פלונית נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון

ההחלטה נשוא הערר

המערערת משיגה על החלטת המשיב מיום 17.11.21 , הדוחה את בקשתה להכרה בה כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 {נוסח משולב} ( להלן:"החוק"), בנימוק ולפיו "....לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי לבין הפרעת האכילה ממנה הנך סובלת."

העובדות המוסכמות:

המערערת ילידת שנת 2000, סיימה 12 שנות לימוד בשנת 2018 ועמדה בבחינות הבגרות, באופן מלא. התגייסה לשירות צבאי ביום XX.XX.XX בפרופיל 97 ושובצה לתפקיד משק"ית חינוך.

המערערת עברה טירונות וקורס חינוך ושובצה לXX. בשירותה בXX שובצה כXX; בבסיס XX ובXX.

ביום XX.XX.XX שוחררה המערערת משירות צבאי בפרופיל 21 לאחר שמצבה הרפואי הדרדר. המערערת, נוטלת ציפרלקס, איננה עובדת, ומטופלת עד היום אצל פסיכולוג ובמכון לטיפול בהפרעות אכילה ודיכאון.

תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות המערערת

בתצהיר ארוך ומפורט, תיארה המערערת את חוויותיה, מאז גיוסה לצבא ועד לשיחרורה, תוך שהיא טוענת לקיומו של קשר סיבתי ברור, בין תנאי שירותה ובין מצבה הרפואי. לדבריה, היו תנאי שירותה קשים מנשוא. בין היתר, סבלה לדבריה, מתנאי משמעת נוקשים מצד המפקדות, מן הבדידות שהיתה כרוכה בתפקידה, שבשלהם חדלה מלאכול ולשתות. בעקבות מצבה המידרדר, נלקחה המערערת על ידי הוריה, פעמיים לביקור רופא לקבלת נוזלים ובהמשך, ביום 28.5.19 , הובהלה לחדר מיון בבית החולים תל השומר.

תמצית טענות המשיב

המשיב טוען, כי מחלתה של המערערת איננה נובעת מתנאי שירותה הצבאי. המערערת סבלה לשיטתו, עוד טרם גיוסה, מבעיות של דימוי גוף ואף איבדה באופן משמעותי ממשקלה בנעוריה, בהיותה בת 16 שנה בלבד. המערערת הסתירה – כך ממשיך וטוען המשיב - את נטייתה החולנית משלטונות הצבא. עוד טוען המשיב, כי המערערת לא היתה חשופה לתנאי דחק כלשהם בעת שירותה הצבאי ותחושותיה אינן משקפות את המציאות.

טרם שנחל בדיון בטענות הצדדים ברצוננו להבהיר עניין מושגי חשוב. במהלך הדיון השתמשו הצדדים לחלופין הן במושג "הפרעת אכילה" והן במושג של "אנורקסיה", לתיאורה של אותה תופעה רפואית. אף אנו נהגנו כך; משמע, כי בכל מקום שבו השתמשנו במושג "הפרעת אכילה" הכוונה ל"אנורקסיה" ולהפך.

סקירת הראיות שהוצגו מטעם הצדדים:

העדים

המערערת מסרה את עדותה בתצהיר ותצהיר משלים והוסיפה תצהיר ותצהיר משלים מאת אימה הגב' X X ( להלן: "אימה של המערערת"). גרסתה נתמכה בחוות דעת רפואית שנערכה ביום 16.10.22 על ידי פרופ' חיים קנובלר (להלן: "קנובלר"/ "מומחה המערערת").

המשיב נסמך על חוות דעתה הרפואית וחוות דעת מגיבה שנערכו על ידי ד"ר טניה אברט, ( להלן: "אברט"/ "מומחית המשיב" ), האחת ביום 21.10.21 ( להלן:" חוות הדעת הראשונה") והשנייה מיום 23.1.23 ( להלן: "חוות הדעת השנייה"). חלקן של הראיות עוסק אם כן בהיבט העובדתי של הדיון בפרשה וחלקן בהיבטו הרפואי ולכן נביא אותן להלן באופן מובחן:

הראיות העובדתיות

המערערת סיפרה בתצהירה, כי הינה בת בכורה במשפחתה. בבית ספר יסודי ובחטיבה למדה בתיכון מן הזרם הממלכתי דתי באזור מגוריה, השתתפה בחוג זומבה, יצאה לקורס הדרכה של תנועת XX ובהמשך אף הדריכה בתנועה. בכיתה י' עברה ללמוד בפנימיית "XX" בXX מזרם החינוך הכללי, יחד עם אחיה הצעיר, כיוון שרצתה להרחיב את השכלתה. במהלך לימודיה, הדריכה את החניכים הצעירים והתאמנה בחדר כושר בXX. בשנותיה בתיכון, למדה המערערת במגמת תיאטרון, פסיכולוגיה וסוציולוגיה ואף היתה הבמאית של ההצגה בפרויקט הגמר וסיימה כאמור את לימודיה לאחר שעמדה בבחינות הבגרות בשנת 2018. במהלך לימודיה סיפרה המערערת ביקשה לרדת במשקלה באמצעות דיאטה שהיא עצמה תיכננה ואיבדה כ- 7 ק"ג ממשקלה.

בעצת אימה, שנלוותה אליה, פנתה המערערת בהיותה בת 16 שנה, לדיאטנית של קופת חולים מכבי (שאליה הופנתה על ידי רופאת המשפחה) לשם קבלת הדרכה בנוגע לדיאטה נכונה ומאוזנת. לאחר מכן שמרה לדבריה על משקל קבוע של 55 ק"ג. בשנת הלימודים האחרונה, חזרה המערערת להתגורר בביתה, בשל החלפתו של המדריך בפנימייה ובקשתם של הוריה שתהיה קרובה אליהם בשנת לימודיה האחרונה טרם גיוסה. על אף המעבר ממסגרת פנימייתית למגורים בביתה המשיכה המערערת את לימודיה במוסד שבו למדה, עד תומם.

עוד סיפרה המערערת בתצהירה, על גיוסה לצבא ועל הקשיים שחוותה במסגרת זו. לדבריה, הטירונות והקורס היו קשים עבורה, בעיקר בגלל המשמעת הגבוהה, למרות שבעבר לא נתקלה בקושי מסוג זה. עוד אמרה, כי במהלך השבוע נאלצה לנסוע לבדה, בתחבורה ציבורית, במשך שעות ארוכות מביתה לבסיסים בXXובXX וכן למשרד החטיבה כשהיא גומעת מרחקים של כ 350-400 ק"מ. בבסיסים שאליהם הגיעה נותרה לבדה, ללא קשר עם בני גילה. המערערת היתה המשקי"ת היחידה והיה עליה להכין, כל חודש תכנים למפקדים המבוגרים ממנה בשנים רבות, הואיל וכך לא נוצר כל שיג ושיח בינם ובינה, לבד מעיסוק משותף בהכנת התוכניות לפיקודיהם. בנוסף, סבלה המערערת מהפעלתו של לחץ מצד הקצינה, שנתנה לה לתחושתה, משוב שלילי (לא טובה לא מצליחה ), עובדה שגרמה לה למתח נפשי פנימי.

לדבריה, הורו לה מפקדיה שלא להצטרף לכל פעילות חברתית של חיילות XX שהיו בבסיס, ובאופן זה הועמקה בדידותה. העובדה שמגוריה של המערערת מרוחקים מאד מן הבסיס לא נלקחה בחשבון על ידי מפקדיה בקביעת מועדי היציאה מן הבסיס לביתה, והיא אולצה לצאת בשעות מאוחרות ולהגיע לביתה לבדה באוטובוסים, בשעות מאוחרות מאד בלילה. בבסיסים שבהם שירתה, לא היו ארוחות בוקר, ובשל הנסיעות הארוכות היא החמיצה גם את הארוחות האחרות. עוד מספרת המערערת, כי עברה במהלך שירותה בין שלושה בסיסים, (XX, XX וXX) שבהם לא היה לה מקום קבוע. משמע שהיה עליה בכל בסיס למצוא מחדש מיטה פנויה לישון בה, ליצור מחדש קשר עם אנשים וכן להתארגן עם זמני הארוחות שהוחמצו על ידה.

בתצהירים הנוספים שהוגשו על ידי אימה של המערערת, מתארת האחרונה משפחה בת X ילדים, בהם המערערת היא הבת הבכורה. לדבריה, המערערת היתה ילדה טובה, אחראית, פעילה מאד, מלאת שימחת חיים, מדריכה צעירה של ילדים, חברותית מאד, ואף היה לה בן זוג קבוע. המערערת – לפי עדותה של אימה של המערערת - לא סבלה מכל סוג של מצוקה, או בעיה נפשית לפני השירות. התיעוד הרפואי, בדבר ביקור המערערת אצל דיאטנית בנעוריה, בא על רקע חינוך לאורח חיים בריא ותזונה נכונה. למערערת לא היה כל בעיה של שמירת משקל, היא אכלה היטב ולא נראתה כל מגמת שינוי במשקלה, או בעיה בדימוי גוף.

במהלך הטירונות והקורס התרשמו הוריה ממצב נפשי מורכב, היא היתה מתקשרת נסערת, מספר פעמים בשבוע, בוכה ומספרת שקשה לה מאד ואף אמרה ש"בא לה למות". כאם, היא הציעה למערערת לפנות לגורמים של בריאות הנפש אך המערערת סירבה. עקב כך התקשרה אימה של המערערת בעצמה לקבני"ת, אך זו הגיבה בצרחות, כבר מתחילת השיחה.

רק במהלך השירות החלה המערערת לרדת במשקל ונזקקה להצר את מדיה הצבאיים. המערערת סיפרה לאימה שקשה לה מאד עם המפקדת הישירה שיורדת עליה כל הזמן ולכן פנתה לסיוע רפואי ב"טרם" בXX, בתלונות על כאבי בטן וקיבלה גימלים ליומיים. עד כאן ראיותיה של המערערת.

מטעם המשיב, לא הוגשו ראיות עובדתיות כלשהן, מלבד חוות דעת רפואית שנערכה על ידי אברט, שעל משמעותה נרחיב בהמשך.

הראיות הרפואיות

בחוות דעתה של אברט, שעליה נסמך המשיב נטען, כי המערערת סבלה מהפרעת אכילה, עוד מנעוריה ואין בינה ובין תנאי שירותה הצבאי כל קשר. הנחתה של אברט בעניין קיומה של מחלה קודמת הביאה אותה למסקנה בדבר העדרו של כל קשר בין תנאי שירותה של המערערת ובין מצבה הרפואי. הנחתה זו, בעניין קיומה של מחלה הקודמת, לגיוסה לצבא, מבוססת על פרשנותה לתיעוד הרפואי מנעוריה של המערערת ( מוצג 7 מיום 28.6.2016), המתעד את פנייתה של המערערת לדיאטנית בקופת החולים.

קנובלר, שהעיד מטעם המערערת, סקר בחוות דעתו את תולדות חייה של המערערת והרקע המשפחתי שלה, כשהוא מסתמך על עדותן של אימה של המערערת והמערערת, כפי שפורטו לעיל.

מסקנתו של קנובלר, לאחר ששמע את העדויות ועיין בחומר הרפואי היא, כי מצבה הרפואי של המערערת לא אובחן כראוי. לדבריו, המערכת הרפואית הן הצבאית והן האזרחית, התייחסו למערערת ככזו הסובלת מהפרעת אכילה, ללא ביסוס רפואי מספק, בעוד שלדעתו המערערת אינה סובלת מהפרעת אכילה, אלא מדיכאון שהתבטא גם בהפרעת אכילה. הואיל וכך ובהסתמך על הנחה זו, מצא קנובלר כי:

"המערערת סובלת ממחלה אפקטיבית מסוג דיכאון רבא ( Major Depression ) שהחלה כהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי....". לאור זאת סבר, כי יש להכיר בה כסובלת מהפרעה נפשית שנגרמה באופן ברור בשל תנאי שירותה המורכבים בצה"ל."

השאלה שבמחלוקת

השאלה העומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, הינה שאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי שירותה של המערערת ובין מחלתה, שהיא שאלה עובדתית רפואית משפטית והדיון בה כולל מספר היבטים. היבט אחד של המחלוקת, הוא זה הנוגע למאפייניו של שירותה הצבאי של המערערת ואם יש בהם כדי להוות "תנאי דחק". אולם קודם לו הדיון בשאלת אבחנתה הרפואית של המערערת. השוואתן של חוות הדעת זו לזו, חושפת את ההיבט הרפואי המורכב של המחלוקת, הנוגעת בשאלת האבחון של מחלתה.

כאמור, סבור קנובלר, כי אצל המערערת התפתח דיכאון עקב תנאי הדחק, שמהם סבלה בעת שירותה הצבאי בהסתמכו על הקשר שמצא בספרות בין תנאי דחק ובין הופעתו של דיכאון רבא, כפי שהוא מגדירו. לעומתו סבורה אברט, כי תנאי שירותה של המערערת, אינם מהווים את גורם הופעתה של הפרעת האכילה, שכן לא נמצא קשר בין הפרעת האכילה ממנה סבלה המערערת בנעוריה, קודם לגיוסה, ובין תנאי שירותה.

המחלוקת בין המומחים, צבועה אפוא בצבעיה של האבחנה הרפואית. אם צודקת אברט במסקנתה, לפיה המערערת סבלה מהפרעת אכילה בנעוריה, שנחשפה אמנם בעת שירותה הצבאי, אבל הופעתה, שנים קודם לכן, הוסתרה משלטונות הצבא, כי אז סביר לקבל את טענת המשיב, לפיה אין קשר בין תנאי שירותה של המערערת ובין פגיעתה, אלא אם כן מדובר בהחמרה או במחלה "רדומה" שפרצה בשל תנאי השירות.

אולם, אם נאמר כי קנובלר צודק במסקנתו, לפיה הפרעת האכילה הקיימת אצל המערערת, היא אחד מביטוייו של הדיכאון רבא, שהתפרץ בעת שירותה הצבאי, כי אז סביר לקבוע, כי מצבי הדחק שמהם סבלה המערערת לפי גרסתה, בהנחה שזו תתקבל, הם אלה שגרמו להתפרצותה של מחלת הדיכאון במהלך שירותה.

יהא עלינו אם כך להקדים ולהכריע משפטית בשאלה העובדתית הרפואית הנוגעת לפגיעה שממנה סובלת המערערת. היות ומסקנתם של שני המומחים מבוססת על מידת אמינותן של גרסאות המערערת ואימה, הן בנוגע למצבה הרפואי בנעוריה והן ביחס לתנאי שירותה, יהא עלינו לקבוע תחילה את יחסנו לגרסאות שניתנו כאמור בתצהירים, ואף נבחנו בחקירה נגדית נוקבת.

דיון באמינות הגירסאות של המערערת ואימהּ

גירסת המערערת:

סיפור חייה המפורט של המערערת נמסר כאמור בתצהיריה, כפי שפירטנו לעיל. הרושם העולה מתיאור הדברים על ידה מחמיא למערערת. מדובר במערערת שנעוריה נוצלו בצורה מיטבית ובתפקוד גבוה. ביטוי לכך נמצא בכך שהיא זו שבחרה את מסגרת ואופי לימודיה המתאים לנטיותיה הנפשיות, באופן לא שיגרתי. כך, החלטתה ללמוד בתיכון פנימייתי חילוני– מחוץ לביתה החם - ולתפקד בו במגוון עיסוקים; כמו תיאטרון, מלמדים על עוצמה אישית, כריזמה וכישרון.

מעבר לכך, נראה שהמערערת גדלה בבית נורמטיבי. יחסיה עם הוריה ואחיה היו יחסים בריאים וקרובים. המערערת התגייסה לשירות צבאי במוטיבציה גבוהה מאד (ניסתה להתקבל לשנת שירות ללא הצלחה)' ושאפה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר.

עדותה של המערערת בנקודה זו לא הופרכה ולא נפגמה בחקירתה הנגדית והרושם בעניין אופייה החזק, יושרה וערכיותה התחזק אצל חברי הועדה, לאור האופן שבו השיבה לשאלות שנשאלו בחקירתה.

המשיב שטען כאמור, כי פנייתה של המערערת לדיאטנית בשנת 2016 בהיותה בת כ – 16 שנה, מלמדת על קיומה של הפרעת אכילה מוקדמת, עימת אותה עם הדברים בחקירתה הנגדית. בעניין זה נפנה לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.24 עמ' 36 שורות 14-34 וכן עמ' 37 שורות 1-5 שם הסבירה המערערת את הרקע לפנייתה לדיאטנית ואמרה כך:

ש: אבל בכל אופן בין מה שכתוב בטבלה בין מה שכתוב ב... ירדת אי אילו קילוגרמים בשנתיים האלה נכון עד שהגעת לדיאטנית. ואז את מגיעה אליה כי?

ת: כי התחלתי להתאמן בחדר כושר עם חברים שלי מהפנימייה ורציתי לשמוע מה אני אמורה לאכול תקין כדי לשמור על הדבר הזה. והיא הסבירה לי הכי בפשטות איזה אבות מזון אני צריכה לשמור עליהם ומה אפשר ומה חשוב ומה חשוב לאכול ובזה זה נגמר.

ש: זאת אומרת מה שאת כותבת בסעיף 7 לתצהיר שלך עשיתי בזמן הפנימייה דיאטה וירדתי כ 7 קילוגרם ובעקבות זה הלכתי לדיאטנית של קופת חולים מכבי קיבלתי הדרכה כן ואת כותבת שמרתי על משקל קבוע לא סבלתי מכל בעיית אכילה מכל סוג שהוא.

ת: נכון.

ש: זאת אומרת הלכת אליה רק כדי לקבל איזשהו ייעוץ.

ת: נכון.

ש: ומה היה בפגישה הזאת היא הסבירה לך וזהו?

ת: כן אמרתי שהגעתי לשם היא הסבירה לי מה אבות המזון שחשוב שאני אוכל ובזה זה נגמר.

ש: הבנתי. היא הסבירה לך עוד משהו היא כותבת שהיא הסבירה לך גם לא להתעסק בדיאטה עם סמיילי כזה ומקווה כי הובן.

ת: נכון היא אמרה לי.

ש: אז הבנת מה היא הסבירה היא כתבה מקווה כאילו.

ת: לא לא. לא.

ש: מה?

ת: היא אמרה לי שזה דברים הרי אימא שלי הגיעה איתי אימא שלי רצתה לראות שאני עושה משהו כמו שצריך בגלל שאני ילדה קטנה ואני עוד לא יודעת וזה בדיוק השלב הזה בחיים שאנשים גדלים וגם גבהים אז הם יורדים במשקל והגוף שלהם מקבל פרופורציות היא אמרה לי את ילדה מה את מתעסקת בכלל כאילו בדבר הזה את צריכה לשמור על אורח חיים בריא עם אבות מזון ובזה זה נגמר.

ש: הבנתי תראי מי שהפנה אותך לדיאטנית זאת הרופאה שלך רופאת משפחה זה מופיע בעמוד 8 כתוב שם מעוניינת בהפניה לדיאטנית להדרכה לאכילה נכונה נכון?

ת: נכון.

פנייתה של המערערת לייעוץ נעשתה לדבריה, על רקע ירידה של 7 ק"ג במשקלה, לאורך שנתיים, ורצון אימה להכווינה לכלכלה מגוונת ונכונה, בגיל ההתבגרות. לא נעלם מעינינו הרישום במוצג 7 לתיק הרפואי בעניין ירידה של 13 ק"ג במשך שנתיים ואולם, עדיין מדובר בירידה מדורגת, מה גם שלפי נתוני הדיווח במוצג 8 לתיק הרפואי, משקלה טרם ירידתה היה 70.5 ק"ג שעה שגובהה 164 ס"מ, נתון שמלמד על כך שהצורך לרדת במשקל אינו נראה על פניו כבלתי סביר. מכל מקום, עדותה בעניין זה בדבר התרחשותה של אפיזודה חד פעמית, האופיינית לגיל ההתבגרות, היתה אמינה וסבירה.

גרסה זו נתמכה גם על ידי אימה שנחקרה אף היא בעניין, כפי שעולה מעמ' 6 לפרוטוקול שורות 10-23 , וכך נשמעו הדברים מפיה שם:

ת: XX בסביבות גיל 12 13 כשהיא נהייתה נערה אז אתה נהיה מודע כאילו לדימוי גוף שלך והיא הייתה קצת שמנמנה והיא עשתה דיאטה היא רצתה לרדת. היא ירדה במשקל והבאתי אותה לדיאטנית כדי שתסביר לה איך יורדים באופן בריא. הייתה פגישה אחת אצל דיאטנית שהיא הייתה בת 15 אחר כך לא הייתה שום בעיה אם הייתה בעיה הייתי קובעת עוד פגישה אצל הדיאטנית הייתי מטפלת בזה הייתי עושה משהו. אחר כך היא הייתה בפנימייה והיא הייתה מדריכה גם ביישוב בתנועת הנוער XX גם בפנימייה עצמה היא הייתה מדריכה צעירה היו לה ציונים היא הצטיינה בציונים היא למדה מגמה מורחבת של סוציולוגיה הכול היה טוב לא הייתי צריכה לעשות שום דבר מעבר לזה.

ש: אוקיי וגם אני גם בתצהיר המשלים שלך שוב כתבת שדיברת עם המפקדת סליחה זה מופיע בתצהיר הנוכחי שדיברנו עליו בסעיף 21 אז. את אומרת שם שדיברת עם המפקדת הבהרת לה שלא הייתה שום בעיה.

ת: זה שהלכתי איתה חד פעמית לדיאטנית בגיל 15 וזה הסתדר מאז ולא הייתה בעיה עד הגיוס עוד 3 שנים אז מבחינתי אין בעיה זה הסתדר.

משמע, כי גם אימה של המערערת העידה, שההפניה לדיאטנית היתה חד פעמית, כך שלא נדרשה כל פניה נוספת ומצבה של המערערת היה תקין לחלוטין, עד לגיוסה לצבא.

אימה של המערערת הופנתה בעניין זה למה שנראה לכאורה כסתירה המתגלה בדבריה אודות מצבה של המערערת ונוגעת לעניין יחסה לנושא האכילה. הטענה בדבר גילויה של סתירה, מבוססת על השוואת שני התצהירים שהוגשו על ידי אימה של המערערת וכן על השוואה שנערכה בין רישומים רפואיים, המתעדים כביכול את דברי המערערת, בזמן אמת. השוואת התצהירים אכן מעלה שבעוד שבתצהיר הראשון מיום 16.10.22 ס' 15 העידה אימה של המערערת, כי לא היתה אצל המערערת כל בעיה בדימוי הגוף, או בעיה נפשית הרי בתצהירה השני הנוסף מיום 10.9.23 הצהירה, כי המערערת התגייסה באותו משקל של גיל 17 , "במצב נפשי סביר, עם הפרעה בדימוי גוף שהיום יש לבנות רבות בישראל."

לכאורה, אכן קיימת סתירה בין שתי ההצהרות השונות, עימן עומתה אימה של המערערת בחקירתה הנגדית. הרושם העולה מתשובותיה בחקירתה הינו, כי אימה של המערערת אכן לא היתה שבעת רצון מהאופן שבו ביתה מתמודדת עם נושא המשקל ודימוי הגוף בגיל ההתבגרות. זהו אף הרקע - כך התרשמנו - להפנייתה של ביתה וליוויה לרופאת המשפחה, שהפנתה אותה לדיאטנית. הפניה לדיאטנית הניחה את דעתה והיא לא שבה לעסוק בנושא זה באופן קליני, לאחר שראתה שמשקלה של המערערת נותר יציב, עובדה, כפי שעוד נראה בהמשך, אינה מוטלת בספק.

העובדה שהדברים לא נרשמו באופן זה בתצהירה הראשון של אימה של המערערת אלא רק בתצהירה השני, אינה עומדת לזכותה.

עם זאת, לאחר שחקרנו בגרסאותיה בעניין זה והתרשמנו מעדותה, הגענו למסקנה, לפיה מקורו של אי הדיוק בתצהירה הראשון, נובע מרצונה להתאים את עדותה למסמכים הרפואיים מתקופת מחלתה של ביתה. באלה תועדה המערערת כשהיא מתארת את עצמה כמי שסובלת כביכול מבעיה של דימוי גוף, או משהוא בדומה לכך. כפי הנראה, כך מצאנו, לא רצתה אימה של המערערת להראות כמי שהסתירה מידע ולכן חשפה זאת בתצהירה השני.

עם זאת, אנו מאמינים לעדותה של אימה של המערערת לפיה התרשמה, כי למרות דאגתה ביחס לאופן ההתמודדות של ביתה עם דימוי הגוף בגיל 16, לא סברה כי מדובר בבעיה נפשית המצריכה התערבות רפואית, לבד מאותה פגישה בודדה אצל הדיאטנית. לפיכך, כתבה בתצהירה הראשון שלא היתה למערערת כל בעיה נפשית.

התרשמנו מאד לטובה מעדותה של אימה של המערערת כאם, שהיתה מאד מודעת וקרובה לביתה. אנו מאמינים לה שלו היתה סבורה, כי ביתה לוקה בבעיה נפשית קלינית, היא לא היתה מניחה לדבר ולא היתה מסתפקת בפגישה אחת בודדה עם דיאטנית. העובדה שביקשה להתאים את עדותה לדברי ביתה אצל הרופאים, כדי לשמור על אמינותה, הינה בגדר פגימה נקודתית שאינה פוגעת לדעתנו במשקל עדותה כמכלול.

מעבר לצורך נוסיף ונאמר בעניין זה, כי הרושם בעניין אמינות גרסתה של אימה של המערערת נסמך גם על כך שעדותה עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי כפי שהוצג בפנינו, זה הרלוונטי לתקופת נעוריה של המערערת, בעניין זה נשוב ונפנה למוצגים , 7 ו 8 בתיק הרפואי, המתעדים את מהלך הדברים.

מוצג 8 לתיק הרפואי מספר על פנייתה של המערערת לרופאת המשפחה, ד"ר מיכל XX, בתאריך 13.3.16. התלונה שבשמה הגיעה המערערת לטיפול רשומה כך:

"מעוניינת בהפניה לדיאטנית- להדרכה על אכילה נכונה."

סיבת ההפניה מתוארת כ "הדרכה". ד"ר מיכל XX אף ציינה את מדד משקלה של המערערת באותה עת 57.5 ק"ג ואת גובהה 164 ס"מ. בהפניה זו אין כל התייחסות לאפשרות קיומה של הפרעת אכילה, או בעיה מכל סוג שהוא בעת שהמערערת הופנתה לדיאטנית.

עיון במוצג 7 מלמד כי המערערת מימשה את ההפניה שקיבלה לדיאטנית ביום 28.6.16 משמע, למעלה משלושה חודשים מאז פנייתה לרופאת המשפחה ד"ר מיכל XX. הדיאטנית אף היא לא התרשמה, כי מדובר בהפרעת אכילה, אלא התייחסה למצבה של המערערת כפי שמתייחסים למשוגות גיל ההתבגרות, כשהיא מציינת שהיא מקווה שהובנה כיאות. (ראו את הסימון המחייך בסוף התיעוד).

עוד נציין, כי עדותה של אימה של המערערת נתמכת אף במוצג 6 לתיק הרפואי, המתעד את משקלה של המערערת באותה תקופה שבה נטען, כי סבלה כביכול מירידה דרמטית במשקלה ומדימוי גוף נמוך, כאינדיקציה לקיומה של הפרעת אכילה. ממנו עולה, כי משקלה של המערערת בחודש מרץ 2016, מועד בו פנתה לרופאת המשפחה, שהפנתה אותה לדיאטנית, היה זהה למשקלה ביוני 2016 כשפנתה בפועל לדיאטנית ועמד על 57.5 ק"ג. אשר על כן נאמר, כי התיעוד המדעי האובייקטיבי, תומך בגרסת אימה של המערערת.

במיוחד יובהרו שיקולינו בעניין זה, של אמינות גרסתה של אימה של המערערת, בחלקו הבא של פסק דיננו, בו נדון בערכה ומשמעותה של עדות המערערת אודות מצבה הנפשי, זאת בזמן שהיא כבר חולה וכביכול "מאבחנת" את עצמה.

בהינתן כי אלה הם פני הדברים, ומתוך ערנות למכלול הנתונים הנוגעים לעדותה של אימה של המערערת, הן ביחס לנקודות הזכות והן ביחס לנקודת החובה, התרשמנו כי מדובר בעדות אמינה, כפי שנסביר להלן:

החלטתנו זו, לקבל את עדותה של אימה של המערערת כאמינה לגבי מצבה של המערערת קודם לגיוסה, למרות הסתירה הלכאורית שעלתה מעדותה, נסמכת על התרשמותנו הבלתי אמצעית ממנה ומן המסמכים הרפואיים התומכים את עדותה. זו הסיטואציה שעליה חלה ההלכה המשפטית הנוהגת בעניין פגימה נקודתית בחלק של עדות, שאינה פוסלת את העדות בכללותה וכך נאמר בהקשר זה בפסיקה ...." מעשה יום יום הוא בבתי המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה..." ( ע"פ 1784/11 יעקב יעקובשווילי נ' מדינת ישראל פורסם בנבו). לא נעלמה מעינינו הלכת בית המשפט העליון ע"א 765/18 לעניין שקרי עדים, אולם בנסיבות העניין הקונקרטי שלפנינו, לעניין עדותה של אימה של המערערת, כפי שזו נלמדת מתוך התמונה הכוללת של שרשרת האירועים, אין בכך כדי לשנות את החלטתנו.

נסכם ונאמר אם כך, כי עדותן של המערערת ושל אימה, לפיהן לא סבלה המערערת מכל הפרעת אכילה קלינית בנעוריה, נתמכת ברשומות הרפואיות, שאיננו מגלה כל אינדיקציה או אבחנה בדבר קיומה של הפרעת אכילה, הינן עדויות שניתן לתת בהן אמון.

אלא שבכך לא סגי. המשיב טוען, כי המערערת העידה על עצמה, במהלך בדיקותיה הרפואיות בעת שירותה הצבאי, על היותה סובלת מהפרעת אכילה עוד מנעוריה.

בעניין זה מסתמך המשיב על מוצג 205 לתיק הרפואי המתעד את ביקורה במרכז להפרעות אכילה בבית חולים שיבא מתאריך 12.6.19 וכן על מוצג 143 לתיק הרפואי מיום 28.5.19, המתעד את ביקורה של המערערת במחלקה לרפואה דחופה בשיבא, וכן מוצג 110 לתיק הרפואי מיום 2.6.19 שנעשה רק בדיעבד, ביום 4.6.19.

עיינו במוצגים אלה באופן מעמיק וראינו כי לא ניתן לייחס להם משקל ראייתי משמעותי משיקולים שאותם נציג להלן:

מוצג 110, אינו מבוסס על ראיון עם המערערת (כך רשום במפורש בגוף המסמך), אלא האמור בו חוזר על האמור בדיווחים ממסמכים אחרים. לפי דעתנו, תוכן מועתק למסמך אחד ממסמך אחר, אינו יכול להוות עדות בפני עצמו ומותנה בערכו של המקור, שממנו הועתקו הדברים.

מוצג 205, שאף עליו סומך המשיב, אינו נושא כל חתימה, או נתוני זיהוי של הבודק ולכן לא ניתן לדעת מי האדם שכתב את המסמך ומה מידת מיומנותו בתחום זה. מסמך שעושהו אינו מזוהה אינו יכול להוות בסיס לקביעה משפטית עובדתית.

מוצג 143 מציין כי בעבר סבלה המערערת מהפרעת אכילה "לא מאובחנת". משמע, כי אף מסמך זה אינו מבוסס על אבחנה עצמאית והוא מאשר כי המינוח "הפרעת אכילה" הוא מושג שנעשה בו שימוש שלא על פי אבחנה רפואית כדין, אלא על פי דבריה של המערערת בזמן שהובלה למחלקה לרפואה דחופה.

לדעתנו לא ניתן להסתמך על מוצג 143, המתעד כביכול את אמירתה של המערערת, כבעלת משקל כאילו היתה אמרת עד הנעשית בסמיכות לאירוע שלה נהוג לייחס משקל משמעותי. הגם שהננו ערים לכלל ראייתי זה נאמר, כי הנסיבות בענייננו מחייבות הסתכלות שונה על האמרה שנאמרה כביכול בזמן אמתי.

ההתייחסות שאנחנו מציעים לאמרותיה של המערערת, תעשה בצלן של נסיבות האמרה, שנעשו בעודה מוטלת על מיטה בחדר המיון, לאחר 4 ימי צום וחולשה ניכרת, המדווחת באותו מסמך עצמו. לעניות דעתנו, לא ניתן לסמוך ממצא עובדתי רפואי על עדותו של אדם על עצמו, בזמן שהוא עצמו חולה במחלה, שעדיין לא אובחנה כלל. קביעה זו נסמכת על הגיונם של דברים ואף על עדותו של קנובלר בעניין זה המסביר באופן מקצועי מדוע אין לייחס לאמרותיה של המערערת משקל ראייתי כתחליף לאבחון רפואי וכך הוא אומר בעמ' 53 לפרוטוקול יום 9.5.24 שורות 14-20 בזו הלשון:

ת: ברגע. היא גם האמינה שיש לה אנורקסיה כי אמרו לה יש לך אנורקסיה. היא ענתה על כל מיני שאלות שרצו לשמוע את האנורקסיה היא הייתה במצב של דיכאון שזה הפסיכוזה של הרגש היא לא ידעה מה שהיא אומרת היא אמרה כל מיני דברים ודרך אגב מה שאדוני אמר שהיא אמרה את זה בכל מיני הזדמנויות זה לא היא אמרה בכל מיני הזדמנויות זה העתיקו.

ש: ממש לא. ממש לא זה מילים אחרות. אני אראה לך את זה אנחנו נעבור על זה גם.

ת: זה מילים אחרות אבל אנחנו יודעים שהדברים מועתקים ממקום למקום למקום. למשל.

ש: אני אמסור את זה לדר גור.

כב’ השופטת – יעל אחימן: רק שנייה תן לו לסיים.

ת: למשל הירידה הזאת מ 40 ל 34 במספר זה מה שהיא אמרה פעם אחת וזה מופיע בכל מקום שברור שהיא לא ירדה כל כך הרבה מספרים כשברור שמה שהיא תיארה זה היה נכון גם אצל החיילות שלי כל פעם שהמשקל שלהן היה קצת משתנה אז הן מצירות או מרחיבות את המדים שיהיו מתאימים כי ככה החיילות נוהגות ללכת כשהן לא קרביות. מה לעשות? אז התאימו את המדים היא ירדה אבל ראינו כמה היא ירדה יש מדידה של המשקל אחרי שהיא השתחררה זה פחות 3 קילו מ... 2 וחצי 3 קילו שזה יותר אצלה זה היה בערך קצת יותר מ 5 אחוז ממשקל הגוף שזה מתאים למייגור דפרשן זה לא מתאים לאנורקסיה לא הייתה לה אנורקסיה נקודה. זאת עדותי.

ועוד אומר קנובלר בהקשר זה בעמ' 68 לפרוטוקול מתאריך 9.5.24 משורה 8 ואילך:

ת: ואם אנחנו מדברים על עדות של אדם שחולה במחלה פסיכיאטרית על המחלה שלו עצמו וזה כולל גם אם הוא נמצא בבדיקה במצב פסיכוטי פעיל של הרגש של מייגור דפרשן הוא יכול להגיד כל מיני דברים. ואני חוזר ואומר ראו אותה בתור מי שיש לה הפרעת אכילה מגיל 15 כך קיבלו אותה מחדר המיון. בלבלו בין הירידה בדיאטה במשקל לבין הירידה במשקל של האפיזודה של המשבר בצהל עם המייגור דפרשן ועשו מכל זה סלט ושואלים אותה שאלות ורושמים מפיה דברים כשהיא במצב נפשי נוראי והיא ענתה מה שהם כנראה רצו לשמוע אבל עובדה שהיא גם לא זוכרת את הדברים האלה ואני יכול לשאול את הוועדה ואת אדוני שאלה אתה. אם היה. אם היינו צריכים לקבל עדות של אדם שהוא חולה במחלה פסיכיאטרית בתור עד במשפט למשל במשפט פלילי לגבי מישהו אחר האם מקבלים את העדות הזאת? כן או לא? בדרך כלל מקבלים אותה אם זה לא נוגע למחלתו. אם זה לא קשור למה שנקרא הקונפליקט פרי ארייה. אבל במקרה של החולה לשאול אותו על מחלתו ולשאול אותו מה הוא אמר באותה בדיקה ולהבין מה בדיוק היה שם הפירוש שלי זה שהרופאים המכובדים שיושבים במרפאה ובמחלקה להפרעות אכילה מקבלים חיילת עם כותרת הפרעת אכילה והם מתחילים לשאול את השאלות של הפרעת אכילה הם רואים שהיא גם בדיכאון אבל הם לא מבינים שהדבר העיקרי זה הפרעת ההסתגלות הקשה שלה לשירות הצבאי שהלכה והחמירה והחמירה עד שהגיעה למצב של שבועות של דיכאון רבא מייגור דפרשן ואתה יכול לקרוא בחוות הדעת המשלימה של דר הברט את כל הקריטריונים מייגור דפרשן תראה שהיא מתאימה לקריטריונים האלה.

דבריו אלה האחרונים של קנובלר, שלא נסתרו ולא נפגמו בכל צורה שהיא, הינם בעלי משקל משמעותי בעינינו. הם גם עולים בקנה אחד עם הגיונו הסביר של כל אדם, לא רק רופא פסיכיאטר.

מעבר לכך שמענו את התייחסותו של קנובלר לרישומים בתיקה הרפואי של המערערת בדבר היותה חולה באנורקסיה וכך הוא אומר בעמ' 67 לפרוטוקול יום 9.5.24 שורות 6-10 :

ת: אז אתה שמעת אותה ואני אחזור עליה XX הייתה באפיזודה של מייגור דפרשן דיכאון רבה. קיבלו אותה לטיפול באנורקסיה. חשבו שהיא עלולה ללכת למות בגלל שהיא במצב של רעב קיצוני וירידה קיצונית במשקל כי לא שקלו אותה. שאלו אותה שאלות על הפרעת אכילה היא ענתה במצב של מייגור דפרשן כמו שהיא חשבה שרוצים לשמוע אותה. זה מה שאמרתי בפעם הקודמת. אתה חושב שאני אגיד משהו אחר עכשיו?

נסכם סיכום ביניים ונאמר, כי המכנה המשותף הבולט לכל המסמכים שעליהם הסתמך המשיב, כאמרות שנעשו בזמן האירוע, לגבי ההיסטוריה הרפואית שלה ולכן, לכאורה, בעלות ערך גבוה של אמת, הינם מסמכים שנעשו לאחר שחלתה ושיפוטה העצמי נפגע ולכן אין בהם כדי לשקף את מצבה האובייקטיבי של המערערת. בנוסף, אין בהם את מה שהמשיב טוען שיש בהם מבחינת משקלם הראייתי, כפי שפירטנו לעיל.

עוד נציין, כי אף לא אחד מן המוצגים הללו, שעליהם נסמך המשיב, שבהם לכאורה מעידה המערערת אודות עברה הרפואי, כלוקה בהפרעת אכילה, נעשה על ידי פסיכיאטר, או מומחה להפרעות אכילה. לפיכך, נכון לומר כי אין בפנינו אלא "אבחנה" שנערכה שלא על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

יתרה מכך. למרבה התימהון מסתבר, כי אף לא אחד ממוצגים אלה, המבוססים על הנחתם של הרופאים הבודקים בדבר קיומה של הפרעת אכילה, מבוסס על שקילתה של המערערת בזמן בדיקתה, או על התייחסות כלשהיא להיסטוריה של מדדי משקלה. בעניין זה מקובלים עלינו דבריו של קנובלר המתייחס להתעלמות זו ותועדו בעמ' 52 לפרוטוקול מיום 9.5.24 באלה המילים:

ת: כדי לאבחן אנורקסיה צריך להיות נתון מרכזי. אנורקסיה היא למעשה מצב של איבוד ביקורת המציאות של דימוי הגוף זאת אומרת זה פסיכוזה של דימוי הגוף כמו שסכיזופרניה זה פסיכוזה של החשיבה ומחלות אפקטיביות זה פסיכוזה של הרגש אז אנחנו מדברים פה על מצב פסיכוטי של דימוי הגוף. זאת אומרת חולה או חולה שנראים כמו שלד ושוקלים במה שנקרא עם BMI פחות מ 17 לפחות כי המצב הקל של אנורקסיה זה 17 ומטה והם חושבים שהם שמנים מדי ציינתי בחוות הדעת שהמצב הזה לא היה קיים אצל XX.

וכן דבריו המתועדים בעמ' 53 לפרוטוקול יום 9.5.24 שורות 8-13:

...."מה לעשות שלא הייתה לה אנורקסיה? שאבחנו אותה בלי לשקול אותה שלא הבינו שהמרכיב הפסיכוטי הזה של דימוי הגוף לא היה קיים בכלל אצלה? ולכן נתנו לה טיפול שהיה מכוון להפרעת אכילה שלא הייתה לה אבל מאחר שטיפול. של קשר טיפולי שנוצר בין מטפלים למטופלים עושה טוב אז מצבה השתפר. זאת העדות שלי."

מדברים אלה עולה, כי כל התייחסות לאבחנתה של המערערת כמי שלוקה בהפרעת אכילה, מבלי להתייחס למדדי משקלה, היא לא פחות מאבסורדית. משמע, כי אין בנמצא ממצא מדעי אובייקטיבי משמעותי, המבסס את האבחנה לקיומה של הפרעת אכילה, לא אבחנה פסיכיאטרית ואפילו לא אבחנה על בסיס מדדי משקלה, שהם הרלוונטיים ביותר לסיטואציה.

ב"כ המשיב ניסה לטעון בנקודה זו, כי אבחנתה של המערערת כסובלת מהפרעת אכילה מתייחס לסוג מסוים של הפרעת אכילה, הנעדר ביטוי במשקל. עדיין אין בכך לעניות דעתנו, כדי להצדיק את העדרם המוחלט של מדדי משקלה של המערערת בעת שמתייחסים אליה כמי שסובלת מהפרעת אכילה מסוג זה, או אחר. ועוד נשוב ונתייחס בהרחבה לנושא אבחנת מחלתה של המערערת. לשלב זה, די בכך.

על כל האמור לעיל יש להוסיף את הממצאים הבאים: תוצאות בדיקות המעבדה שבוצעו למערערת לפי מוצג 77 לתיק הרפואי, במועד הבאתה לחדר מיון, אינן תומכות בממצא של הרעבה עצמית כהפרעת אכילה. מדהים לראות, כי בזמן שהמערערת סיפרה לצוות הרפואי, כי לא שתתה ולא אכלה כמעט לחלוטין במשך ארבעת הימים הקודמים לבדיקתה מוצג 77 "מספר" סיפור אחר לגמרי. ממנו עולה כי כמות החלבונים בדם, תפקודי הכבד ותפקודי הכליה (לאחר שדווחה כי לא שתתה 4 ימים!!!!) שנבדקו, נמצאו תקינים. ספירת הדם אף היא התבררה כתקינה, רמת הסוכר שנמדדה היתה תקינה, לחץ הדם היה תקין אף הוא. לפיכך, לא היתה בפני הבודקים כל עדות פיזיולוגית למצב של הרעבה ממושכת ואיש מהם לא הרים גבה, או ניסה לחקור בעניין.

כשמתייחסים למדדי משקלה של המערערת, שהם כאמור נתון מרכזי בהכרעה בעניין אבחנתה, מסתבר, כי גם אלה תורמים למידת האבסורד האופפת את אבחנתה של המערערת כמי שסובלת מהפרעת אכילה המלווה בירידה במשקל. השוואת משקלה בלשכת הגיוס ב 17.XX.XX ( 57 ק"ג) לעומת משקלה ב- 19.XX.XX שעמד על 54.5 ק"ג (כלומר 2.5 ק"ג פחות ממשקלה הקודם) מלמדת, כי האבחנה בדבר אנורקסיה, שבה לקתה כביכול עוד בנעוריה, המלווה בירידה דרמטית במשקלה, הינה חסרת ביסוס מניח את הדעת. למעלה מן הצורך נציין, כי בחישוב BMI שערכנו (חישוב שבנכונותו הודתה אברט בחקירתה הנגדית), המערערת מעולם לא ירדה מתחת ל 20 במדד זה.

לסיכום חלק זה של הדיון נאמר, כי אין בפנינו ראיה רפואית, מניחה את הדעת, לקיומה של הפרעת אכילה אצל המערערת, לא טרם שירותה הצבאי ואף לא במהלך השירות לאחר שמצבה הידרדר. מכאן נעבור לאבחנתה של אברט את המערערת, שלמרות כל אלה, אבחנה את המערערת כמי שלוקה בהפרעת אכילה ונבחן אותה.

דיון במשקלן של חוות הדעת הרפואיות

לעיל ציינו, כי בחוות דעתה הרפואית של מומחית המשיב נקבע, כי המערערת סבלה מהפרעת אכילה קודם לגיוסה לצה"ל. עם זאת, הסתבר בחקירתה הנגדית של אברט, כי אבחנתה את המערערת, כמי שלוקה בהפרעת אכילה, איננה אבחנה מדויקת והיא לוקה בחסר, ובסטייה מפרקטיקת העבודה הנכונה של הגשת חוות דעת מומחה לאינסטנציות משפטיות.

נתחיל בכך שאברט הצהירה בפנינו, כי המסמכים שסופקו לה על ידי המשיב לא היו מספקים לצורך עריכת חוות דעת מבוססת ואמינה. היא גם סיפרה לנו שפנתה למשיב בעניין זה על מנת שיספק לה את המסמכים החסרים, וכך נשמעו הדברים בפרוטוקול הדיון מיום 9.5.24 עמ' 84 :

ש: או החמרתי זאת אומרת קשר סיבתי חלקי או מלא או דחייה בכל תיק. לא היה תיק שאמרת אין לי מספיק נתונים אני לא יודעת אני באמת בדילמה אני לא יכולה להכריע היה מקרה כזה?

ת: ככה לפני שאני מגיעה למסקנה בחוות דעת אז אני מחליטה על איזה סוג של בעיה מדובר ואם אותה בעיה נפשית פסיכיאטרית קשורה או לא קשורה לשירות הצבאי במידה ואני רואה שאין לי מספיק נתונים אני בדרך כלל מבקשת להשלים את החומרים לא תמיד זה מתקיים. גם הנבדקים עצמם כשהם מתבקשים להביא את כל התיעוד של השנים האחרונות לא מביאים אותם וגם במקרה הנל ביקשתי להביא את כל הפירוט לא הובא לדוגמה מנופית לא הובא התיעוד בפניי וגם למשרד הביטחון אין להם קשר אין להם אפשרות לאתר אותם.

ש: 100 אחוז אז אני מבין את התשובה אני רק אומר. עשית את ה...

ת: לא תמיד אני מצליחה לקבל את התיעוד הנדרש למרות שאני תמיד תמיד מבקשת.

ש: אבל במקרה כזה אני מבין את התשובה אני שואל. כהמשך למעשה למה ששאלתי אז גם במקרה כזה בין אם זה לקח שלב אחד שלח את הכול בין אם 2 שלבים שלב חלקי ואז השלמה אם היא הייתה בסופו של דבר תמיד יש הכרעה קשר סיבתי חלקי מלא או דחייה תמיד יש הכרעה.

ת: אני תמיד גם כותבת מסקנה שכן קובעת האם יש קשר סיבתי של החמרה או של גרימה לבין מצבו הנפשי של הנבדק לתנאי שירות.

ש: במקרה.

ת: באירוע הספציפי.

ש: במקרה כאן את ביקשת חומר נוסף מקצין התגמולים?

ת: מקצין התגמולים אני ביקשתי אבל.

ש: אוקיי ולא קיבלת הבנתי כי חוות הדעת שלך למשל הושלמה יום אחרי הבדיקה את יודעת זה מיד אז חשבתי.

ת: נכון אני מאוד חרוצה.

משמע, כי אברט חתמה את חוות דעתה, יום אחד בלבד לאחר הבדיקה, והעבירה אותה למשיב, מבלי להמתין למסמכים שהיא זו שדרשה את העברתם, לשם עריכת חוות דעתה. ההסבר שלה לגבי אי המתנתה למסמכים הנוספים מחמת היותה "חרוצה" כהגדרתה, מביך. לכל הפחות נאמר, כי כאן נחשפת התנהלות מדאיגה מצדו של מומחה שאמור לעשות עבודתו נאמנה, טרם שיכריע בגורלם של בני אדם לשבט, או לחסד. מהלך זה של דברים מצביע על אי תקינות בעבודתה של אברט ויש בכך כדי להטיל צל כבד על אמינותה.

אולם בכך לא סגי. חוות דעתה של אברט לוקה בפגם נוסף, שהוא לעניות דעתנו חמור ומדאיג לא פחות מקודמו אליו נתייחס להלן:

בחקירתה הנגדית של אברט הסתבר, כי זו לא דייקה באבחנתה הרפואית במה שנוגע למחלתה של המערערת. זאת על אף שזיהויה של הפגימה עומד בלב המחלוקת שבין הצדדים, כפי שכבר הסברנו בראשית הדברים, באופן שבו הגדרנו את השאלה שבמחלוקת. בעניין זה הרינו להפנות לפרוטוקול חקירתה הנגדית של אברט מיום 9.5.24 , שבו תועדו דבריה בנושא זה. החלק הרלוונטי לעניין שבו אנו מדברים כעת, מצוי בעמ' 88-93 ואותם נביא להלן בחלקם הרלוונטי, על מנת ששיקולינו ואופן התרשמותנו מעדותה, יועמדו לבחינה ויהיו ברורים:

להלן הדברים:

ש: BMI לפי ה DSM 5 זה אני מדבר על טיפיקלי ואני לא שואל אותך ואת מתבקשת לא לתת שום תשובה לגבי מה שהוא א טיפיקלי. תסכימי איתי שזה BMI נמוך מ 17. לא 18 וחצי.

ת: לא 18 וחצי זה BMI המינימלי התקין אצל בוגרים.

ש: ו 17 אבל אנורקסיה זה 17?

ת: לא 18 וחצי.

ש: 18.4 זה יהיה אנורקסיה? את בטוחה שמה שאת אומרת?

ת: אני תאמין לי שבטוחה.

ש: בטוחה לא 17 אלא 18.

ת: 18 וחצי כן. אני מטפלת בהרבה מקרים של אנורקסיה ואני מכירה על בורים את הממדים. אתה מוזמן לקרוא.

ש: הבנתי. הבנתי ואת ראית באיזשהו מקום כאן שהיה כתוב שהיא ירדה מתחת ל BMI 20?

ת: אני לא אבחנתי אותה על אנורקסיה נרווזה אני אבחנתי אותה על הפרעת אכילה.

ש: הבנתי וראית אי פעם שהיא ירדה מתחת ל 20?

ת: היא לא ירדה.

ש: לא ירדה מתחת ל 20.

ת: לא המשקל שלה נשאר בגבול הנורמה.

ש: הבנתי עכשיו שמת לב שהיא לא נשקלה.....

ד"ר הדר ירדני: אמרת הרגע שהיא בעצם לא ירדה במשקל.

ת: היא לא ירדה במשקל באופן משמעותי כן.

......

כב’ השופטת – יעל אחימן: משהו מהמקורות שאת הבאת מדבר על הפרעת אכילה מהסוג הלא טיפוסי?

ת: לא כי המסמך הזה מ 12.6 לא היה בפניי. למרות שכמו שאמרתי.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אני שואלת אותך כמומחית.

ת: אני כתבתי הפרעת אכילה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: (מדברים ביחד) אבל את לא.

ת: לא דייקתי.

כב’ השופטת – יעל אחימן: את לא כתבת לא (לא ברור) להגיד איך זה מתייחס לסוג של ההפרעה שאנחנו מדברים עליו של ה...

ת: את צודקת כבוד השופטת אני לא הגדרתי סוג של הפרעת אכילה אני כתבתי הפרעת אכילה באופן כללי את צודקת.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אבל בספרות שאת מביאה אז במה שקיבלנו יש סוגים אז את לא חושבת שהיית צריכה להתייחס לאיזה סוג את חושבת שיש לה?

ת: אני מסכימה איתך הייתי צריכה לדייק. את האבחנה. מסכימה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: זאת אומרת שמה שאת אומרת זה שאת מאשרת שהאבחנה שלך לא מדויקת.

ת: נכון.

כב’ השופטת – יעל אחימן: ואנחנו לא יכולים לדעת מתוך מה שאת כותבת לאיזה סוג של בעיה את מתכוונת.

ת: אני מתכוונת להפרעת.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אבל אני שאלתי אותך שאלה אחרת.

ת: לא אני מתכוונת להפרעת אכילה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: בדוח שלך אנחנו לא יכולים לדעת מתוך מה שאת כותבת לאיזה סוג של איטינג דיסאורדר את מתכוונת נכון?

ת: זה נכון אבל אני מתכוונת להפרעת אכילה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אבל הפרעת אכילה זה משהו כללי זה לא משהו קונקרטי נכון?

ת: לא לא הפרעת אכילה זה הסוג של הפרעה ויש.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אבל יש לי שאלה תראי כל. את מביאה המון המון ספרות באנגלית נכון? כלומר את מסתמכת על אבחנה שהיא במקור בשפה אנגלית נכון? לאיזה לאיזה אבחנה מהסוגים של האדר ספסיפייד פידינג אור איטינג דיסאורדר את מייחסת את ההפרעת אכילה?

ת: אז.

כב’ השופטת – יעל אחימן: היא גם לא אמרה ש...

ד"ר הדר ירדני: לא אמרת? (מדברים ביחד)

כב’ השופטת – יעל אחימן: אולי זה אנורקסיה אבל היא לא כתבה את זה. למה את כתבת את המילה הפרעת אכילה בעברית בזמן שכל השיח שאת מביאה הוא באנגלית והוא מתויג ומטופל לפי חלוקה של הסוגים שאנחנו רואים בדוקומנט הזה שקיבלנו ב-מ1 אתה יכול להראות לה את זה בבקשה? וגם את הבאת. ואת גם לא הבאת בשום מקום מהספרות שלך דיבור על האבחנה הזאת ושמראה שאת בוחרת באבחנה הזו או באבחנה אחרת. זה נכון אני צודקת?

ת: את צודקת בזה שלא דייקתי את האבחנה לאיזה סוג של הפרעת אכילה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: את חושבת שזה חשוב לנו היה העניין הזה? כי אם יש ויכוח אם היא סובלת מסוג כזה של דיסאורדר או סוג אחר זה משמעותי לנו כאן את יודעת את זה?

ת: אני יודעת את זה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: את יודעת שאנחנו לא נוכל להגיע על סמך הדברים שלך להכרעה איזה סוג זה.

ת: אז אולי בשביל זה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אני שואלת אותך נכון שעל סמך מה שכתבת אנחנו לא נוכל להגיע להכרעה איזה סוג את התכוונת שיש לה? על מה שכתבת לפי מה שכתבת. את לא. (מדברים ביחד)

ת: נכון.

כב’ השופטת – יעל אחימן: את באת להיחקר עליה אז גם הסכמת איתי וזה נורא חשוב את מסכימה איתי שאת לא עשית את האבחנה הזאת בחוות דעת שלך מסכימה איתי שאת לא הבאת ספרות על האבחנה הזאת מסכימה איתי שאת גם לא אבחנת בסיכום שלך למה את בוחרת באבחנה כזאת או אבחנה אחרת נכון?

ת: אני אבחנתי אותה עם הפרעת אכילה אני לא דייקתי באיזה סוג אבל אני אומר לך.

כב’ השופטת – יעל אחימן: בהפרעת אכילה יש פה משהו שהוא מיתרגם לך להפרעת אכילה? מה מתוך הדברים האלה באנגלית שהבאת זה הפרעת אכילה? תראי לי.

ת: מה זאת אומרת זה הכול מתייחס להפרעת אכילה.

כב’ השופטת – יעל אחימן: מה ה... אבל יש פה חלוקה לסוגים נכון? אני שואלת אותך. (מדברים ביחד)

ת: מה ש... מה ש...

כב’ השופטת – יעל אחימן: (מדברים ביחד) הפרעת אכילה ולמה את קוראת הפרעת אכילה? למה ממה תרגמת פה.

ד"ר הדר ירדני: הפרעת אכילה זה משהו מאוד גדול זה יכול להיות גם בולימיה זה גם הפרעת אכילה.

ת: נכון.

כב’ השופטת – יעל אחימן: כן. בולימיה זה גם הפרעת אכילה.

ת: נכון.

כב’ השופטת – יעל אחימן: אז את לא. (מדברים ביחד) אז לא היה חשוב לך שנדע מה יש לה נכון?

ת: לא.

כב’ השופטת – יעל אחימן: לא חשבת שזה חשוב?

ת: לא לא פשוט באותו זמן איכשהו לא הגעתי לרזולוציה יותר מדויקת איזה סוג של הפרעת אכילה יש לה. הלכתי על הפרעת אכילה בלתי ספציפית פשוט.

ת: אבל היום כשאנחנו כשהוויכוח הוא אם יש לה את הסוג הזה או את הסוג האחר והוא מבוסס על הנושא של המשקל אז את לא עוזרת לנו להחליט.

ת: אז אם תשאלי אותי עכשיו.

כב’ השופטת – יעל אחימן: לא עכשיו.

ת: בחוות דעת לא.

כב’ השופטת – יעל אחימן: לא עוזרת לנו.

ת: מסכימה איתך.

עיון בדברים אלה מלמד, כי אברט עצמה הודתה בכך שחוות דעתה אינה עומדת בסטנדרטים המקצועיים, הנדרשים במסגרת תפקידה כמומחית. לאמיתו של דבר, די בחלק זה של עדותה שבו היא מאשרת, כי לא דנה באפיון סוג האנורקסיה שממנו סובלת לשיטתה המערערת, והבינה את החשיבות שבקיום דיון כזה רק בדיעבד, בעת חקירתה הנגדית. חשיבותה של האבחנה אינה טעונה הסבר נוסף בהתחשב בכך שאבחנתה של אברט – כפי שהוסברה לראשונה בחקירתה הנגדית, מבוססת על ההנחה בדבר קיומה של הפרעת אכילה מסוג מסוים דוקא, שאינו מתאפיין בירידה במשקל.

קנובלר לעומת זאת, עמד בחקירה הנגדית בצורה מעוררת הערכה. בחוות דעתו בעמ' 4 , פרט את הבסיס למסקנותיו בעניין אבחנתה של המערערת כמי שלקתה בדיכאון רבא במהלך שירותה הצבאי. באופן זה פרש קנובלר את שיקוליו המקצועיים, המבוססים על כך שהמערערת סבלה מחוסר תיאבון מתמשך ומהפסקת הווסת ללא זיקה לירידתה במשקל ואף לא ראתה עצמה שמנה, אלא נהנתה מכך שירדה במשקל. בשל שיקולים אלה, קבע קנובלר, כי המערערת סבלה מהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי שהגיעה לעוצמה של אפיזודה דיכאונית מלאה, שכללה ירידה בתיאבון עם ירידה במשקל.

קביעתו של קנובלר, כי המערערת לקתה בדיכאון רבא נתמכת גם בעדויותיהן המהימנות של המערערת ואימה, היא אף מבוססת כדבעי על מסמכי התיק הרפואי. בהקשר זה נפנה למוצג 110 מיום 2.6.19, שבו מתועד מצב רוחה הירוד של המערערת, למוצג מס' 60 לתיק הרפואי מיום 11.7.19 שבו מציינת הרופאה את מצב רוחה הירוד של המערערת, למוצג 88 מיום 6.6.19 ,שם מדובר על התרשמות מהיווצרותו של משבר הסתגלות למסגרת הצבאית הנוקשה, ששחקה את כוחותיה הנפשיים והביאה אותה למצוקה רגשית דכדוך והפרעת אכילה (כלומר, דיכאון והפרעת אכילה ולא להפך) למוצג 205 מיום 12.6.19 ( "... ובשיחה ניכר שלXX מאד קשה, היא עצובה ודומעת ומתארת בכאב את הקושי הרב שחווה בשירות הצבאי") ולעדותה של אימה של המערערת שתיארה את קשיי הסתגלותה של המערערת לתנאי השירות וסיפרה על כך (עמ' 20 שורה 16 –שורה 18 לפרוטוקול 9.5.24) במילים אלה:

ת: ...."בצבא היא לא ספרה קלוריות היא פשוט אני שמעתי שהשיבוץ שלה היא עברה קורס משקיות חינוך הקורס עצמו היה לה מאוד מאוד קשה היא הייתה מתקשרת הביתה ובוכה ובוכה ואני כל הזמן אמרתי לה לא נורא הקורס יגמר תקבלי שיבוץ היא קיבלה שיבוץ לXX ואמרתי לה איזה יופי אנחנו ניסע לXX נהיה כל המשפחה נהדר."

לפי עדותה, מצבה של המערערת לא הוטב וכי לא שהתה בבסיס בXX באופן קבוע, אלא נדרשה לעבור בין בסיסים בדרום על פני מרחקים, במשך שעות ארוכות. הנסיעות המבודדות והארוכות השפיעו לרעה על מצבה עד כדי כך שהיא ביכרה את השהות במיטתה בבית, על פני כל דבר אחר ונזקקה ל"גימלים" וכך נשמעו הדברים מפיה:

ת: ....."כי כל פעם כאילו היו נותנים לה 2 גימלים ועוד פעם לבוא עכשיו הילדה הייתה במיטה אני באמת קשה לי כאילו להיזכר בכל התקופה הזאת שבן אדם נמצא במצב של דיכאון כבד והוא במיטה ואין לה כוח אין לה כוח לקום מהמיטה היא. אחר כך כאילו נגיד חודשיים שלושה אחרי חזרתי לעבודה אני הייתי הולכת לעבודה ב 8 חוזרת ב 2 כל השעות האלה היא במיטה אין לה כוח עכשיו כשהסברתי את זה בטלפון."

עמ' 8 לפרוטוקול יום 9.5.24 שורות 17-22 :

ועוד סיפרה אודות מצבה של המערערת בעמ' 22 לפרוטוקול 9.5.24 שורה 27 כך: : .."הילדה הייתה במיטה לא זזה מהמיטה."

בעוד שכאמור, אברט שעסקה בנושא של הפרעת אכילה, לא הסתמכה על ההיסטוריה של משקלה של המערערת עד לבדיקתה אצלה ואף לא שקלה אותה בבדיקה, אצל קנובלר זה הנושא שבו מיקד, לדעתנו בצדק, את אבחנתו. בעניין זה אנו מפנים לחוות דעתו של קנובלר לעמ' 1 סעיף 2 וכן עמ' 4 בקטע המוכתר במילים" מהלך הדברים על פי המסמכים". בחלק זה של חוות דעתו תיעד קנובלר באופן מפורט את כל ההיסטוריה המתועדת של משקל המערערת מגיל 15 והוא זה שעמד על כך שלמעשה לא חלה כל ירידה משמעותית במשקלה ונתן את המשקל הראוי למידע זה. עוד עמד קנובלר בחוות דעתו על כך שאבחנתה של המערערת, במסמכים הרפואיים, כמו במסמך מיום 28.5.19 מן המרכז הרפואי בתל השומר, נעשתה כלאחר יד ללא בדיקת פסיכיאטר כנדרש לשם אבחון של הפרעות מסוג זה.

דברים אלה אף עלו בחקירתו הנגדית של קנובלר, בעודו נחשף לחקירה נגדית שגבולותיה הורחבו הרבה מעבר לחווה"ד מטעם המשיב. כך נשאל קנובלר – בין היתר - אודות האפשרות שהמערערת חלתה בהפרעת אכילה מסוג א- טיפיקלי ולכן לא תועדה ירידה משמעותית במשקלה ( ונחזור ונזכיר כי אפשרות שכזו כלל לא נדונה בחוות דעתה של אברט) וכך הוא אמר:

ת: אני אשמח לענות. אני מבין שאנחנו במקצה שיפורים המומחית שלכם הביאה לנו חלקים ממה שכתוב על אנורקסיה זאת אומרת לפי דעתה מדובר באנורקסיה. יכול להיות שעכשיו סוף סוף היא שמה לב שאין אף מדידה של משקל. לא בצהל לא בתל השומר לא כשהדיאטנית הקבנית שממונה על הפרעות אכילה בודקת אותה וממליצה בעצם או אשפוז או שחרור במקום לטפל במייגור דפרשן שהיה לה ופספסו אותו. לפי דעתי הענייה. וגם הפסיכיאטרית הראשונה בצהל שבודקת אותה דר גלינה סגמונד מעתיקה בעצם פייסט ופייסט בלי קאט. את מה שהיה כתוב מההתחלה במקומות האחרים ומשחררת אותה בלי לשים לב שאין אף מדידה של משקל בלי לשקול אותה......אז אני לא מתווכח אם מדובר בהפרעת אכילה כזאת או אחרת אבל חשבו שמה שיש לה זה אנורקסיה. והלב של האנורקסיה זה מה שלא היה לה. וחשבו גם שירד לה המשקל. תן לי לסיים. הממצא הגופני היחידי שמזכירים שמתאים לאנורקסיה אבל בשלב באמת של ירידה מאוד משמעותית במשקל וגם פגיעה גופנית זה הפסקה של הווסת. והקבנית שמציינת את זה זאת שמשחררת אותה מצהל בעצם כי דר סגמונד חתמה אחריה אבל מי ששחרר אותה זו אותה קבנית כי היא לא הסכימה להתאשפז. מתארת הפסקה של הווסת מספר חודשים לפני הבדיקות. מה שאומר שכמו הרבה חיילות על רקע של משבר הכניסה לשירות בזמן הטירונות נפסקת הווסת זה עוד עדות שהייתה לה באמת היה לה באמת משבר של הכניסה לצבא ואני מאמין לכל מה שהיא אומרת. ואני מאמין למה שהיא אמרה לי שהיא נהנתה מהירידה במשקל שזה נראה לה דווקא הדבר היחידי שטוב בכל המצב הנורא הזה. ומאחר שאני מאמין לה ומאחר שזה מתאים לכל הדברים אני סבור שהיה פה פספוס גדול של מייגור דפרשן. למרבה המזל יש לה משפחה תומכת למרבה המזל היא יצרה קשר טוב עם מטפלים וגם קיבלה ייעוץ דיאטי שאני לא חושב שהיה מאוד קריטי כי היא לא הייתה בשום סכנה למות לא מהפרעת אכילה ולא מאנורקסיה ולא משנה איך תקרא לזה. וזה מה לעשות זה לא רלוונטי מאחר שהייתה פה טעות באבחנה ואין מה לעשות כשאתה עושה אבחנה של הפרעת אכילה בלי להסתכל במדדים והיו להם מול העיניים למשל משקל בלשכת גיוס רשום להם מול העיניים ואתה לא שוקל חיילת כזאת לא יודע מה להגיד לך.

כב’ השופטת – יעל אחימן: בעצם אתה אומר שגם כדי להגיד שהירידה היא לא משמעותית אז גם לזה צריך מדידות.

ת: בוודאי בשביל לאבחן.

צא ואמור מעתה, כי בחלק זה של עדותו מפריך קנובלר את האפשרות שבה נאחז הצד שכנגד ואותה העלה בחקירתו הנגדית ולפיה כיוון שמדובר באנורקסיה א טיפיקלית, מדדי המשקל אינם רלוונטיים לאבחנתה. קנובלר שולל דיעה זו ומסביר שגם אבחונה של מחלה שאינה כרוכה באובדן משקל, טעונה לדבריו, ביסוס הנסמך על מדדי המשקל. עמדה זו נראית בעינינו סבירה ואפילו בסיסית. לכן העדר התייחסות מעמיקה לנושא המשקל, הן מצד גורמי הרפואה שבדקו את המערערת והן מצד אברט, חורגים מן הסטנדרטים המקובלים בעולם הרפואה.

זו העת לסכם את הדברים ולאגדם לכדי רצף אחד של הנחות, אלה הרלוונטיות לאופן שבו אמדנו את ערכן הראייתי של חוות הדעת הנוגדות שהונחו בפנינו:

1. "הפרעת אכילה" היא שם כולל לסדרה של הפרעות, הקשורות ביחס למזון לדימוי הגוף מהרעבה עצמית ועד לבולימיה.

2. אבחנה של אדם כסובל מהפרעת אכילה היא אבחנה פסיכיאטרית לכל דבר ועניין ולכן טעונה אבחון על ידי פסיכיאטר.

3. קיימים סוגים שונים של הפרעת אכילה, שהאבחנה המבדלת ביניהם מתבססת על נתון חיוני של ירידה משמעותית במשקל.

4. בהנחה שהמערערת סובלת מהפרעת אכילה, האבחנה יכולה להיות אנורקסיה מן הסוג המכונה בספרות הרפואית "טיפיקאלית", המתאפיינת בירידה משמעותית במשקל.

5. בהנחה שהמערערת סובלת מהפרעת אכילה האבחנה יכולה להיות אנורקסיה מן הסוג המכונה ה בספרות "א- טיפיקאלי", שאינה מתאפיינת באובדן משמעותי במשקל.

6. אנורקסיה מן הסוג ה"טיפיקאלי" מתבטאת במדדי BMI הנמוכים מ 18.5.

7. לפי המסמכים הרפואיים שהוצגו בתיק והחקירות שנערכו, המערערת לא ירדה אף פעם מתחת ל BMI 20 ומשקלה היה בגבולות הנורמה לכל אורך התקופה.

8. חוות דעתה של אברט מלמדת, כי לא בוצעה על ידה כל שקילה של המערערת בזמן בדיקתה, הגם שקיימות בה קביעות לגבי משקלה של המערערת ( "המערערת אינה נמצאת בתת משקל", עמ' 4 לחוות הדעת הראשונה של אברט בפרק של "דיון ומסקנות").

9. בחוות דעתה של אברט לא קיימת התייחסות לנתוני משקלה של המערערת מן העבר לאורך תקופה, הגם שתיעוד כזה קיים.

10. בחוות דעתה של אברט, לא נדונה ולא נבחנה הסתירה המתגלה בהשוואה הבלתי נמנעת בין התיעוד הרפואי האובייקטיבי, שאינו משקף ירידה משמעותית במשקלה של המערערת, מצד אחד, ובין האנמנזות השונות שנלקחו ממנה שבהן צוין, כי המערערת ירדה במשקלה באופן משמעותי.

11. מחוות דעתה של אברט (עמ' 2 לחוות הדעת השנייה) למדנו, כי זו בחרה להתבסס על ההנחה, לפיה איבדה המערערת קילוגרמים רבים ממשקלה, מבלי להסביר מדוע העדיפה אפשרות זו, במצב של סתירה בין נתונים.

12. חוות דעתה של אברט מסתמכת על ההנחה לפיה המערערת אובחנה כסובלת מהפרעת אכילה, הגם שלפי התיעוד הרפואי המערערת מעולם לא אובחנה כסובלת מהפרעת אכילה על ידי כל גורם המוסמך לאבחן הפרעה מסוג זה.

13. המידע בעניין זה – של הפרעת אכילה מאובחנת, הוא השערתי גרידא ומבוסס על "אבחנה" שהמערערת ערכה לעצמה בזמן שמחלתה התפרצה.

14. חוות דעתה של אברט הסתמכה על הנחה המייחסת למערערת ולהוריה פעולות של הונאה והסתרה, על סמך מידע השערתי, לא מבוסס (עמ' 1 לחוות הדעת השנייה).

15. באף לא אחת משתי חוות הדעת שנערכו על ידי אברט נמצא דיון בהבחנה שבין סוגי הפרעת האכילה, בהקשר של מאפייני מחלתה של המערערת ונתוני משקלה.

16. רק בחקירתה הנגדית עמדה אברט לראשונה, על הצורך בהבחנה בין הפרעת אכילה המלווה בירידה במשקל ובין כזו שאיננה מלווה בירידה במשקל.

17. בחוות דעתה של אברט לא נעשה שימוש במושגים הרפואיים האבחנתיים המופיעים בספרות הרפואית שאותה צירפה, למרות הרלוונטיות שלהם להכרעה. תחת זאת, נעשה בחוות דעתה שימוש במושג הכללי של "הפרעת אכילה".

18. אברט הודתה בחקירתה הנגדית, כי היה עליה לאבחן בחוות דעתה את סוג ההפרעה שממנה סובלת המערערת, לשיטתה, בהתייחס למדדי משקלה, אך בחרה שלא לעשות כן.

19. לאברט לא היו הסברים מניחים את הדעת בחקירתה הנגדית, בכל מה שנוגע להנחות הלא מבוססות, שעליהן הסתמכה בחוות דעתה.

20. לקנובלר, היתה משנה שלמה ומסודרת, בעניין אופני האבחון של הפרעת האכילה, של הכשלים שנפלו בטיפול הרפואי שניתן למערערת, ואבחנתו בדבר הופעתו של דיכאון רבא, דבר דבור על אופניו.

21. קנובלר שם את הדגש בחוות דעתו על נושא משקלה של המערערת וחשף באופן מסודר את כל הנתונים הרלוונטיים להערכת מחלתה על בסיס נתונים אלה.

22. חוות דעתו של קנובלר, עמדה במבחן החקירה הנגדית מבלי שנתגלו בה פגמים והוא הותיר בעינינו רושם אמין ומקצועי.

    נוסיף ונאמר כי הרלוונטיות של הרקורד הרפואי של קנובלר הינה גבוהה כפי שהדבר עלה הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית. קנובלר מומחה בפסיכיאטריה מאז שנת 1989 שימש כראש הענף הקליני במח' בריאות הנפש בחיל הרפואה וכפסיכיאטר המחוזי לצה"ל.

     

    נסכם אם כן ונאמר, כי בחוות דעתה של אברט, נמנתה רשימה של עשרה פגמים שנפלו בה ואף הם אינם ממצים. דעתנו היא, כי די באלה, שבהם התמקדנו, כדי לשקף את השיקולים שעמדו ביסוד הערכתנו הנמוכה את רמת אמינותה ומקצועיותה של חוות הדעת. בהסתמך על שיקולים אלה אנו קובעים, כי חוות דעתה של אברט, ספגה פיחות קשה במשקלה, הן מבחינת מקצועיותה והן מבחינת אמינותה, עד כדי כך שלא ניתן לבסס על גביה כל הכרעה בעניין אבחנתה של המערערת, זו העומדת בבסיס המחלוקת בערר זה. לפיכך, מצאנו לסמוך על חוות דעתו של קנובלר ולהעדיף את גישתו על פני זו של אברט.

    משמעותה המעשית של העדפת חוות דעתו של קנובלר על פני זו של אברט, לשלב זה, הינה כי במחלוקת העוסקת בזיהויה של הפגימה שממנה סובלת המערערת, סביר יותר להניח, כי זו לקתה בדיכאון רבא, המלווה בהפרעת אכילה, ולא בהפרעת אכילה, המלווה בדיכאון, כפי שטוענת אברט.

    למעלה מן הצורך נוסיף, כי גם לו היינו מניחים כי המערערת לקתה בהפרעת אכילה במהלך שירותה הצבאי, ולא בדיכאון רבא, עדיין אין כל בסיס לקביעה לפיה המערערת לקתה בהפרעה זו קודם לגיוסה, רק על סמך פניה יחידה לדיאטנית של נערה בגיל ההתבגרות.

    לשם כך הפנינו מבט לכיוון החורג מן ההתבוננות בתיעוד הרפואי שבו התמקדנו עד כה. עתה נבקש להוסיף למאגר הנתונים שבפנינו תיעוד מסוג שונה לחלוטין, כזה המשקף את דעת סביבתה הקרובה של המערערת – חבריה ומחנכיה - אודות תפקודה האישי בנערותה.

    בעניין זה, נבקש להפנות את הקורא לסדרת המסמכים שהוצגו בפנינו ובהם יש להמחיש את הסבירות הנמוכה לקיומה של הפרעת אכילה מובהקת אצל המערערת, עוד טרם גיוסה לצבא, היינו בשנות נערותה. לשם כך נסקור חלק מן המוצגים שצורפו לכתב הערעור ( עמ' 37-59) ונתייחס אליהם בקצרה.

     

    מנהלת הפנימיה של המערערת כותבת ביום 27.1.16 :

     

     

    "XX שלנו! את נערה חברותית ביותר, אדיבה לזולת, מוסיפה לקבוצה הרבה צבע מיוחד משלך שכולם רוצים להיות בחברתך. את מאד משקיעה בלימודים ועשית שיפור מטורף משנה שעברה, עלייך להבין שכישלון הוא חלק מהדרך להצלחה ולא לוותר. לקחת את הדברים בפרופורציות, מכיוון שלאחרונה אנו רואים שזה משפיע עלייך, אך את מוצאת דרכי התמודדות ועל זה כל הכבוד. אוהבים ותומכים הצוות".

     

    זהו לדעתנו תיאור קלסי של נערה בגיל ההתבגרות ולא של נערה חולה. יתרה מכך, תקופה זו, שבה נצפתה המערערת כנערה מלאת חיים וחברותית, מקבילה לתקופה שבה פנתה לרופאת המשפחה לפי מוצג 8 שנעשה ביום 13.3.16 ולתקופה שבה פנתה לדיאטנית לפי מוצג 7 לתיק הרפואי, שנעשה ב 28.6.2016. משמע, כי את מוצגים 7 ו 8 יש לקרוא בהקשר הרחב יותר של תפקודה החברתי באותה עת.

    כך זוכים הישגיה של המערערת בכיתה י"א להערכות גבוהות בתחומים רבים ומגוונים במקצועות הלימוד השונים.

    גם בתעודתה של המערערת מכיתה י"ב, ערב גיוסה לצה"ל, מצאנו כי ציוניה גבוהים וההערות לצד הציונים כוללות אמירות מחמיאות כמו:

     

    "עבודתך המאומצת מביאה אותך להישגים יפים" " יחסך החיובי והרציני לנושא מקדם ומשפר את הישגייך" "שקדנותך ראויה להערכה". "הרגלי הלמידה שלך טובים מאד". "ניחנת בכישרון דרמטי". "השלימה את מחוייבותה החברתית".

     

    עוד נציין, כי התנהגותה הלימודית של המערערת מוגדרת כטובה מאד, כמעט בכל המקצועות.

    נכון שנכללות בתעודה הערות על תלבושת ספורט, היעדרויות, ואי שקידה מספקת בעבודת החקר, אולם בסך הכל מדובר בהערכות רציפות וחיוביות, הרבה מעל לממוצע.

    תעודת הבגרות של המערערת, עמ' 42 ו 43 לנספחי כתב הערעור, גולת הכותרת של הישגיה הלימודיים בתקופת נערותה, הינה לא פחות ממצוינת.

    בהקשר זה נזכיר כי המערערת הציגה גם את הערכות הפנימייה שניתנו לה בנפרד, לגבי ההיבטים הפנימייתיים של שהותה הממושכת במוסד (עד כיתה י"ב). לאלה יש לדעתנו לייחס משקל גבוה במיוחד, כיוון שתלמיד בפנימייה חשוף הרבה יותר לביקורת ולשיפוט בממדים שונים של חייו שאינם מוכרים למחנכים שלא במסגרת פנימייתית. ההערכות שקיבלה המערערת בכל התחומים החברתיים הן הגבוהות ביותר שניתן לקבל מבחינת אחריות, אכפתיות, עמידה בלוחות זמנים, משמעת, קבלת סמכות, כבוד לזולת, תפקוד בתורנויות ניקיון ועוד.

     

    על אלה נוספה הערכה נוספת באלה המילים:

     

    "מהממת אחת. איך אפשר שלא להתאהב בך? את משרה חינניות וקסם שלכל מקום שאת הולכת הוא הולך אחרייך. כיף להיות לצידך ובחברתך. כיף לצחוק איתך, לעבוד איתך ולדבר איתך על דברים רציניים. את עוזרת כל פעם שאת יכולה וכיף לראות זאת..... תמשיכי לחייך כל הזמן ולתת הרגשה של אופטימיות שהכל בסדר וכו'.... (הערכה מיום 24.1.17 ).

     

    מעמ' 45 לנספחי כתב הערעור עולה כי המערערת אף זכתה להערכה טובה מאד מהמדריכים בתנועת XX.

     

    נראה לנו, כי תצרופת המסמכים, המתעדים את האופן שבו ראתה קהיליית אנשי החינוך וההדרכה, שליוו את המערערת בשנות נערותה, את ההיבטים המגוונים של תפקודה, נטיותיה וכשרונה, מקנים עדיפות להערכה שונה מזו שלה טוען המשיב. הרושם המצטבר הוא, כי אין זו נערה הסובלת מהפרעה חולנית, המשתלטת על עולמה הרגשי. ההנחה כי מדובר בנערה המתמודדת עם תופעות האופייניות לגיל ההתבגרות, באופן מרשים ורגיש, הינה סבירה יותר.

    משמע, כי גם אם היינו מעדיפים את אבחנתה של אברט בדבר הופעתה של הפרעת אכילה, המלווה בסימפטומים דיכאוניים, לכל היותר ניתן היה להגיע למסקנה ולפיה סבלה המערערת מנטייה סמויה להפרעת אכילה, שהתפרצה במהלך שירותה הצבאי. אף קביעה מסוג זה – לו הייתה מתקבלת - לא היה בה כדי להועיל למשיב. בכך אנו מכוונים לפסיקה התקדימית הקובעת, כי מקום בו פרצה מחלה שקיננה בגופו של הנפגע, לראשונה בעת השירות כתוצאה הימנו, קמה חזקה כי המחלה נגרמה במלואה, עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו וראו לעניין זה ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט.

    הואיל וכך ומכוח השיקולים המצטברים שהוצגו לעיל, מסקנתנו היא, כי המערערת חלתה במהלך שירותה הצבאי בדיכאון רבא, המלווה בהפרעת אכילה, כפי קביעתו של קנובלר תוך דחיית קביעותיה של אברט. עתה יהא עלינו לקבוע אם הוכח קשר סיבתי, בין תנאי שירותה של המערערת ובין מחלתה, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך מנהלי זה.

     

    שאלת הקשר הסיבתי (" עקב שירותו" )

    הסיבתיות העובדתית

    עדותה של המערערת בעניין תנאי שירותה הובאה לעיל. כזכור עמדה זו בפרוטרוט על קשייה בעת שירותה הצבאי ובהם: תנאי המשמעת הקשים, הלחץ שהופעל עליה מצד המפקדות, הפגיעה שחשה בדימויה העצמי, שעה שהושמעו בפניה הערכות נמוכות ופוגעניות לגבי איכות עבודתה, הנסיעות הארוכות שלהן נדרשה במשך שעות רבות באוטובוסים בימים ובלילות, האיסור על כל מגע עם בני גילה, הדרתה מפעילות חברתית בבסיסים שאליהם הגיעה, הלחץ בעבודה השוטפת של הכנת מערכי ההדרכה, חוסר ההתחשבות מצד המפקדים במקום מגוריה המרוחק, קשייה בנגישות לארוחות מסודרות נוכח סדר היום המיוחד רק לה כמשקי"ת בודדה, העדר בסיס קבוע והצורך לעבור בין בסיסים במהלך השבוע (XX XX וXX), הצורך למצוא לעצמה בכל פעם מיטה ריקה לשנת הלילה וכו'.

    היות שהתרשמנו באופן חיובי מאמינותה של המערערת ביחס למצבה הבריאותי הרגשי והשתלשלות העניינים לאחר שחלתה, אין לנו כל סיבה שלא להאמין לעדותה אף בכל מה שנוגע לתנאי שירותה.

    עדותה בעניין זה ואף עדותה של אימה, היו כנות ומשכנעות ולא הוטל בהן כל דופי. בנוסף, לא הובאה בעניין תנאי שירותה של המערערת כל עדות נוגדת מצד המשיב הגם שלא נטען, כי היתה מניעה אובייקטיבית כלשהיא להבאתה של עדות מסוג זה. הפסיקה כידוע קובעת, כי אי הבאתו של עד לעדות, ללא הסבר מניח את הדעת, יוצר חזקה שלפיה לו היתה מובאת עדות כזו, לא היה בה כדי לתמוך בגרסת הצד שנמנע מהבאתה. משמע, כי הימנעותו של המשיב מלזמן לעדות את מפקדיה של המערערת הביאה אותנו למסקנה, לפיה לו היו אלה מעידות בפנינו, לא היה בעדות זו כדי לתמוך בגרסת המשיב באשר לתנאי שירותה של המערערת, אלא דווקא בגרסתה. ( ראו ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל ). מכאן, כי תנאי השירות של המערערת היו כפי שהיא תיארה בעדותה.

    מכאן, כי קנובלר שקל נכון כשביסס את חוות דעתו על תיאוריה של המערערת בעניין תנאי השירות שאליהם נקלעה במהלך שירותה, אותה הביא בעמ' 4 לחוות דעתו. מאידך גיסא, אנו קובעים, כי דחיית גרסתה של המערערת מצד אברט היתה שגויה.

     

    הסיבתיות המשפטית – מבחן סובייקטיבי אובייקטיבי.

     

    מכאן נדון בשאלת הקשר הסיבתי על בסיס ההנחה כי תנאי שירותה של המערערת הוכחו מבחינה עובדתית כאמור לעיל. השלכותיה של קביעה זו על ההכרה במערערת בה כמי שנפגעה "עקב" שירותה הצבאי ( כאמור בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט -1959 {נוסח משולב}, תידון על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה בעניין זה.

    הפסיקה בעניין זה רוויה בדיונים והנחיות אודות משמעותו של מושג הקשר הסיבתי המשפטי, המתאפיין במורכבותו. לפי הפסיקה, מדובר בהתייחסות לסיטואציות שונות, התלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה לגופו.

    המשיב טען בסיכומיו, כי במקרה שבפנינו לא התקיים התנאי של הקשר הסיבתי המשפטי שכן, הפסיקה קבעה במקרים דומים, כמו; אכזבה מתנאי שירות, או תנאים לא נוחים, או עומס, או חשש מכישלון, כי אלה לא מבססים זיקה בעלת עוצמה מספקת לשירות. (ע' 166 לפרוטוקול הסיכומים מיום 19.6.24).

    ב"כ המערערת מצדו טען, כי טיעוני המשיב מבוססים על פסיקה לא רלוונטית, העוסקת בתנאי ההכרה בקשר שבין נטייה חולנית מולדת, שהתפרצה בעת השירות ואילו במקרה שלנו, הטענה היא, כי מחלתה של המערערת הופיעה לראשונה במהלך שירותה הצבאי, עקב תנאי השירות הקשים שעימם נאלצה להתמודד. לעניין זה הפנה ב"כ המערערת לפסיקה התומכת לפי דעתו בעמדה זו שלפיה גם אירועים מינוריים הוכרו כעונים לדרישת הקשר הסיבתי לשירות הצבאי. (ע' 175 לפרוטוקול הסיכומים מיום 19.6.24).

     

    לדעתנו, יישום נכון של ההלכה המשפטית בעניין זה מביא למסקנה לפיה התקיימו במקרה זה תנאי הפסיקה להתקיימותם של שני המבחנים, הן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי, לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי (ראה לעניין זה רע"א פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים וכן הסקירה הנרחבת שנערכה בע"ו (י-ם) 1752-11-23 ).

    מצאנו, כי המבחן הסובייקטיבי התקיים לאור זאת שהוכח בפנינו, כי המערערת חוותה על פי דבריה, שהתקבלו כאמינים, בדידות וחוסר שליטה, גם אם אדם אחר במצבה לא היה חווה כך את הדברים. לכאן יפה מבחן ה"גולגולת הדקה". עוד מצאנו, כי המבחן האובייקטיבי התקיים אף הוא, במובן זה, שהאירועים שבהם מדובר, נושאים לדעתנו, את המאפיין של החוויה הצבאית במובנה הרחב, כפי שהוכר בפסיקה והוא בעל זיקה מספקת למאפייניו של השירות הצבאי. בכך אנו מתכוונים לתנאים הצבאיים המחייבים את הצורך לשהות במסגרת (המערערת שהתה במסגרת מוקפדת של הכנת מערכי שיעורים) , את חובת הציות לסדר יום מוכתב מראש (למערערת היה לוח זמנים נוקשה של מעבר תכוף בין בסיסים), את תלותו המוחלטת של החייל במערכת הצבאית לסיפוק הצרכים האישיים (למערערת לא היה מקום קבוע והיא נזקקה תכופות לעזרה במציאת מיטה לשנת הלילה) ובכלל זה את אובדן החירות האישית (המערערת היתה תלוי כל כולה בתכתיבי ובהערכות מפקדיה במשך ימים רצופים של עבודה). הגם שאובדן חירות אישית ומשימות קצובות בזמן הם נחלת רוב החיילים בשירות הסדיר, הרי מעטים מהם סובלים גם מהעדר כרוני של תשתית פיסית קבועה לפעילותם. רובם אינם חיים כ"נוודים בודדים" ורבים מאוד מוצאים תמיכה נפשית משמעותית ומכרעת בחברת חברים קבועים פחות או יותר. אלה אחים לצרה ולא בכדי מכונים "בני צוות". כל אלה היוו, על רקע הסביבה המדברית, מערך נסיבות נדיר שגם אצל אדם יציב ובוגר יותר היה מגדיל את ההסתברות לפגיעה נפשית.

     

    ההיבט הרפואי של הקשר הסיבתי

     

    קנובלר קבע בחוות דעתו – בהתבססו כדין על דבריה של המערערת בדבר תנאי השירות שעימם התמודדה - כי קיים קשר סיבתי רפואי מוכח בין תנאי דחק, בהם לחץ נפשי ובדידות קשה ובין הופעתו של דיכאון רבא, כפי שארע לדעתו אצל המערערת. קביעתו בעניין זה, הנסמכת על הDSM שממנו ציטט בעמ' 7 לחוות דעתו כך:

    The onset of the disorders is often associated with a stressful life event such as leaving home or college

    מסקנתו בנושא זה אף היא לא נפגמה ולא התערערה בחקירתו הנגדית.

    לגבי אברט, נכון הוא שלחוות דעתה צורפה יותר ספרות מקצועית והובאה מסה משמעותית של ציטוטים מחקריים, אולם אליה וקוץ בה. אברט לא השתמשה במושגים הרפואיים האבחנתיים שהופיעו בספרות זו ולא הסתמכה עליהם גם בדרך אחרת, לעניין שלשמו נדרשה, היינו לשם הדיון באבחנתה של המערערת. את זאת נניח על השולחן עוד טרם שניגש לדבר בכשל היסודי שבו לוקה חוות דעתה, כשל שהפך אותה לבלתי רלוונטית לדיון כפי שנסביר להלן:

    דעתנו היא, כי באנאלוגיה מן המשמעות המשפטית של מושג ה"יריבות", המשמש לתיאורן של נסיבות שבהן לא נוצרה כלל "חזית של מחלוקת" בין צדדים להליך משפטי נאמר, כי בהיבט הרפואי של הקשר הסיבתי, לא נוצרה כלל, "יריבות" בין שלוש חוות הדעת הרפואיות שניתנו. בדברים אלה אנו מכוונים לכך שבנדבך האחרון של ההכרעה, על שלביה ונפתוליה, הגענו לצומת שבה דעות המומחים אינן "מדברות" כלל האחת עם השנייה, ולכן לא נוצרה ביניהן, כל "חזית של מחלוקת".

    בעוד שאברט דנה בשאלה אם תנאי שירותה של המערערת הינם הגורם להפרעת האכילה שממנה הניחה שהיא סובלת, קנובלר דן בשאלה אם תנאי שירותה של המערערת הם הגורמים לדיכאון רבא שממנו, כך הוא הניח, סובלת המערערת. משמע כי למרבה האבסורד, שני המומחים לא בחנו את אותה סיטואציה רפואית ולכן לא נוצר ביניהם דיון משמעותי.

    הנדבך הנוסף של ההכרעה בנקודה זו מבוסס על קביעתנו לעיל ולפיה מחלתה של המערערת הינה דיכאון רבא, כפי שקנובלר קבע, ולא הפרעת אכילה כפי שאברט אבחנה.

    המסקנה הינה, כי חוות דעתה של אברט עוסקת במחלה, שאיננה המחלה שבה אנו עוסקים בפסק דין זה וזו איבדה את אחיזתה במציאות הפסיקתית שאליה נדרשנו, עד כדי הפיכתה לבלתי רלוונטית.

     

    הפועל היוצא מדברים אלה הוא, כי במובן המהותי של הדברים, לא הונחה בפנינו חוות דעת מטעם המשיב, בעניין הקשר הסיבתי שבין מחלתה של המערערת ובין תנאי שירותה, כזו שתשמש אותנו כמצע לדיון בעדיפותה של מי מחוות הדעת. לפיכך אין בפנינו אלא את חוות דעתו של קנובלר שהוגשה מטעם המערערת, בדבר קיומו של קשר מוכר רפואית, בין תנאי דחק, שהוכחו כדבעי ואפיינו את שירותה הצבאי של המערערת ובין הדיכאון רבא והפרעת האכילה הנלווית שבה לקתה.

    לסיכום, בהינתן כי התשתית העובדתית הרפואית, שעליה ביסס קנובלר את חוות דעתו, הניחה את דעתנו ומאחר וחוות דעתו היא היחידה המונחת בפנינו מבחינה מהותית, זאת שעה שחוות דעתה של אברט אויינה לחלוטין, לא נזקקנו להרבה יותר מכך. אם נזכור שלא זו בלבד שעדותו של קנובלר תקפה ורלוונטית לענייננו, היא אף התקבלה כעדות אמינה לאחר שלא הופרכה ולא נסתרה בחקירתו הנגדית ומקצועיותה הוכחה, אך מתבקש הוא, כי נקבלה ונישען על מסקנותיו וכך עשינו.

     

    למעלה מן הצורך מצאנו לציין, כי כמי שהתרשמו מהופעתה של המערערת, באופן בלתי אמצעי, נאמר ללא כחל ושרק, כי ראינו לפנינו אישה צעירה חיננית ביותר, בעלת חזות שקשה אפילו לדמיין את האפשרות לייחס לה הפרעת אכילה, מסוג אנורקסיה. בדברים אלה אין כדי לסתור את האבחנה בעניין היותה סובלת מדיכאון, שכן הערה זו מתייחסת אך ורק לצד החיצוני של הופעתה, שהוא הרלוונטי להתרשמות זו.

    איננו יכולים לעשות עבודתנו נאמנה אם לא נוסיף ונאמר, כי לדעתנו התנהלותו של המשיב בעניין זה כמכלול הינה מדאיגה, אם לנקוט לשון המעטה. לא היה לדעתנו מקום להעביר את המערערת ומשפחתה, את סאגת הייסורים של דיונים וחקירות ממושכים.

    התמודדותה הכנה של המערערת, עם מופעי וחיבוטי הנפש של גיל ההתבגרות, נצבעו על ידי קצין התגמולים והמומחית מטעמו– באופן לא הוגן ומוטה.

    בעניין ההטיה, נחזור ונזכיר את העובדה המצערת, שעליה עמדנו בפסק הדין, ויש בה כדי ללמד על הבעייתיות שנחשפה בשיטות העבודה של המומחית מטעם המשיב, בכך שמיהרה לחתום את חוות דעתה, יום לאחר בדיקתה את המערערת. היא עשתה זאת, על פי הודאתה המפורשת לפרוטוקול, לפני שהובאו בפניה כל המסמכים שהיא עצמה ראתה אותם כרלוונטיים, ואף ודרשה את הבאתם. מדוע נהגה כך? זאת לא נדע. אבל ידענו גם ידענו את סיבלה של המערערת ואת סבל משפחתה שאותו גוללו בצניעות ובאצילות באולם הדיונים. כל זאת, כאשר לאחר מכן, היה עליהם להתמודד גם עם מוראותיה והשלכותיה של המלחמה הנוראית הזאת, על משפחתם, בנוסף על מחלת ביתם.

    אנו חוששים, כי המומחית מטעם המשיב, המועסקת בקביעות אצל המשיב לצורך מתן חוות דעת (ברציפות מאז 2016, לפי עדותה עמ' 83 לפרוטוקול יום 9.5.24 שורות 4-5), מצויה מלכתחילה בפוזיציה, הפוגעת ביכולתה ליתן חוות דעת מקצועית, ללא הטיה. פעם אחר פעם אנו נתקלים, כבית דין מנהלי, בתופעה של בדיקה וחוות דעת שטחיות, שאינן נשענות על בדיקות עזר ומדדים אובייקטיביים, והן אלה המשמשות את קצין התגמולים בהחלטותיו, ה"פוגשות" את הנפגעים ברגעים הקשים ביותר של חייהם.

     

    סוף דבר:

     

     

    התוצאה היא שהערר מתקבל.

    המערערת תוכר כמי שנפגעה במהלך שירותה הצבאי ועקב תנאי שירותה והיא עומדת בתנאי החוק לזכאות על פיו.

    המשיב יישא בהוצאות המערערת בהתחשב בהסכם שכר הטרחה שנכרת בינה ובין בא כוחה שאותו תצרף לתיק הועדה בתוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין, טרם שנקבע את גובה ההוצאות שתיפסקנה לזכותה.

    זכות ערעור – כחוק.

    פסק דין זה מותר לפרסום, לאחר שפרטים מזהים הושמטו ממנו (וסומנו ב־XX).

     

    ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

     

     

     

     

     

     

     

     

    

     

     

    יעל אחימן, שופטת, יו"ר ועדה

    ד"ר הדר ירדני, חברת ועדה

    עו"ד אוריאל דרייפוס, חבר ועדה

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה