זידאן נ' א.ת.ע. ביגה בע"מ

א.מבוא וסקירת ההליך

1.האם התובע לא התקבל לעבודה בשל מוצאו? שאלה זו היא העומדת בבסיס ההליך שלפנינו. התובע, מר אשרף זידאן (להלן: "התובע") הגיש את תביעתו כנגד הנתבעת, חברת א.ת.ע. ביגה בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובע הינו אזרח ותושב ישראל, מורה לאזרחות בהכשרתו ומקצועו. הנתבעת הינה חברה המפעילה מפעל לייצור מאפים. תביעתו של התובע כנגד הנתבעת הוגשה בטענה כי היא לא קיבלה אותו לעבודה בשל היותו ערבי. הנתבעת מתכחשת מכל וכל לטענות התובע, וטוענת כי מדובר, לכל היותר, בחוסר הבנה.

2.לאחר שהוגשו כתבי הטענות נערך דיון מוקדם בפני אב"ד ביום 4.12.2022. במהלך הדיון נמחקה נתבעת נוספת בהליך, חברת אי. פאואר שירותי כוח אדם והשמה בע"מ (להלן: "חברת ההשמה"). חברת ההשמה היא זאת שמיינה את התובע לתפקיד נשוא התביעה, ובדיון המוקדם הובהר כי לתובע אין עילת תביעה כנגדה. בתום הדיון ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית במישור היחסים שבין התובע לנתבעת, ובהמשך הגישו הצדדים את תצהיריהם.

3.ביום 25.12.2023 היה אמור להיערך דיון ההוכחות הראשון, אולם היות שעדות מטעם שני הצדדים לא הגיעו אליו, הדיון לא נערך לגופו של עניין. ביום 1.1.2024 נערך דיון ההוכחות השני (הראשון לגופו של עניין), במהלכו העיד התובע, וכן העדה מטעמו – גב' עדי דומב, לשעבר עובדת חברת ההשמה (להלן: "עדי"). עדי ראיינה את התובע לעבודה בנתבעת, והיא זאת ששוחחה עם נציג הנתבעת שלפי הנטען הפלה אותו לרעה (יובהר כבר עתה, כי התובע עצמו לא שוחח עם נציגי הנתבעת).

4.ביום 14.1.2024 נערך דיון ההוכחות השלישי, במהלכו העידו עדי הנתבעת: מר מור אלקסלסי, משנה למנכ"ל הנתבעת ומנהל מפעל הנתבעת, ומי ששוחח עם עדי בשיחה נשוא התביעה (להלן: "מור"). נוסף לכך, העידה מטעם הנתבעת גב' מיטל דור, מנהלת חברת ההשמה (להלן: "מיטל"). בתום הדיון סיכמו באי-כוח הצדדים בעל-פה. לאחר שתמלול פרוטוקול הדיון האחרון נקלט בתיק בית הדין, ניתנת כעת הכרעתנו.

ב.התשתית העובדתית וטענות הצדדים

5.התשתית העובדתית – להלן עיקרי התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים:

-ביום 20.3.2022 הגיע התובע בשעות הבוקר למשרדי חברת ההשמה שבחיפה לריאיון עבודה למשרה פתוחה בקווי הייצור של הנתבעת. הפגישה נערכה בסביבות השעה 10.45 ואילך;

-במהלך הפגישה, ובנוכחות התובע, ערכה עדי שיחת טלפון עם מור (להלן: "שיחת הטלפון"). השיחה לא נערכה על רמקול;

-עוד באותו היום ולאחר הפגישה, התכתבו התובע ועדי בתוכנת הווטסאפ. בהתכתבות זאת טען התובע בפני עדי, בין היתר, כי הוא הופלה בקבלה לעבודה בשל מוצאו;

-לאחר אותה התכתבות, שוחחו התובע ועדי טלפונית, עוד באותו היום. בהמשך נערכה שיחת טלפון נוספת, בין התובע, עדי ומיטל (להלן: "השיחה המשולשת").

6.התובע טוען, כדלקמן: במהלך שיחת הטלפון שאל מור את עדי "האם הוא מהמגזר", "האם הוא נראה נורמלי" וכן אמר לה ש"לא, אני לא רוצה עובדים מהמגזר הערבי"; הוא שמע את השיחה היטב, היות שהקול של מור היה רם וחזק, וכך גם שמעו אותה יתר העובדות במשרד חברת ההשמה; בסיום השיחה עדי היתה המומה ואמרה לו שמור מסרב לראיין אותו לעבודה היות שהוא ערבי; הוא הלך לביתו פגוע ונסער, והרגיש מושפל ונעלב בעקבות היחס כלפיו; הוא זכאי לפיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין אפלייתו ולאור הפרת הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה").

7.הנתבעת טוענת, מנגד, כדלקמן: אין כל בסיס לטענות התובע כנגדה; היא ו/או מי מעובדיה מעולם לא פסלו מועמד לעבודה, כזה או אחר, לא בשל לאומיותם, ולא בשל כל סיבה אחרת שאינה עניינית; לא הגיוני שהתובע שמע את שיחת הטלפון שלא נערכה על רמקול; לכל היותר, התובע מסיק מסקנות לגבי שיחה שהוא לא שמע אותה; התפקיד שאליו הגיש התובע מועמדות היה בקו אריזה של מוצרי "ללא גלוטן" (לל"ג), והוא חייב שליטה מלאה בכתיבה וקריאה בעברית כדי למנוע חשיפה של חולי צליאק למוצרים הכוללים גלוטן; במהלך השיחה הבהיר מור את הדרישות המקצועיות הנ"ל לעדי, שככל הנראה לא שמעה אותו כמו שצריך; היא מעסיקה עובדים רבים מהמגזר הערבי, וגם לתפקיד הספציפי התקבל עובד ערבי לעבודה, מספר ימים ספורים לאחר השיחה עם עדי.

ג.התשתית הנורמטיבית

8.סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כך:

"(א) לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת... גזעם, דתם, לאומיותם... בכל אחד מאלה:

(1)קבלה לעבודה;

(2)תנאי עבודה;

(3)קידום בעבודה;

(4)הכשרה או השתלמות מקצועית;

(5)פיטורים או פיצויי פיטורים."

9.בפסיקה נקבע כי עיקרון השוויון הינו מערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית, וכבר נאמר עליו כי הוא "מן הראשונים במלכות, משכמו ומעלה גבוה מכל שאר העקרונות...", וכי הוא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו". ככל שמדובר במקום העבודה, הרי ש"השוויון במקום העבודה והיחס השווה לכל עובד הם חלק בלתי נפרד מיחסי העבודה התקינים בעידן המודרני". זאת ועוד, איסור ההפליה, שהינו צידו האחר של השוויון, הוכר אף הוא מימים-ימימה כחלק מזכויות היסוד "שאינן כתובות עלי ספר", הנובעות במישרין "מאופייה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש".

10.על הזכות לשוויון בכלל ולשוויון בעבודה בפרט, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יפים דבריה של סגנית הנשיא, כב' השופטת אלישבע ברק בעניין פלוטקין, ובמילים הבאות: "... אלא שכיום, לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עלתה הזכות כיתה, היא כיום זכות חוקתית. לא נראה לי כי ניתן לדבר על כבוד וחירות לאדם ללא שוויון ושוויון בעבודה על אחת כמה וכמה. חלק ניכר מחיינו אנו מבלים בעבודה והפליה והשפלה אין להרשותן במקום העבודה".

