בפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.
התובע היה בעל הזכויות הבלעדיות בדירת מגורים מס' 4 בבניין שברחוב דניאל 3, כניסה א', בבת ים, הידועה כגוש 7149 חלקה 204 (להלן: "דירת התובע" ו"הבניין" בהתאמה).
הנתבעת התקשרה עם בעלי הזכויות בבניין בהסכם, בו התחייבה לבצע פרוייקט של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 (2), הריסה ובניה בבניין (להלן: "ההסכם"). על פי כתב התביעה ההסכם נחתם על ידי כל הדיירים מלבד התובע ודיירת נוספת.
לאחר ניהולו של הליך משפטי בפני המפקח על רישום המקרקעין בחולון (להלן: "המפקח"), (תיק 4/554/2020), נחתם ההסכם על ידי כל בעלי הזכויות בבניין (להלן: "ההליך בפני המפקח").
התובע טען כי התקשר עם הנתבעת בהסכם פינוי בינוי לאחר שהוחלט בהליך בפני המפקח, כי התובע, כנתבע שם, יסכים לחתימה וככל ויראה לנכון, יגיש תביעה נפרדת בגין התמורה המופחתת של דירת התמורה. זוהי למעשה תביעתו הנוכחית. לטענתו, כבר משלב המשא ומתן ולכל אורך הדרך טען בפני הנתבעת כי דירת התמורה שהוצעה לו, אינה תואמת באופן שוויוני לדירות האחרות בפרוייקט.
התובע דרש, בין היתר, להורות על מתן צו לנתבעת, ליתן לו דירת תמורה התואמת לדירתו הקודמת וכן לתמורה שוויונית בין בעלי הדירות בבניין. לטעמו של התובע תמורה זו צריכה להיות בדמות דירה בת 3 חדרים בשטח של 79 מ"ר לפחות, הפונה לחזית רחוב דניאל וכן מתן דמי שכירות התואמים את גודל דירת התובע, ופיצוי בגין עוגמת הנפש הצער והטרחה שנגרמו לתובע ע"י הנתבעת.
הבקשה לסילוק על הסף
בבקשתה לסילוק על הסף עתרה הנתבעת מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") ולהורות על דחיית התובענה על הסף.
הנתבעת השתיתה את בקשתה על מספר טענות:
ראשית טענה הנתבעת לקיומו של השתק פלוגתא. לטענתה, טענותיו של התובע נדונו ונדחו במסגרת ההליך בפני המפקח והתובע אף מודה בכתב תביעתו בקיומו של הליך זה. לתובע עמדה שעת הכושר להביא ראיותיו, להתדיין באשר לתמורות ולתקוף את ההסכם מול הנתבעת. התובע בחר שלא להגיש כתב הגנה מטעמו ו/ או להתייצב לדיון בעניינו, על אף שידע עליו מבעוד מועד. בסופו של דבר קבע המפקח כי יש לחייב את התובע לחתום על ההסכם מול הנתבעת, זאת מבלי להזכיר דבר באשר לזכותו של התובע להגיש תביעה נפרדת בגין התמורה המופחתת. הדרך היחידה לתקוף את החלטת המפקח היתה בדרך של הגשת ערעור והתובע לא עשה כן.
משעה שטענות התובע נידונו ונדחו בפסק דין מנומק ובהחלטות נוספות הדוחות את בקשתו לביטול פסק הדין, הרי יש לראות בכך השתק פלוגתא החוסם את התובע מלפתוח שוב בהתדיינות בנושא.
טענה נוספת שעמדה בפי הנתבעת הינה הטענה לשיהוי. מאז קביעות המפקח בפסק דין חלוט חלפו כשנתיים. בשלב זה מצויה הנתבעת בשלב מתקדם של הפרוייקט בו הושקעו מליוני שקלים ולאחר שדיירי הבניין פונו לדירות חלופיות ובכללם התובע עצמו, ובשים לב לכך שהנתבעת משלמת לדיירים את שכר הדירה, באופן תדיר כמתחייב מההסכם.
לבסוף טענה הנתבעת להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה. לטענתה, התובענה מצויה בסמכותו של המפקח על המקרקעין מכח חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
תגובת התובע לבקשה
התובע טען כי הבקשה לסילוק הינה בקשה כללית, שאינה מפרטת נסיבות מיוחדות בהן מוקנית לבית המשפט סמכות לדחות את התביעה על הסף וכוללת ציטוטי פסיקה מעטים וכלליים, שאינם מגבשים עילה למימוש הסעד הקיצוני של סילוק התביעה על הסף.
התובע הוסיף כי הסעד של סילוק התביעה על הסף הינו סעד דרמטי המחייב את בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ולהשתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן.
באשר לטענת השתק הפלוגתא טען התובע כי ההליך בפני המפקח התנהל אך ורק בין בעלי הדירות לבין התובע. הנתבעת לא היתה צד להליך זה ולא התנהל כל הליך בין התובע לנתבעת. בנוסף, הסעדים להם עתרו בעלי הדירות לא כללו את הסעדים אותם מבקש התובע בתביעתו.
משכך, דוקטרינת השתק הפלוגתא לא חלה בענייננו.
לעניין טענת השיהוי טען התובע כי הנתבעת מסתירה את העובדה, שהתובע נקט בהליך לביטול פסק הדין שניתן ביום 24.5.2021 בהעדר הגנה מטעמו. התובע הגיש את התביעה הנוכחית בדצמבר 2022, לפיכך לא חלפו שנתיים כטענת הנתבעת. בן מועד הפיכת פסק דינו של המפקח לפסק דין חלוט ועד להגשת כתב התביעה הנוכחי, חלפה תקופה של מספר חודשים בלבד.
על מנת לקבל את טענת השיהוי היה על הנתבעת להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה שקמה לו. לטענתו, מנסיבות המקרה עולה כי לא זנח את תביעתו, אלא המשיך לפעול למימוש זכויותיו.
לבסוף טען התובע כי למפקח סמכות ייחודית לדון בכל סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם, לרבות מכח סעיף 5א (א) לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח- 2008 (להלן: "חוק החיזוק"). לטענתו, חוק החיזוק אינו מסמיך את המפקח לדון בהליכים המתנהלים בין בעל דירה בבית משותף לבין יזם התחדשות עירונית, לרבות בקשר לתמורה המגיעה לבעל דירה מאותו יזם.
דיון והכרעה
הלכה היא כי סעד של סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שיינתן רק במקרים יוצאי דופן בהם ברור כי אף אם יוכחו כל הטענות בכתב התביעה לא יהא התובע זכאי לסעד המבוקש. נוכח האמור נקבע בפסיקה כי מקום בו נדרש בירור עובדתי לשם הכרעה בבקשה לסילוק תובענה על הסף, לרוב הדבר מצדיק את דחיית הבקשה והמשך בירורה במסגרת ההליך גופו. (רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank (5.03.21), פסקה 10; רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ (5.1.21), פסקה 12).
התקנות החדשות, מושתתות על ערכי היסוד של ניהול הליך משפטי ראוי, הוגן ויעיל תוך איזון בין האינטרס של בעלי הדין בהליך הספציפי ובין האינטרס הציבורי שיש בניהול הליך מהיר, יעיל וצודק.
בתקנה 43 לתקנות החדשות הוגדרו המקרים בהם רשאי בית המשפט לדחות תביעה על הסף:
"בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה."
דוקטרינת מעשה בית דין קובעת כי פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, מקים מחסום דיוני המונע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, בכל עניין או שאלה שהוכרעו בפסק הדין (ע"א 8273-16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (11.7.21), פסקה 40).
דוקטרינת "מעשה בית דין" נחלקת לשני ענפים - השתק עילה והשתק פלוגתא.
"מעשה בית דין" מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית ."
(ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ (6.1.11), פסקה 16).
כלל השתק הפלוגתא קובע, כי אם במסגרת הליך אחד נדונה והוכרעה שאלה עובדתית מסוימת, שהינה קריטית לתוצאה הסופית של ההליך, הרי שבעלי הדין וחליפיהם או מי שהוא בעל זיקה מסוימת להליך הקודם, יהיו מושתקים מלהתדיין לגביה בהליך השני, זאת גם אם לא קיימת זהות בין עילות התביעה בשני ההליכים. (יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: "מורה נבוכים") עמ' 823, 858 ; ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, (23.5.01); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (5.1.11)).
כיום יכול נתבע למנוע מתובע לדון מחדש במסגרת התדיינות ביניהם בפלוגתאות שהוכרעו לרעת התובע בהתדיינות קודמת, שהנתבע לא היה צד לה, אם הייתה לתובע הזדמנות הוגנת ומלאה לטעון את טענותיו ביחס לאותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה. החלת השתק הפלוגתא כפופה לשיקול דעת בית המשפט והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך, תיעשה בזהירות. (מורה נבוכים, עמ' 870; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (5.1.11)).
יש לזכור כי היווצרותו של מעשה בית דין אינו מותנה בהכרעה מהותית של ביהמ"ש בפלוגתא עליה חלוקים בעלי הדין. מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה. על צד להליך לדאוג להביא בפני ביהמ"ש את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. "העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק" (ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.05)). ראו גם רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' גולייט בן ברוך (23.07.12)).
מן הכלל אל הפרט
בבחינת פסק הדין שניתן על ידי המפקח, עולה כי כנגד התובע הוגשה תביעה על ידי רב בעלי הדירות בבניין, במסגרתה נתבקש למנות עו"ד, אשר יהיה מוסמך להתקשר בהסכם תמ"א בשם התובע, כנתבע שם.
כפי שצויין בפסק הדין, התובע לא הגיש כתב הגנה, על אף שכתב התביעה וההזמנה לדיון הומצאו לו כדין. כמו כן, התובע לא התייצב לדיון שהתקיים, והמפקח ציין כי אין ספק שהתובע ידע על מועד הדיון.
המפקח דן בעילת התביעה לפי חוק החיזוק וציין בפסק הדין: "מכתב התביעה לא ניתן להבין מהן טענותיו או דרישותיו של הנתבע בנוגע לפרוייקט ובדיון שהתקיים מסר ב"כ התובעים כי לא נמסרו להם דרישות קונקרטיות או טענות מסוימות לעניין הפרוייקט ולא ניתן היה לקיים שיח מעשי עם הנתבע." (פסקה 9 לפסק הדין).
לאור האמור קיבל המפקח את התביעה, והסמיך עורכי דין לחתום בשם התובע על כל המסמכים הדרושים לשם ביצוע עבודות החיזוק והקשור בהן, לרבות הסכם תמ"א עם היזם. בעקבות פסק הדין נחתם הסכם תמ"א בין התובע לבין הנתבעת. יצויין כי על פי נספח ג' להסכם, נקבע במפורש מהו שטח ומיקום הדירה החדשה לה זכאי כל דייר, ולפיו התובע שהיה בעל דירה בשטח של 48 מטר יהיה זכאי לדירה בשטח של 71 מטרים, בקומה גבוהה יותר, כאשר ההרחבה לה היו זכאים הדיירים היתה כמעט שווה, הינו, היא נעה בשטח בין 23-25 מטרים. (ההסכם צורף כחלק מתגובת הנתבעת מיום 1.2.24).
פסק הדין של המפקח לא ציין דבר באשר לזכותו של התובע להגיש תביעה נפרדת בגין תמורה מופחתת.
התובע הגיש בקשה לביטול פסק הדין.
מההחלטה בבקשת הביטול שניתה ביום 24.6.2021, עולה כי התובע טען, בין היתר, כי התמורה שמקבלים בעלי הדירות מהיזם זעומה ביותר ביחס לשווי זכויות הבניה, שהועברו לידי היזם והדבר עולה כדי עושק של בעלי הדירות.
בהחלטתו לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין, ציין המפקח :"למעשה, המבקש מעלה טענות סותרות בבקשתו, שכן לטענתו לו ידע על מועד הדיון היה מתייצב אליו, אך בפועל למרות שידע על קיומו של הדיון לא התייצב ופסק הדין ניתן בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות. עוד טען המבקש כי במסגרת כתב התביעה לא צוין כי עליו להגיש כתב הגנה, ומכאן אף ניתן להסיק, שהמבקש קיבל את כתב התביעה לידיו ואף עיין בו." (סעיף 16 להחלטה).
באשר לסיכויי ההגנה קבע המפקח, בין היתר, כי טענות התובע ביחס לתמורות לא הוגנות, לכאורה, של בעלי הדירות לעומת התמורות הניתנות ליזם, אינן מבוססות על ראיות כלשהן ולא הוכחו במידה הנדרשת. יתרה מכך, העובדה כי יתר בעלי הדירות חתמו על ההסכם מוכיחה כי הטענה בדבר תמורות לא הוגנות אינה עומדת, שכן סיכוי סביר שלו היה כן הדבר, רבים היו מסרבים לחתום על ההסכם ולא התובע בלבד. (סעיף 20 להחלטה).
בתביעתו כאן טען התובע כי כבר החל משלב המו"מ ולכל אורך הדרך טען בפני הנתבעת כי דירת התמורה שהוצעה לו, אינה תואמת באופן שיוויוני לדירות האחרות בפרוייקט. יחד עם זאת, התובע לא טען כי קיבל הבטחה או התחייבות כלשהי מהנתבעת כי יקבל דירת תמורה אחרת. ובכלל, ככל שהנתבע היה בדעה כי דירת התמורה שקיבל אינה תואמת באופן שוויני דירות אחרות בפרויקט, הרי המקום להעלות טענה זו היתה בפני המפקח בעת שהוגשה התביעה כנגדו על ידי הדיירים האחרים, שעל פיה התבקש המפקח למנות עורך דין אשר יחתום בשם התובע על הסכם התמ"א וכל המסמכים הנדרשים לצורך מימושו.
מסקירת החלטותיו של המפקח עולה, כי לתובע ניתנה הזדמנות לטעון את טענותיו כבר במסגרת ההתדיינות הראשונה שהתנהלה בפני המפקח. על אף שהתובע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון, הרי שבפועל הוא העלה טענות במסגרת בקשתו לביטול פסק הדין. באותו האופן היה באפשרות התובע להעלות את טענותיו כאן כבר במסגרת ההליך בפני המפקח. טענות אלה לא הועלו כלל במסגרת הבקשה לביטול פסק דין ונראה כי התובע טען לתמורות שמקבלים כלל בעלי הדירות אל מול היזם, ולא העלה כל טענה בדבר תמורה בלתי שיוונית בין הדיירים.
ההסכם שהוצע על ידי הנתבעת כיזם, הובא לבחינה בפני המפקח ופסיקתו בעניין היתה בעלת השפעה על הנתבעת, כאשר עמדה בפני התובע אפשרות להתנגד להסכם ולטעון כי הוא פוגע בזכויותיו.
"בבואו [של המפקח] לבחון בקשה לאשר הסכם, חרף התנגדות של מיעוט מקרב הדיירים, עליו להקדים ולבחון את מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה לתת דעתו לשאלות הבאות: האם הוצג טעם להתנגדות (או שמא ההתנגדות היא בעלת אופי "עקרוני" ללא הנמקה)? האם במישור האובייקטיבי התוכנית עתידה להיטיב את מצב כלל הדיירים בבניין? האם התוכנית פוגעת באופן מהותי בזכויותיו של המיעוט? האם היא התקבלה בחוסר תום לב או בניגוד עניינים? האם הוצגה תוכנית חלופית קונקרטית והאם גלומים בזו יתרונות שאין בהסכם שהוצג לאישור? האם נשמר השוויון בין הדיירים? המדובר ברשימת שיקולים לא ממצה וכמובן שעל המפקח לשקול את התוכנית שמוגשת לאישורו בהתאם למכלול נסיבות העניין."
(רע"א 1002/14 דב שומרוני נ' אוהד קופמן ו-14 אח' (9.7.14), פסקה 27).
ככל שהוראות ההסכם המוצע על ידי היזם, אינן עומדות במתחם הסבירות או במבחנים שהותוו בפסיקה (ראו לענין זה הפסיקה בעניין שומרוני), הרי שהמפקח לא יכפה את ההסכם על הדייר המסרב לביצוע הפרוייקט. (ת"א (מחוזי ת"א) 15577-06-21 יהודית בכר נ' י.ע.ז ואנשי העיר תמ"א 2 בע"מ (05.01.22), (להלן: "ת.א יהודית בכר") פסקה 14).
לאור האמור, אני סבורה כי בעניינו קם מעשה בית דין. כלומר, היתה לתובע הזדמנות להעלות את טיעוניו בפני המפקח, על מנת לטעון כי דירת התמורה שקיבל אינה שיוונית לדירה שקיבל שכן מסוים, אך הוא נמנע מלהעלות סוגיה זו. עתה הוא מבקש סעד אשר ייתן לו עדיפות על פני דיירים אחרים, או לפחות חלקם, מבלי שצירף את אותם דיירים כצד בתביעה, הגם שלא מן הנמנע כי יש להכרעה בטענתו השלכה לגביהם. נזכיר כי התובע שהיה בעל דירה בת 48 מטרים טען בתביעתו הנוכחית כי הוא זכאי לדירה בשטח של 79 מטרים לפחות, ומכאן להרחבה של 31 מטרים לפחות, בעוד שלפי נספח ג' להסכם התמ"א, הדיירים זכאים להרחבה בשטח שנע בן 23- 25 מטרים.
בנוסף, הנני סבורה כי תביעתו של התובע היא למעשה משום עקיפת פסק הדין שניתן על ידי המפקח על פיו נחתם הסכם תמ"א בשמו של התובע, הכולל את התמורה הספציפית לה זכאי התובע. לא ניתן לעקוף את פסק דינו של המפקח, ולהתעלם מהסכם התמ"א שנחתם בשם התובע, על ידי הגשת תביעה כנגד היזם, כאשר הסעד המבוקש עומד בניגוד להסכם האמור.
אוסיף ואציין כי על פי סעיף 5א'(א) לחוק החיזוק וסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, כפי שהם פורשו בפסיקה, הרי הסמכות העניינית לדון בטענות התובע היתה נתונה למפקח, והמקום להעלותן היתה בדיון בפני המפקח, אך התובע מטעמיו, לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להתנגד להסכם התמ"א ולתמורה המוצעת לו על פי ההסכם.
סעיף 5א'(א) לחוק החיזוק קובע:
"ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה הריסת בניין קיים והקמתו מחדש בהתאם לתכנית חיזוק, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות; ואולם רשאי המפקח, אף אם לא התקבלה החלטה מראש של כל בעלי הדירות בבית משותף שיש בו ארבע דירות לפחות, ויותר משני בעלי דירות, לאשר את ביצוע העבודה, על פי תביעה של בעלי הדירות שבמועד הגשת התביעה היו בבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף ושני שלישים מהרכוש המשותף היו צמודים לדירותיהם (להלן – הרוב הדרוש לאישור ביצוע העבודה), ובלבד שנתן לכל בעל דירה בבית המשותף הזדמנות לטעון את טענותיו; בהחלטה כאמור ישקול המפקח, בין השאר, את הנסיבות המיוחדות שבהריסת דירתו של בעל דירה המתנגד לביצוע העבודה כאמור והשלכותיהן; הוראות סעיף 5(ב) ו-(ג) יחולו לעניין זה, בשינויים המחויבים."
הוראת סעיף 5א'(א), מקנה למפקח על רישום המקרקעין את הסמכות לדון בתביעת רוב בעלי הדירות כנגד דייר המסרב לפרויקט.
כהשלמה להוראת סעיף זה, נקבע בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין:
"סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם .... לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 ... יכריע בו המפקח."
הפסיקה, אשר נדרשה להיקף סמכותו של המפקח בהתאם להוראות סעיף 72(א) לחוק, פירשה בהרחבה את סמכותו של המפקח לדון בתביעות הנוגעות לחוק החיזוק וזאת, בהתאמה ללשון החוק, וכן, בשים לב לתכלית החקיקה.
בפס"ד רוט קבע בית המשפט העליון:
"לשון סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מלמדת - בצורה חד-משמעית - על הענקת סמכות ייחודית למפקח לדון בכל סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף, בדבר זכויותיהם או חובותיהם, הנובע מחוק החיזוק."
ובהמשך:
"לסיכום, סמכותו העניינית של המפקח קבועה בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, והיא חלה על כל סכסוך הנוגע לזכויות וחובות של בעלי דירות בבית המשותף לפי חוק החיזוק. משתובענת המערערים נוגעת לזכויות ביחס לדירות שתיבנינה, אם תיבנינה, מכוח תמ"א 38 ובהתאם להוראות חוק החיזוק, הרי שהמפקח מוסמך לדון בה."
(ע"א 3700/15 אורי רוט נ' מיכל עגנון (27.6.16), פסקאות 24, 28; ראה גם ת.א יהודית בכר; עש"א (מחוזי ת"א) 66066-11-22 בנימין בן ציון בנהם נ' רחל לנציאנו (28.12.22)).
מכאן עולה כי טענות התובע הן טענות שהיה עליו להעלותם במסגרת ההליך שהתנהל בפני המפקח. לתובע ניתנה הזדמנות מלאה להעלות את מלוא טענותיו, אך הוא נמנע מכך.
לאור האמור ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים בתביעה שבפני ובהליכים הקודמים, כפי התנהלו בפני המפקח, אני סבורה כי ענייננו נמנה על המקרים הנדירים והחריגים בהם ראוי לסלק את התביעה על הסף.
סוף דבר
הבקשה לדחיית התביעה על הסף מתקבלת ואני מורה על דחיית התביעה.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2500 ₪.
מזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, ותסגור את התיק.
ניתנה היום, בב' ניסן תשפ"ד, ב10 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
