, על חשבון מחיר הדירה, סכום העולה על שבעה אחוזים מהמחיר, אלא אם עשה אחת מאלה, והכל על אף האמור בחוזה המכר.

       הוראה זו נקבעה על רקע מקרים מצערים רבים בהם נמצא שרוכשי דירה מאדם, או תאגיד, אשר בנו דירה כדי למכור אותה, יצאו וידם על ראשם מהעסקה. בלי דירה ובלי הכספים ששילמו. חדשות לבקרים נמצא שעסקת רכישתה של דירה מהווה עסקה שאין משמעותית ממנה בחיי רוכש וההשלכות האפשריות על קריסתה מביאות לתוצאות קשות. הוראה זו נקבעה כדי להגן מפני מצבים שכאלו ולהבטיח כי לקונה תימסר בטוחה נאותה לכספים שהוא מעביר על חשבון התמורה. כך הוסבר:

       כידוע, תושבי ישראל רוכשים בדרך-כלל את הדירות המשמשות למגוריהם. רוב הרוכשים משקיעים בקניית הדירה את כל חסכונותיהם, ואף מוסיפים ונוטלים הלוואות לצורך הרכישה. ברוב המקרים נרכשת הדירה עוד לפני הקמת הבניין שבו נמצאת הדירה. מטרת החוק היא למנוע מצב שבו אין לקונה כל ערובה להשקעתו אם הקבלן-הבונה יהפוך לחדל-פירעון. במילים אחרות, החוק נועד להבטיח מצב שבו רוכש דירה לא ייוותר ללא קורת גג וללא הכספים שהשקיע בקניית הדירה. אחד האמצעים שנקבעו בחוק להגנת הרוכשים נקבע בחיובו של הקבלן-הבונה להבטיח את כספי הרוכשים, בין השאר בהוצאת ערבות בנקאית לטובת הרוכש, כאמור בסעיף 2(1) לחוק.

       שמו של החוק ולשונו המפורשת מעידים על תכליתו להבטיח את השקעותיהם של רוכשי דירות מפני סיכונים הנובעים מחדלות-פירעונו של הקבלן-הבונה. בדברי המבוא להצעת החוק נאמר כי החוק בא למנוע שקבלן יקבל מרוכש דירה, על חשבון מחיר הדירה, סכום העולה על 25% מהמחיר (בחוק נקבע סכום העולה על 15% מהמחיר), אלא אם הבטיח הקבלן-הבונה את כספי הרוכש באחת הדרכים המפורטות בחוק. (ע"א 8343/01‏ עובדיה נ' סיבל נהריה בע"מ (בכינוס נכסים)‏, פ''ד נח(6) 400, 409)

       הוראות אלו, הוראות קוגנטיות אשר לא ניתן להתנות עליהן, נועדו למנוע מצבים בהם נמצא שעסקה לרכישת דירה מקבלן כשלה, אך לא נמצאו משאבים המאפשרים השבת הכספים ששילמו הקונים עד לביטול העסקה.

       אין מחלוקת על הזכות שעמדה לתובעים לקבל כזו בטוחה בגין הדירה שבקשו לרכוש בפרויקט. באותה טיוטה של הסכם שהציגו הנתבעים (נספח לתצהיר כהן) אף מצוינת במפורש זכות זו של התובעים.

       אך עובדה היא, למרבה הצער, כי הוראות חוק הבטחת השקעות לא קוימו. כי התובעים מסרו לכהן קרוב למחצית (!) מהתמורה עליה הוסכם בלי שתינתן להם כל בטוחה.

       למעלה מכך. מעדות כהן מתברר כי התייחסות זו לתובעים, קבלת כספים על חשבון רכישת דירה בלי שתינתן בטוחה, הינה מעין "נוהג" בפעילותו היזמית של כהן.

       שכך העיד (עמ' 77; ש' 17-15 בפרוט'):

       כשבן אדם בא לקנות דירה בבני ברק, ככה נהוג, אתה רוצה לקנות דירה אתה שם כסף על החשבון כי אין שום, כי אתה יכול לקום מחר בבוקר, להתהפך ולהגיד 'תשמע אני לא קונה את הדירה'.

       ובהמשך (עמ' 80; ש' 12 בפרוט'):

       אבל עם כולם עשיתי ככה, אני לא חברה רצינית.

       כך מתברר כי התובעים אינם מקרה "חריג" במתווה פעילותו העסקית של כהן. מתברר כי כהן נוהג ליטול כספים מרוכשי דירות בלי שתינתן להם כל בטוחה ובהתעלמות מחוק הבטחת השקעות. לשיטתו "ככה נהוג" (!). כך גם התברר שכהן לא טרח להעביר את הכספים שקבל לחשבון החברה או לקידום הפרויקט או לכל מקום אחר המאפשר וידוא ייעוד הכספים. כהן פשוט פרע את השיקים שקבל באמצעות חלפני כספים ("change") (עמ' 84 בפרוט').

       לכך יש להציב מענה ברור וחד משמעי – לא כך נהוג ולא ניתן להשלים עם כזו התנהגות של "יזם".

       המסקנה ההכרחית מעובדות אלו עגומה. כהן אכן התחייב אישית בהשבת הכספים לתובעים וכך עולה מהסכם הביטול, כאמור. אלא שאין עסקינן אך בחוב אשר נוצר בדרך עסקים רגילה ולגיטימית כי אם בחוב שנוצר מתוך חוסר תום לב בוטה. חוב שנוצר מתוך ניצול ציני של תמימות התובעים שבסך הכל בקשו לרכוש דירה. חוב אשר יצר כהן במו ידיו, כשהוא מתעלם לחלוטין מהחובה הברורה לתת לתובעים בטוחה מלאה לכספים שהעבירו על חשבון התמורה לפי חוק הבטחת השקעות ובדרך אשר מסתבר, למרבה התדהמה, סיגל לו כהן כדרך חיים בעסקיו.

    5. כך ניתן לסכם ולקבוע כך: אני מקבל את טענת התובעים, דוחה את טענות כהן, קובע כי כהן חייב אישית במלוא החוב כלפי התובעים בגין ביטול רכישת הדירה ומוסיף וקובע כי חובו של כהן נוצר בהתנהגות שיש בה סממנים ברורים של חוסר תום לב קיצוני מצדו של כהן.

16. לטענת התובעים, גם תמר חייבת כלפיהם אישית בתשלום לפי הסכם הביטול.

    1. טענת התובעים לחבותה האישית של תמר עומדת במרכז הסיכומים מטעמם. הסיבה לכך ברורה. לתובעים ספק ביכולתם להיפרע מהחברה או מכהן ולכן הם ממקדים את טענותיהם בתמר. ברי הדבר שיכולת התובעים להיפרע מהחברה או מכהן איננה זו שתכריע בטענותיהם ויש לבחון אם עלה בידיהם לבסס עילה כלפי תמר.

    2. לפי גרסת התובעים, בסופו של יום התברר כי נפלו קרבן למעשה תרמית אשר בצעו כלפיהם שני הנתבעים, כהן ותמר, בצוותא חדה וכאשר לתמר מעורבות מלאה בכל. הן בפרויקט נשוא העסקה והן בהתקשרות עם התובעים.

        

       תמר, כך טוענים התובעים, היא זו שניהלה בפועל את ההתקשרות עם התובעים, היא זו שהייתה בקיאה בפרטים, היא זו שהפילה אותם בפח והיא גם זו שנטלה אחריות אישית על החוב והתחייבה לפרוע אותו.

       בניסיון לבסס טענה זו אף מפנים התובעים לדברים שאמרה תמר לצדדי ג', כאלו שנקשרו בהסכם עם החברה וכהן בלי קשר לתובעים. אלו העדים מטעם התובעים - בני הזוג נוילנדר ויואב אורן. כלפיהם הצהירה תמר שהיא אחראית אישית לחוב ומכאן, לשיטתם של התובעים, שהיא אחראית גם כלפיהם.

    3. לטענת הנתבעים, לטענות כלפי תמר אין כל בסיס.

