פס"ד בעניין חזקת השיתוף של אחים בין הוריהם המנוחים

בפניי תביעה הצהרתית בין הצדדים, אחים, לקבוע כי התקיימה חזקת השיתוף בין הוריהם המנוחים.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. המנוחים, הורי הצדדים היו נשואים כ- 47 שנים. מנישואי ההורים המנוחים נולדו שלושה ילדים: התובעת, הנתבע (להלן: "הנתבע" ו/או "האח" ) ובת נוספת (להלן: "האחות" ו/או "מ").

    

2. האב המנוח (להלן: "האב" ו/או "המנוח") נפטר ביום 03/01/2006 ואילו האם המנוחה (להלן: "האם" ו/או "המנוחה") נפטרה ביום 09/12/2015.

    

3. לאחר פטירת האב, הגיש הנתבע בקשה למתן צו ירושה בבית הדין הרבני. במועד הדיון בבית הדין נרשם בפרוטוקול הדיון כי "הופיעו האלמנה והבן 2 בנות לפי הת"ז. בבקשה כולם מוותרים לטובת הבן התובע... (עיון בפרוטוקול מלמד שתחת הכיתוב לעיל מופיעות חתימות הנחזות כחתימות האם והבנות)

   "פס"ד

   לטובת הבן התובע

   קבלו סמכות דן יחיד"

    

   צו ירושה לפיו התובע יורש מלוא עזבונו של האב ניתן ביום 07/02/2006 בבית הדין הרבני באשדוד.

    

4. כאמור לעיל, ביום 09/12/2015 נפטרה האם וביום 02/10/2018 ניתן צו ירושה ולפיו התובע ושתי אחיותיו יורשים עיזבונה בחלקים שווים.

    

5. האחיות הגישו התביעה לעיל למעלה מארבע שנים לאחר פטירת האם המנוחה, ביום 22/12/2019 ובמסגרתה נטען כי יש להורות על ביטול הסתלקותן מירושת האב בבית הדין הרבני. בנוסף, טענו כי יש לקבוע כי בין ההורים המנוחים חלה חזקת השיתוף.

    

6. הצדדים ניהלו הליך גישור שלמרבה הצער לא צלח.

    

7. בתיק הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. בהחלטה מיום 07/02/2021 נעתרתי לבקשה ונקבע כי הסמכות לדון בתוקפו של צו הירושה מסורה לבית הדין הרבני ובית משפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בנסיבות חתימת האחיות על כתב ההסתלקות ונסיבות מתן צו הירושה. בהתייחס לתביעה בדבר תחולתה של חזקת השיתוף, נקבע כי זו הוגשה טרם זמנה שעה שלא התבררו טענות האחיות בדבר טיבה של הסתלקות האם מעיזבון האב המנוח. משכך, נמחק אף רכיב זה מהתביעה והוריתי על סילוקה במלואה.

    

8. בערעור שהוגש על הבקשה לעיל, קבע בית משפט מחוזי בעמ"ש 52544-03-21 ביום 07/07/2021 כי הערעור במישור הסמכות לדון בטענות כנגד צו הירושה נדחה. עם זאת, נקבע כי יש להורות על פתיחת התיק ועל בית משפט לדון בעילה של חזקת השיתוף.

    

9. ביום 21/03/2022 הודיע ב"כ התובעת כי האחות מ' ביקשה לוותר על ההליך ואינה מבקשת עוד להמשיכו כנגד הנתבע.

    

   טענות התובעת

    

10. א. ההורים המנוחים נישאו בשנת 1959 בגרוזיה, עלו ארצה ב- 1972, ניהלו משק בית כמעט יובל שנים ונולדו להם שלושה ילדים.

     

    1. למשפחה היו נכסים רבים כאשר האב המנוח עסק בעיקר בנושא הכספים.

        

    2. לאחר פטירת האב המנוח, נקראו האחיות והאם לבית הדין הרבני באשדוד, שם הוחתמו על מסמך לאחר שהוסבר להן כי האח ינהל עבורן בנאמנות את הנכסים הרבים שהותיר המנוח.

        

       משכך, חתמו הבנות והאם על גבי המסמך מתוך ידיעה גמורה שהנתבע מנהל עבורן את הנכסים.

       התובעת הגדירה המסמך עליו חתמו כ'יפוי כח' לטובת האם והבנות ולא העלתה על דעתה שהיא חותמת על כך שאין לה עוד חלק בעזבונו של אביה והיא מנושלת ממנו.

        

    3. לאורך השנים פעל האח כנאמן. עוד ציינו כי נטלו חלק פעיל בניהול נכסי המנוח בעת שהאח ריצה תקופת מאסר.

        

    4. רק בשנים האחרונות התברר לתובעת שהאח כפר במחויבותו כלפיהן וניסה לנשל אחיותיו מהעיזבון. אז גם התברר להן כי בפועל, לא חתמו על ייפוי כח לטובת האח בבית הדין אלא על כתב ויתור על חלקן בירושה.

        

    5. הורי הצדדים חיו כמעט יובל שנים יחד וכיאה למשפחה גרוזינית גאה העיסוק הכספי נעשה בעיקר על ידי הגברים.

        

    6. רוב נכסי ההורים נרשמו על שם האב המנוח אולם ההתנהלות בין ההורים היתה משותפת לחלוטין.

        

    7. אף לאחר פטירת האב המנוח, האם לא נדרשה לפנות לערכאות מאחר והמשיכה להתגורר בדירה המשותפת. בנוסף, חשבון הבנק שלה המשיך לשמש כאחד המרכזים הפיננסיים של הפעילות העיסקית המשותפת עם האב המנוח.

        

    8. להורים המנוחים היתה מערכת יחסים תקינה ואוהבת.

        

    9. התובעת טענה רבות ביחס לנסיבות חתימתה על גבי המסמך אותו הכתירה, כאמור לעיל, כייפוי כח. בעניין זה כבר הובהר לא אחת לצדדים, כי אין בדעת בית משפט להידרש לטענות בנוגע לתוקפו של צו הירושה שעה שצו ירושה כאמור ניתן בבית הדין ולו הסמכות העניינית לדון בכל טענה בעניינו. לפיכך, טענות ביחס לתוקפו, מקומן בבית הדין ובית משפט לא יידרש להן.

        

    10. בסיכומיה הוסיפה וטענה התובעת כי המחלוקת היא על עצם זכותה של אמה בנכסי בעלה המנוח ואין להידרש לטענות האח לפיהן היה שותפו העיסקי של האב המנוח.

         

    11. לטענתה, ההורים המנוחים נישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, המשטר הרכושי הרלוונטי הוא של שיתוף. בנסיבות העניין התקיימה בין ההורים המנוחים חזקת השיתוף, הדורשת קיומם של חיי נישואין תקינים למשך תקופה ארוכה ומאמץ משותף בניהול פרנסת הבית ואלו התקיימו. אשר על כן, יש לדחות טענת האח בנוגע להפרדה רכושית בין ההורים או ויתור מצד האם על חזקת השיתוף ועל בית משפט לקבוע כי חלה חזקת השיתוף בין ההורים המנוחים ואף הוסיפה כי יש לדחות טענה זו המהווה הרחבת חזית שעה שלא נטענה בכתב ההגנה.

