ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' שרעבי

ביום 6.5.24 הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות בעבירה של שימוש אסור ללא היתר, עבירה לפי סעיף 243(ה) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק").

לפי עובדות כתב האישום, הנאשם עשה שימוש אסור לצרכי מגורים במבנה ללא היתר בשטח של 14 מ"ר המצוי בחזית העורפית שבקומת המרתף של בניין ברחוב פרישמן 41 בתל אביב (להלן – "הנכס" ו – "הבניין"). עוד נטען, כי ביום 18.3.19 נעשה בנכס שימוש אסור לצרכי מגורים בניגוד להיתר מספר 925 מיום 28.5.1935.

במסגרת הכרעת הדין קבעתי כי הנאשם עשה שימוש אסור לצרכי מגורים בנכס וזאת במשך תקופה לא ידועה של מספר שנים ולכל הפחות משנת 2019. לעניין זה קבעתי כי הנכס אינו תואם את היתר הבניה משנת 1963 וכי בקומת המרתף של הבניין אין יחידה שנועדה לשימוש למגורים.

טענות הצדדים לקביעת העונש

ב"כ המאשימה עמד על גילו של הנאשם (כבן 80), מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות ועתר להטלת קנס סמלי לשיקול דעת בית המשפט, תוך סטייה ממתחם הקנס בתיקים מסוג זה. לצד זאת עתר למתן צו הריסה וצו הפסקת השימוש והתאמה להיתר וכן להתחייבות להימנע מעבירה.

לעניין זה הבהיר ב"כ המאשימה, כי נוכח נסיבותיו של הנאשם ניתנת הסכמה לעיכוב ביצוע לפרק הזמן המקסימאלי הקבוע בסעיף 254ד לחוק (להלן – "תקופת העיכוב הראשונה") וכן הסכמה לעיכוב ביצוע נוסף של 6 חודשים בהתאם להוראות סעיף 254ט(ה) לחוק (להלן – "תקופת העיכוב השנייה"). בנוסף הבהיר כי כבר עתה ניתנת הסכמה לעיכוב ביצוע נוסף של 6 חודשים, ככל שתוגש על ידי ההגנה בקשה לאחר סיום תקופת העיכוב השנייה, בהתאם להוראת סעיף 254ט(ז) ובאופן שעיכוב הביצוע של הצווים יעמוד במצטבר על 24 חודשים, בהתאם להוראות החוק.

עוד ציין ב"כ המאשימה כי נסיבותיו המיוחדות של הנאשם צריכות להשליך על הקנס ולא על עצם מתן הצווים המבוקשים.

ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו לגילו של הנאשם ונסיבותיו המיוחדות וציין שהנאשם מתגורר בנכס בתנאים קשים וללא הכנסה. כמו כן עמד על ההשלכות הטמונות בעתירת המאשימה למתן צו הריסה וצו הפסקת השימוש וטען כי אין בעובדה שהנאשם הודה שבבעלותו יחידת מגורים נוספת, כמפורט בהכרעת הדין, כדי לסייע. שכן, מדובר ביחידה המצויה אף היא בקומת המרתף ושאינה אמורה לשמש למגורים. לכן, כך טענת ב"כ הנאשם, לא ניתן לומר שלנאשם מקום מגורים חלופי.

עוד טען ב"כ הנאשם, תוך שהפנה לסעיף 254ב לחוק, כי המחוקק הותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת אם ליתן צו הריסה וצו הפסקת שימוש בהתקיים טעמים מיוחדים וכי במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות ממתן צווים. לעניין זה ציין כי לנאשם אין מקום מגורים אחר, אין דירה על שמו ובהיבט האישי הנאשם גרוש, אב לילדים וסב לנכדים אשר אינו מעוניין להיות נטל עליהם בשלב זה של חייו. כתמיכה לעתירתו הפנה ב"כ הנאשם לשני גזרי דין בהם נקבע, בהסכמת הצדדים, כי הצווים ייכנסו לתוקפם בתוך פרק זמן מוגדר לאחר הסתלקות הנאשמים שם מהעולם. לצד זאת הבהיר הסניגור, נוכח הערת ב"כ המאשימה, כי מדובר בכתבי אישום שהוגשו טרם תיקון 116 לחוק, שאז ניתן היה להורות על עיכוב ביצוע בלתי מוגבל, בעוד שהוראות החוק היום קובעות תקופת עיכוב ביצוע מקסימלית של 24 חודשים. לפיכך טען ב"כ הנאשם כי מדובר בחוק חמור שיש לחרוג ממנו לטובת עשיית צדק עם הנאשם והפנה לפסיקה נוספת.

אשר לקנס - ב"כ הנאשם עתר לקנס סמלי נמוך וטען כי הנאשם מתקיים מקצבת זקנה בסך 2,000 ₪ וכי יש לו חובות בהוצאה לפועל. עוד טען כי הנאשם היה בעברו אלוף ישראל באגרוף, שירת בצבא ונלחם במלחמות ישראל. כתמיכה לדבריו הגיש את אסופת המסמכים עה/1. אציין, כי ב"כ הנאשם ביקש להגיש מסמכים נוספים בדבר מצבו הכלכלי של הנאשם בתוך מספר ימים, אך מסמכים כאמור לא הוגשו. לכן, כל שנותר בפניי הוא מסמך שכותרתו "רשימת תיקים לחייב" המעודכן לשנת 2013.

קביעת מתחם העונש ההולם

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז–1977, העיקרון המנחה בענישה הינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך החברתי, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

הערך החברתי המוגן בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה עניינו בהבטחת שמירה על שלטון החוק והסדר הציבורי. בנוסף עבירות מהסוג דנן פוגעות במרקם התכנוני של האזור בו בוצעה הבניה או נעשה שימוש. בהתאם לכך, בתי המשפט הדגישו את הצורך להשית ענישה גומלת ומרתיעה, אשר תהפוכנה עבירות אלה לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית (רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מדינת ישראל (2006); רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל (2005)).

אשר לעוצמת הפגיעה בערך המוגן – אני סבורה, כי בענייננו מדובר בפגיעה משמעותית שכן, השימוש האסור נעשה על פני תקופה לא קצרה. בנוסף, וכפי שקבעתי בהכרעת הדין, הנאשם הודה בפה מלא כי הוא עושה שימוש בנכס למגורים והתרשמתי כי הוא בחר ועודנו בוחר לעשות דין לעצמו תוך זלזול מובהק ברשויות ובהוראות החוק.

לאחר שבחנתי את מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה (תו"ב (ת"א) 51443-08-23 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' יורם משומר (2024) ; תו"ב (ת"א) 19259-11-21 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' רחל סלע ואח' (2023); תו"ב (ת"א) ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' אברהם ולדמן (2023);תו"ב (ת"א) 43981-11-20 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' שלמה דמתי (2022); תו"ב (רחובות) 39795-09-19 ועדה מקומית לתכנון ובניה גם יבנה נ' אילן מרקוביץ ואח' (2021)), מצאתי כי מתחם העונש ההולם בנסיבות התיק דנן נע בין קנס של 8,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בטיעוניהם לעונש עתרו הן המאשימה והן ההגנה לסטייה ממתחם העונש בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם ומצבו הכלכלי ובאופן שיושת קנס סמלי בלבד. לכן, לאחר שנתתי דעתי לגילו של הנאשם ולכך שהוא מתגורר בנכס בתנאים לא פשוטים, כעולה גם מתמונות שהוצגו לעיוני בדיון, ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי ומאחר והתרשמתי עצמאית מהנאשם במהלך עדותו בפניי, אני סבורה כי יש מקום לסטות ממתחם הקנס לקולה ובאופן ניכר.

אשר לצווים – ב"כ הנאשם טען כי הנאשם מתגורר בנכס מזה 50 שנה וכי יש להימנע מהוצאת צווים בשל טעמים מיוחדים.

דא-עקא, כפי שקבעתי בהכרעת הדין ובהסתמך על הודעת הנאשם (ת/6) לא ניתן לקבוע מתי החל הנאשם לעשות שימוש בנכס למגורים. מהודעת הנאשם עלה כי תחילה עשה שימוש בנכס "כמחסן, משרד או כל בית עסק" ואילו בהמשך בתו התגוררה בו. עוד עלה מהודעתו כי תוספת הבנייה נעשתה על ידו בשנת 2014. לשיטתי, בין אם הנאשם עושה שימוש בנכס למגורים מזה מספר שנים ובין אם עושה שימוש כטענתו תקופה ארוכה יותר, מובן כי מדובר במי שהשתלט על הנכס, שלא כדין, לפני מספר שנים לא מועט ובהיותו צעיר מגילו כעת.

עוד לקחתי בחשבון את העובדה כי מדובר בנאשם שבחר במשך תקופה ארוכה לעשות דין לעצמו מבלי שהוא רואה עצמו כפוף להוראות החוק. בהקשר זה יאמר, כי התרשמתי שהנאשם ידע היטב כי חל עליו איסור לעשות שימוש בנכס, אך בחר להמשיך להתגורר בו מטעמי נוחות ומשום שלדבריו, ובשונה מהיחידה הנוספת שבבעלותו, יש בה חלון.

איני מקלה ראש בגילו המבוגר של הנאשם ובמצבו, אך מדובר במי שניהל, כעולה מן הראיות, הליכים משפטיים שונים בהקשרו של הנכס כמו גם היחידה הנוספת שבבעלותו מזה עשרות שנים וגם הליך זה ראשיתו עוד בשנת 2020. לכן, ובשים לב לכך שהנאשם היה מיוצג על ידי עורכי-דין במהלך השנים, אני סבורה כי היה מודע היטב למצבו המשפטי של הנכס ולכך שנעשה בו על ידו שימוש אסור.

הימנעות ממתן צווים משמעותה הותרת הבנייה האסורה על כנה מכאן ועד עולם ומתן היתר לנאשם לעשות שימוש אסור בנכס עד יומו האחרון. זאת, תוך התעלמות ברורה מכך שהנאשם שחטא בהשתלטות על שטח ייצא נשכר ממעשיו ולא ייתן על כך את הדין. לכך, לא ניתן להיעתר.

עיינתי בפסיקה אליה הפנה ב"כ הנאשם. הן בת.פ (הרצליה) 2/92/16 מדינת ישראל נ' שבת מנשה (2020) והן בת.פ (הרצליה) 2/207/14 מדינת ישראל נ' גדסי יחיא (2018) הורה בית המשפט כי הצווים ייכנסו לתוקפם לאחר מותם של הנאשמים שם. אולם, מדובר בגזרי דין אשר ניתנו במסגרת הסדר מוסכם אליו הגיעו הצדדים ובהקשרם של כתבי אישום שהוגשו טרם תיקון 116 לחוק משנת 2017. עוד הפנה ב"כ הנאשם לתו"ב 1946-08-13 עיריית נתניה נ' אבידר (2017) בו נמנע בית המשפט ממתן צו הריסה וזאת בשל הנסיבות האישיות הקשות המפורטות שם ובהינתן שמדובר בסככה אשר נבנתה בחצר אחורית בבית מגוריה של הנאשמת וזאת בשונה מהנסיבות דנן. בנוסף לא מצאתי כי ניתן להקיש לענייננו מעפ"א (ת"א) 80096/06 גבאי גיל נ' עיריית תל אביב יפו (2014) שהוגש לפני תיקון 116 על נסיבותיו המיוחדות. וכך, גם בעמ"א 15976-09-17 מדינת ישראל נ' חוות צנובר בע"מ (2024) נמנע, אמנם, בית המשפט ממתן צו הריסה אך זאת, בין היתר, משום שהשימוש הופסק לפני זמן רב ובשל כך שהנאשמים לא החזיקו במקרקעין ולא היתה להם זיקה למקרקעין והם אף לא ביצעו את עבודות הבנייה.

אציין, כי לו ניתן היה להורות על עיכוב ביצוע הצווים כך שייכנסו לתוקפם לאחר הסתלקותו של הנאשם (עד 120) הייתי מורה כך, אך הוראות החוק ברורות וקבועות תקופת זמן מקסימאלית ואינן מאפשרות לנקוט בדרך זו. יחד עם זאת, המאשימה בטיעוניה נתנה באדיבותה, כאמור, הסכמה לעיכוב ביצוע של שנה, כמו גם לעיכוב ביצוע נוסף ככל שתוגש בקשה ועד לתקופת הזמן המקסימאלית הקבועה בחוק.

נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

• קנס בסך 500 ₪ אשר ישולם ב – 5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, כשהראשון בהם ביום 2.10.24. אי עמידה באחד התשלומים תעמיד את יתרת הקנס שטרם שולמה לפירעון מיידי.

• הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה על סך של 2,000 ₪. ההתחייבות תחתם תוך 7 ימים ממועד קבלת גזר הדין, תיכנס לתקופה ביום 8.7.25 ותעמוד בתוקפה למשך שנתיים מיום כניסתה לתוקף.

• אני מצווה על הנאשם להפסיק את השימוש בנכס, להרוס אותו ולהתאימו להיתר. ניתן בזאת עיכוב ביצוע של הצווים עד ליום 8.7.25.

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

  ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ד, 08 יולי 2024, בהעדר הצדדים.