פס"ד מה טיבה של טעות בצוואה

השופט צבי ויצמן

פתח דבר

האם טעה מנוח בצוואתו טעות המצדיקה התערבות בית המשפט בהוראותיה? לשאלה זו אנו נדרשים בערעור המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ע. אליאס) מיום 7.2.23, במסגרתו נקבע כי המצווה טעה לחשוב כי רק המערערת תוכל ל"הציל" מנושיו נכס מקרקעין שהיה בבעלותו, ומתוך שכך ציווה לה את הנכס. בית המשפט ביטל את ההוראה הנזכרת בצוואה וקבע כי תחתיה יחולקו הזכויות בנכס לשלושת ילדיו של המנוח, כפי שנעשה ביחס לשאר רכושו. מכאן הערעור.

הנדרש לנדון

1. הצדדים הם אחים, ילדיהם של המנוח צ.ב.א. ז"ל (להלן- המנוח) וגרושתו מ. ב. א. (להלן – האם). הורי הצדדים התגרשו בשנת 2000 לערך. על פי קביעתו של בית משפט קמא בעקבות הגירושין החל נתק בין הילדים (הבנות בעיקר) להוריהם. המערערת הייתה מקורבת לאב, המנוח, וללא כל קשר עם האם. המשיבה 1 (להלן – המשיבה) הייתה מקורבת לאם, וללא כל קשר עם המנוח, ואחיה, המשיב 2 (להלן – המשיב), היה מקורב יותר לאם אולם דומה כי שמר על קשר גם עם אביו. מעדות הצדדים עולה כי החל משנת 2010 לערך, חודש הקשר בין המשיבה למנוח ובין האחיות עצמן.

    

2. מספר שנים קודם לפטירתו נדרש המנוח להתמודד עם חוב כספי משמעותי לנושה מסוים. בשל החוב הנטען נרשמה משכנתא על בית המגורים של המנוח בראשון לציון (להלן- בית המגורים), ששעורה עמד, על פי הנטען, על למעלה משלושה מיליון ש"ח. הנושה הגיש את שטר המשכנתא לביצוע בהוצל"פ ואף עתר לפינוי המנוח. אין חולק כי המנוח פנה לסיועו של עו"ד מיכאל אוסטרובסקי, וזה הגיש עבורו הליך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז לביטול שטר המשכנתא. במסגרת ההליך התבקש עיכוב הליכי המימוש בלשכת ההוצל"פ ועיכוב פינוי המנוח מביתו. על פי הנטען, המערערת ובעלה, משפטנים בהכשרתם, היו מעורבים בהליך המשפטי האמור. גם המערערת מודה כי היא ובעלה היו אנשי סודו ואמונו של המנוח, בעיקר בעניין זה, וליוו אותו במו"מ ובבניית אסטרטגיה בהליך המשפטי. מאידך, המשיבים, כלל לא היו מעורבים בהליך ולא ידעו על החוב, על המשכנתא ועל ההליך המשפטי, אלא בדיעבד.

    

   עוד נציין כי ההליך המשפטי הנזכר לא בא לכדי סיום בחיי המנוח. לאחר פטירתו, נמשך המו"מ עם הנושה האמור, כאשר פטירת המנוח הביאה, ככל הנראה, לנכונות לפשרה מצדו, משהסכים לסלק המשכנתא תמורת תשלום סך של 1.5 מיליון ₪ בלבד. הסכום הנ"ל שולם ע"י 3 האחים, בחלקים שווים, כמימון ביניים, עד לסיום ההליך דנן וקביעת יורשי המנוח. התשלום נעשה במסגרת הסדר שאושר בבית משפט.

    

   הצוואה

    

3. ביום 9.12.20, הלך המנוח לבית עולמו כשהוא כבן 77, כתוצאה מסרטן אלים שנתגלה בגופו בחודש מאי 2020. כשבועיים לפני פטירתו, ביום 25.11.20, ערך המנוח צוואה בעדים במשרדה של עו"ד סיון כהן, במסגרתה קבע כי המערערת תירש את ביתו בראשל"צ (להלן – בית המגורים) וכי יתרת רכושו תחולק בין שלושת ילדיו בחלקים שווים (להלן – הצוואה).

    

   צוואת המנוח הייתה קצרה ביותר וחסכנית במילים – לא מפורט בה מדוע מצא המנוח לצוות את בית מגוריו למערערת בלבד, ומאידך לצוות את יתרת הרכוש לחלוק בשווה בין כלל ילדיו. ויובהר - אין חולק כי עיקר העיזבון הוא בית המגורים, בהינתן שיתרת רכושו של המנוח הם כספים בחשבון בנק, בסך כולל של כ - 300,000 ₪ בלבד.

    

   עוד נציין כי במועד בו ערך המנוח את צוואתו הוא גם חתם אצל עורכת הדין על ייפוי כוח מתמשך, בו הסמיך את המערערת לטפל בענייניו הרכושיים והרפואיים מעת שלא יוכל לעשות כן בעצמו.

    

   הסרטון

    

4. את שהחסירה הצוואה בנוסחה ביקש המערער, ככל הנראה, להשלים בעל פה. עובר לחתימתו על הצוואה הוסרט המנוח במשרדה של עורכת הדין, עורכת הצוואה, בסרטון קצר ובו הסביר לכאורה את התכלית והטעמים שעמדו מאחורי עריכת צוואתו. דא עקא - אליה וקוץ בה, רצה הגורל וכל שיש לפנינו הוא חלק מאותו סרטון, אשר הועבר במסרון בישומון ה- WhatsApp, המגביל את הסרטונים המועברים בו לדקה וחצי בלבד. הסרטון במלואו שצולם בטלפון הסלולארי של עורכת הדין אבד או נמחק לדבריה בשל תקלה שארעה במכשיר הטלפון. לפיכך נותר אך ורק צילום של תחילת הסברו של המנוח, ואנו נאלצים לנחש את הסיפא מתוך הרישא. וזה תמלול הדברים שנאמרו באותה דקה וחצי המצויה לפנינו –

    

   אני צ. ב. א. מציג וידאו זה להסבר על צוואה שערכתי אצל עו"ד סיון, הצוואה הזאתי היא, היא שונה מהרגיל, היות ואני חייב, חייב כדי שאולי יישאר, יישאר משהו מהרכוש שיש לי, הדירה בהר ציון, שהיא כיום ממושכנת לעורך דין צים, אשר, אשר העביר דרך יוסי, דרך, דרך יוסי, יוסי שהיה חברי אהה.. 500 שקל כדי שאני אוכל לשלם, 500 אלף שקל כדי שאוכל לשלם אותם לגרושתי מ. ב. א. בהמשך להסכם הגירושין, היות ועדי צים הוא, הוא המוטב של הנכס שלי ברחוב ****, וכדי שאני אוכל להילחם בו ובאמת לזכות ב...

   סרטון זה הוצג למשיבים במהלך ההליך, כאשר הם לא היו מודעים לו בעת הגשת התנגדותם לצוואה כפי שיפורט להלן.

    

   העתירות – בקשה לצו ירושה ( ת"ע 18692-03-21); בקשה לצו קיום צוואה (ת"ע 18777-03-21); התנגדות לצו קיום צוואה (ת"ע 18746-03-21)

   5.אחר פטירת המנוח עתרו המשיבים למתן צו ירושה כדין, ואילו המערערת עתרה למתן צו לקיום הצוואה. המשיבים התנגדו לצוואה בטענות שונות ובכללן - היעדר כשירות, מעורבות בעריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת, טעות והטעיה. בין השאר נטענה אף טענת זיוף ואולם היא נזנחה בהמשך ההליך. כך נטען כי המנוח לא היה כשיר לעריכת צוואתו במועד עריכתה, שכן הוא חלה ונטל תרופות רבות אשר מנעו ממנו הבנה צלולה. כך נטען כי המערערת בצוותא עם דודתם של הצדדים – ט., אחותו של המנוח, היו מעורבות בעריכת הצוואה, הן לקחו את המנוח לפרקליטה שמקורבת אליהן (עו"ד סיון כהן) ואף שילמו עבור הצוואה. המשיבים טענו כי אין זה סביר שהמנוח הדיר אותם מעיזבונו. המשיבים טענו כי המערערת הטעתה את המנוח ולחילופין הוא טעה אף ללא הטעייתה, כי ממילא לא יוותר דבר מהבית בשל המשכנתא האמורה וכי רק היא ובעלה יכולים להמשיך במקומו את ההליך המשפטי בו החל לביטול המשכנתא, על כן עליו להוריש לה הבית. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת, לרבות הטענה כי המערערת איימה על המנוח כי אם לא יוריש לה הבית היא תחדל מהסיוע שנתנה לו בהליך המשפטי להצלת הבית. המשיבים טוענים כי לאחר פטירת המנוח סיפרה להם המערערת אודות הצוואה והוסיפה כי ממילא קיים הליך משפטי בקשר לבית המגורים, וכי לא ברור אם תיוותר ממנו יתרה כלשהי, וכן טענה כי מגיע לבעלה שכ"ט בשיעור ניכר עבור הסיוע המשפטי שנתן למנוח. כאמור, במהלך ההליך הוגש הסרטון הנזכר ונטען על ידי המשיבים כי המנוח טעה לחשוב כי רק ביכולתם של המערערת ובעלה ל"הציל" את בית המגורים, ומתוך שכך אף ציווה לה לבדה את הבית. מדובר בטעות, שכן ברי שלא רק המערערת יכולה הייתה לנהל מו"מ עם הנושה, וראיה שבסופו של יום הצדדים כולם הגיעו להסכמה עם הנושה והביאו להסרת המשכנתא הרובצת על בית המגורים.

   6.המערערת הכחישה את טענות המשיבים. לטענתה, המנוח היה כשיר וצלול עד יום מותו והיא לא נטלה כל חלק בעריכת הצוואה. היא אומנם הביאה את המנוח למשרדה של עורכת הדין, אולם המתינה מחוץ למשרד. המנוח לא סיפר לה מה הוא מתכוון לקבוע בצוואה, אלא לאחר עריכתה. המערערת טענה כי היא ובעלה סייעו למנוח בהליך המשפטי נגד הנושה והיו עבורו אוזן קשבת. היא מצביעה על הנתק שהיה בין המנוח לבין המשיבה ממועד גירושי ההורים בשנת 2000 ועד שנת 2010. לשיטתה, המנוח ביקש לאזן ההורשה משום שידע כי האם לא תעניק לה דבר בשל הנתק עמה והוא עצמו העדיף אותה נוכח הנתק שהיה בזמנו עם המשיבה. כך טענה כי עיקר נטל הטיפול במנוח בחודשים האחרונים לחייו נפל לשכמה. וכי כאשר באחד ההליכים המשפטיים שנוהלו כנגד המנוח הוא נאלץ לשהות במעצר לא הסכימה המשיבה כי ישהה אצלה, למרות שבאותה תקופה כבר חודש הקשר ביניהם.

    

   פסק דינו של בית משפט קמא

   7.כפי שציינו בפתיח, בית משפט קמא מצא לקבל את ההתנגדות ולפסול את ההוראה בצוואה בה הוריש המנוח את בית המגורים למערערת, מחמת טעות.

   בית המשפט התייחס בפסק דינו לסרטון המקוצר שהוצג לפניו, תמה על כך שעורכת הדין לא שמרה את הסרטון במלואו במדיות אחרות, במיוחד כאשר היה ידוע לה כי נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר לצוואה וכשרותה. עוד ציין בית המשפט כי המנוח נראה בסרטון מבולבל מעט ועייף.

   בית המשפט קבע, בשים לב לדברי המנוח בסרטון האמור ולחיזוקים אחרים שמצא לכך ביתר הנסיבות והעדויות, כי המנוח חתם על ההוראה בצוואה לפיה הזכויות בבית יועברו למערערת, למצער מתוך טעות של ממש לחשוב כי הדרך היחידה להציל את ביתו מפני הנושה היא באמצעות מינויה של המערערת ובעלה כממשיכי דרכו בהליך המשפטי וציווי של הזכויות בבית למערערת.

   בית המשפט התרשם מתוך העדויות שבאו לפניו כי ההליך המשפטי הנוגע לביתו, השפיע מאוד על המנוח, שבר את רוחו והוא הרגיש בושה נוכח הדרשותו להליך זה, ואפשר שזו הסיבה לכך שלא חלק העניין עם המשיבים. המנוח שכר פרקליט (עו"ד מיכאל אוסטרובסקי) שייצג אותו אך גם המערערת ובעלה היו בסוד העניין וסייעו למנוח בהליך זה. כך עו"ד אוסטרובסקי העיד כי המנוח ביקש לצרף את בעלה של המערערת כמעורב בהליך טרם אישור פעולות שונות והוא לא ראה מניעה לכך.

    

   8.בית המשפט עמד על כך שעו"ד סיון כהן, שערכה עבור המנוח את הצוואה, היא קרובת משפחה של הצדדים. וכי ידעה על מערכת היחסים בניהם ללא קשר לפגישה שקיימה עם המנוח לצורך עריכת הצוואה. בית המשפט התרשם כי המנוח לא סיפר לה שזהו המניע לעריכת הצוואה. אם ביקש המנוח להדיר את בנו ובתו מעיזבונו בשל הנתק האמור יש לשאול מדוע לא הסביר הדברים לעורכת הדין שערכה עבורו את הצוואה? לבד מכך, הדברים אף לא נרשמו כלל בצוואה. עורכת הדין סיון כהן העידה כי המנוח תיאר בפניה במעמד הפגישה את החוב לעדי צים, את ההליך המשפטי, את הסיוע המשפטי של המערערת ובעלה ואת החשש הכבד כי יכול ולא יוותר דבר מבית המגורים. עו"ד כהן תיארה כי בכל העת "עמד ההליך המשפטי על השולחן". מדברי עורכת הדין כהן ומדברי המנוח בסרטון שהוצג, מצא בית המשפט לקבוע, כאמור, כי כל כולה של הוראת הצוואה, בה הוריש המנוח את הבית למערערת, היה על רקע ההליך המשפטי והחשש הכבד של המנוח מפני אובדן ביתו בשל החוב ושטר המשכנתא, וכי המנוח למצער טעה וסבר כי הדרך היחידה להציל את בית המגורים היא להעניק לבתו את הזכויות, על מנת שזו תמשיך המלחמה נגד הנושה. אין מדובר כאן בהענקה מתוך רצון לתגמל את המערערת על הקשר הקרוב, או לאזן הורשה צפויה (ובלתי ידועה) של האם שמנותקת קשר מהמערערת, ויש להניח כי לא תוריש לה דבר. ובלשונו של בית המשפט –

    

   "הכול סבב לטעמי סביב ההליך המשפטי והעובדה כי (המערערת ובעלה) היו הרוח החיה בניהול ההליך האמור. אין מדובר בהענקה ל(מערערת) מתוך ידיעה כי היא ממילא טורחת בהליך המשפטי, ובבחינת - 'אם יצא משהו מהבית, שהיא תילחם ותיטול לעצמה מה שיצא'. מדובר לטעמי למצער בטעות לחשוב (ויכול והחתימה על ייפוי הכח המתמשך באותו מעמד תרם לטעות) כי החתימה על ההוראה האמורה בצוואה היא הדרך היחידה להמשיך ולזכות בבית בהליך המשפטי. יכול ו(המערערת) ידעה על טעות של אביה אולם לא תיקנה אותו...המנוח ידע כי לא יוכל להשלים ההליך המשפטי עוד בחייו (כפי שאכן קרה בפועל). ההליך היה חשוב לו מאוד, בנפשו ממש. הוא ראה את (המערערת) כמעין ממשיכת דרכו בהליך, למצער טעה לחשוב כי רק היא יכולה לעשות כן ואף למצער טעה לחשוב כי היא תוכל לעשות כן רק אם תקבל לידיה את מלוא הזכויות. המנוח לא ערך אבחנה בין המשך ניהול ההליך המשפטי לבין הורשת הזכויות וראה בדברים מקשה אחת. המניע של המנוח היה ההליך המשפטי גרידא. ההליך המשפטי עמד לנגד עיניו ולא שיקולים הקשורים לצוואה..."

    

   עוד הוסיף בית משפט קמא וחידד -

   "...ברי כי מדובר בטעות. הטעות היא עובדתית, משפטית ואף במניע. אם היה המנוח יודע כי כל אחד מהיורשים יכול להמשיך ההליך המשפטי, ואף כולם יחד יכולים לעשות כן (כפי שאף בסופו של יום אושר הסדר הפשרה ע"י 3 ילדיו יחדיו), ברי כי לא היה קובע ההוראה האמורה..."

    

   בית המשפט הוסיף והעיר את ההערה הבאה –

   "לצערי, בשל המילים המפורשות שנאמרו בסרטון, איני יכול לפסול לחלוטין את עילת הכפייה, אולם איני נדרש כלל לנסיבות אלו ואיני קובע בהן מסמרות... העובדה כי במספר המועט של המשפטים שנאמרו מופיעה פעמיים המילה "חייב" מלמדת כי יכול ואף הייתה פה כפייה ברמה זו או אחרת. ברם, נוכח התוצאה אליה הגעתי לעניין הטעות, איני נדרש לקבוע מסמרות לעניין הכפייה, אולם ראוי לציין כי דומה שאין פה כפייה במובן הרגיל של המילה אלא מצב בו המנוח הרגיש, לפחות מחמת טעות, כי אין בפניו חלופות אלא לערוך הצוואה כאמור... עוד ראוי לציין טרם נעילת פרק זה כי עם הקביעה כי המנוח טעה, אין לטעמי עוד צורך לדון בטענת ההטעיה שנטענה. איני קובע בטענה האמורה מסמרות אולם לא ניתן לפסול, כאמור, תרומה של (המערערת) לטעות האמורה של המנוח".

    

   מילים אחרות, בית משפט קמא לא בירר עד תום את טענת הכפייה וטענת ההטעיה, אחר שמצא כי יש מקום לפסול ההוראה הנזכרת בצוואה מחמת הטעות.

    

   9.מעת שכך הוסיף בית המשפט ובחן האם ניתן לדעת מתוך הנסיבות מה היה המנוח כותב בצוואתו לו היה מודע לטעותו, וקבע כי מעיון בהוראה הסמוכה בצוואה, הקובעת כי יתר רכושו מכל סוג יועבר ל - 3 ילדיו, בחלקים שווים ביניהם, ניתן ללמוד כי אלמלא הטעות היה המנוח מצווה גם את הבית לשלושת ילדיו בחלקים שווים. כך גם ההוראה הסמוכה מהווה סעיף סל ("כל שאר עזבוני ורכושי מכל מין וסוג שהוא"), וגם מטעם זה יש לחלוק את הזכויות בבית המגורים בין 3 הילדים בחלקים שווים. לפיכך הורה בית המשפט על ביטול ההוראה הנוגעת לחלוקת הזכויות בבית המגורים וקבע תחתיה כי כל רכושו של המנוח יחולק בין 3 ילדיו בחלקים שווים ביניהם.

    

   10.בצד האמור הוסיף בית המשפט ובחן טענות נוספות שנטענו על ידי המשיבים ודחה אותן. כך נדחתה הטענה באשר להעדר כשירותו של המנוח לעריכת צוואה. בית המשפט עמד על כך שהמומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט (פרופ' שלמה נוי) קבע כי המנוח היה כשיר לעריכת צוואה במועד עריכתה. בית המשפט עמד על כך שלא הייתה כל עילה לחרוג ממסקנת מומחה בית המשפט בנסיבות העניין וזאת בהעדר תיעוד רפואי הסותר מסקנה זו (גם אם המנוח אינו "נראה במיטבו" בסרטון שהוצג).

    

   11.בדומה נקבע כי דין הטענה למעורבות בעריכת הצוואה להידחות. נקבע כי המערערת ודודתה אומנם איתרו עבור המנוח את עורכת הדין שערכה עבורו את הצוואה ואף הביאו אותו למשרדה, אולם כבר הובהר בפסיקה כי אין לראות בכך מעורבות פסולה. בית המשפט נתן אמון בדברי עו"ד ס. כהן כי המנוח שהה לבד בחדרה. זאת על אף שבית המשפט הדגיש כי אינו נותן אמון בדברי המערערת כי לא ידעה מה עומד אביה המנוח לקבוע בצוואה, אולם על אף שכך הדברים אינם מגיעים לכדי מעורבות בעריכת הצוואה.

    

   12. עוד נדחתה הטענה להשפעה בלתי הוגנת על המנוח על פי יישום מבחני עניין מרום. נקבע כי המנוח היה צלול, לא היה מוגבל פיסית, התנייד לבדו ופגש את בת זוגתו בהיקף נרחב. המנוח היה, אפוא, עצמאי כמעט לגמרי ולא תלוי באיש. כך במבחן הסיוע הוא קיבל סיוע משתי בנותיו ונטל הטיפול בו נפל לשכמן יחדיו, ממילא המנוח לא היה תלוי בטיפול בצורה משמעותית במי מילדיו. אף ביחס למבחן בידודו של המנוח נמצא כי המנוח לא היה מבודד, והוא היה בקשר עם כל ילדיו. בדומה מבחן נסיבות עריכת הצוואה אינו מתקיים בשים לב לקביעה כי כל המעורבות הייתה באיתור עורכת הדין לצורך עריכת הצוואה והבאת המנוח למשרדה לצורך החתימה על הצוואה.

   לפיכך נקבע כי לא הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת מצד המערערת.

   בית המשפט חייב את המערערת בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.

    

   תמצית טענות המערערת

   13. שגה בית המשפט בכך שביטל את ההוראה המצווה למערערת את בית המגורים מחמת טעות. בכתב ההתנגדות טענות המשיבים כי הטעות היא בשל כך שכוונת המנוח הייתה שכל רכושו יעבור לשלושת ילדיו בחלקים שווים. זו לא טענת טעות ובכל מקרה הסקת מסקנה אינה מהווה תחליף להוכחת הטענה שבבסיס המסקנה. זאת ועוד, המשיבים טענו בכתב התנגדותם טענה שונה לחלוטין ולפיה הטעות הורתה בכך שהמנוח הוטעה לחשוב כי הוא חייב לבעלה של המערערת שכ"ט של 3 מליון ₪. טענה זו שלא הוכחה אף נזנחה על ידי המשיבים בסיכומיהם ועלתה טענה חדשה שלא נזכרה בכתב ההתנגדות (שלא תוקן) לפיה הטעות היא בכך שהמנוח סבר שהסיכוי להצלת ביתו מהחוב הרובץ עליו יהיה רק אם הבית יועבר לידי המערערת והיא תהא ממשיכת דרכו בהליך המשפטי. מדובר בהסקת מסקנה ללא כל תמיכה ראייתית לכך, והיא נסמכת על פרשנות שנתן בית המשפט לדברי המנוח בסרטון החלקי. אלא שפרשנות זו אינה מחויבת המציאות והיא רק אחת מבין פרשנויות שונות שניתן לחשוב עליהם. כך לסברת המערערת עיון בדברי המנוח בסרטון מלמד כי הוא בחר במודע שלא לערב את המשיבים בהליך המשפטי, כן גם בעצם קיומו של החוב, אותו הסתיר מפניהם משך שנים, שכן התבייש בהסתבכותו שהביאה ליצירת החוב על ידי נוכֵל שהפילו בפח, הוא חש מחויבות נפשית ורגשית להמשיך את המאבק על ביתו והעדיף כי המערערת, שהייתה אשת סודו בעניין זה, תמשיך בכך לאחר פטירתו מתוך שכך סבר כי יהיה זה ראוי אף לצוות לה את הזכויות בבית, ואין זה קשור לשאלה האם המשיבים יכולים או אינם יכולים לטפל בעניין. יתר על כן, עיון בסיכומי המשיבים מלמד כי הם לא טענו כלל כי המנוח טעה בכך שסבר שרק המערערת יכולה להמשיך במקומו את ההליך המשפטי ולפיכך ציווה לה את הבית.

   14. אין מדובר בטעות אלא בהעדפה של המנוח. המנוח העדיף בחייו שלא לגלות את אוזנם של המשיבים בעניין הליך המשפטי ובעניין חובו ויש לכבד את רצונו כי הבית על זכויותיו ומגרעותיו יעבור למערערת שהייתה אשת סודו לעניין זה.

    

   תמצית טענות המשיבים

   15.ממסכת הראיות בתיק עלה כי המערערת ניצלה באופן ציני את האמון הרב שנתן בה המנוח מתוקף היותה משפטנית ובעלה עורך דין, בהטעותה אותו לסבור כי הדרך היחידה להמשיך ולזכות בהליך המשפטי שניהל היא באמצעות ציווי הזכויות בבית המגורים לה ביחידות.

   המנוח לא התכוון לבצע שום העדפה של המערערת על פני שני אחיה המשיבים, אלא סבר בטעות כי בשל הליך משפטי שניהל זו הדרך היחידה שעומדת בפניו להמשך מלחמתו להצלת ביתו. בית משפט קמא קלע אל רצונו אמתי של המנוח חלוקת הבית בחלקים שווים לשלושת ילדיו.

    

   16. בנדון אין להתעלם מחוסר מהימנותה של המערערת, בדין לא האמין בית המשפט לעדות המערערת כי לא ידעה למי מתכוון המנוח לצוות את ביתו, המערערת הביאה את המנוח בחשאי לעורכת הדין וחתמה תחילה על יפוי כוח מתמשך ורק אחרי כן נערכה הצוואה. יתר על כן, בנדון יש לבטל הצוואה אף מטעמים של הטעיה, השפעה בלתי הוגנת, לקיחת חלק בעריכת צוואה, ועילות נוספות המצדיקות פסילתה של הצוואה. הוכח כי קיים קשר חברי בין המערערת לעורכת הדין עורכת הצוואה, ייפוי הכוח נערך בנוכחות המערערת והמנוח יחדיו למרות שעל פי הוראת סע' 32 יג (ד) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות יש צורך בשיחה מקדמית עם המייפה ללא נוכחות מיופי הכוח, המערערת מונתה לשמש כמיופת כוחו היחידה של המנוח לענייני רפואה למרות שדווקא המשיבה היא רופאה (!), הליך עריכת הצוואה היה מעורב בהליך ייפוי הכוח ולא הייתה הפרדה של ממש בין הדברים, לא הוצג הסרטון במלואו דבר שיש בו להעלות חשד ממשי שבהמשך הסרטון נאמרו על ידי המנוח דברים שאינם נוחים למערערת, הצוואה לא נחתמה בנוכחות שני עדים שכן העדה האחת העידה כי העד השני (עו"ד אליהו) לא נכח בעת חתימת המנוח על הצוואה, כך עלה ספק האם המנוח הצהיר לפני העדים כי זו אכן צוואתו. עוד שגה בית המשפט בכך שקבע שאין השפעה בלתי הוגנת בנדון בהתייחס ליחסי האמון הקרובים שהיו בין המערערת למנוח.

    

   17. אין ממש בטענת המערערת כי המשיבים לא טענו את טענת הטעות, באותן נסיבות עליהן הצביע בית המשפט בכתב ההתנגדות שכן הדברים נטענו על ידי המערערת עצמה בסע' 19 לתגובתה להתנגדות, ממילא לא ניתן לטעון להרחבת חזית וכיוצ"ב. וכך נכתב על ידי המערערת –

   "המנוח לא נישל את המבקשים (= המשיבים דכאן – ה.ש) אלא הוריש למשיבה בית שממילא נמצא בהליך כינוס בהוצל"פ ושעליו רובצים חובות בגובה מיליוני ₪ אשר צוברים ריבית, עד כדי שלא ידוע מה יוותר ממנו בסיום ההליך המשפטי. המנוח סבר כי אם יש מישהו שיכול אולי לפתור את המצב המשפטי המסובך הזה הינו בעלה של המשיבה (= המערערת דכאן - ה.ש) שהינו עו"ד בפני עצמו, אחרת שווי הנכס יורד לטמיון".

    

   מכל מקום, טעמי ההתנגדות הועלו לפני שהוצג הסרטון ומתוך הדברים שסיפרה המערערת למשיבים במהלך השבעה. הדברים נטענו מיד על ידי ב"כ המשיבים אחר שתוכן הסרטון התגלה (עמ' 3 ש' 13-25 לפר' נספח 11 לתשובת המשיבים).

    

   טעות בצוואה – קיצורה של הלכה

   18.סע' 30 (ב) לחוק הירושה קובע כי -

   "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה"

    

   ואם כן, על המבקש לשנות או לתקן צוואה מכוח עילת הטעות לעמוד בנטל ראיה נכבד ביותר. ראשית, עליו להוכיח כי ההוראה בצוואה אותה הוא מבקש לבטל נכתבה מחמת הטעות, רצונו לומר עליו להוכיח שניים אלו: הן את הטעות והן את הקשר הסיבתי בין הוראת הצוואה לטעותו של המצווה. שנית, עליו להוסיף ולהוכיח מה היה רצונו של המצווה אלמלא טעותו, ובאם לא יוכיח עניין זה הרי שלכל היותר הוראת הצוואה שמקורה בטעות תבוטל, אך לא תשונה כרצונו של המצווה.

   נדגיש - מהותה והיקפה של ה"טעות" לא הוגדרו על ידי המחוקק, אך דומה כי גם חוסר זה במחשבה תחילה, כך בהצעת החוק משנת תשי"ב נאמר –

    

   "המושגים תרמית וטעות אינם מוגדרים בהצעה. הם מאותם המושגים הכלליים, הבלתי טכניים, אשר המחוקק יטיב להימנע מלתת להם הגדרה נוקשה ומחושבת מראש"

    

   פרשנותו הפשוטה והמקובלת של המונח "טעות" מכוונת לרוב לתפיסה לא נכונה של מצב עובדתי, ובלשונה של פר' ג. שלו בספרה על דיני החוזים, מהדורה רביעית, עמ' 330 –

    

   "בדיני החוזים מחשבה או אמונה...שאינה תואמת את המציאות...סתירה ... בין המצב העובדתי למצב לאשורו, היא טעות"

    

   19.בעניין טלמצ'יו (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (1999)), הרחיב כב' הנשיא ברק את מהותה של הטעות במסגרת חוק הירושה והבהיר כי טעות ע"פ סע' 30 (ב) לחוק הירושה יכול שתהא טעות בעובדה, בדין או במניע. כך, כדוגמה, טעות בעובדה תהא כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו, ואילו טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית (ראו לעניין זה - ע"מ (חיפה) 547/07 אלמונית נ. פלונים (2007) סע' 16 לפסק דינה של כב' הש' וילנר; ויוער כי קיימת גישה לפיה טעות משפטית בצוואה אין בית המשפט רשאי לתקנה ע"א 598/75 רזניק נ. רזניק (1976)).

    

   בפסק דינו של כב' הש' י' מלץ בע"א 724/87 כלפה נ. גולד (1993) נדונה ההבחנה בין מחשבות מוטעות של מוריש שגרמו לו להדיר יורש מעיזבונו, לבין מחשבות סובייקטיביות אשר אינן עולות כדי טעות פוסלת. כב' הש' מלץ הסביר זאת באומרו:

    

   "משל למה הדבר דומה: פלוני היה רעו האהוב של אלמוני, והאחרון רשם אותו בצוואתו כיורשו היחיד. רצה הגורל ואלמוני, שהיה אדם רדוף פחדים וחרדות, חשד ברעו הטוב כי זה מבקש להתנכל לו וזאת על לא עוול בכפו. כל כמה שניסה, לא עלה בידו של פלוני לשכנע את רעו כי חשדותיו אינם אלא דמיונות שווא. בעקבות הוויכוח נעכרו היחסים, והידידות הפכה לטינה עמוקה בין שני החברים. ברבות הימים שינה אלמוני את צוואתו והדיר את פלוני הימנה. היעלה על הדעת להיענות לתביעת פלוני ולבטל את צוואת אלמוני מחמת "טעות" ולזכותו בירושה? ודאי שלא לכך נתכוונה הוראת סעיף 30(ב). "המקרה הרגיל של טעות לפי סעיף זה הוא טעות ביחס לעובדה כלשהי, שהמוריש הניחה כעובדת קיימת ועל-פיה קבע הוראה מהוראות הצוואה..." (ע"א 598/75ז' רוזניק ואח' נ' נ' רזניק [8], בעמ' 753)".

    

   ובדומה ראו בת"ע (כ"ס) 3350/06 י.א. נ' עזבון המנוחה א.ז. ז"ל (2010) אומנם לעניין השפעה בלתי הוגנת, אך כך גם לעניין הטעות (ועמד על הדברים כב' הש' ג'יוסי בעניין תע (נצ) 1691-04 עזבון המנוחה ע.ר נ. ד.ר (2011):

    

   "לטעמי, גם אם אמר הנתבע למנוחה כי לסברתו אין התובע עוזר לה די הצורך מבחינה כספית והמנוחה האמינה בכך, אין בכך כדי להצביע בהכרח על השפעה בלתי הוגנת".

    

   מתוך שכך נפסק בעניין ת"ע 1691/04 הנ"ל -

   "לעניין טעות בעובדה לפי סעיף 30 (ב) לחוק הירושה מוכן אני לראות במצג שווא שקרי שבעקבותיו בלבד גיבש מצווה עמדה ויחס כלפי ילדיו וזו גרמה לו להדירם מירושתו כעילה לבטלות הצוואה בשל טעות או בשל השפעה בלתי הוגנת, וזאת להבדיל ממצב בו גיבש המצווה דעה ועמדה ביחס זה באופן עצמאי על פי הבנתו ועיבודו הנסיבות השונות ושקילתן לפי מיטב הבנתו, ללא התערבות צד ג' שהניא אותו, בשל מצג שווא שהציג לפניו, לגבש דעה כזו או אחרת"

    

   מילים אחרות – "טעות" שהיא פרי הערכה מוטעית אך מושכלת של המצווה, לאו שמיה טעות לעניין חוק הירושה.

    

   20.הדבר מוביל לכך שהטעות בה עוסק סע' 30 (ב) לחוק הירושה היא בהכרח טעות יסודית ומהותית וכלשונם של המלומדים שוחט, פינברג ופלומין בספרם "דיני ירושה ועזבון" (מהדורה שביעית) עמ' 129 –

    

   "הטעות בסעיף 30 (ב) לחוק הינה טעות יסודית ושורשית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה. הנטל להוכחת קיומה של טעות מוטל על מי שטוען לקיומה. עליו להוכיח כי אכן נפלה טעות וכי הוראת הצוואה שלביטולה הוא עותר נעשתה מחמת אותה טעות (קשר סיבתי)"

    

   יתר על כן, בספרו "פגמים בצוואות" (מהדורה שלישית) עמ' 241, עמד כב' הש' ש. שוחט על נטל השכנוע הנכבד העומד לשכמו של מי שמבקש ללמוד על טעות בצוואה מתוך נסיבות חיצוניות לצוואה -

    

   "במקרה זה ישנו הכרח - או לכל הפחות צידוק – להכביד את נטל השכנוע (חובת הראיה) שבו יצטרך לשאת הטוען לטעות. הדבר מתבקש מן הזהירות השיפוטית שבה חייב השופט, פן יסטה סטיה מהותית מאומד דעתו האמיתי של המצווה ויחטא לרצון המת אם יעניק משקל מופרז לטעות וינסח עבורו מחדש צוואה אחרת שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו. לפיכך יש להעדיף את רצונו המובהק של המנוח כעולה מתוך הצוואה על רצונו המשוער כעולה מהנסיבות" (וכן ראו לעניין זה ת"ע 7835-02-12 עזבון המנוחה כ.ר נ. י. ו. (2013))

    

   21.בעניין בע"מ 4990/12 מ.ז נ' ח.ז (2012) עמד כב' הש' נ. הנדל על ההבדלים שבין הטעות החוזית לטעות בצוואה, ובכלל זה באשר להגדרתה ומיהותה של הטעות בכל אחד מהעניינים.