         

         

        טענות הנתבע

         

11. א. מנגד, טען הנתבע בכתב תביעתו כי דין התביעה להידחות ומדובר באחיות שהגישו תביעתן

    כ- 14 שנים לאחר פטירת האב המנוח ולאחר שהסתלקו מעזבונו. גם לאחר פטירת אמן המנוחה ב-2015 לא עשו התובעות דבר. (יוזכר כאמור לעיל, כי התובעת 2 ויתרה על טענותיה וחזרה בה מתביעתה. עם זאת כתבי הטענות לא תוקנו וטענותיו יתבררו ביחס לתובעת בלבד).

     

    1. התובעת לא נתנה כל הסבר לטענתה לפיה לא חתמה על כתב הויתור ואין להידרש לטענתה לפיה מבקשת לדון בביטול כתב ההסתלקות מצו הירושה. בעניין זה אציין כפי שהובהר לעיל, אין בדעתי להידרש לטענות שמקורן בכתב הויתור שנחתם בבית הדין וטענות אלו מקומן בבית הדין.

        

    2. התובעת אינה יכולה להיות פה לאמה המנוחה ואין לה כל מעמד בתביעה, מה גם שהאם המנוחה מעולם לא טענה כי יש לה חלק ברכוש בעלה ובין ההורים המנוחים היה קיים משטר של הפרדה רכושית.

        

    3. האב המנוח הוא שניהל עסקיו ביד רמה. האם המנוחה לא היתה שותפה לכל עסקיו ומעולם לא טענה שיש לה חלק בהם, אף לאחר פטירתו. לכן, יש לדחות את רצון התובעת להיכנס לנעליה.

        

    4. בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע שמקום בו האם המנוחה ויתרה על הטענה בחייה והתביעה מוגשת שנים רבות לאחר מכן והנטל הרובץ על התובעת הוא נטל כבד ביותר והיא לא עמדה בו.

        

    5. המדובר בנכסים עסקיים כאשר התביעה מוגשת כ- 13 שנים לאחר פטירת האב וכ- 4 שנים לאחר פטירת האם וגם לו היתה התובעת עומדת בנטל להקמת חזקת שיתוף ביחס לדירת המגורים, לא כך הם פני הדברים ביחס לנכסים עסקיים.

        

    6. עוד הוסיף הנתבע שכאשר רצו הורי הצדדים לשתף בנכס כלשהו, כגון דירת המגורים, ידעו לרשום זאת בפועל והסתלקות האם מצוואת האב המנוח, מחזקת הטענה בדבר הפרדה רכושית.

        

    7. התביעה התיישנה והוגשה בשיהוי רב. האם המנוחה הסתלקה מכל זכויותיה והוא המשיך לנהל עסקיו גם לאחר פטירתו.

        

    8. אין ליתן משקל לעדות התובעת, בעלה ובנה שעה שמסרו גרסאות חסרות משקל.

        

    9. הוכח שהבן הנתבע היה שותפו העיסקי של האב המנוח.

        

       דיון והכרעה

        

12. אם כן, על מנת לקבוע האם בעניין הנדון חלה הילכת השיתוף על יחסיהם הרכושיים של ההורים המנוחים של הצדדים, משעה שזו המחלוקת בין הצדדים, אך ראוי לבחון תחילה מהו המשטר הרכושי החל בעניינם.

     

13. בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון), על יחסי ממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בעת עריכת הנישואין. בעניין הנדון, המדובר בבני זוג שנישאו בגרוזיה כאשר לא נטען דבר ביחס לדין הזר, מה גם שהדין הזר לא הוכח כלל וכלל.

     

    זאת ועוד, בהתאם לסיפא לסעיף 15 לעיל, רשאים בני הזוג בהסכם לקבוע ולשנות את יחסי הממון בהתאם למקום מושבם.

     

14. בע"א 2/77 ז'ולייט אזוגי נ' מישל אזוגי, פ"ד לג (3) 1 (1979) קבע כבוד השופט אלון כי בעניין בני זוג שעלו לישראל לפני תחילת החוק ניתן להכיר בהסכם מכללא לשיתוף נכסים כמשמעו בסעיף 15 לעיל ואף קבע כי:

     

    "בסיפא של סעיף 15 נאמר הסכם, ולא נאמר הסכם ממון, והמסקנה הנובעת מכך היא שהמושג 'הסכם' שבסעיף 15 משמעותו היא כמובנו בדרך כלל ואינו צריך להיות בכתב- כנדרש בסעיף לענין הסכם ממון- אלא כל הסכם שהוא, בין בכתב ובין בעל פה, בין במפורש ובין במכללא, יכול ועל פיו יקבעו יחסי הממון בין בני הזוג ובלבד שההסכם הוא בהתאם למקום מושבם בשעת עשיית ההסכם...לגבי בני זוג שנישאו מחוץ לישראל ועלו לארץ לפני הראשון בינואר 1974, היינו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, אם וכאשר הנסיבות מצביעות על כך, כי בני הזוג התכוונו, על פי הסכם מכללא, לקבוע כי יחסי הממון יהיו על פי כללי הלכת השיתוף הנהוגים בישראל, כפי שכללים אלה חלים על כל בני זוג שהם תושביה של ישראל, הרי שהסכם זה לשיתוף נכסים, אף אם הוא מכללא בלבד, הריהו תקף"

15. משכך, ושעה שבני הזוג המנוחים עלו ארצה לפני הראשון בינואר 1974, ניתן לומר שבכפוף להתקיימות התנאים הרלוונטים, הרי שנערך ביניהם הסכם מכללא ממנו ניתן ללמוד כי הוא חל ביניהם.

     

16. בע"א 2/77, כמפורט לעיל, קבע כבוד השופט אלון כי ניתן ללמוד על קיומו של הסכם מכללא מקום בו בני הזוג חיו חיים משותפים בשלום במשך תקופה ארוכה ועלו ארצה לפני תחולת חוק יחסי ממון. על עמדה זו חזר כבוד הנשיא ברק (כתוארו דאז) בע"א 2199/91 סימנטוב נפיסי נ' ויקטוריה נפיסי, פ"ד מח (2) 89, 97. בעניין הנדון, אין מחלוקת שכך הם פני הדברים. ההורים המנוחים חיו יחד 47 שנה, עלו יחד ארצה, האב המנוח ניהל את עסקי המשפחה ואילו האם המנוחה טיפלה בעיקר בילדים ובבית ולא הוכח או נטען כי היו סכסוכים ביניהם.

     

17. אם כן, ניתן לקבוע די הצורך כי בהסכם מכללא בין ההורים המנוחים של הצדדים, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק יחסי ממון, הסכימו הם להחיל את דין המושב על יחסיהם הרכושיים. זאת ועוד, כאמור לעיל, לא עלתה כל טענה אחרת על ידי מי מהצדדים ביחס לתחולת הדין הזר והמחלוקת ביניהם הינה בדבר קיומה של חזקת השיתוף ודי בכך בכדי לקבוע כי הצדדים הכירו בכך שהמשטר הרכושי שחל על ההורים המנוחים הינו בהתאם לדין החל בישראל. אשר על כן, על פי מקום המושב, הדין הישראלי, על בית משפט לבחון קיומה של הלכת השיתוף בין ההורים המנוחים.

     

18. כאמור לעיל, לטענת התובעת הוכחה די הצורך הילכת השיתוף במסגרת מערכת היחסים בין ההורים. מנגד, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות שעה שעסקינן בתביעה נגד עיזבון, אז נטל השכנוע המוטל על התובעת גבוה אף יותר.

     

    כך גם טען שמקום בו שני ההורים הלכו לעולמם, הרי שהנטל להוכיח התביעה גבוה אף יותר.

     

    הלכת השיתוף

     

19. כאמור לעיל, השאלה העיקרית במחלוקת הינה האם ויתרה האם במהלך חייה על זכותה לתבוע חלקה ברכוש המשותף, לכאורה, בהתאם להלכת השיתוף והאם יש לאפשר ליורשיה להיכנס לנעליה.

     

20. תחילה אדרש להלכת השיתוף. הלכת השיתוף היא יציר פסיקתי שפותח במהלך שנים רבות על ידי בתי המשפט בישראל ונועד להתמודד עם המצב הייחודי של חלוקת רכוש בין בני זוג מקום בו הרכוש נרשם על שם אחד מבני הזוג וזאת תוך הבנה שמדובר במערכת יחסים שונה מזו החלה בין פרטים במשפט האזרחי.

     

21. לעניין זה נקבע כי: "הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית. הוא ניזון מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין יחידים, המושתת על שיוויון, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית".

     

    (ראו, ע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פסקה 8, פורסם ביום 13/12/2006).

     

    עוד נקבע בפסיקה כי הלכת השיתוף מבוססת על ארבע תכליות מרכזיות: התכלית הראשונה היא הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף; התכלית השנייה היא קידום השוויון בין בני הזוג; התכלית השלישית הינה שמירה על האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג והרביעית, הענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר (ראו, בג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני, פורסם ביום 22/07/2010).

     

    כך גם נקבע בבג"ץ לעיל כי:

     

    "הלכת השיתוף הינה חזקה הניתנת לסתירה לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף מתכוונים כי הרכוש הנצבר על ידיהם במהלך חייהם המשותפים יימצא בבעלותם המשותפת...המאמץ המשותף הוכר גם כמאמץ פנים הבית, דהיינו עבודה במשק הבית וגידול הילדים. בשלב ראשון יש לבדוק האם התקיימו התנאים הבסיסיים לצורך הקמתה של החזקה, דהיינו, קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום...לאחר הקמתה של החזקה יכולים הצדדים לנסות ולסתור אותה לגבי פריט רכוש כזה או אחר..."

     

    בנוגע להיקף הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף נקבע כי נכללים בגדרה נכסים שנצברו על ידי בני הזוג במהלך חייהם המשותפים. במסגרת זו נכללים גם נכסים עסקיים וגם זכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן הזוג במהלך חיי הנישואין, כגון פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה ועוד (ראו בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד (5). כך גם נכסים שהיו בעבר מחוץ לחזקת השיתוף, כגון נכסים שניתנו במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג, או נרכשו על ידו לפני הנישואין, עשויים כיום להיכלל בחזקת השיתוף בהתאם לנסיבות המקרה (ראו ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם פ"ד נ (4)).

     

    בכל הנוגע לנכסים חיצוניים כגון נכסים שנצברו על ידי מי מהצדדים טרם הנישואים או עברו אליו בירושה, ההנחה היא כי אין החלה אוטומטית של הלכת השיתוף והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. כך נפסק כי צדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג, משך נישואיהם, טיב הנכס מושא המחלוקת ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג (ראו, 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה 716).

     

    בעניין זה יש לציין את הלכת התחלוף, לפיה כאשר נכס שנרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין. עם זאת, אם רק חלקו מומן ממקורות שנצברו עובר לנישואין, הרי שנכס זה עשוי אף הוא להיכלל במסת הנכסים המשותפים, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה. כך למשל נפסק כאשר רוב הנכס נרכש על ידי רכוש שהיה לאחד מבני הזוג טרם הנישואין (ראו ע"א 87/85 מנחם נ' עזבון המנוח סלם שלום מנחם פ"ד מא (2) 785, 796) ובמיוחד כאשר עסקינן בדירת המגורים של בני הזוג גם משך תקופת הנישואין רלוונטי לכך. ככל שחולפות השנים מטשטשת ההפרדה בין הנכסים המשפחתיים לחיצוניים והנכסים- יהא מקורם אשר יהא- הופכים לבשר אחד. הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים, אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר (ראו למשל, 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי פ"ד מח (3) 685).

     

    ביחס לדירת מגורים נפסק כי היא מחייבת התייחסות שונה מכל הזכויות והחובות של בני הזוג והיא חלק משמעותי מרכושם ומדובר בנכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים היחיד (ראו, רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175).

     

    משכך, נפסק כי לצורך הקמת חזקת השיתוף בנוגע לדירת מגורים נדרשת הוכחה מעטה יחסית. ההנחה היא שכאשר רכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורים של בני הזוג, כשחיים הם תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו תהא משותפת לשניהם וזאת כל עוד אין הנחה זו נסתרת על ידי כוונה אחרת העולה מפורשות או במשתמע (ראו בג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני פורסם ביום 22/07/2010 פסקה 23).

     

22. מן הכלל אל הפרט

     

    האם התקיימה בין ההורים המנוחים חזקת השיתוף

     

    כאמור לעיל, טענה התובעת כי בין ההורים המנוחים התקיימה חזקת השיתוף. כך טענה שההורים המנוחים חיו חיים תקינים ומאושרים למעלה מ- 46 שנים; האם היתה מעורבת בכל ענייניה הפנימיים של המשפחה כאשר האב היה שר החוץ והיא היתה שרת הפנים של המשפחה, מה גם שהוכח כי היתה מעורבת בעסקי המשפחה וניהול הכספים ואף היתה אחת משלושת בעלי המניות בחברת א' בע"מ; סייעה כלכלית לבנות במהלך חייהן ועוד.

     

    מנגד, טען הנתבע כי ההורים הגדירו באופן מפורש טיב השיתוף ביניהם וכאשר רצו לשתף בנכס כלשהו, כגון דירת המגורים, דאגו לרושמו בצורה ברורה ואילו ביחס לנכסים העיסקיים שמרו ביניהם על הפרדה רכושית מוחלטת ועל כך ניתן ללמוד מהסתלקות האם והבנות מעיזבונו של האב לאחר פטירתו. עוד טען כי הוכח שהנתבע היה שותפו העיסקי של האב המנוח ולאחר פטירתו ירש מלוא הזכויות בעסקיו.

     

    המחלוקת העיקרית הינה כאמור לעיל, האם להתיר לתובעת, יורשת האם המנוחה, לתבוע במקומה את זכויותיה על פי הלכת השיתוף.

     

23. בעניין הנדון ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, הראיות וגרסאות העדים, שוכנעתי די הצורך בקיומה של חזקת השיתוף בין ההורים המנוחים. כפי שצוין לעיל, לצורך קיומה של חזקת השיתוף די בהוכחת אורח חיים תקין ומאמץ משותף, לאו דווקא בחלק העיסקי של המשפחה.

     

24. בענייננו, יש לקחת בחשבון את משך נישואיהם הארוכים של ההורים המנוחים שהיו נשואים כ- 47 שנים ולא עלתה כל טענה על ידי מי מהצדדים בדבר קשיים כלשהם שהתגלעו בין ההורים המנוחים במהלך חיי הנישואים ודי בכך בכדי לקבוע כי הוכח די הצורך אורח חיים תקין.