11.אשר לנטל ההוכחה, קובע סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה כדלקמן:

"(א)בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –

(1)לענין קבלה לעבודה... אם קבע המעסיק לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים;"

12.עוד נפסק בעניין פלוטקין, כי אין צורך שתתקיים כוונה רעה מצידו של המעסיק המפלה, אלא די בקיומה של התנהגות פסולה, הלכה למעשה. על כן, הלכה פסוקה היא כי במידה והעובד מבסס עילה לכאורה בלבד לקיומה של התנהגות פסולה, עובר נטל הראיה על המעביד לסתור את האמור:

"זהו פן שני של הקושי להוכיח התנהגות מפלה. לא רק שאין צורך להוכיח כוונה, אין צורך שתתקיים כוונה רעה, אלא גם, במידה וההתנהגות היתה פסולה, הרי לאחר שהמתלונן או המתלוננת מבססים עילה לכאורה עובר הנטל אל המעביד לסתור את הטענות. גישה זו משלימה את הגישה, שאין צורך להוכיח כוונה על מנת להטיל אחריות על מאן דהו. על כן הנטל הראשוני מונח על כתפי העובד אך משהעובד הביא ראשית ראייה, די בכך כדי להעביר את הנטל על כתפי המעביד."

13.ראו ביחס לכך גם בעניין חסון, שם הרחיב בית הדין הארצי לעבודה בסוגית ההוכחה של האפליה הנטענת וביחס לפרשנותו הראויה של סעיף 9 לחוק. כך נפסק בעניין זה בפסק הדין, מפי כב' השופט איטח (כתוארו דאז):

"איסור האפליה לפי חוק השוויון אינו חל רק על כוונה מפורשת של המעביד, אלא גם על מעשים שתוצאתם האובייקטיבית גורמת לאפליה. וכך נקבע בעניין זה בבג"צ נעמי נבו מפי השופט בך: "... מבחן לבדיקת קיומה או אי-קיומה של הפליה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. המניע ליצירת שוני בין גברים לנשים אינו המכריע בנדון, ולצורך קביעת קיומה של הפליה יש לבחון את התוצאה הסופית, כפי שהיא מצטיירת במציאות החברתית."

14.ובהמשך, עוד נאמר, כדלקמן:

"... העברת הנטל בתובענות שענינן אפליה מתבקשת ממהותה של התובענה שנדרשת להוכחתן של צפונות הלב והמחשבה. לפיכך, ככלל, מעבר למתחייב מהוראות סעיף 9 ו- 20א (ב) לחוק השוויון, משהעובד מצביע על קיומה של ראשית ראיה לקיומה של אפליה, מתבקש להעביר אל כתפי המעביד הנטל להביא ראיות שיוכיחו אחרת. בית דין זה פסק באופן דומה לגבי העברת הנטל בתובענות בהן מועלית טענה לאפליה על רקע של התארגנות. נקבע כי די בחשד שנימוקי הפיטורים אינם ענייניים על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק."

ד.הכרעת בית הדין בתובענה

15.מבוא להכרעת בית הדין – נקדים ונציין כי לאחר שעיינו בכלל תיק בית הדין, ושמענו את עדויות הצדדים שהעידו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. אנו קובעים, כי הוכח כדבעי שמור אכן אמר את הדברים המיוחסים לו בשיחה עם עדי, וכי הוא אכן פסל את מועמדותו של התובע לעבודה בנתבעת לאור מוצאו של התובע ובשל היותו ערבי (למעשה, הוא אפילו לא רצה לראיין אותו). ועוד נוסיף, כי לאור העדויות והראיות, שוכנענו כי התובע הוכיח כנדרש את כלל טענותיו העובדתיות העומדות בבסיס ההליך. אשר על כן, גם אם הנטל היה מוטל על התובע, הרי שהוא הורם והוכח על ידו. מנגד, הנתבעת כלל לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לסתור את טענות התובע.

16.עמדתנו שבנדון נשענת על הטעמים הבאים, שאותם נפרט כעת בהרחבה. ראשית, נציין כי גרסתו של התובע היתה רציפה לאורך כל הדרך. החל מההתכתבות הראשונה עם עדי, דקות ספורות לאחר השיחה ולאחר שיצא ממשרדי חברת ההשמה, ועד לשלב הסיכומים בהליך, הוא טען את אותן הטענות. נוסף לאמור לעיל, עדותו של התובע היתה מהימנה ואמינה, והיא לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת.

17.בתצהירו התייחס התובע לאמירות המפלות שמור אמר בטלפון לעדי – "האם הבחור מהמגזר?"; "האם הוא נורמלי?"; ולבסוף גם "לא רלוונטי, אני לא רוצה עובדים מהמגזר הערבי". גם בעדותו הוא אמר, וביחס לאופן קרות האירועים, כך: "... כמו שציינתי הוא אומר הוא שואל אותה שאלה הראשונה שאל אותה האם הוא מהמגזר הערבי זה מה ששמעתי זה אני בטוח, אחר כך הוא שאל אותה האם הוא נורמלי, עכשיו עוד שאלה, האם הוא נורמלי שקשורה גם לערבים זה גם זה גם משפיל". לשיטת התובע, המסר הברור והחד-משמעי שהועבר מצד מור במהלך השיחה עם עדי, היה "... שהם לא רוצים, לא רוצים שהוא לא רוצה עובדים מהמגזר הערבי. זה המשפט האחרון ששמעתי".

18.עוד הוא אמר, ש"... שהוא לא רוצה אנשים מהמגזר הערבי, עובדים מהמגזר כי ככה גם אמרה לי עדי אני יושבים יושבת מולי ואני גם שומע ואז היא אמרה לי אז שאלתי אותה בדיוק ככה, ואני זוכר ששאלתי האם את רצינית? אז היא עשתה לי פרצוף כזה שהיא אין לי מה להגיד לך אני לא יודעת מה להגיד לך, ובו זמנית אני גם מסתכל אם יש מצלמות במשרד, כל הבנות מסתכלות עליי. על הסיטואציה שאני עובר, על החוויות, על החוויה שאני עובר, כולם הסתכלו עליי".

19.אשר להיתכנות הטכנית שלו לשמוע את השיחה של עדי עם מור, חרף העובדה שהיא לא נערכה על רמקול, טען התובע בתצהירו כי הוא שמע את השיחה בין עדי לבין מור, היות שהיא נערכה בקול רם. גם בעדותו אמר התובע ביחס לסוגיה זאת, כך: "זה היה 6 7 עמדות של פקידות ואין בו מרחק, אין בו מחציות, זה מורכב משולחן וכסאות מסביב, וכשישבתי מול עדי זה היה ממש כמעט מרחק אפס, לא מה שאני מולך עכשיו זה היה ממש קרוב, הייתי ממש קרוב, זה היה רק שולחן קטן ביננו שמעתי הכל". התובע אף שב והדגיש ש"אני לא זוכר שמישהו היה מישהי הייתה עם הטלפון כשנכנסתי או כשהייתי".

20.מנגד, מור טען בתצהירו כי לא ייתכן שהתובע שמע את השיחה, אם היא לא נערכה על רמקול. אולם, בעדותו הוא הודה שמעולם לא ביקר במשרדי חברת ההשמה. הוא גם לא שלל שהתובע אכן שמע את הדברים שנאמרו בשיחה, אלא הוא רק הניח כך. זאת, משעה שהוא יודע שיש עוד רכזות כוח-אדם בחברת ההשמה שיושבות במרחב הפיזי שבו נערכה השיחה. כלומר, לכל היותר מדובר בהשערה שלו, ותו לא. אשר למיטל, הרי שמדובר במנהלת חברת ההשמה. יצוין כי היא דווקא לא התייחסה לסוגיה זאת בתצהירה, ושתיקתה אומרת דרשני. כלומר, שוב ניתן לראות כי גרסת התובע בסופו של דבר לא הופרכה.

21.שנית, עדותו של התובע נתמכה במלואה ולאורך כל הדרך על ידי עדי, שגם עדותה היתה אמינה ורציפה. נדגיש, כי לתובע ולעדי אין כל היכרות מוקדמת (לא נטען אחרת על ידי הנתבעת). לשיטתנו, הסיבה היחידה שהיא תמכה בטענות התובע היתה שהן אמת לאמיתה. בין היתר, בתצהירה טענה עדי, כי במהלך השיחה הטלפונית עם מור, מור שאל אותה "האם הבחור מהמגזר?", והיא ענתה לו בחיוב. ואז שאל אותה מור "האם הוא נורמלי?", והיא ענתה שוב בחיוב. לאחר-מכן מור אמר לה באופן חד-משמעי "לא רלוונטי, אני לא רוצה עובדים מהמגזר הערבי", וכך הסתיימה השיחה. מור הדגישה שהיא עצמה סיימה את השיחה כשהיא נבוכה מאוד, וכי התובע נדהם והביע מורת-רוח מהדברים.

22.כך גם עלה מעדות עדי, שבה היא הבהירה ש"פה הייתה סיטואציה שמהבחינה שלי כאילו לא יכולתי לעשות (לא ברור), שבן אדם אמר לי אני לא מקבל עובד בגלל שהוא מהמגזר או לא מקבל, לא עובד בגלל שהוא בן דוד, זה קצת צרם לי להגיד לך את האמת". עוד היא אמרה, שבמהלך השיחה עם מור "הסברתי לו שיש פה מועמד שעונה הקריטריונים שלו, הוא שאל אותי ככה האם הוא בן דוד ואני אמרתי לו, מה הכוונה כאילו הגבתי בצורה אתה יודע שכל בן אדם יגיב ואז הוא אמר לי, הוא נורמלי? אמרתי לו כן הוא נורמלי. ואז הוא אמר לי את התשובה, אני לא מעסיק אנשים מהמגזר, ופה נגמרה השיחה בינינו".

23.כן היא ציינה בעדותה, ש"... אחרי שהוא אמר לי הוא לא יתקבל לעבודה בגלל שמהמגזר נגמרה השיחה ב(י)נינו". לבסוף, היא אף אמרה ש".. אני שבה ואומרת וחוזרת, כשאני עשיתי את הריאיון עבודה לאשרף בסדר? וכשאשרף היה מולי. ושלחתי למור את הקורות חיים שלו בשיחת טלפון אני דיברתי עם מור אמרתי לו, יש לי פה בן-אדם שאני רוצה שתעשה לו, יש לי פה בן-אדם שמתאים לתפקיד הזה ובשיחת טלפון שמור הוא אמר לי אני אסביר את השאלה שהוא שאל אותי אם הוא בן דוד והאם הוא נראה לי נורמלי...".

24.מצד הנתבעת, היא הטיחה שלל האשמות כנגד עדי – הן לגבי גרסתה לגופו של עניין; הן בגין סירוב עדי להגיע לדיון ההוכחות הראשון – שלא נערך בסופו של דבר לגופו של עניין – כדי להעיד עבור התובע (מאוחר יותר היא התרצתה, לאור החלטת בית הדין שהבהירה לה בדבר חובתה להגיע להעיד, וגם משעה שהתובע שוחח עימה בטלפון והבהיר לה אודות חשיבות העדות); והן לאור סירובה לענות בעדותה, מה גובה הסכום ששילם לה התובע עבור הגעתה לעדות. איננו מוצאים כל מקום לקבל טענות אלה, ואנו דוחים אותן במלואן. נסביר ונפרט כעת.

25.אשר לטענות הנתבעת לגבי עדותה של עדי, לגופו של עניין – בניגוד לטענת הנתבעת, עדי לא סתרה את עצמה בין מה שהיא אמרה בעדותה לפנינו, לבין מה שהיא אמרה בשיחה המוקלטת שנערכה בין התובע, מיטל ובינה (בהמשך פסק הדין נדון בשיחה הזאת ביתר הרחבה). למעשה, הנתבעת ביקשה שעדי תאשר ש"... (ו)הכוונה הייתה שאם הוא לא יודע קרוא וכתוב מספיק טוב", וש"... הכוונה שלו (של עדי – בית הדין) הייתה שאם הוא מהמגזר הוא לא יודע קרוא וכתוב מספיק טוב אז הוא לא יקבל יכול להיות שאמרת את המשפט הזה". כלומר, עדי התבקשה לאשר בעדותה כי סוגיית הקריאה והכתיבה, וכן השליטה של התובע בשפה העברית בכללותה, אכן עלתה בשיחה בין עדי למור.

26.דא עקא, שעדי סירבה לאשר זאת, והיא גם לא אמרה דברים שכאלה במהלך השיחה המשולשת שנערכה בינה לבין התובע ומיטל. במהלך שיחה זאת היא סיפרה למיטל אודות השיחה שהיא ערכה עם מור, אודות התובע, ותמכה לחלוטין בטענות התובע. ודוק – בשיחה המוקלטת בין התובע, עדי ומיטל, עדי אכן הוסיפה את המילה "יכול" (כלומר, שמור אמר לה ש"יכול" להיות שהתובע לא יתקבל לעבודה). אולם, מדובר בהבדל מינורי, אם בכלל, בין גרסתה בפנינו לבין מה שהיא אמרה במקור, ב'שיחה המשולשת'.

27.כפי שנראה בהמשך הדברים, קריאה מלאה ושלמה של תמלול השיחה שנערכה בין התובע, עדי ומיטל ('השיחה המשולשת'), מלמדת כי מיטל תמכה לאורך כל הדרך בטענות התובע במהלך שיחה זאת. בכלל זה, עדי תמכה בטענות התובע, שכאשר שוחחה עם מור בטלפון הוא לא רצה לקבל את התובע לעבודה בשל היותו ערבי. נסכם איפוא ונציין כי עדי אכן לא סתרה את עצמה, וסוגיית שליטת התובע בקריאה וכתיבה בשפה העברית (שזאת הסוגיה העיקרית), אכן לא עלתה בכלל בשיחתה עם מור.

28.בדומה, כך גם ציין התובע, ונעיר כי בזמן עדותה של עדי הוא שהה מחוץ לאולם בית הדין. בעדותו אמר התובע שמור "... לא שאל אותה אם אני שולט בעברית, שאל אותך (צריך להיות "אותה" – בית הדין) במפורש האם הוא מהמגזר הערבי, אחרי התשובה שלה הוא שאל אותה בחזרה האם הוא נורמלי, הוא נראה נורמלי?". מנגד, מור הודה במפורש בעדותו, שהוא לא ממש זוכר את השיחה שלו עם עדי, אלא ב"מעורפל". כלומר, ממילא לא ברור לנו כיצד הוא מכחיש את טענות עדי כלפיו. אשר על כן, לא הוכחה כלל ועיקר התיזה של הנתבעת, כי מדובר לכל היותר בחוסר הבנה, וכי מור רק שאל את עדי בשיחה ביניהם 'האם התובע יודע קרוא וכתוב מספיק טוב'.

29.אשר לטענות הנתבעת בדבר סירובה ההתחלתי של עדי להגיע לעדות – בעדותה הסבירה עדי כי היא לא הגיעה לדיון ההוכחות הראשון בשל מצב אישי קשה (כדי שלא לפגוע בפרטיותה, נימנע מפירוט הסיבה הספציפית – אך היא ציינה אותה בעדותה). בהינתן האמור לעיל, שוכנענו כי היתה לה סיבה ראויה ומקובלת לאי-הגעתה לדיון זה. גם איננו רואים פגם כלשהו באשר לתשובותיה וביחס לסיבות להגעתה לדיון ההוכחות השני, כדי להעיד. לא מצאנו כל פסול בתשובותיה של עדי, והן מקובלות עלינו במלואן.