   באשר להגדרת הטעות, על פי הפרשנות הרווחת בספרות ובפסיקה הרי שהטעות החוזית (סע' 14 לחוק החוזים (ח"כ) התשל"ג- 1973) היא בעלת מרכיב של יסודיות אובייקטיבית, לאמור, לא די בכך שהחוזה נכרת בשל הטעות (סיבתיות סובייקטיבית) אלא נדרשת טעות באשר לנתון שאדם סביר היה נמנע מכריתת חוזה בנסיבות אלו אילו ידע אותו (ראו שלו, עמ' 283 והשוו ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' עמ' 673 (1992)). בסעיף 30 (ב) לחוק הירושה, לעומת זאת, ברי כי אין דרישה שכזו – ודי בכך שמתקיימת סיבתיות סובייקטיבית ("הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות"), אף אם אדם סביר לא היה נמנע מלערוך את הצוואה אילולא הטעות. כמובן, ייתכן שנטל הראיה להוכחת הטעות יהיה גבוה יותר בנסיבות שכאלה (וראו בכהאי גוונא, ע"א 570/70 חי נ' כהן (1971) וכן ראו דברי כב' הש' הנדל עצמו בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 4,(2012)). כב' הש' הנדל מדגיש כי טעות לעניין צוואה אינה טעות בשיקול דעתו של המצווה ביחס להעדפותיו האישיות. לדוגמה, אם בחר מצווה להוריש את שדהו לפלוני קרובו כיוון שסבר שהוא חקלאי מוכשר יותר מאלמוני קרובו אין הדברים בגדר טעות, ובלשונו –

    

   "כאמור טעות בהקשר זה היא סובייקטיבית...טעות בסעיף 30 לחוק הירושה איננה טעות בשיקול דעת המצווה ביחס להעדפותיו האישיות..."

    

   כב' הש' הנדל מבהיר בפסק דינו כי הסיבה לגישה מרחיבה זו בדיני צוואה לעומת זו של דיני החוזים - פשוטה וברורה. בדיני חוזים, על אף שהם נשענים על רצונו של המתקשר הטועה, אין מדובר בממלכתו הפרטית. מדובר במערכת שלה שני צדדים לפחות, אשר יש להגן על אינטרס ההסתמכות שלהם. בדיני צוואות, לעומת זאת, אנו נמצאים בממלכתו הפרטית של המצווה. מטרתנו היא להבין את רצונו האמתי ולנסות להגשימו.

    

   אחר שאמרנו כך וקודם שנבוא ליישם הדין על הנדון ולקבוע האם הצוואה דנן נערכה מחמת הטעות, נוסיף ונביא מעמדת הדין העברי בסוגיה זו -

    

   הטעות במשפט העברי

   22.גם חז"ל נתנו דעתם לאפשרות כי מצווה יצווה רכושו מתוך טעות עובדתית ודאגו לתת כוח בידי בית דין לתקן הטעות, כך במסכת בבא בתרא דף קמו עמוד ב' מצאנו -

   "הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו - מתנתו מתנה; רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאלמלא היה יודע שבנו קיים - לא היה כותבן"

   היינו, לגישתו של ר' שמעון בן מנסיא, אם אנו מניחים שיש קשר סיבתי בין ניסוח הוראת הצוואה, המצווָה נכסיו של המצווֶה לאחר, לטעותו העובדתית של המצווה כי בנו אינו בין החיים הרי שהרשות בידי חכמים לתקן הצוואה על פי ה"אומדנא דמוכח". כך נפסק אף להלכה בשולחן ערוך -

   "שכיב מרע שאמרו לו: נכסיך למי, אמר: כמדומה שיש לי בן או שאשתי מעוברת, עכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך."(שולחן ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף ה)

    

   אך ראוי לתת את הדעת לכך שהמקרים בהם מבטל המשפט העברי מתנה מחמת טעות עניינם דווקא במקרים בהם לא יכול היה נותן המתנה לבדוק בנקל את נכונות העובדה עליה הוא נסמך במתן המתנה, מה שאין כן כאשר עסקינן בטעות אשר הנותן יכול היה בנקל לבדוק את נכונותה ואשר הוא בחר מטעמיו שלו שלא להעמיק בחקירתו ובבדיקתו לגביה. תשובה מעניינת ניתנה בעניין הדומה לנדון ע"י הרדב"ז (הרב דוד בן זמרא, מחכמי ספרד במאה ה-15), בתשובה זו דן הרדב"ז באדם אשר ציווה את כל רכושו לאישתו ולא הותיר דבר לילדיו כיוון שחשד בהם שנהגו בו שלא כשורה. הרדב"ז מבהיר כי אם בסופו של יום יסתבר כי החשד לא היה אלא חשד שווא בלבד הרי שצוואתו בטלה ואולם זאת רק אם, לכאורה, לא היה כל בסיס לחשדו בעת שציווה צוואתו, ובלשונו -

   "הרי שגלה דעתו שמפני שיש בבניו מי שאינם נוהגים כשורה נתן מתנה לאשתו, ולפיכך אם בניו היו נוהגים כשורה נתבטלה המתנה, דאפילו בשלא פירש אומדין דעת הנותן, ואע"ג דהתם איירי בנותן כל נכסיו והכא הא שייר לבניו מכל מקום כיון דפירש בהדיא הסיבה כיון שהסיבה איננה הויא ליה כמתנה בטעות (= כיון שפירש במפורש את הסיבה להוראת הצוואה, מעת שהסיבה אינה קיימת הרי זה כמתנה בטעות). ומיהו מודה אני שאם בשעה שנתן המתנה היו נוהגין שלא כשורה וחלה המתנה, אעפ"י שחזרו בתשובה לא נתבטלה המתנה, ולפיכך אם יבררו (=יוכיחו) הבנים שבזמן הצוואה היו נוהגין כשורה המתנה בטלה" (הדגשה שלי – צ.ו; שו"ת הרדב"ז, חלק א', סי' תקמו)

    

   23.וראוי לשים על לב, בניגוד לדיני הצוואה והמתנה העבריים הרי שבדיני מקח וממכר במשפט העברי, אין אדם יכול לבטל עסקה על ידי שיוכיח שהוא באופן סובייקטיבי נסמך על הנחה מסוימת שהתבררה כלא נכונה וזאת בשל הכלל "דברים שבלב אינם דברים". וכך פסק את הדברים הרמב"ם בהלכות מכירה:

    

   "המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים" (פרק יא הלכה ט).

    

   דברים אלו נפסקו ביחס לעסקת מכר. ברם, באשר למתנה קבע הרמב"ם כלל שונה בתכלית:

   "לעולם אומדין דעת הנותן. אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו" (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה א).

    

   24.עיננו הרואות, כפי שבמשפט הישראלי קיימת אבחנה במהות הטעות, בין הטעות החוזית ולטעות בצוואה, נוכח ההבדל שבין שני עניינים אלו, עליו עמדנו לעיל (מכר וחוזה – עסקה רב צדדית, צוואה – מהלך חד צדדי), כך הם הדברים בדין העברי. בניסוח שונה מעט הציג את הדברים הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (רוסיה, 1829-1908), בעל "ערוך השולחן":

    

   "במתנה - דברים שבלב הוי דברים, דרק במוכר אמרינן כיון שקיבל מעות גמר ומקנה כשלא פירש וליכא אומדנא רבתא (=שרק במוכר אנו אומרים שמכיוון שקיבל תמורה הוא גמר בדעתו, כאשר הוא לא אמר במפורש אחרת או שישנן ראיות חזקות המלמדות אחרת)... אבל במתנה אומדנא כל דהו (=אומדן כלשהו) מבטלת המתנה, דזהו (=שזהו) בעצמו אומדנא גדולה, דודאי (=שהרי ודאי) לא גמר בדעתו ליתן בחנם אלא מפני איזה טובה שיגיע לו על פי האומדנא, וכיון דנתבטלה בטלה מתנתו. ודבר זה תלוי בראיית עיני בית דין, דיש לפעמים דאהבה או קורבה מביאה לידי מתנה ולא מפני טובת הנותן".

    

   ואם כן, בכל הקשור לדיני הירושה והמתנה עלינו לדוק ולבחון היטב מה עמד בכוונתו ובתכליתו של הנותן בעת שנתן מתנתו, הדברים נתונים לשיקול דעתו ש בית המשפט ואולם רק כאשר כוונת המנוח או הנותן תהא ברורה יהא מקום להחיל את דיני הטעות – כך בדין העברי וכך בדין הישראלי.

    

   ומן הדין לנדון.

    

   לא הוכח קיומה של טעות

    

   25.מעיון בתמלול הסרטון והנסיבות האחרות שהוכחו בקשר לנדון לא שוכנעתי כלל ועיקר כי ציווי הזכויות בבית למערערת בצוואתו של המנוח נעשה מחמת טעות.

   אכן הוכח כי עניינו של הבית היה חשוב מאוד למנוח, ניתן לומר כי הדברים היו "בדמו ממש". מסיבותיו שלו, אשר על פי קביעת בית משפט קמא אין הורתן בהשפעה בלתי הוגנת, בחר המנוח לשתף בעצם קיומו של החוב הרובץ על הבית וההליך המשפטי לו נדרש בעקבותיו, אך ורק את המערערת ובעלה ולא את ילדיו האחרים. אפשר שהדבר נבע, כפי שאף שיער בית משפט קמא, מכך המנוח פשוט התבייש מכך שנקלע להסתבכות כספית מביכה שסיכנה את בית המשפחה – ואם כן מדובר בהעדפה, הערכה, סברה אך לא בטעות. המנוח התכוון להילחם על ביתו עד כלות וראה בכך לא רק משימת חייו אלא אף ציווי לאחר מותו, כך רצה שיעשה. המנוח אף סבר כי המערערת ובעלה רואים עמו עין בעין את הדברים ומתוך שכך רצה כי הם ימשיכו במלאכה ויאבקו על הבית. הוא אף ביקש לקשור בין הנחלת הבית לעצם המאבק עליו, ושוב - זו זכותו, זו דעתו, זו סברתו - אין מדובר בטעות כלל ועיקר – ומי לנו כי נתערב ברצונו זה. העובדה שיש אחרים – בין אם מבני משפחתו או בין אם אנשי מקצוע, היכולים לבצע את המלאכה באופן טוב וראוי יותר, לא שינתה כלל למנוח ולא השפיעה על כוונתו ורצונו המובע בצוואתו להנחיל את ביתו למערערת ולה בלבד.

