החלטה
1.המשיבה-התובעת, חברה זרה המאוגדת במדינת אילינוי שבארצות הברית (להלן: חברת Cpap), הגישה נגד המבקשת-הנתבעת, חברה המאוגדת בישראל (להלן: חברת מדיקוויפ), תובענה כספית לתשלום 129,403 ₪, סכום השווה ערך ל-34,974 דולר של ארצות הברית.
לפניי בקשת חברת מדיקוויפ לחייב את חברת Cpap להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, היה ותזכה בהגנתה.
2.חברת Cpap עוסקת בייצור מוצרים לתעשייה הביו-מדית ולמניעת שאיפת גז, לרבות מסכות גז, ושיווקם. במועד הרלוונטי לתובענה עסקה חברת מדיקוויפ בשיווק מוצריה של חברת Cpap בארץ.
3.על פי הנטען בכתב התביעה בין השנים 2005 - 2010 היה קשר עסקי בין חברת Cpap לבין חברת מדיקוויפ. האחרונה רכשה ממוצריה של הראשונה לשם שיווקם בארץ. במהלך השנים לא שילמה חברת מדיקוויפ מלוא תמורתם, ונותר החוב הנתבע בהליך דנן.
4.חברת מדיקוויפ אינה מתכחשת לקשר העסקי, אשר החל לטענתה בשנת 2004, ברם לדבריה אין יסוד לטענותיה של חברת Cpap. לפיכך בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה חברת מדיקוויפ בקשה זו בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) לחייב את חברת Cpap להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. לטענתה, חברת Cpap היא חברה זרה אשר אין לה נכסים בארץ. נוסף על כך, תביעתה אינה מבוססת כלל ועיקר, ודווקא היא זו החבה לה - לחברת מדיקוויפ - כספים. קיים אפוא חשש שאם תזכה בדינה – וסיכוייה לטענתה טובים – ותפסקנה הוצאות לטובתה, לא יהא לחברת מדיקוויפ ממי להיפרע. עוד מוסיפה חברת מדיקוויפ כי בהתאם לתוספת הראשונה לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), תשכ"ט-1968, אין ארצות הברית נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג-1954 (ולפיכך המגבלה שהוטלה שם בנושא חיוב בערובה להוצאות אינה חלה).
חברת מדיקוויפ מבקשת כי הערובה תהא מסוג ערבות בנקאית של מוסד בנקאי מוכר בישראל או פיקדון כספי אשר יופקד בקופת בית-המשפט.
5.בתגובתה לבקשה דנן, אשר אינה נתמכת בתצהיר, טוענת חברת Cpap כי חוסנה הכלכלי ידוע לחברת מדיקוויפ, כך שחששותיה בלתי מבוססים. מנגד, אין לשלול אפשרות שלפיה חברת מדיקוויפ דווקא תקלע לקשיים כלכליים, וגם לה אפוא סיכון שלא יהא לה ממי להיפרע. היא גם מוסיפה כי בניגוד לנטען בבקשה, ארצות הברית נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג-1954.
לפיכך סבורה חברת Cpap כי אין לחייבה בהפקדת ערובה. לחלופין יש לחייבה להמציא ערבות בנקאית של בנק מוכר בארצות הברית, ובסכום מינימלי.
6.עילת הבקשה מושתתת על הוראת סעיף 353א לחוק החברות. כידוע, סוגיית חיוב בערובה להוצאות מוסדרת בשני מקורות חקיקה שונים. על תובע בשר ודם חלה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ואילו על חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי מניותיהן מוגבלת, חל סעיף 353א לחוק החברות, שקודמו היה סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות).
7. סעיף 353א לחוק החברות קובע לאמור:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
הגם שלשון סעיף 353א לחוק החברות דומה לזו של קודמו, קיים שוני בין שתי הוראות דין אלה. בניגוד להוראות סעיף 232 לפקודת החברות דן חוק החברות דן מפורשות בחברת חוץ. נוסף על כך חוק החברות העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר להחליט אם לחייב בערובה להוצאות לפי "נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה..".
8.עם חקיקת סעיף 353א לחוק החברות חזר בית המשפט על ההלכה שנפסקה ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1), 647 (1990), שם נידונה בקשה לפי סעיף 232 לפקודת החברות. בית המשפט חזר על פסיקתו, שלפיה "..[ש] קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור..." (שם, בעמוד 652), כאשר הנטל להביא ראיות בדבר חוסנה הכלכלי של חברה, מוטל על כתפיה.
ראה בסוגיה רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואל' נ' מ. זיסר ואח' (פורסם בנבו) [2008] (להלן: פרשת נאות אואזיס); רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ (פורסם באתר נבו) [2009].
9.נפסק, כי בין "נסיבות העניין" בגינן לא תחויב חברה במתן ערובה יביא בית המשפט בחשבון אם התובענה הוגשה בתום לב ומהם סיכוייה להתקבל; אם הבקשה לחיוב בערובה הוגשה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה או אם התנהגות הנתבע גרם למצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת (אם אמנם זה מצבה). ראה בפרשת נאות אואזיס, בעמוד 5
10.בענייננו, לביסוס טענתה בדבר חוסנה הכלכלי הסתפקה חברה Cpap בטענה – שאף אינה נתמכת בתצהיר כאמור – שלפיה חוסנה הכלכלי איתן ועובדה זו ידועה לחברת מדיקוויפ. אין די באמירה סתמית זו כדי לעמוד בנטל המוטל על כתפי חברה-תובעת, לא כל שכן חברת חוץ שאין לה נכסים בארץ.
11.כמו-כן, לא הונחה לפניי תשתית עובדתית המלמדת על קיומן של נסיבות המצדיקות שלא לחייב במתן ערובה. בשלב זה של הדיון, כאשר מונחות לפני בית המשפט כתבי טענות בלבד, אין לומר כי סיכויי חברת Cpap לזכות בתיעתה טובים מסיכוייה של חברת מדיקוויפ לזכות בהגנתה. יתרה מכך, לא הובאה אף לא נסיבה אחת מהנסיבות הנזכרות בפרשת נאות אואזיס, או נסיבה אחרת, שעל פיהן ניתן לקבוע כי מוצדק להימנע מחיוב במתן ערובה.
12.למעלה מן הצורך, היות שבעלי הדין הפנו בטיעוניהם לאמנת האג-1954, אדון בקצרה בנושא זה. תקנות לביצוע אמנת האג (פרוצדורה אזרחית) תשי"ד-1954 (להלן: תקנות לביצוע אמנת האג פרוצדורה אזרחית) ותקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי) תשכ"ט-1968 (להלן: תקנות לביצוע אמנת האג סדר-הדין האזרחי) אימצו בתוך החקיקה הישראלית את אמנת האג-1954.
תקנה 29 לתקנות לביצוע אמנת האג פרוצדורה אזרחית ותקנה 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג סדר-הדין האזרחי קובעות כי תובע שהוא אזרח אחת המדינות בעלות אמנת האג (במובן המונח בהוראות חיקוק אלה) לא יחויב בהפקדת ערובה מחמת היותו 'זר'. וזו לשון תקנות 29 ו-28(א) הללו: