פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 7.4.21, לפיה נדחתה תביעתה של המערערת להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] ("חוק הנכים"), מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותה הצבאי לבין התפתחות מחלתה הנפשית.

1. המערערת ילידת שנת 1992, התגייסה ביום 9.3.11 לשירות צבאי במסגרת תכנית מקא"מ בפרופיל 97 ושוחררה שנתיים לאחר מכן בפרופיל נפשי 45. תכנית מקא"מ – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות – מיועדת לחיילים שנמצאו בעלי קשיי הסתגלות למערכת הצבאית משלל סיבות, כגון: עולים חדשים, בעלי דירוג פסיכוטכני ראשוני נמוך, רישומים פליליים ועוד. לאחר הטירונות שובצה המערערת לתפקיד פקידה, תחילה בבסיס תל השומר ולאחר מכן בשדה דב – שני בסיסים צבאיים גדולים המצויים במרכז הארץ.

2. המערערת גויסה במסגרת מקא"מ על רקע קשיים וליקויים אישיים שונים: היא סבלה מקשיים רגשיים עוד בילדותה והיית במעקב פסיכולוגי וטיפול אצל קלינאית תקשורת, הוכרה כסובלת מהפרעת קשב וריכוז, טופלה בריטלין ולמדה בכתות קטנות. היא סבלה מקשיי הסתגלות חברתית ובעיות חברתיות שונות, אך למרות זאת סיימה תיכון עם בגרות חלקית. ידוע על תורשה פסיכיאטרית במשפחתה, דודה סבל מסכיזופרניה ואחותה סבלה מאנורקסיה וטופלה באשפוז. במהלך ילדותה נערכו למערערת שני אבחונים פסיכולוגיים בשנים 2002 ו-2006, בהם צוין כי יכולותה היא מתחת לממוצע עד גבולית, כי היא ילדה סגורה בעלת ביטחון עצמי נמוך וסובלת מפחדים וחרדות, בעלת דימוי עצמי נמוך, נוטה להימנעות, מתקשה במתן אמון וכן חווה חרדה ומתח שמקשים עליה את ההתמודדות. כמו כן ניכרת מעט קומפולסיביות בעבודתה.

3. תקופת הטירונות עברה על המערערת ללא קשיים יוצאי דופן, אולם לאחר שהחלה לשרת בבסיס תל השומר, החלו להופיע חרדות וקשיי התארגנות בעת שנדרשה לצאת מהבית בבקרים. על פי תצהירי המערערת והוריה ועדויותיהם, קשיים אלו החל להופיע במקביל ובעקבות שמירות שנדרשה לבצע בבסיס ואשר גרמו לה לחרדות קשות, מתח רב ותחושת חוסר אונים. בעת שנדרשה לבצע מטלות שמירה, היא חשה שאינה יודעת מה תעשה אם יקרה אירוע בטחוני והדבר גרם לה לחרדות ופחדים. היא הרבתה להתקשר להוריה במהלך השמירות על אף שהדבר נאסר, ותיארה בפניהם בבכי את חששותיה וחרדותיה.

4. קשיי ההתארגנות שחוותה המערערת כללו טקסים שונים בעת שהתלבשה, שהייה ממושכת בשירותים, בדיקת העיניים מול המראה ועוד. היא הזניחה את עצמה על מנת להימנע מהטקסים בשירותים, נמנעה מלעשות את צרכיה במהלך היום ולעתים עשתה זאת במקומות מוצנעים ברחוב.

5. בעקבות קשיים אלו שהלכו והתגברו, פנו הוריה של המערערת למכון 'מרחבים', בו נערכו סדרת מפגשים משפחתיים במשך כשלושה חודשים. בתום התהליך המליץ המכון לאשר למערערת לעבור לבסיס קרוב לביתה, דבר שיהווה עבורה מסגרת קלה יותר ותומכת. בעקבות ההמלצה הועברה המערערת לבסיס שדה דב הקרוב יותר לביתה, אולם גם שם נדרשה לבצע שמירות והדבר גרם לה למתח רב.

6. במקרה אחד שארע ביום 19.3.12 נדרשה המערערת לבצע מטלת שמירה בשעת לילה והיא איימה בפני הקב"ן לפגוע בעצמה תוך שהיא נסערת ובוכה וחשה לדבריה שמפקדיה אינם מבינים את מצוקתה (עמ' 402 לת"ר – מיספור ידני). לאחר שיחה עם מפקדיה סוכם שהשמירה תידחה בשבוע על מנת שתוכל להכין עצמה נפשית לכך. בתקופה שלאחר מכן נבדקה מספר פעמים על ידי הפסיכיאטר הצבאי ד"ר ברנע. בבדיקה שנערכה ביום 24.4.12 התרשם ברנע שאין הפרעה במצב הרוח או אובדנות אך קיימות התפרצויות זעם, הפרעות חרדה והפרעת קשב וריכוז. הוא המליץ על המשך טיפול תרופתי בציפרלקס וקונצרטה וכן על הורדת הפרופיל ל-45. בפגישה נוספת מיום 7.6.12 נוספה אבחנה של טריכוטילומניה (הפרעה נפשית המאופיינת בדחף כפייתי למרוט את שיער הגוף). הפסיכיאטר המליץ על העלאת מינון התרופות ושקילת שחרור מוקדם, בין היתר לנוכח יכולת קוגניטיבית גבולית המקשה על התמודדותה של המערערת עם הקשיים. המערערת, אשר ביקשה להשלים את שירותה הצבאי, הועברה בשלב מאוחר יותר לעבודה בקונדיטוריה שבחדר האוכל בבסיס ומצבה השתפר. עם זאת היא הוסיפה לדווח על קושי רב בהתארגנות בבוקר ומריבות עם אמה.

7. המערערת השתחררה מצה"ל ביום 5.2.13, ומספר חודשים לאחר מכן אושפזה בעקבות החמרה בהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) אשר על פי הרישומים הרפואיים החלה שנתיים קודם לכן במהלך שירותה הצבאי. תחילה טופלה באשפוז יום משך תקופה של שלושה חודשים (מאי עד אוגוסט 2013) ומאוחר יותר אושפזה למשך שבועיים במחלקה פסיכיאטרית לצורך איזון תרופתי (דצמבר 2013). בבדיקה פסיכיאטרית מיום 4.12.13 נרשם כי מדובר בהחמרה ניכרת בתסמיני OCD וכי "אין כמעט ספק שמדובר בסכיזופרניה". בהמשך החלה לסבול גם מ'טיקים' בפנים. בחומר הרפואי מאותה העת מתואר כי בזמן שירותה הצבאי החלו להופיע מחשבות טורדניות עם טקסים שנמשכו שעות וגרמו להזנחה עצמית, כמו גם מחשבות לפיהן מישהו עוקב אחריה, דבר שגרם לטקסים של מבטים לאחור תוכך כדי הליכה. ניכרת התלבטות באותה העת בקרב הרופאים המטפלים באשר לאבחנה, האם מדובר בתסמיני OCD חמורים או שמא מדובר בסכיזופרניה.

   טענות הצדדים

8. לטענת המערערת קיים קשר סיבתי הדוק בין תנאי שירותה הצבאי לבין התפתחות מחלת ה-OCD ממנה היא סובלת. לטענתה, וכך גם עולה מעדותה ומעדות הוריה, השמירות אותן נדרשה לבצע, לעתים לבד בשעת לילה כאשר היא חמושה בנשק, עוררו בה חרדות קשות בהן התקשתה לעמוד. היא חשה שאין בידה את הכלים והיכולת לבצע את המשימה, וככל שיתרחש אירוע בטחוני היא לא תוכל לתת לו מענה. היא ביקשה שוב ושוב לפטור אותה משמירות, פנתה לקב"נית ואף איימה בפגיעה עצמית ככל שתאולץ לשמור. במהלך השמירות נהגה להתקשר לאביה על מנת לנסות ולהפיג את חרדותיה. מטעם המערערת העידו המערערת עצמה וכן שני הוריה.

9. המומחה מטעם המערערת ד"ר אנדרי זבורוב סבור כי המערערת חלתה ב-OCD ובטריכוטילומניה במהלך שירותה הצבאי, וכי החרדות הקשות אותן חוותה כאשר נדרשה לבצע מטלות של שמירה עם נשק, היוו אירועים סטרסוגניים עבורה, אשר יחד עם קשיי הסתגלותה לתנאי השירות, הם אלו שהביאו לפרוץ המחלה. על כן מדובר ביחס של גרימה על חשבון השירות.

10. מנגד טוען המשיב, תוך שהוא מסתמך על חוות דעתה של ד"ר טניה אברט מטעמו, כי המערערת סובלת מסכיזופרניה, אשר פרצה אמנם במהלך השירות הצבאי אך ללא קשר לשירות, שכן במהלך השירות היא לא חוותה אף אירוע דחק אובייקטיבי וכן קיבלה עזרה ותמיכה באופן תדיר מגורמי הצבא. את מחלתה של המערערת יש לייחס לגורמים מולדים ותורשתיים ולא לשירותה הצבאי, שכן כאמור היא לא חוותה גורמי דחק אובייקטיבים במהלך השירות ולא הייתה חשופה למצבים של סכנה לעצמה או לסביבתה. מטעם המשיב העיד מר אילן בן חמו אשר שימש במועדים הרלוונטיים כקצין אחזקה בבסיס שדה דב. על אף שהוא לא זכר את המערערת ואת סיפור המעשה, הוא העיד על האווירה הכללית בבסיס, על היקף התורניות ונוהלי השמירה.

11. אין אפוא מחלוקת על כך שמחלתה הנפשית של המערערת פרצה במהלך שירותה הצבאי. הצדדים חלוקים ראשית באבחנת המחלה – האם מדובר בביטוי חריף של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) או שמא בסכיזופרניה, שנית חלוקים הצדדים האם קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות, ובעיקר החרדות שחשה סביב מטלות השמירה אותן נדרשה לבצע, לבין פרוץ המחלה.

    המומחה מטעם הוועדה

12. לנוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים, מונה הרופא הפסיכיאטר ד"ר נתן כספי כמומחה מטעם הוועדה. המומחה עיין בתיק הרפואי, בדק את המערערת והגיש את חוות דעתו, ובהמשך אף נחקר בבית המשפט בידי ב"כ הצדדים. על פי מסקנות חוות דעתו, המערערת פיתחה במהלך שירותה הצבאי הפרעת חרדה מסוג OCD הכוללת פגיעה קשה מאוד בתפקוד, טקסים רבים ומחשבות אובססיביות. לאחרונה גם אובחנה כסובלת מתסמונת טורט. באבחנה מבדלת עלתה במהלך השנים אפשרות של OCD סכיזופרניה, אולם בשלב זה אין די נימוקים לבסס אבחנה זו, בהעדר תכנים פסיכוטיים גלויים.

13. עוד קובע המומחה כי מבחינתה של המערערת, הדרישה לבצע שמירות בעת שירותה הצבאי היוותה גורם דחק משמעותי מאוד. על אף זאת, לא ניתן להתעלם מגורמים נוספים שתרמו להתפתחות ההפרעה הנפשית, כגון הטיפול התרופתי הממושך לאורך שנים בריטלין, העשוי להיות קשור להתפתחות המחלה, כמו גם התנהגות חרדתית קומפולסיבית אשר הופיעה אצלה עוד בהיותה נערה. עובדה זו עשויה לרמז על כך שההפרעה החלה להתפתח עוד בטרם גיוסה לצבא. "נראה אפוא, שגורם הדחק הסביבתי במהלך השירות בצבא גרם לאגרבציה קשה בהפרעה זאת. ההופעה של תסמונת טורט מגבירה את הסבירות שמדובר בפגיעה נוירופסיכולוגית, מאחר שכאמור יש קשר קו-מורבידי חזק בין OCD וטורט. מעבר לכך, באבחונים שנעשו, מתועדים מתחים משפחתיים שיתכן שתרמו אף הם להתפתחות ההפרעה. לאור זאת, להערכתי לא ניתן לייחס את מלוא פריצה המחלה לחוויותיה ומצוקותיה במהלך השירות. על כן אני פוסק שהקשר בין שירותה הצבאי למחלה הינו בשיעור 50%".

14. הנה כי כן, קבע מומחה הוועדה, שיש לייחס לאירוע הדחק אותו חוותה המערערת בעת שירותה הצבאי – החמרה בשיעור 50% להתפתחות המחלה. אשר ל-50% האחרים – אותם יש לייחס לגורמים אחרים אותם "הביאה עמה" המערערת כבר בעת גיוסה.

15. בעדותו בבית המשפט התבקש המומחה לחדד וללבן באשר לאותם ה-50% האחוזים האחרים עימם הגיעה המערערת לשערי הצבא, תוך חלוקתם לשתי קבוצות. הקבוצה האחת – "גורמי הסיכון" אותם נשאה המערערת בגופה ובנפשה אשר הם בבחינת "גולגולת דקה", שבהתקיימם יגבר הסיכוי להתפרצות המחלה; הקבוצה השנייה – "תסמינים ראשונים" להופעתה של המחלה עוד בטרם הגיוס לצבא. תסמינים אלו אין הם בגדר גורמי סיכון או גולגולת דקה גרידא, כי אם בבחינת "סדקים" ראשונים בגולגולת הדקה, ובהתקיימם ניתן לקבוע כי המחלה החלה לתת אותותיה בפועל עוד קודם לגיוס. נקדים ונרמוז כי ההבחנה בין שתי הקבוצות חשובה עד מאוד, לנוכח הלכת המחלות הקונסטיטוציונליות (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט (1991) ועוד). להלן הדברים מתוך עדותו של המומחה (עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.24):

    כב' הש' פירר:עכשיו אני מבקש ממך, אם אתה יכול, לקחת את ה-50% הראשונים שלך, אלה שהיא הגיעה איתם לצבא, ולחלק לי אותם לשניים: לגורמי סיכון עובי גולגולת, ותסמינים ראשונים של פרוץ המחלה שזה הדברים האחרים. דברים שכבר התחילו להיסדק לפני.

    ד"ר כספי: אני הייתי, תראה זה קשה לי להגיד לך בצורה זה. הייתי מייחס שני שליש אולי לגורמי סיכון מה-50%, ושליש אולי לאיזשהו משהו שכבר התחיל להופיע בגיל 14, שהיה איזשהו אולי, איזשהו סימן להתחלה מסוימת של זה, שעדיין. ... דרמטית, אבל זה היה משהו שהתחיל ויכול להיות שאתה יודע, לא אבחנו אותו,

    כב' הש' פירר: כלומר, השליש מתוך ה-50% הוא כבר תחילה של הסתמנות של המחלה?

    ד"ר כספי: כן. כן.

    כב' הש' פירר: אם אתה יכול רק טיפה להרחיב, מה אתה שם תחת השני שליש ומה אתה שם תחת השליש?

    ד"ר כספי: תראה, אני שם את המרכיב של השימוש בתרופות מסוג של קונצרטה, ריטלין, אני שם את העניין של המערכת המשפחתית, אולי זה מרכיב גנטי משפחתי, ואני שם שם גם בכל זאת את התמונה שהתפתחה יותר מאוחר, של השילוב של הטורט וה-OCD, שאולי יש כאן מרכיב נוירוביולוגי גם מסוים שנותן,

    כב' הש' פירר: את כל אלה במשפחת הגולגולת הדקה?

    ד"ר כספי: כן.

    כב' הש' פירר: כלומר, גורמי הסיכון, הסיכוי לחלות,

    ד"ר כספי: כן. כן.

    כב' הש' פירר: מה אתה שם בשליש?

    ד"ר כספי: שליש אני שם את, בכל זאת את, מתוארת ילדה עם חרדות, מתוארת התנהגות שהיא האטה מסוימת, שזה יכול לאפיין מצבים של OCD, וגם מתוארת קומפולסיביות מסוימת בטסטים שבדקו בגיל 14, שאני לא יודע לאן זה הלך בהמשך. כי זה היה אבחון בגיל 14, אבל זה בכל זאת מצביע על איזשהו משהו שיכול היה לאפיין את זה.

16. מסקנותיו של המומחה בחוות דעתו ובעדותו, באשר לגורמים השונים שהביאו לפרוץ מחלתה של המערערת, הן אפוא אלו:

    • גורמי סיכון: המערערת נשאה בגופה ובנפשה עוד משנות ילדותה גורמי סיכון להתפתחות המחלה, מדובר בגורמים גנטיים ונפשיים וכן שימוש קבוע בתרופות העשויות להגביר את הסיכון להתפתחות המחלה. גורמים אלו המשולים ל"גולגולת דקה" הוערכו על ידי המומחה בשיעור שליש (2/3 מתוך ה-50%).

    • תסמינים קודמים: ניתן להבחין בהסתמנות ראשונית אפשרית של המחלה בתקופת ילדותה ונערותה של המערערת ועוד קודם לגיוסה. הדבר בא לידי ביטוי בחרדות בתקופת הילדות, האטה, התנהגות קומפולסיבית מסוימת וכיו"ב. גורמים אלו, החורגים מהיות גולגולת דקה ומהווים למעשה "סדקים ראשונים בגולגולת", הוערכו על ידי המומחה בשיעור שישית (1/3 תוך ה-50%).

    • גורם דחק: אירועים סטרסוגניים שאירעו במהלך שירותה הצבאי של המערערת, סביב סוגיית השמירות, היוו למעשה "המכה בפטיש" אשר גרם ל"שברים בגולגולת" – גורם זה מוערך על ידי המומחה בשיעור מחצית (50%).

17. בסיכומיו טוען ב"כ המערערת כי מסקנותיו הרפואיות של המומחה מובילות לתוצאה המשפטית לפיה יש להכיר בתנאי השירות, היינו בגורם הדחק, כגורם בלעדי לפגימתה של המערערת, זאת לנוכח הלכת המחלות הקונסטיטוציונליות, המאיינת את משקלם של הגורמים האחרים. מנגד טוען המשיב, כי אין לייחס כל קשר סיבתי משפטי בין תנאי השירות לבין התפתחות מחלתה של המערערת. חוויותיה הן סובייקטיביות בלבד ולא נמצא כל גורם דחק אובייקטיבי המצדיק את כינון הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש בין תנאי השירות בבסיס גדול ומואר במרכז הארץ לבין התפתחות המחלה. לחלופין, אין לסטות ממסקנות חוות דעתו הכתובה של המומחה לפיה יש לייחס לגורם הדחק חמישים אחוזים בלבד משיעור ההחמרה.

    דיון והכרעה

18. סעיף 1 לחוק הנכים קובע כי נכות מוכרת על פי החוק היא חבלה, מחלה או החמרה אשר אירעו "בתקופת שירותו ועקב שירותו" של החייל. עסקינן בשני תנאים מצטברים – האחד, כי המחלה תיגרם בזמן השירות הצבאי; השני, כי המחלה תיגרם עקב השירות הצבאי, תנאי הדורש קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה.

19. ככלל, על המערער רובץ הנטל להוכיח את זכאותו לתגמולים על פי חוק הנכים, דהיינו, עליו לשכנע כי הפגימה בגינה הוא מבקש הכרה נגרמה בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי. עליו להטות את הכף במאזן ההסתברויות ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת לשירות הצבאי (ראו ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט (1990)). אין בעצם העובדה שחייל אובחן עם פגימה מסוימת במהלך תקופת שירותו הצבאי כדי לבסס את הקשר הסיבתי. לצורך כך, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות הצבאי לפגימה.

20. שיקולי מדיניות משפטית העומדים ביסודו של חוק הנכים, הביאו במהלך השנים להתפתחותן של הלכות המקלות בנסיבות מסוימות עם מי שמבקש להכיר בנכותו. נקבע, כי מקום שמחלתו של החייל פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שעל אף קיומה עוד בטרם השירות, של נטייה קונסטיטוציונלית אצל החייל ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו. גישה זו, המעדיפה להכיר בקשר סיבתי משפטי מלא, על אף שלא ניתן להצביע על קשר עובדתי-רפואי שווה, יסודה במספר טעמים: ראשית, בטרם גיוסו של החייל המחלה טרם החלה להתפתח בגופו או בנפשו ולא ניתן לאמת באופן וודאי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה אכן הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות; שנית, הצבא בחר לגייס את החייל לשורותיו כמות שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו, חוזקותיו וחולשותיו, לרבות 'גולגולתו הדקה' במיוחד, ובכך נטל על עצמו את הסיכון לכך שהמחלה הרדומה תעורר מתרדמתה דווקא בעת השירות עקב אירועים שיזמן השירות, זאת גם אם מדובר באירועים שלא היו גורמים כל נזק משמעותי לכל חייל אחר בעל גולגולת עבה דיה; שלישית, חוק הנכים הוא חוק סוציאלי ויש לפרשו ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם החייל הנכה ושלא להקפיד עמו. לנוכח טעמים אלו נקבע, שכל פגיעות שנפגע החייל עקב שירותו בצבא, גם אם יתברר שתנאי השירות היו רק בבחינת "המכה בפטיש" אשר גרם ליציאת המחלה הרדומה מן הכוח אל הפועל, ייראו כאילו אירעו במלואן עקב השירות (ע"א 418/73 יוסף לייט נ' קצין התגמולים (1974); ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט (1991); דנ"א 5343/00‏ קצין התגמולים נ' אביאן (2002) – להלן "פרשת אביאן"; רע"א 4949/18 ‏פלוני נ' משרד הבטחון - קצין התגמולים (2020) ועוד).

21. בפרשת אביאן עמד בית המשפט על טיבו של הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה הקונסטיטוציונלית, ועל שני המבחנים אותם על החייל לעבור על מנת לכוננו: "מבחן ראשון הוא מבחן הקשר הסיבתי-עובדתי; קרא, לענייננו: חוות-דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים שאירע בתקופת השירות לבין התפרצות המחלה. מבחן שני הוא המבחן הסיבתי-המשפטי, והוא שיברור עבורנו מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי אותו קשר שהמשפט רואה בו קשר סיבתי-משפטי ראוי.״

22. עוד הוטעם, כי ההכרה המיטיבה עם החייל, זו הקושרת קשר משפטי ומייחסת את מלוא הגרימה לתנאי השירות, על אף שמדובר במחלה שקיננה בקרבו עוד קודם לגיוסו, היא בבחינת "שטר ושוברו בצידו". כך, על מנת לזכות בהכרה מיטיבה זו, לא די בהצבעה על קשר סיבתי סובייקטיבי הקושר בין חוויותיו ותחושותיו של החייל בתוכו פנימה בעת השירות לבין מחלתו, נדרש להוכיח גם יסוד אובייקטיבי, "דבר-מה" נוסף, השוכן מחוצה לו ואשר יש לו קיום אובייקטיבי בתנאי השירות. בעניין אביאן תיאר בית המשפט שלושה סוגי מקרים בהם מתעוררת שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי (ראו גם ע"ו (מחוזי חיפה) 45554-06-15‏ ‏פלוני נ' קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום (2016) :

    • סוג המקרים הראשון: מקרים בהם המיוחדות והייחודיות של השירות הצבאי הם אלו שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת, כמו פגיעות בקרב, פעולות צבאיות מובהקות וכיוצ"ב. במקרים אלה, כך נקבע, הקשר הסיבתי-המשפטי הוא בעל העוצמה הרבה ביותר.

    • סוג המקרים השני: מקרים אשר אינם בהכרח קשורים למיוחדות שבשירות הצבאי, אך מתקיימים אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, אירועים אשר בעקבותיהם פרצה בגופו מחלה קונסטיטוציונלית. במקרים אלה נקבע קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הגם שהאירוע אשר בעקבותיו פרצה המחלה לא היה אופייני לחיי הצבא דווקא. כך, למשל, נקבע כי חייל שחלה במחלת הסוכרת (מחלה קונסטיטוציונלית) לאחר ריב קשה שהיה לו עם מפקדו הוכר לגביו הקשר הסיבתי המשפטי (ע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' קצין התגמולים (1964).

    • סוג המקרים השלישי: מקרים בהם מחלה קונסטיטוציונלית פרצה בגופו של חייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא ביסוד "צבאי" (סוג המקרים הראשון) או באירוע חריג ומיוחד (סוג המקרים השני). במקרים אלה לא יישלל בהכרח קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה אם "...יתלווה למערכת 'משהו' נוסף, יסוד נוסף, ושני היסודות יחדיו – רק השניים כאחד – בכוחם להפוך את הפגיעה להיותה פגיעה שהיא גם בתקופת השירות גם עקב השירות. בלא אותו יסוד אובייקטיבי נוסף – יסוד הנחצב מן השירות בצבא – לא יוכר חייל נכה צה"ל, שאחרת כל אירוע 'בתקופת השירות', היה הופך כמו-מעצמו לאירוע 'עקב השירות', ולו כך אמרנו, היינו מרוקנים את יסוד ה'עקב שירותו' מכל תוכן של-ממש." (עניין אביאן סעיף 36 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין).

