טבאג'א נ' צוות אדיר חברה לגביה וגרירה בע"מ ואח'

לפנינו תביעתה של גב' עולא טבאג'א (להלן: "התובעת"), כנגד חברת צוות אדיר לגביה וגרירה בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "החברה") וכנגד מר ואאיל שלבי (להלן: "הנתבע 2"). התביעה עניינה, תשלום שכר מולן; תשלום פיצויי הלנת שכר; תשלום חלף הודעה מוקדמת; תשלום פיצויי פיטורין, פיצויי הלנת פיטורין ותשלום פיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

קודם לדיון בטענות אלו, נדרש, במסגרת פסק הדין, לשאלת האם בין התובעת לנתבעת 1 התקיימו יחסי עובד מעסיק – שהם המקור הנורמטיבי לזכויות הנתבעות על ידי הנתבעת.

לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך, נערך דיון מוקדם לפני כב' הרשמת אימאן נסראלדין. לאחר מכן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. ביום 06/02/2023 נערך דיון הוכחות בהליך, שבמסגרתו העידה התובעת מטעמה, גב' עולא טבאג'א. ביום 16/07/2023 התקיים דיון נוסף שבמסגרתו העיד מטעם הנתבעים מר' ואאיל שלבי, הנתבע 2. לאחר הדיון הוגשו סיכמו באי-כוח הצדדים בכתב, וההליך הופנה למתן הכרעה.

להלן עיקר העובדות הצריכות לענייננו:

התובעת והנתבע 2 נישאו זה לזו ביום 16/06/2004. ביום 14/11/2007 התגרשו בני הזוג בבית הדין השרעי בעכו, כאשר לטענת הנתבע 2 הגירושין היו למראית עין בלבד וזאת עקב הימצאותו בהליכי חדלות פירעון. בני הזוג חזרו לגור יחד וניהלו חיים משותפים, כאשר רק לאחרונה ועקב סכסוך משפחתי הם נפרדו שוב.

בין הצדדים התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין השרעי.

ביום 30/11/2015, בני הזוג החליטו להקים ולייסד את הנתבעת 1, חברה שעוסקת בשירותי גרירה ותפיסת כלי רכב בתיקי הוצאה לפועל, אשר נפתחה ונרשמה על שם ובבעלות התובעת כבעלת מניות יחידה בחברה.

עם סיום הליכי חדלות הפירעון בהם היה שרוי הנתבע 2 וההגבלות שהוטלו מכוחה, חתמו בני הזוג ביום 29/02/2016 על הסכם מכר ללא תמורה להעברת מלוא מניות החברה מהתובעת לנתבע 2. בנוסף, ביום 09/03/2016 חתמה התובעת בפני רואה חשבון על שטר העברת המניות.

ביום 15/06/2020 דיווחה התובעת לרשם החברות על העברת המניות בחברה על שמו של הנתבע 2.

לטענת התובעת, היא הועסקה בנתבעת 1 מיום 01/01/2016 ועד ליום 31/07/2019, היום שבו הפסיקה החברה להנפיק לה תלושי שכר, כמשתקף מתלושי השכר שהוצאו על ידי רואה החשבון של הנתבעים מר' זאהי דיב (להלן: "רואה החשבון"). מנגד, לטענת הנתבעים, התובעת הוציאה לעצמה תלושי שכר פיקטיביים למראית עין בלבד ללא שהתובעת מלאה כל תפקיד בחברה.

עיקר טענות הצדדים:

התובעת טוענת, כי מאחר שהנתבע 2 לא יכול היה להיות רשום כמייסד, בעל מניות ודירקטור של החברה עקב הימצאותו בהליכי חדלות פירעון, נרשמה התובעת לבקשתו של הנתבע 2 כבעלת מניות וכן מונתה כדירקטורית בנתבעת 1. בתצהירה תיארה התובעת את עבודתה בנתבעת 1, כך שהיא כיהנה כדירקטורית והן כעובדת שכירה. בהיותה עובדת שכירה, ביצעה התובעת עבודות מנהלה וכן ליוותה את בעלה בתפיסת רכבי ליסינג.

התובעת טוענת כי במשך כל שנות הפעילות של הנתבעת 1 ניהל הנתבע 2 את החברה כאילו מדובר בעסק פרטי שלו שאיננו כלל חברה בע"מ, הוא שימש בה כבעל שליטה בפועל של הנתבעת 1, ניהל את החברה, עמד בקשר עם לקוחותיה, גבה כספים, שילם עבור שירותי רואה החשבון ושלט בכל ענייני הפקדת השיקים בחשבון הבנק של החברה.

התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת העסקתה לא קיבלה הודעה על תנאי העסקתה כנדרש וכמתחייב על פי הדין, לא קיבלה הודעה מוקדמת לפני סיום העסקתה ולא זומנה לשימוע לפני פיטוריה. בנוסף, טוענת התובעת כי סיום העסקתה בנתבעת 1 היה בדין מפוטרת עקב הרעת תנאים מוחשית ועקב התנהלות פוגענית ומזלזלת מצד הנתבעים, אשר הותירו אותה ללא תשלום שכר במשך 4 חודשי עבודה. בעקבות סיום העסקתה של התובעת בדין מפוטרת כנטען על ידה, היא טוענת לזכאות לקבלת פיצויים בגין רכיבי התביעה הבאים:

11.1. שכר מולן בסך 36,000 ₪.

11.2. פיצויי הלנת שכר בסך של 50,000 ₪.

11.3. פיצויי פיטורים בסך של 34,482 ₪.

11.4. פיצויי הלנת פיצויי פיטורין בסך של 107,352 ₪.

11.5. הפרשות לפנסיה חובה בסך של 69,985 ₪.

11.6. פיצויי חלף הודעה מוקדמת בסך של 9,623 ₪.

11.7. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה – בדיון שהתקיים ביום 21/02/2021, ב"כ התובעת חזר בו מרכיב תביעה זה.

לטענת התובעת, הנתבע 2 עשה שימוש פסול במסך ההתאגדות של הנתבעת 1 אשר נמצאת בבעלותו הבלעדית, כדי להתחמק מקיום חובותיו כמעסיק של התובעת, ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבו באופן אישי לכל חובות הנתבעת 1 כלפיה.

הנתבעים טוענים כי ביום 01/01/2016 החלה התובעת להנפיק לעצמה תלושי שכר וזאת בהיותה בעלת מלוא המניות של החברה. בנוסף, לטענת הנתבעים, לתובעת לא היה כל תפקיד בפועל בחברה, מאחר ומדובר בעבודה שכל כולה ביצוע עיקולים ותפיסת רכבים אשר מבוצעת על ידי הנתבע 2 בעצמו.

לטענת הנתבעים כי על אף החתימה על הסכם להעברת המניות בחברה, אולם בפועל הרישום לא שונה, והתובעת המשיכה להוות בעלת החברה ובעלת מלוא המניות וניהלה את החברה כדירקטורית בה.

עוד טוענים הנתבעים, כי לאור ריבוי המחלוקות והסכסוכים המשפחתיים שנתגלעו בין התובעת לנתבע 2, החלה התובעת במסע נקמה שכל מטרתו לפגוע בנתבע 2 בו ובעסקיו בכל מיני דרכים. כך למשל, ביום 18/09/2019, מתוך מניע של נקמה בנתבע 2 ובניהול עסקיו, ערכה התובעת פרוטוקול של האסיפה הכללית לחברה בקשר לנושא "הרכב החתימה המחייב בבנק מזרחי טפחות", והחליטה להוסיף את שמה בתור מורשית חתימה נוספת ומחייבת. בנוסף, במכתבה של התובעת שנשלח לנתבע 2 מיום 02/10/2019, הודיעה התובעת לנתבע 2 על כוונתה לפרק את החברה במידה ולא תתקבל ממנו הצעה עניינית כדי להעביר לו את החברה.

לטענת הנתבעים, רק בעקבות פתיחת הליכים משפטיים כנגד התובעת למתן פסק דין הצהרתי בעניין הבעלות שלו על החברה במסגרת הליך תלה"מ 25743-06-20 בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נאלצה להעביר הודעה לרשם החברות על העברת השליטה והבעלות בנתבעת 1 לידי הנתבע 2.

יריעת המחלוקת

גרעינה של המחלוקת הנתונה להכרעה סבה אחר השאלה - אם התובעת הייתה עובדת בנתבעת 1 או בעלת מלוא המניות בחברה בלבד, אשר מעשיה ופועלה בחברה נבעו ממעמדה כבעלת מניות ודירקטורית. בדרך הילוכנו אפוא, נידרש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ככל שניתן לחלץ מסקנה מתוך מארג הראיות והעדויות שקיבלו ביטוי בהליך דנא.

