מיכאל ציון ללוש ואח' נ' רביעיית פלורנטין בע"מ

רקע עובדתי

1. ביום 2/10/13 הגב' איריס הלברט ("איריס") רכשה מהנתבעת דירת גג בשכונת פלורנטין בתל אביב ("הדירה") תמורת סך של 5,590,000 ₪. הדירה הינה חלק מפרויקט גדול של כ-250 דירות, שנבנה ע"י הנתבעת.

    

2. מועד המסירה שנקבע בהסכם שבין איריס לנתבעת הינו 30/5/14. בעקבות שינויים רבים שאיריס הזמינה מהקבלן המבצע, דניה סיבוס בע"מ ("דניה"), נדחה מועד המסירה, בהסכמה, ב-31 שבועות.

    

3. מסיבה שלא התבררה כל צרכה, הצדדים "תירגמו" את 31 השבועות לתקופה של חמישה חודשים והסכימו כי מועד המסירה נדחה בעקבות השינויים ליום 31/10/14, למרות שלאמיתו של דבר 31 שבועות מפרנסים תקופה העולה על שבעה חודשים (ראו: עמ' 40; שו' 15-21).

    

4. הנתבעת מודה בסיכומיה (בסעיפים 1-2) כי נקלעה למשבר עקב סכסוך עם דניה "בשלב הקריטי של סיום ואכלוס הפרויקט" וכי דניה עזבה את הפרויקט "לאחר עיכוב בבניית הפרויקט של כשנה שלמה".

    

5. התובעים, עולים חדשים מצרפת, רכשו את הדירה מאיריס ביום 23/3/15 תמורת 6,300,000 ₪. משכך, התובעים נחשבים כ"קונה משנה", כמשמעות מונח זה בחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 ("החוק").

    

6. באותו שלב הדירה עדיין לא נמסרה לאיריס, למרות שהמועד שנקבע לכך חלף. התובעים ואיריס הגיעו להסכמה כיצד יחולקו ביניהם הפיצויים הצפויים להתקבל מהנתבעת עבור האיחור במסירה. סעיף 10.6 להסכם ביניהם קובע כי הפיצוי "ישולם למוכר (איריס) עד למועד חתימת הסכם זה (23/3/15), אך החל ממועד חתימת הסכם זה הקונה (התובעים) זכאי לקבלו. אי לכך, במועד תשלום יתרת התמורה יקוזז מיתרת התמורה הפיצוי אשר זכאי המוכר לקבל מהקבלן (הנתבעת) מיום חתימת הסכם זה ועד המסירה מהקבלן למוכר וזאת באופן יחסי למספר ימי העיכוב".

    

7. נמצאנו למדים כי הפיצוי עבור התקופה מיום 31/10/14 עד 23/3/15 מגיע לאיריס ואילו הפיצוי עבור התקופה מיום 23/3/15 ועד מועד המסירה (ראו דיון מפורט להלן) מגיע לתובעים.

    

8. ביום 11/8/15 נערך פרוטוקול מסירה עליו חתומים איריס ונציגי הנתבעת. באותו מועד הדירה לא הייתה מחוברת לחשמל. ראו סעיף 2 לתצהירו של מר יהודה גורסד מיום 22/10/19, בתשובה לדרישת התובעים להודיה בעובדות.

    

9. באותו יום (11/8/15) עו"ד צחי ביטון, שייצג את איריס, חתם בשמה על מסמך שכותרתו "גמר חשבון ואישור חזקה" ("מסמך גמר החשבון") לפיו "עם תשלום מלוא התמורה בגין היחידה וקבלתי את החזקה ביחידה, הסתיימה בינינו באופן מוחלט כל ההתחשבנות הכספית בקשר ליחידה בהתאם להוראות הסכם המכר. מובהר כי אין באישורי זה כדי לגרוע מהתחייבות הקבלן כלפיי לעמוד בכל הוראות החוק לעניין תקופת הבדק והאחריות" (סעיף 4 למסמך).

    

    

   ליקויי בנייה

    

10. התובעים טוענים לליקויי בנייה בדירה. כ"קונה משנה" סעיף 4(א) לחוק מעניק לתובעים זכות עצמאית כלפי הנתבעת בכל הנוגע ל"אי התאמות" בדירה.

     

11. ביום 2/12/19 מינה המותב הקודם (כב' השופטת כ' לוי) את אינג' צבי רון, מהנדס בניין ושמאי מקרקעין, כמומחה מטעם בית המשפט ("המומחה"). המומחה ביקר בדירה בתאריכים 11/3/20 ו- 11/5/20, נתן את חוות דעתו ביום 3/12/21 והשיב על שאלות ההבהרה מטעם הצדדים ביום 13/3/22. המומחה לא הוזמן להיחקר ע"י מי מהצדדים. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לאמץ את מסקנותיו.

     

12. המומחה הכיר בליקויי בנייה בסך של 92,600 לפני מע"מ (עמ' 32 לחוות הדעת). בסעיף 12 לחוות דעתו, המתייחס לארונות המטבח, הותיר המומחה סך של 8,000 ₪ לשיקול דעת בית המשפט. לא מצאתי לנכון לפסוק סכום זה לטובת התובעים, כפי שיוסבר להלן.

     

13. המומחה הוסיף וקבע (עמ' 33) כי "במידה והעבודות יבוצעו ע"י התובעים, יש להוסיף 25% לאומדן.." (23,150 ₪). משחלפו קרוב לעשר שנים!! מהמועד המקורי שנקבע למסירת הדירה, לא ראיתי לנכון לאפשר לנתבעת לבצע תיקונים בדירה. מה גם שהנתבעת מודה בסיכומיה (בסעיף 1) כי היא "חברה יזמית שאינה עוסקת בבניה אלא בהקמת פרויקטים ביזמות". הנתבעת הסתכסכה עם הקבלן המבצע דניה, כך שלא ניתן להסתמך על דניה בהקשר זה. לאור האמור, התובעים יבצעו את התיקונים באמצעות בעלי מקצוע מטעמם והם זכאים לתוספת האמורה.

     

14. בסעיף 2.7 לתשובות ההבהרה לשאלות התובעים ציין המומחה כי המחירים בחוות דעתו ממודדים למדד תשומות הבנייה לחודש 12/20.

     

15. התובעים זכאים, אם כן, לסך של 115,750 ₪ עבור ליקויי הבנייה. הסך האמור, בתוספת מע"מ, הינו 135,428 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15/1/21 (מועד פרסום המדד לפיו נערכה חוות דעת המומחה).

     

16. המומחה הוסיף וקבע (בעמ' 33 לחוות דעתו) כי "בעת ביצוע העבודות לא ניתן להתגורר בדירה". בסעיף 2.6 לתשובותיו לשאלות התובעים ציין המומחה כי נדרשים 30 ימי עבודה לביצוע העבודות. המומחה אף אימץ את המוסכם בסעיף 11.10 להסכם המכר בין הנתבעת לאיריס וקבע (בעמ' 35) כי דמי השכירות הראויים לדירה הינם 12,000 ₪, במחירי שנת 2015. התיקונים בדירה יתבצעו רק לאחר פסק הדין דנן. אין בידי שומת דמי שכירות של דירה דומה לשנת 2024. ראיתי לנכון להצמיד סכום זה למדד המחירים לצרכן לפי מדד בסיס של חודש 6/15 (מועד אמצעי בשנת 2015) עד המדד הידוע ביום מתן פסק דין זה. מכאן ואילך הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

     

17. לאור זאת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים דמי שכירות עבור דירה חלופית שוות ערך לתקופת ביצוע התיקונים בסך של 12,000 ₪, בתוספת הצמדה למדד כאמור.

     

18. הנתבעת טוענת לכפילויות בין התביעה דנן לבין סעדים מסוימים הנדרשים בתביעת נציגות הבית המשותף נגד הנתבעת, המתנהלת בת"א (מחוזי תל אביב) 56675-07-20 נציגות הבית המשותף בפרויקט "רביעיית פלורנטין" נ' רביעיית פלורנטין בע"מ. תביעה זו המתייחסת, ככלל, לליקויים בשטחים הציבוריים בפרויקט.

