פלוני נ' ד"ר בבייב ואח'

תביעה שעילתה רשלנות רפואית הנסובה סביב טענה לאיחור באבחון מחלת הקרוהן אצל התובעת.

תמצית העובדות המחלוקת וההליכים שהתקיימו

1. מחלת הקרוהן (Crohn's disease) היא אחת משתי מחלות המעיים הכרוניות הדלקתיות המוכרות, ביחד עם מחלת הקוליטיס הכיבי (Ulcerative Colitis).

2. התובעת, ילידת X.X.1996, טוענת, כי הנתבעות אחרו באבחון מחלת הקרוהן ממנה היא סובלת במשך לא פחות מארבע וחצי שנים, מאז היתה בת 12 ועד שכמעט היתה בת 17, כשאובחנה בדצמבר 2013. לטענתה, במשך שנים אלה סבלה סבל פיזי ונפשי רב ואף הופנתה לבירורים וטיפולים מיותרים, לרבות טיפולים נפשיים, שגרמו לה, כשלעצמם, נזק.

3. לטענת התובעת, בשל האיחור באבחון המחלה, נגרמה לה נכות בתחום הגסטרואנטרולוגיה, גבוהה מזו שהיתה נגרמת לה לו היתה מאובחנת מחלתה מוקדם יותר. בנוסף נגרמה לה גם נכות נפשית שלא היתה נגרמת לה כלל אלמלא האיחור באבחנה והטיפולים המיותרים שעברה.

4. לטענת הנתבעות, טענותיה של התובעת, כמו גם של המומחים מטעמה נסמכות על ראיה לאחור או "חכמה שבדיעבד". לטענתן, הסימפטומים מהם סבלה התובעת במשך תקופה ארוכה, במיוחד בהיותה ילדה, לא היו כאלה המזוהים דווקא עם מחלת הקרוהן והעובדה שחלף זמן עד אבחון המחלה, אינה מלמדת על התרשלות של מי מהרופאים המטפלים.

5. יחד עם זאת, יש להדגיש כבר עתה, כי מחוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם הנתבעות, עולה, כי גם לדעתו הטיפול בתובעת לאחר יולי 2012 לוקה בחסר. למעשה המומחה מאשר שניתן היה לאבחן את מחלת התובעת, שאובחנה בפועל רק בדצמבר 2013, כבר ברבע הרביעי של שנת 2012. במילים אחרות, גם לעמדת הנתבעות, חל למעשה איחור של קרוב לשנה וחצי באבחון (ועל כן הן גם מחלקות בטיעוניהן את פרק הזמן לזה שעד 2012 ולזה שלאחריו). אלא שלטענתן (בהתבסס על דעת המומחה מטעמן), איחור זה לא יכול היה לגרום, ואף לא גרם בפועל, לנזק כלשהו לתובעת.

6. לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת שתי חוות דעת רפואיות מטעמה: חוות דעת של פרופ' דניאל רחמילביץ, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות דרכי העיכול וחוות דעת של ד"ר דורון תודר, מומחה בפסיכיאטריה.

   על פי חוות דעתו של פרופ' רחמילביץ, האיחור באבחנה גרם למעשה "תוספת" של 20% נכות צמיתה בתחומו, מעבר ל10% הנכות שהיו נותרים לתובעת בגין מחלתה, לולא אובחנה באחור. על פי חוות דעתו של ד"ר תודר נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% בתחום הנפשי.

7. הנתבעות מצדן הגישו שתי חוות דעת מטעמן באותם תחומים: חוות דעת של פרופ' גבריאל דינרי, מומחה במחלות דרכי העיכול בילדים ומבוגרים ומומחה ברפואת ילדים וחוות דעת של ד"ר מיגל שסטצקי, מומחה בפסיכיאטריה ופסיכותרפיסט לילדים, מתבגרים ומבוגרים.

   על פי חוות דעתו של פרופ' דינרי, לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בשל מחלתה ובהתאם למצבה כיום. על פי חוות דעתו של ד"ר שסטצקי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בתחום הנפשי, אולם מחצית מנכות זו יש, לדעתו, לייחס לעברה.

8. כמו כן הגישו הצדדים גם תצהירים מטעמם. התובעת הגישה תצהירים שלה ושל אימה. הנתבעות הגישו תצהירים של ד"ר נטליה בבייב, הנתבעת 1, רופאת המשפחה העיקרית של התובעת וכן של 2 רופאים נוספים שטיפלו בתובעת בהזדמנויות שונות (ד"ר פבל דכיס וד"ר סופיה טולצ'ינסקי).

9. במועדים שנקבעו להוכחות נחקרו כל המומחים והמצהירים מטעם שני הצדדים.

10. בטרם יוכרעו טענות הצדדים, קיימת חשיבות לפירוט ההשתלשלות העובדתית בכל הקשור למחלתה של התובעת והטיפולים שעברה, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי שני הצדדים.

    השתלשלות העובדות – הרישומים הרפואיים

11. ביום 23.2.09 אובחנה התובעת עם פצע בפי הטבעת. בדיקות דם וצואה נמצאו תקינות. בסמוך לאחר מכן, ביום 9.3.09, נבדקה התובעת על ידי כירורג אליו הופנתה ונמצא כי היא סובלת מפיסורה (בשלבי ריפוי) והיא טופלה מקומית.

12. ביום 26.5.09 פנתה התובעת (לקופת חולים) עם תלונות על כאבי גרון וראש והקאה.

13. ביום 24.6.09 פנתה התובעת עם תלונות על כאבי בטן, שלשול ותיאבון מעט ירוד. באבחנה נרשם דלקת ויראלית בלתי ידועה (unspecified).

14. ביום 9.8.09 פנתה התובעת עם תלונות על כאבי בטן לסירוגין. בבדיקתה, נמצא כי מצבה הכללי טוב והיא הופנתה לבדיקות מעבדה.

15. ביום 20.8.09 פנתה התובעת עם תלונות על חום גבוה, מעט נזלת וכאבי ראש קלים, ללא בחילות או הקאות. לא נמצא ממצא פתולוגי.

16. ביום 13.10.09 שבה והלינה התובעת על כאבי בטן, עצירות ובחילות. היא הופנתה לבדיקת US של הבטן שנמצאה בהמשך תקינה.

17. ביום 2.11.09 נרשם שהתובעת "סובלת שנה מכאבי בטן על רקע עצירות, כנראה, עברה בירור מקיף ששלל קיום הליקובקטר פילורי או צליאק. US בטן תקין. אין אנמיה, תפקודי כבד וכליה תקינים. אין צריבה במתן שתן וסת ראשונה לפני חצי שנה די סדיר. יציאה קטנה ליום בעקבות שימוש במשלשל. אוכלת אוכל עתיר קמח לבן, ללא ירקות ופירות בכמות מספקת".

    ממצאי בדיקת הבטן נמצאו תקינים. נרשם שקיימת "עצירות מזה שנה, לברור, ושינוי תזונתי. בצילום בטן ריק נראה תוכן צואתי רב במעי הגס העולה וגזים רבים במעי גס...".

    בסיכום הדיון והמלצות נרשם: "כאבי בטן מזה שנה על רקע עצירות ותזונה ללא סיבים תזונתיים, נשלחה לצילום בטן ריק, המראה גזים רבים ותוכן צואתי רב. תפסיק חלב נוזלי לשבועיים, וגם מוצרי חלב ותחזור לביקורת".

18. ביום 18.6.10 נרשמה אבחנה של דלקת בפה (סטומטיטיס).

19. ביום 7.10.10 התלוננה התובעת על מעט כאבי בטן, ללא שלשול, ללא הקאות וללא חום. עוד נרשם כי התובעת עלתה במשקל לאחרונה וכי היא מעוניינת ביעוץ דיאטטי. באבחנה נרשם כי היא סובלת מכאבים בבטן העליונה. ממצאי בדיקת הבטן נמצאו תקינים. התובעת הופנתה ליעוץ דיאטטי. כמו כן הומלצה דיאטה ללא מוצרי חלב.

20. ביום 12.10.10 התלוננה התובעת על כאבי בטן.

21. ביום 20.10.10 ביקרה התובעת אצל דיאטנית והביעה את רצונה לרדת במשקל. התובעת קיבלה תפריט והוזמנה לביקורת כעבור חודש.

22. ביום 21.11.10 התלוננה התובעת על כאבי שרירים וחולשה כללית. באבחנה נרשם מחלה ויראלית בלתי ידועה.

23. ביום 30.12.10 הלינה התובעת על כאבי בטן בהתקפים, יותר בלילות וכן עצירות, ללא חום. הבדיקה הגופנית נמצאה תקינה. התובעת קיבלה פגלקס לטיפול בעצירות והופנתה לבדיקות דם.

    בבדיקות הדם שבוצעו ביום 6.1.11 נמצאה רמת המוגלובין מעט נמוכה (10.3).

24. ביום 17.2.11 אובחנו אצל התובעת 2 פצעים מוגלתיים (פרונקלים) שכבר התפוצצו במפשעה הימנית, מעט הגדלה של בלוטת הלימפה, מעט רגישות. נרשם (במסגרת התלונות) כי לפי ספירת דם – אנמיה על רקע חוסר ברזל. כמו כן אובחן בבדיקת הלוע תפליט מוגלתי על השקדים דו צדדי.

25. ביום 8.7.11 התלוננה התובעת על שלשול ללא חום. האבחנה שנרשמה היתה זיהום ויראלי בלתי ידוע. הבדיקה הגופנית נמצאה תקינה. הומלץ על שתיה מרובה וכלכלה עוצרת.

26. ביום 14.9.11 הלינה התובעת על כאבי בטן מזה 3 ימים, ללא חום והקאות. יציאות רגילות פעם ביום. נרשם שלדבריה אכלה קצת בבוקר והכאבים התחזקו, כי היא לא ישנה בלילות וכי נורופן או קלבטן לא עוזרים לשיכוך הכאבים. עוד נרשם כי בעבר סבלה מעצירות. בבדיקה נמצאה רגישות קלה מפוזרת בבטן, חשש לגירוי ציפקי קל. נרשם גם שהכאבים מחמירים בקפיצות. התובעת הופנתה למיון, שם נבדקה ושוחררה עוד באותו יום עם אבחנה של עצירות שנגרמה מגוש צואה. ניתנו לה הנחיות לתזונה, שתית מים ונטילת נורמלקס למשך חודש.

27. ביום 18.12.11 הלינה התובעת על כאבי גרון. במסגרת הבדיקה הגופנית, בדיקת הבטן נמצאה תקינה. תלונות דומות היו גם במועדים נוספים בינואר ובמאי 2012.

28. ביום 22.7.12 הלינה התובעת על שלשול ללא חום או בחילות. ממצאי בדיקת הבטן נמצאו תקינים. האבחנה שנרשמה: זיהום ויראלי בלתי ידוע.

29. ביום 24.7.12 הלינה התובעת על כאבי בטן חזקים בבטן העליונה, מלווים בבחילות וחוסר תיאבון. נרשם שלדברי האם "הילדה סובלת במשך שנים מכאבי בטן עצירות או שלשולים". ממצאי בדיקת הבטן נמצאו תקינים. התובעת הופנתה לבדיקות מעבדה (דם וצואה) וקיבלה טיפול תרופתי.

    כעבור כשעתיים, בשיחה טלפונית, דיווחה אימה של התובעת שהתובעת בוכה מכאבי בטן, חיוורת ולא חלה כל הטבה בעקבות הטיפול הסימפטומטי. התובעת הופנתה לחדר המיון בבית החולים סורוקה. בבדיקה נמצאה רגישות בבטן העליונה והומלץ על טיפול במלוקס, ביצוע ספירת דם וקבלת יעוץ גסטרו.

    בבדיקת המעבדה מיום 26.7.12 נמצאה רמת ברזל מעט נמוכה (24.4, כאשר ערך תקין מעל 33) CRP (מדד דלקת) מוגבר (12.5, כאשר ערך תקין הוא עד 5). יתר הבדיקות היו תקינות.

30. ביום 20.8.12 שוב אובחנו אצל התובעת פצעים מוגלתיים באזור המפשעה.

31. ביום 14.9.12 הלינה התובעת על יציאות רכות עד 3 פעמים ביום, שלשול מזה שבועיים, ללא חום או הקאות וכן פיסורה ופצע בפי הטבעת. ממצאי בדיקת הבטן היו תקינים. התובעת טופלה במשחה, פרוביוטיקה, כלכלה עוצרת וזומנה לביקורת לפי המצב.

32. ביום 10.10.12 הלינה התובעת על פצעים מוגלתיים חוזרים במפשעה, טחורים ומעט עצירות. היא הופנתה לכירורג.

33. ביום 29.11.12 הלינה התובעת על כאבי גרון. ממצאי בדיקתה היו תקינים.

34. ביום 5.12.12 הלינה התובעת על חולשה כללית מאתמול ובחילות. נרשם, כי היא הקיאה כמה פעמים עד מיצי קיבה ושלשלה פעם אחת, ללא חום. בבדיקה נמצאה רגישות קלה מפוזרת בכל הבטן ללא גירוי ציפקי. התובעת קיבלה, בין השאר, פרמין ובסיכום והמלצות נרשם "לא ניתן לשלול קלקול קיבה, שתיה הדרגתית, ביקורת".

35. ביום 7.12.12 הלינה התובעת על מעט שלשולים וכאבי גרון, ללא חום וההקאות פסקו. ממצאי הבדיקה הגופנית היו תקינים. האבחנה שנרשמה היתה זיהום ויראלי בלתי ידוע. ניתנה המלצה לדיאטה עוצרת.

36. ביום 2.1.13 הלינה התובעת על שיעול קל וכאבי גרון ללא חום. בדיקה קלינית של הבטן נמצאה תקינה. האבחנה שנרשמה היתה זיהום ויראלי בלתי ידוע.

37. ביום 21.1.13 אובחן אצל התובעת תפליט לבן על הלשון. האבחנה שנרשמה היתה סטומטיטיס.

38. ביום 11.3.13 הלינה התובעת על שלשולים מספר פעמים ביום מספר חודשים, ללא הקאות וללא קוצר נשימה. בבדיקה לא נמצאו ממצאים חריגים והתובעת הופנתה לבדיקות מעבדה וביקורת.

39. ביום 18.3.13 הלינה התובעת על כאבי בטן, תיאבון ירוד, יציאה נוזלית ללא חום. חלה ירידה במשקלה מ-48 ל-47 ק"ג (שנמדד שבוע קודם). בבדיקת הדם נמצא המוגלובין נמוך (9.9, כשערך תקין מעל 11.5), שקיעת דם מעל התקין (26, כאשר ערך תקין עד 25). ברזל נמדד 11.3 (נמוך מהתקין). נשללה אבחנה של צליאק והליקובקטר פילורי. נרשמה המלצה למעקב משקל ואכילה נכונה.

40. ביום 7.4.13 הלינה התובעת על אנמיה וכאבי בטן ללא הסב. האבחנה היתה חסר ברזל משני לדיאטה דלה בברזל. התובעת טופלה בטיפות ברזל. נרשם שיש צורך במעקב והפניה ליעוץ גסטרו בהמשך.

41. ביום 17.4.13 הלינה התובעת על כאבי גב. הופנתה לפיזיותרפיה. הונחתה להמשיך את הטיפול בתכשירי הברזל. באבחנות נרשם קיומה של אנמיה בלתי ידועה (אידיופטית).

42. ביום 26.5.13 הלינה התובעת על ירידה במשקל, חוסר תיאבון, מתח נפשי שלשולים לפני הבחינות, מקבלת מחזור סדיר. עוד נרשם כי התובעת ירדה 2.5 ק"ג תוך חודש ועשרה ימים, סובלת מאנמיה על רקע חוסר ברזל. עוד נרשם כי היא מקבלת טיפול לא סדיר וכי היא במעקב. התובעת הופנתה ליעוץ נפשי פרטני ראשוני, לבדיקות מעבדה ולהמשך טיפול בתכשירי ברזל ומולטיויטמין.

    בבדיקות הדם מיום 5.6.13 עמד ההמוגלובין על 10.3 (ערך תקין מעל 11.5).

43. ביום 29.5.13 נרשמה אבחנה של אנמיה בלתי ידועה כתוצאה מחסר בברזל. עוד נרשם כי התובעת החלה בטיפול פסיכותרפי (במסגרתו קיימה 17 מפגשים עד יום 6.10.13).

44. ביום 5.6.13 נרשמה אבחנה של אנמיה בלתי ידועה (אידיופטית).

45. ביום 22.7.13 נרשם כי התובעת במעקב עקב הפרעות אכילה, ירידה במשקל מלפני 6 חודשים, טיפול אצל תזונאי, יעוץ פסיכולוגי, תכשירי ברזל. נרשם שלא נראה שיפור, מזה שבועיים תחושת בחילות, לא מסוגלת להחזיק את האוכל, מקיאה מידי פעם, תוך 11 יום ירדה עוד 1.7 ק"ג, המחזור חזר מלפני חודשיים. עוד נרשם כי מדובר בנערה אינטליגנטית וכי נוכח התרכזותה סביב האוכל, מומלץ יעוץ וטיפול במחלקת הפרעות אכילה. במדידה משקלה הגיע ל-42 ק"ג והיא נמצאה חיוורת. התובעת הופנתה לבדיקות מעבדה נוספות.

