פסקדין
הקדמה
1. התביעה הנדונה עניינה ב"פרשת רמדיה" אשר התעוררה בתחילת חודש נובמבר בשנת 2003, עת התגלה כי בפורמולה הצמחית אשר שווקה בישראל על ידי חברת רמדיה נמצא חסר בויטמין B1 (תיאמין) (להלן: "הרמדיה הפגומה"). הצדדים אינם חולקים על כך שהרמדיה הפגומה שווקה בישראל החל מפתחו של חודש יולי 2003 ועד לשבוע הראשון בחודש נובמבר 2003 (להלן: "תקופת השיווק").
2. על חשיבותו של התיאמין להתפתחות הילד הרחיבו המומחים מטעם הצדדים, ד"ר דויטש מטעם התביעה ופרופ' שטינברג מטעם ההגנה.
ד"ר דויטש הסבירה בחוות דעתה כי "התיאמין משמש קו-אנזים המשתתף בהפיכת גלוקוז לאנרגיה, בחילוף החומרים של הפחמימות. לתיאמין גם תפקיד מרכזי במטבוליזם של המוח. הוא מעורב באנזימים המופקדים על פירוק פחמימות ועל תהליך בנייה של מרכיבים תאיים כולל נוירוטרנסמיטורים, ועל פירוק תוצרים. התאימין חיוני להתפתחות המוח בעיקר בפעוטות וחסרונו עלול להוביל לאבדן תאי עצב הנמשך בבגרות" (עמ' 4 לחוות הדעת).
עוד הסבירה ד"ר דויטש כי משום שהתיאמין הינו ויטמין, הוא אינו מיוצר על ידי הגוף ואספקתו תלויה לחלוטין בתזונה (הוא מצוי בחלב, דגנים, בשר לסוגיו, מיני ירקות ועוד). מאגריו של התיאמין בגוף מצומצמים, ועל כן בעת חסר בתיאמין יופיעו הסימפטומים כבר אחרי שבועיים - שלושה שבועות.
חסר קשה וממושך בתיאמין גורם למחלת ה"ברי ברי"; הפגיעות העיקריות של המחלה הנן במערכת העצבים ("ברי ברי יבש") ובמערכת הלבבית ("ברי ברי רטוב"). באשר לתינוקות, בעת חסר קיצוני בתיאמין, הופעת הסימפטומים מהירה. תחילה עלול התינוק לסבול מעצירות, הקאות, בכי ואי שקט. אחר כך, ההפרעה באה לידי ביטוי בסימנים קרדיאליים או בסימנים הנראים כמו מנינגיטיס, המתבטאים בפרכוסים והקאות.
התביעה
3. התובע 1 (להלן: "התובע") הינו קטין, יליד 19.2.03. תביעתו הוגשה באמצעות הוריו, הם התובעים 2 ו-3 (להלן: "ההורים").
התביעה מופנית כלפי הנתבעות 1-3 - חברות הרשומות בישראל או בגרמניה ואשר עסקו בייצור, ייבוא ושיווק מזון תינוקות, ובכללו הרמדיה הפגומה; נגד הנתבעים 5-7 - בעלי תפקידים בכירים בחברות רמדיה השונות, וכן כנגד הנתבע 4 - משרד הבריאות - בטענה כי היה אמון על הפיקוח של ייבוא הרמדיה הפגומה ולא ביצע את הבדיקות הנדרשות. אעיר כי בסיכומיו ביקש הנתבע 4 להצטרף לאמור בסיכומי הנתבעים 1-3 ו- 5-7 ומעתה ואילך יכונו כולם יחד - "הנתבעים".
4. בכתב התביעה נטען כי החל מחודש מאי 2003 ועד חודש נובמבר 2003 (עם היוודע פרשת רמדיה) כללה תזונתו של התובע רמדיה צמחית בלבד, ובכללה הרמדיה הפגומה, זאת לאחר שהתברר כי התובע סובל מקוליק וניתנה המלצה רפואית להזינו ברמדיה צמחית. עוד צוין בכתב התביעה כי על פי תיקו הרפואי, נחשף התובע לתוספות תזונה אחרות רק עם הגיעו לגיל תשעה חודשים, ולאחר היוודע פרשת רמדיה.
לאחר שנשמעה המסכת הראייתית, בסיכומיהם, שינו התובעים מגרסתם וטענו כי התובע "אכל רמדיה צמחית באופן בלעדי בחודשים יולי אוגוסט (2003 - י.ו), והחל מגיל חצי שנה קיבל תוספות של דיסת דגנים..." (סעיף 5 לסיכומים).
5. לטענת התובעים, עובר לצריכת הרמדיה הפגומה לא סבל התובע מכל בעיה, ורק עקב צריכת רמדיה זו החל לסבול מבעיות קשות בתחום המוטורי ומבעיות שפתיות.התובעים מדגישים בסיכומיהם כי הנזק שנגרם לתובע הינו נזק ישיר כתוצאה מהיווצרות חסר בתיאמין עקב צריכת הרמדיה הפגומה.
לחילופין, טוענים התובעים בסיכומיהם כי ככל שקיימת עמימות סיבתית, יש לפסוק להם פיצויים הסתברותיים על פי מבחן ההטיה הנשנית שנקבע בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (29.8.10) (להלן: "פרשת מלול"). עוד טוענים התובעים כי יש מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין פגיעה באוטונומיה.
6. הנתבעים סבורים כי דין התביעה להידחות. לטענתם, התובע לא סבל מחסר בתיאמין שכן הרמדיה הפגומה היוותה אך מזון שולי בתזונתו של התובע, במקביל לצריכת מזונות נוספים, וכי די בכך כדי לשמוט הקרקע תחת התביעה. למען הזהירות, כך הוסבר על ידי הנתבעים בסיכומיהם, ממשיכים הם וטוענים שמהלך מחלתו של התובע שולל כל אפשרות כי ליקוייו נובעים מחסר בתיאמין. בכלל זה, מדגישים הנתבעים את חלוף השנים עד להופעת ליקוייו של התובע כשוללים קשר סיבתי בין צריכת הרמדיה למצבו של התובע. כן טוענים הנתבעים כי דין טענות התביעה בנוגע לסיבתיות העמומה ולפגיעה באוטונומיה, להידחות.
חוות הדעת מטעם התובעים
7. לכתב התביעה צורפה חוות דעתה של ד"ר צופיה דויטש קסטל, רופאת ילדים; נוירולוגית ילדים והתפתחות הילד. בחוות דעתה עמדה המומחית על שאלת החבות והקשר הסיבתי בין המחסור בתיאמין לבין אפיון הפגיעות מהן סובל התובע.
הנחת המוצא בחוות הדעת הנה כי עקב המלצה רפואית בשל קוליק ממנו סבל התובע, הוזן התובע באופן בלעדי מרמדיה צמחית משך למעלה מחצי שנה, החל מהגיעו לגיל חודשיים וחצי ועד התפוצצות הפרשה, אז היה התובע בין 9 חודשים. עוד צוין בחוות הדעת כי בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2003 סבל התובע "מאי שקט רב" (עמ' 2 של חוות הדעת). נתונים נוספים עליהם התבססה ד"ר דויטש הינם כי ארעה ירידה בעקומת הגדילה (משקל וגובה) של התובע בין החודשים מאי 2003 ודצמבר 2003; עיכוב בהתפתחות המוטוריקה הגסה, וכן הופעת סרבול בהמשך.
ד"ר דויטש סבורה כי פגיעתו של התובע כוללת הפרעה קשה בקואורדינציה, סימנים לנוירופתיה פריפרית, ליקויי למידה שפתי, וכן קושי רגשי הנובע מהפגיעה המוטורית והבא לידי ביטוי בשני מישורים - מישור חברתי (התובע מושא ללעג בשל מוגבלותו) ומישור אישי (חרדה כתוצאה מהיעדר שליטה מוטורית מספקת). נכותו של התובע הוערכה על ידה בשיעור של 65% - 50% בגין הפגיעה המוטורית, על פי סעיף הנוגע להפרעות בקואורדינציה בצורה קשה, וכן 30% המשויכים לליקויי הלמידה ולקושי הרגשי שחווה התובע. מסקנתה של ד"ר דויטש הינה כי כלכלת הרמדיה אשר הייתה כלכלתו הבלעדית של התובע בתקופה מסוימת בינקות היא הגורם לקשיים מהם התובע סובל כיום, וכי קשיים אלו אופייניים לפגיעה הנובעת מחסר בתיאמין. זאת במיוחד משום היעדר רקע משפחתי או גורמים אחרים.
ד"ר דויטש גורסת כי מעבר לניזוקים הקשים כתוצאה מפרשת רמדיה, מחקרים מלמדים על מעגל נוסף של נפגעים; כאלו אשר לא הראו בינקותם סימנים ספציפיים ורק בהמשך חייהם פיתחו ליקויים, אותם לא ניתן היה לגלות בגיל הרך. פגיעותיהם של אלו מאופיינות, בין היתר, בהפרעה בהתפתחות המוטורית וההתפתחות השפתית.
חוות הדעת מטעם הנתבעים
8. הנתבעים מסתמכים על חוות דעתו של פרופ' אברהם שטינברג, מומחה ברפואת ילדים; מומחה בנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד.
פרופ' שטינברג - לאחר ששוחח עם ההורים, בדק את התובע ועיין במסמכים שהונחו בפניו - הגיע למסקנה כי אין כל קשר בין קשייו המתוארים של התובע לבין צריכת הרמדיה הפגומה.
את מסקנתו זו השתית פרופ' שטינברג על אלה: הרמדיה הפגומה לא הייתה כלכלתו היחידה והבלעדית של התובע; בזמן אמת ובסמוך לצריכת הרמדיה הפגומה לא הופיעו אצל התובע תסמינים אופייניים; הטיפול שקיבל התובע בזמן אמת על ידי גורמי הרפואה מלמד כי אלו לא מצאו עדות קלינית לחסר בתיאמין. לפיכך, ככל שהיה חסר קל הרי שאין בו כדי לגרום לנזק נוירולוגי; על אף איחור כזה או אחר בהשגת אבני הדרך בהתפתחות המוטורית, עד גיל 5 שנים התפתחותו של התובע דווחה כתקינה. גם התפתחותו בתחום השפתי עד גיל 9 שנים (אז הופנה על ידי ד"ר דויטש במסגרת הכנת התביעה לבדיקה אצל קלינאית התקשורת, הגב' פתאל) דווחה כתקינה. היינו, הפיגור בהתפתחות החל שנים לאחר שנתגלתה פרשת רמדיה. הריחוק הרב בין מועד צריכת הרמדיה הפגומה לבין מועד הופעת הליקויים מהם סובל התובע, שולל לדעת פרופ' שטינברג את הקשר הסיבתי בין ליקויים אלה לבין צריכת הרמדיה הפגומה. עוד לדעתו, הליקויים בתחום התקשורתי שפתי, עליהם הצביעה גב' פתאל, הינם קלים וחלקם יוחסו לתגובה אימפולסיבית ופעמים רבות הופיע תיקון עצמי. לא זו אף זו, גם אם בחסר בתיאמין יש כדי לגרום להפרעות שפתיות, הרי שהמחקרים של ד"ר פתאל-ולבסקי, אליהם מפנה ד"ר דויטש בחוות דעתה, מלמדים כי מדובר בילדים אשר בזמן החשיפה לרמדיה הפגומה גילו תסמינים קליניים הקשורים לחסר בתיאמין, וכאמור, לא כך הוא במקרה שבפנינו.
אשר לפגיעה העצבית אצל התובע, כותב פרופ' שטינברג כי על אף אבחנתה של ד"ר דויטש כי התובע סובל מנוירופתיה, אין כל עדות לאבחנה כזו בתיקו הרפואי של התובע. זאת ועוד, הליקויים מהם סובל התובע אינם תומכים באבחנה של נוירופתיה. אם לא די בכך, מציין פרופ' שטינברג בחוות דעתו, כי גם אם יאובחן התובע כסובל כיום מנוירופתיה אין כל עדות לכך שהיא נוצרה על רקע של חסר בתיאמין, וכן כי נוירופתיה על רקע של חסר בתיאמין חייבת להיווצר בעת קיומו של החסר, ולא שנים לאחריו.
אשר לגובה הנכות, סבור פרופ' שטינברג כי לתובע אין נכות צמיתה. בתחום המוטורי, סובל התובע מסרבול קל; הוא טופל וניכר שיפור משמעותי במצבו עד כי צוין במסמכים הרפואיים שהתובע מתפקד כפי בני גילו ואינו זקוק עוד לטיפולי פיזיותרפיה. באשר להפרעה בקואורדינציה, לא מצא פרופ' שטינברג כי התובע סובל מבעיה כזו. באשר לבעיה השפתית, גם זו קלה. יתר על כן, חלק ניכר מן הקושי יכול להשתפר עם הזמן ובאמצעות טיפול נאות, ומשכך סבור פרופ' שטינברג כי ראוי להעריך נכות זמנית בשיעור של 5% למשך שנתיים.
מהלך הדיון
9. בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.12 נרשמה הסכמת הצדדים כי הדיון יפוצל לשאלת החבות והנזק. עוד הוסכם כי הצדדים רשאים להסתמך על עדויות של מומחים אשר נחקרו בתיקים אחרים בפרשת רמדיה, ככל שעדויות אלה נוגעות לנושאים כלליים בעניין התובענה דכאן.
10. מטעם התובעים העידו הורי התובע (הם התובעים 2 ו- 3), וכן ד"ר דויטש. מטעם הנתבעים העיד פרופ' שטינברג.
11. כבר עתה אומר כי עדות האם רצופת סתירות ואינה עולה בקנה אחד עם המסמכים המונחים בפני ועם דברים שמסרה בהזדמנויות שונות על פני ציר הזמן לגורמים שונים.
כך גם לגבי חוות דעתה של ד"ר דויטש, לגביה התברר במהלך הראיות כי היא אינה מבוססת על העובדות לאשורן, ולפיכך לא מצאתי ליתן לחוות הדעת כל משקל.
מנגד, עמדתו של פרופ' שטינברג, כפי שהוצגה בחוות דעתו ועדותו ואשר נסמכה בין היתר על המסמכים אשר עמדו בפניו, הותירה עלי רושם מהימן ומקצועי ואני מעדיפה לאמץ עמדה זו.
דיון
הקדמה
12. אקדים את המאוחר ואציין כבר בשלב זה כי שוכנעתי שדין התביעה להידחות.
הוכח, בניגוד לגרסת התובעים, כי במהלך כל תקופת השיווק לא הייתה הרמדיה הפגומה המרכיב העיקרי בתפריט התזונה של התובע, וודאי לא הבלעדי; לאורך כל תקופת השיווק, תזונתו של התובע, פרט לרמדיה הפגומה, כללה מאכלים נוספים המכילים תיאמין, כך שסביר להניח כי כלל לא נוצר אצל התובע חסר בתיאמין. עוד הוכח כי בתקופת השיווק ובסמוך לאחריה לא סבל התובע מתסמינים בלתי ספציפיים וספציפיים לחסר בתיאמין, וכן כי ליקוייו של התובע הופיעו רק שנים לאחר שהופסק שיווקה של הרמדיה הפגומה בישראל, כך שנשלל הקשר הסיבתי בין צריכת הרמדיה הפגומה לנזקי התובע.