     

19. התביעה דנן הוגשה כשנה וחצי לפני הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. הדיון בבית המשפט המחוזי עדיין בעיצומו ואילו פסק דין זה ניתן כעת. הפסיקה בתיק זה נשענת על חוות דעת המומחה. ככל שהנתבעת תסבור כי רכיב שנפסק בגינו פיצוי בפסק דין זה נתבע גם בבית המשפט המחוזי, היא תוכל לטעון זאת בבית המשפט המחוזי.

     

     

    מקור זכאותם של התובעים לפיצוי בשל איחור במסירה

     

20. החוק איננו מעניק ל"קונה משנה" זכות עצמאית כלפי הנתבעת בכל הנוגע לפיצוי עבור איחור במסירת הדירה. הזכות לפי החוק בעניין זה ניתנה לקונה בלבד. זכותם של התובעים לתבוע פיצוי מהנתבעת נובעת במקרה דנן מהמחאת הזכויות שנעשתה בהסכם שבינם לבין איריס (ראו ב"הואיל" מס' 5; בסעיף 2 להסכם; ובסעיף 10.6 להסכם).

     

21. כאן עולה השאלה, מה נפקותו של מסמך גמר החשבון בכל הקשור לדרישתם של התובעים לפיצוי בשל איחור במסירה. התשובה לכך פשוטה. מסמך גמר החשבון נחתם ע"י עו"ד ביטון בשמה של איריס ולכן הוא מחייב את איריס בלבד ואינו מחייב את התובעים.

     

     

    מתי באמת בוצעה המסירה?

     

22. כותרתו של סעיף 12 לחוזה שבין הצדדים הינה "אופן מסירת החזקה ביחידה". סעיף 12.1 קובע כי "החברה מתחייבת למסור לרוכש את החזקה ביחידה, כשהיחידה גמורה בהתאם למפרט, ראויה לשימוש סביר ופנויה מכל אדם וחפץ...".

     

23. בהמשכו של אותו סעיף נקבע כי "לעניין סעיף זה- 'ראויה לשימוש סביר' כאשר המערכות של היחידה תקינות ופועלות... וכאשר לבניין בו מצויה היחידה וליחידה ניתנו טופס 4".

     

24. ייאמר מיד: לא ניתן להכיר ב-11/8/15 כמועד בו בוצעה המסירה. בפרוטוקול המסירה, הכולל ליקויים רבים, צוין לגבי נקודות החשמל "לא נבדק כי עוד לא מחובר". לעניין זה, די בכך שהדירה לא הייתה מחוברת לחשמל כדי לא להכיר במסירה.

     

25. למותר לציין כי הנתבעת לא יצאה ידי חובתה עת ניתן טופס 4 ע"י הוועדה המקומית, כל עוד הדירה לא חוברה לחשמל. לעניין זה נפסק בת.א. (שלום-הרצליה) 78578-12-20 מנשרוב נ' דקורטקס בע"מ (19/2/23): "מלבד קיומו של טופס 4, על מנת שמסירת הדירה תהיה כזו המביאה לתום זכאות הרוכש לפיצויים, על הדירה הנמסרת להיות ראויה למגורים מהבחינה המהותית" (סעיף 11 לפסק הדין).

     

26. באופן תמוה, הנתבעת לא טרחה להגיש טופס 4 המתייחס לבניין בו ממוקמת הדירה. העדים נחלקו בשאלה מתי ניתן טופס 4. הגב' פיה דיה שלמה ("פיה") העידה: "נכון, וברגע שאנחנו כל פעם קיבלנו את הטופס 4, אז לבניין 4, לפי זיכרון שלי קיבלנו ביוני 2015, אז מיד אנחנו התחלנו מיד למסור את הדירות" (עמ' 46 ש' 27-28). בדומה לכך העיד עו"ד צח ביטון, בא כוחה של איריס, כי טופס 4 התקבל בחודש מאי 2015 (עמ' 51; שו' 5).

     

27. לעומת זאת, עד הנתבעת רו"ח אופיר אלפסי ("אלפסי") העיד: "קודם כל יש לך, היו לך 4 בניינים, כל בניין קיבל את הטופס אכלוס שלו במועד אחר, ובדירה הזאת שזה בבניין 4 אם אני לא טועה, הטופס 4 התקבל לקראת סוף 2014..." (עמ' 59; שו' 17-18) וגם בהמשך עדותו אמר אלפסי "כי הטופס 4 התקבל בסוף דצמבר 14" (עמ' 70; שו' 25).

     

28. כך או כך, כל המועדים האמורים לא יכולים להיחשב כמועד מסירת הדירה לתובעים והנתבעת אפילו לא טוענת לכך. כזכור, הנתבעת נצמדת לתאריך 11/8/15 וכאמור, גם מועד זה לא יכול להיחשב כמועד המסירה.

     

29. מסעיפים 6-7 לתצהירה של פיה עולה כי איריס לחצה על הנתבעת לקבל את הדירה לפני שהייתה מוכנה לגמרי והנתבעת נעתרה לבקשתה. בסעיף 16 לתצהירה, פיה כותבת במפורש: "אין מחלוקת כי הדירה נמסרה כאשר היו בה אי התאמות, כמפורט בפרוטוקול המסירה... אולם זאת הייתה לפי דרישתה של איריס הלברט בכבודה ובעצמה" (ההדגשה במקור- א.א.). הדברים חוזרים על עצמם בסעיפים 24-25 לתצהירה של פיה, תוך שמוסבר כי איריס הפעילה לחץ על הנתבעת משום שעמדה ערב נסיעה לקנדה לתקופה ממושכת.

     

30. סעיף 4.3 להסכם שבין איריס לתובעים קבע כי התשלום בסך 3,150,000 ₪ (מחצית מהתמורה) ישולם לאיריס עם מסירת החזקה. ברור לגמרי כי האינטרס של איריס היה ל"סגור חשבון" עם הנתבעת מצד אחד ועם התובעים מצד שני ו"לצאת מהתמונה". פיה ביטאה זאת היטב בעדותה: "... היה כמובן דחיפות מצידה לחזור לקנדה וגם דחיפות לשחרר (צ"ל להשתחרר-א.א.) מהלקוחות שלה (התובעים-א.א.) כן הייתה דחיפות, זה היה דחוף לה, והיא פנתה אלי כי היא רצתה לקבל בדחיפות את הדירה שלה (עמ' 39; שו' 25-28)".

     

31. במילים אחרות, מצב הדירה לא היה בראש מעייניה של איריס. כך נוצר מצב במסגרתו "נמסרה" לתובעים דירה שלא הייתה ראויה למסירה.

     

32. השאלה הבאה אותה יש לברר הינה באיזה שלב ניתן לראות בדירה ככזו שהושלמה ולקבוע כי נמסרה לתובעים.

     

33. מועד חיבור הדירה לחשמל- ביום 11/8/15, מועד ה"מסירה" לאיריס, הדירה לא הייתה מחוברת לחשמל. כאמור, מר יהודה גורסד הודה במפורש: "הדירה נמסרה בעת ההיא רק בגלל דרישת בעלת הדירה דאז שדרשה לקבל חזקה בדירה למרות שלא הייתה מחוברת עדיין לחשמל" (סעיף 2 לתצהירו מיום 22/10/19). דברים אלו מתיישבים היטב עם פרוטוקול המסירה שצוטט לעיל לפיו "החשמל לא נבדק כי עוד לא מחובר".

     

34. בתצהיר עדותו הראשית מיום 30/4/23 ניסה מר אידן משה ("אידן") לסייג את דבריו של מר גורסד: "הדירה הייתה מחוברת לחשמל! לוח החשמל של הדירה היה לוח חכם והיו לו כמה חוסרים שלא איפשרו להשתמש בפונקציות החכמות שלו והוא היה למעשה לוח 'טיפש'. עד שהגיעו החלקים החסרים, ועד שחברת החשמל הגיעה לבצע חיבור למונה דירתי, הלוח היה מחובר לחשמל הציבורי של הבניין, על חשבון החברה...". אין בידי לקבל גרסה מתפתחת זו. מר גורסד נתפס על הודאתו. אני דוחה את ניסיונו של אידן ל"יפות את המציאות".

     

35. הנתבעת טוענת כי היה בדירה "חשמל ציבורי", מונח שעל פשרו לא עמדתי. כמו כן, לא מצאתי ראיות בדבר חיבור הדירה לאותו "חשמל ציבורי". וגם אם כך היה, החברה לא יצאה ידי חובתה בחיבור מסוג זה. ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 21885-09-11 טללי נתניה בע"מ נ' ברונפן (2/4/12): "יש להקפיד על חיבור חשמל כדין, שכן כל 'סידור' אחר... ושלא ע"י ספק חשמל מורשה, לאמור חברת החשמל לישראל... הוא בלתי חוקי ומסוכן, שכן המדובר בסידורים 'פרוביזוריים' בלתי תקניים של מתיחת כבלי חשמל, ללא בדיקה וללא אישור הגורם המוסמך" (עמוד 6 לפסק הדין).

     

36. התובעת טוענת בתצהירה (סעיף 35) כי הדירה חוברה לחשמל ביום 5/2/16. הנתבעת, אשר הייתה בקשר עם חברת החשמל, יכלה בקלות יחסית לסתור תאריך זה על ידי הצגת מסמך מתאים אך היא לא עשתה זאת. משכך, אני קובע כי טענת התובעים בדבר מועד חיבור הדירה לחשמל, לא נסתרה.

     

37. מתכתובת בדוא"ל שהתובעים צירפו לתצהיר המשלים עולה כי נכון ליום 23/2/16 "אין הזנת חשמל למזגנים- חשמלאי הוזמן למחר לחיבור המזגנים" (דוא"ל של אידן מאותו יום לעו"ד נילי נאהורי, ב"כ התובעים). מדברים אלו עולה כי רק לאחר החיבור הקבוע לחשמל התאפשר חיבורם של המזגנים. לא ייעלה על הדעת כי דירה שלא ניתן להתקין בה מזגנים תיחשב ככזו שנמסרה לתובעים.

     

38. אין בידי לקבל את טענתו של אידן, לפיה המזגנים לא פעלו בגלל שהתרמוסטטים נשארו במשרדו כדי ש"לא יגנבו להם" (עמ' 33; שו' 13). בתכתובת שהובאה לעיל אידן ציין "אין הזנת חשמל למזגנים" והוא נתפס על דבריו.

     

39. גם הניסיון ליישב בין שתי הגרסאות ("אין הזנת חשמל" ו"התרמוסטטים לא הורכבו"), לפיו איש המזגנים שהגיע לחברם "גילה" שהבעיה נובעת מהתרמוסטטים שלא חוברו, איננו משכנע ונראה דחוק.

     

40. העברת הזיכוי מהנתבעת לקבלן המטבחים- התובעת צירפה לתצהירה (כנספח 14) מכתב של קבלן המטבחים מיום 3/12/15 ממנו עולה כי נכון לאותו מועד הנתבעת עדיין לא העבירה לקבלן המטבחים את הזיכוי לו היו התובעים זכאים עקב ביטול המטבח הסטנדרטי שבמפרט והזמנת מטבח פרטי. למותר לציין כי ללא מטבח הדירה איננה ראויה למגורים. אין בידי תאריך מדויק בו העבירה הנתבעת את הזיכוי לחברת המטבחים, אך ברור כי בטרם הדבר נעשה לא הורכב המטבח ולא ניתן לומר שהדירה נמסרה לתובעים.

     

41. ביום 15/12/15, ב"כ התובעים מתזכרת את ב"כ הנתבעת בעניין זה: "אניס ספק המטבחים מסרב לבצע את אספקת המטבח כל עוד לא תדאגו להעברת המחאה בדבר הזיכוי המגיע להם" (סעיף 3 למכתב).

     

42. פיה אמרה בעדותה כי הזיכוי הועבר ב"ינואר או בסוף דצמבר או ינואר 2016" ואף הודתה כי זו "טעות שלי" שלא הציגה מסמך בדבר המועד המדויק בו הועבר הזיכוי (עמ' 47; שו' 22-27). הנה כי כן, הנתבעת "גררה רגלים" ולא אצה לה הדרך להעביר לספק המטבחים את הזיכוי שנדרש לצורך התקנת המטבח בדירה.

     

43. הוספת הגלריה ע"י התובעים- אין חולק כי התובעים ביצעו שיפוץ גדול בדירה שכלל הוספת חדר וגלריה (תקרת הדירה הייתה בגובה כפול מהרגיל, דבר שאיפשר את בניית הגלריה). התובעת טענה בדיון כי השיפוץ החל ביום 1/3/16 (עמ' 22; שו' 22-25). אולם מתכתובת שהתובעת עצמה צירפה לתצהירה המשלים (נספח 1ה) עולה כי השיפוץ החל כבר בחודש פברואר 16. אידן ציין ביום 23/2/16 כי "עד כה הריצוף היה מכוסה בלוחות גבס ובחומרי בניה בגלל השיפוץ שמתבצע בדירה" (ההדגשה של הח"מ-א.א.). מסתבר, אם כן, כי התובעים החלו בשיפוץ כבר בחודש 2/16 וייתכן שאף קודם לכן. אולם, אין בכך כדי לשלול מהתובעים את הפיצוי בדבר האיחור במסירה, כל עוד הדירה לא חוברה למונה חשמל פרטי כנדרש.

     

44. מכל האמור לעיל עולה כי התובעים זכאים לפיצוי בשל איחור במסירה מיום 23/3/15 עד 5/2/16 (מועד חיבור הדירה לחשמל).

     

45. כאן המקום להסביר מדוע לא אישרתי לתובעים את הסך של 8,000 ₪. מעדותה של פיה עולה כי הזיכוי היה בגובה 25,000 ₪ וכי התובעים רכשו מטבח שמחירו 77,000 ₪. במילים אחרות, רק כשליש משווי המטבח כלול בהתקשרות שבין התובעים לנתבעת. שני שלישים של המטבח אינם קשורים לנתבעת ולכן ליקויים שנמצאו בו אינם צריכים לרבוץ לפתחה.

     

     

    הפיצוי ששילמה הנתבעת עבור האיחור במסירה ונפקותו לתביעה דנן

     

46. עו"ד ביטון, שייצג את איריס, ניהל מו"מ עם הנתבעת, בעקבותיו העבירה הנתבעת לאיריס פיצוי בסך של 48,000 ₪ עבור האיחור במסירה. ראו נספח 2 לתצהירה של פיה. להעברות אלו אין ביטוי בתדפיס של תוכנת "משכנת" משום ששולמו בנפרד מההתחשבנות עבור רכישת הדירה. תשלומים אלו שולמו לאיריס ומסתבר כי הם מתייחסים לתקופה בה איריס הייתה זכאית לפיצוי, כך שאין לתשלומים אלו רלוונטיות לתובעים.

     

47. לא מצאתי לנכון להתעמק בחישוב גובה הפיצוי ששולם לאיריס, משום שהיא איננה בעלת דין בתיק דנן וגם משום שאיריס קיבלה פיצוי עבור התקופה שעד 23/3/15 ואילו זכאותם של התובעים לפיצוי מתחילה רק מאותו מועד ואילך.

     

48. אעיר בהקשר זה כי אלפסי הודה בעדותו שהפיצוי לאיריס חושב, בניגוד לחוק, לפי 100% ולא לפי 150% (עמ' 64;שו' 20-24). במצב דברים זה, אינני מתקשה לקבוע כי התובעים הם שיהיו זכאים לפיצויים המוגדלים שנקבעו בחוק, החל מיום 23/3/15. יש לזכור בהקשר זה כי איריס חתמה, באמצעות עו"ד ביטון, על מסמך גמר החשבון וגם לא ידוע על דרישה שלה לקבל פיצוי נוסף מהנתבעת, כך שהנתבעת איננה נתונה בסיכון כפול.

     

49. אלפסי הראה בדיון כי בנוסף לסך האמור, נעשו שתי הפחתות מהתשלום האחרון עבור הדירה, האחת בסך של 24,000 ₪ והשנייה בסך של 11,682 ₪, ובסה"כ 35,682 ₪. ראו תדפיס של תוכנת "משכנת" שצורף כנספח 3 לתצהירה של פיה.

     

50. הקטנת יתרת התמורה כאמור מהווה יישום של סעיף 10.6 להסכם בין איריס לתובעים לפיו הפיצוי המגיע לתובעים, החל מיום 23/3/15 ואילך יופחת מיתרת התמורה.

     

51. אני ער לעדותה של פיה (עמ' 41; שו' 11-17) כי הזיכוי בסך 35,682 ₪ ניתן לאיריס ולא לתובעים אולם יש לפרש דברים אלו על רקע העובדה שאיריס הייתה הלקוחה של הנתבעת והנתבעת מיעטה להתייחס לתובעים כאל לקוחותיה. לעניין זה ראו דבריה של פיה (עמ' 38; שו' 20) לפיהם "אנחנו לא מכירים את משפחת ללוש". אולם תוך כדי דיבור פיה נאלצה להודות כי "לפי חוק קונה המשנה בא בנעלי הקונה הראשון" (שם, שו' 31).

     

52. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי איריס העבירה לתובעים סכום כלשהו מתוך הסך 48,000 ₪ שקיבלה מהנתבעת. אדרבה, שני המנגנונים השונים באמצעותם שילמה הנתבעת את הפיצוי (העברות בנקאיות לאיריס – מחד. וזיכוי בתכנת "משכנת"- מאידך) מלמדים כי ההעברות הבנקאיות נועדו עבור איריס והזיכוי בתכנת "משכנת" נועד עבור התובעים.

     

53. העולה מן המקובץ הוא שהתובעים זכאים לפיצוי בגין איחור במסירה מיום 23/3/15 עד 5/2/16 (10.4 חודשים), בניכוי סך של 35,682 ₪ ששולם להם ע"י הנתבעת.

     

54. החוק, כפי הוראותיו בתקופה הרלוונטית לתביעה, מזכה את התובעים ב-150% פיצוי עבור שמונת החודשים הראשונים של האיחור ו-125% פיצוי עבור החודשים שלאחר מכן.

     

55. עוד יצוין כי פרשה עגומה זו מצדיקה פסיקת פיצוי לתובעים בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם. התובעים רכשו דירה יוקרתית בפרויקט יוקרתי לפני כמעט תשע שנים ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה, מבחינת ליקויי הבנייה הרבים המצויים עדיין בדירתם. דרישת התובעים לפיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪ סבירה בנסיבות העניין ואני מאשר אותה.

     

     

    סיכום

     

56. הנתבעת תשלם לתובעים עבור ליקויי הבנייה סך כולל מע"מ, של 135,428 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15/1/21 (מועד פרסום המדד לפיו נערכה חוות דעת המומחה).

     

57. הנתבעת תשלם לתובעים דמי שכירות עבור דירה חלופית שוות ערך לתקופת ביצוע התיקונים (30 יום) בסך של 12,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד כפי שקבעתי לעיל בגוף פסק הדין (בסעיפים 16-17).

     

58. הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי עבור איחור במסירה בגין שמונת החודשים הראשונים של האיחור (מיום 23/3/15 עד 22/11/15) בסך 144,000 ₪ (12,000 ₪ לחודש כפול 8 חודשים כפול 150%). סעיף 5א(ב) לחוק, בנוסחו הרלוונטי למועדים נשוא תביעה זו, קבע כי "הפיצויים הקבועים בסעיף זה ישולמו בתום כל חודש בעד אותו חודש. הפיצויים בעד שישים הימים שתחילתם במועד החוזי ישולמו בתום שישים הימים האמורים". הפיצוי עבור "שישים הימים שתחילתם במועד החוזי" שולם לאיריס ולכן אין תחולה בענייננו לסיפא של הסעיף.

     

59. לאור האמור, הסך 144,000 ₪ ישוערך מתאריך אמצעי של אותם 8 חודשים- 23/7/15.

     

60. הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בגין יתרת תקופת האיחור (מיום 23/11/15 עד 4/2/16) בסך 36,000 ₪ (12,000 ₪ לחודש כפול 2.4 חודשים כפול 125%). הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין ממחצית התקופה, דהיינו מיום 29/12/15.

     

61. מהפיצויים עבור האיחור במסירה יופחת סך של 35,682 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11/8/15.

     

62. הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪, נכון להיום.

     

63. הנתבעת תשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪, נכון להיום.

     

64. הנתבעת תחזיר לתובעים את הוצאות המשפט. התובעים יגישו שומת הוצאות לאישורי.

     

65. לאחר אישור שומת ההוצאות, התובעים יוכלו להגיש פסיקתא לחתימתי בדבר מלוא חיובי הנתבעת הנובעים מפסק הדין.

     

     

    ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ד, 08 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.