46. ביום 1.9.13 נרשמה אבחנה של זיהום ויראלי בלתי ידוע. עוד נרשם כי משקלה של התובעת עמד על 42 ק"ג. ניתנו המלצות על אכילה ומעקב אחר המשקל. נרשם כי התובעת לא הולכת ליעוץ בגין הפרעת אכילה.

47. ביום 15.10.13 נרשם דיווח מהיחידה להפרעות אכילה לפיו מאז 1.1.13 התובעת לא ביקרה במקום. נרשם כי לדברי האם מצבה כעת יציב.

48. ביום 20.10.13 ביקשה האם בדיקת דם ודיווחה כי בתה ללא תיאבון וסובלת מחולשה כללית.

    בבדיקות הדם מיום 22.10.13 נמצא שההמוגלובין עמד על 9.8, ברזל 11.3 ו-CRP גבוה - 22.8 (ערך תקין בין 0-5). ביום 24.10.13 נרשמה אבחנה של זיהום ויראלי בלתי ידוע ואנמיה אידיופטית.

49. ביום 10.11.13 הלינה התובעת על כאבי בטן. ממצאי הבדיקה נמצאו תקינים. היא הופנתה (ע"י ד"ר פבל דכיס) לייעוץ גסטרו ילדים. נרשמה אבחנה של אנמיה, כאבי בטן ואובדן משקל חריג.

50. ביום 27.11.13 כותבת ד"ר נטליה בבייב, כי היחידה לטיפול בהפרעות אכילה מדווחת שהתובעת לא מעוניינת להגיע אליה, שכן האם מוסרת שמצבה טוב.

    עוד מציינת ד"ר בבייב, כי התובעת "היתה במעקב קבוע אצלי שנים רבות, ירדה במשקל בצורה דרסטית 10 ק"ג במשך 5 חודשים מתקופה של 10/12 עד 5/13. משקלה מתחת לאחוזון השלישי. כן עד עכשיו סובלת מריבוי תלונות פסיכו-סומטיות, סבלה מתופעות גסטרו-אינטסטינאליות, טיפול ממושך אצל דיאטן – ללא הצלחה, לא מעוניינת ביעוץ פסיכולוגי, לא מסכימה לקחת תכשירי ברזל עקב אנמיה מיקרו, היפו, שמעט החמירה, עברה למעקב אצל רופא אחר".

51. ביום 4.12.13 פגשה התובעת את ד"ר ירושלמי, מומחה גסטרואנטרולוגיה לילדים (אליו הופנתה ביום 10.11.13, לעיל). המומחה העלה את האפשרות שהתובעת סובלת ממחלת מעי דלקתית. לדבריו "שילוב של ירידה של כ-18% במשקל, אנמיה, CRP מוגבר מעוררים שאלה של מחלת מעי דלקתית. מסיבה זו תשלים גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה...".

52. ביום 30.12.13 בוצעה בדיקת קולונוסקופיה שהדגימה התכייבות והיצרות קשה במסתם האילאו-צקלי עם סימני דלקת פעילים. האבחנה אומתה ע"י ביופסיה. בגסטרוסקופיה שבוצע נמצא כיב גדול בחלק הראשון של מעי התרסריון ובביופסיות נמצאה רירית מכויבת ודלקת פעילה כרונית. ממצאים אלה תמכו באבחנה של מחלת קרוהן, מחלה דלקתית של מערכת העיכול, עם מעורבות של המעי הדק הסופי, המעי הגס והתריסריון.

53. ביום 1.1.14 כותבת ד"ר בבייב כי התובעת נבדקה על ידי רופא גסטרו ואובחנה כסובלת ממחלת קרוהן. עוד כתבה ד"ר בבייב, כי אימה של התובעת והתובעת נכנסו לחדרה "עם צעקות, נאמר לי שאני צריכה להיות מאושרת שלא שוברים לי שולחנות בחדר, לא מרוצים מטיפולים שלי – שאני לא גיליתי מוקדם את האבחנה – הנ"ל ביקרה אצלי לאחרונה ב-1.09.13 היתה יציבה במשקלה, אבל פעמיים תוך חודשיים לא ביצעה את הבירור המעבדתי, לא הלכה ליעוץ של ד"ר אטיאס – מומחית לבעיות אכילה בבית החולים סורוקה, לא הלכה ליעוץ פסיכולוגי, ב-15.10.13 התקשרתי לאם לדווח שהנערה לא מבקרת כחודש אצלנו, לא בוצעו בדיקות מעבדה פעמיים, לא בוצע מעקב משקל, מוזמנת לביקורת בהקדם האפשרי, מאז הנערה עברה לרופא אחר, השלימה בירורים וכעת מחכה לאישורי תרופות ולביצוע MRI, ביקורת אצל רופא גסטרו".

54. ביום 2.1.14 נרשם, כי לאחר בירור, אובחנה התובעת כחולת מחלת קרוהן. עוד נרשם, כי ה"חשד להפרעת אכילה לא רלבנטי ולכן לא זקוקה למעקב או ביקורת של רופא פסיכיאטר".

55. ביום 4.2.14 נמצאה התובעת בלתי כשירה לשירות ביטחון.

56. התובעת החלה בטיפול של עירויי ברזל, אנטיביוטיקה ו"אימורן". בהמשך, בסוף אפריל 2014 קיבלה התובעת טיפול ב"רמיקייד", אולם עקב תופעות לוואי קשות שחוותה, היא החליטה להפסיק את הטיפול בתרופה זו ולעבור לטיפול נטורופתי. מאז מאי 2014 היא גם לא הגיעה למעקב בבית החולים. ביום 10.9.14 ביקשה מרשם לקנאביס, שלא אושר לה.

57. ביום 18.12.14 הגיעה התובעת לבית החולים סורוקה עקב כאבי בטן. חסימת מעיים שהתגלתה טופלה, והתובעת שוחררה לביתה.

58. בביקור בקופת חולים מיום 27.9.19 נרשם בסיכום (ד"ר פבל דכיס): "לא מוכנה להשלים בירור הערכה של חומרת המחלה. דורשת לתת טיפול בקנאביס רפואי. מתווכחת איתי. הוסבר על חשיבות להבין חומרת מחלת הקרוהן ודרכי הטיפול לאחר השלמת הבירור. הוסבר למטופלת על אינדיקציות של טיפול בקנאביס רפואי מי שסובל ממחלת הקרוהן. מטופלת מסרבת בתוקף אפשרות טיפול מקובל נגד מחלת הקרוהן. מסרבת להשלים בירור".

    חוות הדעת מטעם התובעת

59. התובעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' דניאל רחמילביץ, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות דרכי העיכול ואת חוות דעתו של ד"ר דורון תודר, מומחה בפסיכיאטריה.

    חוות דעתו של פרופ' רחמילביץ

60. בחוות דעתו סוקר המומחה את השתלשלות הדברים שלעיל ומדגיש מספר נקודות זמן בהן היה, לדעתו, על הרופאים המטפלים להפנות את התובעת ליעוץ גסטרו (תוך הנפקת הפניה בפועל), דבר שלא נעשה.

61. לטענת המומחה, תסמיני מחלתה של התובעת הופיעו לראשונה ארבע וחצי – חמש שנים לפני שאובחנה (בדצמבר 2013, בגיל 17), כסובלת ממחלת קרוהן המערבת את המעי הדק, המעי הגס ומעי התריסריון. התסמינים הראשונים כללו כאבי בטן ושלשול לפרקים, פצעים בפי הטבעת ופיסורה, אלא שהרופאים אליהם פנתה התובעת ייחסו את תלונותיה לעצירות ולרגישות לחלב והמליצו לה על הימנעות מחלב ועל יעוץ תזונאי שלא שיפרו את מצבה. בשנים הבאות היא המשיכה לסבול מכאבי בטן, שלשול, בחילה וגם ירידה משמעותית במשקל. פעמיים (בשנים 2010, ו-2013) סבלה גם מפצעים ברירית הפה שאובחנו כסטומטיטיס ובשנת 2011 מהגדלה של בלוטת הלימפה במפשעה.

62. עוד כותב המומחה, כי בינואר 2011, שלוש שנים בטרם אובחנה התובעת, היא נמצאה סובלת מחסר דם מיקרוציטי, האופייני לחסר דם בשל חוסר ברזל וחצי שנה מאוחר יותר, בנוסף לחסר הדם נמצאה רמה נמוכה של ברזל ועליה "מרשימה" ברמת ה-CRP (מדד דלקת), אף על פי כן היא המשיכה להיות מטופלת בדיאטה עשירת ברזל, מבלי לנקוט בכל צעד אבחנתי או הפניה ליעוץ עם מומחה לבירור סיבת חוסר הדם.

63. כפי שכותב המומחה: "ממצאים אובייקטיביים חד משמעיים אלה, נורות אדומות בכל הקשר, שהצביעו על קיומו של תהליך מחלה דלקתי כסיבת חסר הדם והתלונות העקשניות לא הביאו את הצוות הרפואי לפעולות שנדרשו על מנת לנסות ולקבוע את טיב מחלתה".

64. המומחה מדגיש, כי התובעת הופנתה ב-24.7.12, עם שחרורה מבית החולים, לייעוץ גסטרו שלא בוצע וגם הפניה לכירורג ילדים מיום 10.10.12, שכתבה הרופאה המטפלת לא הונפקה. בכך, כותב המומחה חרגה הרופאה המטפלת מהנוהל הרפואי ולא פעלה ככל רופא סביר.

65. במרץ 2013 שוב התלוננה התובעת על שלשול, כאבי בטן חוזרים וחוסר תיאבון וההמוגלובין עמד על 9.9 והברזל על 11.3. באפריל החלה לקבל טיפול בתכשירי ברזל באבחנה של חסר ברזל משני לדיאטה. גם באותו ביקור נרשם "למעקב וייעוץ גסטרו בהמשך..." אולם התובעת לא נשלחה ליעוץ גסטרו. המומחה מדגיש כי מדובר באנמיה וכאבי בטן ללא הסבר עם טיפול בתכשירי ברזל אך ללא הפניה ליעוץ מתאים.

66. בהמשך כותב המומחה, כי בשל כאבי הבטן החוזרים, השלשולים, הבחילה וההקאה, במחצית 2013, הפסידה התובעת משקל רב והגיעה ל-42 ק"ג. לדבריו "התנהלות הרופאים המטפלים תמוהה- עת חשבו בטעות שמדובר בהפרעת אכילה והפנו אותה לטיפול פסיכולוגי, לטיפול תזונאי ולטיפול במחלקת הפרעות אכילה במחלקה פסיכיאטרית, זאת למרות הממצא המתמיד של חסר דם ועליה משמעותית ברמת ה-CRP בנסיוב שהצביע על קיומו של תהליך מחלה דלקתי ולא על הפרעה נפשית האחראית למצבה המדרדר המחייב בירור, כולל ייעוץ של מומחה לדרכי העיכול, כפי שהיה עושה כל רופא סביר".

67. ממשיך וכותב המומחה: "תסמיני מחלתה בשנתיים הראשונות, 2009-2010, כבר היו כאלה שחייבו בירור יסודי ומעמיק שלא בוצע. בתקופה של ארבע שנים, למרות תלונותיה החוזרות, לא נעשה כל מאמץ אבחנתי, כולל יעוץ עם מומחה למערכת העיכול ולא בוצעה הדמיה של מערכת העיכול. גם הופעת 'סטומטיטיס' החוזרת ביוני 2019 ובינואר 2013, קרוב לוודאי מדובר היה באפטות ברירית הפה, תופעה שכיחה בסובלים ממחלת קרוהן, לא עוררה את חשדם של הרופאים המטפלים".

    "ללא ספק בשום פנים אסור היה לעבור לסדר היום על חסר הדם על רקע של חסר הברזל ורמת ה-CRP הגבוהה שנצפו לראשונה שלוש שנים לפני שאובחנה, חזרו על עצמם והחמירו בשנים הבאות. טיפול בחסר הדם בתכשירי ברזל ללא בירור יסודי של סיבת חסר הדם הינה טעות ומנוגדת לנוהל הרפואי ולספרות הרפואית, על אחת כמה וכמה בנוכחות עליה מרשימה בנסיוב במדדי הדלקת CRP וטסיות".

68. בסיכום חוות דעתו כותב המומחה:

    "מכל האמור לעיל אני סבור, כי הטיפול ש(התובעת) קבלה בטרם אבחון המחלה חרג מנהלי STANDARD OF CARE. אין ספק שכל תסמיני מחלתה של (התובעת) במשך תקופה של שנים נבעו ממחלת קרוהן. אבחון במועד ולא באיחור של שנים ומתן טיפול תואם בזמן היו מונעים מ(התובעת) סבל גופני ונפשי מיותר לאורך תקופה ארוכה ביותר. מצבה הגופני והנפשי הירוד ובפרט בשנה וחצי האחרונה בטרם אובחנה, מנעו מ(התובעת) ביקור מסודר בבית ספרה בשנת הלימודים האחרונה, ובשל כך לא ניגשה לבחינות הבגרות.

    סביר מאד שהאיחור הניכר באבחנה אחראי לגובהה הנמוך. פיגור בגדילה הינו תוצאה מובהקת בסובלים ממחלת קרוהן פעילה בשנות הגדילה וההתפתחות ובפרט באלו שלא קיבלו טיפול הולם.

    במשך ארבע וחצי שנים החל מינואר 2011 נכותה של (התובעת) היתה 50% לפי סעיף 13(2)ג לתקנות הביטוח הלאומי. אני מעריך את נכותה הצמיתה של (התובעת) בשיעור של 30% לפי סעיף 13(2)ב. להערכתי קיימת סבירות גבוהה שאם היתה נהנית מאבחון מוקדם וטיפול תואם הנכות צמיתה הייתה 10% לפי סעיף 13(2)א."

    חוות דעתו של ד"ר דורון תודר

69. בחוות דעתו כותב ד"ר תודר, כי התובעת לא פנתה לטיפול נפשי מעולם ובטרם האירועים מושא התביעה היתה ילדה רגילה ולא נרשמה כל תלונה על רקע נפשי.

70. לדבריו, "החל משנת 2009 סבלה (התובעת) מכאבי בטן וכתוצאה מכך הפסידה ימי לימודים וחוותה בידוד חברתי. מצבה הגופני והנפשי הירוד, בפרט בשנה וחצי בטרם אובחנה מנע ממנה ביקור סדיר בבית הספר ובשל כך לא ניגשה לבחינות הבגרות. בנוסף חוותה קושי רגשי לנוכח הצורך להתמודד עם האשמות מצד רופאת המשפחה בדבר היותה אנורקסית. ככלל במשך שנים סבלה יחס לא תואם מצד רופאים בנוסף לעובדה שלא קיבלה מענה לבעייתה הרפואית. היום היא עסוקה רבות במחשבה שיכלה לקבל אבחנה מוקדמת יותר, שהיתה משנה במידה מסוימת את מהלך חייה. בשל האבחון הלקוי, הטיפול הלא תואם והיחס המזלזל, איבדה אמון במערכת הרפואית והיא נרתעת מפני טיפול רפואי ופסיכיאטרי בפרט. מתארת פגיעה בדימוי העצמי וביכולת להתמודד עם מצבים שונים".

71. בפרק "האבחנה הרפואית המתארת את מצבה" כותב המומחה כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות, שהתפתחה "לאחר ששנים סבלה ממחלה שלא אובחנה ולא טופלה כנדרש ובנוסף הואשמה בכך שאינה אוכלת כיוון שהיא אנורקסית. התסמינים שסבלה מהם יוחסו בטעות לארועים טראומתיים שהיא עצמה לא חוותה כאלה".

72. בכל הקשור לשיעור נכותה של התובעת, מחלק המומחה את קביעתו לשתי תקופות:

    בתקופה שהחל משנת 2009 ועד 2014 סבלה התובעת מהאשמות שווא כלפיה ונכותה תואמת את סעיף 34 (4) "רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה". שיעור הנכות הועמד על 30%.

    בתקופה שהחל משנת 2014 "נותרה נכות שארתית אשר תלווה את (התובעת) לצמיתות". שיעור הנכות הועמד על 20% בהתבסס על סעיף 34.ב.3 "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה". המומחה מפנה לספרות המכירה בכך שאם אדם סובל מההפרעה מעבר ל-6 חודשים היא הופכת כרונית, על כל המשתמע מכך. לפיכך הוא קובע, כי "בהסתמך על כך ועל בדיקתה אני סבור שההפרעה השארתית תלווה אותה לצמיתות".

    חוות הדעת מטעם הנתבעות

73. הנתבעות הגישה את חוות דעתו של פרופ' גבריאל דינרי, מומחה במחלות דרכי העיכול בילדים ומבוגרים ומומחה ברפואת ילדים. בנוסף הגישו הנתבעות את חוות דעתו של ד"ר מיגל שסטצקי, מומחה בפסיכיאטריה ופסיכותרפיסט לילדים, מתבגרים ומבוגרים.

    חוות דעתו של פרופ' דינרי

74. בחוות דעתו מסביר פרופ' דינרי, כי התופעות הקליניות של מחלת הקרוהן יכולות להיות לא ספציפיות ומשתנות מחולה לחולה והן יכולות להיות ממושכות או התקפיות חוזרות. לדעתו, התופעות הקליניות דומות בילדים ובמבוגרים, אלא שאצל ילדים עלולה להיות הפרעה בגדילה, עוד בטרם האבחנה.

75. לטענת המומחה, האבחנה של מחלת הקרוהן אינה פשוטה וברוב המקרים לוקחת פרק זמן ארוך. זאת בשים לב לעובדה ששכיחות התלונות על כאבי בטן (שמרביתם פונקציונליים) בקרב ילדים צעירים בגילה של התובעת גבוהה מאד. "לאור התמונה הקלינית (שהתובעת) הציגה... אפשרות מחלת קרוהן היתה בעדיפות נמוכה אצלה".

76. עוד מבהיר המומחה, כי לאיחור ניכר באבחנה יכולה להיות השפעה על התנהגות המחלה, כדוגמת שכיחות גבוהה יותר של היצרויות וצורך בכירורגיה וזאת כאשר האיחור עולה על 18 או 24 חודשים.

77. לדעת המומחה, רק בכ-25% מהילדים עם מחלת קרוהן הופיעה "הטריאדה הקלאסית של שלשול, כאבי בטן וירידה במשקל". לפיכך, טוען המומחה, "בדיקה לכיוון של מחלת קרוהן של כל הילדים עם תופעות גסטרואינטסטינליות שונות, באמצעות בדיקה פולשנית של המעי, אינה נחוצה ואינה יעילה, ואף עלולה לגרום לסיבוכים מיותרים...".

78. מוסיף המומחה וקובע, כי "אבחנת מחלת קרוהן מבוססת על שילוב של התופעות הקליניות, בדיקה פיזיקלית, בדיקות אנדוסקופיות כגון גסטרוסקופיות וקולונוסקופיות (שהן בדיקות פולשניות שאינן נטולות סיכונים וסיבוכים), וכן בדיקות הדמיה אחרות של מערכת העיכול, כגון CT, אולטרסאונד, MRI ובדיקת מערכת העיכול באמצעות קפסולה". מוסיף וכותב המומחה, כי "בחלק מהחולים, בעת פעילות המחלה מופיעים סימנים (מעבדתיים) קליניים של דלקת, כגון שקיעת דם מוחשת ועליה ברמת החלבון CRP בדם. לעיתים קרובות ירידה ברמת האלבומין, ועליה בכמות טסיות הדם, ובנוסף יש אנמיה עקב תת תזונה, איבוד דם, והמחלה הכרונית".

79. עוד מבהיר המומחה, כי המהלך הטבעי של המחלה שונה מחולה לחולה, וקשה לנבא את המהלך בחולה ספציפי. נמצא קשר בין חזרת המחלה ובין פעילותה בשנים קודמות.".

80. בנוסף מבהיר המומחה כי "בניגוד למחלת קרוהן, כאבי בטן חוזרים בילדים היא תופעה שכיחה מאד... לפחות 20% מאוכלוסיית הילדים עד גיל 15 שנה מבקרים אצל הרופא עקב כאבי בטן כרוניים, וכ-28% מהילדים מתלוננים על כאב בטן לפחות אחת לשבוע. האבחנה המבדלת היא ארוכה, ויש צורך להבדיל בין סיבות רבות הגורמות לכאבי בטן כרוניים... האבחנה נעשית על סמך ההיסטוריה, הבדיקה הפיזיקלית, ומספר בדיקות מעבדה (בדיקות דם, צואה, שתן, סונר בטן) לשם שלילת מחלה אורגנית. במרבית המקרים אין צורך בבדיקות פולשניות, כגון גסטרוסקופיה או קולונוסקופיה". בנוסף, "גם עצירות היא תופעה שכיחה אצל ילדים, ומהווה גורם שכיח לכאבי בטן חוזרים".

81. בהמשך מתייחס פרופ' דינרי גם לחוות דעתו של פרופ' רחמילביץ וטענות התובעת. לדעתו "המומחה מטעם התביעה עשה שימוש בידיעת התוצאה בחוכמה שלאחר מעשה, כאשר הדיון צריך היה להיעשות על פי המידע שהיה או שיכול היה להיות בידי הרופאים המטפלים בזמן אמת".

82. לדעת פרופ' דינרי, הבירור והטיפול בתלונותיה של התובעת בשנים 2009-2012 היה סביר. לטענתו, בשנים אלה התלוננה התובעת מדי מספר חודשים על כאבי בטן, עצירות ופעם אחת נמצא סדק באזור פי הטבעת, כאשר כאבי הבטן היו קצרים והבדיקה הגופנית תקינה, כמו גם תוצאות המעבדה. מנגד נמצאה בצילום בטן צואה רבה. בבדיקות דם נשללה מחלת צליאק ונעשה ניסיון לשלול רגישות ללקטוז. הוא מדגיש שהיו גם ביקורי מרפאה בהם לא התלוננה התובעת על כאבי בטן. מכל מקום, לדעת המומחה, כאבי בטן חוזרים הם סיבת פניה שכיחה לרופא ילדים ובמרבית המקרים אין להם סיבה אורגנית. לדעתו "לאור אופי התלונות, הבדיקות הגופניות, המעבדתיות ובדיקות הדימות, המסקנה שמדובר בכאבי בטן עקב עצירות הייתה הגיונית לחלוטין באותו זמן, ולא היה מקום לבירור נוסף. גם בתאריך 14.9.11, מועד בו הופנתה למיון בבית החולים סורוקה עקב כאבי בטן יותר ממושכים, אובחנה כסובלת מ-FECAL IMPACTION, כלומר מעצירות. אנמיה קלה שנמצאה בתאריך 6.1.11 יוחסה לחוסר ברזל תזונתי, שהיא הסיבה השכיחה ביותר לחוסר ברזל ואנמיה, והיא טופלה בהתאם".

83. לדעתו של פרופ' דינרי לא היה מקום לחשוד במחלת קרוהן עקב הפיסורה בפי הטבעת, הפרונקלים במפשעה והסטומטיטיס.

84. פרופ' דינרי חולק על טענתו של פרופ' רחמילביץ לאיחור של כ-4.5 שנים באבחון מחלת הקרוהן. לטעמו, "הטיפול עד אמצע שנת 2012 היה סביר לחלוטין ומתאים להתנהגות של כל רופא סביר. הירידה במשקל של (התובעת) החלה רק ברבע האחרון של שנת 2012".

85. פרופ' דינרי קובע כי "מועד אבחון מחלת הקרוהן אצל (התובעת) הוא כשנה ורבע לאחר הופעת סימנים קליניים ברורים לגבי המחלה. בד"כ לאיחור כנ"ל אין השפעה ברורה על מהלך המחלה ועל סיבוכיה, כפי שהתרחש במקרה זה... אצל (התובעת) אין עדות להיצרויות, והיא לא עברה תהליך ניתוחי – התופעות העיקריות ששכיחותן עולה לאחר איחור באבחנת המחלה.

86. פרופ' דינרי מדגיש בהקשר זה כי התובעת סירבה לקבל "טיפול ממשי" במחלתה ובחרה להתמקד בטיפול נטורופתי, כך שלהחלטה זו יש השפעה ברורה על ההפרעה בגדילה ועל גובהה הנוכחי. ההפרעה בגדילה מופיעה זמן רב לפני הופעת סימנים מצד מערכת העיכול, וידוע גם שבטיפול אופטימלי במחלת קרוהן נשארת הפרעה בגדילה אצל חלק מהילדים.

87. פרופ' דינרי מוסיף וכותב, כי לדעתו כי לא קיימת רשלנות בטיפול בתובעת במסגרת קופת חולים, שכן לאורך השנים תלונותיה היו לא ספציפיות וקלות ועברו חודשים רבים בהם לא היתה כל תלונה משמעותית שיכלה להחשיד למחלת קרוהן. לדעתו, האבחנות השונות (עצירות, כאבי בטן חוזרים, הפרעות אכילה) שנעשו היו סבירות ויכלו להסביר את תלונותיה. לדעתו האיחור הנטען באבחנה אינו שונה מהמדווח בספרות. עוד מדגיש המומחה, כי גם לאחר האבחנה החליטה התובעת להימנע מטיפול קונבנציונלי אופטימלי, היא איננה מטופלת בתרופות ותזונתה טבעונית, עובדה שיכולה להשפיע על מהלך המחלה.

88. המומחה העריך את שיעור נכותה של התובעת, לאור מצבה הנוכחי ב-10% לפי סעיף 13(2)(א) דלקת בצורה קלה עם 3-4 יציאות ביום ללא אנמיה וללא השפעה על המצב הכללי.

     

    חוות דעתו של ד"ר שסטצקי

89. בבדיקתו מצא המומחה כי "האפקט תקין ותואם עם גוון חרדתי קל, אין הפרעות בתפיסה, אין הפרעות בקשב, ריכוז או זיכרון, בוחן מציאות תקין, בעלת תובנה למצבה".

90. בפרק הדיון והסיכום כותב המומחה (ההדגשה להלן – במקור):

    "על פי התרשמותי ולאחר עיון בחומר שעמד בפני (התובעת) נמצאת כעת במצב חרדתי/הסתגלותי למצב גופני חדש שהתגלה כנראה לפני מספר שנים, בגיל 17 כנראה. וזאת על רקע קשיים רגשיים וחברתיים שהיו קודם לכן, כפי שניתן ללמוד מהדוחות החינוכיים בהם מוזכר חוסר בשלות, התבודדות, קשיים חברתיים וגירושי ההורים שהשפיעו על הילדה.

    הבדיקה הפסיכיאטרית במרפאתי אינה מגלה פסיכופתולוגיה מג'ורית, אם בכלל. אלא החמרה הסתגלותית כתוצאה מהפרעה גופנית, אשר לא טופלה בתחום הנפשי, אלא רק לאחרונה מדווח על תחילת טיפול משולב תרופה ושיחה...

    הנני מעריך את נכותה הנפשית כיום בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)2 בשל הפרעת חרדה/הסתגלות למצב גופני חדש. יצוין כי פרופ' דינרי קבע בחוות דעתו, כי העובדה ש(התובעת) החליטה להימנע מטיפול תרופתי ותזונתה טבעונית יכולה להשפיע על מהלך המחלה.

    לפי התרשמותי ולאחר למידת התיעוד שעמד בפני (התובעת) היתה חסרת בשלות נפשית מתאימה לגילה כבר בשנים הראשונות לחייה. במסגרת טיפולי פסיכותרפיה שעברה (התובעת) היא תיארה אם מגוננת, אשר עשתה רבות במקומה, דבר אשר התקבל על ידה בצורה אמביוולנטית. (התובעת) תיארה בדידות מאז שזכרה את עצמה, וציינה כי סבלה מהצקות והעלבות מצד קבוצת "השווים" בגן, בשל היותה ילדה שמנה וביישנית. בנוסף, תפקודה בבית הספר הושפע מגירושין שעברו הוריה. ציינה, כי תמיד היה לה קושי בלימודים, אך היא לא עברה אבחון מחשש שיגלו שיש לה הפרעות קשב וריכוז. בתקופת התיכון מסרה, כי היתה תקופה קצרה טובה יותר, אשר הסתיימה בנשירה מבית הספר על רקע חברתי.

    על כן הנני מעריך שמחצית מהנכות הנפשית (בשיעור 5%) תשויך למצב נפשי קודם.

    הנני חולק על מסקנותיו של ד"ר תודר באשר לאחוזי הנכות הזמנית והצמיתה בפרק שקבע בחוות דעתו, כיוון שמדובר בבחורה צעירה אשר יש מקום לעודדה לבריאות ולתפקוד תקין ונורמטיבי ולמנוע כרוניפיקציה של חולי (שכאמור לא התרשמתי מחומרתו), והן מכיוון שקשייה אינם כה חמורים, לפי התרשמותי.

    על פי מידע שנמסר לי, (התובעת) מנהלת עסק לשירותי הסעדה טבעונית ומנהלת אורח חיים שגרתי, כולל יציאה לטיולים".

    שאלת האחריות - טענות הצדדים

    טענות התובעת

91. לטענת התובעת, במשך שנים קיננה בה מחלת הקרוהן שסימניה הקליניים והמעבדתיים עמדו בפני הנתבעות במשך שנים, מבלי שאלה התייחסו אליהם, מבלי שעשו בירור מעבדתי והדמיתי מקיף ומבלי להתייעץ עם מומחה גסטרו, גם לאחר שכך הומלץ לעשות במכתב השחרור של התובעת מבית החולים סורוקה, כמו גם במקרים נוספים.

92. חלף זאת, טוענת התובעת, טיפלו בה הנתבעות, במשך שנים, בדיאטות שונות, שלחו אותה לטיפול פסיכיאטרי לאחר אבחנה של הפרעת אכילה וכינו אותה אנורקסית.

93. לטענת התובעת, כתוצאה מהאיחור הבלתי סביר באבחון מחלתה, המחלה החמירה והתפשטה לכל המעיים ומשקלה של התובעת הגיע ל-42 ק"ג.

94. התובעת טוענת, כי בין התסמינים הקליניים הראשונים שהיו מחייבים את הנתבעות לשלול את החשד שמדובר במחלת קרוהן היו כאבי בטן, שלשול לפרקים, פצעים בפה ובפי הטבעת, בלוטות לימפה מוגדלות במפשעות וירידה במשקל. בהמשך התווספו גם ירידה בהמוגלובין (אנמיה), שלא זכתה להתייחסות, ומדדי דלקת גבוהים. כל אלה חייבו רופא סביר לעשות אבחנה מבדלת על מנת לשלול מחלת מעי דלקתית או להתייעץ עם מומחה גסטרו.

95. התובעת מפנה לקביעת המומחה מטעמה לפיה תסמיני מחלתה בשנתיים הראשונות (2009-2010) כבר היו כאלה שחייבו ברור יסודי ומעמיק, שלא בוצע.

96. התובעת מדגישה כי גם המומחה מטעם הנתבעות אישר שניתן ליחס לנתבעות רשלנות באבחנה ובטיפול החל מחודש יולי 2012.

97. התובעת מפנה לתצהירה ועדותה לפיהם נקטע חלומה להיות אחות משלא ניגשה לבחינות הבגרות עקב מצבה הרפואי ונזקקה אחר כך לנסוע כל יום לתל אביב ללימודי תזונה טבעונית. ביחס לטיפול הנפשי אליו הופנתה, הלינה התובעת על כך שבשל כאבי הבטן מהם סבלה נאלצה לדבר על יחסיה עם אביה, על גירושי הוריה ועל הטיפול שקיבלה בגיל 5 בשל היותה ביישנית. התובעת מדגישה שלא היתה בטיפול נפשי לפני כן ולכן קביעת הפסיכיאטר מטעם הנתבעות שגירושי הוריה השפיעו על מצבה הנפשי אינה מבוססת כלל.

98. לטענת התובעת המומחה מטעמה, פרופ' רחמילביץ, הדגיש בחקירתו את קביעותיו בחוות הדעת, שלא נסתרה. המומחה הוסיף והדגיש בחקירתו את הפגיעה בגדילתה של התובעת, בשל האבחון המאוחר. עוד הדגיש המומחה, שילד הסובל מכאבי בטן, שלשול, חסר דם, חסר ברזל ומדדי דלקת גבוהים, מצביע על תשלובת קלאסית לשאלה האם מדובר בבעיה במערכת העיכול.

99. התובעת מפנה גם לעדותו של ד"ר תודר, שחזר והדגיש שלא היה לה עבר רפואי בתחום הפסיכיאטריה וכי אירוע הגירושים של הוריה בהיותה כבת 5 שנים, לא הותיר אצלה נכות קבועה. מכאן שהנכות שנקבעה לה על ידו קשורה בקשר סיבתי לאיחור באבחון מחלתה.

100. לטענת התובעת, המומחים אינם חולקים על הסימנים הקליניים האופיניים למחלת הקרוהן (כאבי בטן, שלשול, ירידה בתיאבון, ירידה במשקל, סטומטיטיס ופיסורה). מומחה התובעת הוסיף גם קיומם של הפרונקלים (הפצעים המוגלתיים). המומחים אינם חלוקים גם על הסימנים המעבדתיים של הדלקת (אנמיה, מדדי דלקת גבוהים או שקיעת דם).

101. התובעת מדגישה שגם מומחה הנתבעות מאשר שהעדר אבחון מיולי 2012 לא היה סביר, אולם לטענתה גם לפני כן היו סימנים קליניים שהחשידו בקיום המחלה וחייבו בירור.

102. כך, טוענת התובעת, בניגוד לחוות דעת מומחה הנתבעות, לפיה היו לה ביקורים ספורים בשל כאבי בטן בתקופה זו, הרי שהוא עצמו תיעד בחוות דעתו 15 ביקורים של כאבי בטן ושלשול, גם אם לא מונים את אלה בהם נטען כי מדובר בזיהום ויראלי. לטענת התובעת, די ברישומים אלה כדי לסתור את גרסת המומחה. אולם בכך לא די, שכן לכאבי הבטן התווספו במקביל סימפטומים וממצאים מעבדתיים נוספים וכידוע על הרופא המטפל להסתכל על התמונה בכללותה.

103. לטענת התובעת, שילוב של פיסורה שחזרה על עצמה, עם כאבי בטן, אנמיה ופצעים בפה ובפי הטבעת היה מחייב את הנתבעות לעשות אבחנה מבדלת וכן להפנות ליעוץ גסטרו, שני דברים שלא נעשו. לכך יש להוסיף את העובדה שניסיונם של הרופאים שטיפלו בתובעת באבחון מחלת הקרוהן היה דל מאד.

104. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעות התרשלו בבירור הסיבה העומדת מאחורי הפצעים המוגלתיים החוזרים שהיו לה במשך חודשים למרות הטיפול שניתן לה.

105. לטענת התובעת, החל משנת 2009 ועד סוף 2012 היא סבלה מכל התסמינים הקליניים המתועדים בספרות הרפואית המחשידים במחלת קרוהן וכל רופא סביר היה צריך לעשות בירור הדמייתי ומעבדתי וכן להפנות ליעוץ גסטרו על מנת להתקדם ולהגיע לאבחנה מוקדם ככל האפשר והנתבעות כשלו בכך.

106. בהקשר זה מציינת התובעת את העדות על אנמיה בבדיקת הדם מיום 6.1.11 שהצריכה מעקב שנעשה רק כעבור חצי שנה (26.7.12), אז התגלו אנמיה וגם מדדי דלקת גבוהים. בדיקה זו היא שהביאה את מומחה הנתבעות להודות כי מאותו מועד "היה מקום לחשוב...".

107. בכל הקשור לחוות דעת מומחה הנתבעות מלינה התובעת על כי זה ניסה להמעיט בתלונות התובעת על ידי השמטת נתונים חשובים שצוינו בביקורי התובעת אצל הנתבעות (בפרק "פרשת המקרה").

108. לסיכום, טוענת התובעת, היא הוכיחה ברמה הנדרשת כי הנתבעות לא פעלו כרופא סביר כאשר לא בדקו, לא עקבו ולא חזרו על בדיקות המעבדה הגם שהיו פתולוגיות ולא ערכו בירור שלם ובכך התרשלו באבחון המחלה כבר משנת 2009. כפי שכתב מומחה התובעת, הצורך בבירור כדי לשלול מחלה דלקתית דוגמת קרוהן, קם כבר משנת 2009-2010.

109. בכל הקשור למומחה הפסיכיאטרי מטעם הנתבעות (ד"ר שסטצקי), טוענת התובעת כי לא היה לה עבר בתחום זה וכי ביישנות בגיל 5, גם אם היתה קיימת, אינה מבססת קיומה של נכות ועל כן ממילא היא אינה בבחינת מצב קודם. השפעת הגירושין על מצבה הנפשי של התובעת היתה נורמטיבית וזמנית בלבד. כמו כן טוענת התובעת כי המומחה לא התייחס להשפעה הנפשית שהיתה לטיפולים שעברה התובעת בשל האבחנות השגויות והוא אף לא ידע על כולם. גם תשובותיו לענין העדר הנכות הזמנית היו עמומות ולא ברורות. לטענת התובעת אין לייחס כל משקל לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות בנסיבות אלה ויש להעדיף על פניה את חוות דעת המומחה מטעמה.

110. בכל הקשור לעדים העובדתיים של הנתבעות, הפנתה התובעת לעדותו של ד"ר פבל דכיס שהעיד שלא התייחס לתוצאות בדיקות המעבדה מימים 6.1.11 ו-26.7.12 שכן לא היה הרופא המטפל העיקרי של התובעת ושבנסיבות אלה התייחסות כזו אינה בבחינת "פרקטיקה מקובלת". הרופא אף אמר כי הם אינם מטפלים בבדיקות דם אלא במצב הקליני של החולה. תשובה זו, טוענת התובעת מבססת את עילת הרשלנות הנטענת בטיפול ובמעקב הרפואי שלה. בנוסף, ביחס לאיחור בהפניה ליעוץ גסטרו, טען הרופא שלא היתה ירידה במשקל אולם תשובה זו לא היתה נכונה.

111. עוד הפנתה התובעת לעדותה של ד"ר טולצ'ינסקי, שהתובעת ביקרה אצלה פעמיים. גם עדה זו העידה כי היא לא בוחנת את בדיקות המעבדה. מדובר, טוענת התובעת, ברשלנות בטיפול ובמעקב אחר תוצאות בדיקות מעבדה אליהם היא עצמה הפנתה. הסברה לכך שלא בוצעו ההמלצות במכתב השחרור מהמיון בסורוקה היה כי התובעת לא חזרה אליה והיא לא קיבלה את מכתב השחרור מהמיון. מאידך, ד"ר גלין, שקיבלה את מכתב השחרור שכן היא נהגה על פי אחת ההמלצות שניתנו שם (מתן מלוקס), לא זומנה לעדות, על המשתמע מכך.

112. לסיכום טענותיה בענין זה טוענת התובעת, שהיא הוכיחה שהנתבעות לא עיינו בביקורים קודמים של התובעת כפי שמתבקש מכל רופא סביר, ביקורים המתעדים תלונות חוזרות ונשנות על כאבי בטן, שלשול ופצעים למיניהם שהיה בהם כדי להחשיד במחלת קרוהן ולא עיינו ולא עקבו אחר בדיקות המעבדה שהעידו על אנמיה ומדדי דלקת גבוהים. אם היו טורחות לדפדף בתיק, טוענת התובעת, הן היו מגיעות לאבחנה המתאימה או לכל הפחות שולחות את התובעת ליעוץ גסטרו.

113. בכל הקשור לרופאה המטפלת העיקרית של התובעת, ד"ר בבייב, טוענת התובעת, כי עדותה ביחס לביקורי התובעת אצלה לא עלו בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות, לפיהם נספרו 22 ביקורים בהם ביקרה אותה התובעת רק בשל כאבי בטן ושלשול החל משנת 2009 ועד אבחון המחלה בשנת 2013.

     עוד טוענת התובעת כי ד"ר בבייב לא עשתה אבחנה מבדלת במקרה של אנמיה, לא עקבה אחר בדיקות המעבדה ולא התעניינה בהם, בשל העובדה שהתובעת ביקרה אצל רופאים שונים והיא לא בחנה בדיקות שהם הזמינו. עוד טוענת התובעת ביחס לד"ר בבייב, כי היא אישרה ששילוב מדדי דלקת גבוהים עם אנמיה מחייב בירור אך אישרה גם, כי היא לא ידעה לקשור בין הדברים ואף העידה דברים לא נכונים ביחס ליכולתה לראות במערכת המחשוב את כל הנתונים הקיימים.

     מכל מקום, טוענת התובעת, גם ד"ר בבייב אישרה שאם היתה בודקת את הנתונים ומגלה מדדי דלקת גבוהים היתה שולחת את התובעת ליעוץ גסטרו, אולם היא לא פעלה כמצופה מרופא סביר, לא עיינה בתוצאות המעבדה ולא שלחה ליעוץ גסטרו. עוד טוענת התובעת נגד הסברה של ד"ר בביב מדוע לא ביצעה את הוראות מכתב השחרור מסורוקה, שהיה שלא היא שלחה את התובעת למיון ועל כן לא היא אחראית על זה.

114. התובעת מוסיפה וטוענת כי העדר ביצוע בדיקות הכרחיות במועד גרם לה גם לנזק ראייתי. לטענת התובעת גילויה הראשון של האנמיה ביום 6.1.11 חייב לעקוב אחריה ולברר את פשרה. לטענתה, נוכח הסימנים הקליניים בנוכחות האנמיה היתה על הנתבעות החובה להשלים את בדיקות המעבדה, כולל מדדי דלקת על מנת לשלול אפשרות של דלקת כסיבה אפשרית למקור האנמיה. ביתר שאת נכונים הדברים נוכח מדדי הדלקת הגבוהים שהתגלו, שגרמו למומחה מטעם הנתבעות להודות באחריות הרשלנית של הנתבעות החל מחודש יולי 2012, שכן אלמלא בדיקת מדדי הדלקת הנתבעות והמומחה מטעמן יכלו להמשיך לטעון שלא היתה דלקת המחייבת בירור.

     טענות הנתבעות

115. לטענת הנתבעות, ניתוח נכון של הארועים, הן בזמן אמת, הן בדיעבד, משקף קבלת החלטות נכונה ומושכלת, התנהלות רפואית מקובלת ומקצועית מבוססת אנמנזה שנלקחה בזמן אמת. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות, למרבה הצער וחרף טיפול מקצועי וראוי שקיבלה מהן, מחלתה של התובעת היתה בלתי נמנעת בנסיבות הענין.

116. בכל הקשור למומחה התובעת מדגישות הנתבעות שהוא אינו מומחה לגסטרו ילדים ועל אף אמירתו שעובדה זו אינה משנה דבר שכן במחלת הקרוהן ההתייחסות היא בכל מקרה זהה, הרי שבעדותו אישר שהוא אינו רופא של ילדים קטנים ועל כן הוא "לא יודע מה הולך אצלם עם כאבי בטן וכאבי ראש". מכאן, טוענות הנתבעות, המומחה מטעם התובעת אינו בעל המומחיות המתאימה לאבחון מחלת הקרוהן בילדים ועל כן טענות התובעת בענין לא נתמכו בחוות הדעת המתאימה בתחום הספציפי ולכך משמעות מכרעת. הנתבעות, מנגד, תמכו את טענותיהן בחוות דעת של מומחים מתאימים.

117. הנתבעות מדגישות את טענת המומחה מטעמן, לפיה האבחנה של מחלת הקרוהן אינה פשוטה ולרוב לוקח זמן ארוך עד לאבחנתה, במיוחד אצל ילדים, וזאת בשים לב לשכיחות התלונות בשל כאבי בטן בקרב ילדים צעירים, כאבים שהסיבות להם רבות ומגוונות ולרוב אינם מלמדים על מחלת הקרוהן. מכאן, שלאור התמונה הקלינית שהציגה התובעת, אפשרות מחלת הקרוהן היתה בעדיפות נמוכה אצל הרופאה המטפלת.

118. בהקשר זה טוענות הנתבעות, כי תלונות התובעת לאורך השנים היו בלתי ספציפיות, קלות ועברו חודשים רבים בהם לא היתה כל תלונה משמעותית שיכלה להחשיד לקיומה של המחלה. האבחנות השונות לאורך השנים של עצירות, כאבי בטן והפרעות אכילה היו סבירות בהחלט למועד בו ניתנו, תאמו את הקליניקה בזמן אמת וסיפקו הסבר מושכל ומקצועי לתלונותיה.

119. הנתבעות מדגישות, כי בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמן, האבחון מבוסס על שילוב של התופעות הקליניות, בדיקה פיזיקלית, בדיקות אנדוסקופיות, בדיקות דימות נוספות ובדיקת מערכת העיכול באמצעות קפסולה. ביצוע בדיקות כאלה אצל כל הילדים הסובלים מתופעות גסטרואינטסטינליות אינו נחוץ ואף עלול לגרום לסיבוכים. הנתבעות אף מפנות לעדותה של ד"ר בבייב, לפיה אבחון כאמור הוא נדיר וזהו המקרה השני שלה.

120. בכל הקשור לשנים 2009-2012, מפנות הנתבעות לחוות דעת המומחה מטעמן, לפיה הסבירות הנמוכה לאבחון המחלה לעומת הסבירות הגבוהה לתופעה אחרת, שוללים את טענת הרשלנות בטיפול. בהקשר זה מלינות הנתבעות על אופן הצגת הדברים בטיעוני התובעת, כאילו כבר משנת 2009 היתה תמונה קלינית של תשלובת כל התסמינים הקליניים והמעבדתיים של המחלה, כאשר הוכח שלא כך היו פני הדברים, שכן כדברי המומחה, עד לשנת 2012 לא היו כל סימנים שהחשידו בקיומה של מחלת מעי דלקתית. היו בעיקר כאבי בטן ספורדיים קצרים וחולפים, כאבים שמומחה התובעת הודה שהוא לא בקיא בהם אצל ילדים (ועל כן יש להעדיף את חוות דעת הנתבעות).

121. לפיכך, מדגישות הנתבעות, אבחנה של מחלת קרוהן בשנים 2009-2012 על סמך התסמינים שהוצגו, אינה סבירה בפרקטיקה הרפואית, שכן קיים הסבר מושכל לכל אחת מהאבחנות שקיבלה התובעת בשנים אלה, בכל נקודת זמן. עוד מדגישות הנתבעות, כי התופעות הקליניות של המחלה הן ספציפיות ומשתנות מחולה לחולה. אבחנה של כאבי בטן בשל עצירות היתה הגיונית וסבירה בנסיבות הזמן, כפי שהעידו הרופאים המטפלים.

122. לטענת הנתבעות (ס' 84 לסיכומים), הנתונים שהיו לפניהן בזמן אמת, שעל בסיסם לא ניתן לקבוע שהיה צריך להעלות את האפשרות של מחלת הקרוהן, היו של "ילדה הסובלת מתלונות שגרתיות של נערות בנות גילה, כאבי בטן אחת לתקופה, בעיות דימוי גוף, בעיות משקל, נתונים אלה באים לידי ביטוי ברשומה הרפואית, נתונים אלה מובאים לידי ביטוי בנהלים ובשגרת העבודה היומיומית של הרופאים אשר בודקים את פלוני".

123. מכאן, טוענות הנתבעות, שהטיפול עד אמצע שנת 2012 היה סביר לחלוטין והתאים להתנהגות של כל רופא סביר. הירידה במשקל של התובעת החלה רק ברבעון האחרון של שנת 2012. לפני כן, כל האבחנות אליהן הגיעו הנתבעות בזמן אמת תאמו את הפרקטיקה הרפואית המקובלת וסיפקו הסבר הגיוני ומקצועי למצג הקליני שלה.

124. לטענת הנתבעות, גם פיסורה, פרונקלים במפשעה וסטומטיטיס לא היה בהם כדי להביא לשינוי התמונה. ראשית, התברר כי הפצעים בפה היו ממצא פטרייתי ויראלי שחלף, הפרונקלים לא נחזו להיות פיסטולות האופייניות לקרוהן, וגם הופעת פיסורה שהתרפאה, במיוחד אצל מי שסובל מעצירויות, לא היתה צריכה להעלות חשד.

125. בכל הקשור לאבחנה של הפרעה באכילה, הרי שסיבת ההפניה הראשונה לדיאטנית בתאריך 20.10.10 היתה עקב רצונה של התובעת לרדת במשקל (52.4 ק"ג בגובה 151 ס"מ, BMI 23). לבקשתה הותאמה לה כלכלה והיא זומנה לביקורת כעבור חודש אולם לא שיתפה פעולה וביקורה הבא אצל דיאטנית היה רק כעבור שנתיים וחצי. בהמשך אף דווח כי התובעת סובלת ממתח נפשי ושלשול לפני בחינות. מכל מקום, הירידה במשקל החלה רק לקראת סוף 2012 ובשנת 2013 התרשמו הרופאים מהפרעת אכילה בגינה הופנתה לטיפול נפשי, שלאחריו חל שיפור במצבה. ד"ר דכיס הפנה ליעוץ גסטרו ילדים לקראת סוף 2013 והסביר זאת "ברגע שיש לפחות שילוב של כמה דברים, א' כאבי בטן וב' 10 קילו ירידה במשקל".

126. לפיכך, טוענות הנתבעות, התמונה הקלינית שעמדה בפני הצוות הרפואי מציגה נערה שפנתה לדיאטנית על רקע רצונה לרדת במשקל והצליחה בתכנית כשבחרה ליישמה ומאידך מתלוננת על מתח נפשי שגורם לה לשלשולים. לפיכך נקבע על ידי המומחה כי אבחנה של הפרעת אכילה בהחלט יכולה היתה לתת הסבר הגיוני למצב התובעת באותה עת. התמונה הקלינית אכן נחזתה להיות מתאימה יותר למצב נפשי ולא לקיומה של מחלה דלקתית.

127. התלונות המאפיינות החלו בחודש יולי 2012 וזכו למענה מתאים בבירור אבחנה מבדלת ומעקב, כאשר ברקע נערה מתבגרת הסובלת ממתח נפשי, דכאונות, בעיה בדימוי גוף ותלונות שגרתיות על כאבים שונים שאינה משתפת פעולה עם הצוות הרפואי ולא מקפידה על מעקבים. בנסיבות אלה, פרק הזמן שבין יולי 2012 לנובמבר 2013 עומד בפרק הזמן המקובל לאבחון מחלת הקרוהן. בוודאי שלא ניתן לומר שחל איחור של 4 וחצי שנים כנטען.

128. בכל הקשור לתסמינים, לטענת הנתבעות לא היו תסמינים קליניים או מעבדתיים שיכולים היו להחשיד במחלת הקרוהן עד סוף 2012, כפי שמציין המומחה מטעמן. מעבר לכך, גם לאחר שהחלו תסמינים אופייניים למחלת הקרוהן, מדברת הספרות הרפואית על פרק זמן ממוצע של למעלה משנה לאבחון המחלה, פרק זמן זהה לזה שהיה בענייננו.