30.אשר לטענות הנתבעת לגבי הסכום ששילם התובע לעדי בגין הגעתה לעדות – עדי סירבה לפרט בפנינו את הסכום ששולם לה על ידי התובע בגין הגעתה לעדות, ולטענתה – מפאת היעדר רלוונטיות. גם כאן, אנו לא סבורים כי תשובתה בעניין זה פוגעת בצורה כלשהי בעדותה, ו/או במהימנות הרבה שאנו רוחשים לה. אשר לתובע, הוא ציין כי סוכם לשלם לעדי סך של 400 ₪ כתשלום עבור "היומית" שלה בצירוף נסיעות, והיות ש"היא אמרה דרך עו"ד שמגיע לה את היום העבודה הזאת שהיא לא צריכה להגיע לעבודה שלה, ואז אני דרך עו"ד אני אטפל בזה". מדובר בסכום מינורי שהינו סביר ומקובל, שבית הדין נוטה לפסוק אותו בעצמו כשכר בטלת עד, ולא מצאנו כל פסול בתשלום זה.

31.מעבר לכך, היה גם ראוי שהנתבעת היתה נמנעת מהעלאת הטיעון כי עדי העידה לטובת התובע רק בגלל התשלום הנ"ל ("עולה מכך שהתובע שילם לעדה לצורך מתן העדות ועקב כך היא הסכימה לעזור לו ולהעיד לטובתו" – וראו בסיכומי ב"כ הנתבעת). מדובר, הלכה למעשה, בטענה של הנתבעת כי עדי העידה עדות-שקר ביודעין, רק כדי לקבל כסף. נזכיר, כי עדות שכזאת הינה בגדר עבירה פלילית. טענה כל כך חמורה מצד הנתבעת היתה צריכה להיות מגובה באסמכתאות כלשהן, ומשלא הובאו – אנו רואים בחומרה ובשלילה את העלאתה, כך סתם.

32.שלישית, עדויות וטענות התובע נתמכו בשלוש ראיות אובייקטיביות – התכתבות עם עדי, ושתי שיחות טלפון מוקלטות. נדון בהן כעת כסדרן. הראיה הראשונה הינה התכתבות בתוכנת הווטסאפ בין התובע לעדי. בהתכתבות מיום הפגישה, 20.3.2022 בשעה 10.34, כותב התובע לעדי "הגעתי ליעד. איפה את בדיוק?". מספר דקות אחר כך עדי עונה לו "קומה אחרונה". כלומר, הפגישה ביניהם התחילה קצת לפני השעה 11.00. ההתכתבות הבאה היא מהשעה 11.49, שאז התובע כתב לעדי בהודעת ווטסאפ, כך: "היי עדי, אני הגעתי אליך למשרד במטרה להתראיין לעבודה בטוחה במפעל העוגות ועשיתי ובטלתי את כל הסידורים שלי...". כלומר, ניתן להבין שמדובר בהודעה שנשלחה לאחר השיחה שערכה עדי עם מור.

33.עוד כתב התובע, ש"זה לא הגיוני ולא אנושי לסרב אותי רק כי אני מהמגזר הערבי!". בתגובה השיבה לו עדי, כך: "אני מסכימה איתך ואני מזה מתנצלת". במענה לכך התובע המשיך וכתב לעדי: "עדי, זה מעליב מאוד, אני באמת עצבני ולא רגוע. זה פעם ראשונה שאני נתקל בסיטואציה כזאת... לסרב אותי על רקע גזעני ורק בגלל שאני ערבי זה לא אטי ולא מכובד... אני פגוע נפשית מאוד מהמעשה ולא מאמין שזה קרה לי". בתשובה כתבה לו עדי, ש"אני מתקשרת אליך תענה לי".

34.ברי כי מדובר בראיה משמעותית, היות שהיא מעידה כי עוד ב'זמן-אמת' וזמן קצר ביותר לאחר הפגישה ביניהם, העלה התובע בפני עדי בדיוק את אותן הטענות שהועלו על ידו בהליך שלפנינו. במענה לכך, עדי השיבה לו שהיא מקבלת אותן במלואן, ואף התנצלה בפניו על סירובו של מור לראיין אותו. מצד הנתבעת, היא 'מילאה את פיה מים' ולא התייחסה בצורה כלשהי להתכתבויות אלה. הנתבעת כלל לא התייחסה לראיה זאת – לא בחקירתם הנגדית (הממושכת) של התובע ושל עדי, ולא בשלב הסיכומים. הימנעות הנתבעת מלהתייחס בצורה כלשהי להתכתבות זאת מדברת בעד עצמה, ומחלישה את עמדתה.

35.הראיה השניה – גרסת התובע אף נתמכה בשתי שיחות טלפוניות שהוקלטו במכשיר הטלפון הנייד של התובע, ושהוגשו על ידו כראיה לתיק בית הדין. גם בשיחות אלה תמכה עדי בטענותיו של התובע, במלואן. השיחה הראשונה נערכה מייד לאחר ההתכתבות בתוכנת הווטסאפ שצוינה דלעיל, ובמהלכה אמר התובע לעדי, בין היתר, כך: "אני לא מאמין שזה קרה..."; "... אני לא מאמין שאני מגיע למקום שבו אני אפילו מסרבים אותי להתראיין לעבודה בגלל שאני ערבי בגלל שאני מהמגזר הערבי זה לא ייאמן"; "זה מעליב מאוד"; "ואז פתאום אני מסורב בגלל שאני מהמגזר הערבי"; "אבל אני באמת לא רגוע אני באמת מאוד עצבני"; "לעשות דבר כזה ממש מעליב מאוד".

36.בתגובה, אמרה עדי לתובע, בין היתר, כך: "גם לא הייתי מקבלת דבר כזה אני גם הייתי נעלבת כמוך"; "אתה צודק"; "אני יודעת טוב מאוד מה ההרגשה שלך כרגע..."; "אני כל כך מסכימה איתך שאתה נפגעת כי זה באמת לא נעים אתה צודק. אתה הגעת במיוחד ואני מעריכה אותך שהגעת ואני כאילו אעשה כל המאמצים למצוא לך משרה באמת שאני אעשה הכל"; "... סיטואציה כזאת גם אני כמו שאתה הייתי גם נפגעת חד משמעית...". כלומר, היא אכן תמכה באופן חד-משמעי בטענותיו, ולא סתרה אותן כלל.

37.למען הסר ספק, נדגיש כי אין מדובר בשיחה אמורפית. ברור ומובן מהקשר הדברים כי השיחה בין התובע לעדי עוסקת בשיחה שהיתה קודם לכן, בין עדי למור. בין היתר, התובע שואל את עדי "... אני לא יודע הוא איך קוראים לו המנהל הזה איך קוראים למנהל? עם כל הכבוד איך קוראים לו?", ובתגובה עונה לו עדי "קוראים לו מור". התובע אף אמר לעדי "ראיתי את הפרצוף שלך מה היה אחרי שדיבר בצורה כזאת זה באמת...". כלומר, מובן כי מדובר בשיחה שנערכה בין עדי לבין מור, כשהתובע היה נוכח לה, והוא ישב ליד עדי וראה מייד לאחר סיום השיחה את התדהמה שלה מדבריו של מור.

38.גם כאן, מדובר בראיה משמעותית ביותר, שמעידה אף היא לגבי העלאת טענות התובע ב'זמן-אמת' וזמן קצר ביותר לאחר הפגישה בינו לבין עדי. אלא, שגם כאן, הנתבעת נמנעה מלהתייחס לראיה זאת – הן בעת חקירת התובע ועדי, והן בשלב הסיכומים. גם כעת. הימנעותה של הנתבעת מלהתייחס בצורה כלשהי לשיחה זאת מדברת בעד עצמה, ומחלישה מניה וביה את עמדתה.

39.הראיה השלישית – השיחה הטלפונית השניה נערכה, ככל הנראה, יום לאחר שיחת הטלפון הראשונה. השיחה נערכה בין התובע לבין עדי ומיטל. בתחילת השיחה אומרת עדי לתובע שהיא רוצה להעלות את המנהלת שלה על הקו, היות ש"אנחנו רוצים פשוט לעזור לך". בהמשך, לאחר הצטרפות מיטל לשיחה, היא ביקשה מעדי לתאר מה נאמר במהלך השיחה שלה עם מור. במענה ציינה עדי, כך: "כשאני דיברתי איתו וגם שלחתי את ה... שלחתי לו את הצילום תעודת זהות של המועמד... בטלפון הוא אמר לי שאלה ראשונה, אם הוא מהמגזר יכול להיות ששמה הוא לא יתקבל". כלומר, עדי חזרה על אותה גרסה שנטענה על ידה במסגרת ההליך (אלא מלבד המילה "יכול", שאליה כבר התייחסנו).

40.אשר לתובע, הוא פירט בפני מיטל כי במהלך השיחה בין עדי למור, הוא ישב 'ממש ליד' עדי, ו"... היתה קרוב את יודעת איך זה במשרד אצלכם הייתי ממש קרוב". התובע הדגיש שהוא שמע בבירור את השיחה בין עדי למור, ואת "הצורה שהוא מדבר איתה... הוא שאל אותה שלוש ארבע פעמים". ודוק – מיטל לא התכחשה לכך, ולא סתרה אותו. אשר לדברים שאמר מור במהלך השיחה לעדי, אמר התובע ש"כדי לוודות שאני ערבי הוא שאל אותה שאלה ראשונה אמרה כן מהמגזר ועוד פעם הוא שאל אותה אם הוא נורמלי או לא נורמלי אז בסוף השיחה אמר לה, לא, לא מתאים לי או שאמר כנראה שאמר לה שהוא לא מתאים לו שמישהו מהמגזר הוא לא רוצה עובד מהמגזר הערבי".

41.התובע שב וציין בשיחה עם מיטל את תחושותיו לגבי היחס המפלה כלפיו, ואמר למיטל ש"זה לא בסדר מבחינתי", וגם "להחליט מראש שאני לא מתאים לעבודה בגלל שאני ערבי זה קטסטרופה זה משהו לא אנושי...", וכן "מה שהיה אתמול זה ממש עבר כל גבול...", ולבסוף – "... אני ממש אומר לעדי לא נרדם לא נרדמתי בלילה לא הצלחתי לא להירדם כי זה ממש מרגיז את לא מבינה איך זה". האזנה לשיחה המשולשת ממחישה היטב את תדהמתו, כעסו ועלבונו העז של התובע מהיחס כלפיו, ונציין כי רגשותיו של התובע גם נחשפו בפנינו במהלך כל הדיונים שנערכו בהליך.

42.אשר למיטל, לאורך כל השיחה היא מביעה את פליאתה הרבה על התנהלות הנתבעת (בכלל) ומור (בפרט), ובין היתר – לאור ניסיון העבר שלה עם הנתבעת, ושלימד (לטענתה) כי הנתבעת כלל אינה מפלה בקבלת והעסקת עובדות ועובדים. מיטל אף הבטיחה לתובע לבדוק את התנהלות הנתבעת ולחזור אליו עם תשובות לאחר הבירור. למותר לציין כי היא לא עשתה זאת, ובעדותה לא היה לה כל הסבר מדוע ולמה היא נמנעה מכך.

43.זאת ועוד, מיטל גם הבטיחה לתובע בשיחה המשולשת כי היא תבחן את המועמדות שלו למשרות נוספות בחברת ההשמה, שיכולות להיות רלוונטיות עבורו (מלבד בנתבעת). היא גם אמרה לו שהיא תדבר איתו בעתיד "בלי שום קשר" לנתבעת, וש"... אם תרצה אנחנו מאוד נשמח לעבוד ביחד", ו"לחפש משהו שהוא מתאים...", ו"... אני מבטיחה לעשות מה שאני יכולה כדי לעזור". גם כאן, היא לא עשתה דבר ביחס להבטחתה שבנדון. זאת ועוד, גם בנקודה הנוכחית, לא בתצהירה ולא בעדותה של מיטל לא היתה כל התייחסות לסוגיה זאת, ויש להתפלא על כך.

44.רביעית, מנגד לגרסאות התובע והעדה מטעמו עדי, ושאותן סקרנו דלעיל, יצוין כי גרסת עדי הנתבעת – מור ומיטל, היתה לא אמינה בעינינו, כלל ועיקר – הן משעה שהיא כללה ביטויים רבים שהעידו על חוסר זיכרון, היסוס וגמגום; והן משעה שהם כלל לא סתרו חלק מטענות התובע, והם אף ערכו שינוי חזית. לאור האמור לעיל, אנו מסיקים כבר עתה כי גרסת הנתבעת לא הוכחה. ומה גם, שנטל ההוכחה להוכחת טענותיה של הנתבעת, ולפי הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ממילא חל עליה. זאת, משעה שהתובע הביא ראשית ראיה לטענותיו.

45.בהקשר זה, התובע אף הוכיח – ולא נטען אחרת על ידי הנתבעת – כי הוא בעל כישורים מספקים למשרה שבנדון (פועל בקו אריזה), ובהיותו בעל שליטה בשפה העברית, ובכלל זה בקריאה וכתיבה (נציין כי התובע הינו בעל תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת חיפה במדעי המדינה). אולם, הנטל כלל לא הורם על ידי הנתבעת, וכפי שנראה כעת.

46.אשר לביטויי חוסר זיכרון – בעדותה של מיטל היא חזרה וציינה, מספר רב של פעמים, ביטויים ואמירות שהראו כי היא לא ממש זוכרת את הדברים כהווייתם, וביחס לנושאים רבים מאוד שעליהם היא נשאלה: "מתנצלת, לא זוכרת"; "אני לא כל כך זוכרת את השימוע עצמו" (שנערך לעדי, לשיטתה, ובשל פיטוריה בשלב מאוחר יותר. בהמשך פסק הדין נתייחס לכך); "אני קודם כל אני לא זוכרת את השיחה הזאת", וגם ש"באמת שאני לא זוכרת את השיחה הזו, מתנצלת"; "לא זוכרת את השיחה המדויקת"; "אני באמת-באמת לא זוכרת את הפרטים הקטנים והמדויקים"; "אני לא זוכרת את השיחה" (ביחס לשיחה המשולשת); "מה נאמר בדיוק אני לא זוכרת. אבל אני כן הרמתי טלפון, אם חזרתי למועמד אני באמת לא זוכרת, אני מתנצלת"; "לא חזרתי אני לא, שוב אני לא זוכרת. תבין שאני מנהלת המון-המון עובדים והמון חברות אני לא זוכרת באמת מתנצלת. אני מניחה שאם היינו הולכים את הדיון הזה קרוב יותר לאירוע אז הזכרון היה יותר"; "אני חושבת שכן אבל אני לא. לא רוצה לומר דברים שאני לא זוכרת במדויק" (ביחס לבירור שהיא הבטיחה לתובע לערוך עם מור).