     

25. באשר לרכיב השני הנדרש לצורך קיומה של חזקת השיתוף, יש צורך במאמץ משותף, דהיינו שכל אחד מבני הזוג תרם את תרומתו במסגרת התא המשפחתי ואין הכוונה דווקא לתרומה כספית או מאמצים עסקיים, אלא די בכך שהאישה מנהלת את הבית ותורמת חלקה לניהול המשפחה.

     

26. אין מחלוקת בין הצדדים כי האם היא זו שגידלה את הילדים במהלך השנים וטיפלה בענייני הבית פנימה ולאור אורח החיים התקין והממושך של ההורים המנוחים, די בכך בכדי להקים את רכיבי היסוד הנדרשים לקיומה של חזקת השיתוף בין ההורים המנוחים ואיני מוצאת רלוונטיות לטענת הבן לפיה האב הוא זה שניהל העסקים ביד רמה.

     

27. כך גם לא מצאתי שיש בפסק הדין אליו הפנה הנתבע בכדי לסייע לו בטענה לפיה לא התקיימה חזקת השיתוף בין ההורים המנוחים בנכסים עסקיים אלא בדירת המגורים בלבד, ע"א 663/87 פלוני נ' פלונית, פ"די מה (1) 104 בכדי לסייע לו, אלא נהפוך הוא.

     

    באותו מקרה אליו הפנה הנתבע, נטען כי הנכס העיסקי נרכש ממקורות של המנוח טרם הנישואין. על אף האמור, קבע בית המשפט כי האלמנה עמדה בנטל להוכיח זכותה למחצית ערך העסק של המנוח מכוח הלכת שיתוף בנכסים בקובעו, כי:

     

    "האלמנה הוכיחה איפוא את רכיבי היסוד המקימים את חזקת השיתוף שעל פיה מניחים שכך התכוונו בני הזוג בדבר בעלותם המשותפת ברכוש. אך ככל חזקה אחרת חזקה זו ניתנת לסתירה; סתירה זו יכול שתוכח, בראש ובראשונה, על ידי שהצדדים גילו דעתם, שכוונתם אינה כפי שעולה מחזקת שיתוף נכסים...

    עולה מן האמור, וזו גם דעתי, כי שעה שאנו דנים בהלכת שיתוף בקשר לנכס עיסקי, מן הראוי לבחון במשנה זהירות את נסיבות המקרה. באין נסיבות יוצאות דופן עשוי העקרון בדבר חזקת השיתוף לחול גם על נכסים עסקיים".

    (שם, עמוד 112-113).

     

    מהאמור עולה כי רק אם יוכחו נסיבות יוצאות דופן, יש להחריג נכסים עיסקיים מהרכוש המשותף ולפיכך, מחזקת השיתוף.

     

28. בעניין הנדון, לא נטען דבר באשר למקור הנכסים מהם צבר האב המנוח את עסקיו הרבים. מה גם שאף אם היה נטען בידי הנתבע כי מקור הנכסים ברכוש שנצבר טרם נישואי ההורים, ספק אם היה בכך בכדי לסתור החזקה נוכח משך חיי הנישואין ודי בהוכחת אורח חיים תקין ומאמץ משותף בכדי לסתור טענותיו בדבר הפרדה רכושית ולקבוע כי חלה חזקת השיתוף.

     

29. כפי שקבע כבוד הנשיא (כתוארו דאז) בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח (3)685, 692, עצם החיים המשותפים יחד שנים רבות תחת קורת גג משותפת, אורח חיים של מאמץ משותף די בהם בכדי לבסס קיומו של מאמץ משותף. במקרה הנדון, אין מחלוקת שההורים המנוחים חיו יחד 47 שנים ובהיעדר כל טענה אחרת, המדובר בחיים הרמוניים. האב פירנס והאם טיפלה בענייני הבית פנימה שנים רבות.

     

30. כך גם לא מצאתי כי יש בעובדה שההורים המנוחים בחרו לרשום את דירת המגורים המשותפת בכדי לחזק טענת הנתבע להפרדה רכושית ולא השתכנעתי כי בוויתורה של האם מנכסי האב, יש להעיד על הפרדה רכושית, אלא נהפוך הוא. דווקא ויתורה של האם המנוחה על חלקה בעיזבון האב המנוח והעובדה שפנתה יחד עם כל ילדיה לבית הדין הרבני וחתמה על ויתור על חלקה בעיזבונו והעברת כל הנכסים הרשומים על שמו לבעלותו של הבן, לכאורה, יש בהם בכדי להעיד כי האם המנוחה ראתה עצמה כזכאית לזכויות האב בנכסים הרשומים על שמו.

     

31. אשר על כן ובהיעדר נסיבה יוצאת דופן לפיה יש לקבוע כי לא התקיימה חזקת השיתוף על כלל נכסי הורי הצדדים שהיו כאמור נשואים מזה כ- 47 שנים, לא הוכח קרע מהותי במהלך חייהם המשותפים, ההורים המנוחים ניהלו חיי משפחה תקינים שנים רבות, גידלו יחד ילדים, כאשר האב בעיקר ניהל העסקים והאם גידלה את שלושת הילדים, אני קובעת כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח סתירתה של החזקה.

     

32. אכן, במסגרת ההליך התרשמתי כי רוב המחלוקות העובדתיות בין הצדדים נוגעות למעורבותה של האם בהחלטות הכלכליות שהתקבלו במהלך חייהם של ההורים המנוחים ועד כמה היתה האם מעורבת בהן. מעיון במסמכים ובראיות שהוצגו לפניי מתברר כי חרף טענות הבן ועל אף שנטען שהאם לא ידעה עברית ולא היה ברשותה חשבון בנק במהלך חיי האב, היא היתה מעורבת בכל הפחות בחלק מהעסקים הרבים שהיו רשומים על שם בעלה המנוח אם משיקולי מס ואם משיקולים אחרים. כך למשל מתברר שבחברה א' בע"מ שנרשמה ביום 23/01/1978 היו לאם 100 מניות רגילות והיא נרשמה כדירקטורית בחברה מיום 09/11/1998.

     

33. בנוסף, עיון בחשבון הבנק של האם המנוחה מלמד כי הועברו בו וממנו במהלך השנים מיליוני שקלים לגורמים וחברות שונות. בעניין זה אציין כי אין בעובדה שהנתבע ניהל הליך וזכה בו ביום 27/02/2007 וכספי הזכייה הועברו לחשבון על שם האם המנוחה, או טענתו לפיה הוא ניהל החשבון בכדי לקבוע שמדובר בחשבון שבבעלותו ולכך אף אדרש בהמשך (לעניין זה אציין כי לא מצאתי שיש בעובדה שהיה לאם חשבון נוסף נפרד בו התקבלו קצבאות הזקנה של האם בכדי לשנות ממסקנתי זו). כך גם לא מצאתי כי בקיומו של כתב הרשאה כללי לנתבע שניתן על ידי אביו המנוח במהלך חייו בכדי למנוע הטענה לפיה התקיימה חזקת השיתוף בין הוריו, על אף שיש בו בכדי לתמוך בטענת הבן כי ניהל יחד עם האב את עסקיו במהלך חייו.

