-
התובע והאם בני זוג לשעבר, גרושים זה מזו מאז שנת 2010 ולהם שני ילדים משותפים: א' ז"ל יליד 1993, נ' ילידת 1987.
-
לאחר הגירושין המשיך התובע להתגורר במושב XXXX ואילו הנתבעת עברה להתגורר באזור הXXXX. בשנת 2016 חלה הבן במחלת הסרטן ולמרבה הצער נפטר ביום 28.04.21 בהיותו בן 28 שנה בלבד, רווק ללא ילדים (להלן: "הבן" או "המנוח"), ומבלי שהותיר אחריו צוואה.
-
הדירה נשוא המחלוקת רשומה על שמו של המנוח והוא התגורר בה עד לפטירתו בטרם עת.
-
ביום 22.11.22 ניתן צו ירושה לפיו יורשי המנוח הם ההורים, התובע והאם בחלקים שווים.
-
בתביעה שהוגשה בתחילה בבית המשפט לענייני משפחה בXXX ובהמשך הועברה לבית משפט זה, עתר התובע לקבלת סעד הצהרתי כנגד האם, לפיו הדירה היא רכושו הבלעדי של התובע וחרף הרישום איננה חלק מעיזבונו של המנוח, ולפיכך לנתבעת 1, אמו של הבן המנוח, אין כל זכות בה.
-
לאחר שהוגש כתב הגנה מטעמה של האם והוחלף ייצוג התובע, נעתר בית המשפט לבקשת התובע להגשת כתב תביעה מתוקן. עם תיקון כתב התביעה התווסף סעד חלופי לפיו מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הדירה תסולק ההלוואה שנתן התובע לבן המנוח בסך 1,225,501 ₪, צמוד להפרשי הצמדה וריבית מיום הפטירה 28.4.2021, ורק לאחר מכן יחולק יתר הסכום בין התובע והאם.
-
לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הוגשה בקשה על ידי הנתבעת 2, בתם של התובע והאם ואחותו של המנוח (להלן: "הבת") לצרפה כצד לתובענה. לאחר שהוגשה תגובה בענין, הורית על צירופה של הבת כצד להליך, לאחר שזו טענה כי המנוח הבטיח לה את הדירה לאחר שילך לעולמו, וכי אביה מסר לה את הדירה והיא תופסת חזקה בה מאז.
עיקר טענות התובע
-
ביום 23.6.2015 רכש התובע דירת מגורים מכספו האישי והבלעדי לצורך השקעה מחברת XXXXX, בסכום של 1,845,000 ₪. את הדירה רשם התובע ע"ש בנו א'.
-
את התשלום הראשוני בסך 461,250 ₪ שילם התובע על ידי העברה בנקאית מחשבונו הפרטי ואילו היתרה בסך 1,383,000 שולמה באמצעות הלוואה/ משכנתא שנטלו התובע והבן יחד מבנק לאומי למשכנתאות. יחד עם זאת, החזרי ההלוואה החודשיים נעשו אך ורק מחשבונו של התובע.
-
על הדירה נרשמה הערת אזהרה בטאבו לטובת בנק לאומי וכן משכון ברשם המשכונות כנגד שני חייבים –א' – הבן, וח' – האב. הסיבה לכך הייתה שהבנק אישר את נטילת ההלוואה רק בתנאי שהתובע יהיה צד להלוואה שכן בעת הרכישה היה הבן חייל בן 21 ללא הכנסה. משיקולי מס נעשה הסכם רכישה על שם הבן בלבד והזכויות נרשמו על שמו.
-
מספר שנים לאחר הרכישה חלה הבן ולבסוף נפטר ביום 28.4.21 בן 28 שנים. עם פטירתו בוטלה יתרת ההלוואה והוסר השיעבוד בהתאם לפוליסת ביטוח המשכנתא.
-
כל הכספים שהושקעו במימון רכישת הדירה או שיפוצה שולמו מכספו האישי של התובע, מבלי שלאם ולמנוח היה חלק בזה. בנוסף נטען כי התובע היה זה שנשא בכל התשלומים הנלווים כגון ארנונה, חשמל, מים, ועד בית במשך שנים ועד לפטירת בנו. גם כל ההתנהלות מול המוסדות ומול בעלי המקצוע בשיפוץ נעשתה על ידי התובע ובמימונו.
-
לאור האמור ביקש התובע לדאוג לזכויותיו וזאת על ידי עריכת הסכם הלוואה עם בנו על מלוא סכום הרכישה. הסכם ההלוואה ומסמך ההתחייבות עליהם חתם המנוח מעידים כי הבעלות בדירה היא של התובע. חיזוק לאמור ניתן למצוא בעדותו של עו"ד XXX, שזומן מטעם ההגנה, והעיד כי המנוח הצהיר בפניו שהדירה שייכת לאביו התובע וחתם על המסמכים בפניו.
-
הרישום אינו משקף את הבעלות. המנוח ידע כי הדירה שייכת בפועל לאביו ועל סמך זה חתם על ההסכם כדי להבטיח את השקעתו של התובע. התובע הרים את הנטל לסתור את הרישום.
-
כסעד חלופי, ורק במקרה ותידחה טענתו של התובע למתן פסק דין הצהרתי על פיו הזכויות בדירה שייכות לו בלבד, טען התובע כי מכספי מכירת הדירה יש להשיב אליו את מלוא השקעתו המוכחת בדירה.
-
בכתב התביעה פורטו הסכומים שהשקיע התובע בקשר עם רכישת הדירה והשבחתה מכספו וכן מהלוואות שנטל לצורך כך, וטען כי יש להורות על השבת הסכומים ששולמו בסך 1,225,501 ₪.
-
לעניין מעמדה של הבת טען התובע כי אין לה כל מעמד בדירה וכי היא למעשה משיגה גבול ופולשת. העובדה שלאחר פטירת המנוח החזיקה הבת בדירה ואף שילמה הוצאות אחזקתה אינה מקנה לה זכויות בה. יורשי המנוח הם התובע והאם בלבד והמחלוקת ביניהם נוגעת להיקף העיזבון בלבד. לבת אין כל חלק בעיזבון ובהליכים הנוגעים לו.
-
חרף טענות הנתבעות כי הובטח לבת שהדירה תינתן לה, הן מצד המנוח והן מצד התובע, טענותיה אינן נסמכות על כל ראיה עובדתית או משפטית. אין בידי הנתבעות כל מסמך בכתב כגון צוואה, כתב התחייבות או מתנה, ואפילו הסתלקות מירושה המבסס את גרסתן. גם עדותו של עו"ד XXXX סתמה טענות אלה ואין זכר לעסקת מתנה בהסכם ההלוואה, וממילא מתנה או התחייבות לתת מתנה במקרקעין מחייבות מסמך בכתב, שכאמור אינו קיים בענייננו.
-
האב אינו מכחיש כי התכוון להסתלק מהעיזבון לטובת בתו, אך חזר בו לאחר סירובה של הבת לחתום על מסמכי המשכון. גם הבת הודתה בעדותה כי אביה חזר בו מכוונתו להסתלק מעיזבון המנוח. חרף טענות הבת לא הוגשה בקשה לביטול צו הירושה, ואף לא הוגש תצהיר הסתלקות מטעם האם לטובת הבת.
-
גם אם חתם התובע על תצהיר הסתלקות מטעמו, הרי שאין מחלוקת כי תצהיר שכזה לא הוגש לרשם לענייני ירושה, וממילא אין די בחתימה על תצהיר הסתלקות כדי להקים עילת תביעה.
-
אין להישמע לטענות בדבר תשלומים ששולמו לרכישת הדירה או עלויות נלוות לה של כל אחד אחר זולת התובע. ההון העצמי, תשלומי המשכנתא השוטפים ועלויות נוספות הקשורות עם הדירה, לרבות ריהוט, שולמו על ידי התובע שהגיש אסמכתאות לכך. המנוח היה נתמך על ידי אביו באופן מלא והטענות ששילם עבור רכישת הדירה או הוצאות הקשורות בדירה אינן נכונות ולא הוכחו.
-
באי כוחן של הנתבעות לא חקרו את התובע אודות הרכישה והמסמכים שצירף בעניין, כך שגרסתו למעשה לא הופרכה.
-
המנוח לא ערך צוואה, עובדה זו בשילוב עם חתימת המנוח על הסכם הלוואה מול אביו, מחזקת את הטענה שהמנוח ידע כי הדירה שייכת לאביו. על כך מתווספות ראיות על השקעות האב בדירה, וברור כי מטרת הסכם ההלוואה הייתה להבטיח את שווי הדירה לאב. בין המסמכים עליהם חתם המנוח היה כתב התחייבות (ת7) בו מצהיר המנוח, הלכה ולמעשה, כי הדירה שייכת לתובע, חרף הרישום. אומנם כתב ההתחייבות אינו חתום אך מעדותו של עו"ד XXXX עולה כי "...הכל נחתם, אין מצב שלא" (עמ' 47 ש' 17).
-
האם פעלה להרחיק את הבת מאביה, ולכאורה וויתרה לה על נכס שלא השקיעה בו ולו שקל אחד ובכך מנסה לצייר עצמה כאדם מוסרי וטוב לב, להבדיל מהתובע. כמו כן, היא יוצאת נשכרת נוכח הפער בין שווי הדירה וסילוק ההלוואה. הנתבעות אינן רשאיות לחזור בשם המנוח מהתחייבויותיו.
-
יש לקבוע כי הזכויות הקנייניות בדירה של התובע בלבד ורק לחילופין לקבוע כי התובע זכאי להשבת מלוא השקעותיו בדירה ואת היתרה ממכירתה לחלק בינו לבין האם.
-
הבת מבקשת להיות הבעלים הבלעדיים של הדירה שנרכשה מכספי התובע בלבד, ובו בזמן מכפישה את אביה. בצער החליט התובע שהוא אינו מעוניין לתת את הזכויות בקניינו לבתו ואין לכפות עליו לתת לה דבר.
-
ללא השקעת האב כלל לא היה נכס להיאבק עליו. אי השבת כספי ההלוואה מנוגדת למטרת ההסכם ופוגעת בזכויות התובע שעשה כל שנדרש כדי להבטיח את החוב כלפיו, לרבות משכון והסכם הלוואה.
עיקר טענות הנתבעת האם
-
התביעה מנוגדת לצו הירושה ולרצון בנם המנוח. התובע קיבל צו ירושה במרמה ובדרך של הצגת מצג כוזב והעלמת עובדות, ובסיוע עורכי דינו פועל בחוסר תום לב, בניגוד להתחייבותו לבנו המנוח ולהסכמות אליהן הגיע עם הנתבעות, ובמטרה להתעשר שלא כדין.
-
רצון המנוח היה כי אחותו, תקבל את כל זכויותיו בדירה כשהן נקיות מכל התחייבות, לרבות מצד התובע. רצון זה בא לידי ביטוי בהסכם ההלוואה בסעיפים 3.4 ו – 4.2 המנוסחים כך שהאחות פטורה מהחזר הלוואה לאב התובע במידה שהיא תהיה יורשת המנוח, ומגלמים את הסכמת האב לכך שביתו תזכה באותה מתנה לה זכה הבן, זאת כאשר ברור לכל הצדדים מצבו הסופני של הבן במועד החתימה. גם התובע ידע זאת ואף החל ביישום רצון זה, והכין באמצעות עורכי דינו את המסמכים הנדרשים, עד ש'שבר את הכלים'.
-
הסכם בין התובע למנוח נערך רק לאחר שנודע לתובע כי מצבו הרפואי של הבן סופני. אז פנה התובע לעו"ד XXXX לעריכת מסמך התחייבות והצהרה לפיה למרות הרישום הדירה שייכת לתובע, וכן הסכם הלוואה בו מתחייב המנוח להשיב לאביו סך של 1,850,000 ₪. ברור כי מסמך ההתחייבות וההצהרה על בעלות בדירה לא נחתמו על ידי המנוח שאילולא כן היה התובע מגיש אותם ולא מעלימם מביהמ"ש. היעדר חתימת הבן מחזקת את העובדה כי הזכויות בדירה שייכות היו למנוח בלבד.
-
התובע חשש כי לאחר שילך הבן לעולמו תגיע הדירה לידי צד ג' ולכן ערך הסכם הלוואה. למעשה מבקש התובע כי יראו אותו הרוכש האמיתי של הדירה ואת הסכם הרכישה משנת 2015 כחוזה למראית עין. לו היה התובע הרוכש האמיתי היה מסדיר זאת מול בנו כבר במועד הרכישה.
-
זאת ועוד החזר ההלוואה המפורט בהסכם אינו ריאלי (250 ₪ בחודש, כאשר המשמעות היא החזר במשך 616 שנים). ומחזק את הטענה כי מטרת ההסכם היא למנוע מצב שבו מישהו, זולת התובע והבת ייהנה מעיזבון המנוח, על כך העיד גם עו"ד XXXX שזומן לעדות על ידי הנתבעות.
-
ההון העצמי לרכישת הדירה ניתן למנוח על ידי האב במתנה גמורה. במועד הרכישה לא נחתם כל הסכם בין המנוח לתובע, או כל מסמך ממנו ניתן ללמוד כי הדירה נרשמה על שם הבן אך למעשה שייכת לתובע. התובע טען כי הדבר נעשה משיקולי מס אך לא הביא כל ראייה לכך שהיה מוטל עליו מס שונה באם הייתה נרשמת הדירה על שמו. בכל אופן התובע אינו יכול לצאת נשכר מפעולותיו הבלתי חוקיות שמטרתן לכאורה לחמוק מרשויות המס באמצעות רישום כוזב של זכויות במקרקעין.
-
כל סכום שהוציא התובע על הדירה היה במתנה לבנו. התובע ובנו היו בנתק מספר שנים וכצעד לפיוס סייע התובע, שהוא אדם אמיד מאוד, לבנו ברכישת הדירה. הוסכם ביניהם כי התובע ייתן לבנו את ההון העצמי כמתנה והבן יקח הלוואת משכנתא ליתרת התשלום, אותה יחזיר האב עד שהבן יוכל לעשות זאת בעצמו.
-
הבן המנוח נשא במחצית ההחזר החודשי של המשכנתא עד לגילוי המחלה והאב השלים את היתרה הנדרשת לכיסוי החודשי. מעת גילוי מחלת הסרטן נשא האב בתשלומים באופן מלא במתנה גמורה ולא כהלוואה. מוכחשת הזכות הנטענת וכן הטענה לחוב כספי של העיזבון כלפי התובע מכוח הלוואה.
-
התובע מטעה ומסתיר ביודעין עובדות מביהמ"ש. כך למשל העלים את העובדה שיתרת החוב בסך של 977,012 ₪ כוסתה על ידי חברת הביטוח. כמו כן, עד להגשת התביעה הסתיר מהנתבעות את הסכם ההלוואה ואת העובדה כי הגיש בקשה לצו ירושה ואת כוונתו להגיש תביעה. לתובע אין זכויות בדירת בנם המנוח זאת לאחר שאת המחצית שקיבל מכוח צו הירושה העניק לביתו במתנה.
-
התובע מנע במכוון ובמרמה את הסתלקותה של האם מחלקה בעזבון בנה לטובת הבת במטרה להתעשר שלא כדין, כשהוא מפר את התחייבותו המפורשת לפיה, בכפוף להסתלקותה יסתלק אף הוא מחלקו בעזבון. בעזרת עו"ד XXX הגיש בקשה לצו ירושה ובכך סיכל את התנאי המתלה בהסכם ההלוואה ומנע את הסתלקותה של האם והגשמת רצון המנוח והוא רישום הבת כיורשת יחידה, וכפועל יוצא מכך הזכויות בדירה היו שייכות לה.
-
עו"ד XXX הכחיש הכנת מסמכים לפגישה עם הבת ולא ידע להסביר מדוע דווקא הבת הייתה זו ששילמה את האגרה לבקשה לצו ירושה. רק לאחר שהקשה עליו ב"כ התובע בחקירה נגדית אישר עו"ד XXX כי כוונת התובע הייתה להסתלק מהעיזבון לטובת בתו.
-
התובע ידע כי הכתובת הרשומה על ההודעה ליורש איננה כתובתה של האם והודעה זו לא נמסרה לה והוא אף לא שיתף אותה כי בכוונתו להגיש בקשה לצו ירושת בנם. התובע חזר בו מההסכמות מול הנתבעות ומההסכמה לרישום הערת אזהרה לטובתו על זכויותיה של הבת מבלי להגיד לה.
-
התובע קיבל פיצוי כספי מהחברה הקבלנית בסך 85,300 ₪ בגין איחור במסירת הדירה ו"שכח" להזכיר זאת בתביעה. זאת ועוד התובע תיקן תביעתו להחזר של מלוא הסכום שנתן לבנו, אך למעשה הוא זכאי לכל היותר למחצית הסכום שעה שהוא עצמו יורש רק מחצית מהעיזבון.
-
יש לדחות את התביעה ולתקן את צו הירושה באופן כזה שהבת תהיה היורשת הבלעדית או בחלקים שווים עם התובע.
עיקר טענות הבת
-
התובע נמנע במכוון מלצרף את הבת כנתבעת, הגם שעניינה בתביעה ברור.
-
מטרת התובע להשתלט על זכויות הבן המנוח בדירה באמצעות הטעייה והעלמת עובדות.
-
התובע לא פנה לבת בקשר לתביעה, התובע הסתיר מהנתבעות את הסכם ההלוואה עליו החתים את בנו במרמה, והסתיר שהגיש בקשה לצו ירושה בשיתוף פעולה תרמיתי בינו לבין עו"ד XXX. רק עם קבלת התביעה נודע לנתבעות דבר קיומו של צו הירושה. הגשת הבקשה נעשתה במרמה והטעייה, בין היתר הצהירו כי מקום מושבו של המנוח היה XXXX אף שמקום מושבו היה XXXX. כמו כן הוגשה ללא אישור משלוח בדואר רשום או תצהיר, התובע הודה שאין אסמכתא לשיגור ההודעה ושלא ידע את כתובתה של האם.
-
התנהלות האב מעידה על כוונתו להעניק לבתו את הזכויות בדירה, אין חולק שהוא הפנה אותה לעורך דינו לצורך חתימה על קבלת הזכויות בעיזבון.
-
במרץ 2022 הגיעה הבת למשרד עו"ד XXX שהציג בפניה בקשה לצו ירושה בו מופיעה הבת כיורשת יחידה של המנוח. כן הוצג בפניה תצהיר הסתלקות חתום על ידי התובע, יפוי כוח והסכם משכון. לטענתה, היא העלתה בפני עו"ד XXX שהסיכום מול אביה היה רישום הערת אזהרה שתמנע את מכירת הדירה. לדבריה שילמה 1,500 ₪ לעו"ד XXX וביקשה שיערוך הסכם חדש הכולל הערת אזהרה לטובתה.
-
עו"ד XXX קיבל מהבת שכ"ט ויפוי כוח חתום, תצהיר הסתלקות חתום של התובע ואישור על תשלומי אגרות. היה עליו לזמן את האם ולהשלים את חתימתה על תצהיר הסתלקות לטובת הבת ולהגיש את הבקשה לצו ירושה בשמה. משלא עשה כן יש להורות על ביטולו של צו הירושה או תיקונו כך שיקבע כי הבת היא יורשת המנוח. לא תיגרם כל פגיעה לאיש עקב ביטול הצו, זולת התובע. מבוקש לקבוע כי צו הירושה בטל מעיקרו שכן הצו הינו תוצאה של התנהלות פגומה ושל תרמית.
-
באופן שבו הגיש התובע את הבקשה לצו ירושה פספסו הנתבעות את ההזדמנות להתנגד לצו, אך העלו טענותיהן במסגרת הליך זה ולבית המשפט סמכות להורות על תיקונו של הצו באופן שישקף את רצון המנוח ואת כוונת הצדדים כולם, לרבות התובע.
-
המנוח ביקש מאביו שלאחר פטירתו, ובהסכמת האם, יסתלקו ההורים מהעיזבון והדירה תימסר לבת. כחודשיים לאחר שהלך המנוח לעולמו קיבלה הבת את החזקה בדירה ואף השכירה אותה לתקופה ונהנתה מפירות ההשכרה. זאת ועוד, כיום הבת מתגוררת בדירה עם בעלה וילדיה. יש לקבוע כי הבת היא יורשת המנוח, ולמצער, יורשת בחלקים שווים עם התובע, שכן כאמור האם מוותרת על זכויותיה בדירה לטובת ביתה.
-
עוד לעניין מעמדה של הבת בדירה נטען כי התובע רשם את הבת כמבוטחת וכמוטבת בפוליסת ביטוח מבנה הדירה. רישומה של הבת כבעלת הזכויות בדירה לאחר פטירת המנוח מגשים את רצון המת.
-
המנוח, שרצונו היה שהזכויות בדירה יעברו לאחותו, סבר כי הסכם ההלוואה מסדיר את העברת הזכויות אליה לאחר פטירתו. התובע דאג שלא יימצא בידי הבן עותק מההסכם שכן לא ניתן להעלות על הדעת כי המנוח יסתיר את ההסכם מאחותו ואמו שהיו ביחסים קרובים והדוקים. עו"ד XXXX הכין כתב התחייבות שלא נחתם ע"י הבן, והתובע בחר להעלימו במטרה למנוע את השאלות לגביו.
-
המנוח הבהיר זאת גם בשיחות משותפות וגם ביום החתימה על ההסכם כי הוא רוצה שלאחותו יהיה בטחון כלכלי. כוונה זו באה לידי ביטוי גם בהתנהגות האב שנתן לבת את המפתחות לדירה לאחר פטירת הבן.
-
האב מושתק מלטעון לזכויות מלאות בדירה נוכח צו הירושה המאשר כי מחצית הזכויות שייכות לאם. לו רצה המנוח כי הזכויות בדירה יוענקו במלואן לאב היה מצווה זאת בצוואה ולא מסתפק בהסכם הלוואה. כמו כן האב לא זכאי לכספים שכן עם פטירת הבן נפרעה יתרת ההלוואה ע"י המבטחת.
-
הסכם ההלוואה בין המנוח לאב לא נחתם במועד רכישת הדירה באופן שיש בו להעיד על שימור הזכויות בדירה לאב, אלא רק בשנת 2018.
-
הבת טענה עוד כי למיטב ידיעתה השתכר אחיה המנוח מעבודות מלצרות והעביר לאב כספים להשתתפות בהחזרים החודשיים.
דיון והכרעה:
-
לאחר שמיעת הצדדים ובחינת הראיות שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי דין התביעה, ביחס לסעד ההצהרתי להידחות. ביחס לסעד הכספי דין התביעה להידחות בכפוף לכך שתוגש על ידי האם בקשת הסתלקות מעיזבון המנוח לרשם לענייני ירושה לטובת הבת. ככל ולא תוגש הבקשה אזי דין התביעה הכספית להתקבל.
-
טענת הנתבעות, ובפרט הנתבעת 2, בדבר העברת מלוא הזכויות בדירה לבת דינן דחייה.
הזכויות בדירה – חזקת המרשם
-
הוראתסעיף 125לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 )להלן: "חוק המקרקעין"), הקובעת כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".
-
בפסיקת בתי המשפט בעניין זה נפסק לא אחת כי "סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי הרישום ביחס למקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו ... הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, כך שהבעלים האמיתי של החלקה היה דווקא המנוח (ולא ביידס או לאלו), הוא נטל כבד מאוד" (ע"א 2576/03וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים(פורסם במאגרים, 21.2.07) בפס' 37).
-
התובע טוען כי הוא זה שמימן ונשא בכל התשלומים בגין הדירה. ברם, אין חולק, כי הדירה נרשמה מלכתחילה על שמו של הבן המנוח. בין אם הייתה זו מתנה לשם פיוסו של הבן המנוח ובין שהסיבה לרישום הדירה על שם הבן המנוח הייתה אחרת, הזכויות נרשמו על שמו של הבן המנוח בהתאם להסכם מכר שנחתם ישירות מול חברת הבנייה. התובע לא טען, לפחות לא בפה מלא, כי מדובר בהסכם למראית עין וככזה דינו בטלות (סעיף 13 לחוק החוזים). מכל מקום התובע לא עתר לבטלות הסכם המכר מכוחו נרשמו הזכויות על שם הבן המנוח.
-
בכתב התביעה ציין התובע כי רישום הזכויות בדירה על שם הבן המנוח היה "מטעמי מס ומשיקולים אישיים גרידא" (סעיף 15 לכתב התביעה הן המקורי והן המתוקן). התובע לא הסביר מהם אותם "שיקולים אישיים" שהביאו אותו לכך שהזכויות בדירה יירשמו על שם הבן המנוח, חרף העובדה, עליה אין חולק, כי התובע היה זה שנשא בעיקר מימון עלות רכישתה ואולי אף בכל המימון.
-
גם הטיעון כי הדבר נעשה מתוך "שיקולי מס" לא הובהר ולא הוכח. מכל מקום, ככל שהכוונה ברישום הזכויות על שם הבן המנוח הייתה לשם התחמקות מתשלום מס כדין, הרי שבוודאי אין מקום כי בית המשפט יאפשר רישום זכויות במקרקעין, על יסוד עסקה מלאכותית או מתנה מלאכותית שאינה משקפת באופן מהותי ואמיתי את הזכויות.
-
התובע יכול היה לעתור לביטול הסכם המכר במסגרת הליך כנגד חברת הבניה. התובע בחר שלא לעשות כן ולפיכך כל מה שיש בפני בית המשפט הוא עסקת מכר, שדווחה לרשויות המס כדין והסתיימה ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם הרוכש – הבן המנוח.
-
אין צורך לציין כי היעתרות לדרישת התובע כי הזכויות בדירה יירשמו על שמו, רק משום שהוא היה הגורם המממן, הוא פתח אין סופי למניפולציות חוזיות ולהתחמקות מתשלום מס אמת על עסקאות מקרקעין, בהן הרוכש המופיע בחוזה אינו בעל הזכויות בפועל, ורק לאחר תשלום מס מופחת ורישום הזכויות, מבקש "הרוכש האמיתי" להירשם כבעל הזכויות, וזאת לאחר ששולם מס מופחת על עסקת המכר.
-
לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי בנצרת וקבע: "במקרה בו תכנון המס הוא המטרה היחידה העומדת בבסיס העסקה או לכל הפחות המטרה המהותית היחידה הרי שמדובר בעסקה מלאכותית אשר נועדה לשם התחמקות לא לגיטימית מתשלום מס" (וע (נצ') 24989-09-18 פורסם במאגרים ביום 6.2.2020).
-
עובדה נוספת התומכת בגרסה כי רישום הזכויות בדירה על שם המנוח לא נעשה באופן פיקטיבי אלא כפועל יוצא של רצון הצדדים, היא כי בעת רכישת הדירה לא נעשה כל הסכם בין האב לבן המעיד כי הזכויות בדירה יהיו רק באופן "פורמאלי" על שם הבן בעוד שבפועל האב הוא זה שיהיה בעל הזכויות המהותי.
-
העסקה נחתמה עוד בשנת 2015. באותה עת היה הבן חייל בצבא סדיר. רק שלוש שנים מאוחר יותר ביום 25.11.2018 נחתם הסכם הלוואה בין האב לבן על פיו הכספים שהאב שילם עבור הדירה מהווים הלוואה ולא מתנה ועל הבן המנוח יהיה להחזירם, בנסיבות מסוימות, כפי שפורט בהסכם.
-
אציין את הברור מאליו: התובע טוען דבר והיפוכו. אילו מלכתחילה הרישום בדירה היה פורמאלי ולא מהותי מדוע יש צורך בהסכם הלוואה להחזרת הכספים? ומאידך, ככל שהתובע מסתמך על הסכם ההלוואה ותובע על פיו החזר כספי, כיצד הוא יכול לטעון כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לו, כאשר מיד בראשית הסכם ההלוואה, ב"הואיל" השני, נרשם כי הלווה (הבן המנוח) פנה למלווה (התובע) לקבלת הלוואה לצורך רכישת דירה ?
-
לטעמי, דווקא החתימה על הסכם הלוואה מלמד כי התובע ידע והבין כי הזכויות בדירה שייכות לבנו, הדירה נרשמה על שם הבן מלכתחילה ורישום זה לא השתנה. התובע יכול היה לבקש מהבן לחתום על הסכם מתנה על פיו הזכויות בדירה יעברו מהבן אליו, אך בחר שלא לעשות כן, ולא ניתן לכך כל הסבר. ייתכן שהבן המנוח לא הסכים לכך, וייתכן כי התובע חשש מעלויות המס הנלוות לעסקת מתנה מעין זו, ואולי גם חשש כי רשויות המס ייראו ברישום הזכויות על שם הבן בעת רכישת הדירה כעסקה פיקטיבית, מה שהיה מעמיד את התובע בסיכונים בלתי מבוטלים מול רשויות המס.
-
כך או כך, אין כל יסוד עובדתי או משפטי לעתירת התובע למתן פסק דין הצהרתי לרישום הזכויות על שמו, כאשר הטענה היחידה היא כי הוא מימן את רכישת הדירה.
-
בהקשר זה ייאמר כי הדעת נותנת שמימון רכישת הדירה על ידי התובע נעשתה כמתנה לבנו. אין מדובר באירוע חריג או יוצא דופן. בפסיקה נתגבשה חזקה הפוכה בדבר מתנה כאשר קיימים יחסי קירבה מיוחדים, במיוחד בין הורים לילדים, שאז חלה חזקת המתנה ומתהפכת חובת ההוכחה והיא תחול על הטוען שלא במתנה עסקינן. בעניין זה נקבע בע"א 3829/91 (מיום 10.2.94 פורסם במאגרים) כך:
"לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ...יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה ...".
-
הסכם ההלוואה, שבא לעולם 3 שנים לאחר שנחתם הסכם המכר והזכויות נרשמו על שם הבן המנוח, לא בא בחלל ריק ולא הגיע בתזמון מקרי. למרבה הצער הבן, חרף גילו הצעיר, חלה בסרטן ולמרות תקוות ברורות של המשפחה כי הוא יצליח להחלים, אין ספק כי ברקע עמד גם הסיכון כי המחלה תכריע את הבן.
-
אומנם עו"ד XXXX העיד כי זה לא היה "האישו" אם הבן חולה ועובדה זו לא היוותה את העילה לחתימה על הסכם ההלוואה (עמ' 53 ש' 28), אך בפועל נראה כי עובדה זו הייתה לה השפעה משמעותית, למצער, על המועד בו נחתם הסכם ההלוואה.
-
התובע, שחשש כי המתנה אותה העניק לבנו בדמות דירת מגורים בXXXX, עלולה בסופו של יום להגיע למי שהתובע לא התכוון לתת לה שום מתנה – אימו של המנוח (גרושתו של התובע). התובע ידע אל נכון כי הזכויות בדירה שייכות למנוח ורשומות על שם המנוח, הוא לא כפר בכך בשום נקודת זמן מאז רכישתה ועד פטירתו של המנוח, כשש שנים לאחר רכישת הדירה.
-
דווקא משום ידיעה זו בחר התובע להגן על השקעתו ולחתום עם המנוח על הסכם הלוואה, כך שבכל מקרה בו הבן יילך לעולמו לפני האב, תוחזר ההשקעה של האב בדירה בטרם חלוקת התמורה בין היורשים, אם יורשים על פי דין ואם יורשים על פי צוואה, זולת הסתייגות אחת בדבר זהות היורשים, עליה אעמוד בהמשך.
-
במסגרת עדותו של עו"ד XXXX הוגש לתיק מסמך שנשא כותרת "כתב התחייבות וויתור". על פי תוכנו של המסמך, הצהיר הבן המנוח כי הזכויות בדירה הרשומות על שמו הן למעשה זכויות השייכות לאביו התובע. הבן מתחייב ומצהיר כי חרף הרישום הוא מוותר ויתור מוחלט ומלא על זכויותיו בדירה לטובת אביו. המסמך סומן ת7.
-
כתב ההתחייבות שהוגש לתיק אינו חתום על ידי הבן המנוח וממילא הוא אינו מאושר על ידי עו"ד. למעשה מדובר במסמך ריק שייתכן והוכן לחתימה אך בפועל לא נחתם, ואם נחתם, הרי שמסמך חתום לא הוגש לתיק בית המשפט.
-
עדותו של עו"ד XXXX ביחס לכתב ההתחייבות וגם ביחס להסכם ההלוואה והסכם המשכון לא הצליחה להסיר את הערפל מעל אותו מסמך שלא נחתם ולא אומת. עוה"ד העיד כי הוא הוציא את המסמך כקובץ וורד מתוך דוא"ל שנשלח אליו על ידי המתמחה. לדוא"ל זה צורפו גם קבצי הסכם ההלוואה הודעת המשכון ויפוי כח בלתי חוזר.
-
עוד העיד עו"ד XXXX כי:
"מתמחה שלי שידפיס את הדברים לקראת הפגישה. שהיו שם לא רק הסכם הלוואה, הייתה שם... היה שם גם כתב התחייבות והודעת משכון. כתב ההתחייבות, עוד פעם, אני לא יודע... גם אם היית אומר לי עכשיו אם חתמו או לא חתמו על הסכם הלוואה אני לא זוכר, כלומר אני כן את ההשתלשלות לפני זה אבל מן הסתם..." (עמ' 46 ש' 36-38 עמ' 47 ש' 1-2). (ההדגשה שלי ר.א.).
-
אומנם בהמשך העיד עוה"ד XXXX כי "הכל נחתם, אין מצב שלא", אך בפועל, הסכם הלוואה חתום ישנו והודעת משכון חתומה ישנה, אך כתב התחייבות חתום אין.
-
ברי, כי בהיעדר חתימה על כתב ההתחייבות אין כל ערך ראייתי למסמך ובוודאי שלא ניתן לקבוע על בסיסו זכויות במקרקעין. מכל מקום, גם היה מסמך חתום בו מוותר המנוח על זכויותיו לטובת האב, הרי שהתובע לא פעל בהתאם לאותו מסמך, הקובע כי מהותית הזכויות בדירה שייכות לתובע, ולא דאג להעביר את הזכויות בדירה על שמו. ודוק: ייתכן והדבר לא נעשה כי המנוח כלל לא חתם על המסמך, וייתכן כי הדבר לא נעשה בשל רצונו של התובע להימנע מהעברת זכויות הגוררת אחריה דיווח לרשויות המס וייתכן גם חיובי מס משמעותיים. כך או אחרת, אין בכוחו של מסמך לא חתום זה, שהתובע כלל לא אזכר אותו בכתב התביעה, לסייע לתובע בתביעתו למתן פסק דין הצהרתי.
-
לאור האמור לעיל אני מורה כי התביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הזכויות בדירה שייכות לתובע נדחית. משנדחה סעד זה יש לפנות לסעד החלופי והוא החזר כספי לתובע על יסוד הסכם ההלוואה.
הסכם ההלוואה
-
כאמור ביום 25.11.18 נחתם הסכם הלוואה בין התובע לבן. על פי ההסכם הלווה התובע לבן סכום של 1,850,000 ₪ לצורך רכישת הדירה. ההחזרים החודשיים נקבעו על סך של 250 ₪. עוד נקבע בהסכם כי אם המלווה (התובע) ילך לעולמו לפני הלווה (הבן המנוח) כי אז מוחל המלווה על ההלוואה לבן והוא לא יידרש להחזירה. ברם, אם הבן הלווה ילך לעולמו לפני האב כי אז יורשיו מחויבים להשיב לאב את סכום ההלוואה, זולת אם היורשים יהיו המלווה עצמו ו/או הבת ובמקרה זה לא תוחזר ההלוואה ללווה.
-
שני הצדדים טענו טענות כנגד תוקפו של ההסכם מחד, ומאידך, נשענו עליו וניסו למצוא בו את מה שלא כתוב בו. התובע, כאמור, טען מצד אחד כי הזכויות בדירה במלואן שייכות לו. טענה זו מנוגדת לאמור בהסכם שקובע כי ההלוואה ניתנה לבן המנוח לטובת רכישת דירה. היינו, על פי ההסכם אין, ולא יכולות להיות, לתובע זכויות קניין בדירה להבדיל מזכות אובליגטורית לקבל בחזרה את השקעתו בדירה, בתנאים המפורטים בהסכם. מצד שני טען התובע כי זכותו להיפרע מההלוואה שניתנה על פי ההסכם, דהיינו, התובע נשען בתביעתו הכספית על האמור בהסכם ההלוואה.
-
הנתבעות טענו כי ההסכם נחתם בעת שהבן המנוח היה חולה ותוך ניצול חולשתו של הבן. עוד נטען כי ההסכם אינו אלא פיקציה שכן ההחזר החודשי שנקבע בו עומד על 250 ₪ לחודש בלבד, פועל יוצא מכך הוא כי יידרשו 616 שנים לצורך החזר ההלוואה וברור כי כוונת הצדדים לא הייתה כי ההלוואה תוחזר בפועל. בנוסף ציינו הנתבעות כי סכום ההלוואה בסך 1,850,000 ₪ מעולם לא הועמד על ידי המלווה ללווה וכי הסכום ששולם על ידי התובע בפועל נמוך בהרבה. בפרט, כאשר עם פטירתו של הבן המנוח סולקה המשכנתא במלואה.
-
חרף כל טענותיהן כנגד ההסכם, לא עתרו הנתבעות לביטולו של ההסכם ולא נטען על ידן כי יש לבטלו. למעשה, הנתבעות עצמן, בדומה לתובע, נשענות על ההסכם וטוענות כי יש ללמוד ממנו שכוונת הצדדים הייתה להעביר את הזכויות בדירה במלואן לבת.
-
מעדותו של עו"ד XXXX, עורך הסכם ההלוואה, עולה כי תכליתו של ההסכם הייתה פשוטה: להגן על ההלוואה שניתנה על ידי האב לטובת הבן לצורך רכישת הדירה.
"מה שהוא שילם, מה שהוא... עזוב, עוד פעם, אני ניסיתי להיזכר בעניין הלוואה הרי זה... אני לא בטוח שההלוואה ניתנה הרי בנקודה הזאת בסוף כי מן הסתם הוא שילם, הוא שילם על הדירה. כלומר כל ההתנהלות ממה שראיתי במיילים זה גם האישור, התשלומים, יעמוד בזה, לא יעמוד, כלומר מבחינת האבא. אני חושב שגם הבן לקח משכנתא לדעתי אבל אני לא זוכר. עכשיו לגבי הלוואה, אז בעצם העיקרון אומר שאם למעשה האבא נפטר במצב רגיל, כלומר, שככה צריך להיות שהאבא נפטר לפני בנו אז למעשה הוא מוחל על ההלוואה ולא צריך לשלמה. אבל היה וזה הפוך אז הוא בעצם כן רוצה להגן על ההלוואה וזה תלוי גם מי ירש, אם אני לא טועה משהו עם... עם... עם ביתו האחרת. וזהו, זה, זה, זה הקונספט של הדברים, כלומר שיש בעצם חוב, כן אמירה לגבי תשלום דרמטי שכן שולם עבור הדירה והסדרה של הדבר הזה לאיזשהו, אם זה, אני חושב שהייתה גם התייחסות אולי לאיזה, אולי לבת זוג עתידית ש... שאולי תהיה של הבן או כל דבר אחר שזה..."
(עמ' 48 ש' 1-13)
-
לא מצאתי כל עילה שבדין לביטול ההסכם. אכן, ההסכם נחתם בעת שהבן המנוח כבר היה חולה במחלת הסרטן, אך כפי שהעיד עו"ד XXXX הבן היה "בחור דעתן, הוא קורא, הוא עושה" (עמ' 52 ש' 19). עוד העיד עו"ד XXXX כי לא ניתן היה לראות או לדעת שהבן חולה והדבר כלל לא עלה בפגישה עצמה (עמ' 58 ש' 28-32). במילים אחרות, לא הוכח בפני כי הבן לא ידע על מה הוא חותם או כי היה במצוקה בעת החתימה. זאת ועוד, ההסכם עצמו משקף את המציאות כהווייתה. מציאות בה האב השקיע סכומי כסף גדולים ומשמעותיים בדירה, שאינה רשומה על שמו אלא על שם בנו, והוא מבקש להבטיח כי הכספים שהושקעו על ידו יוחזרו במקרה שחלילה הבן ילך לעולמו לפניו.
-
אין לי ספק כי אילו הבן לא היה חולה הסכם זה לא היה בא לעולם. אבל עובדה זו אינה פוגעת כהוא זה בתוקפו של ההסכם ובעובדה כי הצדדים לו, התובע והבן המנוח, ידעו היטב על מה הם חותמים ומה משמעותו של ההסכם.
-
אציין, כי טענת הנתבעות כי ההסכם מלמד שרצון הצדדים היה כי הזכויות בדירה יועברו במלואן לבת, במקרה בו הבן ילך לעולמו, היא טענה שלא ניתן לקבלה. אין בלשון ההסכם כל הוראה המורה להעביר את הזכויות בדירה לבת. למעשה, ההסכם עצמו אינו דן כלל בזכויות בדירה. ההסכם דן אך ורק בהלוואה כספית, בתנאים להחזרתה של ההלוואה, ובפרט במקרה בו המלווה או הלווה ילכו לעולמם בטרם שולמה ההלוואה. הא ותו לא.
-
טענת הנתבעות כי ההסכם מעיד כי הייתה כוונה של התובע כמו גם של האם להסתלק מירושת בנם לטובת בתם, אינה מועילה אף היא. התובע כלל לא הכחיש כי כוונה מאין זו הייתה, אלא שבהמשך התובע חזר בו מכוונתו, לטענתו לאור התנהגותה של בתו כלפיו, ומכל מקום אין חולק כי לא הוגש תצהיר הסתלקות של התובע לרשם לענייני ירושה. הצדדים היו חלוקים אם בכלל נחתם תצהיר הסתלקות, ברם, לדידי אין הדבר משנה את העיקר והוא כי תצהיר הסתלקות לא הוגש, ומשכך, בין אם נחתם התצהיר ובין אם לאו, לתובע זכות מלאה לחזור בו מכוונתו להסתלק מירושת בנו כל עוד לא ניתן צו הירושה.
-
בהקשר זה ייאמר כי גם האם לא חתמה עד היום על תצהיר הסתלקות לטובת הבת. הסיבה לכך אינה ברורה שכן האם הצהירה כי אין לה שום בעיה לחתום על תצהיר הסתלקות לטובת הבת (עמ' 25 ש' 11-15).
צו הירושה
95.הנתבעות הקדישו חלקים נרחבים מטענותיהן לנסיבות הוצאת צו הירושה של המנוח. לשיטתן התובע פעל בדרכי מרמה וכחש, חזר בו מהסכמות ומהבטחות הן לבן המנוח הן לבת והן להאם. עוד נטען כי עו"ד XXX, ב"כ התובע, שיתף פעולה עם התובע לצורך הוצאת צו ירושה, מבלי שהנתבעות ידעו כי הוגשה בקשה למתן צו. בנוסף נטען, כי הנתבעות לא ידעו על הכוונה להגיש בקשה למתן צו הירושה בדרך בה הוגשה. הנתבעות טענו כי כתובתה של האם בהודעה ליורש, שנשלחה אליה, הייתה שגויה במכוון והיא לא קיבלה אותה. בנוסף נטען כי הבקשה הוגשה לרשם לענייניי ירושה בנצרת למרות שמקום מושבו של המנוח היה בXXXX.
95.חרף כל טענותיהן הנתבעות לא פנו מעולם לרשם לענייני ירושה בבקשה לביטול הצו. טענתן כי יש בסמכותו של בית המשפט לבטל או לתקן צו ירושה בהליך אגבי באמצעות תביעה לפסק דין הצהרתי וחלופין תביעה כספית, אין לה כל יסוד ובסיס. טענות הנתבעות כי יש לתקן את צו הירושה באופן שהבת תהיה היורשת היחידה וזאת על בסיס כוונות הצדדים ורצון המנוח אינה יכולה להתקבל. הדרך להורשה קבועה בחוק הירושה. המנוח לא הותיר אחריו צוואה על כן יורשיו הם יורשים על פי דין, על פי סדר היורשים שנקבע בחוק. כל "כוונה" או "הסכמה" אחרת אינן מועילות ואינן יכולות להוות תחליף צוואה. משכך הבקשה לתיקון צו ירושה או ביטולו, הליך שאינו תלוי ואינו עומד בפני בית המשפט במסגרת הליך, זה דינה להידחות.
96.הנתבעות טענו כי התובע פעל בדרכי עורמה בבקשתו להוצאת צו ירושה ובכך מנע מהאם את האפשרות להסתלק מעיזבונו של המנוח. טענה זו אין בה כל ממש, ולו מהטעם כי גם כיום, וכל עוד לא חולק העיזבון, פתוחה בפני האם הדרך להגיש בקשה לרשם לענייני ירושה להסתלק מחלקה בעיזבון לטובת בתה – אחותו של המנוח וזאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
-
הסתלקות האם מעיזבון בנה לטובת הבת היא עניין מהותי כפי שיבואר בהמשך. בשלב זה ניתן לקבוע כי כל עוד לא חולק העיזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק, להסתלק מהעיזבון. בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק נקבע כי הסתלקות יכולה להיות, בין היתר לטובת אחיו של המוריש.
-
מאחר והאם לא פנתה לרשם לענייני ירושה ממילא לא הועברה לבית המשפט כל פניה מטעם הרשם, ועל כן הדרך הנכונה והיחידה על פיה יכולה האם להסתלק מחלקה בעיזבון הבן לטובת הבת היא באמצעות פניה לרשם לענייני ירושה והגשת בקשה עם תצהיר הסתלקות.
התנאי הרלוונטי בהסכם ההלוואה
-
כאמור לעיל הסכם ההלוואה כולל שני סעיפים המתייחסים למקרה בו אחד מהצדדים להסכם ילך לעולמו בטרם הושבה ההלוואה. אציין כי מאחר ומדובר בהלוואה שלא ניתן להשיבה במחזור חיים של בן אדם, כאמור לעיל נדרשים 616 שנים להשיבה, היה ברור כי אין מדובר בסעיפים תאורטיים אלא בסעיפים שברור כי יתקיימו בפועל ביום מן הימים, ומתוך הנחה שאין כוונה אמיתית שההלוואה תושב. הסעיף הרלוונטי הוא זה המתייחס לפטירתו של הבן (הלווה) לפני האב (המלווה). לאור חשיבותו יובא הסעיף (שמספרו 4.2) כלשונו:
"במקרה פטירת הבן הלווה, מכל סיבה שהיא, בטרם יפרע את מלוא ההלוואה לאבא המלווה, אזי יורשיו של הבן הלווה יהיו מחוייבים להחזיר לאבא המלווה את המלוא סכום ההלוואה, אלא למעט אם היורשים יהיו אחות הלווה, הבת XXX ו/או המלווה. האמור בסעיף זה יחול על כל צד ג' אחר שיירש את עיזבון הבן הלווה על פי דין או צוואה כגון אישה, בת זוג, ידוע בציבור או כל צד ג' אחר".
-
על פי ניסוחו הפשוט של הסעיף נקבע כי במקרה שהאב ו/או האחות הבת יהיו יורשיו של המנוח, אזי ממילא לא יהיה צורך בהחזר הלוואה לאב. ההסכם אינו מבאר ואינו מפרש מה קורה באם האב הוא יורש ביחד עם יורש צד שלישי. האם במקרה כזה יש צורך בהחזר יחסי של ההלוואה בהתאם לחלקו של היורש צד ג' ? מאידך ניתן לטעון כי על פי ניסוחו של הסעיף הכולל את הביטוי "ו/או", די בכך שאחד מהיורשים הפטורים מהחזר ההלוואה הוא יורש על מנת שלא יהיה צורך להחזיר כלל את ההלוואה.
-
עו"ד XXXX נשאל על כך, אך תשובה ברורה ביחס לכוונת הצדדים לא ניתנה. אלו הדברים שנמסרו בעדות:
כב' השופט:אז... אז ההלוואה לא צריך להחזיר אותה, שיש בזה היגיון כי...
ת: (לא ברור) אני יכול לקרוא אם תרצה, אבל כן.
כב' השופט:יש בזה היגיון שהוא לא משלם לעצמו, כאילו, נכון.
ת:כן, אוקיי.
כב' השופט:אבל אין שם התייחסות למקרה או אין שמה, אני לפחות לא ראיתי
התייחסות שבו האבא יורש עם עוד מישהו. אם אבא יורש עם עוד מישהו אז נשאלת השאלה, האם עכשיו צריך להחזיר מתוך ההלוואה את הכל, או רק חצי או...
ת:עם האחות אולי משהו לא?
כב' השופט:כן, עם האחות, כן, אז...
ת:לא, אז כן יש אפשרות.
כב' השופט:לא, אבל אין... לא ברור כמה צריך להחזיר מתוך הלוואה במקרה כזה
שגם האחות יורשת את ה...או גם אם מישהו אחר, לא דווקא אחות.
ת:אני... זה לא עכשיו מזיכרון לענות לך, אם תרצה אני אקרא ואנסה להבין, אין לי, אני לא...
(עמ' 54 ש' 39 עמ' 55 ש' 1-13)
-
אציין כי השאלה כלל לא הייתה נשאלת אילו היורשים היו התובע והבת. במקרה כזה ברור כי לא היה צורך להחזיר את ההלוואה וזאת על פי לשון ההסכם עצמו. מניסוח הסעיף עולה כי האב לא חשש שבתו תהיה היורשת של הבן. יש להניח כי היחסים בין האב לבתו היו אז טובים יותר וייתכן שהייתה זו דרישתו של הבן שרצה לדאוג לאחותו. מכל מקום ברור כי ההסכם לא בא להגן על התובע מפני מצב בו הבת תירש את אחיה, אלא מפני כל צד ג' אחר, לרבות האם.
-
האם חזרה והצהירה כי היא נכונה ומתכוונת להסתלק מחלקה בעיזבון הבן לטובת הבת. כפי שהובהר בפירוט לעיל, הסתלקות כזו אפשרית גם כיום, הן מבחינת התזמון כאשר העיזבון טרם חולק, והן מבחינת זהות היורש שלטובתו מסתלקים, אחותו של המנוח.
-
ככל שתפעל האם בהתאם להצהרתה (עמ' 25 ש' 15) ותסתלק מחלקה בעיזבון לטובת הבת, הרי שממילא היא לא תהיה היורשת, ובהתאם לחוק רואים אותה כאילו לא הייתה יורשת מלכתחילה. במקרה בו תוגש בקשת הסתלקות לרשם לענייני ירושה, כפי שהוצהר על ידי האם כי בכוונתה לעשות, אזי היורשים יהיו התובע עצמו והבת, ואו אז בהתאם לסעיף 4.2 להסכם ההלוואה פטורים יהיו היורשים מהחזר ההלוואה.
-
אומר שוב את הברור מאליו: בעת עריכת ההסכם לא חשש האב כי בתו תזכה בירושת אחיה. הסכם ההלוואה לא מגן עליו מפני מצב בו הבת תהיה יורשת. למעשה, האב עצמו הודה ביושר ובכנות כי בכוונתו הייתה להסתלק גם בעצמו מעיזבון הבן לטובת הבת. כוונה זו לא יצאה מהכח אל הפועל, בשל השבר ביחסים, אך עובדה זו אינה יכולה למנוע מהאם להסתלק לטובת בתה. והיא בוודאי אינה יכולה לאפשר לאב לסטות מהוראות ההסכם, אותו הסכם שעל הוראותיו הוא נשען בתביעתו.
סוף דבר
-
הסעד למתן פסק דין הצהרתי על פיו הזכויות בדירת המגורים שייכות לתובע בלבד נדחה.
-
הסעד לענין החזר ההלוואה לתובע, נדחה, בכפוף לכך שהנתבעת 1 תגיש בקשה מלווה בתצהיר הסתלקות מעיזבון הבן המנוח לטובת הנתבעת 2 וזאת בתוך 30 יום.
-
ככל שלא תוגש בקשת הסתלקות והעיזבון יחולק בפועל בהתאם לזהות היורשים על פי הצו הנוכחי – היינו התובע והנתבעת 1 – כי אז ישולם לתובע מתוך התמורה שתתקבל מכספי מכר הדירה הסך של 1,225,501 ₪ כשהם צמודים למדד ונושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.4.21, והיתרה תחולק בחלקים שווים בין היורשים.
-
בנסיבות העניין ומאחר ושני הצדדים עתרו לסעדים המנוגדים לתוצאה הסופית וכאשר הנתבעות לא פעלו לשינוי זהות היורשים באמצעות הסתלקות האם לטובת הבת, על אף שלא הייתה מניעה לכך, אינני עושה צו להוצאות.
-
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.
ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ד, 30 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
