תביעה למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לדירת מגורים

ההליך:

1. בפני תביעה מטעם התובע למתן פס"ד הצהרתי לפיו עתר מביהמ"ש להצהיר כי חלקו בדירת המגורים אשר נמצאת ברח' *** דירה מס' *** ב- *** והידועה כחלקה *** תת חלקה *** בגוש *** (להלן: "הדירה") הינו 100% וכי לנתבעת לא מגיע כל זכויות בדירה, חרף רישומה כבעלים בשלכת רישום המקרקעין.

    

   רקע עובדתי קצר:

    

2. התובעת והנתבע הינם בני זוג לשעבר, שנישאו זל"ז ביום 1/7/2016. חיי הצדדים עלו על שרטון וביום 23/6/23 התגרשו. מנישואי הצדדים לא נולדו להם ילדים משותפים. הצדדים רכשו את הדירה, בהתאם להסכם מכר שנחתם בינם לבין המוכר ביום 27/9/2018. לצורך מימון הדירה, נטלו הצדדים משכנתא משותפת מבנק מזרחי טפחות, שאף היה בעל דין פורמאלי בתיק ונמחק, ושניהם נרשמו כבעלים במשותף על הדירה.

    

3. אין חולק כי ביום 7/1/2016 נערך הסכם מכר בין חברת *** לבין התובע לרכישת דירה בעיר *** תמורת סכום כולל של 1,085,000 ₪.

    

4. ביום 7/9/18 נערך הסכם בין התובע בתור מוכר לבין מר ח. ח. בתור קונה של הדירה הישנה הנמצאת גם כן *** וזאת תמורת סכום כולל של 1,270,000 ₪. הדירה נמכרה באמצעות תשלום סך של 270,000 ₪ ביום 7/9/18, סך של 150,000 ₪ ביום 16/9/18 עת נחתם זיכרון הדברים, סך של 600,000 ₪ ביום 6/11/18 והיתרה שולמה לתובע ביום 8/11/18.

    

    

5. ביום 16/9/18 נערך ונחתם הסכם המכר של הדירה נשוא התביעה, כאשר התובע והנתבעת הינם הקונים ומר י. א. א. הוא המוכר. התמורה המלאה של הדירה עמדה על סכום כולל של 1,350,000 ₪. יש לציין, כי קדם לחתימה על הסכם המכר, חתימה על זיכרון דברים מיום 16/9/18 אשר נחתם בין התובע לבין הקונה ללא שהנתבעת חתמה על זיכרון דברים זה. כאמור הדירה נרשמה על שם התובע והנתבעת בלשכת רישום המקרקעין, ללא ציון חלקו של כל אחד בדירה.

    

6. הצדדים חלוקים לעניין זכויות הצדדים בדירה, כאשר התובע טוען, כי על אף הרישום, הוא זכאי להיות הבעלים של הדירה באופן בלעדי, מאידך טוענת הנתבעת, כי יש לה זכויות בחלקים שווים בדירה. הצדדים גם חלוקים בעניין האופן בו שולמו התשלומים עבור רכישת הדירה לרבות על ידי מי שולמו.

    

7. בתביעה זו עותר התובע להצהיר עליו כבעלים של מלוא הזכויות בדירה, חרף הרישום, וזאת מאחר ולטענתו הדירה נרכשה מכספו הפרטי בעקבות מכירת הדירה שהייתה לו לפני הנישואין ומחוב משכנתא שהוא בגפו מחזיר. מאידך טוענת הנתבעת, כי מגיע לה זכויות בדירה בהיותה רשומה כבעלים במשותף, קבלת משכנתא וכן בשל תשלומים שהיא שילמה עבור רכישת הדירה וכן עבור שיפוץ הדירה.

    

8. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו וכן מטעם אמו ואחותו. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה בלבד ולא הביאה עדים מטעמה. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות בהן נחקרו בעלי הדין והעדים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה הגיעה העת להכריע בתביעה.