       לפי גרסת הנתבעים, לא הייתה לתמר כל מעורבות במשא ומתן שנוהל עם התובעים או בעסקה שנכרתה עמם. תמר, כך נטען, הינה בסך הכל רעייתו של כהן אשר ככזו גם אירחה את התובעים כמקובל בעת שהתקיימה הפגישה בדירת מגורי כהן ותמר, ברם לא היה לא כל חלק בהצגת הפרויקט או בכריתת ההסכם עם התובעים. עוד טוענים הנתבעים כי מטבע הדברים סייעה תמר לכהן בעסקיו השונים, אך מעולם לא נשאה בתפקיד בחברה וודאי שלא הייתה לה מעורבות בפרויקט או בהסכמים עם התובעים.

       הנתבעים מכחישים את הטענות לביצוע מעשה עוולה כלשהו של תמר כלפי התובעים ואף את הטענה שנטלה על עצמה את פירעון החוב לתובעים.

    4. מטיעוני התובעים מסתבר שהם מבקשים לבסס את העילה כלפי תמר הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי.

       טרם בחינת טענות אלו, יש להדגיש את אשר התברר בכל הנוגע למעורבות תמר בעסקה שנכרתה עם התובעים.

       עסקת רכישת הדירה, זו שבאה לכדי ביטוי במסמך קצר בכתב יד, נכרתה במהלך פגישה שהתקיימה בתחילת מאי 2016 (או בסמוך לכך). הפגישה התקיימה בדירת כהן ותמר ונכחו בה כלל הצדדים כולל תמר.

       עובר לאותה הסכמה על רכישת הדירה, הייתה גם תמר מעורבת בחילופי הדברים. תמר תמכה בכהן, דרבנה את התובעים לרכוש הדירה והפגינה התלהבות ביחס לפרויקט. תמר אומנם הכחישה טענות אלו בכתב ההגנה (סעיף 14) אך הודתה בהם בתצהירה (סעיף 16).

       בעקבות הפגישה ועריכת המסמך, העבירו התובעים כספים בהיקף גדול של מאות אלפי שקלים. כספים אלו הועברו בשיקים שנמסרו לכהן, שגם פדה אותם במשרדי חלפנים. אין כל טענה למעורבות של תמר בתשלומים שנעשו. אין כל טענה, וודאי שלא ראיה, לכך שהכספים ששילמו התובעים הגיעו לתמר.

       בפגישה אשר התקיימה ביום 20.6.16 נחתם הסכם הביטול. תמר לא נכחה בפגישה זו ולא מוזכרת בהסכם הביטול.

       בסיכומי התשובה של התובעים נטען כי כהן שוחח עם תמר וקיבל את אישורה עובר לחתימת הסכם הביטול (סעיף 7 בסיכומי התשובה). לטענה עובדתית זו אין זכר בראיות שהוצגו כאשר התובעים אישרו שאת הסכם הביטול ערכו בנוכחות כהן בלבד (למשל עדות תובע 1 בעמ' 41 בפרוט'). כך התברר כי לתמר לא הייתה כל מעורבות בכריתת הסכם הביטול.

       הסכם הביטול העניק ארכה בת 8 חדשים להשבת הכספים לתובעים ואין חולק שזו חלפה ולתובעים הושב רק חלק קטן מהכספים ששילמו. זמן מה לאחר שחלפה הארכה שניתנה, כאשר התברר לתובעים שהכספים לא מוחזרים להם, הם עשו ניסיונות לפנות לנתבעים ובאחד מהם גם הגיעו לביתם של כהן ותמר, פגשו את תמר, וזו אמרה להם שעליהם להמתין בסבלנות (סעיף 38 בתצהירי התובעים).

       משמע, כך עולה מחמר הראיות, התובעים פגשו את תמר בסך הכל פעמיים. פעם אחת בפגישה בבית הנתבעים בעריכת המסמך ופעם נוספת חדשים רבים אחרי שנחתם הסכם הביטול.

    5. על יסוד תשתית עובדתית זו, ניתן לדחות את הניסיון לייחס לתמר התחייבות חוזית כלפי התובעים.

       תמר איננה צד לאילו מהעסקאות שנכרתו. זו הראשונה לרכישת הדירה וזו השנייה לביטול הרכישה. הצדדים לעסקאות אלו הינם החברה וכהן. תמר איננה מוזכרת במסמכים אלו וודאי שאיננה חתומה על מי מהם.

       תמר גם איננה בעלת תפקיד או בעלת מניות בחברה. ככל שהיה ניסיון לייחס לה אחריות לחובות החברה בטענה להרמת מסך, הרי שניסיון זה היה כושל עודו באבו וממילא שלא הובאה כל ראיה למעורבות כלשהי של תמר בעסקי החברה.

       משמע, כבר מכך ניתן לדחות את הטענה לחבות אישית של תמר כלפי התובעים על יסוד דיני החוזים.

    6. למעשה, טענות התובעים כלפי תמר מתבססות על דיני הנזיקין. התובעים מייחסים לתמר ביצוע עוולות כלפיהם לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

       לפי טענת התובעים (סעיף 7 בסיכומי התובעים) הבסיס לחבות תמר מצוי בסעיפים 11 ו- 18 בפקודה. דא עקא, שהוראות אלו מבטאות הסדרים של חלוקת אחריות לנזק שנגרם בגין מעשה עוולה, כשזה נעשה על ידי שני בני אדם או יותר (סעיף 11 בפקודה) או כשזה נעשה על ידי בן זוג של אדם (סעיף 18 בפקודה). המחלוקת הרלוונטית איננה באשר לחלוקת האחריות בין כהן לתמר, אלא בשאלת קיום יסודות עוולה על ידי תמר עצמה.

       בכדי לקבוע את חבותה של תמר, שומה על התובעים להוכיח שהיא עצמה בצעה כלפיהם עוולה ובחינת טענות התובעים מלמדת על כוונה לייחס לתמר מעשה תרמית ולחילופין – רשלנות.

    7. הטענה המייחסת לתמר תרמית מתבססת על עוולת התרמית לפי סעיף 56 בפקודה. לשם ביסוס יסודות העוולה על התובעים להוכיח קיומם של חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; היעדר אמונה באמיתות העובדה שהוצגה; כוונה שמושא ההיצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; פעולה של מושא ההיצג על פי ההיצג, קרי: הטעייה בפועל; וגרימת נזק ממוני למושא ההיצג בעקבות ההיצג הכוזב (ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 239; ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] 2.4.12, פסקה 35).

       הטענה החלופית לביסוס אחריותה של תמר מתבססת על עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 בפקודה, שלפיה עשיית מעשה "שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" עלולה להיחשב כהתרשלות. לצורך קביעתה של אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הפרת החובה, והוכחת נזק כתוצאה מההפרה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113). בדיקה זו תחל בבחינת ההתנהגות המזיקה ותמשיך בבחינת שאלת חובת הזהירות, כמסננת אפשרית לשלילת אחריות (ע"א 4486/11 פלוני ואח' נ' פלוני [פורסם בנבו] 15.7.13, פסקה 13 בפסק הדין של השופט יצחק עמית).

       כך, בין כאשר נעשית הבחינה בשאלת תחולת עוולת התרמית ובין אם זו נעשית בשאלת תחולת עוולת הרשלנות, יש לבחון מהי אותה התנהגות מזיקה שבוצעה על ידי תמר ואשר עלולה לבסס את יסודות העוולה הנזיקית.

    8. התובעים מציינים את מעורבותה הגדולה של תמר בשיווק הפרויקט ובכריתת העסקה. אותה עסקה אשר לשיטתם הפילה אותם בפח. טענה זו מעוררת מספר קשיים.

       ראשית, אין כל ראיה המלמדת על הונאה שנעשתה כלפי התובעים מעצם עידודם להתקשר בעסקה לרכישת הדירה. התובעים לא הביאו כל ראיה שמלמדת על גורלו של הפרויקט ולפי טענת כהן הפרויקט בכלל הושלם והדירות נמסרו לרוכשים זה מכבר (עדות כהן בעמ' 78; ש' 16 בפרוט'). לא נמצאה כל ראיה שתתמוך בטענה לפיה נפל דופי בהתנהגות תמר כאשר הציגה "בהתלהבות" את הפרויקט בפני התובעים.

       שנית, אין כל ראיה התומכת בטענת התובעים להפרת ההתחייבות כלפיהם בכל הנוגע למפרט הדירה וממילא שגם אין רלוונטיות למחלוקת שכזו. הרי התובעים הסכימו לבטל את רכישת הדירה, חתמו על הסכם הביטול ובמסגרתו גם ויתרו על כל טענה שהייתה להם בקשר עם הדירה. קשה להבין מה דופי מבקשים התובעים לייחס לתמר בכל הנוגע למעורבותה בעסקה שבוטלה, ובפרט לאחר שנמצא שלא נטלה חלק בהסכם הביטול.

       ושלישית, כלל לא ברור מה הרלוונטיות שיש למעורבות תמר בענייניהם של העדים, בני הזוג נוילנדר ומר יואב אורן ולטענות התובעים. בין אותם עדים לבין כהן יש מחלוקות המתבררות בערכאות שונות (עדות רחל נוילנדר בעמ' 15 בפרוט'; עדות יוסף נוילנדר בעמ' 18 בפרוט'; עדות יואב אורן בעמ' 21 בפרוט'), מה שמקשה על ביסוס ממצאים על גרסתם בלי תמיכה נוספת בראיות, וממילא שאף לא אחד מהם העיד דבר וחצי דבר על העסקה נשוא התביעה. בין אם הייתה לתמר מעורבות בענייניהם ובין אם לאו, אין בכך כדי לתמוך בטענה להתנהגות לא ראויה של תמר כלפי התובעים.

       כך מסתבר שלא נמצא מה דופי נפל בהתנהלות תמר באותה פגישה בודדת שקיימה עם הנתבעים וכיצד זו מבססת טענה להונאה, למצג כוזב או אף להתנהגות מזיקה.

    9. כאשר בוחנים את השתלשלות האירועים, ברי הדבר כי במוקד טענות התובעים מצוי אותו מצב ביש אליו נקלעו, כאשר שולמו סכומי עתק בגין העסקה ובלי שהתקבלו בגינם הבטוחות הקבועות בחוק הבטחת השקעות.

       לא מפרט הדירה ולא מידות הדירה עומדים במוקד טענות התובעים, אף לא עצם רכישת הדירה. במוקד הטענות עומד הסכם הביטול שהופר והיעדר הבטוחות המאפשרות להם להיפרע על הכספים שהעבירו לכהן.

       דא עקא, ובכל העניינים הללו תמר כלל לא הייתה מעורבת ולא נטען שהייתה מעורבת.

       תמר נכחה בפגישה בה סוכמה העסקה אך אין כל טענה למעורבות של תמר בפרטי העסקה. בהסדרתה בחוזה בכתב, בפרישת התשלומים ובמתן הבטוחות הנאותות. עניינים אלו, כך עולה מלשון המסמך, סוכם שיוסדרו בחוזה מפורט שייחתם עד ליום 31.5.16 כאשר עד לכך ישולמו 100,000 ₪. לשון המסמך איננה מלמדת על כוונה להעביר תשלומים רבים בלי הסדרה כתובה של ההתקשרות וכך גם בלי בטוחות נאותות. כך גם נראה מעדות הצדדים, שעניינים אלו כלל לא עלו בפגישה ואין כל ראיה המלמדת כי לתמר היה חלק כלשהו בהסכמה להעברת תשלומים רבים בלי בטוחה.

       עוד התברר שלתמר לא הייתה כל מעורבות בהעברת התשלומים לאחר עריכת המסמך. כאמור, באותה פגישה בה נערך המסמך סוכם על תשלום מקדמה בסך של 100,000 ₪ בלבד. בפועל, העבירו התובעים תשלומים העולים בהרבה על סכום זה. התובעים אינם טוענים למעורבות כלשהי של תמר בהמשך העברת התשלומים וכך נעשה בשיקים שמסרו התובעים במישרין לכהן.

       ולבסוף, התברר שהסכם הביטול נכרת בלי כל מעורבות של תמר ואף בלי נוכחותה. הסכם הביטול נערך ונחתם בדירת התובעים ובנוכחות התובעים וכהן בלבד.

    10. כאשר מסכמים את העובדות כפי שהתבררו אין מנוס מהקביעה שלא הוכחו קיומם של יסודות העוולות שמבקשים התובעים לייחס לתמר.

        מתברר שמעורבות תמר בעסקה שנכרתה הייתה זניחה והסתכמה במפגש בודד בו נכרתה העסקה.

        מתברר שאין ראיות לסממנים של מרמה או אף חוסר זהירות בעצם כריתת העסקה, כאשר במסגרתה אף הוסכם במפורש שייערך חוזה מסודר ומפורט בגין הרכישה. אין טענה שאי כריתתו קשורה בכלל לתמר.

        מתברר שליבת טענות התובעים הינה העברת כספים על חשבון התמורה בלי חוזה מסודר ובלי בטחונות נאותים לפי חוק הבטחת השקעות. אין טענה למעורבות כלשהי של תמר בתשלומים ששילמו הצדדים או בהסכמתם לעשות כן בלי חוזה ובניגוד למה שסוכם בפגישה ונכתב במסמך.

        אכן, תמר תמכה בכהן ועודדה את התובעים לרכוש את הדירה אך בכך לא די לביסוס טענות למעשה עוולה מצד תמר.

        טענת התובעים לחבות אישית של תמר על יסוד דיני הנזיקין – נדחית.

17. לאחר שנמצא לקבל את טענות התובעים בכל הנוגע לאחריות החברה ואחריותו של כהן, יש לקבוע את היקף החבות.

    נקודת המוצא בבחינת חבות זו הינה הסכם הביטול, במסגרתו התחייבות לשלם לתובעים סך של 801,150 ₪. סכום המהווה השבת הכספים ששילמו התובעים (721,150 ₪) בתוספת פיצוי (סך של 80,000 ₪).

    לטענת התובעים מתוך סכום זה שילם להם כהן סך של 100,000 ₪ בלבד. כך נטען בתצהירי התובעים וכך גם פירט התובע 1 בעדותו (עמ' 36; ש' 24 בפרוט').

    הנתבעים לעומת זאת, טוענים ששולם לתובעים סך של 150,000 ₪.

    הטענה בכל הנוגע להשבת הכספים נטענה על ידי כהן בלשון לקונית (סעיף 26 בתצהיר כהן) ובלי כל ניסיון להביא פירוט או אסמכתאות לביסוס הטענה. כאשר טוען כהן להעברת כספים בהיקף העולה על זה לו טוענים התובעים, מצופה היה שיביא על כך פירוט וראיות. כך בפרט בהינתן ניסיונו וכך גם כאשר כבר נמצא חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותו. בהיעדר כזה פירוט וכאלו אסמכתאות, אני דוחה את טענת הנתבעים, מקבל את טענת התובעים וקובע כי לתובעים הושב סך של 100,000 ₪ בלבד. יתרת החוב לתובעים עומדת לפיכך על סך של 701,150 ₪.

18. עוד טענו התובעים שיש להשית על הנתבעים פיצוי בשיעור של 4,500 ₪ לחדש, בכל חדש שחלף מאז המועד בו התחייבו להשיב לתובעים את כספם ועד הגשת התביעה (21 חדשים) ובסך הכל 94,500 ₪.

    עיון בסיכומי התובעים מלמד שאין בהם כל התייחסות לטענה זו והנזק לו נטען בסיכומים הינו רק הסכום ששילמו התובעים (סעיף 3 בסיכומי התובעים). נראה שהטענה שיש לחייב את הנתבעים גם באותם דמי שכירות ששולמו - נזנחה.

    גם אלמלא נזנחה טענה זו, מסתבר שהתובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס הטענה לדמי שכירות ששילמו וממילא שכלל לא ברור כיצד מתיישבת טענה זו עם דני החוזים. חבותו של מפר חוזה בפיצוי משתרעת על נזק שצריך היה לצפות כתוצאה מסתברת של ההפרה (סעיף 10 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). לא נעשה ניסיון להסביר כיצד דמי שכירות ששילמו התובעים מהווה כזה נזק שהיה על הנתבעים לצפות בנסיבות העניין.

    הטענה לחבות בפיצוי נוסף בסך של 94,500 ₪ - נדחית.

19. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

20. וכך ניתן לסכם:

    בתחילת 2016 יזם כהן פרויקט בנייה בשדרות רמז 6 בבני ברק ולשם כך גם ייסד כהן את החברה.

