סיון (ינוביץ) ואח' נ' קרן קיימת לישראל

זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו, הוריהם המנוחים של התובעים הם בעלי זכויות החכירה במקרקעין הידועים בתור חלקה 6 גוש 15141 במושב אילניה.

רקע כללי

1. עסקינן במקרקעין הידועים בתור חלקה 6 גוש 15141 באילניה (להלן: "המקרקעין" או "החלקה" או "הנכס").

    

   על-פי נסח הרישום של החלקה, נרשמה הבעלות במקרקעין ביום 22.11.1949 על שם "קרן קיימת לישראל" עקב פעולת מכר. שטח החלקה הנו 3,094 מ"ר.

    

2. החלקה מהווה חלק ממשבצת הועד המקומי אילניה (להלן: "האגודה") משנת 1972 ויתכן שאף לפני כן. החלקה אינה מהווה נחלה. במרכזה של החלקה קיים בית ישן (היסטורי), אשר נבנה, ככל הנראה, בראשית ימיה של המושבה בתחילת המאה הקודמת.

    

3. התובעים טוענים, כי הוריהם המנוחים, שהיו ניצולי שואה, רכשו את הזכויות בבית ובחלקה על סמך חוזים, הסכמות ותשלומים ששולמו, בין היתר, לנציג הנתבעת, והם עותרים למתן פסק דין הצהרתי להכרה בזכויות החכירה שלהם במקרקעין.

    

4. הנתבעת טוענת מצדה, כי להורים המנוחים ולתובעים מעולם לא היו זכויות במקרקעין או בבית, וכי מגורי ההורים המנוחים בבית לא הקנו להם זכויות, ולכל היותר ההורים המנוחים רכשו שלא כדין רשות שימוש ממי שהתגורר בבית לפניהם, ואשר גם לו עצמו לא היו זכויות בבית.

    

   גרסת התובעים

    

5. שני התובעים הם אחים, יורשיהם של הוריהם המנוחים ישראל ינוביץ ז"ל ויפה לוסטיג (ינוביץ) ז"ל (להלן: "ההורים המנוחים"). שני ההורים המנוחים הם ניצולי שואה. אב המשפחה, ישראל ינוביץ ז"ל (להלן: "ישראל"), נולד בסלובקיה בקיץ 1919. חלק מבני משפחתו נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה וחלק מתו ממחלות. בין השנים 1945-1940 היה ישראל במחנות עבודה שונים, הצליח לשרוד ובשנת 1948 עלה ארצה, גויס לצה"ל, השתחרר מסיבות רפואיות, עד שבשנת 1949 שוכן באילניה (סג'רה). הוא נפטר ביום 7.2.2004 (ראו: צו ירושה נספח 2 לתצהירה של התובעת).

    

   אם המשפחה, יפה לוסטיג ז"ל, לימים ינוביץ (להלן: "יפה"), נולדה בשנת 1926, נפצעה פעמיים במחנות ריכוז. בבית החולים סירבו לטפל בה עקב יהדותה, אך פרטיזנים ששהו בבית החולים העבירו לה מזון ותרופות והצילו את חייה. היא נפטרה ביום 19.6.2017 (ראו: צו ירושה נספח 2 לתצהירה של התובעת).

    

6. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1949, פגש ישראל במעברת שער העלייה בחיפה את אחותו ששרדה אף היא את השואה, והם הופנו לאילניה. ישראל ומשפחת אחותו דרו וחלקו מבנים שונים. בשנת 1951 התחתן ישראל עם יפה, והם גרו בבית בן שני חדרים ללא חשמל, שירותים או מקלחת. בבית זה נולדו ילדיהם – התובעים.

    

   התובעת השיבה בחקירתה הנגדית, כי שני הוריה היו שבר כלי, במובן הנפשי וגם הפיזי, ולא יכלו לעבוד באדמה ולהיות חקלאים (עמ' 2, ש' 28-1 לפרו' מיום 4.12.2023).

    

7. לטענת התובעים, בשנת 1965 רכשו הוריהם המנוחים את הבית ואת זכויות החכירה במקרקעין. עוד טענו, כי התמורה שולמה הן לבעל הזכויות הקודם, מר ליבוביץ, בתשלום סכום חד-פעמי של 1,200 ל"י, והן בתשלומים לשיעורין למי שהיה נציג הקק"ל ביישוב באותה עת, מר אריה פבריקנט (להלן: "פבריקנט), וזאת עד לקבלת אישורו כי מכסת התשלומים הנדרשת מולאה.

    

8. המשפחה גרה בבית במשך עשרות שנים בשקט ובאין מפריע בהיותה בטוחה שזכויותיה במקרקעין מובטחות, עד שנודע לה על מכתב של צוות מרכז ההדרכה ע"ש בן גוריון בסג'רה (מיום 12.10.1999), אשר ביקש לבדוק את זכויות ההורים המנוחים במקרקעין (נספח 6 לתצהיר התובעת); בעקבות כך, ביקשו התובעים לוודא כי הזכויות במקרקעין אכן רשומות, ואז החל דין ודברים בין התובעים ובין נציגי קק"ל והימנותא, ובשנת 2014 נענו כי לא נמצאה ראיה שהם בעלי זכויות קנייניות במקרקעין.

    

9. במסגרת מאמצי התובעים לחיפוש ואיתור מידע, נמצא כי הזכויות בחלקה נמכרו למר שלמה וינר (להלן: "וינר") בתמורה מלאה ונרשמו על שמו בלוח הזכויות וכי נרשמה משכנתא לטובת פיק"א בגין הלוואה שניתנה לוינר, אשר נפדתה במלואה. וינר מכר את זכויותיו בחלקה בשנת 1949 לקק"ל, ומאז קק"ל רשומה כבעלים של המקרקעין.

10. לטענת התובעים, כעשר שנים לאחר קניית המקרקעין ע"י קק"ל, ציין פבריקנט נציג קק"ל ברישומיו כי בשנת 1959 גר במקרקעין של וינר אדם בשם יעקוב שוורץ; לאחר משפחת שוורץ, במועד שאינו ידוע לתובעים, הועברו הזכויות במקרקעין למשפחת ליבוביץ, ובשנת 1965 קנו ינוביץ את זכויות ליבוביץ במקרקעין, בתמורה ובתום לב.

     

    התובעים מוסיפים וטוענים, כי מי שניהל את הזכויות באדמות קק"ל ביישוב היה פבריקנט, תושב אילניה, שהיה מגיע לבית ינוביץ וגובה תשלום עיתי בגין חכירת הנכס ל- 49 שנים. בחלוף מספר שנים, מסר האב ישראל את התשלום האחרון לפבריקנט, וזה האחרון הכריז "זהו, סיימת", וכולם בירכו על המוגמר.

     

    גרסת הנתבעת

     

11. בסיכומיה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה וגם לגופה.

     

12. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה עקב התיישנותה מאחר ועילת התביעה נולדה בשנת 1965, בה לטענת התובעים, רכשו הוריהם המנוחים זכויות מקודמיהם בחלקה. מכל מקום נטען, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר בעטיו נגרם נזק ראייתי משמעותי לבירור האמת.

     

13. לטענת הנתבעת, כתב התביעה אינו מגלה על פניו זכויות מעוגנות כדין של ההורים המנוחים בחלקה, שכן התובעים אינם מציגים הסכם או ראיה אחרת להוכחת זכויותיהם בחלקה.

     

14. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי החלקה נרכשה על ידי קק"ל ביום 21.11.1949 מאת ציפורה וינר, ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שמה. בטרם המכר, פרעה קק"ל את חוב המשכנתא של שלמה וינר לחברת פיק"א בתשלומים.

     

15. לטענת הנתבעת, העסקה היחידה שבה התקשרה קק"ל בנוגע לחלקה לאחר רכישתה, היא השכרת המבנה שבחלקה לגב' ברכה שמואלי ביום 20.8.1961 למשך שנה.

     

16. הנתבעת טוענת, כי ביום 2.4.2000 פנו ההורים המנוחים לאגודה בבקשה להסדיר את זכויותיהם בחלקה; תחילה השיבה האגודה כי ניתן להסדיר את זכויותיהם תמורת תשלום תמורה נאותה; בהמשך, ביום 19.6.2001, הבהירה האגודה כי נפלה שגגה במכתב הראשון, וכי האגודה אינה מוכנה להעברת הזכויות בבית לצד ג', לרבות משפחת ינוביץ, וכי אינה מוכנה להוציא את הנכס מחוץ למשבצת האגודה; עוד הבהירה האגודה, כי ינוביץ אינם זכאים להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין.

     

17. התובעים פנו בשנת 2001 לקק"ל בבקשה לרכוש את המבנה והחצר על מנת "למנוע אי-נעימויות בנישולם של הורינו ובעתיד להעבירו לנו או לילדינו"; במכתב נוסף לקק"ל, ביקשו התובעים להסדיר את זכויות הוריהם במבנה. במכתב זה הובהר, כי ההורים אינם גרים בבית וזאת משנת 1999 בשל הליכים רפואיים שעבר האב. לטענת הנתבעת, טענות התובעים אינן עולות בקנה אחד עם בקשתם לרכוש את הזכויות הנטענות.

     

18. בעקבות פגישה שהתקיימה בשנת 2013 בעניין זכויותיהם הנטענות של ההורים המנוחים, נערכו בדיקות על ידי הנתבעת וגורמי מדינה שונים בארכיונים ובקרב עובדי שדה ולא נמצאו מסמכים המעידים על הזכויות הנטענות או אסמכתאות לתשלום, ולא נמצא כל מידע שמראה שפבריקנט היה נציג או עובד של קק"ל.

     

19. לפי עמדתה של הנתבעת, המקרקעין שבמחלוקת נכללים במשבצת קרקעות המושב, ועל-פי חוזה המשבצת, החכרתם מחייבת קבלת הסכמת הסוכנות היהודית והאגודה ולאחר מכן רישום והסדרת הזכויות אצל הנתבעת, דבר שלא נעשה מעולם.

     

    הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם בוצעו עסקאות לכאורה במקרקעין כפי שהתובעים טוענים, הן היו ללא ידיעתה או אישורה ואין להן תוקף כלפי כולי עלמא אלא לכל היותר תוקף חוזי כלפי האדם שממנו נרכשו הזכויות.

     

20. הנתבעת טוענת, כי בשנים האחרונות לחייהם גרו ההורים המנוחים בגבעת אבני ולא באילניה, ובסקר נכסים שנערך בשנת 2008 נמצא שהבית עמד ריק ונעול. עוד נטען, כי מעולם לא נדרש פינוי ההורים המנוחים וניתנה להם האפשרות לגור בבית עד סוף ימיהם, אך אין בכך כדי לייצר זכויות קניין במקרקעין מקום שאלה לא הוענקו.

    דיווח באשר לדיון מקדמי

     

21. בדיווח שהוגש מטעם התובעים צוין, כי סיפורה של משפחת ינוביץ עד עלייתם ארצה אינו במחלוקת, וכי אין מחלוקת כי התובעים הם יורשי הוריהם המנוחים. לגבי שאר הנושאים, לא הגיעו הצדדים לכל הסכמה. האמור בדיווחם של התובעים אושר בדיווח נפרד שהוגש מטעם הנתבעת.

    ראיות הצדדים

     

22. מטעם התובעים הוגש תצהירה של גב' מרים סיון (ינוביץ), התובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 1954. היא העדה היחידה שהעידה מטעם התובעים.

     

23. מטעם הנתבעת הוגשו שלושה תצהירים:

    • תצהירו של מר משה מזרחי (להלן: "מזרחי"), עובד בקק"ל משנת 1982, והחל משנת 2000 ועד היום משמש בתפקיד מנהל מחלקת פיקוח ומנהל אגף עסקאות בחברת הימנותא.

    • תצהירה של גב' איריס ורד (להלן: "ורד"), המשמשת כראש צוות בכיר שימושים חקלאיים ברמ"י – מחוז צפון; תצהירה ניתן על סמך עיון במסמכים רלוונטיים.

    • תצהירו של מר אריה רף (להלן: "רף), יליד 1955, חקלאי, המשמש כיו"ר האגודה החל משנת 2009 ועד היום. לפני כן, הוא שימש כחבר באגודה.

      שלושת המצהירים הנ"ל העידו מטעם הנתבעת.

       

24. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

     

    דיון והכרעה

     

25. כל הניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה לא צלחו; משכך, יש לדון ולהכריע בטענות הצדדים.

     

26. התובעים אינם "מערערים" על בעלותה של הנתבעת במקרקעין, אך טוענים לזכות חכירה של הורים המנוחים במקרקעין (ראו: דברי ב"כ התובעים בדיון מיום 24.6.2021, עמ' 2 ש' 6-5 לפרו', ובדיון מיום 6.9.2022, עמ' 4 ש' 21 לפרו').

     

27. אכן עיון בנסח הרישום של החלקה (נספח 1 לתצהיר התובעת) מראה, כי הנתבעת היא הבעלים הרשום של החלקה בשלמות. אשר ל"כוח ההוכחה של רישום" כזה, קובע סעיף 125(א) רישא לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 כדלהלן:

     

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...".

     

    משכך, נקודת המוצא לצורך דיוננו הנה, כי הנתבעת היא הבעלים הרשום של המקרקעין עסקינן, ועל התובעים מוטל נטל הראיה, בתור המוציא מחברו, לשכנע כי הוריהם המנוחים רכשו זכויות חכירה באותם מקרקעין. זוהי הפלוגתא העיקרית העומדת להכרעה בתיק דנן. לא למותר להוסיף, כי הרישום שקדם לרישומה של הנתבעת כבעלים במסגרת הליך ההסדר ועסקת המכר מגב' ציפורה וינר לנתבעת (שטר המכר נספח ב' לכתב ההגנה) אינם רלוונטיים לענייננו.

     

28. התובעים טוענים, כי הוריהם המנוחים היו אנשים פשוטים, טובי לב ותמימים; העברית לא הייתה שגורה בפיהם ואף לא ידעו קרוא וכתוב. לטענתם, בשנת 1965 רכשו הוריהם המנוחים את הבית ואת זכויות החכירה במקרקעין, כאשר התמורה שולמה הן לליבוביץ בתשלום חד-פעמי של 1,200 ל"י, והן בתשלומים לשיעורין למי שהיה נציג קק"ל ביישוב באותה עת, פבריקנט. התובעת הדגישה בתצהירה כי היא זוכרת מידיעה אישית את המגורים בבית ואת אביה משלם לפבריקנט, ואף זוכרת את התשלום האחרון ואת פבריקנט אומר לאביה "זהו גמרת". התובעת אף זוכרת, שאביה הסביר לה כי התשלומים ששילם לפבריקנט הם בגין שכירות ל- 49 שנים ולאחר מכן ניתן להאריך.

29. תחילה יצוין, כי אין חולק כי ההורים המנוחים והתובעים גרו בבית במשך עשרות שנים, ולא נדרשו אף פעם לפנותו (ראו: אישור האגודה מיום 17.1.99, נספח 5 לתצהיר התובעת). ההורים המנוחים אינם גרים בבית וזאת משנת 1999 בשל הליכים רפואיים שעבר האב. יחד עם זאת יודגש, אין במגורים בבית כאמור כדי להקנות זכויות חכירה להורים המנוחים.

    טענת ההתיישנות

     

30. א.מקובלת עלי טענתה של ב"כ הנתבעת, שלפי גרסתם של התובעים עצמם, עילת התביעה הנטענת התגבשה בשנת 1965 עם התשלום הנטען לליבוביץ ולפבריקנט והיעדר רישום זכויות החכירה של ההורים המנוחים בלשכת רישום המקרקעין או בספרי הנתבעת או בספרי רמ"י. אין בידי לקבל את טענתה של ב"כ התובעים, לפיה, עילת התביעה נולדה בשנת 2014 עת הוכחשו לראשונה, כך לטענתה, על ידי ב"כ קק"ל או מי מטעמה זכויותיהם של ההורים המנוחים במקרקעין.

    ב.בהתאם להלכה הפסוקה, עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 44, 19.9.2010).

    ג.בנסיבות המקרה עסקינן, העובדות המהותיות המזכות את ההורים המנוחים בקיום החיוב כלפיהם (על ידי ליבוביץ או האגודה או הנתבעת או רמ"י) התגבשו בשנת 1965 עם החתימה על מסמך הרכישה (נספח 4 לתצהיר התובעת) ועם ביצוע התשלום האחרון לפבריקנט ואי-רישום זכויותיהם; מאז ועד למועד הגשת התביעה (ביום 24.1.2021) עברו למעלה מ- 25 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות בתביעה שעילתה במקרקעין מוסדרים (סעיף 5(ב) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958).

    ד.התובעים לא טענו להתיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן ההורים המנוחים או התובעים היו יכולים, בזהירות הראויה, לגלות את העובדה כי העסקה הנטענת לא נרשמה (ראו: ע"א 2295/23 קיים נ' מדינת ישראל, פסקה 10, 30.4.2024). לא זו אף זו, הטענה לחוסר בהירות באשר לגורם המוסמך לנהל את המקרקעין אין בה כדי להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות, מאחר וניתן היה להגיש תביעה נגד כל הצדדים העשויים להיות רלוונטיים (ראו: תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018).

    ה.מכל מקום, ברי כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר אף לשיטתם של התובעים, אשר ידעו שהמקרקעין אינם רשומים על שם הוריהם המנוחים כבר בשנת 1999.

     

    אף שדין התביעה דחייה מחמת התיישנותה, אני רואה לנכון לדון בתביעה לגופה.

     

31. אשר למסמך הרכישה מליבוביץ (נספח 4 לתצהיר התובעת)

    התובעים סומכים את טענתם על מסמך בכתב יד מיום 10.2.1965 חתום ע"י ליבוביץ, לפיו:

     

    "אני החתום מטה נותן בזה אישור למר ינוביץ ישראל את הזכות להכנס לביתי בסג'רה ביום שאסע לחו"ל תמורת 1,200 ל"י שאקבל עד אז. במדה ולא אסע אז חוזה זה ביני ובין ינוביץ ישראל בטל ומבוטל, והוא יקבל את כספו חזרה.

    אני קבלתי היום מפרעה בסך 100 ל"י על החשבון.

    (חתימה)

     

     

    במדה ואתחרט אתן לינוביץ ישראל 500 ל"י קנס.

     

    (חתימה)

     

    אין במסמך זה כדי לתמוך בגרסתם של התובעים.

     

    ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח את מהות זכותו של ליבוביץ במקרקעין. כפי שכבר נאמר, המקרקעין הם בבעלות הנתבעת בשלמות ואינם בבעלותו של ליבוביץ. האחרון אינו יכול להעביר יותר ממה שיש לו, ואם אין לו זכויות במקרקעין, אין בכוחו להקנות זכויות להורים המנוחים. אף לא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם בדבר קיומה של שרשרת עסקאות מכר אחרות הנוגעות למקרקעין.

     

    שנית, לפי תוכנו של המסמך, ברי כי מדובר במתן רשות למגורים ("להכנס לביתי בסג'רה") ואין המדובר במכירה של זכות בעלות או זכות חכירה.

     

    שלישית, אין יודעים מתוכנו של המסמך אם הוא מתייחס לבית מושא התובענה; המסמך אינו מפרט את זהות ופרטי הנכס באופן שניתן לזהותו כביתם של ההורים המנוחים.

     

    רביעית, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי ההסכם יצא לפועל ולא בוטל, קרי כי ליבוביץ אכן נסע לחו"ל וכי ישראל אכן שילם את יתרת התמורה וקיבל את החזקה בבית. התובעים לא תמכו את גרסתם בראיה כלשהי בעניינים אלה ולא טרחו לברר אם ניתן היה להזמין מאן דהוא ממשפחת ליבוביץ שיכול לאשש את גרסתם.

     

32. אשר לרכישת הזכויות מידי נציג קק"ל מר פבריקנט

     

    בעוד שהתובעים טוענים, כי פבריקנט היה נציג/עובד/ב"כ הנתבעת (סעיף 8 לתצהיר התובעת), וכי הוריהם המנוחים רכשו באמצעותו את זכות החכירה במקרקעין, טוענת הנתבעת, כי פבריקנט לא היה נציג של קק"ל ולא בוצעה כל עסקה בין ההורים המנוחים ובין הנתבעת.

     

    במחלוקת זו שנתגלעה בין הצדדים, אני מעדיף את גרסתה של הנתבעת. התובעים אינם תומכים את טענתם בראיה או בראשית ראיה כלשהי. מדובר בטענה כללית וסתמית. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי אין ברשותם של התובעים ראיה כלשהי בכתב התומכת בגרסתם או שאפשר ללמוד ממנה על הרכישה (עמ' 5, ש' 15-11, פרו' מיום 4.12.2023. ההפניות מכאן ואילך הן לפרו' הדיון מיום 4.12.2023).

     

    התובעת אף לא ידעה כמה שילם אביה לפבריקנט כל פעם, כמה שולם בסך הכל, וכמה פעמים הגיע פבריקנט אליהם הביתה (עמ' 5, ש' 11 - עמ' 6, ש' 9 לפרו'), ואין ברשותה אסמכתא על התשלום (עמ' 6, ש' 13-12 לפרו').

     

33. אמנם התובעת הדגישה בתצהירה כי היא זוכרת מידיעה אישית את אביה משלם לפבריקנט לרבות התשלום האחרון, ואת פבריקנט אומר לאביה "זהו גמרת", אף שהייתה בת 11 בעת המעבר לבית המגורים (סעיף 7 לתצהירה, עמ' 1 ש' 28-27 לפרו'). התובעת חזרה על דבריה במסגרת חקירתה הנגדית (עמ' 3, ש' 29-23 לפרו'), אך בהמשך חקירתה ועת נשאלה מתי שמעה מאביה שמדובר בשכירות ל- 49 שנים, השיבה בצורה מהוססת וספקנית כי "אני לא זוכרת בדיוק איך זה היה..." (עמ' 4, ש' 18-17 לפרו'), ובהמשך הוסיפה "אני לא אגיד דברים סתם שאני לא זוכרת" (עמ' 4, ש' 21 לפרו'). עת עומתה התובעת עם מכתבו של בא-כוחה (נ/1) שבו נטען כי מדובר בזכות בעלות (ולא חכירה) השיבה, "לא ידעתי באמת אם שם זה כך או לא כך, לא ידעתי" (עמ' 4 ש' 37-36 לפרו').

     

34. בהיעדר ראיות ממשיות, אמינות ומשכנעות אין בידי לסמוך על דבריה של התובעת ולקבוע ממצא עובדתי על-פיהם, כאשר מן הסתם ניתן לתת הסברים שונים ורבים לתשלום או לתשלומים שמשלם אדם לרעהו. אף התובעת הודתה שלא ידעה עבור מה היו התשלומים; לדבריה "לא ידעתי אבל הייתי עדה לתשלום האחרון שבו האדון פבריקנט אמר לו זהו סיימת לשלם הבית שלך" (ש' 5-4, עמ' 5 לפרו'). התובעת אף לא נתנה הסבר מתקבל על הדעת, כיצד עלה בידי הוריה לשלם סכום משמעותי עבור רכישת זכות החכירה כאשר המצב הכלכלי בבית היה "רע", לדבריה (עמ' 6, ש' 28-20, לפרו').

     

35. גם טענתם של התובעים, לפיה, פבריקנט שימש כנציג מוסמך של קק"ל, אינה נתמכת בראיה כלשהי ותלויה על בלימה. אין בידי לקבל את עדותה של התובעת, כי בגיל 11 ידעה כי פבריקנט הוא נציג של קק"ל . אין המדובר בידיעה אישית של התובעת אלא בידיעה מפי השמועה, שאין לתת לה כל משקל. חרף ניסיונותיהם של התובעים לאתר מסמכים בכל מיני מוסדות התומכים בגרסתם, אין בנמצא תיעוד כלשהו המלמד על כך, שפבריקנט היה נציג של קק"ל או לכך שההורים המנוחים שילמו כספים לקק"ל. אף שפבריקנט היה חבר בוועד של אילניה ופעיל ביישוב, לא ידעה התובעת על כך, שכן לדבריה, "מה עניין של ילדים לוועד? ... כאילו למה שילד יבין מה העניין של הוועד?" (עמ' 8, ש' 37-28, לפרו'). אם לא ידעה התובעת על תפקידו של פבריקנט ביישוב ועל עצם היותו חבר בוועד חרף היותו אדם פעיל ביישוב, כיצד ניתן לסמוך על דבריה, ועליהם בלבד, כי אותו פבריקנט שימש כנציג של קק"ל?.

     

36. כפי שהעיד רף, יו"ר האגודה, ועדותו אמינה עלי ונתמכת במסמכים (נספחים 1 ו- 2 לתצהירו), היה פבריקנט מראשוני המתיישבים במושבה ושימש משך שנים רבות בתפקיד ציבורי כחבר בוועד הוותיקים במושבה (להבדיל מהאגודה החקלאית של המושב, אשר הוקמה בשנת 1952). רף עמד בחקירתו הנגדית על כך, שפבריקנט לא היה עובד של קק"ל, זאת לפי המסמכים שיש לאגודה ודברים ששמע מאנשים ותיקים ומבניהם, לרבות נכדו של פבריקנט (עמ' 55, ש' 20-3 לפרו').

     

    יוצא, כי פבריקנט לא שימש כנציג של קק"ל אלא כחבר בוועד הוותיקים במושבה, אשר ערך בתוקף תפקידו זה את "רשימת הבתים השייכים לקק"ל בסג'רה אילניה" מיום 8.11.1959 (נספח 2 לתצהירו של רף).

     

37. גם מכתבה של הסוכנות היהודית מיום 6.1.1953, המופנה לקק"ל טבריה (עמ' 21 לתצהירה של התובעת), מלמד על כך, כי פבריקנט שימש כנציג של איכרי סג'רה.

     

38. יתירה מזו, בהמשך חקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי "כבוגרת ידעתי שהוא היה", קרי ידעה שפבריקנט היה חבר הוועד באילניה (עמ' 10, ש' 24-23, לפרו').

     

39. אין חולק, כי הסכם לרכישת זכות חכירה הוא הסכם משמעותי ומהותי יותר מהסכם לקבלת רשות למגורים; בעוד שישראל דאג לקבל מליבוביץ מסמך בכתב באשר לקבלת הרשות להיכנס לביתו של האחרון, אין בפנינו בדל של ראיה באשר לרכישת זכות החכירה במקרקעין או בבית או באשר לביצוע תשלום כלשהו.

     

40. בעקבות פניות חוזרות ונשנות של התובעים ופגישות שונות עם נציגי הנתבעת, ערך מזרחי באופן אישי בדיקות בארכיון קק"ל ולא מצא תיעוד לכך שפבריקנט היה נציג קק"ל ולא מצא אסמכתא לאישוש טענות התובעים. גם בדיקות שנערכו בקרב עובדי קק"ל לא הביאו למידע אשר יש בו כדי לחזק את טענות התובעים.

     

41. מתצהירה של ורד עולה, כי המבנה הישן הקיים בחלקה הושכר ע"י קק"ל לגב' ברכה שמואלי ביום 20.8.1961 לתקופה של שנה (הסכם השכירות צורף כנספח ד' לתצהירה) וכי מדובר בעסקה היחידה שבה התקשרה קק"ל לאחר רכישת החלקה. ורד הוסיפה, כי "לא קיימים בספרי קק"ל ורמ"י הסכמים וחוזים בין ההורים המנוחים לבין קק"ל והרשות או כל מסמך אחר שיש בו כדי להוכיח את טענותיהם" (סעיף 7 לתצהירה). ורד הוסיפה והצהירה, כי לא נמצאה כל אסמכתא לכך, שפבריקנט היה עובד או נציג קק"ל (סעיף 8 לתצהירה).

    לא למותר להוסיף, שאף אם הייתה מוכחת הטענה, לפיה, פבריקנט היה עובד/נציג קק"ל, לא היה בכך כדי להועיל לתובעים בהעדר ראיה בכתב או בעל פה להוכחת העסקה הנטענת.

     

42. לא זו אף זו, אם הייתה מתבצעת עסקה של מכירת/רכישת זכות חכירה במקרקעין או בבית הדבר היה אמור לבוא לידי ביטוי במסמכי קק"ל, ברמ"י, בסוכנות היהודית או באגודה; סביר להניח, שבמקרה כזה, ההורים המנוחים היו מדווחים למוסדות אלה או למי מהם והיו פועלים לרישום זכויותיהם. הלכה למעשה, אין בנמצא תיעוד כלשהו המלמד על עסקה שביצעו ההורים המנוחים, והאחרונים אף לא נקטו בפעולה כלשהי למען רישום זכויותיהם.

     

43. א.במכתבם מיום 22.2.2001 המופנה למנכ"ל קק"ל (נספח ד' לתצהירו של מזרחי) ביקשו התובעים לרכוש את הבניין והחצר "ולמנוע אי נעימויות בנישולם של הורינו ובעתיד להעבירו לנו או לילדינו" ברי, כי בקשת התובעים לרכישת הזכויות בנכס אינה מתיישבת ואינה עולה בקנה אחד עם טענתם כי הוריהם הם בעלי הזכויות בנכס.

    ב.ההורים המנוחים פנו לאגודה באמצעות מכתבו של ב"כ מיום 2.4.2001 (נספח א' לתצהירו של מזרחי); ב"כ האגודה השיבה להם באמצעות מכתבו המתקן מיום 19.6.2001 (נספח ג' לתצהירו של מזרחי), והודיע כי האגודה אינה מוכנה להעברת הזכויות בבית ממנה לצד ג', לרבות למשפחת ינוביץ, ואינה מוכנה להקצאת כל נכס מתוך משבצת האגודה. ב"כ האגודה אף הבהיר, כי "האמור במכתבך כאילו משפחת ינוביץ הנם 'בעלי הזכויות במקרקעין', אינו נכון, והם גם אינם זכאים להרשם כבעלי הזכות במקרקעין". חרף עמדתה הברורה של האגודה, לא נקטו ההורים המנוחים בהליך משפטי בעניין זכויותיהם הנטענות.

    ג.נציג קק"ל, מר פלטי לב, נפגש עם התובעת ביום 9.7.2001, וערך את התרשומת נספח ה'1 לתצהירו של מזרחי, בגדרה העלה את הדרישות של משפחת התובעים.

    ד.בחלוף למעלה מעשור, פנו התובעים באמצעות מכתבם מיום 9.9.2013 (נספח ו' לתצהירו של מזרחי) למנכ"ל הימנותא בבקשה להסדרת רישום הזכויות בבית.

    ה.פגישה נוספת עם התובעים נערכה בשנת 2013, ובעקבותיה נערכו בדיקות שונות, הן בארכיון קק"ל והן בקרב עובדי קק"ל, אך כפי שהעיד מזרחי, ועדותו מקובלת עלי, בבדיקות אלה לא נמצא תיעוד או מידע אשר יש בהם כדי לאשש את טענות התובעים; משכך, השיב ב"כ הנתבעת באמצעות מכתבו מיום 22.9.2014 (נספח ז' לתצהירו של מזרחי) לב"כ התובעים, ובגדרו דחה את טענותיהם של התובעים.

     

    יוצא, כי אף התנהגותם של ההורים המנוחים והתובעים ואי-נקיטת פעולה כלשהי כדי לדווח על עסקת הרכישה או לפעול לרישומה, אין בה כדי לתמוך ולחזק את גרסתם, אלא להיפך.

     

44. בחקירתו הנגדית של מזרחי, ביקשה ב"כ התובעים להראות כי פבריקנט היה נציג של קק"ל וכי קיימים אי-סדרים ברישומיה של קק"ל.

    מתשובותיו של מזרחי עולה, כי המקרקעין נמצאים בתוך המשבצת של אילניה והם בבעלות קק"ל ובפיקוחה של הימנותא, ולא נכרת בעניינם חוזה חכירה עם משפחת התובעים. מזרחי הבהיר, כי הסיור שנערך באילניה בהשתתפותו ביום 4.8.2015 (כעולה ממכתבו של איתי מייר, רכז נכסים אזור צפון – ת/2) התייחס אך ורק לנכסים המבונים, וזאת לפי בקשת האגודה וראש המועצה האזורית.

     

    כשנשאל מזרחי על תפקידו של פבריקנט ואם היה עובד בקק"ל, השיב בצורה נחרצת:

     

    "עליו לא ידעתי שום דבר גם שאלתי את העובדים אצלנו בהימנותא האם פעם נפגשו בשם הזה? התשובה הייתה לא. חיפשתי גם בתוך תיקי עסקאות, יש לנו המון חומר, גם חומר סרוק, זה לא תיקים פיזיים, גם תיקים פיזיים. בדקתי... ממש סרקתי במסרקות ברזל את התיקים לא מצאתי את השם פבריקנט. הגעתי לארכיון הציוני חיפשתי את השם פבריקנט ולא מצאתי" (עמ' 19, ש' 39-35, לפרו'. ראו דבריו גם בעמ' 28, ש' 29-26, לפרו').

     

45. ב"כ התובעים עימתה את מזרחי אם הדברים המופיעים באינטרנט אודות פבריקנט (ת/3), שם צוין, בין היתר, כי "בשנת 1920-45 עסק ברכישת קרקעות עבור חברת פיק"א, ואחר כך עבור הקרן הקיימת", אך מזרחי עמד על גרסתו, לפיה, פבריקנט לא היה נציג של קק"ל אף שעסק ברכישת קרקעות; לדבריו, "הוא לא היה איש מטעם קק"ל יכול להיות שהוא עבד בתיאום אולי בתיווך ודברים כאלה" (עמ' 21, ש' 3-2, לפרו'), ובהמשך הוסיף "מי שרכש קרקעות בפועל זה נציגים של קק"ל, קק"ל זה לא הייתה הימנותא אז, נציגים של קק"ל מטעם קק"ל עם מסמכים מתועדים, מי עשה את העסקה, מי ערך את העסקה, פבריקנט יכול להיות שעבד אבל מי שעשה את העסקאות בסוף זה... זה נציגים מטעם קק"ל" (עמ' 21, ש' 12-15, לפרו').

     

46. אין בידי לסמוך על האמור ב- ת/3 ולקבוע כי פבריקנט היה נציג מוסמך מטעם קק"ל, כאשר אין ברור מקור המידע שפורסם באינטרנט אודותיו, הגם שהוא לא רלוונטי למועד הנטען לרכישת הזכויות על ידי ההורים המנוחים (שנת 1965); ת/3 נתקבל אך לצורך זיהויו ולא כראיה לאמיתות תוכנו. כך גם אין בידי ליתן משקל כלשהו למכתב משנת 1953 (עמ' 22 לתצהירה של התובעת), שאין יודעים מי כתב אותו, מה היה תפקידו, ואם הוא מתייחס בכלל למושב אילניה.

     

47. אשר לטענתה של ב"כ התובעים לאי-סדרים הקיימים כביכול ברישומיה של הנתבעת, המדובר בטענה סתמית וכוללנית שאין בידי לקבלה. סבורני, כי אין סתירה בין טענת הנתבעת כי הנכס הושכר לגב' ברכה שמואלי בשנת 1961 לשנה ובין העובדה שמשפחת ינוביץ עברו להתגורר בבית בשנת 1965. גם אם תמצי לומר, כפי טענת התובעים, כי גב' שמואלי גרה בבית ממול ולא בבית עסקינן, גם אז אין בכך כדי ללמד על קיומם של אי-סדרים ברישומיה של הנתבעת אלא לכל היותר על קיומה של טעות ברישום. חשוב מכך, וכפי שהערתי במהלך הדיון (עמ' 28 לפרו'), לא ניתן לבסס ממצא עובדתי על קיומם של אי-סדרים, ככל שהיו כאלה. טענה של אי-סדרים אינה יכולה ליצור זכויות יש מאין.

     

48. ורד הבהירה בתצהירה, כי עמדו בפניה "מסמכים שונים וסדורים מתוך תיקים המצויים ברמ"י ובקק"ל המתארים את אופן רכישת גו"ח 15141/6 ... ע"י קק"ל ואת ההתקשרויות השונות שבוצעו בה ע"י קק"ל" (סעיף 5 לתצהירה). בחקירתה הנגדית הבהירה, אין תיק ברמ"י ביחס למקרקעין עסקינן והמסמכים שאותרו היו בתיק המשבצת. לדבריה "למי שיש נחלה יש לו תיק נחלה, למי שיש מגרש יש תיק מגרש, למי שאין תיק ולא הוקצה לו נכס, אז אנחנו מחפשים חומר בתיק המשבצת" (עמ' 37, ש' 23-21 לפרו').

     

49. ורד הבהירה בתצהירה, כי החלקה מהווה חלק ממשבצת האגודה בהתאם לחוזה חכירה משנת 1972 (נספח ה' לתצהירה), אם כי אפשר שהייתה חלק מהמשבצת לפני כן (סעיף 5(ה) לתצהירה); ורדה הצביעה במהלך חקירתה הראשית על מיקום החלקה בתוך המשבצת במפה נ/2, שנערכה בשנת 1981. ורד הוסיפה, כי הגורם היחיד המוסמך להקצות זכויות במקרקעי ישראל היא רמ"י (סעיף 8 לתצהירה), ולא נמצא כל תיעוד לכך, שרמ"י הקצתה את החלקה להורים המנוחים (עמ' 32, ש' 33-28 לפרו').

     

    ורד העידה כי האגודה לא הפנתה את משפחת ינוביץ לרמ"י לעריכת חוזה עצמאי למגרש, ומכאן, היא למדה שלא הייתה הקצאה פרטנית לאותם מקרקעין על ידי האגודה (עמ' 35, ש' 27-26 לפרו', ועמ' 39, ש' 24-23 לפרו').

     

50. רף עמד בחקירתו הנגדית על כך, שמשפחת ינוביץ לא פנו אף פעם בבקשה שיקצו להם משק חקלאי והם לא היו חברים באגודה (עמ' 47, ש' 12-11, ש' 31 לפרו'); הם אף לא ביקשו שיקצו להם את המגרש (עמ' 48, ש' 2-1, ש' 19 ל פרו'). רף הוסיף בהמשך חקירתו הנגדית, כי האגודה אינה מקצה בתים מקצועיים (עמ' 53, ש' 36-34; עמ' 54, ש' 14-13 לפרו'), ויש בכוונתה להקים בבית עסקינן ארכיון/מוזיאון של אילניה (עמ' 54, ש' 18-17 לפרו').

     

    מתשובותיו של רף בחקירתו הנגדית עולה, כי מעמדם של ההורים המנוחים לא הוסדר מאחר והם לא פנו אף פעם לאגודה בבקשה רלוונטית, והאחרונה התייחסה אליהם, ולעוד כמה משפחות שהיו באותה סיטואציה, כפי שהתייחסה לבעלי מקצוע שלא היו חקלאים, היינו, הייתה להם זכות מגורים בנכס אך לא היו זכאים לרכוש זכויות (בעלות או חכירה) בנכס. לשיטתו, אם ההורים המנוחים היו פונים לקבל נחלה, אף שאינם חקלאים "אני חושב שאף אחד לא היה עומד בדרכם אז" (עמ' 52, ש' 5-1 לפרו'), אם כי בסוף חקירתו הנגדית אמר דברים שונים בהתייחסו לבית; לדבריו "אותם מנוחים לא פנו, גם הם לא יכולים להסדיר, זה בית מקצועי, האפשרות היחידה שהייתה להם זה להתגורר בבית עד סוף ימי חייהם עד 120. מעבר לזה אין להם מה להסדיר. הם לא היו מקבלים את הבית" (עמ' 57, ש' 3-1 לפרו').

     

51. אמנם התביעה אינה מופנית נגד האגודה והאחרונה אינה נתבעת בתיק, ואין בתביעה טענות כנגד מחדלה של האגודה בשל אי-הסדרת מעמדם של ההורים המנוחים במקרקעין, או בשל אי-הקצאת נחלה חקלאית עבורם . יחד עם זאת, עמדתה של האגודה כפי שהוצגה ע"י רף בחקירתו הנגדית מותירה תחושה לא נוחה בלשון המעטה, לפיה, נעשה עוול להורים המנוחים אשר לא פנו בזמנו בבקשה רלוונטית לאגודה בשל מצבם המוחלש, ועקב אי-פנייתם לא זכו לקבל זכויות כלשהן בנחלה והמשיכו להתגורר בבית מבלי שיוסדר מעמדם במקרקעין ובבית.

     

52. מקובלת עלי עמדתה של ב"כ הנתבעת, לפיה, הסעד החלופי שביקשו התובעים בסעיף 59 לסיכומיהם ("ליתן צו הקובע כי בכפוף להמלצת האגודה באילניה, ו/או צו שיפוטי חלף ההמלצה, וכן עמידה בכללי רמ"י, הרי שיש להקצות את המקרקעין להורי התובעים"), מהווה הרחבת חזית אסורה ודינו דחייה.

     

53. מכל המקובץ לעיל עולה, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את עילת תביעתם, ומשכך דין תביעתם דחייה.

     

    בנסיבות העניין, ולו בבחינת לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.

     

    ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ד, 08 יולי 2024, בהעדר הצדדים.