47.התרחשות העניינים היתה דומה, גם במהלך עדותו של מור לפנינו: "אני לא זוכר את השמות"; "מוחמד, לא זוכר שם משפחה" (לגבי עובדים ערבים אחרים שהוא ראיין לכאורה); "אני לא זוכר בדיוק למה לא הבאתי אותו לריאיון עבודה..." (לגבי השאלה מדוע הוא בכלל לא ראיין את התובע כדי לבדוק את כשירותו בשפה העברית); "גם לא זוכר אם קיבלתי" (את קורות החיים של התובע – בית הדין); "אני לא זוכר למה לא ראיינתי אותו"; "עוד פעם זה היה לפני שנתיים, אני באמת, כבודו, אני לא זוכר, לא זוכר. ספציפית נקודתית להגיד לך למה הוא לא הגיע לריאיון עבודה, לא"; "אני לא זוכר מה היה באותה שיחה, לגבי למה הוא לא זומן לראיון? אולי יכול להיות שחיכיתי לעוד כמה מועמדים שיגיעו, אני באמת שלא זוכר".

48.לטעמנו, לא ניתן לבסס תשתית עובדתית לטענות הנתבעת, ולו במקצת, על גבי עדויות כל כך מעורפלות, שלא לומר דברים מפורשים מכך. שוכנענו, כי עדויות עדי הנתבעת, מור ומיטל, מלמדות היטב כי אפילו לגרסתם, הם לא ממש זוכרים את אופן קרות האירועים. כל זאת, לעומת דברים נכוחים, מבוססים ורציפים, שצוינו שוב ושוב בעדויות של התובע ועדי, ושלא נסתרו כאמור לעיל בעת חקירתם הנגדית.

49.אשר לסתירות ושינויי חזית – בתצהירו טען מור ובכל הקשור לשיחה שהוא ערך עם עדי, כך: "למיטב זכרוני, בשיחה זו כמו בשאר השיחות אשר עסקו בגיוס מועמד לתפקיד הספציפי הזה, הסברתי לנציגת חברת הגיוס כי מאחר ומדובר בתפקיד עובד אריזה במחלקת "ללא גלוטן" (לל"ג) בנתבעת, ככל שהמדובר במועמד מהמגזר חשוב מאוד לוודא שלמועמד יש שליטה מלאה בעברית...". כלומר, מור טען כי סוגיית השליטה של התובע בשפה העברית כן עלתה בשיחה שלו עם עדי (כזכור, עדי הכחישה טענה זאת מכל וכל, והכחשתה מקובלת עלינו).

50.לעומת זאת, בדיון המוקדם ציין ב"כ הנתבעת גרסה אחרת, ש"... לשאלת בית הדין מדוע לא נבחנה באופן פרטני שליטתו של התובע בשפה העברית אני משיב שלא הגיעו לנקודה הזאת". כלומר, סוגיית השליטה של התובע בשפה העברית לא עלתה בשיחה שבין מור לעדי. ברי כי מדובר בסתירה ברורה ומשמעותית אשר יש בה כדי להטיל ספק בגרסת הנתבעת. לאמור לעיל נוסיף עוד, כי מור לא ממש זכר בעדותו את הסיבה המדויקת מדוע התובע בכלל לא הגיע לריאיון עימו, ומדוע מועמדותו של התובע נפסלה כבר בשלב שיחת הטלפון.

51.לא זאת אף זאת, מור אף העלה בעדותו גרסה חדשה ומפתיעה, שלא צוינה קודם לכן על ידי הנתבעת – לא בכתב ההגנה; לא בדיון המוקדם; לא בתצהירי הנתבעת; ולא בחקירת התובע, או חקירת עדי – ולפיה התובע הינו בעל 'כישורי-יתר' /Over Qualified (נשוב ונציין כי התובע הינו מורה ותיק לאזרחות, ובעל תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת חיפה במדעי המדינה). מור ציין שייתכן שזאת הסיבה שהתובע לא התקבל לעבודה בנתבעת. טענה דומה הושמעה גם על ידי מיטל, גם כאן, לראשונה בעת עדותה.

52.אנו דוחים את הדברים. ולו מטעמי הרחבת חזית אין מקום לקבל טענה זאת. ומה גם, שהיא כלל לא הוכחה על ידי הנתבעת. מעבר לכך, יש בכך כדי להמחיש, פעם נוספת, את חוסר המהימנות שאנו מייחסים לגרסת הנתבעת ועדיה. ממילא, הטענה גם לא יכולה להיות מדויקת, היות שמור טען כי מקור ידיעותיו לגבי כישורי-היתר הנטענים של התובע לתפקיד, הינו "... ממה שגברת עדי אמרה לי, שהוא יודע קרוא וכתוב, מורה משהו אם אני לא טועה. זה היה לפני הרבה זמן". אולם, עדי כלל לא נחקרה בגין טענה זאת, ולכן אנו מסיקים ש(גם) טענה זאת לא הוכחה, כשלעצמה.

53.להלן נפרט דוגמא נוספת ביחס לחוסר מהימנות עדי הנתבעת – הן מתצהירה של מיטל, והן מעדותה, עלה כי היא מכירה היטב את מור. עוד היה מובן וברור, כי היא עובדת עימו בשוטף, היות שהוא בעל תפקיד בכיר ביותר בנתבעת – מנהל מפעל הנתבעת. כך למשל, בתצהירה טענה מיטל כי לאחר השיחה המשולשת בינה לבין התובע ועדי, היא שוחחה עם מור, שהכחיש מכל וכל את הדברים המיוחסים לו. גם בעדותה היא טענה ש"אנחנו עובדים כמה שנים, עבדנו כמה שנים לפני, עבדנו אחרי, הוא לקוח, אחד מיני רבים של הלקוחות שלי. הוא מנהל בחברה שהיא לקוחה שלי".

54.כן ראו בדיאלוג הבא, בעת עדות מיטל: "ש. והיית מנהלת איתו שיחות ישירות כשהיו מועמדים לגיוס? ת. בטח. ש. את יודעת מה התפקיד של מור במפעל? ת. אני חושבת, מנהל ייצור, הוא מבחינתי הכתובות הישירה לפתיחת משרות וסגירת משרות. ש. הוא הכתובת היחידה? ת. שלי כן, יש עוד איזושהי בחורה שגם מזכירה או משהו שהייתי מדברת איתה, אבל לרוב עם מור".

55.כך גם עלה מעדותו של מור, שציין כי הוא האחראי הכמעט-בלבדי בנתבעת על גיוס עובדים אל הנתבעת: "ש. יש מישהו חוץ ממך מגייס עובדים? ת. כן, קיים אבל הרבה יותר לא בוואליום גבוה, כלומר בוואליום מאוד קטן, זה, כלומר אם נגיד המנהלת קונדיטוריה שלי יכולה לגייס עובדים ייעודיים אליה, כלומר היא מבינה מה היא צריכה, אני לא מבין, היא מגייסת". כלומר, לשיטת מור, עובדת הנתבעת בשם שרית (שנזכרה על ידי מיטל בשיחה המשולשת), כמעט שאינה רלוונטית לגבי גיוס עובדים לנתבעת.

56.חרף האמור לעיל, בשיחה המשולשת שהיא ערכה עם התובע ועדי, מיטל אמרה לתובע דברים אחרים לחלוטין לגבי מעמדו ותפקידו של מור: כי היא טלפנה לנתבעת, ו"... קודם כל הוא לא מישהו ש... סמכותי שם או מחליט שם או אין לי מושג כאילו מה תפקידו בדיוק בכוח..."; ש"... בכל מקרה הוא לא מנהל שם"; "הוא עובד שם"; וש"... יש את מור שהוא אחד העובדים אני לא יודעת אני יכולה לברר בדיוק את תפקידו אבל יש את שרית... שרית זאת שהיא עובדת כאילו מנהלת את הייצור שם והיא מקבלת את העובדים...".

57.לבסוף, מיטל אף ציינה בפני התובע ש"... אם תרצה שאני אפנה למי שבדרך כלל אני מדברת שם שזו שרית שהיא מקבלת העובדים אני לא יודעת איך נפלנו על הבחורצ'יק הזה", וגם ש"... בוא נתקדם ע(ו)ד צעד להבין מה בדיוק התפקיד של מור במפעל...". כלומר, בשינוי מוחלט מהאמור והנטען בתצהירה ועדותה, מיטל טענה בשיחה עם התובע, כך: היא לא יודעת מה תפקידו של מור; מור אינו בעל מעמד בקבלת ההחלטות בנתבעת, ובכלל זה בקבלה לעבודה; מנהלת הייצור במפעל היא שרית. כל זאת, כאשר נזכיר כי היא אמרה דברים הפוכים לחלוטין בעדותה לפנינו.

58.גם כאן, ברי כי יש בכך כדי להטיל צל כבד על אמינות גרסתה של מיטל. ודוק – כשנשאלה מיטל בהקשר זה בעדותה, לא היה לה כל הסבר סביר, והיא הסתפקה בתשובה הבלתי-מספקת, ש"אני קודם כל אני לא זוכרת את השיחה הזאת", וגם ש"באמת שאני לא זוכרת את השיחה הזו, מתנצלת". מובן כי אין די בתשובה זו. אשר למור, כשנשאל לגבי התנהלות מיטל בשיחה עם התובע, גם הוא הודה בעצמו ש"... זה קשה לי להסביר", וש"... אני לא יודע להסביר את זה".

59.סיכום עד כה – התובע הוכיח בצורה מספקת וראויה, ובאמצעות עדויות מהימנות ורציפות וראיות אובייקטיביות, כי הדברים שיוחסו למור ושנאמרו על ידי מור לעדי במהלך השיחה ביניהם, לגבי התובע, אכן נאמרו על ידו. בכלל זה, מור אמר לעדי, כך: "האם הבחור מהמגזר?"; "האם הוא נורמלי?"; "לא רלוונטי, אני לא רוצה עובדים מהמגזר הערבי". השיחה בין עדי למור הסתיימה בכך שמור סירב לראיין את התובע לעבודה בשל היותו ערבי. בהינתן האמור לעיל, התובע הופלה בקבלה לעבודה בנתבעת בשל היותו ערבי, ובניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

60.סוגיות נוספות – להלן נתייחס לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת במהלך ההליך–

-טענת הנתבעת לגבי העסקת עובדים אחרים מהמגזר הערבי – כראיה להתנהלותה הראויה והתקינה, לכאורה, הגישה הנתבעת לתיק בית הדין מסמכים המלמדים לשיטתה כי היא מעסיקה עובדים רבים מהמגזר הערבי. עוד טענה הנתבעת, כי גם לתפקיד הספציפי נשוא התביעה התקבל בסופו של דבר לעבודה עובד אחר מהמגזר הערבי, ויש בכך כדי להראות כי היא לא הפלתה את התובע, כלל ועיקר.

טענת הנתבעת דינה להידחות במלואה. יצוין, כי הליך זה עוסק באמירות ספציפיות שנאמרו על ידי גורם ספציפי במפעל (מור) לגבי מועמד ספציפי לעבודה (התובע). הראינו דלעיל בהרחבה כי האמירות הנטענות מפי מור אכן נאמרו על ידו.

בהינתן האמור לעיל, איננו מוצאים כל חשיבות לדון – לא בעובדים אחרים שהתקבלו לעבודה בנתבעת לתפקידים אחרים, ולא במועמדים אחרים לעבודה שהתקבלו לכאורה מאוחר יותר לתפקיד שהתובע היה מועמד אליו. ברי כי התובע לא צריך ולא יכול להתעניין בעובדים אחרים שהתקבלו לעבודה בנתבעת. עבורו, השאלה האם הוא הופלה או לאו בקבלה לעבודה בשל מוצאו, היא 'עולם ומלואו', ובלשונו הקולעת של התובע – "אני לוקח את הדוגמה שלי כ-100%".

ביחס לטענת הנתבעת, נבקש גם להדגיש כי 'אפליה אינה (רק) עניין של סטטיסטיקה'. כלומר – אין בכך שמקום העבודה מעסיק עובדים אחרים מלאום מסוים כדי לסתור טענה בדבר אפלייתו לרעה של עובד מאותו הלאום, אשר הוכחה בעדויות וראיות. שהרי, משמעות קבלת טענת הנתבעת היא מתן אפשרות למעסיק להתגונן בצורה לא ראויה מפני תביעת אפליה באמצעות הפנייה לעניינם של עובדים אחרים. ברי כי יש בכך כדי להכשיל את מטרתו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ואת יכולתם של עובדים / מועמדים לעבודה להוכיח את עניינם הפרטני.

ראו בעניין זה, למשל, בדבריו של כב' סגן הנשיא ספיבק, היפים לענייננו: "לא מצאנו להביא במאזן השיקולים את העובדה שהנתבעת מעסיקה עובדים ערבים, לרבות עובדים בתפקידים ניהוליים ולרבות ערבי אחד בסניף שבו עבד התובע (ראו בסעיף 16 לסיכומיה). זאת, בדיוק כפי שלא היינו מעלים על דעתנו להביא בחשבון, כשיקול להפחית את גובה הפיצוי בגין מקרה של הפליית עובדת מחמת מינה, את העובדה שהמעסיקה המפלה העסיקה נשים אותם לא היפלתה (ראו והשוו:עע 627/06מורי נ' מ.ד.פ. ילו (16.3.08))".

-טענת הנתבעת לגבי הדרישות לתפקיד נשוא המועמדות – הנתבעת חזרה וטענה במהלך ההליך כי התפקיד שאליו ביקש התובע דרש שליטה מלאה בשפה העברית, ובכלל זה קרוא וכתוב, היות שמדובר בעבודת אריזה במחלקת ללא גלוטן.

הגם שמדובר בסוגיה שאינה נמצאת בחזית המחלוקת שבין הצדדים, נציין כי לא הובא כל תיעוד או אסמכתה לטענה שאכן הוצבה דרישה שכזאת על ידי הנתבעת (זאת, מבלי שנתייחס לשאלה אחרת לחלוטין: האם אכן מדובר בדרישה לגיטימית).

בעדותה של מיטל היא ציינה כי אין בידיה תיעוד של הדרישות שצוינו לגבי המשרה במסגרת הודעת הדרושים. אשר למור, בעדותו הוא אמר שהוא מעולם לא ראה את המודעות שפרסמה חברת ההשמה. כלומר, ממילא הוא לא יכול לאשר בעצמו כי אכן פורסמה מודעה עם הדרישות הנטענות, לגבי שליטה הכרחית בשפה העברית וכולל קריאה וכתיבה – וכפי שהוא ניסה לטעון בתצהירו;

-טענת הנתבעת לגבי היותה של עדי עובדת בעייתית – בתצהירה טענה מיטל, כי עדי פוטרה מעבודתה בחברת ההשמה בשל ביצועיה הבעייתיים. לא ברור לנו מדוע טענה זאת הועלתה על ידי הנתבעת, היות שהיא אינה קשורה כלל לליבת המחלוקת שבין הצדדים (אלא מלבד הרצון, הבלתי-ראוי, להכתים את שמה של עדי לשווא).

ברי, כי איכות העבודה של עדי בחברת ההשמה כלל אינה קשורה לתמיכתה בטענות התובע לגבי דברים ספציפיים ונקודתיים שנאמרו לה על ידי מור בשיחת טלפון אחת ויחידה. כך גם ציינה מיטל בעצמה, בעת עדותה. גם היא הסכימה שאין כל קשר בין הביקורת על עבודת עדי, לכאורה, לבין טענותיה של עדי בהליך זה, ותמיכתה בטענות התובע.