    בפגישה אשר התקיימה בדירתם של כהן ותמר במהלך מאי 2016 (או בסמוך לכך) סוכם כי התובעים ירכשו דירה בפרויקט תמורת סך של 1,450,000 ₪. עוד סוכם כי על חשבון התמורה ישלמו התובעים מיידית סך של 100,000 ₪ וכי חוזה מכר מפורט ייערך עד ליום 31.5.16.

    בעקבות סיכום זה העבירו התובעים סכומים העולים בהרבה על הסכום שנקבע באותה פגישה ובסכום מצטבר של 721,150 ₪. סכומים אלו הועברו בשיקים שנמסרו לכהן וזה פרע אותם במשרדי חלפנים.

    למרבה הצער, במהלך תקופה זו לא נכרת חוזה מכר המסדיר את רכישת הדירה וחמור מכך – לא נמסרו לתובעים בטוחות כלשהם להבטחת הכספים ששילמו עבור הדירה ובניגוד תהומי להוראות חוק הבטחת השקעות.

    במהלך חדש יוני 2016 נתגלעו מחלוקות בין התובעים לכהן בכל הנוגע לקידום העסקה וביום 20.6.16 נכרת הסכם הביטול, במסגרתו בוטלה רכישת הדירה וניתנה לתובעים התחייבות לתשלום סך של 801,150 ₪ בתוך 8 חדשים. המועד שהוקצב חלף אך לתובעים הושב רק חלק קטן מהסכום שנקבע.

    התובעים טענו שיש לחייב את כל הנתבעים באחריות לנזק שנגרם להם.

    ביחס לחברה, נמצא שזו אחראית לנזקי התובעים במלואם, כאשר אף הנתבעים לא כפרו בחבות זו.

    ביחס לכהן, נמצא שהוא התחייב אישית בהשבת הכספים לתובעים בהסכם הביטול ועוד נמצא שהתנהגותו של כהן כלפי התובעים מגלמת חוסר תום לב. התברר שכהן גרם לתובעים לשלם סכומי עתק על חשבון רכישת דירה בלי שיינתנו להם הבטוחות הקבועות בחוק הבטחת השקעות, כאשר כך נוהג כהן כשיטה. הן כלפי התובעים והן כלפי אחרים. התנהגות זו של כהן איננה ראויה והחוב שלו כלפי התובעים נוצר שלא בתום לב.

    ביחס לתמר, נמצא שמעורבותה בעסקה עם התובעים הייתה זניחה, שכן נכחה בפגישה אחת ויחידה במהלכה הביעה התלהבות מהפרויקט שקידם כהן. הא ותו לא. תמר לא התחייבה בדבר כלפי התובעים, לא הוכח כי תמר הציגה מצגי שווא לתובעים, תמר לא הייתה מעורבת בהחלטת התובעים להוסיף ולהעביר סכומים גדולים לכהן בלי חוזה מפורט ובלי בטוחות, ותמר לא הייתה מעורבת בכריתת הסכם הביטול. כך נמצא שיש לדחות את התביעה כלפי תמר.

    ביחס לחוב, נמצא שלתובעים הזכות לקבלת מלוא הכספים לפי הסכם הביטול (801,150 ₪) בניכוי מה שכבר שולם להם (100,000 ₪).

21. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את החברה, פנינת רמז בע"מ, ואת הנתבע 2, חיים כהן, לשלם לתובעים סך של 701,150 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

    כמו כן אני מחייב את הנתבעים, החברה וכהן, לשאת בהוצאות התובעים בגין הגשת התביעה, במלוא אגרת בית המשפט ובנוסף לכך גם בשכר טרחת עו"ד אשר בהתחשב בהתמשכות ההליך יועמד על סך של 60,000 ₪.

    התביעה כלפי הנתבעת 3, תמר כהן, נדחית. בנסיבות העניין, כאשר כל הנתבעים יוצגו במשותף, לא מצאתי מקום לחייב את התובעים לשאת בהוצאות תמר בגין בירור התביעה.

    ניתן היום, כ"ט כסלו תשפ"ד, 12 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.