פסק דין
א. מ ב ו א
לפניי תביעה שעניינה נזק אשר נגרם לשני רכבים עת חנו במקביל למדרכה מחוץ לביתם וכן נזק שנגרם לשער החניה בביתם של תובעים 2 ו-3 בעקבות הצפה של מי גשמים אשר אירעה ברחוב שלונסקי בהרצליה ביום 30.10.09 (להלן: "ההצפה").
תובעת 1, היא חברת ביטוח אשר ביטחה בפוליסת ביטוח מקיף רכב מסוג לנד רובר (להלן: "הלנד-רובר") ורכב מסוג ניסן (להלן: "הניסן"), והיא פיצתה את תובעים 2 ו-3 בגין הנזקים שנגרמו לרכבים. תובע 2 הוא בעל פוליסת הביטוח המקיף של רכב הלנד-רובר וכן נשא בעלות החלפת שער החניה. תובעת 3 היא הבעלים של הניסן ובעלת פוליסת הביטוח המקיף של הרכב.
הנתבעת הינה רשות מקומית, אשר בתחום שיפוטה הוצף קטע הכביש ברחוב שלונסקי בהרצליה.
הנזקים: לטענת תובעת 1, היא שילמה לתובע 2 בגין הנזק שנגרם ללנד-רובר 74,759 ₪ לאחר קיזוז השתתפות עצמית וכן נשאה בעלות שכר טרחת שמאי בסך 450 ₪. כמו כן, היא שילמה לתובעת 3 סך של 65,585 ₪ בגין הנזק שנגרם לניסן אשר הוכרז "כאובדן מוחלט" וכן נשאה בעלות שכר טרחת שמאי בסך 450 ₪ ובעלות העברת הבעלות ברכב בסך 33 ₪. תובע 2 שילם לתובעת 1 לפי הוראות הפוליסה השתתפות עצמית בסך 1,546 ₪ והשתתפות עצמית לירידת ערך בסך 2,940 ₪. כמו כן נשא התובע 2 בעלות החלפת שער החנייה בסך 6,500 ₪. לתובעת 3 נגרם נזק בסך 993 ₪ בגין הפסד פרמייה ליתרת התקופה.
לטענת התובעים, יש להכיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בנסיבות המקרה, שכן אין הם יודעים מה היו הנסיבות שגרמו להצפה, הנתבעת הייתה בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה אחראית על תחזוקת ותקינות מערכת הכבישים שבתחומי שיפוטה ובכלל זה היא אחראית על מערכת הניקוז של מי הגשמים.
עוד טענו התובעים, כי הנתבעת אחראית לשפותם או לפצותם מכוח אחריותה הישירה או השילוחית למעשי או מחדלי קבלניה ו/או מנהליה ו/או מי מטעמה בכך שלא דאגו להקים מערכת ניקוז מי גשמים ראויה בכבישים שבתחום שיפוטה ובכביש בו אירעה ההצפה, לא וידאה תקינות מערכת הניקוז לרבות פתחי הניקוז ולא ביצעה ביקורות, לא ווידאה כי מערכת הניקוז נותנת מענה לכמות משקעים גדולה בו זמנית, היא לא התריעה מפני קיומו של המפגע ולא נקטה בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את המפגע, כפי שרשות מקומית הייתה נוהגת בנסיבות העניין וכן הפרה חובות חקוקות הקבועות בפקודת העיריות לרבות החובות הקבועות בסעיפים 235, 237 ו-242.
מנגד טענה הנתבעת, כי אין לייחס לרשות מקומית אחריות מוחלטת לכל אירוע המתרחש בתחומה, כפי שנקבע בפסיקה: הרשות המקומית חבה בחובת זהירות קונקרטית רק כאשר היא ידעה או שהיה עליה לדעת על נסיבות קונקרטיות המקימות חובה כאמור, דבר אשר לא התקיים בענייננו.
