פס"ד בתובענה כספית בין יורשים שעילתה בירושה

המדובר בתובענה שהוכתרה כ"כספית בין יורשים שעילתה בירושה" בה עתרו התובעות לחייב את הנתבע - דודן - לשלם להן סך של 1,209,440 פרנקים שוויצרים. הנתבע עתר למחיקת התובענה על הסף מפאת חוסר סמכות בינלאומית לדון בה.

סבתן של התובעות – אמו של הנתבע – נפטרה לבית עולמה בשווייץ ביום 1.1.21 (ולהלן: "המנוחה"). אמן של התובעות – אחות הנתבע ובת המנוחה – נפטרה לבית עולמה בשווייץ לפני המנוחה, ביום 7.2.20.

ביום 25.6.13 העניקה המנוחה לנתבע במתנה בניין מגורים בבאזל, שווייץ (ולהלן: "הנכס") תוך ששמרה לעצמה את הזכות להשתמש בנכס או לקבל את פירות השכרתו לאריכות ימיה. הנתבע מכר את הנכס בחודש 11/2018, לפני מועד פטירת המנוחה.

המנוחה הותירה אחריה שתי צוואות: הראשונה מיום 11.6.13 והשנייה מיום 30.8.13. לאחר פטירתה התנהל בין הצדדים הליך בבית משפט בשווייץ בנוגע לתוקפו של מסמך מאוחר לצוואה השנייה במסגרתו הסכימו שאותו מסמך אינו תקף.

מקום מושבן של התובעות בשווייץ. אין חולק שגם מקום מושבה של המנוחה היה בשוויץ ושם היא נפטרה. שוויץ הייתה גם מקום מושבו של הנתבע עד שנת 2016 אז עלה לישראל, וכתב התביעה הומצא לו בישראל.

לטענת התובעות צוואתה השנייה של המנוחה מיום 30.8.13 תקפה לפי דיני מדינת שווייץ (ולהלן: "הצוואה"). הצוואה נערכה בשוויץ, היא כתובה בשפה הגרמנית וכוללת הוראה שכותרתה "איזון הירושה" המורה כדלקמן:

"באמצעות חוזה המתנה הכולל שמירת זיקת הנאה, מתאריך 25 ביוני 2013, של הנוטריונית.., נתתי את בנין המגורים ברח'.. כמתנה לבני (הנתבע)..

הנני מצווה כי במועד פטירתי על (הנתבע) לקזז את ערך השוק המעודכן לאותו מועד של הנכס בהתאם לסעיף 617 של הקוד האזרחי (ZGB) לשם איזון הירושה.

יחד עם זאת הנני מצווה כי בעת קביעת ערך השוק של הנכס באותו מועד, אין להתחשב בזיקת ההנאה שעדיין מגיעה לי נכון להיום, מאחר ועם פטירתי יכול בני לקבל את הנכס ללא הנטל שבזיקת ההנאה.

היה והיורשים לא יצליחו להגיע לידי הסכמה בעניין הערך אשר יקוזז כנגד הירושה, תקבע אותו הרשות המוסמכת במועד פטירתי, בהתאם לסעיף 618 של הקוד האזרחי".

(תרגום הצוואה לעברית צורף כנספח 2 לכתב התביעה).

לטענת התובעות מכוח הוראה זו בצוואה יש לאזן את שווי הנכס שקיבל הנתבע במתנה מהמנוחה עובר לפטירתה נכון לשוויו במועד פטירתה, כנגד שווי העיזבון במועד פטירתה. התובעות צירפו לכתב התביעה "דו"ח רשמי בדבר נכסי עיזבון המורישה למועד פטירתה" לפיו שווי העיזבון במועד פטירת המנוחה הסתכם בסך של 5,000 פרנק שוויצרי בקירוב בלבד (סעיף 8 וסעיף 27 לכתב התביעה; נספח 10). על יסוד חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה העריכו התובעות את שווי הנכס למועד פטירת המנוחה בסך של 2,280,000 פרנק שוויצרי (נספח 4). על כן טוענות התובעות שיש לחלק את השווי הכולל של העיזבון בין הצדדים (היורשים) ביחס לחלקיהם בעיזבון, ובאופן שעל הנתבע לשלם לידיהן סך של 1,142,500 פרנק שוויצרי בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ובסה"כ 1,209,440 פרנק שוויצרי.

לטענת הנתבע אין המדובר בצוואה תקפה. בית משפט בשווייץ כלל לא התייחס לתוקף הצוואות וכל שנקבע על יסוד הסכמת הצדדים הוא שמסמך מאוחר לצוואה אינו תקף (סעיף 46 לכתב ההגנה). גם אם יקבע שהצוואה תקפה יש לדבריו לבחון את תוקף וחוקיות ההוראה הנטענת לאיזון בצוואה, וביחס להסכם המתנה, וזאת בין היתר משום שבהוראה האמורה שינתה המנוחה בדיעבד ובאופן חד צדדי את הסכם המתנה עליו הסתמך, משום שהנכס כבר לא היה בידיו בעת פטירת המנוחה, ומשום שהתוצאה המעשית של קבלת עמדת התובעות היא שעליו לשלם להן פי שלושה משווי המתנה שקיבל מבלי שזכה ליהנות ממנה בחיי המנוחה. לדבריו כוונת המנוחה הייתה להטיב עמו וגם לפי חוות הדעת לדין הזר שצירפו התובעות לכתב התביעה הרי שלפי הדין השוויצרי היורש לא יחויב באיזון אם יוכיח שהמוריש התכוון להטיב עמו ביחס ליתר היורשים. כן כפר הנתבע בין היתר בשווי הנכס כפי שהוערך על ידי התובעות (שהושבח לדבריו לאחר מכירתו על ידי צד שלישי שרכש את הנכס), כפר בשווי הנטען של העיזבון (אותו לשיטתו יש לבחון בין היתר בהתחשב בפעולות שעשתה אם התובעות בחשבונות המנוחה עובר לפטירתה) וטען שיש לכלול בו גם מתנות וכספים שקיבלו התובעות ואמן עובר לפטירת המנוחה, וכי משווי הנכס בעת מכירתו יש גם להפחית סכומים שונים (סעיפים 55-64 לכתב ההגנה).

בד בבד עם כתב ההגנה עתר הנתבע בבקשה לסילוק התובענה על הסף. לטענתו עניינה של התובענה בירושת המנוחה ועל כן בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בה שכן מקום מושבה של המנוחה בעת פטירתה היה בשוויץ והיא לא הניחה אחריה נכסים בישראל. כן לדבריו, גם אם יקבע שעניינה של התביעה בירושת המנוחה הרי שישראל אינה הפורום הנאות לדון בה אלא בית משפט בשווייץ שאף דן בהליך קודם בין הצדדים.

לטענת התובעות אין המדובר בתביעה בענייני הירושה של המנוחה כי אם בתביעה כספית ולבית המשפט סמכות בינלאומית לדון בה משהומצאה כדין לנתבע בישראל. לטענתן ישראל היא אף הפורום הנאות לדון בתובענה היות והנתבע מתגורר בישראל והיות שהנכס היחיד שבבעלות הנתבע וממנו ניתן להיפרע מצוי אף הוא בישראל (ועליו הטילו עיקול זמני במסגרת התובענה דכאן). לטענת התובעות הנתבע העביר לישראל את כל נכסיו והפך חדל פירעון בשוויץ ועל כן סיכוייהן להיפרע ממנו בשווייץ אפסיים ומכאן שהבקשה לסילוק התובענה על הסף הוגשה על ידיו בחוסר תום לב ומהווה מהלך בניסיון התחמקותו לשלם להן את חובו כלפיהן.

בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע להשיב לתגובת התובעות, ובתשובתו טען בין היתר כנגד החזית שהורחבה לדבריו בתגובתן. עוד נטען שהוגשו על ידו תלונות בשוויץ בגין ההצהרות הכוזבות של התובעות בהליך כאן (סעיף 1). התובעות השיבו לכך וטענו שהתלונה הנטענת הוגשה כבר בחודש 11/23 ונדחתה על ידי הרשויות בשווייץ וכי ממילא אין בכך כדי להשפיע על סמכות בית המשפט בישראל לדון בתביעה.

השאלה הנדרשת להכרעה היא האם מדובר בתובענה כספית או אם מדובר בתובענה בעניין ירושתה של המנוחה. מענה לשאלה זו מחייב תהליך של סיווג התביעה. אם תסווג התביעה כעניין שבירושה יחולו לגביה, ובקשר לסמכות הבין לאומית לדון בה, הוראות סעיפים 136-140 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

הוראות אלו קובעות הסדר פרטני למשפט הבין לאומי הפרטי בחוק הירושה ולפיהן בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של אדם רק אם מקום מושבו בעת פטירתו היה בישראל או אם הניח נכסים בישראל. אם לא תסווג התביעה כתביעה בעניין ירושה יחולו עליה כללי המשפט הבינלאומי הפרטי לפיהם לבית משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל. רק אם יקבע שלבית משפט יש סמכות בינלאומית לדון בתביעה נידרש לשאלה האם בית משפט בישראל הוא גם הפורום הנאות לדון בה.

האם אכן יש לסווג את התביעה כתביעה כספית כנטען על ידי התובעות או האם יש לסווגה כתובענה בעניין ירושתה של המנוחה כנטען על ידי הנתבע היא אפוא השאלה הראשונה העומדת להכרעה.

טרם נכנס לעובייה של קורה בתהליך סיווג התביעה נאמר כבר שאם תתקבל טענת התובעות להיות התביעה כספית במהותה הרי שבית המשפט למשפחה בירושלים נעדר סמכות עניינית וסמכות מקומית לדון בה. סמכות בית המשפט לענייני משפחה קבועה בהוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, ולפיה התנאים הנדרשים לקביעת סמכותו העניינית של בית משפט למשפחה על פי עילה זו לדון בתובענה כספית אזרחית "רגילה" (ושאינה מבוססת על אחד החיקוקים המנויים בהוראת סעיף 1(6) לחוק בית המשפט לענייני משפחה) הם שהתובענה האזרחית הוגשה על ידי אדם כנגד בן משפחה, וכן כי עילת התביעה היא סכסוך בתוך המשפחה. הנה כי כן, הצדדים לתביעה צריכים להיות בני משפחה (כהגדרת המושג "בן משפחה" בהוראת סעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). בהתאם להגדרה זו אין תביעת התובעות (אם נכיר בה כתביעה כספית) חוסה תחת סמכותו העניינית של בית המשפט למשפחה משאינן "בנות משפחה" של הנתבע. דומה שהתובעות היו ערות לכך ובתשובה לבקשה לסילוק על הסף הדגישו שאין הצדדים בגדר בני משפחה וכי אף עילת הסכסוך אינה בתוך המשפחה (סעיף 29 לתגובה).

העולה מהאמור הוא שאם נכיר בתביעה כתביעה כספית, כנטען על ידי התובעות, הרי שלבית משפט למשפחה אין סמכות עניינית לדון בה משום שהצדדים אינם עונים על הגדרת בני משפחה.