ככל שהמסקנה תהא, כי התובעת הייתה עובדת שכירה בנוסף למעמדה כבעלת מניות, כי אז נידרש לבחון את המחלוקת בשאלת סיום יחסי העבודה בין הצדדים. האם התובעת פוטרה, התפטרה או שמא הוסכם בין הצדדים על פיטוריה ולנגזרת המתפרשת, בנסיבות העניין. אחרת, ככל שהמסקנה תהא, כי התובעת לא הייתה עובדת שכירה בנוסף למעמדה כבעלת מניות, כי אז אין להידרש לבחינת הזכויות הסוציאליות שאותן מבקשת התובעת לקבל אשר מקורן מקיום יחסי עובד מעסיק.

המסגרת הנורמטיבית

בפסקי דין רבים נדונה שאלת מעמדו של בעל מניות או דירקטור כמי שחלים עליו יחסי עובד-מעסיק אל מול החברה בה הוא מכהן כבעלים של החברה או כדירקטור בה. בהקשר זה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי הנחת היסוד שבין בעל מניות או דירקטוריון לבין החברה היא כי לא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק:

"נקודת המוצא היא, שיחסים בין חברה ששניים הם בעלי המניות בה והשניים הם מנהלי החברה - אינם יחסי עובד-מעביד, אלא יחסים שבין חברה למנהליה או יחסים שבין חברה לבין בעלי המניות." (ראו: דב"ע לה/73-3 יעקב גיסון נ' חברת בית הספר אריאל בע"מ פד"ע ז 293 (1976).

בדב"ע לד/60-3 עזבון בלה ורי המנוח נ' ליאורווי בע"מ פד"ע ו 10 (1974) (להלן: "עניין עזבון בלה ורי"), התייחס בית הדין הארצי לסוגיה שבה לבעל המניות או הדירקטוריון יכולה להיות "כובע שני" שבו הוא נחשב גם לעובד שכיר באותה החברה:

"לית מאן דפליג שהיחסים בין שניים – בין תאגיד לבין פרט – יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד, ויחסים חוזיים שהם יחסי עובד-מעביד. כך יכול ויתקיימו יחסי עובד-מעביד בין פרט לבין חברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות בחברה או "מנהל" בה.

יחסים מקבילים מכגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים."

בפסיקה נמנו מבחנים רבים לזיהוי עובד. אולם במקרה הנוכחי המבחן המרכזי לזיהוי יחסי עובד-מעסיק היא שאלת המטרה העיקרית של ההתקשרות בין בעלי הדין, רלוונטי לעניינו את שנפסקבעניין עזבון בלה ורי:

"ביסודם של יחסי עובד-מעביד מונחת התקשרות חוזית, עת המטרה העיקרית של ההתקשרות היא ביצוע עבודה. ביצוע העבודה צריך שיהא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת ( צ' בר-ניב, דיני עבודה, ב"סדרי שלטון ומשפט", ע' 494).

כך למשל, אין התקשרות בין שניים לשם הקמת שותפות שמפעלה תהיה נגריה, מביאה, כשלעצמה, ליחסי עובד-מעביד בין השותפות לבין כל אחד מהשותפים, אף אם כל אחד מהשניים יעבוד בנגריה; המטרה העיקרית של ההתקשרות היא ניהול 'מפעל' משותף, והעבודה רק נלווית לאותה מטרה..."

בית המשפט העליון בע"א 85/86 ישראל וצביה דננברג נ' שרה ואליעזר וולף פד"י מב (3) 465, 471 (1988) פסק כדלקמן:

"הגבול בין חבר בתאגיד, העובד בתאגיד בתוקף היותו חבר (או"בעל שליטה"), לבין חבר, העובד בתאגיד כ"עובד" והכנסתו היא "משכורת", הינו לעתים דק וגמיש, ומבחנים שונים משמשים כאמצעי עזר לסייע לשופט להכריע בעניין. כך ישאל עצמו בית המשפט, בין היתר: מבחן מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר חתמו על הסכם העבודה? האם החבר-העובד סר למרות ה"מעביד"? האם שכרו עומד בפרופורציה לתפקידו ולערך הריאלי של עבודתו בשוק העבודה?

...

נקודת המוצא היא, כי חבר בתאגיד ובעיקר חבר הממלא תפקיד של מנהל - אינו בגדר "עובד", ויש צורך בנסיבות ובראיות מיוחדות כדי לבסס טענה הפוכה."

בבג"ץ 4295/95 אהרן דב קמחי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נב(5) 773 (1998), נקבע על ידי כבוד השופט מצא, כי השאלה שיש לדון בה היא "אפשרות ההבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות המתקיימות בינו לבין החברה". עוד ציין כבוד השופט מצא, כי התחקות אחר כוונת הצדדים תסייע בגיבוש ההכרעה בעניין זה.

בעב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף פד"ע לד 97 (1999), נקבעה ההלכה (להלן: "הלכת גורסקופף"), אשר יפה גם בענייננו. כבוד הנשיא סטיב אדלר גיבש מבחני עזר לצורך קביעה אם בעל חברה הוא גם עובד:

• היכולת להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כבעל מניות (או דירקטור); "האם ניתן להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה"?

• האותנטיות של ההתקשרות הנוספת; "האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה"?

• האותנטיות של תשלום השכר, האם לתשלומים שהועברו לו היה אופי של שכר והאם התמורה הייתה בעד עבודה; "האם ניתן לקבוע מה היה "שכרו" של האדם כ"עובד""?

  (לעניין זה ראו, לדוגמה, עב"ל (ארצי) 24952-10-17 נפתלי גיורא נ' המוסד לביטוח לאומי (18.6.2018); ע"ע (ארצי) 242/09 ויוריטה בע"מ נ' יוסף רז (31.5.2012).)

   

  דיון והכרעה:

   

  קיומם של יחסי עובד – מעסיק בין הצדדים:

   

נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, כלל החומר שבתיק ולאור המבחנים שהותוו בהלכה הפסוקה, נחה דעתנו כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ועל כן דין התביעה להידחות.

בטרם נצלול לעובי הקורה ונבחן את עניינה של התובעת בהתאם למבחנים שתוארו לעיל, יש להעיר כי עניינה נבדל ממצב רגיל של עובד המחזיק בכובע נוסף של דירקטור ובעל מניות, באופן המחייב החלה מחמירה יותר של המבחנים לעיל. שכן - הנתבעת 1 אינה חברה רגילה אלא חברת מעטים משפחתית, אשר מייסדיה היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (בני זוג – ידועים בציבור).

התובעת בתצהירה הצהירה שלאחר הגירושין חזרה לגור יחד עם הנתבע 2 והם התנהלו כבני זוג עד שנת 2018 והביאו לעולם עוד שני ילדים. כך גם עולה מעדותה:

" ש: עכשיו תגידי לי, את והנתבע 2 ואאיל שלבי, הייתם נשואים, נכון?

ת: היינו נישואים, וחיינו כידועים בציבור אחר כך.

ש: הבנתי אותך. עכשיו בואי תגידי לי, מתי התגרשתם?

ת: ב-2007.

ש: ב 2007. ומתי חזרתם להיות ביחד?

ת: ב-2008.

ש: ב-2008. אחרי שנה חזרתם להיות ביחד.

ת: כן

ש: והבאתם לעולם עוד שני ילדים, נכון?

ת: נכון."

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 2, שורות 2-11)

בית הדין הארצי עסק בסוגית קיומם של יחסי עבודה בין בני משפחה בעסק משפחתי בעיקר בתחום הביטחון הסוציאלי. בתחום זה נקבע, לא אחת, כי קרבה משפחתית, כשלעצמה, אינה שוללת את קיומם של יחסי עובד-מעסיק, אך היא מצריכה בדיקה קפדנית יותר באשר לשאלה אם התקיימו יחסים כאלה, או שמא עבודתו של בן המשפחה לא חרגה מ"עזרה משפחתית" גרידא (ר' עב"ל 1147/01 מוסטפא כמאל נ' המוסד לביטוח לאומי (2.12.03). בפסיקה נקבע עוד שנטל ההוכחה כי היחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית ולובשים אופי של יחסי עבודה, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם (שם). הטוען כי היחסים בינו ובין קרובו הינם יחסי עבודה – צריך לשכנע את בית הדין שקיימת הייתה בינו ובין קרוב משפחתו מערכת זכויות וחובות כזאת.