במקרה דנן, לא התקבלה כל הודעה במוקד העירוני המאוייש 24 שעות על המפגע ומכאן שהנתבעת לא יכלה לטפל במפגע כלשהו ולא היה ידוע לה על קיומו של מפגע. הנתבעת פועלת כל שנה על מנת לתחזק את מתקני הקולטנים, מנקה אותם ומכינה את מערכת הניקוז לימי הגשם. היא התקשרה עם קבלנים מורשים אשר אמונים על תחזוקה שוטפת של מתקני התיעול של העירייה, תוך תחזוקה שוטפת של כל מתקני העיר. כמו כן, התקשרה הנתבעת עם קבלן מורשה לשם ניקוי כל קולטני המים אשר נמצאים בשטח הרשות המקומית, כאשר קבלן זה פתח את כל הקולטנים וניקה אותם לשם הכנת העיר לחודשי החורף. בנוסף טענה הנתבעת, כי עובדי העירייה דואגים לתחזוקה שוטפת של כל המדרכות, אוספים גזם באמצעות עובדים מיומנים.
עוד טענה הנתבעת, כי ביום 30.10.09 ארעה תופעת טבע חריגה בקנה מידה של כח עליון כאשר ירדה כמות מים חריגה של 67.3 מ"מ, כאשר כמות מים של בין 60 ל-65 מ"מ ירדה בשעה. כמות מים זו גרמה להצפות בעיר, שכן הקולטן אינו מסוגל לקלוט כמות כזו ולאחר סיום הגשם ניקזו הקולטנים את המים ללא בעיה. לפי השירות המטארולוגי זוהי תופעת טבע חריגה המתרחשת אחת לבין 30 ל-50 שנה, מדובר על כמות של 40 עד 50 מ"מ, כאשר במקרה דנן ירדה כמות גדולה מזו.
לטענת הנתבעת הנזקים שנגרמו ללנד-רובר, לניסן ולשער החנייה לא הוכחו כנדרש.
ביום 11.6.12 התקיימה ישיבת הוכחות ובה העידו עדת תביעה 1 - היא תובעת 3, עד תביעה 2 – הוא תובע 2, עדת תביעה 3 – גב' רונית גלב גיסר העובדת אצל תובעת 1, וכן עד הגנה 1 – מר שמואל בדולח מהנדס סביבתי ואזרחי העובד עם הנתבעת, עדת הגנה 2 – גב' נילי שפיגל מנהלת מחלקת הניקוז אצל הנתבעת, עד הגנה 3 – מר איתן כהן סגן מנהל מחלקת שאיפ"ה אצל הנתבעת ועד הגנה 4 מר מתי ברונר מנהל מחלקת כבישים אצל הנתבעת.
ב. חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"
אין חולק כי ביום 30.10.09 הוצף רחוב שלונסקי בהרצליה, הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת, על ידי מי הגשמים ונגרם נזק לרכב הלנד-רובר ולרכב הניסן וכי תובעת 1 פיצתה את תובעים 2-3 עבור נזקיהם. לפיכך, קמה לה הזכות להגיש תביעה מכח זכות התיחלוף נגד הנתבעת.
הצדדים אינם חולקים כי הנתבעת חבה חובת "זהירות מושגית" כלפי התובעים כפי שהוכרה בפסיקה, כדלקמן:
"לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עירייה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך הציבורית (ראה ע"א 144/60 [14]), בגן הציבורי (ראה ע"א 343/74 [6]), בבריכת השחייה (ע"א 145/80[9]), בשדה תעופה (ע"א 8/79, 19[7]) או בנסיבות אחרות היוצרות סיכון. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות..." (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1) 113, עמ' 132).
כמו כן, הודתה הנתבעת בסעיף 7 לסיכומיה, כי חלה עליה גם חובת ""זהירות קונקרטית":
"מבחינה עקרונית, אין חולק, שעל רשות מקומית מוטלת החובה לדאוג לתקינות מערכת הניקוז ולמנוע סכנות למשתמשים ברכוש, לרבות סכנות הצפה", אלא שלטענתה "יש לבחון האם הנתבעת התרשלה או האם פעלה לתיקון המצב שנוצר". על חובה זו, כפי שהוכרה בפסיקה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, עמ' 131), שבה הנתבעת וחזרה בסעיף 10 לסיכומיה. לפיכך, נדרש בית המשפט לבחון האם במקרה זה חבה הנתבעת ברשלנות?
ג. האם התרשלה הנתבעת במקרה דנן?