129. כך או אחרת, טוענות הנתבעות, גם האיחור הנטען באבחנת המחלה, כשנה ורבע לאחר הופעת סימנים קליניים ברורים, אינו שונה מהמדווח בספרות ומכל מקום לא השפיע על מהלך המחלה וסיבוכיה. כל התופעות הקליניות מהן סובלת התובעת הינן שכיחות וקשורות אך ורק למחלתה ולא לפעולות הנתבעות. לפיכך, קביעת שיעור הנכות על ידי המומחה מטעם הנתבעות היא הקביעה הנכונה בנסיבות הענין.

130. עוד טוענות הנתבעות, כי סרבנותה של התובעת לבצע חלק מבדיקות המעקב שהתבקשה והעדר שיתוף פעולה עם הנחיות רופאיה במהלך המעקב הרפואי אחריה, גם לאחר אבחון המחלה (כאשר החליטה על דעתה להימנע מקבלת טיפול קונבנציונאלי אופטימלי במחלתה והעדיפה טיפול נטורופתי ותזונה טבעונית, ללא נטילת תרופות) יכולה להשפיע על מהלך מחלתה ללא קשר להתנהלות הנתבעות. במיוחד, טוענות הנתבעות, יש לכך השפעה ברורה גם על ההפרעה הנטענת בגדילה, באופן שאין לתובעת אלא להלין על עצמה וזאת מעבר לכך שגם בטיפול אופטימלי במחלה קיימת הפרעת גדילה אצל חלק מהילדים המאובחנים. בנוסף, ענין הגובה מושפע גם מגורמים נוספים שאינם קשורים במחלה.

131. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות, אין למועד אבחון המחלה אצל התובעת כל השפעה על מהלכה וממילא גם לו היתה מאובחנת קודם, היא עצמה בחרה מאז ועד היום להימנע מקבלת טיפול תרופתי למחלתה. במילים אחרות, גם לו היתה האבחנה מוקדמת יותר ממילא לא היה טיפול נטורופתי מועיל. מכאן, שהתובעת כשלה מלהוכיח כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מארועי התביעה והיא אף לא פעלה להקטין את נזקיה מאז האבחון ועד היום, באופן שניתק את הקשר הסיבתי בין הדברים, שכן אין באפשרות התובעת לדרוש פיצוי על נזק הנובע מטבע המחלה ואינו קשור לטיפול הרפואי שניתן לה על ידי הנתבעות.

132. לטענת הנתבעות הן הוכיחו העדר קשר סיבתי בין מועד אבחון המחלה לבין הנזקים הנטענים על ידי התובעת. בהקשר זה מציינות הנתבעות כי אין עדות אצל התובעת לקיומן של היצרויות והיא לא עברה הליך ניתוחי, מהתופעות העיקריות והשכיחות במצב של איחור נטען באבחון.

133. עוד טוענות הנתבעות, כי התובעת מתעלמת באופן מופגן ממצבה הרפואי הקודם ממנו נגזרה נכותה הנפשית וללא קשר לטיפול הרפואי שניתן לה על ידי הנתבעות. בהקשר זה מצביעות הנתבעות על המפורט בחוות דעתו של ד"ר שסטצקי לפיו סבלה התובעת מביישנות ומופנמות כבר מהשנים הראשונות, קשיים חברתיים, ירידה בלימודים, נפגעת מהר, לא מקובלת בבית הספר, גירושי ההורים כטריגר משמעותי, חיסורים רבים בכיתה יא' ושימוש בקנאביס לא רפואי. בהקשר זה מדגישות הנתבעות כי בחקירתו של המומחה מטעם התובעת התברר, כי חלק גדול מהמסמכים מעברה של התובעת כלל לא הוצג בפניו.

     שאלת האחריות – דיון והכרעה

134. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחוות הדעת שהוגשו ולאחר ששמעתי את עדי הצדדים והמומחים מטעמם ועיינתי גם בטענותיהם בכתב בסיכומים שהוגשו על ידם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל (בחלקה), הכל כפי שיפורט להלן.

      

      

     כללי

135. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

136. דומה שאין מחלוקת אודות חובת הזהירות המושגית שחבים רופאים כלפי מטופליהם (למשל ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3)784). שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נלמדת מנסיבות המקרה הספציפי (ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללי נ' אביטן (20.7.2011)). השאלה הנשאלת היא "האם בנסיבות המקרה, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית" (דנ"א 1812/21 פלוני נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל" (1.6.2021)). בעניננו דומה שאין גם מחלוקת בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. אין גם מחלוקת כי על הרופא הסביר מוטלת "חובת האבחון" (ע"א 11035/07 לעיל, פסקה 12).

137. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרתה של חובת הזהירות, או במילים אחרות, שאלת התרשלות הנתבעות. בשאלה זו יש לבחון האם חרגו הרופאים המטפלים מסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר, המבוסס על הנורמות המקובלות, הידע הרפואי, האמצעים והמכשור הרפואי והאסכולות הרפואיות שהיו בידי הרופאים במועדים הרלבנטיים לתביעה, בשונה מחכמה שבדיעבד (ר' ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות (5.3.2012)).

138. רק לאחר קביעה בדבר התרשלות הנתבעות יהיה מקום לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות זו לנזקי התובעת ולכמת את אלה שיקבע ביחס אליהם קשר סיבתי כאמור.

139. בתמצית יאמר, כי השתכנעתי שהרופאים שטיפלו בתובעת אכן חרגו מסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובעת. התרשלות הנתבעות גרמה לעיכוב באבחון מחלת הקרוהן בה לקתה התובעת ועיכוב זה גרם לה נזק, הכל כפי שיפורט להלן.

     התרשלות הנתבעות

140. אכן, צודקות הנתבעות כי יש להקפיד שלא להיקלע למחשבה המכונה "חכמה בדיעבד" ולא לאפשר לידיעתנו אודות האירועים שאירעו בסופו של דבר, להשפיע על בחינת סבירות שיקול דעת הרופאים המטפלים "בזמן אמת", בהתאם לנתונים שהיו קיימים בפניהם אז.

141. יחד עם זאת, יש להדגיש כבר בפתח הדברים (כפי שצוין כבר לעיל וכפי שיפורט גם בהמשך), כי גם פרופ' דינרי, המומחה מטעם הנתבעות הבהיר, הן בחוות דעתו, הן בחקירתו, שגם אם מקפידים על בחינה בזמן אמת, חל עיכוב באבחון מחלתה של התובעת. נקודת המפנה חלה לטעמו במחצית שנת 2012 (יולי). במילים אחרות, גם לדעת הנתבעות חל עיכוב של קרוב לשנה וחצי באבחון. אמנם, לטענתן לא נגרם כל נזק בשל עיכוב זה, אולם שאלת קיומו של נזק והקשר הסיבתי שלו להתנהלות הנתבעות היא שאלה נפרדת שתידון בהמשך.

142. יצוין, כי הנתבעות ביקשו לטעון, כי גם בהינתן האמור, לא חל למעשה עיכוב באבחון שכן בהתאם לספרות, אבחון בתוך כשנה ומחצה מהופעת הסימפטומים היא מקובלת. אלא שאין, לטעמי, מקום לקבל טיעון זה, שגם לא עולה בקנה אחד עם חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעמן.

     גם המומחה מטעם הנתבעות אינו טוען כי נקודת המפנה שחלה היא רק נקודת הפתיחה ההתחלתית ממנה יש למנות את אותה תקופה "מקובלת" לאבחון, אם וככל שאכן יש כזו. המומחה מטעם הנתבעות הבהיר במפורש כי קיימת בעיה בטיפול בתובעת החל ממחצית 2012. אם היה מדובר בתקופת אבחנה מקובלת, הרי שהוא בוודאי לא היה קובע כך. עוד יש לזכור כי נקודת המפנה המדוברת, לא באה בחלל הריק אלא על רקע שנים של סימפטומים כאלה ואחרים. נקודת מפנה זו, אמורה לבשר על נקודת סיום (או הישורת האחרונה), היינו על הרגע בו היה מקום להגיע לאבחון של המחלה ולא על הנקודה ממנה יש להתחיל ולמנות תקופה של שנה וחצי כתקופה "מקובלת" לאבחון על פי טענת הנתבעות.

143. מכל מקום, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את השתלשלות האירועים שפורטה לעיל ואת חוות דעת המומחים מטעמן, הגעתי למסקנה כי העיכוב באבחון מחלתה של התובעת הוא אף ארוך יותר מזה לו מסכים מומחה הנתבעות. במילים אחרות, יש לטעמי מקום לקבוע את נקודת המפנה במועד מוקדם יותר מיולי 2012, אולם בוודאי שלא ניתן לקבוע כי היה על הנתבעות לאבחן את המחלה כבר עם הופעת הסימפטומים הראשונים שעשויים היו להיות רלבנטיים (בבחינה בדיעבד).

144. התובעת מתחילה לתאר את השתלשלות הדברים הרלבנטית לטעמה מתחילת שנת 2009, אולם דומה שאיש אינו סבור, כי מצופה היה לאבחן את המחלה כבר אז. מכאן, שמקובלת עלי טענת הנתבעות לפיה אין מקום לקבוע שחל עיכוב של 4 וחצי עד 5 שנים באבחון מחלתה של התובעת, היינו שהיה כביכול מקום לאבחן אותה כבר בראשית שנת 2009.

145. מחוות דעתו של פרופ' רחמילביץ, המומחה מטעם התובעת, ומחקירתו עולה, כי למעשה גם הוא אינו סבור שהיה על הנתבעות לאבחן את המחלה מיד עם הופעת הסימפטומים הראשונים כאמור. גם הוא קובע בחוות דעתו כי תסמיני המחלה בשנים הראשונות (2009-2010) חייבו בירור מעמיק ויסודי שלא בוצע. היינו, גם מומחה התובעת סבור למעשה ששנת 2010 היתה נקודת קצה (מקסימלית) לתחילתו של בירור מעמיק שיכול היה מטבעו להימשך פרק זמן כזה או אחר.

146. בנוסף לכך, פרופ' רחמילביץ קובע לתובעת נכות זמנית (בשיעור של 50%) החל מחודש ינואר 2011, תוך שהוא קובע, בטעות, "במשך ארבע וחצי שנים החל מינואר 2011 ...", אלא שמינואר 2011 ועד מועד האבחון (דצמבר 2013) חלפו פחות מ-3 שנים. מכל מקום, גם לקביעתו של פרופ' רחמילביץ בדבר המועד ממנו יש לקבוע את נכותה הזמנית של התובעת, יש, לטעמי, השלכה על קביעת המועד הסביר לאבחון המחלה.

147. הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי מומחיותו של פרופ' רחמילביץ (שאינו מומחה גסטרו ילדים) כלל אינה מתאימה לענייננו והן אף מרחיקות וטוענות, כי בנסיבות אלה למעשה לא לוו טענות התובעת שברפואה בחוות דעת, כמצוות הדין. טענות אלה של הנתבעות אינן מקובלות עלי. לא היתה מחלוקת אודות מומחיותו המיוחדת של פרופ' רחמילביץ בכל הקשור למחלת הקרוהן ולא הונחה כל תשתית עובדתית או רפואית לטענה כי יש פגם בכך שהוא מחווה דעתו באשר למחלה זו בילדים (או למעשה בני עשרה).

     פרופ' דינרי, המומחה מטעם הנתבעות הבהיר בעצמו בחוות דעתו, כי התופעות הקליניות דומות בילדים ובמבוגרים. גם פרופ' רחמילביץ הבהיר בחקירתו (עמ' 7, ש' 14-17): "אני לא מומחה לגסטרואנטרולוגית ילדים, אבל המחלה שפה על הפרק היא בהחלט היינו הך וההתייחסות היא זהה. אני מומחה גדול במחלה הזאת. מחלת קרוהן (ואולסרטיב) קוליטיס זאת המומחיות המיוחדת שלי בתחום מחלות דרכי העיכול, שם בינלאומי, היה זמן שכל חולה בארץ עם המחלה הזאת היה פוגש אותי, גם אם הוא היה בן 12".

     הנתבעות מבקשות להסתמך על תשובת המומחה בחקירה לפיה הוא אינו מתמצא ב"כאבי בטן של ילדים", אולם מכאן אין להסיק כי הוא אינו מתמצא במחלת קרוהן אצל ילדים, שלא נטען כי היא כרוכה בכאבי בטן בלבד. כדברי פרופ' רחמילביץ בהקשר זה "אבל כאב בטן ושלשול וחוסר דם ובדיקות מעבדה לא תקינות, זה כבר סיפור אחר" (עמ' 14, ש' 1-5).

     כך או אחרת, לא מצאתי שיש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' דינרי על פני זו של פרופ' רחמילביץ רק משום שזה האחרון אינו מומחה (רשום) גם ביחס לילדים.

148. השאלה הנשאלת, עליה יש להשיב עתה, היא מהו המועד שממנו יש מקום לקבוע, כי היה מקום לאבחן את המחלה אצל התובעת.

149. כמצוין לעיל, נקודת המוצא לטעמי היא עמדת הנתבעות עצמן, לפיה אכן חל עיכוב באבחון התובעת. כפי שצוין כבר לעיל, המומחה מטעם הנתבעות מצביע על אמצע שנת 2012, כנקודת מפנה שחייבה לבצע בדיקות ולהפנות את התובעת לגסטרואנטרולוג, דבר שלא נעשה. כדבריו "מיולי 2012 אני מסכים אתך שהיה מקום לעשות בירור יותר עמוק..." ובהמשך: "... היה צריך לחשוד באפשרות, ולהפנות אותה לגסטרואנטרולוג, או ... לעשות (בדיקת) צואה לדם סמוי... מיולי 2012 אני מסכים... זו היתה הנקודה, שלדעתי היה מקום לחשוב..." (עמ' 11-12 לעדותו). לדבריו גם בהמשך, מאותה נקודה היה חשוב להפנות את התובעת לייעוץ של מומחה גסטרו (עמ' 32, ש' 26-27). יחד עם זאת הוא מאשר כי "... לא נעשה בירור, שאפשר היה לעשות אותו מיולי 2012" (עמ' 12, ש' 31-32).

150. בהמשך מאשר המומחה במפורש כי למעשה מחודש יולי 2012, חרג הטיפול שניתן לתובעת מגדר הסביר. לדבריו "הטיפול עד אמצע 2012 היה סביר לחלוטין..." (עמ' 15, ש' 8, הדגשה בקו לא במקור), ומכלל הן לומדים לאו ביחס לתקופה שלאחר מכן, לאחר יולי 2012.

151. בקובעו את יולי 2012 כנקודת מפנה מתייחס המומחה אל ארועי 24.7.12, בעקבותיהם גם הופנתה התובעת, בסופו של דבר, לטיפול בחדר מיון.

     יצוין, כי יומיים קודם, ביום 22.7.24, הלינה התובעת על שלשול (ללא חום ובחילות), ממצאי בדיקת הבטן נמצאו תקינים והאבחנה שנרשמה, שלא בפעם הראשונה (או האחרונה) היתה זיהום ויראלי בלתי ידוע (unspecified).

     ביום 24.7.12 הלינה התובעת על כאבי בטן חזקים בבטן העליונה כשהם מלווים בבחילות וחוסר תיאבון. אימה של התובעת הדגישה (וגם זאת לא בפעם הראשונה או האחרונה) כי "הילדה סובלת במשך שנים מכאבי בטן, עצירות או שלשולים". גם כאן נמצאה בדיקת הבטן תקינה, התובעת קיבלה טיפול תרופתי והופנתה לבדיקות דם. אלא שכעבור שעתיים דיווחה האם (טלפונית) שהתובעת בוכה מכאבי בטן, היא חיוורת ולא חלה כל הטבה במצבה. או אז הופנתה התובעת לחדר מיון, שם נמצאה רגישות בבטן העליונה. הומלץ על נטילת מלוקס, ביצוע ספירות דם וקבלת יעוץ גסטרו.

     בדיקות המעבדה מיום 26.7.12 הדגימו רמת ברזל מעט נמוכה (24.4 כאשר ערך תקין מעל 33) וכן CRP, מדד דלקת, גבוה (12.5 כאשר ערך תקין עד 5). יתר הבדיקות נמצאו תקינות.

     יצוין, כי בתיק קופת החולים של התובעת לא נמצאה, למרבה הצער, הפניה ליעוץ גסטרו ונראה שאכן לא היתה כזו (כעולה גם מעדויות התובעת והנתבעת 1, ד"ר בבייב).

152. אכן, ביום 24.7.12 סבלה התובעת מכאבי בטן, שלשול, בחילות וחוסר תיאבון. בדיקות הבטן נמצאו פעמיים תקינות, אף שבסופו של דבר נמצאה רגישות בבטן העליונה. רמת הברזל שנמצאה היתה מעט נמוכה, אולם מדדי הדלקת גבוהים. בתחילה שוב פטרו הנתבעות את התובעת באבחנה של זיהום ויראלי בלתי ידוע, ודומה שרק התעקשותה של האם, שבאה בשל חומרת הכאבים מהם סבלה התובעת ותוך ציון העובדה כי מדובר בתופעה הנמשכת מזה שנים (עובדה שניתן היה ללמוד גם מעיון עצמאי בתיקה של התובעת), גרמה להתייחסות משמעותית יותר, שגם בה לא היה די.

153. אלא שסימפטומים רבים מאלה שמהם סבלה התובעת ביולי 2012 הופיעו עוד קודם ודומה שהגיעו לנקודת שיא מסוימת, שלא היתה שונה בהרבה מזו שביולי 2012, כבר בשנת 2011.

154. אכן, בחינה מדוקדקת של מלוא המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי שני הצדדים (ופורטו לעיל), מעלה כי התלונות בדבר "כאבי בטן" (ושלשולים) לא רק שהיו חוזרות ונשנות אלא שבהמשך התלוו אליהן גם תלונות נוספות, וגם תוצאות בדיקות מעבדה, שבשלב מסוים (מוקדם מזה שהיה בפועל), היו צריכות להדליק לפחות נורה אדומה אחת.

155. כעולה מההשתלשלות העובדתית המתוארת לעיל, עד ליולי 2012 התלוננה התובעת כ-10 פעמים על כאבי בטן (לעיתים מלווים בשלשולים). ב-2.11.2009 אף נרשם לראשונה כי התובעת סובלת מכאבי בטן מזה שנה (שאובחנו כבאות על רקע עצירות ותזונה לקויה) וביום 30.12.10 הלינה התובעת על כאבי בטן הבאים בהתקפים, יותר בלילות וכן עצירות. במרץ 2009 אובחנה פיסורה וב-2010 אובחנה סטומטיטיס. בפברואר 2011 אובחנו גם כיסים מוגלתיים (פרונקלים).

156. עוד ביום 6.1.11 אובחנה התובעת כסובלת גם מאנמיה. גם מומחה הנתבעות ייחס חשיבות לאבחנה זו כאשר הבהיר בחקירתו, כי היה מקום לעקוב אחר אנמיה זו ולבצע בדיקה חוזרת כבר בחלוף חודשיים - שלושה (עמ' 10, ש' 27 וכן עמ' 28, ש' 33 לחקירתו). אלא שבדיקה נוספת, ששוב מצאה אנמיה, הפעם גם בליווי מדדי דלקת גבוהים, בוצעה רק כעבור שנה וחצי, ביולי 2012.

157. העדר בדיקה חוזרת במשך שנה וחצי גרמה לכך שלא נוכל לדעת מתי בדיוק הופיעו לראשונה אותם מדדי דלקת גבוהים, שהם בליווי כאבי הבטן והשלשולים היו בוודאי מהווים נקודת מפנה (מוקדמת יותר) גם עבור מומחה הנתבעות. מקובלת עלי עמדת התובעת כי ענייננו ב"נזק ראייתי".

     הלכה פסוקה היא, כי נזק ראייתי עלול להתרחש גם במצבים בהם לא בוצעו בדיקות נדרשות במועד (ר' ע"א 9656/03 מרציאנו נ' ד"ר זינגר (11.4.2005) וכן ע"א 8693/08 הרמן נ' ד"ר שטרנברג (24.3.11)).

158. במילים אחרות, העדר בדיקה מוקדמת יותר, כפי שנדרש היה, פגעה ביכולתה של התובעת להוכיח את טענתה בדבר איחור באבחון המחלה, בתקופה שלפני יולי 2012, עת בוצעה סוף סוף בדיקה (באיחור), בדיקה שהדגימה מדדי דלקת גבוהים. כפי שכבר צוין לעיל, מומחה הנתבעות מדגיש, כי בהינתן קיומם של מדדי דלקת חיוביים "צריך לברר יותר לעומק את הסיבה" (עמ' 10-11). לדברי מומחה הנתבעות "מדדי דלקת חיוביים בנוכחות אנמיה וכאבי בטן צריך לעשות בירור" (שם, עמ' 11). זאת כאמור, לא נעשה גם אז.

159. כך או אחרת, בחזרה לשנת 2011, הרי שגם בהמשך, ביום 8.7.11, התלוננה התובעת על שלשול (ששוב אובחן כנובע מזיהום ויראלי בלתי ידוע) וביום 14.9.11 היא הלינה על כאבי בטן מזה 3 ימים, שהתחזקו לאחר אכילה. נרשם גם מפיה כי היא אינה ישנה בלילות וכי נורופן או קלבטן אינם עוזרים לה לשיכוך הכאבים. בבדיקה נמצאה רגישות קלה מפוזרת בבטן וחשש לגירוי ציפקי קל, כאשר הכאבים מחמירים בקפיצות. התובעת הופנתה למיון שאיבחן עצירות והתווה טיפול בהתאם.

160. בהינתן כל המפורט לעיל, דומה שנקודת מפנה קודמת לזו שהיתה ביולי 2012, התרחשה כבר בשנת 2011, לכל המאוחר בספטמבר 2011.

161. נוכח המפורט לעיל, לא יהיה, לטעמי, מדויק לומר שעד יולי 2012 סבלה התובעת בעיקר מכאבי בטן ספורדיים קצרים וחולפים, כטענת הנתבעות והמומחה מטעמן (עמ' 28).

162. לא יהיה גם מדויק לומר, כפי שנטען על ידי הנתבעות בסיכומיהן (ס' 84), שסיכום הנתונים שעמדו אותה עת בפני הרופאים היו של "ילדה הסובלת מתלונות שגרתיות של נערות בנות גילה, כאבי בטן אחת לתקופה, בעיות דימוי גוף, בעיות משקל...". אין לטעמי מקום לומר כי עד יולי 2012 היה מקום לראות בתובעת "נערה מתבגרת, סובלת ממתח נפשי, דכאונות, בעיה בדימוי גוף, עם תלונות שגרתיות על כאבים שונים..." (שם, ס' 100). לא מצאתי בסיס עובדתי או רפואי לטענות אלה של הנתבעות בסיכומיהן.

163. אין בידי לקבל גם את טענת הנתבעות, לפיה עד שאובחנה התובעת כחולה בקרוהן, אבחנה של הפרעת אכילה יכולה היתה לתת הסבר הגיוני למצבה וכי "התמונה הקלינית באמת נחזית כמתאימה יותר למצב נפשי וודאי לא לקיומה של מחלה דלקתית" (שם, ס' 96).

164. התובעת אכן ביקשה (וקיבלה) ביום 20.10.10 הפניה לדיאטנית לאחר שהביעה רצונה לרדת במשקל, אולם דומה שהתקבעות הנתבעות באבחנותיהן והתעקשותן לקשר את הסימפטומים מהם סבלה התובעת למצב נפשי, לרבות הפרעת אכילה ובעיות דימוי גוף, במשך שנים, עד סמוך מאד לאבחון מחלתה (ובאופן תמוה אף לאחריה, כפי שיפורט להלן), תרמו תרומה משמעותית לאיחור שחל באבחון המחלה, כמו גם לנזק שנגרם לתובעת.

165. אכן, התמונה הכוללת העולה מהטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבעות, מתחילת 2009 ועד שאובחנה סוף סוף כחולה במחלת הקרוהן (בסוף 2013) היא עגומה למדי.

166. עד שאובחנה כאמור, הלינה התובעת על כאבי בטן (גם כאלה שהתגברו לאחר אכילה) ותופעות נוספות (שלשולים, הקאות, חוסר תיאבון) קרוב ל-25 פעמים, בתקופה זו הופיעו כאמור גם תופעות נוספות לרבות אנמיה, בהמשך גם מדדי דלקת גבוהים ובהמשך גם ירידה חריגה במשקל. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שאימה של התובעת טרחה להבהיר לא אחת כי התובעת סובלת מזה תקופה ארוכה (שנה, שנתיים ואף שלוש) מאותן תופעות, אף שהיה ניתן ללמוד זאת בנקל מעיון בתיקה הרפואי של התובעת, שלא נעשה.

167. קיים קושי באבחנות חוזרות ונשנות של זיהומים ויראליים בלתי ידועים (unspecified), או אנמיה בלתי ידועה או אידיופטית כנ"ל (למשל בימים 21.11.10, 8.7.11, 7.12,12, 7.12.12, 2.1.13, 17.4.13, 29.5.13), מבלי להתקדם לבדיקות נוספות, במגמה לחתור לשורש הבעיה. במילים אחרות, מגיע רגע מסוים בו לא ניתן עוד להסתפק באבחנות טריביאליות (דוגמת רגישות למזון, תזונה לקויה או עצירות), שהטיפול בהן לא הביא בסופו של דבר לפתרון, או להסתפק באבחנות שאין בהן אבחנה, כפי שהיה במקרה של התובעת, במשך שנים. לא ניתן גם להתקבע באבחנה של בעיה נפשית, כפי שנעשה וכאשר התובעת נרתעת מלשתף פעולה עם אבחנה זו, לטעון כי דבר זה כשלעצמו מהווה סיבה לבעיה וכי אין לתובעת אלא להלין על עצמה בשל חוסר שיתוף פעולה מצידה.

168. מהמסמכים הרפואיים שפורטו לעיל, עולה, שלא אחת פטרו הרופאים המטפלים את התובעת באבחנות שכאלה, שהיה להן מקום אולי בתחילת הדרך, אולם ברגע מסוים, הרבה לפני שאובחנה התובעת בפועל, הן כבר לא היו מספקות.

169. יותר מכך, מעדויות הרופאים המטפלים עצמם עלה, כי הם לא הקפידו הקפדה יתרה לבדוק בדקדקנות את תוצאות בדיקות המעבדה אליהם הפנו הם (או אחרים באותה מרפאה) את התובעת. הנתבעות לא פעלו במיומנות המצופה מהן לתכלל את מלוא הסימפטומים מהם סבלה התובעת, בליווי בדיקות המעבדה שביצעה, הן בביקור נוכחי, הן בביקורים קודמים, לאורך זמן ובמבט כולל, על מנת לצייר תמונה שלמה ומלאה של מצבה של התובעת לאורך החודשים והשנים שחלפו, בניסיון להגיע לאבחנה מדויקת ונכונה. במיוחד אמורים הדברים לאחר שאבחנות כאלה ואחרות אף נשללו (או צריכות היו, בשלב כלשהו, להישלל).

170. מהרשומות הרפואיות של התובעת בקופת חולים, ניתן להתרשם לא אחת שהרופא (או הרופאה) המטפל בתובעת ביקשו לתת מענה נקודתי לביקורה הספציפי בלבד ולטפל טיפול סימפטומטי בתובעת, תוך התעקשות ממושכת על אבחנה של תזונה לקויה ולאחר מכן על קיומה של בעיה נפשית אצל התובעת, לרבות בעיות בדימוי גוף, בגינה היא גם נשלחה למרפאה להפרעות אכילה וקיימה סדרה של 17 פגישות לא פשוטות עם פסיכולוג.

171. משאלות שנשאלה בחקירתה רופאת המשפחה (או הרופאה העיקרית) של התובעת, ד"ר נטליה בבייב, בעניינים אלה, השיבה תשובות לא מספקות. כך למשל טענה כי התובעת ביקרה גם אצל רופאים אחרים ועשתה "בירורים מעבדתיים" גם במסגרת ביקוריה אצל רופאים אחרים וכי היא לא עוקבת אחרי כל הביקורים של התובעת, גם לא אלה שהיו אצלה (עמ' 59, ש' 7-9, 28). עוד טענה, כי לא ראתה בדיקות דם מסוימות, כי לא התעניינה (עמ' 62, ש' 33) או לא ראתה תוצאות של בדיקות דם כי לא היא שלחה את התובעת לעשות אותן (עמ' 64, ש 2) וכי אם היתה רואה אותן "הייתי מתייחסת דחוף" (שם, ש' 7), או לא ראתה את תוצאות הבדיקה כי התובעת לא דיווחה לה שעשתה בדיקת מעבדה (עמ' 66, ש' 8 ו-14). לזכותה יאמר, כי לטענתה "אם הייתי רואה, כן הייתי נותנת טיפול... ואז עוקבת אחרי זה" (עמ' 67, ש' 4-6).

172. אלא שעל הרופאה המטפלת, שהיתה גם הרופאה העיקרית של התובעת לדבריה שלה עצמה, היתה מוטלת החובה, בין השאר, לאתר ולראות את תוצאות הבדיקות הקיימות בתיקה של התובעת גם אם לא היא שלחה אותה לבצע אותן, גם אם היא ביקרה אצל רופא אחר במועד זה או אחר וגם אם היא לא דיווחה לה שעשתה בדיקות, כאשר אין מחלוקת כי הן קיימות בתיק הרפואי של התובעת.

173. כפי שנקבע בע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד, פ"ד נב(4)849: "חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לענין האבחון המתאים ולענין דרך הטיפול ההולמת". גם בבע"א 9656/03 מרציאנו נ' ד"ר זינגר (11.4.2005) נפסקו דברים היפים גם לעניננו: "... רופא משפחה... צריך שיקדיש זמן לשיחה עם החולה כדי להגיע לתמונה כוללת של מצב בריאותו ומחושיו, זאת במיוחד במקרים של חולה שתלונותיו אינן חדלות... דווקא ריבוי התלונות חייב בירור נוסף שלא היה מקום להרפות הימנו גם אם בדיקות שונות לא העלו תוצאות".

174. אם לא די בכך, הרי שבאופן תמוה טענה ד"ר בבייב שרק ב-18.3.13 הגיעה אליה התובעת עם תלונה של כאבי בטן באופן כרוני ואז נדלקה אצלה נורה אדומה (עמ' 68-69). לא למותר להדגיש כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות שפורטו לעיל (והמסקנה שהיה על הנתבעות להסיק מהם). הרופאה אף אישרה שידעה אודות האנמיה בה לקתה התובעת אבל "אני רשמתי תמיד בהוראות שזה על רקע חוסר ברזל" (עמ' 77). במילים אחרות, האבחנה התקבעה ("רשמתי תמיד") ולא נעשה כל ניסיון לחשוב אחרת, גם כאשר הטיפול שניתן לא הביא לתובעת מזור.

175. גם ד"ר פבל דכיס לימד בעדותו על התנהלות תמוהה של רופאי הנתבעות. כך למשל הבהיר כי קיימת חשיבות לשאלת ה"שיוך" של התובעת. לדבריו, באותה שנה בה ראה את התובעת היא לא היתה "משויכת" אליו והגיעה אליו "בצורה מקרית". בהמשך הסביר כי זו לא פרקטיקה מקובלת בנסיבות אלה להסתכל בבדיקות דם קודמות או להפנות את תשומת ליבו של הרופא המטפל (עמ' 120-121). במקום אחר הוא אף הסביר כי הם לא מטפלים בבדיקות דם אלא רק בסימנים קליניים (עמ' 124).

176. דברים דומים עלו גם בעדותה של ד"ר סופיה טולצ'ינסקי (עמ' 131), אצלה ביקרה התובעת פעמיים. גם היא הבהירה שכשהיא מקבלת מטופל היא לא עוברת על התיק, גם לא על בדיקות המעבדה, אלא בודקת לפי התלונות. כך גם לא בדקה את בדיקות המעבדה מינואר 2011 או יולי 2012. לטענתה "היא לא קשורה אליהן". באשר לביצוע ההמלצות מחדר מיון הסבירה הרופאה, שהתובעת לא חזרה אליה והיא לא קיבלה את מכתב השחרור מהמיון. יצוין, כי גם ד"ר בבייב הסבירה שלא ביצעה את ההמלצות שקיבלה התובעת מחדר מיון משום שלא היא שלחה אותה למיון ולא היא אחראית לכך (עמ' 93).

177. מכל מקום, מעדותה של ד"ר טולצ'ינסקי התברר שחלק מההמלצות בוצע על ידי רופאה אחרת, ד"ר נטליה גלין, שלא הובאה לעדות ועל כן ממילא לא ניתן לברר מדוע לא בוצעו כולן. מכל מקום, הדבר משמש עדות לכך שמכתב השחרור מחדר המיון אכן התקבל אצל הנתבעות, אולם ההמלצות שנכתבו בו, למרבה הצער, לא בוצעו במלואן.

178. דומה שעל הלך רוחם של הרופאים המטפלים בתובעת, במשך השנים, ניתן ללמוד גם מהדברים שכתבה ד"ר בבייב, הנתבעת 1, בתיקה הרפואי של התובעת בסמוך לפני שאובחנה מחלתה של התובעת וגם בסמוך לאחר מכן, עת ביקשה התובעת לעבור לטיפול אצל רופא משפחה אחר.

179. ביום 10.11.13 הלינה התובעת על כאבי בטן. היא נבדקה על ידי ד"ר דכיס. ממצאי בדיקתו נמצאו תקינים אולם נרשמה אבחנה של אנמיה, כאבי בטן ואובדן משקל חריג, והיא הופנתה על ידו ליעוץ גסטרו ילדים (מה שסימן את נקודת המפנה באבחון).

180. כשבועיים וחצי לאחר מכן, ביום 27.11.13, מצאה ד"ר בבייב לכתוב בתיקה הרפואי של התובעת (כנראה עקב כך שהביעה רצונה לעבור לטיפול אצל רופא אחר), כי היחידה לטיפול בהפרעות אכילה מדווחת שהתובעת לא מעוניינת להגיע אליה, כי התובעת ירדה דרסטית במשקלה וכי היא סובלת מ"ריבוי תלונות פסיכו-סומטיות":

     "היתה במעקב קבוע אצלי שנים רבות, ירדה במשקל בצורה דרסטית 10 ק"ג במשך 5 חודשים מתקופה של 10/12 עד 5/13. משקלה מתחת לאחוזון השלישי. כן עד עכשיו סובלת מריבוי תלונות פסיכו-סומטיות, סבלה מתופעות גסטרו-אינטסטינאליות, טיפול ממושך אצל דיאטן – ללא הצלחה, לא מעוניינת ביעוץ פסיכולוגי, לא מסכימה לקחת תכשירי ברזל עקב אנמיה מיקרו, היפו, שמעט החמירה, עברה למעקב אצל רופא אחר".

181. במילים אחרות, גם בסוף שנת 2013, שנה וחצי לאחר שמומחה הנתבעות הסכים שחלה נקודת מפנה ושבועות ספורים לפני שאובחנה התובעת כחולה בקרוהן, רופאת המשפחה של התובעת שטיפלה בה שנים רבות (כפי שכתבה) עדיין שבויה באבחנות של מצב נפשי, תזונה לקויה ותופעות פסיכו-סומטיות. כמו כן, מצאה הרופאה לציין כי התובעת אינה משתפת פעולה עם היחידה להפרעות אכילה וגם אינה מעוניינת ביעוץ פסיכולוגי.

182. בניגוד אליה, קבע ד"ר ירושלמי, רק כשבוע לאחר מכן (4.12.13), כי "שילוב של ירידה של כ-18% במשקל, אנמיה, CRP מוגבר מעוררים שאלה של מחלת מעי דלקתית. מסיבה זו תשלים גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה...". הבדיקות שבוצעו בהפנייתו, כשלושה שבועות לאחר מכן (30.12.13) אכן הביאו, סוף סוף, לאבחון מחלת הקרוהן אצל התובעת.

183. יומיים לאחר האבחנה, ביום 1.1.14, שבה וכתבה ד"ר בבייב בתיקה הרפואי של התובעת, כי התובעת אובחנה כחולה בקרוהן וכי היא ובתה הגיעו אליה ובאו בטענות על העיכוב באבחון על ידה. בהמשך הוסיפה וכתבה ד"ר בבייב מה שנראה כמו ראשיתו של "כתב הגנה", כדלקמן:

     "...הנ"ל ביקרה אצלי לאחרונה ב-1.09.13 היתה יציבה במשקלה, אבל פעמיים תוך חודשיים לא ביצעה את הבירור המעבדתי, לא הלכה ליעוץ של ד"ר אטיאס – מומחית לבעיות אכילה בבית החולים סורוקה, לא הלכה ליעוץ פסיכולוגי, ב-15.10.13 התקשרתי לאם לדווח שהנערה לא מבקרת כחודש אצלנו, לא בוצעו בדיקות מעבדה פעמיים, לא בוצע מעקב משקל, מוזמנת לביקורת בהקדם האפשרי, מאז הנערה עברה לרופא אחר, השלימה בירורים וכעת מחכה לאישורי תרופות ולביצוע MRI, ביקורת אצל רופא גסטרו".

184. עינינו הרואות, גם לאחר שאובחנה התובעת כחולה במחלת קרוהן, מוצאת הרופאה לציין, מן הסתם משום שהדבר נראה לה רלבנטי, כי התובעת לא הלכה ליעוץ אצל מומחית לבעיות אכילה ולא הלכה ליעוץ פסיכולוגי.

185. יודגש, כי כבר למחרת היום בו כתבה ד"ר בביב את הדברים שצוטטו לעיל (ביום 2.1.14) רשם ד"ר פבל דכיס בתיקה הרפואי של התובעת, כי לאחר בירור אובחנה התובעת כחולת מחלת קרוהן, וכי ה"חשד להפרעת אכילה לא רלבנטי ולכן לא זקוקה למעקב או ביקורת של רופא פסיכיאטר".

186. העולה מכל המתואר לעיל הוא, כי התובעת שמה מבטחה ברופאת המשפחה שלה שליוותה אותה במשך שנים (וברופאים נוספים של מרפאת קופת החולים שלה, אותה ביקרה מידי פעם), אולם אלה לא פעלו להצדיק את האמון שניתן בהם ולא מילאו את התפקיד המצופה מהם, כפי שפורט לעיל. הנתבעות הפרו כלפי התובעת את חובת הזהירות שהן חבות כלפיה.

187. משנקבע כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת והתרשלו כלפיה, באופן שחל עיכוב באבחון מחלתה לכל המאוחר מספטמבר 2011 ועד דצמבר 2013, השאלה שיש להשיב עליה עתה היא האם איחור זה באבחון גרם לתובעת לנזק. במילים אחרות, האם הנכות ממנה סובלת התובעת קשורה בקשר סיבתי לאיחור באבחון מחלתה. אם תינתן תשובה חיובית לשאלה זו יהיה מקום לבחון את שיעורו של הנזק שנגרם לתובעת.

     הנכות שנגרמה לתובעת ושאלת הקשר הסיבתי לאיחור באבחון

188. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת סובלת מנכות בשני תחומים: בתחום הגסטרואנטרולוגיה ובתחום הנפשי. השאלה היא איזה חלק מנכות זו, אם בכלל, יש לייחס, או לקשור בקשר סיבתי, להתנהלות הנתבעות.

     הנכות בתחום הגסטרואנטרולוגיה

189. המומחה מטעם התובעת קובע כי החל מינואר 2011 היתה לתובעת נכות זמנית בשיעור 50% וכי נכותה הצמיתה עומדת על שיעור של 30%.

     על פי חוות דעתו, אבחון במועד ולא באחור של שנים ומתן טיפול תואם בזמן היו מונעים מהתובעת סבל גופני ונפשי מיותר לאורך תקופה ארוכה ביותר.

     עוד כותב המומחה, כי מצבה הגופני והנפשי הירוד ובפרט בשנה וחצי האחרונה בטרם אובחנה, מנעו מהתובעת ביקור מסודר בבית ספרה בשנת הלימודים האחרונה ובשל כך לא ניגשה לחינות הבגרות.

     בנוסף כותב המומחה, שסביר מאד שהאיחור הניכר באבחנה אחראי לגובהה הנמוך של התובעת, שכן פיגור בגדילה הינו תוצאה מובהקת בסובלים ממחלת קרוהן פעילה בשנות הגדילה וההתפתחות ובפרט באלו שלא קיבלו טיפול הולם.

     המומחה מעמיד, כאמור, את שיעור נכותה הצמיתה של התובעת על 30% ומוסיף וקובע, כי להערכתו "קיימת סבירות גבוהה שאם הייתה (התובעת) נהנית מאבחון מוקדם וטיפול תואם הנכות הצמיתה היתה 10%...".

190. מנגד קובע מומחה הנתבעות כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל מחלת הקרוהן ממנה היא סובלת.

     לדעתו, לאבחון המחלה, כשנה ורבע לאחר הופעת סימנים קליניים ברורים, אין השפעה ברורה על מהלך המחלה ועל סיבוכיה, כפי שהוכח במקרה זה, שכן אין אצל התובעת עדות להיצרויות במעי והיא לא עברה תהליך ניתוחי, שהן התופעות העיקריות ששכיחותן עולה לאחר איחור באבחנת המחלה.

     עוד מדגיש המומחה, כי התובעת סירבה לקבל טיפול "ממשי" במחלתה ובחרה להתמקד בטיפול נטורופתי, ולהחלטתה זו יש השפעה ברורה על ההפרעה בגדילה ועל גובהה הנוכחי. על פי חוות דעתו, ההפרעה בגדילה מופיעה זמן רב לפני הופעת סימנים במערכת העיכול וידוע שבטיפול אופטימלי במחלת הקרוהן נשארת הפרעה בגדילה אצל חלק מהילדים.

191. בהסתמך על חוות דעת זו מטעמן, טוענות הנתבעות, כי כל התופעות הקליניות מהן סובלת התובעת קשורות אך ורק לעצם קיומה של מחלתה ולא לפעולותיהן ואין כל קשר סיבתי ביניהם, שכן בהעדר תופעות שיכולות היו להיגרם מאיחור באיבחון, אין באפשרות התובעת לדרוש פיצוי על נזק הנובע מעצם מחלתה ללא קשר לטיפול הרפואי שניתן לה. מכאן, טוענות הנתבעות, שהתובעת כשלה מלהוכיח שנגרמו לה נזקים כתוצאה מארועי התביעה והיא אף לא פעלה כדי להקטין את נזקיה מאז האיבחון ועד היום.

192. לאחר עיון בחוות דעת המומחים ולאחר ששמעתי את עדותם בפני, כמו גם את עדות התובעת, הגעתי למסקנה כי אכן יש להעדיף בענין שיעור הנכות ממנו סובלת התובעת כיום בתחום הגסטרו את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות.

193. ראשית, מחוות דעתו של פרופ' רחמילביץ, המומחה מטעם התובעת, עולה כי את הנכות הצמיתה (העודפת) שקבע לתובעת הוא ביסס למעשה על שניים: דעתו לפיה העיכוב באבחון אחראי בסבירות גבוהה לגובהה הנמוך וכן על הסבל הגופני והנפשי שנגרם לתובעת עקב העיכוב באבחון, כדבריו, "אבחון במועד ולא באחור של שנים ומתן טיפול תואם בזמן היו מונעים מהתובעת סבל גופני ונפשי מיותר לאורך תקופה ארוכה ביותר", והוא אף הוסיף בהקשר זה, כי "מצבה הגופני והנפשי הירוד ובפרט בשנה וחצי האחרונה בטרם אובחנה, מנעו מ(התובעת) ביקור מסודר בבית ספרה בשנת הלימודים האחרונה, ובשל כך לא ניגשה לבחינות הבגרות".

     אלא ששיעור הנכות שקבע המומחה לתובעת, בתחומו, אינו נסמך על גובהה כמו גם על השפעות הסבל הגופני והנפשי שעברה, על השלכותיהם על לימודיה. זה האחרון הוא עניינו של המומחה בתחום הנפשי. יוצא שלמעשה אין בחוות הדעת הסבר של ממש לשיעור הנכות "העודף" שקבע המומחה בתחומו, תחום הגסטרואנטרולוגיה.

     למעשה, ההבדל בין שיעור הנכות שהיתה נותרת לתובעת בשל מחלתה, לו היתה מאובחנת מוקדם יותר, 10%, כפי שקבע שקיימת לתובעת כיום מומחה הנתבעות, נסמכת על חומרת הדלקת הכיבית ממנה היא סובלת. בעוד ששיעור נכות של 10% מתייחס למחלה "בצורה קלה..." (תקנה 13(2)(א)), הרי ש-30% נכות מתייחס למחלה "בצורה בינונית..." (תקנה 13(2)(ב)).

     לא מצאתי בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת כל הסבר המקשר בין האיחור באבחנת המחלה לבין דרגת חומרת המחלה, כמצוין בסעיפים הנזכרים. כפי שצוין לעיל, המומחה מתייחס רק לפגיעה אפשרית בגובהה של התובעת ולסבלה הנפשי והגופני כתוצאה מהעיכוב באבחון.

194. שנית, אכן הצדק עם הנתבעות בטענתן, כי לא הוכח שנוצרו אצל התובעת סיבוכים אופיינים של המחלה שנובעים מעיכוב באבחון או עיכוב בטיפול, כגון היצרויות שנדרשו לטיפול כירורגי.

195. יש להוסיף ולציין בהקשר זה, כי בביקור מיום 27.9.19 נרשם שהתובעת לא מוכנה להשלים את בירור הערכת חומרת המחלה ומכאן כי מילא לא קיימים בפנינו רישומים רפואיים בהקשר זה.

196. יחד עם זאת לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה בשל העובדה שלאחר האבחון (ולאחר שניסתה טיפול קונבנציונלי ממנו סבלה תופעות לוואי קשות), החליטה התובעת לדבוק בטיפול נטורופתי (שגם לדעת המומחה מטעמה אין בו כדי לסייע), יש להסיק כי כך היה קורה גם לו היתה מאובחנת במועד. מהמסמכים הרפואיים עולה שעד שאובחנה התובעת (וגם זמן מה לאחר מכן) התמסרה התובעת לחלוטין לרפואה הקונבנציונלית ודומה שפנייתה לרפואה אלטרנטיבית מקורה בהתנהלותן של הנתבעות כלפיה ואכזבתה הגדולה מהטיפול לו זכתה מהן (כעולה גם מס' 23 לתצהירה של התובעת). בנוסף לכך, לא הוכח כי עצם הפניה לרפואה אלטרנטיבית גרם לתובעת לנזק. נראה אף שההיפך הוא הנכון.

197. סיכומם של דברים בענין זה הוא, כי מבחינת מצבה הגסטרואנטרולוגי לא הוכח בפני שהאיחור באבחון גרם לתובעת נזק שיש בו כדי לבסס קיומה של נכות צמיתה בתחום זה, מעבר לנכות הקיימת לה עקב עצם קיומה של המחלה (10%), על פי חוות דעת שני המומחים, ללא קשר לשאלת מועד אבחונה.

198. שונים הם פני הדברים בכל הקשור לנכותה הנפשית של התובעת, כפי שיפורט להלן.

     הנכות בתחום הנפשי

199. מומחה התובעת מחלק את קביעתו בדבר שיעור נכותה לשתי תקופות: משנת 2009 עד שנת 2014 סבלה התובעת מהאשמות שווא כלפיה ונכותה עמדה על 30%. החל משנת 2014 "נותרה נכות שארתית אשר תלווה את (התובעת) לצמיתות" בשיעור של 20%. המומחה הבהיר כי שיעור זה מתאים למצב של רמיסיה, סימנים קליניים קלים, צורך בטיפול תרופתי, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

200. מנגד, המומחה מטעם הנתבעות סבור כי נכותה הנפשית של התובעת עומדת היום על 10% בלבד בשל הפרעת חרדה/הסתגלות למצב גופני חדש. אלא שנוכח התרשמותו והתיעוד שעמד בפניו מעברה של התובעת קבע המומחה שמחציתה יש לשייך למצב נפשי קודם.

     בכל הקשור למצב נפשי קודם זה, שנלמד על ידו מהתיעוד כאמור, ציין המומחה, כי התובעת היתה חסרת בשלות נפשית מתאימה לגילה כבר בשנים הראשונות לחייה, כי במסגרת הטיפולים שעברה תיארה אם מגוננת, דבר שהתקבל על ידה בצורה אמביוולנטית, תיארה בדידות מאז שזכרה עצמה וציינה כי סבלה מהצקות והעלבות מצד "קבוצת השווים" בגן בשל היותה ילדה שמנה וביישנית. עוד הושפע תפקודה בבית הספר מהגירושים שעברו הוריה. בנוסף ציין המומחה, כי התובעת סבלה מקשיים בלימודים וכי נשרה מבית הספר על רקע חברתי.

     המומחה ציין כי הוא חולק על חוות דעתו של מומחה התובעת, כיוון שמדובר בבחורה צעירה שיש מקום לעודדה לבריאות ולתפקוד תקין ונורמטיבי ולמנוע כרוניפיקציה של חולי שהוא לא התרשם מחומרתו, שכן התובעת מנהלת אורח חיים שגרתי, ומכיוון שלפי התרשמותו קשייה אינם כה חמורים.

201. לטענת הנתבעות, התובעת מתעלמת במופגן ממצבה הרפואי הקודם ממנו נגזרה נכותה הנפשית. הנתבעות מפנות לחוות דעת המומחה מטעמן ביחס לעברה של התובעת בתחום הנפשי, ומדגישות כי התברר מחקירת מומחה התובעת שחלק גדול מהמסמכים מעברה של התובעת כלל לא עמד בפניו.

202. לאחר עיון בחוות דעת המומחים ולאחר ששמעתי את עדותם בפני, כמו גם את עדות התובעת, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף בענין שיעור הנכות ממנה היא סובלת כיום בתחום הנפשי והקשר שלו לאיחור באבחון מחלתה, את חוות דעת המומחה מטעם התובעת.

203. התקשיתי לקבל את הטענה כי התובעת סובלת כיום מנכות נפשית שהיא תוצאה של ארועים שארעו בעברה. לא התרשמתי שהיותה של התובעת ילדה מופנמת וביישנית, שסבלה לעיתים הצקות, חוותה לעיתים בדידות ואף חוותה גירושין של הוריה בגיל 5, יש בהם די כדי לייחס לה נכות נפשית צמיתה גם כיום.

204. מקובלים עלי בהקשר זה הדברים שהבהיר המומחה מטעם התובעת בעדותו, לפיהם הוא בחן את מצבה הנפשי הנוכחי של התובעת תוך התרשמות מהשפעת ארועים שעברו עליה על מצב זה. כדבריו קשיים בעבר "לא אומר שזה מה שמשליך היום" (עמ' 31). המומחה אף הבהיר בהקשר זה כי קיימת חשיבות מכרעת למועד הבדיקה. כדבריו "בגיל 18 התרשמתי שזה 20% לא על רקע היחסים עם ההורים", להבדיל מההתרשמות שעשויה היתה להיות לו אם היה בודק אותה בילדות בסמוך לארועים כאלה ואחרים שארעו לה בעבר. כדבריו, "יכול להיות שאם היית שואל אותי שהיא היתה בת 7, הייתי אומר לך שהנכות היא 20% והיא קשורה ליחסים עם ההורים. אבל היות כשבדקתי אותה בגיל 18 התרשמתי שזה 20% ולא על רקע היחסים עם ההורים..." (עמ' 25-26 לעדותו).

205. אציין, כי גם מעדותה של התובעת בפני לא התרשמתי שארועים כאלה או אחרים מעברה, לרבות גירושי הוריה, הותירו בה חותם של ממש עד עצם היום הזה (באופן שיש בו כדי לבסס אצלה קיומה של נכות צמיתה). זאת להבדיל מהארועים שהיו כרוכים בעיכוב שחל באבחנת מחלתה, בין השאר, חוסר האמון ממנו סבלה, האבחנות השגויות שאובחנה בהן והטיפול המיותר שקיבלה בגינן, על כל הכרוך בו, כפי שפורט לעיל.

206. יצוין, כי חלק ניכר מהפגיעה שחוותה התובעת ואשר עומדת בבסיס הקביעה בדבר נכותה, היא חוותה דווקא בתקופה מאוחרת יותר, התקופה שביחס אליה גם המומחה מטעם הנתבעות מסכים כי חל עיכוב באבחונה, וכי ניתן למצוא פגם בהתנהלות הנתבעות בטיפול בה, כעולה מעדותו.

207. המומחה מטעם התובעת הדגיש את חשיבות העובדה, שאכן היא משמעותית לעניננו, שהתובעת לא היתה בטיפול נפשי בעברה, למעט זה שאליו נשלחה בנסיון כושל לטפל במצבה הרפואי טרם אובחנה מחלתה והוסיף והדגיש את התרומה המכרעת שהיתה לקשיים שנגרמו לה עקב הנסיון השגוי לאבחן אצלה אנורקסיה והפרעות אכילה, על מצבה הנפשי (עמ' 27). חוות דעתו ועדותו של המומחה בעניינים אלה היו, כאמור, מקובלים עלי.

208. יצוין, כי הקשיים הנפשיים מהם סבלה התובעת עקב האבחונים השגויים, בעיקר אלה מן התחום הנפשי, לרבות הפנייתה לטיפולים נפשיים ממושכים, תוארו על ידה גם בעדותה בפני. לדבריה, "אני הלכתי בעקבות כאבי בטן אבל הרופאה... דרורה (הפסיכולוגית – הח"מ) דיברה איתי על יחסים לא טובים עם אבא שלי שהם בכלל לא היו... אבל הענין הוא שהיא תמיד לחצה על הדבר הזה" (עמ' 44). יצוין, כי התובעת אף פרצה בבכי עת סיפרה כי עברה 17-18 טיפולים נפשיים (שם). בתצהירה אף הדגישה התובעת את איבוד האמון שלה ורתיעתה מהמערכת הרפואית (ס' 23).

209. כעולה מעדותה של התובעת, מהמסמכים שהוגשו ומחוות דעת המומחה מטעמה, עצם האיחור באיבחון, כמו גם העובדה שחל עיכוב בטיפול במחלה של התובעת, גרמו לה לנזק נפשי מתמשך, שהותיר לה נכות צמיתה בתחום.

210. יחד עם זאת, גם המומחה מטעם התובעת מסכים כי לעצם המחלה בה לקתה התובעת עלולה להיות השפעה כזו או אחרת על מצבה הנפשי, שכן גם בתפקוד תקין "אתה קם כל בוקר ואתה 3 פעמים ביום נזכר שיש לך מחלה, לוקח טיפול, מקבל תופעות לוואי... יש לך מחלה, אתה מתמודד איתה..." ובהמשך "יש לי מחלה, ברור שאני לא 0 אז הדרגה הבאה היא 20...". (עמ' 34, וגם 27). עם זאת, מעדותו של המומחה עולה כי הוא לא סבור שבמקרה של התובעת יש לייחס לה חלק משמעותי, אם בכלל, בנכות שקבע לתובעת. לדבריו "אם נניח שהיה באמת טעות בזיהוי (עיכוב באבחנת המחלה – הח"מ), יכול להיות שאפילו הנזק של המחלה יהיה קטן והנזק של הנכות הנפשית יהיה עצום כי אדם ילך יום יום ערב ערב יהיה בשאלה 'למה זה קרה לי? למה, למה לא יכלו לעזור לי בזמן והיום לא הייתי במצב הזה"' (עמ' 30, ש' 28-31).

211. בנוסף, לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת ועיינתי במסמכים שהוגשו על ידה, התרשמתי כי אף שהיא זנחה (לעת עתה) את חלומה להיות אחות ולא השלימה (עדיין) בגרויות בשל חסרון כיס, הרי שהיא מנסה כמיטב יכולתה ללמוד ולהשתלב בשוק העבודה. לבד מעבודות מזדמנות כשכירה היא אף ניסתה, למשך זמן מה, את מזלה כעצמאית, עת פתחה עסק זעיר למכירת אוכל טבעוני.

     שיעור הנכות הרפואית והתפקודית - סיכום

212. כמפורט לעיל, לתובעת נותרה נכות צמיתה עקב הארועים מושא התביעה בתחום הנפשי בלבד. לא מצאתי שיש מקום לקבל את עמדת מומחה הנתבעות לפיה יש לייחס חלק מנכות זו לעברה של התובעת. יחד עם זאת גם מומחה התובעת הבהיר כי קיימת השלכה כזו או אחרת, גם אם היא אינה מאד גבוהה במקרה דנן, לעצם קיומה של המחלה, ללא קשר להתנהלות הנתבעות, על מצבה הנפשי של התובעת. בנסיבות אלה יש, לטעמי, להעמיד את הנכות הרפואית הנפשית של התובעת אותה יש לייחס להתנהלות הנתבעות על 15%.

213. המומחה מטעם התובעת מצא לקבוע כי לתובעת קיימים סימנים קליניים קלים, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי והגבלה בינונית על כושר העבודה. יחד עם זאת התרשמתי, מעדותה של התובעת והמסמכים שהוגשו על ידה שבסך הכל התובעת מתפקדת היטב בהתחשב בנכותה ומשקיעה מאמץ לעשות כן, הן בתחום התעסוקה, הן בתחום הלימודים.

214. נוכח כל האמור לעיל יש לטעמי להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה על 10%.

     שיעור הנזק

215. תביעתה של התובעת מורכבת מראשי הנזק של כאב וסבל ואבדן הנאות חיים, הפסד השתכרות לעבר (לרבות הפסד תמיכה מצה"ל בשל אי גיוסה), אובדן כושר השתכרות לעתיד (לרבות אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות), עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעה לעתיד, ופיצוי בשל הפסד לימודים ובגרויות. להלן יפורטו ראשי נזק אלה כסדרם.

     כאב וסבל ואובדן הנאות חיים

216. לטענת התובעת, יש לקבוע את שיעור הפיצוי בראש נזק זה בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, כאביו וסבלו של הנפגע. בהקשר זה נטען כי התובעת סבלה סבל פיזי ונפשי רב בשל הטיפולים שעברה וההפניות לטיפולים שלא הועילו לה ובמיוחד האבחונים של אנורקסיה או הפרעות אכילה. עוד מבקשת התובעת לקחת בחשבון את גובהה הנמוך, שעל פי המומחה מטעמה קשור קשר ישיר לאיחור באבחון מחלתה. בשים לב לנכותה וגילה ולאשפוזה במשך למעלה מ-50 ימים עותרת התובעת לפיצוי בסך 300,000 ₪ נומינלית.

217. לטענת הנתבעות לתובעת נכות מינימלית בגין מחלת הקרוהן שהיתה בלתי נמנעת ונכות מינימלית נפשית שלטענתן עיקרה ארועים מעברה. בנסיבות אלה הציעו הנתבעות להעריך ראש נזק זה בסך 50,000 ₪, מאחר ואין עדות בפועל להשפעה כלשהי של מצבה הרפואי על תפקודה ביום יום.

218. בהתחשב בשיעור נכותה של התובעת, בעיכוב הממושך באבחון מחלתה, בשנים בהם סבלה מאבחונים שגויים שגרמו לה נזק כשלעצמם ובגילה של התובעת מצאתי לפסוק לה פיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון בסך של 120,000 ₪, נכון להיום.

     אובדן כושר השתכרות - הפיצוי בגין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

219. לטענת הנתבעות, התובעת היתה נערה צעירה והתבגרה מאז הארועים. לטענתן, אין כל השפעה של מחלת הקרוהן ממנה היא סובלת על תפקודה ביום יום ומכאן שאין כל השפעה על שכרה ואף הפוך מכך. ניתן לראות במשך כל השנים שהתובעת עבדה באופן סדיר וקבוע ואף לא פנתה למל"ל לבצע התאמה תעסוקתית, דבר המלמד כי היא אינה סובלת מהגבלה בכושר השתכרותה. מכאן, טוענות הנתבעות, כי אין כל מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

220. התובעת, ילידת X.X.96, כיום כמעט בת 26 וחצי, נפגעה מהתרשלות הנתבעות בתקופה בה היתה קטינה, החל מגיל 14 או 15 (כמפורט לעיל) ועד שהיתה בת 17. למותר לציין כי בגיל זה טרם החלה התובעת לכתוב את סיפור חייה, שגם הושפע ישירות מהארועים שארעו לה בהיותה קטינה כאמור ומהתנהלות הנתבעות. כך למשל, ניתן לקשור באופן ישיר בין ארועים אלה והתרשלות הנתבעות לעובדה שהתובעת לא השלימה במועד את בחינות הבגרות, שהתרשמתי שהיא אכן מבקשת להשלים אלמלא חיסרון כיס.

221. בנסיבות אלה יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת בהתאם לשכר הממוצע במשק, העומד כיום (במעוגל) על סך של כ-12,400 ₪ ברוטו.

222. חישוב לפי 10% נכות, מקדם היוון ל-39.75 שנים (278.4345) ושכר של 12,400 ₪, בתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, מגיע לפיצוי בסך של 390,000 ₪ (במעוגל).

     הפסד השתכרות לעבר

223. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד תמיכה מצה"ל, שכן היא לא גויסה לצבא עקב מחלתה. מהמועד בו היתה אמורה לסיים שירות זה (בגיל 20) היא עותרת לפיצוי בהתאם לנכותה ולשכר הממוצע במשק.

224. מעדותה של התובעת, כמו גם מדו"ח רציפות הביטוח שהוגש, עולה שהתובעת עבדה בעבודות מזדמנות כאלה ואחרות בשכר לא גבוה. כמו כן ניסתה את מזלה כעצמאית, אולם לא הרוויחה מספיק. עוד עולה מעדותה של התובעת כי במשך שנתיים למדה לימודי תזונה טבעונית בתל אביב מתשע בבוקר ועד ארבע אחה"צ (עמ' 40-41), באופן שממילא הפחית את יכולתה לעבוד באותן שנים (במיוחד כשהתובעת הבהירה שהיא נסעה כל יום לתל אביב וחזרה). מדו"ח רציפות הביטוח עולה כי התובעת גם עשתה שירות לאומי אזרחי במשך מספר חודשים.

225. נתונים אלה כולם מלמדים, לטעמי, כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי מלא בגין הפסדי העבר החל מגיל 18 ועד היום (כ-9.25 שנים), אלא פיצוי בשיעור גלובלי הנגזר ממנו.

226. בנסיבות דנן מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובלי כפיצוי בגין הפסדי העבר בסך של 100,000 ₪ נכון להיום. פיצוי זה, מהווה כשני שליש פיצוי מלא נומינלי, מגלם בתוכו גם מרכיב של הפסד פנסיה וגם מרכיב הצמדה מסוים.

227. לא מצאתי שיש בסיס לפסוק לתובעת הפסד תמיכה מצה"ל שכן אי גיוסה לצבא נבע מעצם מחלתה ולא הוכח בפני אחרת. היינו לא הוכח בפני כי אי גיוסה לצבא קשור בקשר סיבתי להתנהלות הנתבעות.

     עזרת הזולת

228. לטענת תובעת, בהתחשב בתקופה הארוכה של העיכוב באיבחון, הטיפולים שעברה באותה תקופה והסיוע הרב שניתן לה באותה עת, יש מקום לפסוק לה פיצוי גלובלי בענין זה גם אם לא הציגה קבלות ונעזרה בעיקר בבני משפחתה.

229. לטענת הנתבעות, המעקבים הרפואיים להם נזקקה התובעת נבעו ממחלתה היסודית ללא קשר לטיפול שניתן לה. עוד נטען כי לא הוצגו קבלתו בענין זה ומכאן שאין כל מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

230. כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו כמו גם מעדויות התובעת ואימה, עולה כי התובעת נזקקה לסיוע מוגבר בתקופת הניסיון הכושל לאבחן את מחלתה, שארכה חודשים ארוכים, כמפורט לעיל. עזרה זו חורגת מהמקובלת בין בני משפחה בשל פגיעה או מחלה של מי מהם.

231. לפיכך מצאתי לפסוק לתובעת בגין עזרה בעבר סך כולל של 30,000 ₪.

232. לא מצאתי בסיס רפואי או עובדתי לצורך של התובעת בעזרה בעתיד, בהתחשב בשיעור הנכות שנקבעה לה ואופיה של נכות זו.

     הוצאות

233. לטענת התובעת, במשך שנים ובטרם אובחנה המחלה הוציאה הוצאות רבות בגין תרופות תכשירים ונסיעות. בהעדר קבלתו עותרת התובעת לפיצוי גלובלי בראש נזק זה.

234. עוד עותרת תובעת לפיצוי ההוצאות שתצטרך להוציא להשלמת לימודיה כולל בחינות הבגרות, לימודים שנמנעו ממנה עקב העיכוב באבחון מחלתה. התובעת מדגישה את הנכות הזמנית הגבוהה שנקבעה לה על ידי המומחים מטעמה (בשיעור של כ-65%), עליה לא נחקרו המומחים ומפנה גם לעדותה בדבר מצבה הקשה בחצי השנה האחרונה לפני אבחונה, בה נבצר ממנה ללכת לבית הספר באופן מסודר ובשל כך גם נמנע ממנה לגשת לבחינות הבגרות. התובעת עותרת לפיצוי בסך 50,000 ₪ על דרך האומדן.

235. לטענת הנתבעות ההוצאות הרפואיות היחידות שהיו מוצדקות הן כאלה הקשורות בנכותה והן לא הוצאו במקרה זה. מכל מקום ההוצאות להם היא נזקקת קשורות במחלתה היסודית. על כן אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

236. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי יש מקום לפצות את התובעת על הוצאות רפואיות ונסיעות שהוציאה בתקופת העיכוב באיבחון, לרבות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים מיותרים (או שהיו יכולים להתייתר בדיעבד). בשל טיפולים אלה סביר שהתובעת שילמה השתתפות עצמית וגם רכשה תרופות כגון משככי כאבים. מצאתי שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאות אלה לעבר בסך 10,000 ₪.

237. בכל הקשור לעובדה שהתובעת לא ניגשה לבחינות הבגרות, הרי שגם אם לעיכוב באבחון המחלה היה קשר לכך וסביר בעיני שהיה, הרי שהתובעת לא הסבירה וממילא לא הוכיחה את סכום תביעתה בענין זה, אותו העמידה, על סכום גלובלי, ללא כל פירוט. מכאן, שלא מצאתי לפסוק לתובעת בענין זה פיצוי כלשהו.

     התובעת 2

238. לטענת התובעת 2, היא הצהירה והעידה על הפסדי השכר החלקיים שנגרמו לה בשנים בטרם אובחנה בתה שאז היא נעדרה הרבה על מנת ללוות את ביתה לטיפולים ומעקב רפואי. לטענתה, ממוצע ההכנסה החודשי שלה לאחר האיבחון עלה בכ-1,800 ₪ לחודש (2,500 משוערך) בהשוואה לשנים שטרם האיבחון. התובעת אף צירפה לענין זה את טפסי 106. הפסד זה, ל-4 שנים עומד על 120,000 ₪.

239. לטענת הנתבעות בהעדר חוות דעת נפשית המתייחסת לתובעת 2, היא אינה בעלת זכות תביעה ומכאן שאין כל מקום לפיצוי בגין נזקיה הנטענים שלא הוכחו כלל.

240. משהתובעת 2 אינה טוענת טענות שברפואה ביחס לתביעתה, אין היא נזקקת לחוות דעת. תביעתה מסתכמת בהפסדי הכנסה עקב הסיוע שהיה עליה לתת לביתה. יחד עם זאת לא הוכח בפני קשר ישיר בין העליה בשכרה של התובעת לאחר האיבחון לבין האיבחון. מכאן שלא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת האיבחון של ביתה.

     סיכומם של דברים

241. סך הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן:

     כאב וסבל120,000 ₪

     אובדן כושר השתכרות ופנסיה390,000 ₪

     הפסדי שכר לעבר100,000 ₪

     עזרה לעבר30,000 ₪

     הוצאות לעבר10,000 ₪

     --------------------------------------------------------

     סה"כ 650,000 ₪

242. בסה"כ תשלמנה הנתבעות לתובעת פיצוי בסך של 650,000 ₪

243. כמו כן תשלמנה הנתבעות לתובעת את הוצאותיה (אגרת בית המשפט, עלות חוו"ד המומחים ושכר עדותם) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

      

      

     ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ד, 14 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.