בית הדין קבע, במספר פסקי דין, מבחנים שונים לבחינת קיומם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה: האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד", לפעילותו כקרוב משפחה; האם ההסדר לפיו עבד אדם בעסק של קרוב משפחתו היה הסדר אמיתי או פיקטיבי; האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של קרוב המשפחה כעובד. מכל מקום, בפסיקה נקבעו שלושה תנאים מצטברים על מנת שבן משפחה המועסק בעסק משפחתי ייחשב לעובד: האחד, היותו של אדם עובד במפעל של קרוב משפחתו, השני, עבודה במפעל באופן סדיר, והשלישי – אילולא נעשתה העבודה ע"י קרוב המשפחה, הייתה העבודה נעשית ע"י העובד (שם).

מכיוון שעסקינן בתביעה שהוגשה לצורך קבלת זכויות ממשפט העבודה ולא זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, יש לבחון מעמדה של התובעת גם לאור המבחנים שעוגנו בפסיקה לבחינת מעמדו של אדם, אם היה "עובד" ואם לא (שהוצגו לעיל).

כאמור לעיל, על התובעת מוטל הנטל להוכיח ולשכנע כי בינה ובין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעסיק, והיא לא עמדה בנטל זה, ואלה טעמנו;

היעדר קיומו של הסכם עבודה – התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לאופן ההתקשרות עמה, לא ידעה לתת כל פירוט לתנאי העסקתה, להיקף העבודה וכן לגבי שעות העבודה:

"כב׳ השופט: מה שסוכם ביניכם? מה השכר? מה היקף העבודה?

ת: לא, זה התחיל

כב׳ השופט: אין עבודה?

ת: כן, אני הייתי עובדת במשרד,

...

כב׳ השופט: אבל מה סוכם, גבירתי?

...

כב׳ השופט: שמישהו מתקבל לעבודה, המעסיק שלו יושב איתו ומסכמים הכל, ימי עבודה, שעות העבודה, השכר עבודה, תנאים נלווים, מה סוכם? ומתי סוכם?

ת: אני הייתי עובדת כל יום,

כב׳ השופט: לא, מה סוכם ביניכם? כשהתקבלת לעבודה את אומרת שהתחלת לעבוד, נכון? מה סוכם? הוא המעסיק שלך, את טוענת, נכון?

ת: כן.

כב׳ השופט: מה סיכמתם ביניכם? כמה ימי עבודה, איזה עבודה? כמה השעות, מה השכר, זכויות נלוות וכו׳?

ת: אנחנו עבדנו,

כב׳ השופט: לא זה מה ששאלתי.

ת: לא. ואאיל הוא שניהל את העסק,

כב׳ השופט: אני לא מדבר מי מנהל

...

כב׳ השופט: את טוענת שאת עבדת בחברה.

ת: כן.

כב׳ השופט: נכון, זו הטענה?

ת: כן. זה אמת.

כב׳ השופט: מי קיבל אותך לעבודה הזאתי?

ת: הוא.

כב׳ השופט: הוא קיבל אותך נכון?

ת: כן.

כב׳ השופט: שקיבל אותך מה סיכמתם? איזה היקף עבודה, כמה ימי עבודה, שעות עבודה, גובה השכר?

ת: זה כל יום, זה כל יום היה, וזה התחיל ב-7300 וזה היה הכל, כאילו אני עבדתי לא רק במשרד, גם בעניין תפיסת רכבים"

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 3-4, שורות 19-14)

בהמשך חקירת התובעת, ולאחר שאלות חוזרות ונשנות, התובעת הודתה כי בעצם לא סוכם בין הצדדים לגבי היקף ותנאי ההתקשרות:

"כב׳ השופט: כשעובד מתקבל לעבודה במקום עבודה מסוים, הוא בא לשם, יושב עם המעסיק ומסכמים תנאי עבודה, כמה שעות עבודה, כמה ימי עבודה, מה השכר, נלווים, כל מיני דברים.

ת: לא, לא סוכם על הדברים האלו. רק סוכם שאנחנו, שהוא ישלם לי 7300, וכאילו אני אבצע את העבודה של המשרד, של התפיסה וכל מה שקשור לעניין של צ'קים, נקיונות צ'קים, חשבוניות, את כל הדברים האלה אני ניהלתי."

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 4, שורות 17-22)

לא הוצג לפנינו הסכם עבודה ואין כל מסמך שמכתיר את התובעת כעובדת הנתבעת 1, במובחן מהיותה בעלת מניות ודירקטור. הגם שניתן היה לסבור כי המדובר בסוגיה טכנית, לכאורה, הרי שלאור טענת התובעת לפיה עבדה גם בשעות מאוחרות בתפיסת רכבים ובשירות הנתבעת, היה סביר כי תעמוד על קבלתו של מסמך שכזה.