מכל מקום, נציין שגם כאן, הטענה לא הוכחה על ידי הנתבעת באמצעות אסמכתאות וראיות, וממילא – עדי גם לא נחקרה בעדותה אודות טענה זאת.

61.הסעד הראוי – אפליה מחמת לאום וגזע היא תופעה חברתית שלילית ככל אפליה אחרת, שיש לשרשה. יש אף לציין, כי איסור אפליה נובע לא רק מהוראות החוק, אלא גם מעקרון השוויון הכללי שהוא חלק משיטתנו המשפטית ומחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אשר להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הרי שסעיף 10 לחוק קובע שבית הדין רשאי לפסוק פיצויים בגין הפרתו, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין.

62.בעניין פלוטקין נקבע כי תכלית הפיצוי מכוח החוק היא, בין היתר, עונשית והרתעתית: "מטרות הפיצוי הן שתיים: פיצוי על נזק ממשי ופיצוי עונשי. מטרתנו בפסיקת פיצויים היא במקרה זה לחנך את המשיבה ואת ציבור המעבידים כולו על מנת להשיג את המטרה הסופית של התנהגות שאינה מפלה כנגד פרטים ואינה ניזונה מסטריאוטיפים. לשם כך על הפיצויים להיות אפקטיביים... על מנת להחדיר את הערכים לציבור המעבידים, הדרך היא סנקציה עונשית כואבת... בשוקלנו את תכליתו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה מתקבל על הדעת, על פי תכליתו, שבסעיף האמור התכוון המחוקק גם לפיצויים עונשיים, מעבר לפיצויים על נזק שניתן להערכה".

63.כן ראו בעניין הוםסנטר: "מכוח חוק שוויון הזדמנויות יכול בית הדין לפסוק פיצוי בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין, אף אם לא נגרם נזק של ממון. פיצוי כזה הוא פן הרתעתי – עונשי – חינוכי, מעבר לפיצוי על נזק הניתן להערכה. ברי, כי חוק שוויון הזדמנויות, על הסעדים הקבועים בו, בא להזהיר מפני חומרתה של האפליה ולהבטיח הגנה משפטית באמצעות פסיקת פיצויים אפקטיביים".

64.במקרה שלפנינו, התובע עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 120,000 ₪ מכוח הוראות סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בקביעת שיעור הפיצוי יש לטעמנו להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

ראשית, מצד התובע, כבר ציינו דלעיל את עלבונו העז וכעסו הניכר באשר ליחס המפלה כלפיו. החל מהודעת הטקסט הראשונה שנשלחה על ידו לעדי, דקות ספורות לאחר הפגישה במשרדי חברת ההשמה ושמיעת דבריו המפלים של מור, ועובר לכל הדיונים שנערכו בפנינו, רגשותיו היו ברורים, ולאור ההשפלה והכאב שהאפליה גרמו לו.

בין היתר, התובע העיד, ש"עברתי את הסיטואציה משפילה מאוד ואמרתי לזה גם לכבוד המיטל מנהלת חברת כוח אדם, גם לפקידה שקיבלה אותי לריאיון והיה ברור שאני פגוע מאוד וזה לא יהיה התחנה האחרונה זה לא הגיע השלב האחרון שאני נמצא בו פגוע נפשית ובסיטואציה מאוד קשה".

התובע אף העיד, כך:

"זה היה משפיל ביותר זה היה קשה מאוד קשה לתפוס לתאר רגשות ממש אני כולי הייתי עם, עם צמרמורת ועצבים זה משהו מקרה מיוחד בחיי. אני בן 36....

... אני מורה לאזרחות בנוסף למתמטיקה היא את כל המושגים והרעיון והעקרונות שהיא שאני מלמד אותם כל השנים ואני מגדל מאות ילדים שיוצאים לחיים על חופש הביטוי, על שוויון הזדמנויות, על כבוד האדם וחירותו, על הדמוקרטיה, ואילך אני מלמד אותם תמיד... 

... אני נרגש, אבל זה כל פעם שאני נזכר בסיטואציה שאני הייתי בה מול 6 7 פקידות בתוך המשרד מסתכלות עליי ואני בשוק מול, מול עדי זה, זה פשוט...".

ביחס לדברי התובע, נציין כי יש להתייחס בחומרה לאפליה על רקע השתייכות לאומית, אשר נחשבת לאפליה בעלת אופי משפיל, ושיש בה פגיעה משמעותית בכבודו של התובע כאדם.

שנית, מצד הנתבעת, לא הוכח כי יש להעמיד את הפיצוי על הרף הנמוך, ולא הוכח כי מור לא היה מודע לכך שהוא מפלה בצורה בוטה וברורה את התובע בקבלה לעבודה. גם לא התרשמנו כי מור לא הבין באותה עת כי מעשיו עולים כדי אפליה. מדובר איפוא בהתנהגות מפלה ובתוצאה מפלה על הצד הגבוה, כשרף החומרה מושפע גם מהכוונה ומהאופן שבו נעשו הדברים.

זאת ועוד, גם לא הוכח כי הנתבעת הינה חברה פרטית קטנה שמספר המועסקים בה עומד על לא יותר מכמה עשרות עובדים ומחזור קטן. גם אין מדובר במעסיק פרטי עצמאי. שיקולים כאלה יכולים, לעתים, להביא להפחתת הפיצוי.

ודוק – הנתבעת הסתפקה בהכחשה כוללת וגורפת של טענות התובע, והיא לא התייחסה לרכיב הנזק, כלל וכלל;

שלישית, בפן הכללי, יש לציין את חומרת התופעה של אפליית ערבים בשוק העבודה הישראלי, וגם את חסמי הנגישות הגבוהים המובילים לכך שמספר התביעות המוגשות בנושא הינו זעום ביותר.

ביחס לכך, מחקרים רבים שנעשו במרוצת השנים הצביעו שוב ושוב על פערים של ממש במישור התעסוקה בין האוכלוסייה היהודית לערבית – הן בהשתתפות בשוק העבודה, הן ברמת ההכנסה הממוצעת והן בסגרגציה בענפי התעסוקה. עוד הוכח, כי אף שאפליית האוכלוסייה הערבית בשוק התעסוקה מתבטאת בכל שלבי ההעסקה והיבטיה, התופעה ניכרת בצורה החריפה ביותר בשלב הקבלה לעבודה. כל זאת, כשמעמדת נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה שבמשרד הכלכלה, "... עולה שבשנים האחרונות חלה עלייה חדה באפליה על רקע לאום ו/או דת בעיקר מצד מעסיקים במקום העבודה וכי האוכלוסייה הערבית היא אחת מבין שלוש הקבוצות הסובלות מאפליה בשוק העבודה, באופן החמור ביותר".

לאור האמור לעיל, נכון לדעתנו לעודד ולתמרץ דווקא תביעות מסוג זה באמצעות פסיקת פיצוי גבוה מעט יותר מזה הנפסק במקרים אחרים של אפלייה.

בהינתן כלל השיקולים דלעיל, אנו סבורים יש לפסוק לזכות התובע סך של 55,000 ₪.

ה.סוף דבר

65.לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 55,000 ₪. התשלום שבנדון ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאחרת הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

66.הוצאות – בשקלול אחריותם המשותפת של שני הצדדים לכך שהדיון ביום 25.12.2023 היה עקר, והיות שהתביעה התקבלה במלואה, כאמור לעיל, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכר טרחת באת-כוחו בסך של 7,000 ₪. הסכום שבנדון ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאחרת הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

67.ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ"ב שבט תשפ"ד (01 פברואר 2024), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.