    

9. בטרם אדרש לתביעה לגופה ולהכרעת ביהמ"ש, אציין כי לסיכומי התובע הוגשו מסמכים שלא גולו בכתבי הטענות ולא צורפו לתצהירי עדות הראשית שהוגשו מטעמו והם, דו"ח הבוררים שהוגש בבית הדין השרעי בהליך הבוררות שניהלו הצדדים, אישור מיסוי מקרקעין וכן חוות דעת רפואית אודות מצבה של הנתבעת. הנתבעת התנגדה להגשת מסמכים אלו ואף הוגשה בקשה מטעמה להוצאות מסמכים אלו מהתיק. ביהמ"ש קבע, כי סוגיית גריעת המסמכים תידון במסגרת פסה"ד שיינתן בתביעה.

    

10. מאחר ומסמכים אלו הוגשו לסיכומי התובע, מבלי שניתנה לנתבעת הזכות להגיב להגשתן, ומבלי לבקש את אישרו של ביהמ"ש וכן בשל העובדה, כי מסמכים אלו לא גולו במסגרת התביעה בגילוי המסמכים המוקדם וגם לא במסגרת תצהירי עדות הראשית של התובע, וכן לא ניתנה הזכות לנתבעת לחקור את התובע על מסמכים וגם לא את עורך המסמכים, מצאתי להורות על גריעת מסמכים אלו מן התיק ובהתאמה על מחיקת כל הסעיפים הרלוונטיים למסמכים אלו אליהם הפנה התובע במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמו.

     

    טענות התובע:

     

11. התובע טוען, כי תשלומי רכישת הדירה שולמו בהתאם לזיכרון הדברים, במעמד החתימה על זיכרון הדברים שולם סך של 150,000 ₪, במעמד החתימה על הסכם המכר שולם סך של 700,000 ₪ ותשלום אחרון על סך 500,000 ₪ אשר נתקבל כהלוואה מאמו. התובע טוען, כי מגיע לו זכויות מלאות בדירה מאחר והוא שילם את כל הכספים וכי זיכרון הדברים, שמהווה הסכם, נחתם על ידו בלבד עם הקונה וכי רישום הנתבעת בהסכם המכר, עליו חתמה, נעשה רק באופן פורמאלי על מנת שיוכל לקבל משכנתא מבנק מזרחי טפחות.

     

12. התובע טוען, כי את הדירה הישנה הוא מכר בסך של 1,280,000 ₪ ורכש את הדירה נשוא תביעה זו בסכום כולל של 1,350,000 ₪ ועל הדירה הישנה שמכר רבצה משכנתא אשר לטענתו נגררה והוא השלים את הפער מכספו הפרטי ללא כל עזרה מצד הנתבעת.

     

13. התובע טוען, כי מעולם לא התכוון להעניק לנתבעת כל זכות שהיא בדירה, שכן כל סכומי החזרי המשכנתא משולמים על ידו, בעזרה מאמו ואחותו, עד עצם היום הזה וכי הנתבעת לא שילמה עבור רכישת הדירה ומי שעזר לו בתשלומים ומסייעים לו הן אמו ואחותו.

     

14. התובע טוען, כי הנתבעת לא שילמה פרוטה אחת ע"ח החזר המשכנתא ושוב מדגיש, כי היא צורפה להסכם המכר כצד פורמאלי בלבד ולא כצד שמגיע לו זכויות בדירה. לטענתו לא בכדי לא נקבע בהסכם המכר מה הוא שיעור זכויותיה של הנתבעת בדירה ולכן טוען התובע, כי שיעור הזכויות שלו בדירה הוא בשיעור של 100%.

     

    טענות הנתבעת:

     

15. הנתבעת טוענת, כי עסקינן בהסכם מכר עליו חתומים הצדדים ולכן הזכויות בדירה מגיעות לשניהם בחלקים שווים. לטענתה הנטל להוכיח כוונה אחרת, והוא נטל כבד מנשוא, מוטל על התובע להוכיח שהייתה כוונה אחרת. לטענת הנתבעת העובדה, כי בהסכם המכר לא צוין מה שיעור חלקו של כל אחד בדירה, בניגוד לנטען ע"י התובע, מקימה את החזקה לפיה הצדדים הינם בעלים בחלקים שווים בדירה. הנתבעת מוסיפה, כי גם בהערת האזהרה שנרשמה בטאבו, במשכון ובמשכנתא, לא נרשמו חלקים ועל כן שניהם בעלים בחלקים שווים של הדירה.

     

16. לטענת הנתבעת כל המסמכים שצורפו ואשר קשורים לרכישת הדירה מעידים כאלף עדים על שוויון בזכויות ובהתחייבויות הצדדים בהיותם בני זוג בעת רכישת הדירה. לטענתה, תביעת התובע תכליתה פירוק שיתוף ולא תביעה למתן צו הצהרתי. הנתבעת מוסיפה, כי בתביעה לפירוק שיתוף מגיע לה זכויות שוות בדירה. הנתבעת מוסיפה, כי מהות התביעה היא לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון התשל"ג – 1973, במסגרתה מנסה התובע לקבל יותר זכויות בדירה מאשר הנתבעת.

     

17. הנתבעת טוענת, כי בהיותה בת הזוג של התובע, רכשה עמו את הדירה בחלקים שווים ביניהם וכך גם בחלוקת המשכנתא שהתקבלה מבנק טפחות בסך של 810,000 ₪ והיא שותפה בחלק שווה עם התובע. הנתבעת טוענת, כי היא השתתפה בהון העצמי ברכישת הדירה וכי היא ובני משפחתה שילמו לתובע סכומים גדולים.

     

18. הנתבעת טוענת, כי דינה של התביעה מחיקה על הסף בהיותה חסרת עילה מאחר והסעד המבוקש בה הוא סעד בלתי חוקי וקבלתו מהווה עבירה על חוק מיסוי מקרקעין.

     

19. הנתבעת טוענת, כי השקיעה בדירה נשוא התביעה באמצעות תשלומים ששילמה לתובע עבור שיפוץ הדירה בסכומים המגיעים לאלפי שקלים. הנתבעת טוענת, כי היא עבדה ברצף, גם במהלך חייה המשותפים עם התובע, קיימה משק בית משותף וכן השתתפה בתשלום ההון העצמי.

     

20. הנתבעת טוענת, כי היא ובני משפחתה שילמו לתובע סכומים רבים לרבות סך של 400,000 ₪ ששולם ע"י אחיה, אשר כאמור בגינו הוגשה תביעה וביהמ"ש חייב את התובע להחזיר לאחיה את הסך של 200,000 ₪ לאחר שהתברר כי סך של 200,000 הוחזר לידי אחיה.

     

21. הנתבעת טוענת, כי בלעדיה התובע לא יכל לקבל את המשכנתא וכי בני משפחתה עזרו לתובע כספית בסכומים גדולים, השתתפו בהון העצמי, נתנו לתובע הלוואות וכן עוד דברים לסגירת חובותיו הישנים, בהן הוא הסתבך עובר לנישואיו עם הנתבעת.

     

22. הנתבעת מתנגדת לטענת התובע, כי חתימת זיכרון הדברים ע"י התובע בלבד מעידה כי לא הייתה כל כוונה להעניק לנתבעת כל זכויות בדירה. הנתבעת טוענת, כי התובע פעל כשליח שלה ופעל בשמה בהיותו בעלה לצורך רכישת הדירה וכי חתימת זיכרון הדברים ע"י התובע בלבד באה מטעמי נוחיות בלבד.

     

     

     

     

23. הנתבעת טוענת, כי היא בעלת זכויות בדירה והייתה שותפה מלאה וחלק מעסקת הרכישה וכי סעיף 3.1 להסכם המכר של הדירה קובע, כי המוכרים מתחייבים למכור ולהעביר את הזכויות בדירה לטובת הקונים.

     

24. הנתבעת מכחישה טענת התובע, כי אמו הלוותה לו סך של 500,000 ₪ לצורך רכישת הדירה. הנתבעת גם מכחישה את טענות התובע באשר לאופן בו שולמה התמורה עבור רכישת הדירה ולטענתה התמורה שולמה בצורה אחרת ולא בהתאם לאמור בטענות התובע. הנתבעת טוענת כי סכום המשכנתא שהתקבל ע"ס 810,000 ₪ ויתרת תמורת הדירה שולמה מהון עצמי משותף ומכסף שנתנה משפחתה בסכום שאינו פחות מסך של 250,000 ₪.

     

25. הנתבעת מכחישה את טענת התובע כי תמורת הדירה שולמה מכספי מכירת הדירה הישנה שהייתה לו. הנתבעת טוענת, כי התובע השתמש בכספי מכירת הדירה לצורך סגירת חובות ולא עבור רכישת הדירה. הנתבעת טוענת, כי חסכה בעצמה ואף מכרה זהב, וסך של 250,000 ₪ ניתן במזומן מהוריה, כך שחלקה בהון העצמי הוא מחצית ומגיע לסכום כולל של 250,000 ₪. הנתבעת טוענת עוד, כי העבירה כספים בהעברות בנקאיות לטובת התובע, תשלומים שמגיעים לסך של 24,000 ₪ ועוד 10,000 ₪ במזומנים.

     

    המסגרת הנורמטיבית:

     

26. אין חולק שהצדדים נישאו בשנת 2016 ועל כן חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. מקום שבני הזוג לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים כמפורט בפרק השני לחוק.

     

27. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, קובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –נ(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;" סעיף 5(ג) מגדיר את "כלל נכסי בני הזוג" – "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

     

28. הוראת סעיף 5(1)(א) לחוק יחסי ממון, תשל"ג 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") קובעת כי נכסים שהיו לבן זוג ערב נישואיו, לא יאוזנו בין הצדדים ויוחרגו ממסת הנכסים ברי האיזון:

     

    "(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט-

    (1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"

     

29. כידוע, לעניין בעלות משותפת בנכסים נקבע כי "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." (ר' דברי כב' השופט שמגר בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989).

     

30. כמו כן, נטל ההוכחה לסטייה מהחזקה של חלוקה שוויונית מוטל על המבקש לעשות זאת (תמ"ש (ב"ש) 25512-03-10 ו.ז נ' ר.ז [פורסם בנבו] (31.7.2011); בג"צ 6037/18 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי בת"א [פורסם בנבו] (18.2.2019)) שכן, " כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה" (ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, מג(1) 122 (1989)).

     

    דיון והכרעה:

     

31. אקדים אחרית לראשית ואמר כבר בשלב זה, כי לאחר עיון בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו ובראיות הצדדים ולאחר ששמעתי את הצדדים והעדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להצהיר על התובע כבעלים בלעדי של הדירה להידחות, ואבאר.

     

32. ראשית, סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין וזהו לשון הסעיף:

     

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".

     

33. בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה, כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות האמתי במקרקעין, הוא נטל כבד מאוד, והוא מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום.

     

     

     

34. מאחר והרישום מהווה ראיה לתוכנו וכאשר לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הרישום אינו משקף את המצב האמתי, וכאשר נטל הראייה וההוכחה הוא מוגבר וכבד ובנטל זה התובע לא עמד, המסקנה המתבקשת הינה כי אין לקבל את התביעה.

     

35. כאמור, בעניינו, התובע אינו חולק על תוכנו של המרשם, עם זאת, מעלה טענות עמומות ולא ברורות לפיהן הזכויות נרשמו גם על שם הנתבעת באופן פורמאלי בלבד לצורך נטילת משכנתא ועל כן, טוען, כי אין ברישום הדירה בכדי להעיד על בעלותה בה. את טענותיו לעניין זה מצאתי לדחות.

     

36. איני מקבל את טענת התובע, כי הנתבעת צורפה להסכם המכר כצד פורמאלי בלבד לבקשת נציג הבנק ואך ורק לצורך קבלת המשכנתא. התובע לא דאג להביא ראיות לטענות אלו, כאשר בנקל היה ניתן להזמין את נציג הבנק שטיפל בעסקת קבלת המשכנתא, דבר שלא נעשה על ידו. ראה עדות התובע בעמוד 18 – 19 לפרוטוקול.

     

37. התרשמתי בהתרשמות מלאה שגם חרף הסכסוך בין הצדדים, לא עלה בראשו של התובע כל מחשבה אודות נישול הנתבעת מזכויותיה בדירה, אחרת לא ניתן להבין את הצעד בו נקט בעצמו לצירופה של הנתבעת כצד להסכם המכר ולקבלת משכנתא משותפת. היה לתובע האפשרות לרכוש את הדירה ולקבל משכנתא ללא כל צורך בצירוף הנתבעת להסכם וקבלת משכנתא משותפת.

     

38. גם טענת התובע, כי חתימה על זיכרון הדברים ע"י התובע בלבד מהווה ראייה לכך כי לא הייתה כל כוונה לשתף את הנתבעת בזכיות בדירה, מצאתי לדחות. זיכרון הדברים נועד לצורך גיבוש ההסכמות מקדמיות באשר למכירת הדירה, לרבות קביעת ההסכמות, התמורה, תנאי התשלום, תנאי ההסכם וכן שאר התנאים עליהם סוכם. יש לציין ולהדגיש, כי בזיכרון הדברים אף נרשם באופן מפורש, כי ייחתם הסכם סופי בשלב יותר מאוחר. הסכם המכר שנחתם בין הצדדים לבין המוכר הוא ההסכם המחייב ובפועל הוא ביטל את זיכרון הדברים עליו חתם התובע בלבד עם המוכר.

     

39. סעיף 25(א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" .

     

     

     

40. הסכם המכר הוא זה שמהווה את ההסכם האמתי של הצדדים במסגרתו עוגנו כל ההסכמות ועל פיו פנו התובע והנתבעת לבנק מזרחי טפחות לצורך נטילת המשכנתא. בהתאם להסכם זה נרשמה תחילה הערת אזהרה לטובת התובע והנתבעת ולאחר מכן נרשמו שניהם כבעלים על הדירה. הסכם המכר הוא זה שמשקף נאמנה את אומד דעתם של הצדדים. העובדה שבהסכם לא נרשם חלקו של כל אחד אינה מעידה כי לצד אחד חלק יותר גדול מהצד האחר.

     

41. לאור כל האמור שוכנעתי שאומד דעת הצדדים והתנהלותם, מלמדים על רצונם וכוונתם בשיתוף מוחלט, ואין מקום לסטות מרצונם. לעניין זה אפנה לדברי כבוד השופט שמגר בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 (1989) שם קבע:

     

    " כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה".

     

42. סעיף 28 לחוק המקרקעין קובע:

     

    "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין חזקה שהם שווים".

     

43. מדובר בחזקה, אשר ניתנת לסתירה, אולם שוב לא עלה בידי התובע לסתור חזקה זו כפי שגם לא הצליח לסתור את החזקה של הרישום במרשם. כאמור, ועל פי הפסיקה הענפה של פרשנות סעיף 28, הכלל הוא, כי בנסיבות בהן שני צדדים רוכשים נכס והנכס נרשם על שם שניהם, ללא ציון חלקו של כל אחד, חזקה כי נכס זה הינו בבעלות שווה בין שניהם.

     

44. גם טענת התובע, כי הצדדים היו בסכסוך בתקופה הרלוונטית לקבלת המשכנתא וכי הנתבעת שהתה בבית הוריה ולא היה ביניהם חיים משותפים איני מקבל כלל וכלל. טענת התובע, כי הנתבעת עשתה לו טובה כפי שהעיד בדיון (ראה עמוד 18 לפרוטוקול שורות 1-7) אינה הגיונית ולא מתקבלת על הדעת. התובע לא הוכיח, כי הוא אמר מפורשות לנתבעת כי אין לה כל זכויות בדירה וכי חתימתה על קבלת המשכנתא הינה פורמאלית.

     

45. התובע טען, כי הוא זה שמשלם את החזרי המשכנתא בגפו דבר שיש בו להעיד, כי הנתבעת אינה שותפה לזכויות בדירה. הפסיקה בעניין זה ברורה ונקבע בה, כי גם אם החזרי המשכנתא, משולמים ע"י בן זוג אחד אין משמעותה שלילת זכויות הצד השני. ובנוסף בחקירתו של התובע, הוא העיד כי הנתבעת אכן העבירה לו כספים לפי בקשתו, על אף שאין עסקינן בסכומים גבוהים. ראה עדותו בעמוד 25 – 26 לפרוטוקול. התובע בחקירתו לא הכחיש כלל וכלל כי הנתבעת אכן העבירה לו כספים לפי בקשתו.

     

46. גם את עדותם של אמו של התובע ואחותו, כאשר יש לציין ולהדגיש כי עסקינן בשתי עדויות שהן בעלות נגיעה אישית ויש להן אינטרס כי התובע יזכה בתביעתו, לא מצאתי לקבל ולא היה בהן לחזק את גרסתו של התובע. האם הצהירה, כי היא משלמת 900 ₪ כל חודש לחשבון המשכנתא ובנוסף טוענת, כי העבירה לבנה התובע סך של 400,000 ₪ לצורך רכישת דירתו הראשונה של התובע, ואשר כאמור תמורת מכירתה שולמה לרכישת הדירה נשוא התביעה.

     

47. אציין כי תשלום הסך של 900 ₪ לחשבון המשכנתא, שוב, אין בו לשלול את זכויותיה של הנתבעת בדירה. העדה אף הצהירה והעידה בחקירתה, כי הסך של 400,000 ₪ ששולם לתובע, ניתן לו כהלוואה, ועל כן מחובתו של התובע להחזיר לה סכום זה. ככל והתובע לא החזיר קיימת לאמו הזכות לתבוע את הסכום בהיותו סכום שניתן כהלוואה ולא כמתנה, כפי שהאם בעצמה העידה.

     

48. האחות הצהירה והעידה גם היא שהיא משלמת סך של 900 ₪ לחשבון המשכנתא, אולם לא דאגה לצרף תדפיס חשבון שמוכיח טענה זו. ראה עדותה של האחות עמוד 22-24. לא ברור גם למה היה צורך שאמו ואחותו של התובע ישלמו את החזרי המשכנתא, כאשר התובע יכל לרכוש את הדירה בשותפות עם אמו או אחותו ולא עם הנתבעת.

     

49. ולמעלה מן הצורך, ועל אף שככל הנראה האם והאחות כן עזרו לתובע וסייעו לו כספית בהחזרת המשכנתא, לא מצאתי נפקות לכך שתשלומי המשכנתא החודשיים נפרעו ע"י התובע ובעזרה של אמו ואחותו, שכן כפי שקבעתי לעיל תשלומים אלו אין בהן לגרוע מזכויותיה של הנתבעת בתביעה.

     

50. יש לציין ולהדגיש, כי על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף, אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס.

     

51. מעדויות הצדדים התרשמתי שאכן התובעת השקיעה כספים שנצברו על ידה בתקופת החיים המשותפים, על אף שחלק מהכספים להם טענה לא גובו ונתמכו באסמכתאות ולכן גם תשלומים אלו, חתימתה על הסכם המכר ביחד עם התובע, קבלת משכנתא משותפת, תשלומים רבים ששולמו על ידה ואשר לא הוכחשו על ידי התובע, ועוד עזרה וסיוע כספי שקיבל התובע מבני משפחתה של הנתבעת, יש בהן לחזק ולתמוך בטענות הנתבעת לפיהם מגיע לה זכויות בדירה.

     

52. על אף שלא נדרשתי להכריע בסוגיית תחולת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שכן תביעת התובע הינה להכריז עליו כבעלים בלעדיים של הדירה, מצאתי להתייחס גם לעניין זה בקצרה. "חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק." (ראה דבריה של המשנה לנשיאה א' ריבלין בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, סב(3) 66 (2007)). 

     

53. עם זאת, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מעלה חריג לכלל החלוקה השוויונית ברכוש ,וקובע כי ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", מוקנית סמכות לבית המשפט להפעיל שיקול דעת ולקבוע חריגים לכלל של החלוקה השוויונית בנכסים, באופן הבא: "(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

     

54. בבע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני עמ' 8-9 נקבע כדלקמן:

     

    "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) (להלן רוזן-צבי); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2014), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; בע"מ 4047/14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2014) פסקה ו'; תמ"ש (שלום י-ם) 20964/02 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2009) (להלן עניין פלונית 2009))".

     

55. בעניינו, אינני סבור שיש מקום להחיל את הוראות סעיף 8(2) כלל ועיקר; כמפורט לעיל, הדירה נרכשה בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג, חרף העובדה כי בתקופה האחרונה התגלעו סכסוכים ומחלוקות ביניהם, והזכויות בה נרשמו על שם שניהם. עת נרשמו הזכויות כמשותפות, אין מקום לחקור מה מקור הכספים וכמה השקיע כל צד לצורך מימון הרכישה, ולא תשמע כל טענה בדבר זכויות ביתר נוכח השקעה גבוהה יותר של מי מבעלי הדין.

     

56. מצאתי להפנות לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 61008-06-13 (פורסם במאגרים), [פורסם בנבו], שם קבע: "סבורני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים".

     

57. התובע כאמור טוען, כי רוב המימון של הדירה המשותפת הגיע ברובו ממכירת הדירה הישנה שהייתה לו, ואשר מומנה מכספו הפרטי וכן מסכום המשכנתא שנתקבל מבנק טפחות. גם אם דירת המגורים שנמכרה הייתה רשומה על שם התובע בלבד וחלק מהתמורה בגין רכישת הדירה נשוא התביעה מומן מהתמורה שהתקבלה ממכירתה, לא ניתן לטעון ליותר זכויות בדירה כפי שפורט לעיל וכן כפי שנקבע בהלכה הפסוקה.

     

58. ההלכה הפסוקה קבעה במספר רב של פסקי דין, כי בעובדה כי מי מהצדדים שילם יותר מהצד האחר אין בכך בכדי לפגוע בזכויות הצד השני. השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה לא משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה על שם שניהם, מדובר במתנה שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה.

     

59. ולעניינו, אין בידי התובע לדרוש את כל הזכויות בדירה, אך ורק בשל העובדה כי הוא השקיע ושילם יותר ממה ששילמה הנתבעת.

     

60. כמו כן, אין מקום להחיל את הוראות סעיף 8(2) לחוק מקום בו המדובר בנכס שהזכויות בו רשומות של שם שני הצדדים, אף באם בוצע תשלום גדול יותר ע"י אחד מבני הזוג; סעיף 5 לחוק קובע שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית משווי הנכסים שהינם ברי- איזון, למעט החריגים שנקבעו. מכאן, מקום בו הצדדים הסכימו על חלוקת זכויות בניהם ואף הסדירו זאת ברישום, ניתן לראות בהם כמי שהסכימו ששוויו לא יאוזן, כקבוע בסעיף 5(א)(3) לחוק.

     

61. עוד אפנה לדבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (18.4.2017) שם קבע:

     

    "אין מקום להחלת מנגנוני האיזון השונים הקבועים בחוק יחסי ממון מקום שענייננו בנכס הרשום על שם שני הצדדים ומצוי בבעלותם המשותפת. לדידי, מעיקרא יש להשקיף אל יחסי הרכוש בין בני הזוג באספקלריה של חוק יחסי ממון, קרי, מכלול היחסים בין בני הזוג ולא "שותפות" גרידא. חרף מעמדה הרם של הזכות הקניינית והכללים הבסיסיים החלים בפירוק שיתוף קנייני, ישנם טעמים כבדי משקל לגישה מרוככת יותר כאשר ענייננו בפירוק נכס- בוודאי הדירה- הנמצא בבעלות משותפת של שני הצדדים, כחלק מפירוקו של התא המשפחתי. ניתן לטעון בהקשר זה כי איזון המשאבים חל מעיקרא על "כלל נכסי בני הזוג" כלשון סעיף 5 לחוק, ואילו נכסים הרשומים על שם שני הצדדים אינם כלולים בחריגים לכך המופיעים באותו סעיף ולכאורה כבר "איזנו" בני הזוג את הנכסים על ידי הרישום המשותף.

     

62. הסכם המכר שנחתם בין התובע והנתבעת לבין המוכר הוא הסכם שאינו מצריך פרשנות מעמיקה ומפורטת. עסקינן בהסכם פשוט וברור לפיו נקבע, כי הזכויות בדירה הם של התובע והנתבעת ולא עלה בידי התובע להוכיח כוונה אחרת.

     

63. התובע לא הצליח לעמוד בנטל המוגבר והכבד המוטל עליו ולהוכיח כי כוונת הצדדים ואומד דעתם לא הייתה ששניהם יהיו הבעלים במשותף של הדירה, ולא הוכח על ידו כי כוונת הצדדים הייתה אחרת ממה שנקבע בהסכם.

     

64. בנסיבות תיק זה, ולאחר בחינה ושקילה, ביהמ"ש מגיע למסקנה מתחייבת ומתבקשת כי אומד דעתם של הצדדים הייתה כי שניהם, התובע והנתבעת, ירשמו כבעלים במשותף על הדירה.

     

65. לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

     

66. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובע לשלם לידי הנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום ישלום תוך 45 יום מיום מתן פס"ד, ולא, יישא הסכום הפרשי ריבית ובצמדה כחוק מיום מתן פס"ד ועד התשלום המלא בפועל.

     

67. המזכירות תסגור את התיק.

     

    מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"ה, 25 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.