יוער שאם נכיר בתביעה כתביעה כספית, ואף אם היו גם הצדדים עונים על הגדרת בן משפחה, אין סמכות מקומית לבית משפט זה לדון בתובענה. הוראת תקנה 6 (ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 קובעת שתובענה תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע (או אחד מהתובעים), והוראת תקנה 7 קובעת "תובענה שאין לה מקום שיפוט מתאים לפי תקנות אלה או לפי חיקוק אחר, תוגש לבית המשפט המוסמך בתל אביב". אם לשיטת התובעות המדובר בתובענה כספית והסמכות העניינית קנויה לבית משפט למשפחה הרי שהדין החל הוא הקבוע בתקנות האמורות ולפיהן גם הסמכות המקומית אינה קנויה לבית משפט זה (בירושלים).

סמכות בית המשפט למשפחה משתרעת גם על תובענות מכח חיקוקים המפורטים בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, עליהם נמנה גם חוק הירושה. הוראת סעיף 136 לחוק הירושה היא הקובעת את סמכותו הבינלאומית של בית משפט בישראל לדון בירושה, ומורה כדלקמן: "בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהותיר נכסים בישראל". כנזכר לעיל, הוראת סעיף זו מהווה חריג לכלל רכישת הסמכות הבינלאומית עם המצאת כתב התביעה לידי הנתבע. בענייננו, אין חולק שמקום מושבה של המנוחה ביום מותה לא היה בישראל, ושהמנוחה לא הותירה נכסים בישראל. לפיכך, אם יימצא שהתובענה עוסקת בירושתה לבית משפט בישראל אין סמכות בינלאומית לדון בה.

בסעיף 36 לכתב התביעה טענו התובעות שלבית משפט זה סמכות לדון בתובענה בהיותה "תביעה בין יורשים שעילתה בירושה" מכח הוראת סעיף 1(6) לחוק בית המשפט לענייני משפחה בהיותה מבוססת על חוק הירושה. מעצם הגשת התובענה לבית המשפט למשפחה מכח הוראת סעיף 1(6) לחוק בית משפט לענייני משפחה לדון בתביעה לפי חוק הירושה עולה שגם לשיטת התובעות המדובר בתובענה בעניין ירושת המנוחה ומשכך נעדר בית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בה. התובעות גם צירפו לכתב התביעה חוות דעת לדין הזר וכן חוות דעת שמאי להערכת שווי הנכס. לטענת הנתבע לפיה הוראת תקנה 25 (ח) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 אינה מאפשרת צירוף חוות דעת לכתב התביעה ללא היתר מבית המשפט השיבו התובעות שהתקנה אינה חלה היות והמדובר בסכסוך ירושה שעילתו אינה סכסוך בתוך המשפחה (סעיף 29 לתגובה). גם בכך יש ללמד שלשיטתן עילת התביעה היא בעניין ירושת המנוחה. כידוע, ישנה חשיבות גם לאופן שבו הצדדים עצמם משקיפים על מהות המחלוקת שביניהם, האם כסכסוך הקשור לירושה או שמא כמחלוקת שעיקרה אזרחית, ואשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה שיפוטית אזרחית רגילה [ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, בעמ' 308 ; אוריגורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1182 (מהדורה אחת עשרה, 2013)].

אלא שבתגובה לבקשה לסילוק על הסף עמדו התובעות על טענתן שאף על פי כן מדובר בתובענה כספית, ולהלן ידונו טענותיהן לגופן.

לטענת התובעות המבחן המקובל לעניין הסמכות הוא מבחן הסעד. הסעד הנתבע בכתב התביעה הוא סעד כספי, שאומנם עילתו בירושה (סעיף 5 לתגובה) אך הוא "מהווה זכות עצמאית של המשיבות הנובעת מסכסוך בין היורשים" (סעיף 13 לתגובה). על כן לשיטתן אין לראות את התובענה כתובענה בעניין ירושתה של המנוחה.

לטענת הנתבע אין מדובר בתביעה כספית כי אם בתובענה בעניין ירושתה של המנוחה שכן עילת התביעה נסמכת על הזכות הנטענת לאיזון הנכס במסגרת חלוקת עיזבונה של המנוחה ואשר נקבעה בצוואת המנוחה.

נכון הוא שהסעד המבוקש בתביעה הוא סעד כספי. עם זאת, נקבע זה מכבר ש"חוק בית המשפט למשפחה נטש את מבחן "הסעד" ואימץ את מבחן "סוג הסכסוך"" [ת"ע (ת"א) 9880/00 לזר נ' וולפמן ואח' (פורסם בנבו, 1.5.01)]. מכאן שאין מקום להסתכל אך ורק על הסעד המבוקש באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד"), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו (מבחן הידוע בשם "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסכסוך") [ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529, 533-534 (להלן: "פרשת ארליך"); רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, (פורסם בנבו, 1.8.13) פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) גרוניס; רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, (פורסם בנבו, 14.10.15) פסקאות 40-41]. ;רע"א 6588/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד (4) 337, 343-342].

על כן אין להסתפק בסעד הכספי המבוקש באופן מפורש בכתב התביעה אלא לבחון את מהות הסכסוך ואם עניינו בירושת המנוחה.

מהות הסכסוך הנלמדת מבחינת טענות הצדדים בראיה רחבה היא למעשה תובענה לחלוקת נכסי העיזבון. דומה שאין חולק שהצוואה אינה מצווה לתובעות את הסכום הנתבע על ידיהן אלא קובעת שבעת חלוקת העיזבון בין היורשים יאוזן שווי הנכס שניתן לנתבע במתנה. מכאן שהזכות מכוחה טוענות התובעות לסעד כספי מהנתבע היא חלוקת עיזבון המנוחה בהתאם לצוואתה. לטענתן יש לחלק את עיזבון המנוחה ולכלול בו גם את הנכס שקיבל במתנה הנתבע קודם לפטירת המנוחה. בסעיף 6 לכתב התביעה נטען שעל פי הוראות הצוואה "בחלוקת עיזבונה ייערך איזון ולפיו יילקח בחשבון, בין היתר, שווי מתנה שנתנה לנתבע, עוד בחייה". משמעות האיזון המבוקש פורטה בסעיף 7 לכתב התביעה "הוספת שווי המתנה שנתן המוריש בחייו למי מהיורשים, לשווי כלל נכסי העיזבון וחלוקת התוצאה המתקבלת בין היורשים, על פי חלקיהם. בהתאם לתוצאה זו על מקבל המתנה להעביר ליתר היורשים תשלום לאיזון שווי חלקיהם בירושה". הנה כי כן, הזכות העיקרית לה טוענות התובעות היא חלוקת עיזבון המנוחה, שלמימושה הן טוענות לזכות לקבלת סעד כספי. בכתב התביעה העריכו התובעות, כנזכר, את שווי העיזבון ואת שווי הנכס, והסעד הכספי שנתבע על ידיהן משקף את הסכום לו הן זכאיות לשיטתן בחלוקת העיזבון.

בחינת רכיביה של עילת התביעה המרכיבים את הזכות הנטענת של התובעות בגינה הן טוענות לזכות לקבל סעד מהנתבע מלמדת אפוא שמהותית עניינה של התביעה הוא חלוקת עיזבון המנוחה.

האם תובענה לחלוקת עיזבון או לביצוע צוואת המנוחה כלולה במונח ירושה שבסעיף 136 לחוק הירושה היא כעת השאלה הדורשת מענה. בשאלת המיון – האם עניין זה הוא עניין שבירושה – יש לפנות להוראת סעיף 141 לחוק הירושה המורה שלעניין קביעת הסמכות והדין לפי סעיפים 136-140 לחוק הירושה, תהיה לכל מונח המשמעות שיש לו בדין הישראלי.

המונח "ירושה" לא הוגדר בחוק הירושה ואולם דומה שאין מחלוקת שכללי הסמכות שנקבעו בהוראת סעיף 136 לחוק הירושה יחולו על כל העניינים שחוק הירושה דן בהם, למעט עניינים שהוצאו מגדרו במפורש [שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועיזבון, תשע"ד-2014, בעמ' 35] ראו גם דבריו של פרופ' שילה: "כללי הסמכות שנקבעו בסעיף 136 יחולו על כל עניין ועניין הנובע מהוראות חוק הירושה חוץ מהעניינים שהוצאו במפורש מתחולת חוק הירושה, כגון תשלומים על פי ביטוח וכדומה.." [ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשנ"ה-1995, בעמ' 124]. חוק הירושה דן בחלוקת עיזבון ולפיכך יש לראות סוגיה זו כעניין שבירושה.

התובעות טוענות בעצמן שסמכות בית המשפט לדון בתביעה היא בהתאם להוראת סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה המסמיכה את בית המשפט לדון בתובענות לפי חוק הירושה. יוער שאמנם תובענה לחלוקת עיזבון אינה מופיעה ברשימת תביעות בקשר אליהן נדרשת הגשת תובענה נפרדת בהתאם להוראת תקנה 12 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 אך כבר נקבע ש"תביעה לחלוקת עיזבון נכנסת בגדר הסעיף השיורי באותה תקנה שמתייחס ל"תובענה אחרת בענייני ירושה לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". תביעה לחלוקת עיזבון היא בגדר אותה "תובענה אחרת בענייני ירושה" וכך גם כל תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו" כאשר בגדר הקטגוריה האחרונה נכללות גם תביעות ביחסים הפנימיים שבין היורשים גם אם הסכסוך ביניהם הוא על היקף העיזבון" [רמ"ש (ת"א) 17446-03-19 נ.ח. נ' ג.ב (פורסם בנבו, 2.8.19)].

מחלוקת בין המלומדים נעוצה בשאלה אם יש מקום להרחיב את סמכות בית המשפט גם לעניינים שניתן לסווגם ענייני ירושה אף על פי שאין הם באים בגדרו של חוק הירושה. בעוד שפרופ' שילה סבר ש"יש לפרש את עניין הסמכות בצורה רחבה" [פירוש לחוק הירושה, בעמ' 123]. סבור כבוד השופט שוחט "שלא נראה לנו כי מן הראוי להקנות לבית המשפט סמכות בין-לאומית להידרש לשאלות על היקף העיזבון או על מהותם של נכסים וזכויות בעיזבון שלא נדונו בחוק הירושה" [דיני ירושה ועיזבון, בעמ' 35]. ברם, סוגיה זו חורגת מגבולות הדיון בהליך דכאן שהרי חלוקת עיזבון נמנית על עניין ירושתו של אדם, ומופיעה במפורש בחוק הירושה.

התובעות ביקשו להסתמך על האמור בפסק הדין בפרשת ארליך שם נקבע שלבית משפט בישראל יש סמכות לדון בתביעה כספית שהוגשה בישראל על ידי מנהל עיזבונה של המנוחה מארה"ב, כאשר המנוחה לא נפטרה בישראל ולא הניחה נכסים בישראל. התובענה שם הוגשה נגד תושב ישראל אשר נטען כלפיו שהוא מחזיק שלא כדין בכספי העיזבון ונקבע:

"העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון המעוניין לטרוף נכס (או לקבל כספים שנלקחו) מידי מחזיק, אינה הופכת בהכרח את העניין לזה של "ירושה" [שם, בעמ' 536]. ברם, לטעמי לא ניתן להשליך מהקביעות שנקבעו בפרשת ארליךעל הדיון שבפנינו. ראשית, בפרשת ארליך הוגשה התובענה כנגד נתבע שנטען כנגדו שהוא מחזיק שלא כדין בכספי העיזבון אותם משך מחשבון בנק של המנוחה באמצעות ייפוי כח שהחזיק. קרי, גם מבחינת מהותית המדובר בתובענה כספית והזכות לסעד כספי לא נגזרת מזכות מהותית אחרת כבענייננו. שנית, בפרשת ארליך לא ניתן היה להגיש תובענה לסעד אחר בעוד שבענייננו ניתן היה (ואולי אף נדרש היה) לעתור מלכתחילה בתובענה לחלוקת עיזבון המנוחה ובמסגרתה לערוך את האיזון הנטען.

שלישית, בפרשת ארליך בחן בית המשפט את הסוגיה גם דרך האפשרות שהתובענה הייתה מוגשת על ידי המנוחה בעצמה וקבע שאז בוודאי לא הייתה יכולה להיטען טענה לחוסר סמכות בינלאומית של בית משפט בישראל לדון בתביעה. בענייננו למנוחה אין זכות תביעה כנגד הנתבע, אלא המדובר בעילת תביעה מכוחה של הצוואה ובזכות של יורשים לביצועה ולחלוקת העיזבון. רביעית, בפרשת ארליך לכתחילה הוגשה התובענה כתובענה כספית לבית המשפט המחוזי ונקבע שבית משפט למשפחה נעדר סמכות בינלאומית לדון בה משאינה בעניין ירושת המנוחה, בעוד שבענייננו הוגשה התובענה לבית משפט זה מכח הסמכות הנטענת לדון בתובענה לפי חוק הירושה.

גם מפסיקה אחרת אליה הפנו התובעות (בסעיף 7 לתגובה) לא ניתן ללמוד לענייננו שכן אותה פסיקה דנה בשאלת סמכות בית המשפט שדן בעניין הירושה לדון גם בתביעות להכללת נכס בעיזבון, ואין ענייננו עוסק בכך [ע"א 253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד לו(2) 193; וע"א 272/86 הכרי נ' הכרי ואח', פ"ד מב (2) 411, שנזכרו על ידיהן]. בנוסף, מאז שניתנו פסקי דין אלו הוקם בית המשפט למשפחה ותוקן חוק הירושה ונקבע בסעיף 151 שהסמכות לדון בו קנויה לבית המשפט למשפחה, ובהוראת חוק בית המשפט למשפחה נקבע בסעיף 1(6) נקבעה סמכות בית המשפט למשפחה לדון בתובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". כבר בפרשת ארליך ציין כבוד השופט גרוניס"כיום תיתכן הטענה כי אין עוד ללכת על-פי ההלכה שנפסקה בעניין אסיאו" אולם הותיר את השאלה בצריך עיון, משום שבאותו עניין לא הייתה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בין-לאומית לדון בירושת המנוחה (שם, בעמ' 539). בפסק דין מאוחר לפרשת ארליך דן בית המשפט העליון בשאלת גדר סמכות בית המשפט למשפחה בתביעות שעילתן "סכסוך בקשר לירושה" וקבע "בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה" [רע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ (פורסם בנבו, 5.10.14), בפסקה 23 לפסק דינו של כבוד השופט סולברג].

פסיקה זו, כנזכר, אינה רלוונטית לענייננו שכן עילת התביעה אינה בשאלה אם הנכס (שהוענק לנתבע במתנה בחיי המנוחה ונמכר על ידיו עובר לפטירתה) נמנה על נכסי העיזבון מכח זכות שהייתה למנוחה עוד בחייה. עילת התביעה בענייננו היא תביעה מכוחה של הצוואה לחלוקת עיזבון בגדרה יש לברר את שאלת תוקפה של ההוראה בצוואת המנוחה ביחס להסכם המתנה ואם בחלוקת העיזבון יש לכלול גם את שוויו של הנכס, ולא ניתן לסווג את התובענה כתובענה אזרחית ביחס לשאלת הכללת הנכס בעיזבון המנוחה.

בבחינת למעלה מהדרוש יודגש גם שהמדובר בענייננו בסכסוך בין יורשים (בינם לבין עצמם) ולא בסכסוך אזרחי בין יורש או מנהל עיזבון לצד ג', ולשיטת התובעות בעצמן "הסכסוך "הירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה". גם לפי פסיקה אחרת אליה הפנו התובעות (בסעיף 7 ובסעיף 10 לתגובה) המדובר בסכסוך בקשר לירושת המנוחה והסמכות הבינלאומית של בית משפט בישראל לדון בה נקבעת בהתאם להוראת סעיף 136 לחוק הירושה.

בפרשת ארליך הדגיש כבוד השופט גרוניס את העובדה שלכתחילה הוגשה התביעה הכספית לבית המשפט המחוזי ולהעדר סמכות עניינית לבית המשפט למשפחה והטעים שלא ניתן היה לבקש צו קיום צוואה בישראל: "במקרה הנוכחי אין לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני ירושתה של המנוחה, משום שמקום מושבה לא היה בישראל בשעת מותה, והיא אף לא הותירה נכסים בארץ. נראה כי מטרת ההוראה שבסעיף 1(6)(ה) האמור היא לקבץ הליכים שונים הקשורים בירושה וסובבים סביבה בבית-משפט אחד. כל זאת כחלק מן התכלית של חוק בית המשפט למשפחה לרכז בפורום שיפוטי אחד את מלוא המחלוקת בין בני משפחה (פרשת חבס [7], בעמ' 342). אין לרציונל זה דבר עם המקרה הנוכחי, כאשר מדובר בתובענה שהוגשה נגד תושב ישראל אשר נטען כלפיו כי הוא מחזיק שלא כדין בכספי העיזבון, וכאשר לא היה ניתן כלל לבקש צו קיום צוואה בישראל." [שם, בעמ' 539; ההדגשה שלי – א.ב.ד].

לטענת התובעות המדובר בתובענה כספית שהזכות נובעת מצוואת המנוחה שניתן לה צו קיום בשוויץ ביום 15.6.22. אלא שהנתבע, כנזכר, כפר בכך וטען שלא ניתן צו קיום לצוואת המנוחה בשווייץ. צו הקיום הנטען על ידי התובעות לא צורף לכתב התביעה אלא צורפה תעודת יורשים לפיה הצדדים הם יורשי המנוחה. נטען על ידיהן שלפי הדין השוויצרי יש לקרוא אותה עם הצוואה (סעיפים 25-26 לכתב התביעה; נספח 8 לכתב התביעה). מכל מקום, אין חולק שלא הוצא צו לקיום צוואת המנוחה בישראל. דומה שהצדדים גם תמימי דעים שלא ניתן לעתור לקיום צוואת המנוחה בישראל שעה שהמנוחה לא נפטרה בישראל (וישראל אף לא הייתה מעולם מרכז חייה) והיא לא הניחה נכסים בישראל, וכי בית המשפט המוסמך לדון בתוקפה של הצוואה הוא בית המשפט בשווייץ.

אף אם אניח לטובת התובעות (ומבלי שיהיה בכך משום קביעה) שאכן ניתן תוקף לצוואה על ידי בית משפט מוסמך בשווייץ הרי שבהתאם להוראת סעיף 39 לחוק הירושה ניתן לתבוע זכויות רק על פי צוואה שניתן לה צו קיום בישראל "אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום לפי הוראות הפרק החמישי". קרי, על מנת שתקום לתובעות זכות תביעה כספית בישראל מכח צוואת המנוחה עליהן להמציא צו קיום צוואה על פי החוק והתקנות בישראל בענייני ירושה.

בהעדר צו קיום צוואה (או צו ירושה) שהוצאו אחר עיזבון המנוחה במדינת ישראל, הרי שאין בפניי "צוואה" בת תוקף, במובן מונח זה בחוק הירושה, ובהתאם לסעיף 39 לחוק.

למעלה מהדרוש יוער שהדיון בשאלה אם ניתן לאכוף את צו הקיום הזר (אם הוא אכן ניתן) כהכרה ישירה בפסק חוץ חורגת מגבולות הדיון בענייננו משום שבית המשפט בישראל לא התבקש להכיר בפסק חוץ. כן מתייתר הצורך לדון בשאלה אם ניתן להכיר בפסק החוץ כהכרה אגבית מחמת הצדק משום שהתנאי המוקדם לכך המנוי בהוראת סעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958, הוא שההליך לכתחילה מצוי בסמכות בית המשפט. "הכרה אגבית מכוחסעיף 11(ב)לחוק רלוונטית רק כאשר בפני בית המשפט מובאעניין המצוי בסמכותו המובהקת, והוא נדרש להכריע אגב אורחא" [רע"א 9296/16 ‏‏Professor Marta(Erika) Band De Rosenberg‏ נ' יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה‏, (פורסם בנו, 4.12.17) בעמ' 9; ההדגשה במקור – א.ב.ד]. כמפורט לעיל, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתובענה אם בין היא תביעה כספית ובין אם היא מבוססת על חוק הירושה נוכח סעיף 136 לחוק. אף מבלי להידרש לטענת הנתבע שכלל לא ניתן צו קיום לצוואת המנוחה בשווייץ, ומבלי להידרש לשאלה האם הדיון האגבי בהכרה בפסק החוץ חייב להתנהל לצורך העניין העיקרי בתביעה, הרי שדי בכך שבית משפט בישראל נעדר סמכות בינלאומית לדון בתובענה כדי לשלול את האפשרות להכיר בפסק החוץ (אם קיים) בהכרה אגבית.

הנה כי כן, אף אם הייתה המסקנה שאין המדובר בתביעה בעניין ירושתה של המנוחה כי אם בתביעה כספית מכח צוואתה הרי שלא ניתן היה להגישה ללא צו קיום צוואה מישראל או למצער הליך הכרה בפסק השוויצרי. בענייננו לא צורף צו קיום צוואה שוויצרי (ולטענת הנתבע כלל לא ניתן צו קיום לצוואה כטענת התובעות), ובית המשפט אף לא התבקש להכיר בו באופן אגבי כדי להכשיר תביעה מכוחו.

העולה מהאמור לעיל הוא שענייננו בתובענה בעניין ירושת המנוחה ובית משפט בישראל נעדר סמכות בינלאומית לדון בה משמקום מושבה של המנוחה בעת פטירתה לא היה בישראל והיא לא הניחה נכסים בישראל.

משהשבנו בשלילה לשאלת הסמכות הבינלאומית של בית משפט בישראל לדון בתובענה מתייתר הצורך לדון בשאלת נאותות הפורום. כידוע, דוקטרינת הפורום הלא נאות (Forum non Convenience) מאפשרת לבית המשפט שקנה סמכות בינלאומית שלא לדון בתובענה אם הוא מצא שישנו פורום חלופי אחר המתאים יותר לדון בה [ע"א 4025/13 נייגל וויליאם נ' Deutsche Telekon AG (פורסם בנבו,6.11.14). עם זאת, היות והצדדים האריכו בסוגיה זו, ובבחינת למעלה מהדרוש, אעיר שאף אם המסקנה הייתה שבית משפט בישראל קנה סמכות בינלאומית לדון בתובענה סבורתני שישראל גם אינה הפורום הטבעי והנאות לדון בה.

לצורך הדיון בשאלת תחולתה של דוקטרינת הפורום הלא-נאות נהוג להידרש לשלושה מבחנים עיקריים: מבחן "מירב הזיקות"; מבחן ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות; ומבחן השיקולים הציבוריים [ראו: רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD, (פורסם בנבו, 2.8.12); ע"א 4025/13 וויליאם נ' DEUTSCHE TELEKOM, (פורסם בנבו, 6.11.14)]. בחינת נסיבות העניין לאור מבחני העזר שנקבעו בפסיקה לצורך מענה לשאלה אם בית המשפט הוא גם הפורום המתאים לדון בתובענה מטה את הכף באופן מובהק לעבר הפורום הזר. להלן יפורטו עיקר טעמיי למסקנה האמורה.

יישום המבחן של מירב הזיקות, מצביע על כך שהפורום הטבעי לדון בתובענה אינו הפורום הישראלי [רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The lockformer Co, פ"ד נב(1) 109, 113 (1998)]. על פי כלל נסיבות המקרה מירב הזיקות הרלוונטיות להן הקשר האמתי, המשמעותי והמהותי למחלוקת בין הצדדים מובילות למסקנה שבית משפט בשוויץ, אשר אין מחלוקת שיש לו סמכות לדון בתובענה, ולא קיימת מניעה מעשית או חוקית לכך, הוא גם בית המשפט הטבעי והמתאים יותר לדון בה. התובעות מתגוררות בשוויץ, המנוחה התגוררה בשוויץ, הסכם המתנה נערך בשוויץ, צוואות המנוחה נערכו בשוויץ, הליך בנוגע לתקפות מסמך מאוחר לצוואות שערכה המנוחה התנהל בבית משפט בשוויץ, הנכס נמצא בשווייץ, וכל הראיות והעדים (פרט לנתבע) אף הם בשווייץ. גם אם לאור ההתפתחויות בדרכי התקשורת ובדרכי התנועה יש לתת לכך פחות משקל הרי שיש לתת משקל להעדר האפשרות של בית משפט זה לחייב עדים בשווייץ להעיד לפניו, ליתן הוראות למומחים שימונו בשווייץ, וליתן צווים אפקטיביים לקבלת מידע בשוויץ ולהוצאות שיהיו כרוכות בהבאת אותם עדים. יוזכר שמבחן מירב הזיקות אינו מבחן כמותי גרידא, אלא מבחן איכותי שבו בית המשפט נדרש לייחס משקלים שונים לזיקות השונות ולהתחשב גם בעלויות של קיום הדיון בפורומים האפשריים [ראו ת"א 22726-07-17 אגם נ' BNP PRIBS SA, פסקה 25 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 29.1.20)].

תמיכה למסקנה שבית המשפט בישראל אינו הפורום הטבעי לדון בתובענה נמצאת גם בעובדה שהדין החל על הצוואה והעיזבון הוא הדין השוויצרי (וקנטון ברן). הצדדים אינם חלוקים על כך שצוואת המנוחה מורה על תחולת "סדר הירושה הקבוע בחוק", וכי הדין החל על עיזבונה של המנוחה הוא הדין השווייצרי (סעיפים 1 ו- 11 לכתב התביעה). כן מורה הצוואה "הנני מכפיפה את כל עיזבונו שיהיה לי לדין השוויצרי ולסמכות השוויצרית, זאת במיוחד אף במקרה של העברת מקום מגוריי למדינה אחרת".

בנוסף, המנוחה הורתה בצוואה במפורש שאם לא תהיה הסכמה על דמי האיזון, תקבע אותם הרשות המוסמכת (יש להניח בשווייץ) לפי הדין השוויצרי:

בפסיקה נקבע ש"השיקול מהו הדין החל קשור קשר בל ינתק לשאלת נאותות הפורום" [ע"א 3299/06 יונינר נ' סקאלר (פורסם בנו, 26.4.09) סעיף 16]. שכן היתרון הטבעי מוקנה לבית המשפט המכיר את הדין. לטענת התובעות השאלה המשפטית מצומצמת ופשוטה בשאלת תוקפה של ההוראה לאיזון ומה שווי המתנה (סעיף 17 לתגובה). לעומתן טען הנתבע שהמחלוקת העובדתית והעקרונית היא "בדבר עצם והיקף הזכאות" לביצוע תשלומי האיזון (סעיף 3(ו) לתשובתו), וכי לצורך הכרעה נדרשת גם פרשנות הצוואה (סעיף 4(א) לתשובתו).

אף אם היה מדובר בתביעה כספית כפי שנטען על ידי התובעות ניכר שהיא אכן מעוררת על פניו שאלות אינהרנטיות לפרשנות הוראות הצוואות השונות והיחס בין הסכם המתנה לצוואות, וכפועל יוצא יש צורך בניתוח דיני החוזים, המתנה והירושה של שווייץ ושל קנטון ברן. הצדדים חלוקים בין היתר בשאלה אם ניתן צו קיום לצוואה השנייה, האם מושתק הנתבע לטעון כנגד תוקפה. כן טוען הנתבע כנגד תוקפה וחוקיותה של ההוראה לאיזון, ביחס להסכם המתנה ולצוואה הראשונה, וטוען שהנכס לא נכלל בנכסי העיזבון ושאין לאזן את שוויו משום שנמכר עוד בחיי המנוחה והיא נהנתה ממנו עד לפטירתה, ולדבריו איזון ערך מתנה לפי הדין השוויצרי מתייחס רק לנכסים שנמצאים בידי היורש בעת פטירת המנוח, ואילו הנכס כבר לא היה בידיו שנים קודם לפטירת המנוחה. מכאן שלבד משאלת תקפות הצוואה מתעוררות, או עשויות להתעורר שאלות רבות של דין ושל עובדה, המקנות יתרון טבעי לפורום הזר המכיר את הדין.

נראה כי אף ציפיותיהם (האובייקטיביות) של הצדדים הן שהתביעה תידון בשוויץ ולא בישראל. מבחן ציפיותיהם הסבירות של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, במסגרתו יש לבחון את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ואת היכולת לנהל הליך יעיל בארץ. במסגרת זו, תבחן קיומה של תניית שיפוט שנקבעה בין הצדדים לבירור סכסוך עתידי בבית משפט זר [רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS  (פורסם בנבו, 2.8.12)].