תזונתו של התובע בתקופת שיווק הרמדיה הפגומה
13. בכתב התביעה, כמו גם בחוות הדעת של ד"ר דויטש, נטען כי הרמדיה הפגומה הייתה כלכלתו הבלעדית של התובע במהלך כל תקופת שיווקה בישראל (יולי עד נובמבר 2003). בסיכומיהם, שינו התובעים את גרסתם הראשונית וטענו כי רמדיה זו היוותה את כלכלתו הבלעדית של התובע רק בחודשים יולי ואוגוסט 2003, ועד אשר הגיע התובע לגיל ששה חודשים, שאז כללה תזונתו של התובע גם מזונות אחרים בנוסף לפורמולות.
14. כידוע, מסגרת התובענה נקבעת עם הגשת כתב התביעה; כל עוד לא ביקשו התובעים לתקן את כתב תביעתם, הגרסה העובדתית המופיעה בכתב התביעה היא זו הצריכה הוכחה. בעניין תזונתו של התובע טענו התובעים בכתב התביעה כי התובע אשר נולד ביום 19.2.03 "ניזון מכלכלת רמדיה צמחית מגיל חודש וחצי לערך ועד ליום התפוצצות הפרשה" (סעיף 3 לכתב התביעה) וכי מחודש מאי 2003 הייתה הרמדיה הצמחית כלכלתו היחידה והבלעדית של התובע (סעיף 37 לכתב התביעה). אותה גרסה עובדתית היא זו אשר עמדה בבסיס חוות הדעת הרפואית מטעם התביעה, וכך כתבה ד"ר דויטש תחת הכותרת "פרשת המקרה", סעיף 5: התובע "הוזן ברמדיה צמחית על פי המלצה רפואית עקב קוליק, זו הייתה הכלכלה הבלעדית מחודש מאי 2003 בהיותו בגיל 2.5 ח' ועד התפוצצות הפרשה בהיותו בגיל 9 ח'. ...". על הנחת מוצא זו חזרה ד"ר דויטש שלוש פעמים נוספות בחוות דעתה (עמ' 3 ועמ' 8 של חוות הדעת).
כפי שנראה להלן, גרסה זו של התובעים עומדת בסתירה לחומר הראיות שהונח בפני, ויש אפוא לדחותה. גרסתם המאוחרת של התובעים אשר הובאה בסיכומיהם אינה מתיישבת אף היא עם חומר הראיות, ועל כן אף היא דינה להידחות.
תיק טיפת חלב
15. בתקופה הרלוונטית לשיווק הרמדיה הפגומה בישראל ביקר התובע מספר פעמים בתחנת טיפת חלב. עם זאת, לא בכל הביקורים עלה נושא תזונתו של התובע. אלו הם תמצית הרישומים הרלוונטיים (ראו נ/1 עמ' 20-21):
בביקור מיום 7.4.03 צוין כי התובע ניזון מ"סופר פורמולה + הנקה";
בביקור מיום 4.5.03 צוין כי התובע מתפתח יפה לגילו וכי הוא "מקבל סופר פורמולה", וכן כי הופסקה ההנקה;
ביום 10.11.03, מיד לאחר שפורסמה פרשת רמדיה, הגיעה האם לתחנת טיפת חלב ו"לדבריה בנה (הוא התובע - י.ו) קיבל פורמולה צמחית + רמדיה דיסת דגנים".
16. אין ברישום הנ"ל די כדי לקבוע מסמרות לעניין תזונתו של התובע בתקופת השיווק, אם כי יש חשיבות לציון העובדה שהתובע צרך רמדית דיסת דגנים בסמוך למועד היוודע הפרשה, שכן לעמדת ד"ר דויטש דגנים הינם מקור לתיאמין (עמ' 4 לחוות הדעת).
גרסת ההורים
17. כאמור, הגרסה המפורטת בכתב התביעה הינה כי התובע צרך החל מחודש מאי 2003 ועד לתחילת חודש נובמבר באותה השנה רמדיה צמחית, כתזונה יחידה ובלעדית. בתצהיר עדותה הראשית של האם חזרה היא על גרסה זו. הגרסה שבסיכומי התובעים הינה כי התובע צרך את הרמדיה הפגומה כתזונה בלעדית בחודשים יולי ואוגוסט 2003. נראה להלן כי לא עלה בידי התובעים, גם לא על פי דברי ההורים עצמם, להוכיח אף אחת מן הגרסאות.
18. לקראת הכנת חוות דעתה נפגשה ד"ר דויטש עם ההורים. במסגרת פגישה זו, וכפי שיפורט בהמשך, נערך סיכום של הדברים אשר נמסרו לה בין היתר מפי ההורים. באשר לתזונתו של התובע מסרו ההורים לד"ר דויטש כי החל מגיל ארבעה חודשים וחצי תזונתו כללה שני בקבוקים של פורמולת רמדיה, האחד ביום והשני בלילה, וכי הוא החל לקבל תוספות של מרק + עוף + פירות. התובע, אשר נולד ביום 19.2.03, הגיע לגיל ארבעה חודשים וחצי בתחילת חודש יולי. מתקבלת אפוא המסקנה כי בניגוד לאמור בכתב התביעה ובסיכומי התביעה, בחודשים יולי ואוגוסט 2003, לא כל שכן עד הגיע התובע לגיל תשעה חודשים, לא היוותה הרמדיה הפגומה את תזונתו היחידה ואף לא המרכזית של התובע.
19. גם לגב' פתאל, קלינאית תקשורת, אליה הופנה התובע על ידי ד"ר דויטש, מסרו ההורים כי החל מהגיע התובע לגיל ארבעה חודשים וחצי הפורמולה לא הייתה מקור התזונה היחידי, שכן הם החלו לשלב בתזונה פירות וירקות (ראו חוות הדעת, נ/7, פרק "מדווח ההורים").
20. בעדותה של האם בבית המשפט, ומשעומתה עם הדברים שמסרה לגב' פתאל, שינתה האם את גרסתה. תחילה הסבירה האם כי הפירות והירקות שנתנה לתובע עוד בטרם הגיע לגיל ששה חודשים היו אך "טעימות ממש קטנות" (עמ' 37 שו' 6 לפרו' מיום 5.5.13). בהמשך, כשהוצגו בפניה הדברים שמסרה לגב' פתאל, לפיהם כבר מגיל ארבעה חודשים וחצי החלו לשלב בתזונת התובע פירות וירקות, ניסתה האם לטעון כי היא לא הייתה באבחון וכי היא לא זוכרת (עמ' 37 שו' 18 + 22 לפרו' מיום 5.5.13). בהמשך, מסרה האם כי בגיל ארבעה חודשים וחצי אלה היו טעימות, אך היא לא יודעת כמה טעימות משום שהייתה בעבודה ודודתה היא שנתנה את הטעימות לתובע (עמ' 38 שו' 11-16 לפרו' מיום 5.5.13). במהלך עדותה אף ניסתה האם לעשות אבחנה בין "קצת טעימות" אשר החלו כבר בגיל ארבעה חודשים וחצי לבין "הרבה טעימות" שהחלו בגיל ששה חודשים (עמ' 39 שו' 3-6 לפרו' מיום 5.5.13).
21. הנה כי כן, הדברים אשר נמסרו מפי האם בבית המשפט אינם עולים בקנה אחד עם דברים שמסרה למומחית מטעמה, ד"ר דויטש, ואף לא לגב' פתאל. גם למומחה מטעם הנתבעים, פרופ' שטינברג, מסרו ההורים כי החל מהגיע התובע לגיל חצי שנה (מחצית חודש אוגוסט 2003) הם החלו להוסיף לתזונתו מרק ירקות (ראו פרק התזונה, עמ' 3 בחוות הדעת).