     

    משכך, נקבע כי חלה חזקת השיתוף והיא לא נסתרה והרכוש שנצבר ונרשם על שם האב המנוח הוא רכוש משותף לשני ההורים המנוחים.

     

    האם ויתרה האם המנוחה על זכויותיה על פי הלכת השיתוף ברכוש הרשום על שם האב המנוח

     

34. על אף האמור וחרף קיומה של חזקת השיתוף במסגרת היחסים בין ההורים המנוחים, לא מצאתי כי יש בכך בכדי לסייע לתובעת באופן המצדיק קבלת תביעתה שכן השתכנעתי די הצורך שהאם המנוחה ויתרה עוד בחייה על זכותה לתבוע זכויות ברכוש המשותף בהתאם להלכת השיתוף.

     

35. בע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד (4) 607 נקבעה ההלכה לפיה יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף נכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף ובנסיבות אלו, אין לומר כי צד ויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות ועושה זאת לראשונה לאחר פטירת בן זוגו ובעת מכירת נכסים (ראו שם, עמוד 612).

     

36. הלכה זו צומצמה בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה פ"ד מח (3) (להלן: "הלכת יהלום") 372 שם ערך השופט לוין אבחנה בין זכותו של בן או בת הזוג לבין זכותם של מי מיורשיו, לתבוע במקומו את חלקו ברכוש הרשום על שם המנוח וקבע כי יש לתחום גבולותיה של ההלכה, עת קבע כי:

     

    "הנקודה הגאומטרית הראויה היא, כאמור, אותו מצב שבו הלך בן הזוג לעולמו, לאחר שניתנה לו הזדמנות סבירה להעלות את טענת השיתוף והוא בחר שלא לעשות כן. במקרה כזה, כפי שכבר הבהרתי, ניטה לייחס לו ויתור על זכותו לטעון כי הבעלות הפורמאלית, שלכאורה היתה כולה בידי הצד האחר, אינה משקפת את המצב כיום כהוויתו. הטעם לכך נעוץ בשיקולי מדיניות משפטית ראויה".

     

    עוד הוסיף וקבע השופט לוין כי:

     

    "אין מקום איפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך אנו מתעלמים מכך שבן הזוג בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות..." 

    (שם עמוד )385.

     

    אם כן, הפסיקה הבחינה בין תביעה להחיל חזקת השיתוף שהוגשה על ידי בן הזוג בעצמו לבין מצב בו הוגשה התביעה על ידי יורשיו.

     

37. אף ביחס למועד הפטירה של בני הזוג נעשתה אבחנה בפסיקה ונקבע כי מקום בו האישה נפטרה לפני בעלה, לא ניתן לייחס לה את זכות הויתור. אולם, כאשר האישה נפטרה לאחר מות בעלה והיה צורך לדון בעיזבונו, כי אז ניתן לראות בשתיקתה כויתור על מימוש זכויותיה

    ונקבע כי:

     

    "מקום שבו היתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לשותפות בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמוותר על הזכות לטעון להלכת השיתוף, ועל כן, אין להתיר גם ליורשיו להעלות טענה זו במקומו".

    (שם, עמוד 387).

     

    בעניין יהלום המדובר במקרה בו האלמנות שנפטרו שנים רבות לאחר בעליהן, נמנעו במהלך חייהן לטעון ולתבוע את זכויותיהן בנכסי המקרקעין שהיו רשומים על שם המנוחים ועובדה זו, בהיעדר כל מניעה, די בה בכדי לקבוע כי ויתרו על זכותן לעשות כן.

     

38. על הלכת יהלום חזר בית משפט עליון בעניין ע"א 4686/90 מרים פישלר נ' ברוך שיין (פורסם ביום 26/07/1994) ואף צמצמה.

     

    באותו עניין נקבע כי הלכת השיתוף נוצרה על ידי הפסיקה מתוך מטרה לקדם ערכים חברתיים התואמים למציאות של חברה מתקדמת. עם זאת, נפסק כי אין למתוח ההלכה והצורך בהצבת גבולות נובע בין היתר משיקולים של מדיניות משפטית והעובדה שהצורך בהגנה על הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף אינו כה משמעותי מקום בו בעל הזכות האמיתית אינו עוד בחיים. עוד ציין כי באיזון בין האינטרסים, אין להיעתר לתביעה מכח חזקת השיתוף מהטעמים אותם קבע בהילכת יהלום עת ציין כי:

     

    "אין כל טעם להרחיב תחולתה של הלכת השיתוף, ובכך לסטות מן העקרונות הכלליים שעל פיהם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו הינה מוגבלת בזמן...

    בעניין זה לא למותר הוא להזכיר כי אחד מן הטעמים המונחים ביסוד רעיון ההתיישנות נעוץ בכך ש'כל שהיה ארוכה מידי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור'...

    טעם נוסף המועלה להצדקת עקרון ההתיישנות הכללי הוא האינטרס הציבורי 'שזמנו של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם ה'כלח'...טעם אחרון זה יפה במיוחד לסוגיה שלפנינו, שבה מתבקשים אנו להתיר דיון והכרה בזכויות שהולדתן, אם בכלל, עשרות שנים קודם ליום הגשת הבקשה, ויסודן בחיים המשותפים שניהלו בני זוג שהלכו שניהם זה מכבר לעולמם'. דברים אלו יפים גם לענייננו. גם כאן אנו נדרשים להכריע בזכויות שהולדתן עוד בשנות החמישים עשרות שנים לפני הגשת התובענה גם כאן בני הזוג כבר הלכו לעולמם".

     

    (שם, עמוד 4)

     

39. אם כן, על פי ההלכה, צומצמה עד מאד זכאותם של יורשי בן זוג שנפטר לתבוע זכויותיו בהתאם להלכת השיתוף בין היתר משיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ויתור ומחילה, העובדה כי האינטרס עליו באה ההלכה להגן אינו חל עוד מקום בו התובעים הם יורשי המנוח. כל אלו מצדיקים הימנעות מלאפשר ליורשי המנוח לבוא במקומו, בין היתר מהטעם שוויתר על זכותו לתבוע חלקו ברכוש המשותף בהתאם להלכת השיתוף ובין מהטעם שהאינטרס עליו באה הילכת השיתוף להגן, שיוויון והגנה על הצד המוחלש, אינו קיים עוד.

     

40. בעניין הנדון, צודקת התובעת עת טענה כי לא היה למנוחה כל צורך לתבוע בחיי המנוח את זכויותיה בנכסים אלא שלא כך הם פני הדברים לאחר פטירתו ובמיוחד בשעה שפעלה באופן פוזיטיבי להעביר הזכויות ברכוש הרשום על שם האב, יחד עם בנותיה בעת שויתרה על זכויותיה בעיזבונו בבית הדין הרבני ואני דוחה כל טענה לפיה המדובר בחתימה על יפוי כח ואין מדובר בכתב ויתור ,שעה שהתובעת לא פנתה לבית הדין לבטלו.

     

41. בכל הנוגע לדירת המגורים של ההורים המנוחים, אין מחלוקת כי זו נרשמה על שם שני ההורים המנוחים. אכן האם המנוחה לא עמדה על זכויותיה על פי חזקת השיתוף בדירה במהלך חייה. עם זאת, לא התרשמתי כי היה לה צורך בכך. הזכויות בדירה ממילא נרשמו על שם שני ההורים המנוחים בחלקים שווים ביום 04/01/2004. האם ממילא נשארה לגור בדירה אף לאחר פטירת האב והנתבע לא עמד על זכויותיו לתבוע חלקו בהתאם לצו הירושה וזכויותיו של הבן בדירת המגורים של הוריו על חלקו של אבי הצדדים, נרשמו רק לאחר פטירת האם ביום 24/04/2017 (בעניין זה, אציין כי חרף טענות התובעת לפיהן מיהר הבן להשתלט גם על חלקה של אם הצדדים ולרשום מלוא הזכויות בדירה על שמו, לא מצאתי מקום לקבל הטענה שעה שמעיון בנסח הטאבו עולה כי בו ביום תוקנה טעות הסופר).

     

    אם כן, בעניין הנדון ושעה שדירת מגורי ההורים המנוחים היתה רשומה על שם שני ההורים בחלקים שווים כאמור, אין צורך להצהיר כי הזכויות בדירה שייכות לאם שעה שממילא היו רשומות על שמה.

     

42. לא כך הם פני הדברים ביחס ליתר הנכסים הרשומים על שם הנתבע. אני סבורה כי הוכח די הצורך שחרף הנטען בכתבי הטענות, האם המנוחה ויתרה עוד בחייה לתבוע זכויותיה בנכסים שהועברו משם האב לבן לאחר פטירתו. יש לזכור שממועד פטירת האב ועד פטירת האם חלפו כתשע שנים שבמהלך השנים הללו, חרף קיומה של הלכת השיתוף, בחרה האם המנוחה שלא לעמוד על זכויותיה ולדרוש את השייך לה בהתאם לפסיקה ולרשום זכויותיה בנכסים הללו ולמעט חשבון הבנק אשר נרשם על שמה.

     

43. לא זו אף זו, פעולתה האקטיבית של האם, שידעה כי זכאית לחלקה בנכסי האב מכח החזקה וויתורה על חלקה בעזבון האב המנוח בפני בית הדין והגדרת הבן כיורש יחיד, דווקא מלמדת כי האם ויתרה עוד בחייה על חלקה ברכוש המשותף אשר נרשם על שם האב. כך גם עשו שתי הבנות, התובעת והבת הנוספת שתבעה בתחילת ההליך וחזרה בה מטענותיה. טענות התובעת לפיהן לא ידעו הבנות והאם המנוחה על מה חותמות עת חתמו על תצהירי ההסתלקות, אינן רלוונטיות נוכח ההשתק השיפוטי לאור קיומו של צו הירושה ושעה שניתנה החלטה בתחילת ההליך דנן כי בית משפט לא יידרש לטענות בנוגע לתוקפו של צו הירושה.

     

44. אם כן, דווקא התנהגות האם המנוחה והבנות שויתרו באופן פוזיטיבי בבית הדין על חלקן בעיזבון הרשום על שם האב המנוח, יש בה בכדי להעיד כי האם המנוחה ויתרה על זכויותיה שעה שהעדיפה כי בנה ינהל עסקי האב ובזמן אמת, מועד ההצהרה בפני בית הדין על הויתור, גם הבנות הכירו בכך, שכן אחרת מדוע הצהירו ומדוע לא פעלו בערכאה המתאימה בכדי לבטל הצהרה זו.

     

    ויודגש, ממועד מתן צו הירושה על עיזבון האב לטובת הבן חלפו למעלה מ- 18 שנים. ממועד פטירת האם ועד היום חלפו למעלה משמונה שנים וכל הזמן הזה, צו הירושה עומד בעינו ופרט לטענות בעלמא, בהליך שלפניי שנדחו בתחילת ההליך בפברואר 2021, לא עשתה התובעת דבר על מנת לבטל הצו ולא פנתה לבית הדין וטעמיה עמה.

     

45. זאת ועוד, אני דוחה את טענות התובעת לפיהן האם המנוחה היתה מעורבת באופן משמעותי בעסקים לאחר פטירת האב וניהלה אותם בעצמה. לא הוצגה כל ראייה אודות מעורבות אקטיבית של האם בניהול העסקים חרף הנטען בסיכומים ולא מצאתי מקום ליתן משקל לגרסתו של בעלה של התובעת שהוא עד מטעמה ובוודאי שבעל עניין מהותי בהליך, לפיה האם המנוחה ניהלה העסקים. לעניין זה יובהר כי גרסה זו לפיה האם ניהלה העסקים והיתה מעורבת בהם ובמיוחד לאחר פטירת האב, אף אינה מתיישבת עם הטענה לפיה הנתבע שימש נאמן על עסקי האב המנוח עבור אמו ואחיותיו וניהל אותם. כך גם לא מצאתי כי טענת התובעת לפיה הבת מ' נסעה עם האם לחו"ל והיא הראתה לה נכסי המנוחים בכדי לקבוע שהאם לא ויתרה על זכויותיה והעבירה אותם לבן. טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה כאשר האחות מ' העידה בפניי שיכול וחלק מטענותיה היו שיקריות (ראו עמודים 7-8 לפרוטוקול, שורות 33-1) ובנסיבות אלו אין ליתן כל משקל לגרסתה או עדותה. אף טענת התובעת לפיה האם המנוחה לא ידעה עברית ולא ידעה קרוא וכתוב אינה מתיישבת עם גרסתה לפיה ניהלה העסקים מה גם שכאמור לעיל, לא הוצגו לפניי כל ראיות על ניהול העסקים בפועל.

     

46. כך גם האמור בסעיף 17 לכתב התביעה, לפיו 'האחיות לא נברו וחיטטו בעיזבון המנוח כל עוד היתה המנוחה בחיים, שכן היה בכך בכדי להביא לסכסוכים מיותרים במשפחה, הן לא היו מעזות לפגוע באמא שלהן...', מחזק עמדתי כי רצונה של האם היה לוותר על זכותה ברכוש המשותף ולהותירו לבן מטעמיה. אם לא כן, מדוע חששו הבנות (התובעת ואחותה) מסכסוכים בתוך המשפחה ומפגיעה באם. דווקא טענה זו מחזקת עמדתי כי רצון האם היה להעביר הרכוש המשותף לבן חרף עמדתן של הבנות וככל הנראה, חרף אי רצונן במהלך, נאלצו התובעת ואחותה להסכים עם רצון האם המנוחה בחייה להעביר הרכוש המשותף לבן הנתבע, על מנת שלא לפגוע בה במהלך חייה.

     

47. זאת ועוד, טענת התובעת לפיה כוונת האם או מי מהבנות היתה כי הנתבע ישמש כנאמן על העסקים הרשומים על שם האב המנוח לא הוכחה, לא הוצגה כל ראשית ראייה לכך וכאמור אינה מגובה בראיות כלשהן. הוראות סעיף 7 (ב) לחוק הנאמנות, התשל"ט- 1979 קובעות כי על הנאמן ליתן לנהנים דין וחשבון על ענייני הנאמנות אחת לשנה ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישה סבירה.

     

48. בעניין הנדון, לא הוכחה כל פנייה של מי מבני המשפחה במהלך תשע השנים בהן חייתה האם לאחר פטירת האב לנתבע בבקשה לקבל מידע כלשהו אודות נכסי הנאמנות ועל העסקים. כך גם לא הוכח כי נמסר מידע שכזה ואין די בעובדה שבעלה של התובעת טס מספר פעמים להונגריה, היה מיופה כח בחשבונות בנק וכיו"ב. כאמור, לא הוכח כי במהלך 9 השנים ממועד פטירת האב ועד פטירת האם, נעשתה פנייה כלשהי לקבל מידע על העסקים הרשומים על שם התובע או כי התקבלו רווחים כלשהם אצל התובעת ואחותה או הוצגה ראייה כלשהי שיש בה בכדי להעיד על קיומה של חובת נאמנות כלפי התובעת ואחותה ואין די בטענות בעלמא.

     

49. יתרה מזאת, לו אכן עסקינן בעסקים שנותרו בנאמנות אצל הנתבע ומטעמים של כיבוד האם לא פנו הבנות במהלך חייה לבן, מדוע לא מיהרו לאחר פטירתה לעשות כן. התביעה הוגשה למעלה מארבע שנים לאחר פטירתה והפנייה הראשונה שהוכח כי נעשתה לנתבע היתה בעניין דירת המגורים של ההורים ונעשתה על ידי בן התובעת רק במרץ 2019 ולא נטען דבר בדבר הזכויות בנכסי ההורים. כך גם טענה ראשונה בדבר קיומה של נאמנות כלפי התובעת ואחותה נעשתה לראשונה על ידי בא כוחה רק ביולי 2019 למעלה משנתיים לאחר שהנתבע ביקש להחתים אחיותיו על הצהרה לפיה הסתלקו מעיזבון האב המנוח, לטובת הליך משפטי אותו ניהל. המדובר בשיהוי רב של ארבע שנים ממועד פטירת האם ולמעלה משנתיים ממועד דרישת הנתבע להצהרה על הויתור. משכך, נקבע כי העובדה שהתובעת השתהתה פרק זמן בלתי סביר, אף היא, יש בה בכדי לחזק מסקנתי לפיה האם ויתרה על זכויותיה בעיזבון האב המנוח והתובעת ידעה זאת, שכן אחרת היתה ממהרת להגיש תביעתה מייד לאחר פטירת אמה, או לפחות דורשת דיווח על היקף נכסי הנאמנות באותו מועד ולא מתמהמהת כארבע שנים. דווקא התנהגותה זו של התובעת מחזקת עמדתי לפיה ידעה כי האם ויתרה על זכויותיה ברכוש המשותף ואין מדובר בנכסים שהוחזקו בנאמנות על ידי הבן.

     

    בנסיבות אלו, נידחית טענת הנאמנות שאינה מתיישבת עם העובדות ועם היעדר פעולת מצד התובעת במהלך חיי האם ובארבע השנים שלאחר פטירתה.

     

50. כך גם נידחית הטענה לפיה לאם לא היתה כל הזדמנות סבירה לעמוד על זכויותיה, נהפוך הוא. דווקא הפעולה האקטיבית בה נקטה האם, עת בחרה ללכת יחד עם כל ילדיה לבית הדין הרבני והצהירה בפניו כי מוותרת על זכויותיה בעזבון האב המנוח לטובת הבן, יחד עם בנותיה, מלמדת כי היתה לאם הזדמנות סבירה לעמוד על זכויותיה.

     

51. זאת ועוד דווקא העובדה שחשבון הבנק נרשם על שם האם לאחר פטירת האב, מלמדת כי האם לא ויתרה על זכויותיה בחשבון. בכל הנוגע ליתר העסקים הרשומים על שם האב, היו לאם די והותר הזדמנויות לבחור לרשום אותם על שמה, כפי שנעשה בנוגע לחשבון הבנק לאחר פטירתו. ברם, האם בחרה בחייה שלא לעשות כן ולא לרשום העסקים על שמה ואף בחרה להעביר סכומים ניכרים מחשבון הבנק שעל שמה לטובת העסקים שהיו רשומים על שם הבן ודווקא העובדה שלא בחרה לרשום יתר העסקים על שמה יחד עם הויתור בפועל על עיזבון האב בבית הדין, מחזקת העמדה לפיה ויתרה על זכויותיה בעסקים הללו לטובת הבן. אם כן שעה שלא עמדה על רישום הרכוש המשותף במשך תשע השנים שלאחר פטירת האב ואף הבנות בחרו שלא להעמידה על זכותה לעשות כן מטעמיהן, הרי שיש בהתנהגות זו בכדי להעיד שויתרה על טענותיה מכח הילכת השיתוף. לפיכך נקבע בזאת, כי האם ויתרה על זכויותיה על פי חזקת השיתוף ברכוש המשותף, לטובת בנה, למעט זכויותיה בנכסים שנותרו רשומים על שמה עוד בחייה (הדירה וחשבונות הבנק שהיו רשומים על שמה במועד פטירתה).

     

52. אומנם בסיכומיה טענה התובעת כי טענת ויתור האם על זכויותיה מהווה הרחבת חזית אלא שאין מקום לקבל הטענה. בעניין זה אציין כי אף אם לא נטען העניין באופן מפורש בכתבי הטענות, מצאתי כי די בטענות הנתבע בסעיף 13 לכתב הגנתו, לפיה האם מעולם לא טענה לתחולתה של חזקת השיתוף; באמור בסעיף 18.2, עת טען כי השיהוי בהגשה יש בו משום ויתור על זכות התביעה ובמיוחד לאמור בסעיף 63.9, עת טען כי התנהלות האם המנוחה כמו גם הבנות, מהווה ויתור/ או מניעות באשר לטענה בדבר חזקת שיתוף, בכדי לקבוע כי טענות ביחס לויתור האם על זכויותיה בהתאם לחזקת השיתוף נטענו די והותר במסגרת כתב ההגנה.

    משכך, לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית ואני דוחה הטענה.

     

53. זאת ועוד, חרף טענותיה הרבות כנגד צו הירושה ועל אף שטענות התובעת ביחס לצו נדחו בתחילת ההליך ובית המשפט הפנה התובעת לבית הדין אשר נתן הצו, לצורך דיון בטענות ביטולו, בחרה התובעת שלא לעשות כן מטעמים השמורים עמה ואף עובדה זו פועלת לרעתה. עיקר טענות התובעת התמקדו בטענה כי אין בהסכמה למתן צו ירושה לטובת הבן בבית הדין הרבני כדי להעיד כי ויתרה על זכויותיה בעיזבון האב, אלא סברה כי חתמה על מסמך 'יפוי כח' לטובת ניהול הנכסים. על אף החלטתי לעיל, בחרה התובעת שלא לנהל הליך בבית הדין, לא ביקשה לבטל הצו שניתן ולא לברר הטענה לפיה לא הוסבר לה על מה חתמה בבית הדין ואף עובדה זו פועלת לרעתה ומחזקת עמדתי כי התובעת ידעה על רצון האם לוותר על זכויותיה בעיזבון האב המנוח ולהעביר הזכויות הרשומות על שמו לטובת הבן.

     

    כך גם החלטת בית הדין לפיה עזבון המנוח שייך במלואו לבן הנתבע מהווה השתק שיפוטי והשתק פלוגתא שעה שהתובעת לא פעלה לתקוף ההחלטה בצורה ישירה בבית הדין המוסמך חרף החלטת בית המשפט מיום 07/02/2021. מעיון בפרוטוקול שהתנהל בבית הדין ולאור הכרעת בית הדין ניתן לקבוע כאמור לעיל כי האם ויתרה בחייה על כל טענה ביחס לרכוש הרשום על שם האב המנוח ומשכך, הבן הוא יורשו היחיד. כאמור, חרף טענות קשות שהיו לתובעת ביחס להליך שהתנהל בפני בית הדין וחרף החלטת בית משפט לפיה שאלת תוקפו של צו הירושה עניין היא לבית הדין לדון בו ולא לבית המשפט, בחרה התובעת שלא לפנות לבית הדין בעניין זה וטעמיה עמה.

     

54. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי לא הוצגה בפניי כל תשתית ראייתית ביחס לזכויות האם המנוחה במי מהנכסים שנרכשו לאחר פטירת האב המנוח. אין די בהצגת העברות כספים לחברות. המדובר בחברות שנפתחו לאחר מות האב, אין ולו תשתית ראייתית המבססת זכויות האם המנוחה בחברות הללו. ביחס לנכסים שנרכשו במהלך חיי המנוח, אף אם אניח כי המדובר בנכסים שכולם היו שייכים לאב המנוח, הרי שהאם כאמור לעיל ויתרה על זכויותיה בנכסים ובחברות הללו.

     

55. נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני מוצאת מקום להידרש ליתר טענות ההגנה של הנתבע ולא מצאתי כי יש ממש ביתר טענות התובעת.

     

56. כך גם לא מצאתי מקום ליתן משקל משמעותי לעדויות הנתבעת, בנה ובעלה שעה שמדובר בעדים מטעמה ושעה שאיני מוצאת רלוונטיות לעדותם, שכן ממילא קבעתי כי התקיימה החזקה.

     

57. בשולי הדברים יצוין כי לא מצאתי מקום ליתן משקל רב לעדות של האחות מ', שתבעה תחילה יחד עם התובעת ובמהלך ההליך שינתה גרסתה והעידה לטובת הנתבע.

     

58. סוף דבר

     

    אם כן, הגם שנקבע כי הרכוש שנצבר על ידי האב המנוח, רכוש משותף הוא, שוכנעתי די הצורך כי בפעולותיה במהלך השנים לאחר פטירת האב המנוח, ויתרה האם על חלקה ברכוש לטובת הבן, הנתבע, אם בעובדה שהצהירה בפני בית הדין הרבני כי מוותרת לטובתו על הרכוש המשותף והבן יירש כולו ואם בעובדה שאחיותיו של הנתבע הצהירו אף הן בפני בית הדין הרבני על כך ולא פעלו כדין בכדי לשנות ההצהרה.

     

59. זאת ועוד, ההלכות הרלוונטיות אליהן הפניתי לעיל, מצמצמות זכותה של התובעת לתבוע חלקה של האם ברכוש המשותף שעה שהאם בחרה שלא לעשות כן בחייה, אם משיקולים של מדיניות משפטית, אם בשל חלוף השנים ואם נוכח העובדה שהטעמים בגינם פותחה הלכת השיתוף אינם רלוונטיים לבת אלא באו להגן על האם המנוחה.

     

    הבת אינה צד למערכת היחסים בין הוריה וכל טענה כי מדובר בצד החלש אינה רלוונטית, שעה ששני ההורים המנוחים אינם עוד בחיים וכאמור במהלך חייה, האם מטעמיה בחרה שלא לתבוע חלקה ברכוש המשותף. כך גם כפי שנקבע בפסיקה, האינטרס שבגינו פותחה בפסיקה הילכת השיתוף, אינו חל בנוגע ליורשי ההורים המנוחים. זאת ועוד, יש לזכור שחלוף השנים והימנעות האם המנוחה בכדי לעמוד על זכויותיה, גרמו להסתמכות הנתבע שכן ברי כי שינה מצבו נוכח הימנעות זו. עוד אוסיף, כי לא הוצגו לפניי כל ראיות לפיהן האם דרשה זכויות כלשהן בנכסים מהנתבע לאחר פטירת האב ואף בהתנהגותה זו יש ויתור במשתמע על זכויותיה בנכסים המשותפים.

     

    משכך, נקבע כי בויתורה זה, בחרה האם המנוחה להעניק חלקה ברכוש המשותף לבן ומחלה על זכותה לתבוע חלקה בהתאם להלכה הפסוקה, משוויתרה האם בחייה על הזכות לטעון טענת שיתוף, הזכות אינה עוברת ליורשיה.

     

60. לא כך ביחס לחשבונות הרשומים על שם האם. טענת התובעת לפיה לאחר פטירת האם, בחר הנתבע להוציא כספים מחשבון הרשום על שם האם המנוחה בבנק לאומי לא נסתרה. משכך נקבע כי הכספים הקיימים בחשבון הבנק בבנק לאומי שמספרו XXX שייכים למנוחה ואין בעובדה שבוצעו בחשבון פעולות על ידי הנתבע בכדי להוכיח אחרת שעה שמדובר בחשבון הרשום על שם האם המנוחה וכל טענה בדבר ויתור על זכויותיה של האם בחשבון נידחית. חיזוק לעמדתי זו מצאתי בעובדה שחשבון הבנק רשום על שם האם המנוחה ובטענת התובעת והאחות מ' כי האם בחרה להעביר כספים לבנותיה במהלך השנים וטענה זו לא נסתרה.

     

61. אשר על כן, הינני מורה לנתבע להשיב לתובעת שליש מהכספים שהיו בחשבון במועד פטירת האם המנוחה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום פטירתה ועד בכלל וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין וכן להשיב לה 1/3 מכל זכות שהיתה רשומה על שם האם המנוחה במועד פטירתה שעה שלא הוכח כי ויתרה על זכותה זו.

     

62. מכל המקובץ עולה, כי על אף שעמדה לאם חזקת השיתוף לאחר פטירת האב המנוח ברכוש שהיה רשום על שמו, הרי שהיא ויתרה על חזקה זו עוד בחייה וקיים השתק שיפוטי לטעון אחרת נוכח החלטת בית הדין לפיה האם ויתרה על חלקה בעיזבון האב ונקבע כי הבן הוא היורש היחיד של עיזבון האב המנוח.

     

    אשר על כן, דין תביעת התובעת לפיה התקיימה חזקת השיתוף באופן המאפשר לה לטעון לזכויות ברכוש הרשום על שם האב, נידחית.

     

63. בכל הנוגע לסעד הנוסף שנתבע בכתב התביעה, לקבוע כי כתב הויתור שנחתם בבית הדין אינו בתוקף והתובעת זכאית ל- 1/3 מעזבונו של אביה המנוח, הרי שסעד זה ממילא נדחה בהחלטתי מיום 07/02/2021 עת קבעתי כי היה על התובעת לעתור לסעד זה בערכאה המתאימה, קרי הערכאה שהוציאה תחת ידיה את צו הירושה בנוגע לעיזבון האב המנוח.

     

64. סוף דבר, התובענה נידחית בכפוף לאמור בסעיף 61 לפסק הדין.

     

65. בנסיבות העניין ושעה שהתביעה התקבלה בחלקה, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

     

66. המזכירות תמציא פסק הדין לעיון הצדדים.

     

67. מורה על סגירת התיק.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד.

     

     

    ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ד, 28 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.