שכרה של התובעת אינו משקף את היקף העבודה – התובעת העידה כי שכרה עמד בהתחלה על סך 7,300 ₪ ואולם משכורתה עלתה אחר כך ל-8,000 ₪ ועוד עלתה שוב ועמדה על סך של 9,000 ₪. התובעת בסכומיה טוענת כי שסוכם בינה לבין הנתבעים על תשלום סכום גלובלי קבוע כנגד ביצוע העבודות שהיא ביצעה. התובעת עוד הצהירה בתצהירה, כי בתפקידה כעובדת שכירה היא ביצעה עבודה אדמיניסטרטיבית ופיזית ושהיא נטלה חלק בפעולות תפיסת כלי הרכב.

מעיון בפירוט תדפיסי חשבון הבנק עבור שני חשבונות הבנק של התובעת, עולה כי לחשבון הבנק של התובע היו הכנסות רבות, כולל הרכיב של ה"משכורת", והתובעת לא הצליחה לטעמנו להסביר עבור מה הועברו כל הסכומים האלו לחשבונה. כך למשל, מעיון בפירוט תדפיסי חשבון הבנק של התובעת בשנת 2019, מגלים שהיא קיבלה עשרות אלפי שקלים לחשבונה מעבר למה שהיה מגיע לה כשכר מעבודתה, בעוד שהיא העידה בפנינו כי לא הייתה לה הכנסה כלשהי נוספת:

"ש: לא קיבלת שום משכורת, שום הכנסה מאף אחד, חוץ מהמשכורת שלך, והכספים שהיו מועברים אלייך או בצ'ק או בהעברה בנקאית או במזומן ע"י החברה או ע"י הנתבע 2 שזה Y, נכון?

כב׳ השופט: נכון גברתי?

ת: כן."

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 29, שורות 1-5)

"ש: עכשיו, ההכנסה היחידה הייתה לך משכורת?

ת: נכון."

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 19, שורות 6-7)

על כן, מקום בו התובעת לא הצליחה לתת הסביר מניח את הדעת לגבי הסכומים שנכנסו לחשבון הבנק שלה, ומאחר שהעידה בפנינו שלא היו לה מקורות הכנסה אחרים, ברי כי קשה לראות בתשלומים דנן כתשלום עבור עבודה.

היעדר סממנים נוספים ליחסי עבודה – אצל התובעת לא מתקיימים סממנים רבים שמעידים בדרך כלל על קיום יחסי עבודה, זאת להוציא קיומם של תלושי שכר. כך, לתובעת לא נערך כל רישום נוכחות, תלושי השכר אינם כוללים רישום של ימי חופשה או מחלה, אין תיעוד לתשלום דמי הבראה ולא בוצעו הפקדות פנסיוניות. כל זאת, במשך כל תקופת ההעסקה הנטענת לא התלוננה התובעת על היעדר אותן סממנים.

היעדר פיקוח על פעילות התובעת – לא נטען ועל כן ממילא שלא הוכח, כי היה פיקוח כלשהו על עבודת התובעת וממילא שלא הוכח כי היא הייתה כפופה למסגרת זמנים ומשימות שהיא מוגדרת ומחייבת.

היעדר הוכחה להיקף ומהות פעילות התובע ובשים לב לשאלת נפרדות הפעילות מעבודתו כבעל מניות ודירקטור – אין לפנינו אינדיקציה כלשהי לעצם פעילותה של התובע בנתבעת, וביחס לשאלה במה בדיוק היא עבדה, מתי וכמה. התובעת גם לא הציגה עדים לעניין היקף עבודתה ומהותה, כך למשל, התובעת לא זימנה את רואה החשבון למתן עדות שהיה יכול לחזק את עמדתה הנטענת. כאשר נשאלה על הסיבה לאי זימון רואה החשבון, התובעת השיבה כך: "אני אזמן אותו, אם צריך" (פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 5, שורה 35), ולבסוף היא בחרה לא להזמין אותו למתן עדות מטעמה.

כל אשר לפנינו הוא גרסת התובעת לפיה עבדה בעבודה אדמיניסטרטיבית ופיזית הכוללת נטילת חלק בתפיסת כלי רכב תמורת שכר. התובעת טוענת גם שעצם הנפקת תלושי שכר מקימה חזקה להיותה עובדת שכירה. נחה דעתנו שאין מקום לקבל את טענת התובעת, שעצם הנפקת תלושי שכר מקימה חזקה שהיא אכן עובדת שכירה, וזאת מבלי להביא הוכחה כלשהי המחזקת את עמדתה. מה גם שאף אם הייתה מוכחת פעילות, כזאת או אחרת, של התובעת, הרי שעדיין אין בכך כל ממש לענייננו. שכן - הטענה שהתובעת ביצעה פעילות עבור הנתבעת אינה מביאה לתוצאה לפיה התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעניין זה נקבע על ידי בית הדין הארצי, כי "מתן שירות בפועל לחברה על ידי בעל מניות או בעל תפקיד אחר בחברה, כשלעצמו, אינו הופך אותם לעובדים של החברה". (דב"ע (ארצי) 02-401/97 המוסד לביטוח לאומי - ממרן (ניתן ביום 18.8.1998).

השיהוי בהעלאת טענות התובעת והעיתוי בו הועלו – יש לייחס משקל לכך שהתביעה בהליך זה הוגשה רק בסוף שנת 2020, בעוד שהתובעת מועסקת, לטענתה, מיום 01/01/2016 כאשר לא קיבלה את זכויותיה במהלך תקופת ההעסקה הנטענת, כגון הפרשות פנסיוניות, ומבלי שהלינה על כך. כמו כן לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתביעה שלפנינו "נולדה" בסמיכות יחסית לסכסוך בתוך המשפחה שבעקבותיו נפרדו בני הזוג והוגשו הליכים משפטיים שונים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית דין שרעי. לטעמנו - השיהוי שננקט על ידי התובעת והעיתוי שבו הועלו הטענות, מחלישים במידה ניכרת את טענותיה לגבי יחסי העבודה, ומלמד כי היא העלתה את הטענה בדבר "קיום יחסי העבודה", רק לאחר שהתגלע סכסוך בתוך המשפחה בין בני הזוג.

דיווח לגורמים רשמיים – מעיון בתלושי השכר עולה כי אכן בוצעו תשלומים משכר התובעת לטובת הביטוח הלאומי ולטובת מס הכנסה אלא שיש לבחון עובדה זו במסגרת מארג כלל הנתונים העובדתיים והמשפטיים, כאשר בשים לב אליהם מצאנו כי מדובר בסממן טכני וחלש, הנתון לחלוטין לשליטת התובעת והנתבעת, ועל כן, לא ניתן להתבסס עליו לבדו כדי לקבוע מעמד של יחסי עבודה.

בנוסף, מעיון בתלושי השכר מגלים שאין יתרות לגבי צבירת ימי מחלה וימי חופשה, השכר הינו שכר קבוע לאורך מרבית תקופת ההעסקה, סממנים אלו מחזקים את טענת הנתבעים שמדובר בתלושי שכר פיקטיביים שאותן הנפיקה התובעת לעצמה בהיותה בעלת החברה.

התובעת נהגה מנהג בעלים כלפי הנתבעת – הוכח לפנינו כי התנהלות התובעת כלפי החברה הייתה כמנהג בעלים. במכתב התובעת שנשלח לב"כ הנתבעים מיום 02/10/2019 עולה בבירור כי היא מציגה את עצמה כבעלת החברה:

"הח"מ מאשר קבלת מכתבך מיום 06.11.2019 בעניין מרשתי עולא טבאגא )להלן: "בעלת החברה"), הנושא בעניין בעלות החברה "צוות אדיר חברה לגביה וגרירה בע"מ ח"פ 515332526" (להלן: "החברה") לביטול פרוטוקול האסיפה מיום 18.09.2019..."

התובעת גם כן נהגה מנהג בעלים גם במכתבה השני מיום 19/11/2019, שבו ציינה כך:

"... מרשתי עולא טבאגא מודיעה בזאת שבצער רב הינה נאלצת לפירוק החברה מסיבות מוצדקות ולמניעת החמרת המצב הקיים לחמור עוד יותר"

בנוסף, העובדה שהתובעת ערכה פרוטוקול של האסיפה הכללית ביום 18/09/2019, שבמסגרתו התובעת מינתה את עצמה כמורשית חתימה נוספת בבנק מזרחי שבבעלות החברה, מעיד על כך שהיא מתנהג מנהג של בעלים.