22. ניתן לסכם ולומר כי עדותה של האם בבית המשפט לא הותירה בי רושם מהימן. ניסיונותיה ליישב בין גרסאותיה השונות, מלאכותיים ואינם מתיישבים עם שורת ההיגיון. הדעת נותנת כי דווקא הגרסה אשר מסרה האם לד"ר דויטש שהיא כידוע המומחית מטעמה, וכן לגב' פתאל, היא הגרסה הנכונה.
23. די בכך כדי לקבוע כי התובעים לא הוכיחו את גרסתם, לא זו אשר בכתב התביעה, לפיה, החל מחודש מאי 2003 ועד לתחילת חודש נובמבר באותה השנה צרך התובע רמדיה צמחית, כתזונה יחידה ובלעדית, ואף לא את גרסתם המאוחרת, כפי שהופיעה בסיכומיהם. הזנת התובע בתוספות מזון הכוללות תיאמין, שוללות את טענת התובעים כי התובע סבל מחסר בתיאמין. התוצאה האופרטיבית היא כי דין התביעה להידחות.
חרף זאת, לא אמנע עצמי מלדון להלן בחוות הדעת של המומחית מטעם התובעים, ד"ר דויטש, ולו למען הסר ספק.
חוות דעתה ועדותה של ד"ר דויטש
24. כאמור, בבסיס חוות דעתה של ד"ר דויטש ההנחה כי התובע צרך באופן בלעדי רמדיה צמחית משך כחצי שנה ולכל אורך תקופת שיווק הרמדיה הפגומה בישראל. במהלך חקירתה הנגדית של ד"ר דויטש הוברר כי נקודת מוצא זו שגויה וכי מידע אחר נמסר לה מפי ההורים.
25. עת נשאלה ד"ר דויטש בדבר הקשר הסיבתי והאם ניזון התובע רק מהרמדיה הפגומה, השיבה כי למיטב ידיעתה ההורים מסרו לה שהם נתנו לתובע בתקופה הרלוונטית "תוספות מזעריות" (עמ' 83 שו' 23 לפרו' מיום 27.6.13). בהמשך הוברר כי ד"ר דויטש העלתה על הכתב את סיכום הפגישה שנערכה עם הורי התובע. על אף זאת, אין בחוות דעתה כל זכר לדברים שנמסרו לה מפיהם בדבר תזונתו של התובע בתקופת השיווק. התרשומת שערכה ד"ר דויטש הוגשה כראייה ביום 20.10.13. בעמ' 2 של התרשומת צוין: "בגיל 1/2 4 ח' החל לקבל תוספות החל לקבל מרק + עוף + פירות. +רמדיה ביום ובלילה". נזכיר כי התובע יליד 19.2.03; לגיל ארבעה חודשים וחצי הגיע בחודש יולי 2003, כך שלאורך כל תקופת השיווק תזונתו של התובע כללה מזונות נוספים, פרט לרמדיה הפגומה. לעובדה מכרעת זו המפורטת ברישומיה של ד"ר דויטש - אין כל זכר בחוות דעתה, ויש להתייחס לכך בחומרה.
אציין כי לד"ר דויטש לא היה כל הסבר המניח את הדעת בדבר השוני הבולט והניכר בין האמור בחוות הדעת לבין הדברים שההורים מסרו לה ותועדו על ידה ברישומיה. עת נשאלה ד"ר דויטש מפורשות מדוע בחוות הדעת אין כל ביטוי לכך שהתובע צרך מזונות אחרים פרט לרמדיה הפגומה בתקופה הרלוונטית, השיבה "כי אני חשבתי שגם הסיכום הרפואי ייכנס לחווה"ד" (עמ' 87 שו' 12 לפרו' מיום 27.6.13).
26. בהמשך חקירתה הודתה ד"ר דויטש כי האמור בחוות דעתה לגבי תזונתו של התובע מוטעה, וכן הוברר כי לא רק שהתובע לא צרך באופן בלעדי את הרמדיה הפגומה (כפי האמור בחוות הדעת), ולא רק שהתוספות אשר ניתנו לתובע היו "מזעריות" (כפי שטענה ד"ר דויטש מוקדם יותר בחקירתה), אלא שהרמדיה הפגומה כלל לא היוותה את המרכיב המרכזי בתזונתו של התובע. מפאת חשיבות הדברים אביא עיקרם:
"ש: האם נכון שבפרק הסיכום (בחוות הדעת - י.ו) שלך כתוב שהוא ניזון רק מהרמדיה הצמחית עד גיל 9 חודשים, שזו התפוצצות הפרשה?
ת: כן
ש: וזאת טעות?
ת: נכון
ש: הילד הזה אכל גם אוכל אחר כבר מגיל 4 וחצי חודשים, כך לפי הרישומים שלך, נכון?
ת: נכון
ש: אם ילד אוכל אוכל אחר, אז חשוב לברר כמה אוכל אחר הוא אכל ומה היתה תכולת התיאמין של האוכל הזה, נכון?
ת: כן
....
ש: האם נכון שלא ערכת את החישוב הזה בעצמך וגם לא פנית למישהו אחר שיערוך את החישוב הזה?
ת: חשבתי שברטרוספקט זאת תהיה.. הם אמרו לי מה הוא אכל וחוץ מזה הוא אכל שני בקבוקים של רמדיה צמחית ביום, בבוקר ובערב.
ש: הוא אכל שני בקבוקים של רמדיה צמחית ביום?
ת: כן
כב' השופטת: במהלך 24 שעות הכוונה? ביממה?
ת: ביממה
עו"ד אשכנזי: ואת לא הלכת לבדוק מה היתה תכולת התיאמין שהוא קיבל מהמזונות האחרים, נכון?
ת: לא יכולתי לבדוק אם אין לי את הכמויות שהוא אכל
ש: ולכן לא יכולת לדעת האם המזונות האחרים הוא קיבל או לא קיבל מספיק תיאמין, נכון?
ת: נכון
...
עו"ד אשכנזי: ...שני בקבוקים ביום לא מספקים את התצרוכת הקלורית של הילד הזה, נכון?
ת: מסכימה
ש: כדי לקבל את התצרוכת הקלורית ולהתפתח באופן תקין הוא צריך לאכול הרבה יותר?
ת: 4-5 בקבוקים
...
ש: היתה כלכלה של 2 בקבוקים של רמדיה וכל השאר זה לא רמדיה. גברתי אמרה שהיא מקבלת את ההנחה שבין 4-5 בקבוקים זו הכמות התצרוכת. ז"א שבין 2-3 בקבוקים הוא קיבל הילד שלא ברמדיה וגברתי קודם לכן אמרה שזה מספיק למלא את החסר. בהינתן הנתונים האלה השאלה אם גברתי עומדת על חוות-דעתה?
ת: אני לא נסוגה ממנה. אני מצטערת שהיא אולי לא מושלמת מבחינת המסגרת שלה ואני חושבת שהוא עלול היה לא לקבל את מלוא הצרכים שלו מהכמות שהוא קיבל.
(עמ' 87-91 לפרו' מיום 27.6.13)
יש להצטער על כך כי בשלב הזה, לאחר שהתברר שהרמדיה הפגומה היוותה פחות ממחצית מכמות המזון שצרך התובע בתקופת השיווק, לא חזרה בה ד"ר דויטש מהאמור בחוות דעתה.
27. מכל האמור עולה, כי הקביעה העובדתית עליה מושתת חוות דעתה של ד"ר דויטש לפיה התובע ניזון בתקופת השיווק באופן בלעדי מרמדיה פגומה, נעדרת כל בסיס, והיא עומדת בסתירה לדברים שמסרו ההורים למומחית. די בכך כדי לקבוע, ללא כל היסוס, כי אין ליתן כל משקל לחוות הדעת מטעם התובעים. בהעדר כל משקל לחוות דעתה של ד"ר דויטש, למעשה מונחת לפני חוות דעת אחת של פרופ' שטינברג, חוות דעת סדורה, מהימנה ומתיישבת עם חומר הראיות ואני מאמצת את מסקנותיה.