   לסברתנו, אין מדובר בטעות ובוודאי לא בטעות שורשית יסודית בעובדה במניע או בדין. המצווה אינו לוקה על סברותיו, על העדפותיו, ועל אמונותיו הסובייקטיביות. כיבוד רצונו של המת היא מהחובות החשובות שיצרו הדין הישראלי והעברי כאחד, אנו מתערבים ברצונו הנחזה של המצווה אך ורק אם אנו משוכנעים מעבר לכל ספק סביר כי הרצון הנחזה אינו משקף את הרצון האמתי של המצווה, ודוק – אין די בעניין זה בסברה, בהנחה או בחשש – יש צורך במעין ידיעה ברורה, שאם לא נמצאנו מפירים את רצון המת.

    

   26.אכן המצווה ראה במערערת ובעלה אנשי אמונו, בהם בטח ועליהם סמך בטיפול או למצער בסיוע לטיפול בעניינים הנוגעים לביתו והסרת הסכנה הרובצת עליו. זו זכותו, ולדברים יש גם את הגיונם שלהם, לצוות את הבית עליו הוא נלחם למערערת, המסייעת לו לסברתו ולהתרשמותו במלחמתו זו. בכל הכבוד, אין בסרטון המוצג ובדברי המנוח באותו סרטון בכדי לשלול את הסברה והנרטיב כפי שהוצגו לעיל. קביעתו של בית משפט קמא לפיה טעותו של המנוח הייתה בסברתו כי רק המערערת תוכל ל"הציל" את הבית – אינה הכרחית, ולמצער, אינה מדויקת. בית המשפט "צָבַע" את התנהלותו של המנוח כהתנהגות נכפית וכהכרח לו הוא נאלץ להיכנע, וזאת בשל שימושו בדיבור "חייב" בסרטון הנזכר, ואולם נראה כי תחושת ההכרח והחובה שהייתה למנוח הייתה תחושת חובה לגבי הצלת ביתו ולאו דווקא באשר לחובה לצוות את הבית למערערת, או לכך שרק היא תוכל להצילו מידי הנושה - בכך אין כל טעות. העובדה שעל מנת ליישם ולבצע את שעומד מאחורי אותה תחושת החובה של המנוח, הוא מצא להמשיך ולסמוך על אנשי אמונו וסודו, אף היא אינה בגדר טעות, ואף אין כל פגם בכך שביקש לגמול להם בשל פעולתם או אף בשל אמונו בהם, בציווי הזכויות בביתו למערערת – זו זכותו של מצווה וחובתו של בית המשפט לקיים רצון זה.

   שוו בנפשכם אדם המוריש את משקו לבן מסוים ומציין בצוואתו כי הוא עושה זאת כיוון שבן זה יוכל לטפל במשק באופן המיטבי, האם יוכל בן אחר לפסול הצוואה מחמת הטעות ולטעון כי הוא יכול לטפל במשק טוב יותר מאחיו? הדעת שוללת זו מכל וכל שהרי אם כך הוא הרי שאין לדברים סוף, מדובר בעניינים הקשורים בהערכה ותחושה, דברים שבלב, ולא ניתן לטעון לגביהם טעות גם אם יש מי החושב וסובר אחרת מן המצווה.

   27. זאת ועוד - העובדה שעסקינן בסרטון מקוצר – רישא ללא סיפא - אכן מחבלת באפשרות לעמוד עד תום על טיב סברותיו של המנוח, ואולם חוסר זה עומד לחובת המשיבים ולא לזכותם. כל עוד איננו יודעים בוודאות כי חסרונו של הסרטון המלא הורתו במעשה המערערת או מי מטעמה, ועניין זה לא הוכח, ואיננו יכולים ללמוד בוודאות מתוך חלק הסרטון שהוצג לעינינו כי המנוח אכן טעה בעובדה או מניע וכי עסקינן בטעות שורשית ויסודית, אזי אין לטפול טעות על המצווה, ההנחה היא כי מצווה יודע את שהוא רוצה ורצונו האמתי מובע בצוואתו שאם לא כן לא היה טורח בהכנת צוואה כלל ועיקר.

   מסקנתנו היא, אפוא, כי לא הוכח כי נפלה טעות אצל המנוח בעריכת צוואתו.

    

   28.במסגרת פסק דינו דחה בית משפט קמא את טענות המשיבים להשפעה בלתי הוגנת, העדר כשירותו של המנוח להכנת צוואה, ולקיחת חלק בעריכת צוואה. לא מצאנו מקום להתערב במסקנותיו אלו של בית משפט קמא, אף שהמשיבים טענו כנגדם בכתב תשובתם. לסברתנו בית המשפט בחן היטב כל אחד מהטענות הנזכרות, ואין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שמצא ומסקנותיו עולות בקנה אחד הן עם ממצאיו העובדתיים והן עם הדין.

   מאידך, בית המשפט עצמו ציין כי לא בחן עד תום את סוגיית הכפייה וההטעיה. לסברתנו אמירה זו יש בה לסתור מקביעותיו האחרות של בית משפט קמא. שכן, אם נשללה השפעה בלתי הוגנת בוודאי שנשללת כפייה, שהרי אין לך השפעה בלתי הוגנת יותר מן הכפייה והאילוץ.

   זאת ועוד, מעת שאנו שללנו עניינה של טעות, ממילא אין מקום לבחון עניינה של הטעיה שכן ה"מוטעה" כלל לא טעה בסופו של יום.

    

   29.ואולם ישנה טענה נוספת שהעלו המשיבים, אליה לא באה התייחסות ישירה של בית משפט קמא וזו הטענה לבטלות הצוואה מטעמים צורניים. המשיבים טענו, בין השאר, כי הצוואה לא נחתמה כנדרש לפני שני עדים אשר העידו כי ראו את המצווה חותם על צוואתו ומאשר כי זו אכן צוואתו עליה הוא חותם מרצונו. לטענתם, כעולה מעדויות שנשמעו לפני בית המשפט, עולה ספק האומנם חתם המבקש פיזית על צוואתו לפני העדים והאם הצהיר בפניהם כי זו צוואתו. סוגיה זו לא נבחנה על ידי בית המשפט ולא נקבעה מסקנתו לגביה וזאת על אף שהטענה הועלתה הן בהתנגדות המשיבים באופן כללי (ראו סע' 54-57 להתנגדות המשיבים וכן סיכומי ב"כ המשיבים בע"פ בעמ' 40 שורה 16 ואילך לפר' הדיון מיום 5.2.23).

   מעת שאין בפסק דינו של בית משפט קמא כל התייחסות לטענות אלו, אין מנוס מהחזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו בשאלה האם נפלו פגמים צורניים בצוואה המצדיקים את בטלותה.

   בית משפט קמא יפעל על פי שיקול דעתו האם יש צורך בשמיעת עדים נוספים, השלמת טיעון או כל דרך אחרת שתראה בעיניו לצורך השלמת פסק דינו.

    

   30. ואם כן, לו תשמע דעתי אציע לחברותיי כי הערעור יתקבל בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא כי נפלה טעות מצד המנוח בצוואתו וכי יש לתקנה. בנסיבות אלו יבוטלו גם ההוצאות בהן חויבה המערערת בהליך קמא.

    

   31. בצד האמור לעיל, התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו אף ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבים ועיקרה – בטלות הצוואה מחמת פגמים בצורתה ועריכתה.

    

   32. כיון שאין בנדון כדי לסיים את ההליך בכל הקשור לגורלה של הצוואה, אציע שלא לעשות צו להוצאות.

    

   השופטת ורדה פלאוט, אב"ד

    

   אני מסכימה עם תוצאת פסק דינו המלומד של חברי כב' השופט צ. ויצמן.

    

   השופטת יעל מושקוביץ

    

   1. קראתי את חוות דעתו של חברי, כבוד השופט ויצמן, אליו הצטרפה כבוד השופטת פלאוט. מצטרפת אני, ככלל, לתיאור העובדתי שהובא על ידו ואף לתיאור הפסיקה והמצב המשפטי שתואר בהרחבה ובאופן מעמיק. אך בהינתן אלה, ביישום הוראות הדין והפסיקה על העובדות שהובאו בפני בית המשפט קמא, נפרדות דרכינו ולטעמי, יש ממש בקביעת בית המשפט קמא, לפיה, יש להורות על ביטול החלק בצוואה במסגרתו מוריש המנוח את דירתו למערערת, ויש להורות כי הדירה תחולק, כיתר נכסיו של המנוח, בין שלושת ילדיו.

       

   2. בכל הנוגע לקביעה, לפיה, יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שיכריע בתוקפה של הצוואה, נוכח טענות המשיבים בנוגע לתקפה של הצוואה לאור עדויות העדים לצוואה ונוכח עמדת חבריי לפיה דין הערעור בנוגע לטענת הטעות להתקבל, מסכימה אני עם חבריי, כי יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו וכך יש להורות.

       

   3. לא אחזור על התיאור העובדתי ואף לא על המובאות מן הפסיקה שהובאו בהרחבה על ידי חברי, ואתייחס בקצרה לעובדות שלטעמי מקימות את הבסיס לטענת הטעות.

       

   4. אפתח בלשון הצוואה:

      "אני צ. ב. א. מציג וידאו זה להסבר על צוואה שערכתי אצל עו"ד סיון, הצוואה הזאתי היא, היא שונה מהרגיל, היות ואני חייב, חייב כדי שאולי יישאר, יישאר משהו מהרכוש שיש לי, הדירה בהר ציון, שהיא כיום ממושכנת לעורך דין צים, אשר, אשר העביר דרך יוסי, דרך, דרך יוסי, יוסי שהיה חברי אהה.. 500 שקל כדי שאני אוכל לשלם, 500 אלף שקל כדי שאוכל לשלם אותם לגרושתי מירי בן ארי בהמשך להסכם הגירושין, היות ועדי צים הוא, הוא המוטב של הנכס שלי ברחוב ..., וכדי שאני אוכל להילחם בו ובאמת לזכות ב...(ההדגשה שלי)

       

   5. שלוש אמירות שהובאו מפי המנוח, צדו את עיני; הראשונה הינה אמירת המנוח כי מדובר בצוואה השונה מהרגיל. צוואה רגילה הינה זו בה המנוח בוחר להוריש רכושו, כרצונו. צוואה זו שונה מהרגיל. אמירה שנייה, מביאה את הטעם בשלו הצוואה אינה רגילה, שכן לגישתו של המנוח הוא חייב (ובמילה חייב עושה שימוש מודגש פעמיים), והשלישית, הטעם בשלו הוא חייב לערוך את אותה צוואה בלתי רגילה, כדי שאולי יישאר משהו מרכושו.

       

   6. אין ספק שמדובר בפתיח חריג לצוואה. אף המנוח הביע דעתו כי אין מדובר בצוואה רגילה, והמילה "חייב" הצמודה לקביעה לפיה מדובר בצוואה בלתי רגילה, מעידה על כך, כי לשיטתו של המנוח מדובר בצוואה חריגה שכן אין הוא מבקש לערוך אותה אלא חייב לערוך אותה; ודוק, אם רצה המנוח להוריש למערערת את הדירה, לאור תרומתה המשפטית להליך המשפטי, או לאור דאגתה לו משך השנים, יכול היה לעשות כן ללא כל קושי, וללא כל צורך בפתיח החריג לצוואה. אלא, שלא כך בחר לערוך את צוואתו, אלא בחר במילים צוואה שאינה רגילה, שהוא חייב לערוך, על מנת להציל את ביתו.

       

   7. ועוד יש לומר. כעניין שבעובדה, האמירה לפיה חייב היה המנוח להעביר את הזכויות בדירה למערערת על מנת להציל את הדירה, הינה שגויה. אין טענה ובוודאי הדבר לא הוכח, כי העברת הזכויות בדירה למערערת הביאה לכך שניתן היה להציל את הדירה, או כי רק בשל כך, ניתן היה לסיים את ההליך המשפטי כפי שהסתיים. לטעמי, כטענת המשיבים, מדובר בטעות אליה נתפס המערער ואשר בשלה, כך על פיו דבריו, סבר, כי חייב הוא לערוך את אותה צוואה בלתי רגילה.

       

   8. עוד לטעמי יש ליתן משקל לעובדה, כי עו"ד אוסטרובסקי, שניהל את ההליך המשפטי בנוגע לדירה, בשם המנוח, העיד, כי המערערת ובעלה לא היו מעורבים באופן משמעותי בניהול ההליך (לא טרם מותו של המנוח ולאחר לאחר מכן), ראו עדותו מיום 5.2.2023 עמ' 24 שור 3-9:

       

      "לשאלת בית משפט, רק אני טיפלתי בחוב לעדי צים.

      ש. מ-2016 עד פטירתו, מי ליווה את המנוח באינטרקציה מולך.

      ת. בד"כ הוא הגיע לבד ובשלב מסוים כשהגענו להליכי פשרה הוא ביקש להתייעץ עם החתן שלו בדיעבד הבנתי שזה בעלה של שלי ששמו מור אסייג שהמנוח אמר שהוא עו"ד ועוסק בנדל"ן והוא מבקש שנשמע את חווה"ד שלו. לא ראיתי בזה בעיה. בגדול האינטרקציה היתה עם מור.

      ש. פגשת את מור פעם אחת או פעמיים.

      ת. פעמיים. ממה שאני זוכר הוא לא עובד בארץ. "

       

   9. ולהשלמת התמונה לעניין היקף מעורבות המערערת בהליך המשפטי אפנה לעדות המערערת שור' 14-15 בעמ' 38:

       

      "ש. יש מו"מ שאת אומרת שהתנהלת בסמוך לפטירת אביך. מה היה לשולחן.

      ת. לא יודעת מה היה. בעלי היה מעורב ועו"ד אוסטרובסקי. אני הייתי בעניינים הרפואיים."

       

      היינו, היקף המעורבות של המערערת ובעלה בהליך המשפטי התמצה בשתי פגישות שקיים בעלה של המערערת עם עו"ד אוסטרובסקי, ואילו המערערת עצמה לא היתה מעורבת בהליך או במגעים לפשרה.

       

   10. משכך, מתעצמת אף יותר ההבנה, כי המנוח, שעד אותו מועד היה מעורב כמעט באופן בלעדי בניהול ההליך, סבר, כפי שקבע בית המשפט, כי המערערת אמורה להיכנס בנעליו לצורך המשך ההליך על מנת להציל את הדירה. לטעמי, לא ניתן לקבל את טענתה של המערערת (או השערתה), כי המנוח רצה להעניק לה את הדירה בשל סיועה עד אותו מועד להליך המשפטי (ובוודאי לא כשכר טרחה לבעלה, כפי שטענה בתחילה) וזאת, כאמור, משתרומתם להליך הייתה זניחה, עד אפסית.

        

   11. לאור אלה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, לפיה, המנוח "טעה לחשוב כי היא (המערערת – י.מ.) תוכל לעשות כן רק אם תקבל לידיה את מלוא הזכויות. המנוח לא ערך אבחנה בין המשך ניהול ההליך המשפטי לבין הורשת הזכויות וראה בדברים מקשה אחת. המניע של המנוח היה ההליך המשפטי גרידא. ההליך המשפטי עמד לנגד עיניו ולא שיקולים הקשורים לצוואה."

        

   12. לטעמי אף לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המנוח סבר כי כתוצאה מהעברת הדירה למערערת והמשך ההליך המשפטי "אולי יישאר, יישאר משהו מהרכוש". היינו, הבנתו היתה שאין בהורשה לא שוויונית זו בכדי לקפח באופן משמעותי את שני ילדיו האחרים. על דברים דומים חזרה גם עוה"ד סיוון כהן שערכה את הצוואה, אשר העידה (עמ' 21 שור' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2023), שהבנתו של המנוח הייתה, "שאולי בסופו של יום לא ישאר בית". היינו, הבנתו בעת עריכת הצוואה הייתה כי חובה עליו לערכה, על מנת שניתן אולי יהיה להציל משהו מהבית, וכי ממילא הצוואה לא תקפח את שני ילדיו האחרים (לאור העובדה כי יכול שלא יישאר דבר וככל שיישאר דבר מה, לא יהא משמעותי).

        

   13. מהראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, עלה, כי לנגד עיני המנוח עמדה הורשה שיוויונית לכלל ילדיו. הדברים עולים הן מהורשת יתר הרכוש (שאינו הדירה) באופן שוויוני והן מעדותה של בת זוגו משך 14 שנים, הגב' ש. מ., ולפיה, הוא אהב את ילדיו במידה שווה עמ' 22 שור' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2023 (ראו גם סעיף 4 להתנגדות לצו קיום צוואה).

        

   14. היינו, בניגוד לטענות המערערת, עלה מחומר הראיות כי המנוח לא ביקש להעדיף אותה על פני אחיה, לאור הנתק המשפחתי שהיה בין הצדדים עד שנת 2010, או על מנת לתקן עוול שאולי יגרם בעתיד על ידי הורשה לא שוויונית של אמם של הצדדים, לכל אלו אין כל ראיה ומהראיות עלתה תמונה כי מאז חידוש הקשר עם המשיבה היה המנוח קרוב לשלושת ילדיו ואהב אותם במידה שווה.

        

   15. שגגת המנוח הייתה, אפוא, לטעמי, בשניים; העובדה כי סבר שהוא מחויב לערוך צוואה ולהעביר את זכויותיו בדירה לידי המערערת לצורך המשך ההליך המשפטי והעובדה, כי טעה לחשוב, שככל שיישאר דבר מה מהדירה, כתוצאה מההליך המשפטי, אותו תקבל המערערת, יהא זה חלק זניח משוויה של הדירה.

        

   16. חיזוק נוסף למסקנתי מצאתי בעובדה, כי עוה"ד כהן, שללא ספק נבחרה על ידי המערערת (ואחות המנוח, שהעידה על עצמה שהיא רואה עצמה כאמה של המערערת, לאחר הנתק בין המערערת לאמה), סירבה למסור את הסרטון המלא למשיבים עם מותו של המנוח עד לקבלת צו בית משפט (ובהתאם לסעיף 22 להתנגדות לצו קיום צוואה אפשרה להם לצפות בסרטון באופן חלקי ורק בכפוף לאישורה של המערערת) וזאת על אף העובדה שהם יורשים על פי הצוואה (כך עדותה בפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2023 בעמ' 18, שורות 14-17):

        

       "לשאלת בית משפט, איך זה שיש דקה וחצי.

       ת. ביקשו ממני, שלי, שהמנוח נפטר ביקשו ממני לשלוח את הסרטון ושלחתי מה שאפשר היה דקה וחצי ואמרתי שהבקשה תהיה מבוקשת ויהיה צו של בימ"ש אשלח את כל הסרטון. אז בינתיים הטלפון התקלקל. "

        

   17. לא ברור מדוע סירבה עוה"ד כהן להעביר את הסרטון המלא והמתינה לצו בית משפט באם אין בסרטון מידע או אמירות שיש בהן בכדי לעורר מחלוקת, או באם יש בסרטון בכדי להבהיר ולחדד את האמור בצוואה. העובדה כי עוה"ד כהן הינה קרובת משפחה של דודתה של המערערת (הרואה בה כבתה), ובחרה שלא להעביר לידי המשיבים עותק מהסרטון המלא, מחזקת דווקא את עמדת המשיבים, לפיה, הסרטון המלא עשוי היה לתמוך דווקא בעמדתם. ודוק, אמנם, הסרטון לא מצוי היה בידי המערערת, ברם, נוכח העובדה כי כבר עם מותו של המנוח התגלע הסכסוך בין הצדדים, וברי היה כי המשיבים סבורים שלא לכך כיוון המנוח בצוואתו, ובהינתן העובדה כי הן המערערת והן בעלה הנם בעלי השכלה משפטית, נראה כי אילו היה בסרטון בכדי לבסס טענותיהם, היו ממהרים להציגו למשיבים או לשמרו בידיהם ולא מסתפקים בהצגת חלק קטן מהסרטון וממתינים לבקשתו על ידי המשיבים במסגרת ההליך המשפטי. לטעמי, אם כן, היעדרו של הסרטון מחזק את טענת המשיבים ומכל מקום, אינו יכול להחליש את עמדת המשיבים, כפי שנקבע בפסק דינם של חבריי.

        

   18. כאמור, יישומה של הפסיקה, שהובאה בהרחבה ובאופן מעמיק בפסק דינו של כבוד השופט ויצמן, מביא, לטעמי, לכך, כי דין הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות – להידחות.

        

   19. משהרחיב כבוד השופט ויצמן בפסק דינו בסקירת הדין והפסיקה, סקירה מקיפה ומפורטת אליה אני מצטרפת, לא מצאתי לחזור על הדברים. אתייחס להלן רק למספר דגשים, שהביאוני למסקנתי.

        

   20. סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע:

       "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".

        

       בהוראה זו העניק המחוקק לבית המשפט כוח רב, בכך שהסמיכו לשנות את לשון הצוואה בלשון חדשה, וזאת בתנאי שכוונתו האמיתית של המצווה התבהרה כראוי לשופט. משהתקיים תנאי זה, רשאי השופט ליתן מובן לצוואה שאין לו אחיזה בלשונה (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.5.99) (בפסקה 14)).

        

   21. מספר הבדלים, הרלוונטיים לענייננו, בין הטעות החוזית לטעות בצוואה. בשונה מטעות על פי סעיף 14 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג – 1973, טעות בצוואה הינה טעות סובייקטיבית, היינו, אין צורך כי האדם הסביר היה טועה כפי שטעה המצווה, ודי בכך כי בית המשפט מתרשם, כי צוואת המנוח בטעות יסודה ואלמלא טעותו זו, מצווה היה את רכושו לאחר. הבסיס לקביעה האמורה הינו הרצון להתחקות אחר רצון המת ולקיימו. משכך, על בית המשפט לנסות וללמוד על רצונו האמיתי של המצווה ולתקן את הצוואה בהתאם לו.

        

   22. ועוד שוני מדיני החוזים הוא דרך הוכחת הטעות והקושי להוכיחה; את רצון המת לא ניתן להוכיח בדרך שמוכיחים טעות בחוזה, שכן, מטבע הדברים הצדדים לחוזה יכולים להעיד על אומד דעתם ואילו המנוח אינו יכול לבאר את צפונות לבו. על שום כך נדרש השופט היושב בדין לפרשנות הנלמדת מלשון הצוואה ומהנסיבות הנוספות שהובאו בפניו. יחד עם זאת, על הטוען לטעות בצוואה משוכה גבוהה מזו הקבועה בדיני החוזים על מנת להוכיח טענתו, שכן מדובר בדרישה לשנות את לשון הצוואה כאשר המצווה, כאמור, אינו יכול, לאשש ולאשר את טענות הצדדים בדבר כוונתו ואומד דעתו (ראו בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז (13.11.2012)).

        

   23. על אף הקושי הראייתי בהוכחת טעות בצוואה ונטל ההוכחה הגבוה, איני סבורה כי מדובר בהוכחה "מעבר לכל ספק סביר", כהוכחה הנדרשת בדין הפלילי, שכן מצויים אנו בדלת אמותיו של ההליך האזרחי (לעניין מידת ההוכחה ניתן להפנות לספרו של המלומד פרופ' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (1995) כרך א, בעמ' 276: "בית המשפט צריך להיות משוכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזה ודווקא זה, רצונו").

        

   24. לבד מלשון הצוואה (ולענייננו, אף הסרטון החלקי שהוצג המתעד דקה וחצי מתוך 16 דקות שצולמו ולא הובאו בפני בית המשפט), בהיות הוכחת הטעות עניין ראייתי, יש ליתן משקל של ממש אף להתרשמות הערכאה המבררת מהעדים שהעידו בפניה, אשר קבעה כי הורשת הדירה למערערת בלבד מקורה בטעות של המנוח.

        

   25. יישום האמור, מביא לטעמי, לקביעה, כי הפתיח לצוואה מעיד על כך שאלמלא הטעות, בוחר היה המנוח לצוות את רכושו באופן שונה מכפי שעשה, ויתר הנסיבות מעידות על כך, כי אין צורך לבטל את הצוואה, שכן, אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות וזוהי חלוקה שוויונית בין כלל ילדיו.

        

   26. אין מדובר בטעות בשיקול הדעת, אלא בטעות במצב הדברים – העובדתי והמשפטי. ניכר היה כי העברת הזכויות בדירה לאחת מילדיו נעשתה רק נוכח אותה טעות, וזאת משסבר שכדי להציל את הדירה, שהייתה בנפשו (שכן חש שרומה בעת שחתם על מסמכי המשכון), חייב הוא לחתום על הצוואה ומשכך, אף ראה בה צוואה בלתי רגילה.

        

   27. ובאשר לשאלה האם הוכיחו המשיבים ברמת ההוכחה הנדרשת את טענתם, הריני להשיב לכך בחיוב. לטעמי, לעיתים נדירות ניתן יהיה להוכיח את הטעות בראיות ישירות וברורות מקום בו המנוח אינו יכול להעיד על אומד דעתו. בהינתן הקושי להביא ראיות חותכות וחד משמעיות להוכחת הטעות, די בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא (בהתווסף כמובן לסרטון שליווה את הצוואה), בכדי להביא לכך כי בית המשפט יהא משוכנע – לגמרי, בכך שאלמלא הטעות היה מוריש המנוח את הדירה לשלושת ילדיו בחלקים שווים.

        

   28. לאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי דוחה את הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות. ברם, נוכח חוות דעתם של חברי, מצטרפת אני לדעתם כי יש להשיב את התיק לבית המשפט קמא בכדי לקבוע את מעמד הצוואה נוכח עדויות העדים לה.

        

        

        

        

        

       ***

       הוחלט כמפורט בפסק דינו של כב' הש' ויצמן.

       הערעור מתקבל בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא כי נפלה טעות מצד המנוח בצוואתו וכי יש לתקנה, קביעתו זו של בית משפט קמא - בטלה. בנסיבות אלו יבוטלו גם ההוצאות בהן חויבה המערערת בהליך קמא.

        

       בצד זה, התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו אף ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבים ועיקרה – בטלות הצוואה מחמת פגמים בצורתה ועריכתה.

        

       כיון שאין הנדון מסיים את ההליך בכל הקשור לגורלה של הצוואה, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

        

       הערובה שהופקדה על ידי המערערת תושב לידיה באמצעות בא כוחה.

        

       ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

        

        

       ניתן היום, ל' אדר א' תשפ"ד, 10 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.

        

       ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה	צבי ויצמן, שופט	יעל מושקוביץ, שופטת