בדיון מיום 06/02/2023, נשאלה התובעת לגבי המכתבים שנשלחו על ידי ב"כ לב"כ הנתבעים ולגבי עריכת האסיפה הכללית, והיא השיבה כך:

"כב׳ השופט: גברת טבאגא, גברתי, השאלה הייתה מהמכתב הזה של עוה"ד שלך

ת: כן?

כב׳ השופט: עולה במפורשות, את הבעלים של העסק. מה בין זה לבין עובדת שכירה, גבירתי?

ת: אני, אני, אז בגלל זה, אז לקחתי את את הכל לעצמי, כשלא מומש העניין של העברת מניות,

ב״כ התובעת: פעם שלישית שהיא עונה

ת: של העברת מניות זה לא מומש, הוא נשאר על שמי,"

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 11, שורות 5-12)

" ש: את עשית פרוטוקול של החברה, נכון?

כב׳ השופט: ישיבת דירקטוריון, גברתי,

ש: ו כן, מינית את זה, ישיבת דירקטוריון, זה נכון? עשית את זה?

ת: כן.

ש: ושם לקחתם החלטה, לקחת החלטה בעצם, שאומרת ככה, הוחלט שהחתימה מיום זה תהפוך לחתימה מחייבת, שני הצדדים ביחד עם צירוף חותמת העסק.

ת: נכון.

ש: זה מעשה שעושה בעל חברה או מעשה שעושה עובד זוטר בחברה?

ת: זה נעשה כשאני בעלת החברה הרשומה, ואני שבבנק רשומה הראשונה והוא מורשה חתימה, אז כן. אני אמרתי לך, זה נבע מחוסר אמונה וצ'קים שזויפו גם, הגשתי תלונה וכן זכותי אני חושבת להגן על עצמי."

(פרוטוקול הדיון מיום 06/02/2023, עמ' 14, שורות 1-10)

לאור כל האמור, הגענו לכלל מסקנה לפיה לא מתקיימים המבחנים המוכיחים כי התובעת פעלה כעובדת של הנתבעת 1. לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק, הן במישור הטכני והן במישור המהותי. לא נחתם חוזה העסקה, היא לא קיבלה הודעה על תנאיה, לא נהגו בה כעובדת ובכלל זה לא היה פיקוח על מעשיה ולא שולמו לה זכויות כעובדת ובנוסף היא עשתה בנתבעת מעשה בעלים.

משהגענו לכלל מסקנה כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לנתבעת 1, הרי שיש לדחות את התביעה על כלל רכיביה, הנגזרים מיחסי העבודה.

טענת הרמת המסך כנגד הנתבע 2 – הכלל הוא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994)). בדרך של הרמת מסך ההתאגדות יש לנקוט רק באותם מקרים חריגים שנקבעו בדין או בפסיקה כמצדיקים זאת. העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי המניות במסך ההתאגדות, תוך ביצוע מעשי תרמית כלפי החברה או כלפי הנושים, עירוב נכסים, חוסר תום לב מובהק, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה או לחברה אחרת וזאת ללא תמורה מספקת וכיו"ב. נוסף על מבחנים אלה, יש מקום להורות על הרמת מסך רק מקום בו תוצאה זו תהא צודקת ויעילה בנסיבות העניין (סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999).

התובעת לא עמדה בנטל להראות שהתבצעו מעשי תרמית, מימון דק, הברחת נכסים או ריקון של נכסי החברה, עירוב נכסים, או איזה מבין הנסיבות שעלולות להצדיק צעד דרסטי של הרמת מסך ההתאגדות. לפיכך, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול הנסיבות והראיות, לא השתכנענו כי יהא זה צודק ויעיל להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות העניין ולא השתכנענו כי הוכחה עילה להרמת מסך.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין החברה, וכי כל פעילותה הנטענת בה (שממילא לא הוכחה כלל, כאמור לעיל), נעשתה על ידה מכוח היותו בעלת מניות בחברה. לנוכח קביעה זו, התביעה לתשלום זכויות מכוחם של יחסי העבודה הנטענים, דינה להידחות במלואה.

בנסיבות העניין, ולאור החלטת בית הדין שבמסגרתה קיבלה התובעת פטור מתשלום אגרה, וכן לאור זהות בעלי הדין, אנו קובעים כי אין צו להוצאות.

לצדדים הזכות לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ד, (03 יולי 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.