סיכום ביניים
28. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי התביעה כשלה בהוכחת הפן העובדתי שבבסיס תביעתה. הוכח כי בניגוד לעמדת התביעה, הרמדיה הפגומה לא היוותה את כלכלתו הבלעדית של התובע בתקופת שיווקה בישראל, והחל מהגיע התובע לגיל ארבעה חודשים וחצי (חודש יולי 2003) ניזון הוא מתוספות מזון הכוללות תיאמין, כך ששיש להניח בסבירות גבוהה שלא נוצר אצל התובע חסר בתיאמין. עוד אציין, כפי שאף נקבע על ידי בת"א (מחוזי חיפה) 1056/07 ס.ס.ר. נ' היינץ ישראל בע"מ (14.3.13) (להלן: "עניין ס.ס.ר"), כי לא ייגרם נזק כתוצאה מחסר בתיאמין לילד הצורך את הפורמולה הצמחית ובמקביל ניזון גם ממקורות תזונה אחרים (סעיף 24 לפסק הדין).
הקשר הסיבתי
29. כפי שצוין, ביסוד חוות דעתה של ד"ר דויטש עומדת ההנחה כי התובע צרך רמדיה צמחית כתזונה בלעדית בתקופת השיווק. מכאן הסיקה ד"ר דויטש את קיומו של הקשר הסיבתי בין צריכת הרמדיה לבין מצבו של התובע. ראו דבריה בחוות הדעת: "כיוון ש... (התובע) ניזון רק מהרמדיה הצמחית בתקופת הינקות (מגיל 2.5 ח' ועד גיל 9 ח') לא התאזן החסר בתיאמין ממקורות אחרים, נוצר מחסור קריטי בוויטמין B1 ועקב כך חלה" (עמ' 8 של חוות הדעת, ההדגשות שלי - י.ו). משהוברר כי להנחה בדבר צריכה בלעדית של הרמדיה הפגומה אין כל בסיס, קורסת באחת המשוואה כולה, ובתוך כך מסקנתה של ד"ר דויטש בדבר קיומו של הקשר הסיבתי.
30. חרף זאת, ומשום שהצדדים המשיכו ובחנו את הקשר הסיבתי באריכות יתרה, אבחן בקצרה סוגיה זו - האם מהלך מחלתו של התובע ומועד הופעת ליקוייו אופייניים לחסר בתיאמין?
התסמינים האופייניים לחסר בתיאמין
31. בעניין ס.ס.ר דנתי בתביעה דומה בנושא צריכת הרמדיה הפגומה. שם הרחבתי אודות השלכות החסר בתיאמין. אומר בקצרה כי לחסר בתיאמין הסתמנות קלינית אופיינית והדרגתית (שם, סעיף 28).
ד"ר דויטש ופרופ' שטינברג מסכימים שניהם כי עם היווצרות החסר בתיאמין יופיעו תחילה, בשלב הראשון, תסמינים בלתי ספציפיים. בין תסמינים אלה בכי ואי שקט, הקאות, עצירות, אפטיות, עייפות, חוסר תיאבון, וכו'. בהמשך, וכפי שהגדירה זאת ד"ר דויטש - "בשלב הפגיעה החריפה", מופיעים סימנים נוירולוגיים האופייניים לחסר בתיאמין, כגון: הפרעות בעיניים, שינויים במצב ההכרתי, פרכוסים, הפרעות לבביות (ראו עמ' 5 בחוות דעתה של ד"ר דויטש, וכן עמ' 8 + 10 בחוות דעתו של פרופ' שטינברג).
תסמינים בלתי ספציפיים
32. ד"ר דויטש הסבירה בחוות דעתה כי מלבד התינוקות אשר פגיעותיהם הקשות אותרו כבר בשעת היוודע פרשת רמדיה, קיים "מעגל רחב יותר של פגיעות פחות חריפות הכולל את התינוקות שבשלב חשיפת הפרשה סבלו מתסמינים קלים ולא ספציפיים בלבד, ולכן לא אובחנו בשלב החריף של הפרשה" (עמ' 8 של חוות הדעת).
נראה להלן כי המסמכים הרפואיים של התובע מן התקופה הרלוונטית נעדרים כל פנייה מצד ההורים המעידה כי התובע סבל מתסמין בלתי ספציפי כלשהו בתקופת השיווק. גם שנים לאחר מכן, לא ציינו ההורים בפני ד"ר שגיא מן המרכז הרפואי תל-אביב על שם סוראסקי לשם הופנה התובע למטרת הערכת מצבו, כי התובע סבל מבעיות מיוחדות בתקופת שיווק הרמדיה הפגומה.
33. בעוד ד"ר דויטש יוצאת מנקודת הנחה בחוות דעתה כי "בחודשים ספטמבר-נובמבר 2003 (התובע - י.ו) סבל מאי שקט רב" (עמ' 2 של חוות הדעת), אין לכך כל תימוכין בחומר הרפואי מזמן אמת. תיקו הרפואי של התובע בקופת החולים (נ/2) מלמד כי בתקופת שיווק הרמדיה הפגומה בישראל פנה התובע לקופת החולים פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ביום 1.7.03, היום בו שווקה לראשונה הרמדיה הפגומה בישראל, בעקבות שיעול שנמשך כחודש. הפעם השנייה הייתה ביום המחרת, 2.7.03, "ביקור מנהלי" לקבלת מרשם. מחודש נובמבר קיים רישום אחד מיום 23.11.03 כשבסיבת ההפניה צוין כי לתובע היה חום לפני כשבוע וכי הוא מחזיק מאוד את האוזניים. תיקו הרפואי של התובע מתחנת טיפת חלב (נ/1) אינו מלמד אחרת. במהלך תקופת השיווק, ביקר התובע פעמיים בטיפת חלב, ביום 2.7.03 וביום 25.8.03. באף לא אחד מן הביקורים נרשם דיווח כזה או אחר מפי האם המאפיין תסמינים בלתי ספציפיים.
34. סיכום הביקור מיום 9.1.12 אשר נערך על ידי ד"ר שגיא אליה הופנה התובע למטרת "הערכה בחשד לפולינוירופטיה משנית לחסר בתיאמין בינקות" (נ/8), מלמד אף הוא כי התובע לא סבל במשך תקופת השיווק מאי שקט. כך צוין בעמ' 2, תחת הכותרת "סיכום ודיון": "ללא הקאות ללא אי שקט, לא ישנוניות יתר ללא ממצאי עיניים. איחר מוטורית מבחינה התפתחותית".
35. נראה אם כן כי לא בכדי, נזנחה טענה זו בדבר "אי שקט", המהווה כאמור תסמין בלתי ספציפי לחסר בתיאמין, בסיכומי התובעים.
36. גם בטענת התובעים לירידה בעקומות הגדילה של התובע אין ממש.
בחוות דעתה מציינת ד"ר דויטש כי "מעקבי גדילה בטיפת חלב מצביעים על ירידה בעקומות הגדילה בין החודשים מאי 2003- דצמבר 2003 במשקל ירד מאחוזון 50 לאחוזון 16, בגובה ירד מאחוזון 70 לאחוזון 49" (עמ' 2 לחוות הדעת). בעדותה, עת הוצגה לד"ר דויטש עקומת הגדילה של משרד הבריאות (נ/14), הסכימה ד"ר דויטש כי על פי עקומה זו בין החודשים מאי לדצמבר 2003 גדילתו של התובע הייתה עקבית ולא הייתה שבירה של עקומת הגדילה (עמ' 94-96 לפרו' מיום 27.6.13). עוד אישרה ד"ר דויטש כי גם על פי עקומות הגדילה שבתיק טיפת חלב (נ/1, עמ' 6) שומר התובע בחודשים מאי עד דצמבר 2003 על עקומת הגדילה, לרבות מדד הגובה (עמ' 97 לפרו' מיום 27.6.13).
37. הנה כי כן, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי התובע סבל מתסמינים בלתי ספציפיים בעת שיווק הרמדיה הפגומה. ההיפך הוא הנכון, היעדר התיעוד במסמכים הרפואיים מזמן אמת, יחד עם הדברים אשר צוינו על ידי ד"ר שגיא, ובניגוד גמור להנחתה של ד"ר דויטש בחוות דעתה כי התובע סבל מאי שקט רב בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2003, מלמדים כי התובע לא סבל מתסמינים בלתי ספציפיים כלשהם.
תסמינים ספציפיים
38. מקובלת עלי עמדתו של פרופ' שטינברג כי ליקוייו של התובע (הסרבול המוטורי והקושי השפתי) צריכים היו להופיע בעת קיומו של החסר בתיאמין או בסמוך לאחריו, ולא מספר שנים לאחר היוודע פרשת רמדיה ולאחר החלפת הכלכלה חסרת התיאמין לכלכלה המכילה תיאמין ולמילוי החסר (עמ' 11 של חוות הדעת).
39. בעניין זה ראוי לציין כי על אף העמדה השונה שנקטה ד"ר דויטש בחוות דעתה, לפיה ליקויים אשר התגלו לאחר זמן רב ממועד היווצרות החסר בתיאמין יכולים להיות קשורים לאותו החסר, למרות שלא נצפה כל תסמין ספציפי במועד היווצרות החסר בתיאמין (עמ' 6 ו- 8 לחוות הדעת), בחרו התובעים שלא לילך בדרך זו, ובצדק, שכן נראה כי לעמדה זו אין כל בסיס מחקרי. כך, כשנשאלה ד"ר דויטש "האם נכון שזו פגיעה מסוג שאת תצפי לראות בזמן החסר בתיאמין או מיד לאחריו ולא שנים אחרי זה?", השיבה: "אני לא מכירה מחקר שהראה את זה, שאי-אפשר שתיווצר נוירופתיה מאוחרת"; כשנשאלה באופן פוזיטיבי האם היא מכירה מחקר המלמד על אפשרות של היווצרות פגיעה מאוחרת, השיבה: "כן, זה מה שכתוב במאמרים", אך מיד בהמשך סייגה את דבריה והשיבה: "אני צריכה לבדוק את זה. אני לא יודעת אם זה מחקר, לדעתי זה סקר ספרות שד"ר פתאל פרסמה. אני חייבת לסייג את העובדה שיש מעט מאוד ידע בעולם המערבי על חסר בתיאמין. ..." והוברר כי מאמר זה כלל לא אוזכר על ידי ד"ר דויטש בחוות דעתה; בהמשך החקירה ובתגובה לשאלה האם הגיוני כי כתוצאה מחסר מטבולי שנמשך חודשים ספורים בלבד ושנים לאחר שהחסר נפסק, תיגרם פגיעה עצבית, השיבה הלה כי "אתה שואל אם זה הגיוני, אני עונה לך שכן. אין לי לזה סימוכין. ..." (עמ' 48-50 לפרו' מיום 27.6.13).
בנוגע לאפשרות כי הליקוי בתפקוד השפתי יתגלה שנים לאחר שנפסק החסר בתיאמין, השיבה ד"ר דויטש כי: "... עניתי שאני לא יכולה לשלול את העובדה מכיוון שאין על זה מחקרים. אמרת מה ההיגיון המדעי שלי, ההיגיון המדעי שלי על סמך בדיקה והיכרות של הרבה מאוד ילדים, יש תסמינים שאתה לא יכול לאתר אותם בגיל שנתיים, שנתיים וחצי," (עמ' 48 שו' 4-7 לפרו' מיום 27.6.13) (ההדגשות שלי - י.ו).
40. ניתן להבין אפוא מדוע בסיכומיהם ביקשו התובעים להדגיש את "קירבת הנכות להתפוצצות הפרשה", באופן שהעיכוב במוטוריקה הגסה התגלה כבר בחודש דצמבר 2003 והבעיה השפתית התגלתה עת החל התובע לדבר (סעיף 18 +39 לסיכומים), ולא ביקשו לאמץ את עמדת המומחית מטעמם בסוגיה זו.
אימתי הופיעו ליקוייו (התסמין הספציפי) של התובע, מה טיבם והאם אלו קשורים בקשר סיבתי לחסר בתיאמין?
41. התובעים טוענים כי התובע סבל מתסמינים ספציפיים אשר החלו להופיע בסמוך לאחר צריכת הרמדיה הפגומה. כך, מציינת ד"ר דויטש בחוות דעתה כי פגיעתו של התובע כוללת הפרעה קשה בקואורדינציה, סימנים לנוירופתיה פריפרית, וכן ליקויי למידה שפתי (עמ' 8 של חוות הדעת).
כפי שנראה להלן, אין כל בסיס לטענות אלה בחומר הראיות; כל אחת מהפרעות אלה, ככל שהן קיימות אצל התובע, אינן קשורות בקשר סיבתי לצריכת הרמדיה הפגומה ולמחסור בתיאמין שנוצר אצל התובע, ככל שנוצר.
קושי מוטורי/ סימנים לנוירופתיה פריפרית
42. אקדים ואומר כי בעוד ד"ר דויטש מציינת שנוצר אצל התובע איחור קל ראשוני במוטוריקה הגסה (עמ' 2 של חוות הדעת), מסביר פרופ' שטינברג כי אין לעיכוב קל זה כל חשיבות קלינית (עמ' 5 של חוות הדעת + עמ' 222-223 לפרו' מיום 21.10.13).
43. התובעים מבקשים להיבנות על הרישום בתיק טיפת חלב (נ/1) מיום 12.12.03, לפיו התובע "זוחל על הגחון מזה חודש. החל לשבת לפני חודש", כמלמד על איחור במוטוריקה ועל נסיגה בהתפתחות התובע כתוצאה מצריכת הרמדיה הפגומה. בגוף חוות דעתה ד"ר דויטש אינה מרחיבה בעניין זה. גם בסיכומי התובעים אין התמודדות אמיתית עם עמדתו המפורטת של פרופ' שטינברג. כל שעשו התובעים על מנת להוכיח את "קירבת הנכות להתפוצצות הפרשה" (סעיף 18 לסיכומיהם) הינו להביא דברים מתוך עדותו של פרופ' שטינברג; דברים אשר תומכים דווקא בעמדתו, כפי שהובאה בחוות דעתו.
44. עמדתו זו של פרופ' שטינברג היא כי לממצא דלעיל, כמו גם לכך שהליכתו של התובע ביום 19.8.04 הייתה עדיין מעט מסורבלת, אין כל חשיבות קלינית. מסביר פרופ' שטינברג כי תינוקות רבים משיגים את אבני הדרך בהתפתחות המוטורית, בעיקר הגסה, מוקדם מן המצופה או באיחור קל, וכי כך או כך מדובר בהתפתחות שהינה במסגרת הנורמה ולא ניתן להסיק דבר מעיכוב קל זה (עמ' 2 של חוות הדעת). דבריו אלו של פרופ' שטינברג מקובלים עלי, ובמיוחד בשים לב לכך שלא הובעה כל עמדה אחרת מטעם התביעה.
45. אם כך, לראשונה, מלמד התיעוד הרפואי של התובע על הפרעה במוטוריקה עם הגיעו לגיל 5 שנים לערך, עת ביום 27.1.08 פנה לרופאת קופת החולים כשהוא מתלונן על "כאבים בכפות הרגליים, מזה חודש בפעילות גופנית" (נ/2, עמ' 71). בהמשך, ביום 3.3.08, פנה שוב לקופת החולים, אז נרשם בסיבת ההפניה "כאבים בכפות שתי הרגליים, כבר כמה חודשים, במיוחד כשמתאמץ. היה אצל אורטופד, שלא מצא דבר, לדברי האם" (נ/2, עמ' 74). על פי תיקו הרפואי של התובע ליקוי במוטוריקה הגסה נצפה אצלו בבדיקת התפתחות מיום 8.4.08, או אז הופנה התובע אל המכון להתפתחות הילד (נ/2, עמ' 75).
יתרה מזאת, עיון בתיקו הרפואי של התובע בקופת החולים, מלמד כי ביום 21.12.06 הגיע התובע לבדיקת התפתחות, ובכל הנוגע למוטוריקה של התובע לא צוין כל ליקוי או הפרעה (נ/2, עמ' 64). כמו כן, ביום 9.3.07 הגיע התובע לקופת החולים בטענה כי "לפני 6 ימים, נחבל ברגל שמאל, ושוב פעם באותה רגל, כעת צולע מעט עליה". גם בבדיקה זו לא צוין דבר לגבי מוטוריקה לקויה או הפרעה קואורדינטיבית; ממצאי הבדיקה היו: "שתי הרגליים ללא סמני דלקת, כל התנועות חפשיות ולא מעוררות כאב" (נ/2, עמ' 66). גם בסיכום האבחון של המכון להתפתחות הילד, מיום 9.2.09, צוין כי "מבחינה התפתחותית - (התובע - י.ו) השיג את כל אבני הדרך במועד, הלך בגיל שנה וחודש" (נ/3, עמ' 120).
46. עינינו הרואות כי טענת התובעים לפיה הבעיות ההתפתחותיות והמוטוריות הופיעו אצל התובע בסמוך למועד צריכת הרמדיה הפגומה, נעדרת כל בסיס.
47. אשר ל"סימנים לנוירופתיה פריפרית" הקיימים אצל התובע לשיטתה של ד"ר דויטש, ספק אם התובע סובל מנוירופתיה. ד"ר דויטש הודתה כי אינה מומחית לנוירופתיה ועל כן הפנתה את התובע לד"ר שגיא (עמ' 70 לפרו' מיום 27.6.13). ד"ר שגיא המליצה כי התובע יבצע בדיקת ENG/NCV לבחינת ההולכה המוטורית סנסורית וכי תבוצע ביקורת חודשיים-שלושה לאחר מכן, עם קבלת תשובות הבדיקות (נ/8, עמ' 149). ואולם, לא עומד בפני כל תיעוד כי בדיקות אלה אכן בוצעו. גם לד"ר דויטש לא היה המידע האם התובע עבר בדיקות אלה והיא לא ראתה לנכון לבדוק הדבר (עמ' 72 לפרו' מיום 27.6.13). מכל מקום, הכאבים בגפיים התחתונות, אשר יחד עם הסרבול של התובע והכאב שחש מכוונים לדעת ד"ר דויטש "לאבחנה של פגיעה עצבית פריפרית" (עמ' 3 לחוות דעתה), הופיעו לראשונה, כאמור, רק בשנת 2008.
48. הנה כי כן, המסקנה היא כי בעיותיו המוטוריות של התובע (לרבות העצביות ככל שקיימות), אשר החלו למעלה מ- 4 שנים לאחר שהופסק שיווקה של הרמדיה הפגומה בישראל, ולאחר שהחסר בתיאמין אצל התובע, ככל שנוצר, הושלם - אינן נובעות מצריכת הרמדיה הפגומה.
ליקוי בהתפתחות השפתית
49. לא ברור על מה משתיתים התובעים מסקנתם כי "בפעם הראשונה שהחל התינוק לדבר הבינו כי קיימת בעיה שפתית" (סעיף 39 לסיכומיהם). עד אשר נשלח התובע על ידי ד"ר דויטש אל קלינאית התקשורת, הגב' פתאל, בשנת 2011, לא דווח על בעיות של התובע בתחום זה. ההיפך הוא הנכון. בחומר הרפואי ניתן לראות דיווח על התפתחות תקינה גם בתחום השפתי, עת צוין ביום 27.2.05 בתיק טיפת חלב "האם לא מעוניינת במעקב בתחנה ... (מדבר יפה משפטים). הוסבר חשיבות מעקב מסודר בתחנה" (נ/1, עמ' 23).
אם כן, אנו נחשפים לראשונה לתלונות של התובע בתפקודי השפה אך ביום 29.11.11 (מועד הבדיקה אצל הגב' פתאל), עת הגיע התובע כמעט לגיל 9 שנים. גם אז אובחן התובע כ"ילד תקשורתי עם תפקודים תקשורתיים כלליים תקינים לגילו". אומנם במהלך הבדיקה "הופיעו קשיים קלים בתחום התחבירי", אך הגב' פתאל הגיעה לכלל מסקנה לפיה "נראה כי הם תוצר של תגובה אימפולסיבית ופעמים רבות הופיע תיקון עצמי". בנוסף, "באבחון נצפה שיבוש היגוי אינטרדנטלי של האותיות השורקות". סיכום האבחון לא כלל כל המלצה טיפולית, אלא שקילת מעקב בעוד כחצי שנה, במידת הצורך (עמ' 2 של חוות הדעת).
50. מטבע הדברים, מקובלת עלי העמדה כי ליקוי בתחום זה יכול ויתגלה מאוחר יותר ועם התפתחות השפה אצל היילוד. ואולם, הליקוי הקל בענייננו התגלה בשלב מאוחר מאוד, כך שאינו קשור בקשר סיבתי לחסר בתיאמין, ככל שהיה, הנוצר כתוצאה מצריכת הרמדיה הפגומה.
קשר סיבתי - סיכום
51. בזמן החשיפה לרמדיה הפגומה ובסמוך לאחריה, וככל שזו גרמה לחסר בתיאמין אצל התובע, לא נצפו תסמינים בלתי ספציפיים או ספציפיים לחסר זה. עובדה זו, כשלעצמה, שוללת את הקשר הסיבתי בין צריכת הרמדיה לנזקיו של התובע. פרופ' שטינברג, שאת עמדתו כאמור אני מאמצת במלואה, מציין בחוות דעתו (עמ' 12) כי למיטב ידיעתו לא תואר כל מקרה קליני של חסר בתיאמין שהביטוי היחיד לו הוא בעיות התפתחות, ומבלי שקדמו לכך תסמינים בלתי ספציפיים או ספציפיים אשר הופיעו בעת היווצרות החסר.
זאת ועוד, לא רק שליקויו של התובע לא הופיעו בסמוך להיווצרות החסר, אלא הם דווחו לראשונה שנים רבות לאחר שהפסיק התובע לצרוך את הרמדיה הפגומה - הבעיות המוטוריות דווחו לראשונה כ- 4 שנים לאחר היוודע הפרשה והבעיות בתחום השפתי כ- 8 שנים לאחר מועד זה. חלוף הזמן בענייננו שולל באופן מובהק את הקשר הסיבתי בין צריכת הרמדיה לבין נזקי התובע, וכפי שהיטיב לסכם זאת פרופ' שטינברג: "הריחוק הרב בזמן בין תקופת השיווק של הרמדיה דלת התיאמין לבין הופעת הבעיות מהן סובל הקטין, והעובדה שזמן רב לאחר הפסקת צריכת הרמדיה החלפת הכלכלה ומילוי החסר (ככל שהיה) מצבו ההתפתחותי והרפואי של הקטין היה תקין לחלוטין, שוללים כל אפשרות לקשר סיבתי בין הבעיות הללו לבין הרמדיה הצמחית דלת התיאמין" (עמ' 12 של חוות הדעת).
עמימות סיבתית והטיה נשנית
52. התובעים טוענים כי על אף שהוכיחו תביעתם, אם יסבור בית המשפט כי קיימת עמימות סיבתית, הרי שעל פי הלכת בית המשפט העליון אשר נקבעה בפרשת מלול, יש לפסוק פיצויים הסתברותיים, בהתאם למבחן ההטיה הנשנית. לשיטת התביעה כל יסודות המבחן - מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף, וכן הטיה עקבית להחלת כלל מאזן ההסתברויות - מתקיימים בענייננו.
53. הנתבעים טוענים כי יש לדחות טענה זו משום שהטענה לקיומו של מבחן ההטיה הנשנית הינה טענה עובדתית, הצריכה הוכחה על ידי הטוען לקיומה. התובעים בענייננו לא ביססו כל תשתית ראייתית להוכחת הטענה. זאת ועוד, התובעים לא הוכיחו כי במי מבין רכיבי תביעתם מתקיימת עמימות סיבתית, ועל כן אין להחיל את מבחן ההטיה הנשנית.
54. דין טענת התובעים להידחות ואיני מוצאת להרחיב בעניין זה יתר על המידה.
ראשית, מבחן ההטיה הנשנית רלוונטי לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי. בענייננו, קביעתי לעיל כי התובעים לא הוכיחו את טענתם לפיה התובע ניזון בתקופת השיווק באופן בלעדי מהרמדיה הפגומה, חוסמת להם את הדרך כבר בשלב הראשוני, להיכנס לגדרי מבחן ההטיה הנשנית.
שנית, גם אם אניח כי התובעים צלחו את השלב הראשון (הוכחת העובדות הרלוונטיות - צריכה בלעדית של רמדיה פגומה), לא מתקיים התנאי הבסיסי להחלת מבחן ההטיה הנשנית - עמימות סיבתית. הוכח כי לא הופיעו אצל התובע תסמינים בלתי ספציפיים, כמו גם ספציפיים, לחסר בתיאמין, בזמן או בסמוך לצריכת הרמדיה הפגומה. עוד הוכח כי ליקויו של התובע הופיעו מספר רב של שנים לאחר שהפסיק התובע לצרוך את הרמדיה הפגומה. לפיכך, לא רק שלא הוכחה עמימות סיבתית בענייננו, אלא אף ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי, כפי שקבעתי לעיל, כי רכיב הקשר הסיבתי לא מתקיים.
פגיעה באוטונומיה
55. התובעים טוענים כי הנתבעים "פלשו לתוך מרחבו האישי של התובע 1 ופגעו בגופו באמצעות הטעייתה (צ"ל: "הטעייתו" - י.ו) באשר למוצר שניתן לו" (סעיף 26 לסיכומיהם). לפיכך, סבורים התובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. במסגרת ראש נזק זה עותרים התובעים לפיצוי בסך של 250,000 ₪.
56. לאור קביעתי לעיל כי התובעים לא הוכיחו שהתובע סבל מחסר בתיאמין בתקופה הרלווטנית, וכן כי נזקיו של התובע אינם תולדה של צריכת הרמדיה הפגומה, ממילא לא זכאים התובעים או מי מהם לפיצוי בראש נזק של פגיעה באוטונומיה (ראו בעניין זה דבריו של כב' השופט י' עמית בע"א 1415/13 ל.ב נ' היינץ רמדיה בע"מ, סעיף 27 (22.7.14) (להלן: "עניין ל.ב")).
יתרה מכך, למעשה ככל שהייתה עומדת למי מהתובעים העילה בגין הפגיעה באוטונומיה, הרי שהעילה היא של ההורים, שכן וודאי שלא ניתן לייחס לתובע, שהיה בגיל מספר חודשים בודדים במועד הרלוונטי, אוטונומיה משל עצמו.
לעצם העניין, פסק הדין בתובענה הייצוגית (ת"א 2233/03 חננאל נ' היינץ רמדיה בע"מ (13.01.05)) מהווה בענייננו מעשה בי-דין. ראו הדברים אשר נאמרו מפי כב' השופט י' עמית בעניין ל.ב (סעיף 27), ובהסכמת כב' השופטת ד' ברק ארז:
"לציבור שהשתמש בפורמולה הצמחית הפגומה, והמערערים ביניהם, נגרמה לכאורה פגיעה באוטונומיה כתוצאה מהטעייה לגבי רכיבי הפורמולה, פגיעה שמן הסתם גרמה מגוון של תחושות שליליות לצרכני הרמדיה, ואשר מטבע הדברים, הפיצוי בגינה מוגבל בהיקפו (השוו ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון ראבי [פורסם בנבו] (4.12.2011); דנ"א 9416/11 עזבון המנוח תופיק ראבי זל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (31.5.2012)). בגין כך הוגשה תובענה ייצוגית כנגד רמדיה, המהווה מעשה בית דין החוסם את המערערים מלתבוע ברכיב זה."
מכל האמור, דין הדרישה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, להידחות.
העברת הנטל
57. טענה נוספת בפי התובעים, מבלי שפרטו זאת כנדרש, והיא כי משיצרו הנתבעים "מקרה שלא תואר בעולם" (סעיף 40 לסיכומים) ומשגרמו לנזק רב, נטל השכנוע עובר לפתחם, להוכיח כי הנזק לא נגרם נוכח התרשלותם.
58. דין הטענה להידחות.
כפי שקבעתי בעניין ס.ס.ר, נטל ההוכחה הראשוני להוכיח כי התובע ניזוק בתקופת השיווק מהרמדיה הפגומה רובץ באופן בלעדי על כתפי התובעים. התובעים לא הצליחו להוכיח כן, וממילא, הוכח כי היעדר תסמינים בלתי ספציפיים וספציפיים לחסר בתיאימין בעת היווצרות החסר (ככל שנוצר), וכן חלוף הזמן בין צריכת הרמדיה הפגומה למועד הופעת ליקוייו של התובע לראשונה, שוללים את הקשר הסיבתי בין צריכת הרמדיה לנזקי התובע. קביעה זו עומדת בתוקף אף אם היה מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו.
סוף דבר
59. לא רק שהתובעים לא הצליחו להוכיח את יסודות תביעתם, אלא שהוכח ההיפך - כי כל אחד מיסודות אלה חסר בסיס: הוברר כי במשך כל תקופת שיווקה של הרמדיה הפגומה בישראל, לא הייתה זו כלכלתו העיקרית, וודאי לא הבלעדית, של התובע; בשל כך התובע לא סבל מחסר בתיאמין; אף אם נוצר חסר כלשהו בתיאמין, היה זה חסר קל שאין בו כדי לגרום לנזק אצל התובע; התובע לא סבל מתסמינים בלתי ספציפיים או ספציפיים במהלך חשיפתו לרמדיה הפגומה או בסמוך לאחריה; הריחוק הרב בזמן בין חשיפת התובע לרמדיה הפגומה לבין הופעת ליקויו, ככל שאלו אכן קיימים אצלו ובעוצמה הנטענת על ידי התביעה, שוללים כל קשר סיבתי בין צריכת הרמדיה הפגומה לבין נזקי התובע.
60. לאור כל האמור אני מורה על דחיית התובענה.
בנסיבותיו המקרה ולפנים משורת הדין אפסוק הוצאות הנתבעים במשורה, חרף היות התביעה חסרת כל בסיס. אני מחייבת את התובעים 2 ו-3 לשלם לנתבעים 1-3 ו- 5-7 (ביחד) את הוצאותיהם בסך של 12,000 ₪, ולנתבעת 4 הוצאותיה בסך של 4,000 ₪.
פסק הדין מותר בפרסום למעט שמות הצדדים וכל פרט מזהה.
ניתן היום, ל' אב תשע"ד, 26 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.