בצוואה הורתה המנוחה שהיא מכפיפה את עיזבונה "לדין השוויצרי ולסמכות השוויצרית" (אף אם תעתיק את מגוריה למדינה אחרת; סעיף III). גם בהסכם המתנה נקבעה בסעיף 7.7 ברירת שיפוט בבית משפט בבאזל "לכל מחלוקת הנובעת מהסכם זה". לפיכך, ולאור מירב הזיקות (כפי שפורטו לעיל, בהן מקום הימצאות הנכס, הראיות, המסמכים והתובעים בשווייץ, לאור ההליך הקודם שהתנהל בנוגע לצוואת המנוחה בשוויץ ולאור הקושי הרב והעלויות הכרוכות בניהול התביעה בישראל) ניכר שציפיותיהם האובייקטיביות הסבירות של הצדדים היא שהתביעה תידון בשוויץ.

גם בחינת השיקולים הציבוריים מטה את הכף לטובת קיום ההליך לפני הפרום הנאות בשווייץ. במבחן זה על בית המשפט לשקול שיקולים שעניינם באינטרס מערכת המשפט הישראלית לדון בתובענה ביחס למערכת המשפט הזרה. לעניין זה נפסק כי "המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר" [רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited (פורסם בנבו, 30.8.09) פסקה 11]. הערכאה בעלת העניין האמתי לדון בתובענה היא הפורום הזר. כפי שפורט, ניהול הליך בישראל לפי הדין השוויצרי, כאשר בעוד מרבית התשתית הראייתית, אם לא כולה, מצויה בשווייץ, יכביד ויסרבל את ההליך, באופן בו יידרשו משאבים שיפוטיים רבים. כדברי כבוד הנשיא גרוניס, משאבים ציבוריים אלה, מוגבלים, ומכאן, השקעתם בהליך בו הזיקה למערכת המשפט הישראלית חלשה עד מאוד יבוא על חשבון בעלי דין אחרים, אשר זיקתם למערכת המשפט הישראלית מובהקת ואף בלעדית. גם שיקול זה תומך במסקנה להותיר לערכאה הזרה הטבעית לדון בעיזבון המנוחה ובחלקותו.

דומה שאין חולק בין הצדדים שהזיקה היחידה של בית משפט בישראל היא מקום מגורי הנתבע (כאשר לטענת התובעות בעצם העתקת מקום מגוריו לישראל הכפיף עצמו הנתבע לסמכות בתי המשפט בישראל; סעיף 34 לכתב התביעה). ליתר דיוק דומה שניתן לומר שגם לדעת התובעות הזיקה היחידה לישראל הוא המקום שבו לנתבע זכויות בנכס ממנו הן יוכלו להיפרע במקרה ויזכו בתביעתן. לטענת התובעות אין לקבל טענת פורום לא נאות כאשר טענה זו נטענת בחוסר תום לב, בניסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. לדבריהן הנתבע כתב להן שהוא חדל פירעון בשווייץ וכי לא יהא להן מאין להיפרע ממנו שם, בעוד שבישראל הוא בעלים של זכויות בנכס עליו הטילו עיקול.

כעולה מהאמור לעיל יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה ברורה שמכלול הנסיבות מטות את הכף לכך ששוויץ הוא המקום הטבעי לבירור התביעה. על כן אינני סבורה שהנתבע העלה את טענת נאותות הפורום בחוסר תום לב. הדין החל על התביעה הוא הדין השוויצרי, הפורום הטבעי לדון בה הוא בבית המשפט בשווייץ, התביעה היא המשך להליך אחר בעניין צוואתה של המנוחה שהתנהלה בבית משפט בשווייץ, הראיות והעדים נמצאים אף הם בשוויץ. בהקשר של מבחן ציפיותיהם הסבירה של הצדדים נקבע אך לאחרונה ש"ראוי לעודד תובעים פוטנציאלים להגיש תביעתם בפורום הטבעי לתביעה (וזאת, כתלות בכל מקרה ומקרה), אף אם עומדים לרשותם מספר פורומים אפשריים" [ע"א 2547/23 אופיס טקסטיל בע"מ נ' Broklinen Inc (פורסם בנבו, 28.12.23), סעיף 19].

גם אם נקבל את טענת התובעות ששיקולי הנוחות בביצוע פסק הדין (אם תתקבל תביעתן) נוטים לטובת בירור התביעה בישראל, הרי ששיקולי נוחות אינם השיקולים המכריעים בענייננו. אילו הייתה המסקנה שלבית משפט בישראל יש סמכות בינלאומית לדון בתביעה אך ימנע מכך משום המסקנה שהפורום המתאים יותר הוא בשוויץ, יתכן שהיה מקום לבחון הותרת צו העיקול הזמני על כנו למשך תקופה קצרה שתאפשר לתובעות להגיש את התביעה בפורום המתאים ולבקש שם כל סעד שימצאו לנכון. ברם, לאור המסקנה להעדר סמכות בינלאומית של בית משפט בישראל לדון בתביעה, ממילא לא מתעוררת שאלת הפורום ולא ניתן להורות כן. על כן אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל בגדרו של הליך זה, והוא יפקע בתוך 7 ימים ללא צורך בהחלטה נוספת.

לאור האמור אני נעתרת לבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות לדון בה.

בשים לב לתוצאה מחד, להיקף ההתדיינות והעובדה שהוגש כתב הגנה מאידך, כמו גם לעובדה שהנתבע מיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, יישאו התובעות בהוצאות הנתבע, לטובת הלשכה לסיוע משפטי, בסך של 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ח שבט תשפ"ד, 28 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.