23. בפרשת פלוני – רע"א 7796/20 פלוני נ' משרד הבטחון (2022) – חידד ודן בית המשפט העליון בטיבו, פרשנותו ויישומו של הקשר הסיבתי הדרוש להכרה במי שסובל ממחלה נפשית כנכה לפי חוק הנכים. בפרט נדונו שם שאלות הנוגעות לתנאי השירות העשויים לבסס את היסוד האובייקטיבי הנדרש להכרה בקשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין נכותו של חייל, כמו גם היחסים שבין הרובד המשפטי והרובד העובדתי של הקשר הסיבתי האמור. בית המשפט עמד על האתגר המיוחד הכרוך בזיהוי הקשר הסיבתי עת עסקינן במחלות קונסטיטוציונליות – מחלות המקננות רדומות בגופו של אדם מראשית חייו ולא באות לעולם ״יש מאין״ בשלב מאוחר יותר של חייו. מאחר שמחלות אלו, מעצם טיבן וטבען, היו יכולות להתפרץ גם לולא שירת החייל בצבא, יש קושי לקבוע קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצותן, גם כאשר ההתפרצות מתרחשת בזמן השירות.

    מהם, אם כן, יסודותיו של הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית? לקשר הסיבתי המשפטי יש שני יסודות – יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. הראשון בוחן את הפגיעה מנקודת מבטו של החייל, מתוך הכרה בכך שעל הצבא לקבלו כמות שהוא, על חולשותיו ורגישויותיו [...] יסוד זה מגלם את עיקרון הגולגולת הדקה [...] השני מתמקד בטיב הקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה. עניינו בדרישה למידה מסוימת של הדיקוּת, עוצמה וייחודיות בקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה; "על התובע להצביע על אירוע או 'מצב' חוצה-לו – אירוע או 'מצב' 'אובייקטיביים' – שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה" [...] הותוו בעניין אביאן, בהתבסס על המגמה הפסיקתית שקדמה לו, שלושה סוגי מקרים אשר יכולים לגבש את היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי.

24. בעניין פלוני (ע"ו (מחוזי חיפה) 45554-06-15‏ ‏ פלוני נ' קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום (2016)), קבע בית המשפט (מפי כב' השופטת י. וילנר) כי פחדים וחרדות המתפתחים אצל חייל בעת שמירה לבד בלילה בבסיס צבאי, קשורים קשר הדוק לפעילות צבאית ועל כן יוצרים קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי. לפיכך נופל הדבר בגדר הסוג הראשון של המקרים שנדונו בעניין אביאן, המצוי ברף העליון של הסקלה - אותם מקרים שבהם המיוחדות והייחודיות של השירות הצבאי הם שגרמו לפגיעה בחייל. וכך נאמר שם: "לטעמי, פעולות שמירה בבסיס צבאי הן מהפעולות המובהקות האופייניות לשירות הצבאי דווקא. תורנות שמירה היא פעולה מיוחדת וייחודית לשירות הצבאי שאינה מתקיימת, ובוודאי שאינה שכיחה ושגרתית, בחיים האזרחיים - הן של המערער והן בכלל. לדידי, פחדים וחרדות המתפתחים בעת שמירה לבד בלילה הם בוודאי חרדות ו'פחדים צבאיים', הקשורים קשר הדוק לפעילות צבאית דווקא ויוצרים הם קשר סיבתי משפטי בין הפגיעה במערער (פרוץ המחלה) לבין השירות הצבאי".

25. נסכם את הדברים עד כה: במקרים בהם לקה החייל בעת שירותו ועקב שירותו הצבאי במחלה קונסטיטוציונלית, כזו שקיננה בגופו באופן רדום עוד קודם לגיוסו, מתקיים לכאורה קשר סיבתי-עובדתי-רפואי חלקי בלבד, שכן לא ניתן לומר כי האירוע הצבאי הוא זה שחולל את המחלה מהחל ועד כלה. להפך, מדובר בחייל שהתגייס לצבא כאשר הוא כבר נושא בקרבו גורמי סיכון סובייקטיביים, בבחינת "גולגולת דקה", אשר לא מן הנמנע שהיו מביאים ממילא במוקדם או במאוחר לפרוץ המחלה. תנאי השירות אפוא, אינם אלא "המכה בפטיש" אשר עוררו את המחלה מתרדמתה, ומן הבחינה הרפואית לא ניתן לייחס להם את מלוא הגרימה. על אף זאת, משיקולים של מדיניות משפטית ולנוכח הערכים העומדים בבסיס חוק הנכים, בחר הדין להכיר בקשר סיבתי של גרימה מלאה במקרים כגון אלו. ואולם הדבר מותנה בכך שמדובר באירועים שיש בהם יסוד אובייקטיבי המלמד על מידה של הדיקות בין ייחודיות השירות לבין פרוץ המחלה. בהתאם לכך נקבע, ששמירה בשעת לילה עם נשק בבסיס צבאי, אשר עוררה חרדות בנפשו של חייל והביאה לפרוץ מחלתו, מקיימת תנאי זה.

26. ואולם במה דברים אמורים? במקרים בהם התגייס החייל לצבא כאשר המחלה הקונסטיטוציונלית רדומה בגופו וטרם החלה לתת את אותותיה. במקרים אלו יחרוג הקשר הסיבתי המשפטי מעבר לגבולותיו של זה העובדתי-רפואי, ויכיר בקשר של גרימה מלאה. לא כך הדבר, מקום בו החלה המחלה להסתמן בגופו של החייל עוד בטרם גיוסו לצבא.

27. נשווה לנגד עינינו חייל בעל גולגולת דקה במיוחד בשלושה מצבים שונים. במצב הראשון מדובר בחייל בריא לגמרי אשר גולגולתו תקינה לחלוטין וללא כל שריטה, אולם עובייה דק במיוחד ועל כן הוא נושא בחובו גורמי סיכון לסדיקה ולשבירה של עצם הגולגולת במקרה של חבלה קלה ("גולגולת דקה"). גורמי סיכון אלו עולים על הסיכונים הצפויים לאדם בעל גולגולת ממוצעת אשר לא יושפע כלל מחבלה שכזאת; במצב השני מדובר באותו חייל עצמו, אך הפעם בעקבות גורמי הסיכון ועקב חבלות קודמות שחווה בעברו, כבר החלו להופיע סדקים ראשונים בגולגולתו עוד בטרם גיוסו. אין מדובר אפוא רק בגורמי סיכון המקננים בגופו, כי אם בתחילת הסתמנותה של המחלה עצמה ("גולגולת סדוקה"); המצב השלישי מתאר את מצבו של החייל בעקבות אירוע ממשי אשר הוציא אל הפועל את הסיכון, בבחינת "מכה בפטיש", אשר גרם לשברים של ממש בעצמות הגולגולת ("גולגולת שבורה").

28. חייל בעל גולגולת דקה המתגייס לצבא ואשר במהלך שירותו נשברה גולגולתו, יוכר בהכרה מלאה. על אף שהקשר העובדתי-הרפואי יצביע על כך שכבר בעת גיוסו קיננו בגופו גורמי הסיכון, הרי שהקשר הסיבתי המשפטי יגבר עליו, ומתוך שיקולי מדיניות משפטית יתעלם במכוון מגורמי הסיכון, וייחס את מלוא הגרימה לאירוע הצבאי. לעומת זאת, חייל המתגייס כאשר גולגולתו כבר סדוקה, ובעקבות תנאי השירות התרחבו הסדקים עד לכדי שברים, יוכר בקשר של החמרה בלבד, כזו המגלמת את שיעור ההחמרה בין מצבו בעת גיוסו – בעל סדקים בגולגולת, לבין מצבו בעקבות השירות – שברים של ממש.

    מן הכלל אל הפרט

29. הלכה ידועה היא, שהוועדה איננה נוטה להתערב בחוות דעת מומחה מטעמה אלא בנסיבות חריגות. לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט או הועדה יש משקל רב בעניינים הבאים בגדר הידע המקצועי המצוי בידיו והניסיון שצבר. "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאים של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1988); כמו כן ר' ע"א 916/05 שרון כדר נגד פרופ' יובל הרישנו (2007)).

30. בענייננו, לאחר שבחנו בעיון את חוות דעתו של המומחה, התרשמנו מעדותו ושקלנו את כלל חומר הראיות והשיקולים, באנו לכלל מסקנה כי יש לאמץ את מסקנתו של המומחה בדבר הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי שבין אירוע הדחק אותו חוותה המערערת לבין פרוץ מחלתה. כזכור העמיד המומחה קשר זה על החמרה בשיעור חמישים אחוזים, כאשר חמישים האחוזים האחרים מיוחסים למצבה של המערערת ערב גיוסה – מצב הכולל תמהיל של גורמי סיכון יחד עם הסתמנות ראשונה של המחלה. מסקנה זו, כך מצאנו, משקפת נכונה את הידע הרפואי, את הניסיון של המומחה ואת מכלול ההיבטים הקונקרטיים של המקרה.

31. ואולם, הקשר הסיבתי המשפטי מבקש להתעלם באופן מכוון מגורמי הסיכון שקיננו בגופה ובנפשה של המערערת בטרם גיוסה, ולהכיר גם בהם ככאלו החוסים תחת כנפי ההכרה. מנגד, אין להכיר בתסמיני מחלה שהחלו להופיע בפועל בגופה ובנפשה של המערערת עוד קודם לגיוסה. בהתאם למסקנות המומחה תסמינים ראשונים אלו שהחלו להופיע כבר בילדותה של המערערת הוערכו בשיעור שישית (שליש מתוך ה-50% עמם הגיעה המערערת לשירות הצבאי).

32. אשר למידת ההדיקות והמיוחדות של אירועי השמירה בהן נטלה חלק המערערת ואשר עוררו בה כאמור חרדות כה קשות, לא מצאנו לסטות מאשר נקבע בעניין פלוני (ע"ו (מחוזי חיפה) 45554-06-15‏ דלעיל). יש לזכור כי שמירה עם נשק ותחמושת חיה בבסיס צבאי היא אירוע ייחודי לחיים הצבאיים וכי אין להם מקבילה בחיים האזרחיים. עוד יש להניח כי בטרם המשמרת נערך טקס עליית משמר בו מוקראים נוהלי מעצר חשוד והוראות פתיחה באש, נבדקת כוננות, מועלים תרחישים של מקרים ותגובות, לרבות מקרים בהם יידרש השומר לבצע ירי על מנת להרוג, לתפוס מחסות ולהסתער על האויב וכיו"ב. גם אם מדובר במקרים שהסיכוי להתממשותם אינו גבוה, שכן מדובר בבסיס גדול במרכז הארץ, לא ניתן לקבל את הטענה כי החרדה שחשה המערערת בעקבות מצבים אלו, היא סובייקטיבית בלבד. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי בין תנאי השירות לבין החרדות הקשות אותן חוותה המערערת ואשר תרמו תרומה מכרעת לפרוץ מחלתה הנפשית. לגורמי דחק אלו אותם העריך המומחה בשיעור מחצית, יש לצרף את גורמי הסיכון שקיננו בקרבה של המערערת בטרם גיוסה אותם העריך המומחה בשיעור שליש.

33. לאחר הגשת הסיכומים הגיש המשיב התייחסות נוספת מטעם מומחה מטעמו בה טען כי כלל לא ברור שמחלת OCD היא מחלה קונסטיטוציונלית, הגורמים לה אינם ברורים ורב בה הנסתר על הנגלה. לדבריו המרכיב הגנטי במחלה זאת פחות משמעותי מאשר במחלת הסכיזופרניה או הדיכאון וכי קיימת השפעה סביבתית לפרוץ המחלה.

34. לא מצאנו כי יש בכך כדי להשפיע על תוצאת ההליך מהטעמים הבאים: ראשית, הדבר נוגד את חוות דעתו של מומחה הוועדה אשר מנה בין גורמי המחלה את הרקע הגנטי והמשפחתי של המערערת; שנית, טענה זו לא נטענה בזמן אמת על ידי המשיב ואף לא הופנתה למומחה הוועדה בעת חקירתו, והועלתה לראשונה לאחר הסיכומים, דבר אשר לא ייעשה; שלישית, גם לגופו של עניין, ככל שטענה זו נכונה והגורם הסביבתי משמעותי ודומיננטי יותר בהפרעה זו מאשר במחלות קונסטיטוציונליות אחרות, תוצאת הדברים היא, שיש לייחס משקל יתר דווקא לגורם הדחק (השמירות בבסיס הצבאי) מזו שייחס מומחה הוועדה ובהתאם לכך להגדיל את שיעור ההחמרה.

    סוף דבר

35. במהלך שירותה הצבאי של המערערת, פרצה בנפשה מחלת מסוג OCD המאופיינת בתסמינים קשים מאוד. לשיטת המומחה בשלב זה יש לשלול את האפשרות שמדובר בסכיזופרניה שכן אין די נימוקים וסימוכין לבסס אבחנה זו כיום, הגם שאין לשלול שבעתיד תתברר אבחנה זו כנכונה.

36. מחלתה של המערערת פרצה והוחמרה עקב שילוב של מספר גורמים, אשר שיעורי תרומתם למצבה הינם כדלקמן:

    • גורמי סיכון אותם נשאה המערערת משנות ילדותה ("גולגולת דקה") – שליש;

    • הסתמנות ראשונית של המחלה אשר החלה להופיע עוד בטרם הגיוס ("גולגולת סדוקה") – שישית;

    • גורם דחק אותו יש לייחס לשירות הצבאי ("המכה בפטיש") – מחצית.

37. לנוכח ההלכות המפורטות לעיל, יש להתעלם במכוון מגורמי הסיכון המהווים גולגולת דקה ולכלול את שיעור הגרימה המיוחס להם בשיעור הכרה יחד עם גורמי הדחק. מנגד אין להביא בחשבון ההכרה את התסמינים הראשונים שהחלו להופיע בפועל עוד בטרם הגיוס.

     

     

38. אנו קובעים אפוא כי מחלת ה-OCD ממנה סובלת המערערת תוכר בקשר של החמרה בשיעור של 5/6. עניינה של המערערת יובא לפני ועדה רפואית אשר תקבע את דרגת הנכות.

39. המשיב יישא בהוצאות המערער בגין חוות דעת המומחה מטעמה וכן חלקה בשכר מומחה הוועדה בכפוף להצגת אסמכתאות, וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪.

40. אנו מאחלים למערערת בריאות טובה ואיתנה.

41. זכות ערעור כדין.

42. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

    ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ה, 27 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.

     

     

    

    __________________________________________

    מוטי פירר, שופט ד"ר דן גוטליב עו"ד גילי לבונטין

    יו"ר ועדה חבר ועדה חברת ועדה