Fisher Price Inc ואח' נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ואח'

פתח דבר:

בפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, (להלן: "כסא הנדנדה"), לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה (להלן: "הריפוד המצויר") וחוברת ההדרכה שלו (להלן: "חוברת ההדרכה"), וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.

הצדדים ועיקרי המחלוקת:

1. התובעות Fisher-Price Inc (להלן: "פישר פרייס") ו- Mattel Inc (להלן: "מאטל"), הינן חברת בת וחברת האם המאוגדות לפי דיני מדינת דלאוור שבארה"ב, והבעלים של מותג מוצרי התינוקות "FISHER-PRICE".
2. הנתבעת מס' 1, דוורון - יבוא וייצוא בע"מ (להלן: "דוורון" ו/או "הנתבעת 1") הינה חברה המשמשת סוכן ראשי למותגים שונים של מוצרי תינוקות בארץ, הממוקמת באזור התעשייה ג'וליס שבגליל המערבי. הנתבע מס' 2, מר אהרון שטיין, (להלן: "הנתבע 2") והנתבע מס' 3, מר דוד בן שושן, (להלן: "הנתבע 3") הינם בעלי המניות והדירקטורים של חברת דוורון.
3. לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן (בעיצוב כיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו), ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti" (להלן: "אינפנטי"), תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן בהם, לרבות זכויות יוצרים והפרת סימן מסחר רשום, ותוך ביצוע עוולת גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט כלפי התובעות.
4. הנתבעים טענו מנגד כי אין לתובעות זכויות יוצרים ו/או פטנט רשום ותקף בישראל ו/או כל סימן מסחר בכיסא הנדנדה, בריפוד של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו וכי לא נגרמה ולא יכולה היתה להיגרם כל הטעיה לציבור הרחב. לטענתם, הם לא הפרו זכויות יוצרים של התובעות ולא ייצרו את כיסאות הנדנדה המיוצרים על ידי חברת "Infanti" במפעלים בסין ומשווקת אותם למדינות רבות בעולם, לרבות ישראל. לחילופין, לטענתם, גם אם עסקינן בהפרת זכויות יוצרים, הם לא ידעו ו/או לא עצמו עיניהם ו/או לא היה עליהם לדעת כי עסקינן בזכויות יוצרים ובהפרתן.
5. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעות העידו ב"כ עו"ד חגי נצר, אשר נכח בחיפוש שנערך בחצרי הנתבעת 1 במסגרת קובלנה פלילית שהגישו התובעות נגדה לתפיסת הכיסאות מתוצרת "אינפנטי", מר איאן ג'והנסטון, מנהל שיווק בכיר של מוצרי תינוקות בחברת "פישר פרייס", ומר שרון אג'ובל, מנכ"ל חברת "סקאל טויס", שהינה חטיבה בחברת "סקאל ספורט בע"מ", הנמנית על קבוצת "סקאל", המפיצה הבלעדית של מוצרי התובעות בישראל מעל 12 שנה, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הנתבעים העידו מר משה רוזנברג, בעליה של חנות לשיווק מוצרי תינוקות בגבעת שמואל, והנתבע 2, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.
6. בתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים בע"פ בדיונים שנערכו בפניי ביום 15/06/14 וביום 30/10/14.

תמצית טענות התובעות:

7. התובעות טענו כי הינן הבעלים של כל זכויות הקניין הרוחני, לרבות זכויות היוצרים, בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו וכי על גבי הפלסטיק של הכיסא, על גבי הפתקית המצורפת לבד הריפוד שלו וכן על גבי חוברת ההדרכה מוטבעות ו/או מודפסות שורות זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה עצמו (כיצירה תלת מימדית), בציור המופיע על גבי הריפוד ובחוברת ההדרכה.
8. התובעות הוסיפו וטענו כי התובעת 1 הינה הבעלים הרשום בישראל של סימן המסחר "FISHER-PRICE" וכי רק היא רשאית לייצר ו/או להתיר ייצור מסחרי מכל סוג שהוא בכיסא הנדנדה ו/או בריפוד הכיסא ו/או בחוברת ההדרכה שלו. כמו כן, לטענתן, "מאטל" מחזיקה בזכויות פטנט רשום ביחס לכיסא הנדנדה, אשר נרשמו בשנת 2003 במשרד הפטנטים בארה"ב, ולמרות שהפטנט אינו רשום בישראל, הדבר מלמד על היותה היוצרת הראשונה של הכיסא ובעלת כל זכויות הקניין הרוחני בו, בציור המודפס על הריפוד ובחוברת ההדרכה שלו.
9. לטענת התובעות, נודע להן, באמצעות מפיצתן הבלעדית בישראל, חברת סקאל טויס, כי הנתבעים מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק המהווה העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר שלו וחוברת ההדרכה, שהועתקה בחלקים ניכרים, וכי הם משווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויותיהן.
10. לטענתן, באתר האינטרנט של הנתבעת 1 נכתב כי היא מייצרת את מוצרי המותג "Infanti", שהינו מותג הבית שלה, ועל גבי הכיסאות המפרים מפורטים פרטי הנתבעת 1 כיבואנית שלהם, מבלי שמצוינת כל הערה בדבר הזכויות הקנייניות בכיסא, בהבדל מהמוצר המקורי והנתבעים ברשלנותם ובחוסר זהירותם אף הותירו בחוברת ההדרכה את צילומי כיסא הנדנדה המקורי שלהן עם סימן המסחר "FISHER- PRICE".
11. התובעות טענו כי במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהגישו נגד הנתבעים (4943-02-12) ניתן כנגדם צו חיפוש לתפיסת הכיסאות המפרים וביום 09/02/12 נתפסו במחסני הנתבעים 1,830 יחידות של כסאות נדנדה מפרים, מתוכם הוחרמו 885 ואילו היתר (945) הושארו במחסניהם, תוך מתן הנחיות לנתבעים לשמור מוצרים אלו בנאמנות בהיותם ראיות במסגרת הליך משפטי.
12. לטענתן, במהלך החיפוש אישר הנתבע 3 כי הזמין בסין את ייצור כיסאות הנדנדה עם הטבעת השם "Infanti", אך טען כי הוא רק היבואן ולא היצרן שלהם וכי לא ידע שהם מהווים העתק של כיסאות הנדנדה מתוצרת התובעות והדבר נודע לו מבעלי החנויות כשהחל לשווקם בארץ.
13. התובעות טענו כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה עצמו כיצירה תלת מימדית, במבנהו ובצורתו. לטענתן, האלמנטים האומנותיים בכיסא הנדנדה לגביהם הופרו זכויות היוצרים שלהן באים לידי ביטוי בעיצובו הייחודי, בצבעו הירוק זוהר, בצבעם הכתום של הלחצנים, במראה הייחודי של החיצים על גבי הכיסא, המורכבים מנקודות בצבע אדום, בחצי קשת המשחק המורכבת עליו, עליה נתלו שני רעשנים בדמויות של בעלי חיים, הנושאת שורת זכויות יוצרים הרשומות בארה"ב על שמן וביחידת הרטט החשמלית המותקנת בקדמת הכיסא בחלקו התחתון, המעוצבת כצורה אליפטית מוארכת בצבע ירוק זוהר בעלת כפתור הפעלה בצבע כתום זוהר, אשר אף בגבה מופיעה שורת זכויות יוצרים הרשומות בארה"ב על שמן.
14. התובעות טענו כי הנתבעים הפרו גם את זכויות היוצרים שלהן בריפוד המצויר של כיסא הנדנדה והעתיקו במדויק את דמות האריה המודפסת עליו, הנמנית על סדרת דמויות של חיות המכונה בשם "Precious Planet" (להלן: "פרשס פלנט") וכן, הפרו את זכויות היוצרים שלהן בחוברת ההדרכה המצורפת לכיסא הנדנדה, שהינה "יצירה ספרותית" לכל דבר ועניין, ומכילה הוראות הרכבה ושימוש בכיסא הנדנדה שלב אחר שלב בשפה האנגלית – בלשון החוברת, בציורים ובאיורים שבה, באופן מיספור שלבי ההרכבה ובשרטוט הגראפי המצורף לכל שלב, וכן באזהרות וב"עצות" ההרכבה של הכיסא.
15. לטענת התובעות, הנתבעים אף הפרו את סימן המסחר של חברת מאטל, מאחר שעל גבי השרטוטים הגראפיים בחוברת המפרה מטעמם מופיע סימן המסחר "PRICE – FISHER", שהינו סימן מסחר רשום בבעלותה, המורכב ממלבן שגבולו התחתון הינו בצורה גלית.
16. התובעות הוסיפו וטענו כי הנתבעים ביצעו עוולת גניבת עין כלפיהן בכך שמכרו מוצר שהוא חיקוי של המקור באופן שצרכן סביר עלול לטעות ולחשוב כי המוצר המפר מיוצר ו/או נמכר מטעמן ו/או באישורן ובכך נהנים הנתבעים שלא כדין מהמוניטין הרב שלהן בסימנים ובדמויות.
17. כמו כן, לטענתן, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונן בהפיקם תועלת עסקית ומסחרית מנכס שהוא קניינן ופרי המאמץ, המחשבה המקורית, הכישרון, הניסיון והמשאבים הניכרים בכוח אדם ובכספים שהן השקיעו במשך השנים, מבלי שקיבלו על כך כל תמורה.
18. התובעות טענו כי במעשיהם אלו פוגעים הנתבעים קשות במאמציהן לשווק מוצרים מקוריים בישראל ומסבים להן ולסוכניהן המורשים נזקים כבדים המתבטאים, בין היתר, באובדן הכנסות ממכירת זכויות מסחור חוקיות בדמויות ובסימנים, באובדן השקעות והוצאות שנעשו לשם הפצת מוצריהן בישראל ובאובדן הרווחים בגין מכירת מוצריהן החוקיים והמקוריים.
19. לטענתן, הנתבעים 2 ו-3 אחראים באופן אישי לאמור הן מכוח סעיף 63 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 והן מעצם היותם מנהלי חברת דוורון והרוח החיה בה.
20. לפיכך, התבקש בית המשפט על ידי התובעות להורות לנתבעים כדלקמן:
    • למסור להן חשבונות מפורטים בגין המוצרים המפרים אשר יוצרו ו/או יובאו ו/או שווקו ו/או נמכרו על ידם ב-7 השנים האחרונות על מנת שהן תוכלנה לאמוד את נזקיהן.
    • לשלם להן את מלוא המחיר לצרכן ששולם להם בגין כל מוצר מפר שיוצר ו/או יובא ו/או נמכר על ידם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולחלופין במחיר בו הן מוכרות את המוצרים לספקיהן המורשים.
    • לחלופין, לשלם להן פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בשיעור המפורט בסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007, דהיינו 100,000 ₪ בגין כל עותק של מוצר מפר שיוצר על ידי הנתבעים ו/או מי מטעמם ולחלופין מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. לעניין זה, לטענתן, יש לראות בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר ובחוברת ההדרכה כיצירות נפרדות המזכות כל אחת כשלעצמה בפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק.
    • לפצותן בגין הנזק שנגרם להן עקב מניעה ו/או צמצום האפשרויות להפיץ את כיסא הנדנדה המקורי בשווקים בהם התבצעה ההפרה, לרבות במדינות דרום אמריקה, שם פועלים הנתבעים באמצעות שותפיהם העסקיים, וכן בגין הפגיעה במוניטין ובשם הטוב שלהן ושל סוכניהן, בין היתר, בשל מכירת המוצר המפר ב-60% ממחירו של מוצר מקורי לצרכן.
    • להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל ייצור ו/או יבוא ו/או הפצה ו/או מכירה של הכיסאות המפרים וכן להשמיד את כל מלאי הכיסאות המפרים שיוצרו על ידם.
    • לשלם להן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין.

תמצית טענות הנתבעים:

21. הנתבעים טענו כי התובעות אינן הבעלים של זכויות קניין רוחני כלשהו בכיסא הנדנדה. לטענתן, אין לתובעות זכויות יוצרים בכיסא הנדנדה ו/או בקטלוג ו/או בחוברת ההדרכה לפי חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") והטענה לזכויות יוצרים ממדינה זרה אינה מקנה לה תוקף, תחולה ונפקות בארץ והיא אינה יכולה להוות עילת תביעה אזרחית בישראל.
22. הנתבעים טענו עוד כי אין לתובעות פטנט רשום ותקף בישראל וכי לפטנט הרשום בארה"ב אין כל תוקף בישראל ו/או אין תוקף לאור הזמן שחלף מאז רישומו ו/או מנימוקים נוספים. כמו כן, לטענתם, אין לתובעות כל סימן מסחר בכיסא ו/או בחוברת ו/או בריפוד וגם אם היה, הם מעולם לא העתיקו או הפרו אותו, ולא ניתן להבחין ב"עין רגילה" בכך שמוטבע עליהם סימן מסחרי שלהן. לא נגרמה ואף לא יכולה היתה להיגרם כל הטעיה לציבור הרחב עקב כך.
23. לטענת הנתבעים, כיסאות נדנדה מיוצרים מזה 100 שנה בעולם בגוונים שונים ובצורות שונות והשוק העולמי והמקומי מלא וגדוש בכיסאות נדנדה דומים ו/או זהים לזה של התובעות. אין לתובעות כל זכות למנוע מהם שימוש מסחרי בכיסא הנדנדה. לטענתם, הנתבעים לא הפרו זכויות יוצרים ולא ייצרו ו/או שיווקו ו/או ייבאו את כיסאות הנדנדה המיובאים על ידם מארה"ב ומיוצרים בסין ונושאים את שם הפירמה "Infanti", הרשומה בארה"ב ומהווה התאגדות של מספר בעלי עסקים במספר מדינות, לרבות חברת "דוורון", ואין כל קשר בינה ובין מוצריה לבינם. לחילופין, לטענתם, גם אם עסקינן בהפרת זכויות יוצרים, הם לא ידעו ו/או לא עצמו עיניהם ו/או לא היה עליהם לדעת כי עסקינן בזכויות יוצרים ובהפרת זכות זו.
24. הנתבעים טענו עוד כי ככל הנראה שני המותגים גם זה המשווק על ידי התובעות וגם זה שנמכר על ידי הנתבעים, מיוצרים בסין באותו מפעל ו/או במפעלים הקשורים זה בזה ומכאן נובע הדמיון בין המוצרים, ואין כל יתרון ו/או מוניטין למוצרים המשווקים ו/או הנמכרים על ידי התובעות, שכן קיימים עשרות מפעלים המייצרים מוצרים דומים ואף הדמות לה טוענות התובעות אינה מותג שלהן. קיימות דמויות דומות לה בשימוש רחב בסין במוצרים שונים.
25. לטענתם, האריזות של שני הכיסאות שונות לחלוטין, הקטלוגים שצורפו לשני המוצרים שונים לגמרי, הכיסא המשווק על ידי הנתבעת 1 כולל גם מנגינה, דבר שאינו קיים בכיסא הנדנדה מתוצרת התובעות, וכן כולל שני משחקים, אשר התובעות הסירו מהמוצר שלהן. כמו כן, לטענתם, המוצר המשווק על ידי הנתבעת 1 משווק בשני צבעים שונים, בעוד שהתובעות משווקות את הכיסא בצבע אחד בלבד, וחרף זאת, הן בחרו לתפוס באמצעות צו שיפוטי את כל הכיסאות מבלי שהיה להן צו מפורש לגבי שני הצבעים.
26. הנתבעים הוסיפו וטענו כי למיטב ידיעתם אין לתובעת "פישר פרייס" מוניטין בארץ ובעולם בשנים האחרונות במיוחד, בשל הפרסומים בדבר שימוש שעושות התובעות בחומרים החשודים כמסרטנים אשר נתגלו במוצריה, וכי אין להם כל אינטרס להעתיק את מוצריה, שכן שמה של התובעת והמוניטין שלה חסר כל יתרון לשמה הטוב של הנתבעת 1 בישראל ו/או המותג הבינלאומי שהיא משווקת בשם "גרקו".
27. הנתבעים טענו כי הנתבעים 2 ו-3 אינם אחראים באופן אישי ו/או באחריות שילוחית ו/או מנהלית ו/או כבעלי מניות לכל העוולות הנטענות וכי הם לא ביצעו עוולות אלו בעצמם ו/או אין הם אחראים לעוולה שבוצעה על ידי הנתבעת 1, אם בכלל, דבר המוכחש מכל וכל.
28. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הטענות ו/או הזכויות הנטענות למחיר המוצר חסרות בסיס, מוגזמות ומופרזות וכי מדובר בתביעה לנזקים כללים, מוכחשים ובלתי מפורטים ובהיעדר כימות התביעה ותשלום אגרה בגינה יש למחוק חלק זה של התביעה על הסף. לטענתם, הגבלת סכום התביעה לסך של 750,000 ₪ חסרת בסיס ונועדה להעצים את התביעה וליצור רושם מטעה בלבד. כמו כן, לטענתם, התובעות לא עשו ו/או לא עשו די להקטנת הנזקים הנטענים והמוכחשים והן נושאות באשם תורם לעניין העוולות נשוא התביעה, המוכחשות כשלעצמן, ואין כל קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין עוולות אלו המיוחסות להם לנזקים הנטענים בתביעה.

דיון:

29. עניינה של התובענה שלפניי הינה, כאמור, בטענה בדבר ייצור, ייבוא ושיווק כיסא נדנדה לתינוק על ידי הנתבעים, אשר, על פי הנטען, מהווה העתק מדויק של כיסא נדנדה מתוצרת התובעות, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו.
30. התובעות מבססות את תביעתן על מספר עילות תביעה אשר כל אחת מהן מקנה להן, לטענתן, את הזכות לסעדים שהתבקשו על ידן, ובהן הפרת זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של הכיסא ובחוברת ההדרכה שלו; הפרת סימן המסחר "FISHER- PRICE"; גניבת עין תוך ניצול מוניטין רב השנים שלהן בסימנים ובדמויות, אשר יש בו כדי להטעות את הצרכנים; ועשיית עושר ולא במשפט על חשבונן בשל מכירת אלפי כיסאות מפרים, אשר הסבו להן נזק רב.
31. בטרם אבחן את טענות הצדדים ביחס לכל אחת מעילות אלו, עליי להידרש תחילה לשאלה האם התובעות הינן בעלות הזכויות בכיסא הנדנדה, בריפוד של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון האם הפרו הנתבעים זכויותיהן אלו והאם הופרו זכויותיהן של התובעות במסגרת אחת מן העילות המנויות לעיל, אם התשובה לשאלה זו חיובית, רק אז יש להידרש לשאלה מהו הנזק שגרמה אותה הפרה ומהם הסעדים להם זכאיות התובעות בגין הפרת זכויותיהם, במידה שתוכח תביעתן.
32. יצוין כי מלכתחילה הודיעו הנתבעים כי אין בכוונתם להמשיך לייבא או למכור את המוצר, אך זאת לא בשל נימוקי ו/או טענות התובעות, אלא משיקוליהם של הנתבעים - את כיסא הנדנדה נשוא התביעה. הנתבעים אף הציעו לתובעות לסיים את ההליך ולסלק את התביעה בהסכמה תמורת התחייבותם להימנע מלייבא את הכיסאות והחזרת הכיסאות ליצרן הסיני, אולם, התובעות התנגדו לכך.
33. בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, ראיתי לנכון לציין כי הצדדים הגישו לבית המשפט כתבי טענות ארוכים ומפורטים לעייפה, המשתרעים על פני עמודים רבים ולהם צורפו עשרות מסמכים ונספחים. כמו כן, הגישו הצדדים קלסרים עבי כרס ובהם פסיקה עניפה וספרות משפטית בנושא וזאת בנוסף לעשרות עמודי הפרוטוקול (למעלה מ-100) והמוצגים הרבים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות, אשר דרשו שעות ארוכות של קריאה ולמידת החומר לקראת כתיבת פסק הדין, חרף העומס הרב המוטל על בית המשפט.
34. במסגרת כתבי טענותיהם העלו הצדדים טענות מטענות רבות וסוגיות משפטיות נכבדות אשר בנסיבות העניין איני מוצא לדון בכולן לגופן , אלא אך בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת נשוא התביעה שבפניי.
35. כמו כן, במהלך ניהול ההליך העלו בפניי התובעות טענות אשר לא בא זכרן בכתב התביעה וטענו, בין היתר, להפרת זכויות יוצרים גם בכיסא נדנדה בצבע כחול מתוצרתן, וכן טענו כי הכיסא מתוצרת "Infanti" כולל צעצועים מהדגם הישן והמקורי של כיסא הנדנדה מתוצרתן ומהווה מעין שעטנז של האלמנטים של הכיסא הישן והכיסא החדש מתוצרתן.
36. טענות אלו לא בא זכרן בכתב התביעה ואף לא בתצהירים שהוגשו מטעם התובעות כשנה לאחר מכן, בהם תוארו באריכות רבה מבנה וצורת כיסא הנדנדה מתוצרתן, אשר הזכויות בו הופרו, לטענתן, על ידי הנתבעים (ר' סעיפים 23.1 – 23.9 לכתב התביעה). בעניין זה יצוין כי עו"ד נצר, ב"כ התובעות, אשר השתתף בחיפוש שנערך ביום 09/02/12 במחסן הלוגיסטי של הנתבעים, העיד כי לאחר החיפוש הוברר לו כי קיימים שני צבעים לכיסא המשווק על ידי הנתבעים – ירוק וכחול (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 31-32) וחרף זאת, כאמור, אין לכך כל זכר בכתב התביעה ו/או בתצהירים מטעם התובעות. אשר על כן, אני קובע כי טענות אלו הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, על כן, דינן להידחות.

האם התובעות הינן בעלות הזכויות בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר שלו ובחוברת ההדרכה?

37. השאלה הראשונה שיש להידרש לה, כאמור לעיל, הינה האם התובעות הינן בעלות הזכויות בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו?
38. הכלל המשפטי הוא, כי כל אדם רשאי ליצור ולמכור מוצרים, אף אם יש כמותם בשוק, ואף אם הם פרי מחשבתו ועמלו של הזולת, אלא אם כן מעניק החוק לאותו מוצר הגנה מפני כך.
39. לפיכך, על מנת להשיב על שאלה זו, יש לבחון האם נקטו התובעות בפעולות כלשהן שיש בהן כדי להעיד על היותן בעלות זכויות הקניין הרוחני בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו ו/או האם חלות על יצירות אלו ההגנות המוקנות בחוק, באופן אשר יש בהן כדי להעיד על זכויותיהן של התובעות בהם כיוצרותיהם.

מדגם ופטנט:

40. התבוננות בכיסא מתוצרת "פישר פרייס" ובכיסא מתוצרת "Infanti", בריפודים המצוירים שלהם ובחוברות ההדרכה שצורפו להם מלמדת כי החזות הכוללת שלהם דומה עד כדי זהות. יחד עם זאת, נפסק כי העתקה וחיקוי כשלעצמם, בהיעדר הגנה סטטוטורית מכוח דיני המדגמים או הפטנטים, אינם מקימים, לכשעצמם, עילת תביעה. יש להידרש ולבחון את נסיבות ההעתקה בכל מקרה לגופו. (ר' ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ, 25/06/07; רע"א 502/04 Buffalo Boots GMBH נ' גלי - רשת חנויות נעליים גלי השלום, 16/05/04)
41. אין חולק בענייננו, כי כיסא הנדנדה לא נרשם כמדגם במדינת ישראל ובכלל וכי התובעות לא רשמו בישראל פטנט על המכלול המיוחד של הכיסא.
42. מר ג'והנסטון העיד בפניי כי התובעות רשמו מדגם על כיסא דומה לכיסא נשוא התביעה, אך לא על הכיסא נשוא התביעה או על סדרת דמויות החיות בשם "פרשס פלנט", עליה נמנית דמות האריה, וכי נרשם בארה"ב פטנט על המנגנון של הכיסא. (ר' עמ' 22 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 22-27; עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 25-31)
43. הגנה על פי פקודת הפטנטים והמדגמים ניתנת למדגם רשום (ר' סעיף 33 לפקודה) ואף הגנה על פטנט על פי חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 טעונה רישום (ר' סעיף 36 לחוק).
44. לפיכך, משלא רשמו התובעות בישראל את כיסא הנדנדה כמדגם וכן לא רשמו פטנט על המכלול המיוחד של הכיסא, הנני קובע כי התובעות אינן זכאיות להגנה על יצירותיהן, קרי כיסא הנדנדה, הריפוד המצויר וחוברת ההדרכה שלו, מכוח פקודת הפטנטים והמדגמים ו/או מכוח חוק הפטנטים.

זכויות יוצרים:

הדין החל לגבי התביעה:

45. במהלך הדיונים שנערכו בפניי הוברר כי התובעות ייבאו לארץ שני דגמים של כיסא הנדנדה אליו מתייחסת המחלוקת. האחד, הדגם המקורי, משנת 2006 עד שנת 2010 לערך, והאחר, הדגם החדש, משנת 2010-2009 ואילך.
46. מר ג'והנסטון העיד כי הכיסא המקורי יוצר החל משנת 2006 וכי בסביבות השנים 2010-2009 פיתחו התובעות סדרת דמויות של חיות בשם "פרשס פלנט" והחלו להשתמש במוצריהם בדמות האריה נשוא התביעה, שעוצב עבור סדרה זו, ובשנת 2009 החל להימכר הכיסא מהדגם החדש נשוא התביעה. (ר' עמ' 23 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 6-7; עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 27-28; עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 6) (ור' עדות מר אדובל, עמ' 45 לפרוטוקול מיום 14/07/13, ש' 23-24, 26).
47. במועד בו יוצר כיסא הנדנדה המקורי היה בתוקף ההסדר החוקי בנושא זכות היוצרים וההגנה עליה בחוק זכות יוצרים, 1911 וכן בפקודת זכות יוצרים, 1924 המנדטורית, כפי שתוקנו במהלך השנים.
48. ביום 25/11/07 פורסם ברשומות חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), שנועד להחליף את החקיקה הקיימת. חוק זה נכנס לתוקף שישה חודשים מיום פרסומו, דהיינו ביום 25/05/08, וביטל את חוק זכות יוצרים, 1911 ואת מרבית סעיפי הפקודה.
49. בכתב התביעה, שהוגש לבית המשפט ביום 21/02/12, התייחסו התובעות בטענותיהן לכיסא מהדגם החדש, שיוצר בין השנים 2009-2010. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בפירוט צבעם הירוק זוהר של חלקי הפלסטיק של הכיסא ושל צבעם הכתום זוהר של הלחצנים, בקשת הייחודית המורכבת על גבי הכיסא, עליה נתלו שני צעצועים בדמות בעלי חיים, בצורתה ובצבעה של יחידת הרטט ובציורים על גבי הריפוד שלו, לרבות ובעיקר בתמונת האריה. כמו כן, על גבי חוברת ההדרכה של כיסא זה מודפסת שורת זכויות ביחס לזכויות היוצרים שלהן בה הרשומה בארה"ב ונושאת את השנה 2011.
50. עולה אם כן, כי על המקרה שבפניי חלות הוראות החוק החדש ועל פי חוק זה יש לבחון האם התובעות הינן בעלות זכויות היוצרים בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו? וככל שהתשובה לכך חיובית – יש לבחון, על פי הוראות החוק החדש, האם הפרו הנתבעים זכויותיהן אלו?.

האם התובעות הינן בעלות זכויות היוצרים בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר שלו ובחוברת ההדרכה?

51. התובעות טענו כי הן בעלות זכויות היוצרים בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו. לטענתן, הן רשמו בארה"ב כזכות יוצרים את סדרת הדמויות "פרשס פלנט", ובכללן את דמות האריה המופיעה על ריפוד הכיסא, ועל פי החוק, זכות יוצרים על יצירה שנערכה בחו"ל תקפה בישראל מכוח השתתפותה וחתימתה של ישראל על אמנות מסוימות. כמו כן, לטענתן, על גבי הפלסטיק של כיסא הנדנדה, על גבי חצי קשת המשחק המורכבת עליו, על גבי יחידת הרטט החשמלית המותקנת בקדמת הכיסא, בחלקו התחתון, על גבי הפתקית המצורפת לבד הריפוד שלו וכן על גבי חוברת ההדרכה מוטבעות ו/או מודפסות שורות זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה עצמו (כיצירה תלת מימדית), בחצי קשת המשחק, ביחידת הרטט החשמלית, בציור המופיע על גבי הריפוד ובחוברת ההדרכה של הכיסא.
52. 'זכות יוצרים' מוגדרת בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים כזכות בלעדית לעשות ביצירה או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר מהפעולות המנויות בסעיף, בהתאם לסוג היצירה. זכות יוצרים קמה באופן אוטומטי עם מעשה היצירה. אין צורך בנקיטת פעולה פורמלית כלשהי ובמיוחד אין צורך ברישום היצירה במשרד כלשהו. (ר' ט' גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שניה, כרך א'),עמ' 102) (להלן: "גרינמן")).
53. המונח 'יצירה' אינו מוגדר כלל בחוק זכויות יוצרים. סעיף 4 לחוק קובע מהן סוגי היצירות הנהנות מהגנת החוק, ואולם, הפסיקה קבעה כי מדובר ברשימה פתוחה, וכי יש ליתן פרשנות מרחיבה ליצירות הנהנות מהגנתו של החוק. ההלכה היא שאין צורך להראות כי היצירה היא בעלת ערך אמנותי של ממש – ודי בכך שהושקע בה מאמץ ויש בה מן המקוריות, המקנים לה אופי שונה מאופי החומרים שמהם עוצבה. רעיון גרידא - אפילו הוא חדשני ויוצא-דופן - אינו 'יצירה', וחוק זכות יוצרים אינו מגן עליו, אלא על היצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.
54. סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי תהא זכות יוצרים ב"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".

סעיף 8(א) לחוק זכות יוצרים קובע כי

"זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה:

(1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל;

(2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה.

55. סעיפים אלו מציבים מספר תנאים הנדרשים כתנאי למתן הגנת זכויות יוצרים ליצירה: (1) מקוריות; (2) היצירה ספרותית ו/או אומנותית ו/או דרמטית ו/או מוסיקלית; (3) קיבעון היצירה; (4) קיומה של זיקה בין היצירה לישראל. להלן אבחן האם תנאים אלו מתקיימים בענייננו.

מקוריות היצירה:

56. דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה (ר' ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, 18.11.2013 (להלן: "עניין סייפקום")). משמעותה הינה שיצירה נוצרה בידי הטוען לזכות יוצרים (מבחינה זו שהוא 'המקור' ליצירה) ושהיא מגלמת מידה כלשהיא של יצירתיות, או של משאב רוחני – אינטלקטואלי השקול ליצירתיות. אין כל דרישה שהיצירה תהיה חדשנית או ייחודית. (ר' גרינמן, כרך א, עמוד 90).
57. הלכה היא כי על מנת שתתקיים דרישת המקוריות נדרש כי יתקיימו שלושה מבחני משנה - מבחן המקור, מבחן ההשקעה, ומבחן היצירתיות (ר' עניין סייפקום)
58. מבחן המקור –
    • מבחן המקור דורש כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר וכי אין היצירה מבוססת על יצירה אחרת. בהיבט רחב אין בנמצא שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או 'רעיון' הם פיתוח של המצאה או 'רעיון' קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל'רעיון' או ל'יישום' קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף­ על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו. (ר' גרינמן, עמ' 81; ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3)749, 759)
    • לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי מקורן של היצירות בענייננו – קרי כיסא הנדנדה כמכלול, הריפוד המצוייר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו – הינן בתובעות, שהשתמשו בכישוריהן ונתנו ביטוי מקורי לרעיון שלהן.
    • הוכח בפניי כי צורת הכיסא ומבנהו כיצירה תלת מימדית הינה פרי פיתוחן של התובעות וכי הוא תוכנן ועוצב על ידי אחד מעובדי מחלקת הפיתוח שלה במסגרת עבודתו בה (ר' מסמך "סיכום הקונספט ההנדסי" של הכיסא, לרבות השרטוטים הידניים הראשונים שלו, נספח 2 לתצהיר מר ג'והנסטון, וכן חוזה העסקה של מר לונדין, נספח 3 לתצהיר מר ג'והנסטון) ולדברי מר ג'והנסטון, אשר לא נסתרו, "פישר פרייס" היא הבעלים של כל השבלונות/תבניות הפלסטיק של כיסאות הנדנדה. (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 24, 26; עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 10-11)
    • כמו כן, הוכח בפניי כי דמות האריה המודפסת על ריפוד הכיסא נמנית על סדרת דמויות של חיות המכונה בשם "פרשס פלנט", אשר יוצרה על ידי התובעות (ר' קטלוגים של מוצרי "פרשס פלנט" שנרשמו ברשם זכויות היוצרים בארה"ב בצירוף תעודת הרישום שלהם, נספח 5 לתצהיר מר ג'והנסטון) וכי חוברת ההדרכה נכתבה על ידי עובדי התובעות במשרדיהן והיא כוללת ציורים ושרטוטים של כיסא הנדנדה שהינם פרי יצירתם והועברה למשרדיהם בסין לשם העברתה לפורמט המתאים להורדתה לדפוס במפעל ההדפסה (ר' עדות מר ג'והנסטון, עמ' 20 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 22-27; סעיף 11 לתצהיר מר ג'והנסטון; שורת זכויות היוצרים המודפסת בחוברת בשפה העברית ובחוברת המקורית הבינלאומית, נספחים 7 ו-8 לתצהיר מר ג'והנסטון)
    • מבחן המקוריות, אינו דורש, כאמור, כי היצירה תהיה חדשה אלא רק שתהיה מקורית, על כן, גם אם כיסא הנדנדה כמכלול ו/או הריפוד המצויר ו/או חוברת ההדרכה שלו מתבססים על רעיון של כיסאות נדנדה אחרים ו/או חוברות אחרות הנלוות לאותם כיסאות, אין בעובדה זו כדי לפגום בכך שמקורם בתובעות.

59. מבחן ההשקעה –
    • בכדי שיצירה תזכה להגנה בזכויות יוצרים, נדרש היוצר להוכיח כי השקיע עמל מסוים ביצירה כדי לזכות בזכות לפירותיה וכן עליו להוכיח מידה מינימאלית של השקעה של משאב אנושי (ר' ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4)133, 164, 177) (להלן: "פס"ד אינטרלגו")).
    • בענייננו אין ולא יכול להיות חולק כי פיתוח כיסא הנדנדה כמכלול, הריפוד המצוייר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, כרוכים בהשקעה של עמל מסויים. על כן, הנני קובע כי התובעות עומדות בדרישות מבחן זה.
60. מבחן היצירתיות –
    • בכדי שיצירה תהיה מוגנת בזכויות יוצרים נדרש היוצר להוכיח גם כי ביצירה קיימת יצירתיות, דהיינו כי היצירה משקפת ביטוי אינטלקטואלי שלו, בדרגה של "כישרון או שיקול דעת". היצירתיות נדרשת במידה מינימאלית בלבד (ר' גרינמן, עמ' 97).
    • השלב בו נדרש בית המשפט לבחון את מקוריות היצירה הוא השלב בו היוצר מגבש את היצירה ולא בשלב המוצר המוגמר (ר' אינטרלגו, עמוד 173). דהיינו, יש לבחון את היצירתיות בבחינה סובייקטיבית, מהי כוונתו של היוצר בעת יצירת היצירה. השאלה אותה יש לשאול הינה האם היוצר הוא זה שהשקיע מחשבה יצירתית ביצירה, ולא האם המוצר שנוצר יצירתי (ר' גרינמן, עמ' 95).
    • בענייננו אין מחלוקת כי התובעות השקיעו ביצירות, קרי בכיסא הנדנדה כמכלול, בריפוד המצוייר שלו ובחוברת ההדרכה, את מיטב כישרונותיהן היצירתיים. אשר על כן, הנני קובע כי הן עומדות אף בדרישות מבחן זה.
61. לסיכום - לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימת בענייננו דרישת המקוריות וכי מקורן של היצירות – קרי, כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, הריפוד המצוייר וחוברת ההדרכה שלו – בתובעות.

יצירה אומנותית:

62. התובעות טענו כי כיסא הנדנדה, הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", המתייחסת לעצם תכנון ושרטוט הכיסא כיצירה תלת מימדית כוללת, לצעצועים הנוספים על הכיסא, לציורים המופיעים על הריפוד שלו (למעלה מ-10, לרבות האריה) ולכל האיורים והצילומים המופיעים בחוברת ההדרכה.
63. "יצירה אומנותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים - "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים,יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית".
64. לפיכך, עקרונית, הכיסא כיצירה תלת מימדית כוללת, לרבות מראה החיצים על גבו, הציורים והתמונות על הריפוד שלו, הצעצועים התלויים על הקשת וצורת יחידת הרטט וצבעה וכן האיורים והצילומים בחוברת ההדרכה הינם בגדר "יצירות אומנותיות" הראויות להגנת החוק.
65. יחד עם זאת, אין חולק כי כיסא הנדנדה נשוא התביעה לא נועד לקישוט בלבד, אלא הינו בעל מגוון רב של שימושים פונקציונליים כגון משחק, השמעת מוזיקה, הרדמה והרגעת התינוק, האכלה ועוד. לפיכך, כיסא הנדנדה אינו נכנס בגדר הקטגוריה ה"רגילה" של יצירות אומנותיות, אלא בגדר הקטגוריה של יצירות אומנותיות אשר יש להן גם תפקיד פונקציונאלי.
66. כלל מושרש בדיני זכויות יוצרים קובע שאין זכות יוצרים בחפצים שימושיים-פונקציונליים, גם לא בצורתם. אולם, בחפצים ובמוצרים רבים משתלבים בצד האלמנטים הפונקציונליים, גם אלמנטים אמנותיים ובעיקר צורה אמנותית. (ר' גרינמן, עמ' 145) חוק זכות יוצרים מכיר באופן מפורש בקיום זכות יוצרים ביצירה של אמנות שימושית. יחד עם זאת, הוראת סעיף 7 לחוק מוציאה מתחולת החוק חפצים שימושיים רבים, הגם שטמונים בהם רכיבים אומנותיים. הגנתם של חפצים כאלה, אם בכלל, תהיה באמצעות רישומם כמדגם.
67. נפסק כי אין להעניק הגנה בזכויות יוצרים למוצר פונקציונלי שהשיקולים היחידים אותם הביא היוצר בעיצובו הם שיקולים פונקציונליים. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בפרשת אינטרלגו: "כאשר הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה, דהיינו כאשר הפונקציה מצמצמת את הצורות האפשריות שבהן אפשר לעצב את המוצר, אזי אין הצדקה להענקת זכות יוצרים על הצורה שהיא תוצר של שיקול פונקציונלי-אמנותי, שכן ההגנה שתינתן מגינה על הפונקציה ולא על הבחירה המקורית של היוצר בצורה הספציפית. זוהי נסיבה שבה הצורה של המוצר נקבעת בגלל התפקיד הפונקציונלי שלו. לעומת זאת, קיימות נסיבות... שבהן אף על פי שהצורה היא תוצר של שיקולים אומנותיים-פונקציונליים מעורבים, הצורה הספציפית נבחרה למרות התפקוד הפונקציונלי... במקרים כאלו יש מקום להגנה על היצירה כיצירה אומנותית, אף שהביטוי האמנותי המקורי בא לידי ביטוי באלמנטים אשר יש להם גם תפקיד פונקציונלי". (עמ' 177)
68. עוד נפסק כי אין מניעה א-פריורית לשלול באופן מוחלט מאמן (שבמקרה של מוצר פונקציונאלי ייקרא מעצב) את היכולת ליהנות מזכות יוצרים על הצורה של המוצר, אך ורק משום שיש למוצר תפקיד פונקציונאלי, אולם לגבי המוצרים הפונקציונאליים, קיימים שיקולים ייחודים המצדיקים זהירות יתר במתן הגנת זכות יוצרים, מעבר לזו הנדרשת כלפי מוצרים שאינם פונקציונאליים. כך, על מנת שהיצירה הפונקציונאלית תזכה להגנת החוק, עליה לעמוד בדרישת המקוריות ובדרישת האומנותיות (ר' פס"ד אינטרלגו לעיל).
69. בענייננו, המאפיינים של כיסא הנדנדה, אשר עשויים עקרונית להפוך אותו ליצירה מקורית שהיא נפרדת מ"התכתיבים" של הדרישות הפונקציונאליות, הראויה להגנת החוק הם הצבעים שלו, מראה החיצים על גבי הכיסא, המורכבים מנקודות בצבע אדום, תמונת האריה על גבי הריפוד, הצעצועים התלויים על הקשת וצורת יחידת הרטט וצבעה.
70. יחד עם זאת, הגנת זכויות יוצרים על כיסא הנדנדה כמכלול ועל מאפיינים אלו בנפרד נשללת מניה וביה, נוכח האמור בהוראת סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, הקובע כי חוק זה לא יחול על עיצוב אשר כשיר להגנת מדגם, וזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים, אלא אם כן המדגם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם כמשמש לייצור תעשייתי".

71. הסעיף דורש כי יתקיימו שני תנאים לקיומו של המדגם: (1) שהמוצרים ראוים להירשם כמדגם;

(2) שהם כוונו לייצור תעשייתי.

הסעיף מחייב התייחסות לשתי שאלות: ראשית יש לשאול אם העיצוב שבנדון מהווה מדגם. תשובה שלילית לשאלה זו מאפשרת לעיצוב ליהנות מהגנת זכויות יוצרים. תשובה חיובית מחייבת התייחסות לשאלה הנוספת, שהיא, אם אותו מדגם משמש או מיועד לשמש לייצור תעשייתי. אם התשובה לשאלה זו גם היא חיובית, או-אז יזכה העיצוב ליהנות מההגנה הנובעת מרישומו כמדגם בלבד ולא להגנת זכות יוצרים. אולם, אם המדגם אינו משמש או מיועד לשמש לייצור תעשייתי, אזי הוא ייהנה מזכות יוצרים, הגם שהוא מהווה מדגם (ר' גרינמן, עמוד 150).

72. מדגם מוגדר בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים, כדלקמן:

"מדגם אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת הבולטים לעין רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

73. אין ספק, כי כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית הכוללת את הצעצועים המחוברים לו, הציורים המופיעים על ריפוד הכיסא, לרבות ציור האריה, צורת יחידת הרטט וצבעה וכן האיורים והצילומים המופיעים בחוברת ההדרכה כשירים להגנה כלשהי וכי ההגנה המתאימה היא על ידי רישום מדגם. לפיכך, יש לבחון האם הם משמשים או נועדו לשמש לייצור תעשייתי.
74. תקנה 72 לתקנות המדגמים, שהותקנה מכוח סעיף 22 לחוק זכות יוצרים הישן וקובעת מה ייחשב כמדגם המכוון ליצור תעשייתי כל עוד לא יוחלפו התקנות, קובעת כי מוצר המיוצר ביותר מ-50 עותקים הוא מוצר מוכפל. הנני סבור כי בענייננו כוונת התובעות בעת יצירת כיסא הנדנדה, לרבות הריפוד המצוייר שלו וחוברת ההדרכה שצורפה לו, במסגרתה שולבו האיורים והצילומים, היתה להוות בסיס ליצירת מוצר שישוכפל בתהליך תעשייתי לצורך ייצור רחב היקף. על כן, הנני קובע כי יצירות אלו – קרי, כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, הציורים המופיעים על גבי הריפוד שלו והאיורים והצילומים המשולבים בחוברת ההדרכה שצורפה לו – הראויות להגנה כמדגם חל עליהן החריג, משמע, הן אינן מוגנות בזכויות יוצרים.

יצירה ספרותית:

75. התובעות טענו כי המלל של חוברת ההדרכה, הכולל הוראות הרכבה ושימוש בכיסא שלב אחר שלב ו"עצות" אשר אמורות לסייע לרוכש הכיסא להרכיבו בדרך המהירה והקלה ביותר מבין מספר דרכים אפשריות, מוגן בזכויות יוצרים כ"יצירה ספרותית" וכי בחוברת ההדרכה עצמה מצוין מפורשות כי הן בעלות זכות היוצרים בה.
76. "יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים – "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
77. יצירה ספרותית היא יצירה שהובעה בכתב, לרבות בכל דרך של הצגת אותיות, בעוד שיצירה אומנותית כוללת גם ציורים. הטקסט עצמו יכול להיחשב ליצירה ספרותית ואילו החלק הציורי כיצירה אומנותית.
78. נפסק כי כדי שיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית" היא צריכה לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה מקוריות ומידת מה של מאמץ וכישרון. (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340 (להלן: "עניין סטרוסקי"))
79. ספרי הדרכה והוראה וספרי לימוד גם הם בגדר יצירה ספרותית. ההגנה אינה חלה על שיטת ההוראה או הלימוד הטמונה בספר, אפילו היא מקורית, שכן השיטה היא רעיון בלבד. כמו כן, זכות היוצרים אינה חולשת על העובדות המאוזכרות בספר. אולם, היא חלה על אופן הביטוי של השיטה או על העובדות. ביטוי זה יכול להימצא באופן הבחירה והסידור של העובדות והרעיונות או בביטוי המילולי-ספרותי. (ר' גרינמן, עמ' 112)
80. הדרישה למקוריות היצירה אינה נוקשה. הביטוי צריך להיות מקורי אך נדרש בעיקר שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת וכי מקורה יהיה ביוצרה (ר' עניין סטרוסקי, עמ' 346). נפסק כי מידת ההשקעה והיצירתיות הנדרשים איננה רבה ועמידה אפוא במבחנים מינימליים תספיק, כאשר השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי. (ר' ע"א 23/81 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח', פ"ד מ"ב(3)749; ת"א (י-ם) 41/92 אלישע קימרון נ הרשל שנקס (30/03/93)).
81. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועדויות הצדדים שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי המלל של חוברת ההדרכה נשוא התביעה מוגן בזכויות יוצרים בגדר "יצירה ספרותית" מאחר שהוא פרי מאמץ, כישרון והשקעה של יוצרותיה – התובעות. חוברת ההדרכה, אשר נכתבה על ידי עובדיהן של התובעות ומודפסת עליה שורת זכויות היוצרים של התובעות בה, מכילה, כאמור, הוראות הרכבה ושימוש בכיסא הנדנדה, שלב אחר שלב, וכן עצות אשר אמורות לסייע לרוכש כיסא הנדנדה להרכיבו בדרך המהירה והקלה ביותר מבין מספר אפשרויות. לפיכך, גם אם הייתי מגיע למסקנה שהתכנים והמונחים שבחוברת ההדרכה מצויים בנחלת הכלל, אין בכך כדי לשלול הגנת זכויות היוצרים המוקנית לליקוטן ודרך סידורן של המילים וההברות המבטאות יצירתיות, מקוריות והשקעה.

דרישות הקיבוע:

82. דרישת הקיבוע משמעותה הגשמת היצירה באופן חזותי, וכפי שהגדיר זאת כבוד הנשיא שמגר (בתוארו אז) בפרשת אינטרלגו, עמ' 167:

"באשר לתנאי הראשון, הרי שהוא מביע שתי דרישות, החלות על כל הביטויים המוגנים במסגרת זכות יוצרים: שהביטוי ילבש חזות ממשית, ושיהיה תוצר של עבודה אנושית. לא די בכך שהביטוי ישכון בראשו של היוצר, אלא צריך שהוא יתגשם במציאות, כדי שניתן יהיה לתת לו הגנה".

83. בענייננו אין חולק כי היצירות לבשו חזות ממשית וכי דרישת הקיבוע מתקיימת.

קיומה של זיקה לישראל:

84. סעיף 8(א) לחוק זכות יוצרים דורש כי תתקיים זיקה בין היצירה לישראל כתנאי למתן הגנת זכות יוצרים ליצירה. הזיקות הנדרשות לפי החוק הן כי היצירה פורסמה לראשונה בישראל ו/או כי בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה.
85. ההפצה הבינלאומית של יצירות ספרותיות ואמנותיות יצרה צורך בהסדרת הגנה הדדית בין מדינות על זכויות היוצרים של אזרחיהן ותושביהן. מתוך צורך זה צמחו אמנות בינלאומיות בנושא זכויות יוצרים, אשר מבטיחות אחידות מסוימת בין חוקי זכויות היוצרים במדינות החתומות עליהן ויוצרות הגנה "בינלאומית" ליצירות, אשר ניתנת בתוך כל מדינה החברה באמנה, ליצירה וליוצרים, שמקורם במדינה אחרת החברה אף היא באותה אמנה. (ר' גרינמן, עמ' 31-32)
86. בענייננו, התובעות, יוצרותיו של כיסא הנדנדה נשוא התביעה וכן חוברת ההדרכה, הינן חברות זרות, שמקום מושבן בארצות הברית.
87. זכויותיהן של התובעות מוגנות בישראל מכוח צו זכות יוצרים (ארצות הברית), תשי"ג-1953 הקובע בסעיף 1 כי "יצירה שפורסמה לראשונה בארצות הברית של אמריקה תהא מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל". לחלופין, מוגנות זכויותיהן בישראל מכוח צו זכות יוצרים (אמנת ברן), תשי"ג-1953 הקובע בסעיף 2 כי "יצירה שפורסמה לראשונה בארץ איגוד תהיה מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל".
88. אמנת ברן מחייבת הכרה בזכות היוצרים ביצירה ללא דרישות פורמאליות, כגון תנאי רישום. אף בישראל לא קיימת שיטת רישום רשמית של יצירה. זכות יוצרים קמה, כאמור, באופן אוטומטי עם מעשה היצירה ואין צורך בנקיטת פעולה פורמאלית כלשהי ובמיוחד אין צורך ברישום היצירה במשרד כלשהו. (ר' גרינמן, עמ' 102)
89. לפיכך, ועל אף שהחוברת (כמו גם כיסא הנדנדה נשוא התביעה) הינה מתוצרת התובעות, שמקום מושבן בארצות הברית, הנני סבור כי במקרה שבפניי מתקיימות הזיקות הנדרשות למדינת ישראל.

לסיכום:

90. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי ככל שמדובר בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר שלו ובאיורים ובצילומים המשולבים בחוברת ההדרכה שלו, לא חלה עליהם הגנת חוק זכות יוצרים, מאחר שהם ראויים להירשם כמדגם וכוונו לייצור תעשייתי.
91. לעומת זאת, ככל שמדובר במלל של חוברת ההדרכה, הרי שהוא מוגן בזכויות יוצרים מכוח החוק בשל היותו בגדר "יצירה ספרותית".

האם הפרו הנתבעים את זכויות קנייניות כלשהן של התובעות בכסא הנדנדה, בריפוד המצויר ובחוברת ההדרכה שלו?

92. התובעות מבססות את תביעתן, כאמור, על מספר עילות תביעה אשר כל אחת מקנה להן, לטענתן, את הזכות לסעדים שהתבקשו על ידן. השאלות העיקריות הדורשות הכרעה הן:

• האם הפרו הנתבעים זכויות יוצרים של התובעות?
• האם הפרו הנתבעים את סימן המסחר "FISHER PRICE" של התובעות?
• האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?
• האם עוולו הנתבעים בעשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות?

זכויות יוצרים:

93. במסגרת עילה זו, של הפרת זכויות יוצרים, עליי לבחון תחילה האם הופרו זכויות היוצרים של התובעות. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון, האם הנתבעים הם שהפרו את זכויות היוצרים של התובעות, ואם גם התשובה לכך חיובית, יש לבחון האם זכאים הנתבעים להגנה מכוח החוק?
94. מאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי האלמנטים המילוליים שבחוברת ההדרכה חוסים תחת ההגנה של זכויות יוצרים מכוח החוק בגדר "יצירה ספרותית", יש לבחון האם הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעות בהן.
95. מאחר שקבעתי כי כיסא הנדנדה על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר שלו והאיורים והצילומים שבחוברת ההדרכה אינם חוסים תחת ההגנה של זכויות יוצרים מכוח החוק, מתייתר, למעשה, הצורך לבחון שאלה זו לגביהם. למעלה מן האמור, יצויין כי גם אם הייתי מגיע למסקנה כי התובעות הינן בעלות זכויות היוצרים בהם, דין טענתן להפרת זכויותיהן אלו על ידי הנתבעים להידחות אף לגופו של עניין, כפי שיפורט להלן.

האם היתה הפרה של זכויות היוצרים?

96. סעיף 47 לחוק זכות יוצרים מגדיר הפרה של זכות יוצרים: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור,עשיית יצירה נגזרת והשכרה.

97. במקרה שבפניי, טענו התובעות כי הנתבעים מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק המהווה העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר שלו וחוברת ההדרכה, שהועתקה בחלקים ניכרים.
98. העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני גורמים אלה:

(1) כי היתה לנתבע גישה או נגישות ליצירתו של התובע.

(2) כי קיים דימיון מהותי בין יצירת הנתבע לבין יצירתו הקודמת של התובע.

אם יוכיח התובע שני אלה, או-אז יעבור נטל הראיה לפתחו של הנתבע, שיהיה חייב להראות שלא הפר את זכות היוצרים. (ר' גרינמן, עמ' 642)

99. באשר לגורם הראשון – מקום שיצירה קודמת הופצה, הוצגה או בוצעה בציבור, קיימת לכל אדם נגישות תיאורטית אליה. כאשר היצירה הופצה באופן נרחב, יהא להפצה כזו משקל הוכחתי. אולם, אין די בנגישות תיאורטית. נדרשת נגישות סבירה. כאשר היצירה פונה לקהל יעד מוגדר והנתבע נמנה עם קהל היעד האמור, יתכן שניתן לומר כי היתה לו נגישות ליצירה, אולם קביעה כזו תהיה תלויה בנסיבות נוספות, כגון היקף ההפצה ומשכה, שכן אין כלל גורף כי לכל העוסקים או המתעניינים בתחום מסויים נגישות לכל יצירה בתחום. יחד עם זאת, כאשר מתוקף תפקידו של הנתבע הוא נדרש להכיר את השוק שאליו שייכת היצירה ניתן להניח כי היתה לו נגישות ליצירה. (ר' גרינמן, עמ' 643-644)

בענייננו, הנני סבור כי לנתבעים, אשר עיקר עיסוקם בשיווק מוצרי תינוקות ממותגים שונים, היתה נגישות לכיסא הנדנדה של התובעות, אשר נמכר בארץ ובמדינות שונות בעולם.

100. באשר לגורם השני – דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה." (ר' ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1)825, 830) (להלן: "עניין אלמגור"))
101. דמיון מהותי הוא מושג ערכי ולא כמותי. הוא נבחן מבחינה איכותית ולאו דווקא כמותית, עם זאת, ייתכן שלכמות יהיה משקל ביצירת האיכות. בעניין אלמגור המשיך בית המשפט וציין כי "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן".
102. הואיל והמבחן עוסק בדימיון מהותי ואינו מחייב דימיון מוחלט, ביצוע שינויים זעירים או מינוריים ביצירה המועתקת אינו גורע מהיות ההעתקה בגדר הפרת זכות יוצרים". (ר' ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2)813).
103. בענייננו, טענו התובעות, כאמור, להעתקת כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, לרבות הריפוד המצוייר של הכיסא וחוברת ההדרכה שלו.
104. באשר לכיסא הנדנדה כמכלול ולריפוד המצוייר שלו, מאחר שקבעתי כי לא חלה עליהם הגנת זכויות יוצרים על פי החוק, הרי שמותר ליוצר מאוחר להעתיקם או לעשות שימוש בהם ועל אף הדימיון המהותי בין שני הכיסאות מתוצרת "אינפנטי" ומתוצרת "פישר פרייס", שאינו דימיון מוחלט, הנני סבור כי לא בוצעה בענייננו הפרה של זכויות יוצרים לגביהם.
105. באשר לחוברת ההדרכה של הכיסא, הוצגו בפניי, הלכה למעשה, 4 חוברות הדרכה שונות – חוברת הדרכה מקורית בינלאומית של "פישר פרייס" ב-14 שפות לכיסא מדגם T4145 (נספח 8 לתצהיר מר ג'והנסטון), חוברת הדרכה מקורית נוספת של "פישר פרייס" בשפות אנגלית, צרפתית וספרדית לכיסא מדגם K5502 (מוצג תב/1 מתאריך 02/06/13), אשר לטענת התובעות הניסוחים בשתיהן זהים והועתקו לחוברת של "אינפנטי" (ר' עדות מר עמ' 39 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 8-9); חוברת הדרכה מקורית של "פישר פרייס" מתוגרמת לשפה העברית, המצורפת לכיסאות הנדנדה המשווקים בישראל (נספח 7 לתצהיר מר ג'והנסטון), וחוברת הדרכה של "אינפנטי" בשפות אנגלית וספרדית (נספח 11 לתצהיר מר ג'והנסטון ומוצג תביעה מתאריך 04/03/14).
106. לאחר שעיינתי בחוברת ההדרכה המקורית של "פישר פרייס" לכיסא נשוא התביעה מדגם T4145 (נספח 8 לתצהיר מר ג'והנסטון) ובחוברת ההדרכה של "אינפנטי" (נספח 11 לתצהיר מר ג'והנסטון ומוצג תביעה מתאריך 04/03/14) הנני סבור כי קיים דימיון מהותי בין שתי החוברות, על אף השוני בגודלן, אשר מתבטא בציורים ובאיורים שבשתיהן, במלל שלהן, בזהות בסדר ובמיספור של שלבי הרכבת הכיסא ובשרטוט הגארפי המצורף לכל שלב המפורט בהן.
107. הדימיון המהותי נבחן, כאמור, מתוך הסתכלות על היצירות בשלמותן. במקרה שבפניי קיימים בחוברת ההדרכה הן אלמנטים אומנותיים (האיורים והצילומים) והן אלמנטים ספרותיים (המלל). כפי שקבעתי לעיל, האלמנטים האומנותיים בחוברת ההדרכה אינם מוגנים בזכויות יוצרים, על כן השימוש שנעשה בהם בחוברת של "אינפנטי" אינה מצביעה על העתקה פסולה. אולם, האלמנטים המילוליים שבחוברת ההדרכה חוסים תחת ההגנה של זכויות יוצרים מכוח החוק, על כן, העתקתם, כאמור, הינה בבחינת הפרת זכויות היוצרים של התובעות בהם.

האם הוכח שהנתבעים הם שהפרו את זכויות היוצרים של התובעות?

108. התובעות טענו כי יש להטיל על הנתבעים אחריות להפרתם הישירה והעקיפה של זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר שלו ובחוברת ההדרכה בשל העובדה שבאתר האינטרנט של הנתבעת 1 נאמר שהיא מייצרת את המותג "אינפנטי", שהוא מותג הבית שלה, בשיתוף עם מדינות דרום אמריקה.
109. נפסק כי כל פעולה, אם לא הורשתה על ידי בעל זכות היוצרים או, אם אינה נכללת בגדר הפעולות המותרות על פי החוק - מהווה הפרה ישירה או עקיפה של זכויות הבעלים ביצירה המוגנת. לא עצם עשיית פעולה מיוחדת ליוצר היא שקובעת את מהות הפעולה אלא הרקע שבו נעשתה הפעולה. (ר' ע"א 1007/10 מזל כהן נ יאיר מדינה, 17-02-2013)
110. הפרה ישירה מתרחשת כאשר מי שאינו בעל זכות היוצרים ביצירה עושה בה פעולה המסורה באופן בלעדי לבעל זכות היוצרים, שלא בהסכמתו (סעיף 47 לחוק זכות יוצרים). לעומת זאת, הפרה תיחשב לעקיפה כאשר המפר עשה מעשה מפר מסוג אחר, בעל אופי מסחרי, בעותק מפר של היצירה, כגון הצגת העותק בתערוכה בפני הציבור בדרך מסחרית או מכירתו. יודגש כי בניגוד להפרה הישירה שאיננה דורשת יסוד נפשי של המפר (ר' שרה פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, (כרך ג') 222-211), תנאי לקיום הפרה עקיפה הוא שהמפר ידע או שהיה עליו לדעת, שישנו פסול ביצירה. דהיינו, שזכויות היוצרים ביצירה שייכות לאדם אחר, שלא נתן את הסכמתו לשימוש ביצירה (סעיף 48 לחוק זכות יוצרים). הסעיף אינו דורש ידיעה בפועל ודי בידיעה קונסטרוקטיבית.
111. יצוין כי בחוק החדש הורחבה הלכה זו עוד יותר ועל פיו יישא באחריות להפרה גם מי שנמנע מלחקור ולברר אם מדובר בעותק חוקי, אם לאו, כאשר אדם סביר היה עורך חקירה או בירור כאמור, גם כאשר אין מדובר בעצימת עיניים של ממש. כך, למשל, כאשר העותקים מוצעים לו למכירה במחיר שנראה נמוך באופן בלתי סביר, או כאשר הם מגיעים לסוחר ממקור מפוקפק. כך, גם כאשר העותקים הינם מאיכות ירודה או ארוזים באריזה שאינה נחזית להיות מקורית. יתרה מזו, רמת הזהירות הנדרשת ממי שמבצע פעולה מן הפעולות האמורות בסעיף עשויה להיות מושפעת מעיסוקו. (ר' רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף, 28-08-2012)
112. התובעות טענו כי הנתבעים הינם בבחינת מפרים ישירים, שכן הם ייצרו את הכיסאות המפרים, וככל שיוכח כי היצרן היא חברת "אינפנטי", מהווים הנתבעים מפרים עקיפים ועליהם עובר הנטל להוכיח שהם קונים תמימים ואת הקשר בינם לבין "אינפנטי". הנתבעים טענו מנגד כי הם לא ייצרו ו/או שיווקו ו/או ייבאו את כיסאות הנדנדה וכי הם מיובאים על ידי "אינפנטי" לא הוכח קשר בינם לבין מוצריה ו/או בעלות עליה ו/או על המותג שלה.
113. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי אני קובע שלא הוכח ולא שוכנעתי כי הנתבעים הם שייצרו את כיסאות הנדנדה ו/או את חוברות ההדרכה שצורפו להם. אמנם, באתר האינטרנט של הנתבעת 1 נכתב כי "החברה הינה נציגה בלעדית של המותגים המובילים בעולם כגון... וכן מייצרת את מותג הבית INFANTI בשיתוף עם מדינות דרום אמריקה..." (ר' נספח 13 לתצהיר מר ג'והנסטון). אולם, ממכלול הראיות שהוצגו בפניי שוכנעתי כי אין זה כך וכי על בעלי מניותיה של חברת "אינפנטי", שהינה חברה הרשומה בפנמה, נמנות החברות אשר פרטיהן מודגשים בצבע שחור בעמוד האחרון של חוברת ההדרכה מתוצרתה, אשר הנתבעת 1 אינה נמנית עליהם, ובין היתר על ידי חברתDOREL הקנדית, אשר רכשה 70% מזכויותיה. (ר' עדות מר בן שושן, עמ' 77 לפרוטוקול מיום 04/03/14, ש' 27-28, 30-32; עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 17, 9-15; עדות מר שטיין, עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 18-29; תדפיס מחב' "דורל", נספח ד' לתצהיר מר בן שושן; העתק מדו"ח מיום 30/09/12, נספח ה לתצהיר מר בן שושן; העמוד האחרון של חוברת ההדרכה של הכיסא מתוצרת "אינפנטי" בה מודפסים בהדגשה שמות בעלי מניותיה ואילו שמות המשווקים שאינם בעלי מניות אינם מודגשים, מוצג תביעה מיום 04/03/14)
114. כמו כן, שוכנעתי כי חברת "אינפנטי" היא שרכשה את הכיסאות ישירות מהמפעל הסיני ו/או מתערוכות בסין וכי הנתבעת 1 היא המשווקת הבלעדית של מוצריה בארץ ונציגיה רכשו את הכיסאות של "אינפנטי" ישירות מאותם מפעלים ו/או תערוכות במטרה לחסוך בעלויות הרכישה. (ר' תשובות מס' 8.4, 9, 10 לתצהירי תשובותיהם לשאלון של מר בן שושן ושל מר שטיין מיום 24/09/12, מוצג מתאריך 04/03/14; תשובות מס' 8.4, 16 ו-24 לתצהיר תשובות לגילוי מסמכים ספציפי של מר בן שושן מיום 19/11/12)
115. עוד שוכנעתי כי היצרן הסיני הוא זה שהדפיס ועיצב את חוברת ההדרכה בשפה האנגלית והספרדית נשוא התביעה, לרבות האיורים שבה (ר' תשובה מס' 21 לתצהירי תשובותיהם לשאלון של מר בן שושן ושל מר שטיין מיום 24/09/12, מוצג מתאריך 04/03/14).
116. חיזוק לאמור נמצא בדבריו של עו"ד נצר, לפיהם במהלך החיפוש שנעשה במחסני הנתבעת 1 לשם תפיסת הכיסאות המפרים טען בפניו מר בן שושן כי הוא רק היבואן של כיסאות הנדנדה ולא היצרן שלהם וכי הוא רכש אותם מהיצרן הסיני. (ר' סעיף 3 לתצהירו) טענתו של עו"ד נצר כי במהלך החיפוש שעשו במחסני הנתבעת 1 טען בפניו מר בן שושן כי הוא הזמין בסין את ייצור הכיסאות עם הטבעת השם "אינפנטי" עליהם, אין לה כל זכר ו/או תיעוד בפרוטוקול שערך בזמן אמת בעת שהסתיים החיפוש (ר' פרוטוקול חיפוש ותפיסה מיום 09/02/12, נספח 2 לתצהירו) מבלי שניתן לכך כל הסבר (ר' עמ' 14 לפרוטוקול).
117. אשר על כן, הנני קובע כי אין מקום להטיל על הנתבעים אחריות להפרתן הישירה של זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה ואף אם הייתי מגיע למסקנה כי הופרו זכויות היוצרים של התובעות בכיסא הנדנדה כמכלול ובריפוד המצוייר שלו, הרי שלא היה מקום להטיל על הנתבעים גם לגביהם אחריות להפרתן הישירה.
118. כמו כן, הנני סבור כי אף אין מקום להטיל על הנתבעים אחריות להפרתם העקיפה של זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה, וככל שהייתי מגיע למסקנה כי הופרו זכויות היוצרים של התובעות בכיסא הנדנדה כמכלול ובריפוד המצוייר שלו, אף לא לגביהם. שכן, שוכנעתי כי חלה על הנתבעים הגנת "מפר תמים", כפי שיפורט להלן.

הגנת "מפר תמים":

119. סעיף 58 לחוק קובע כי "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
120. החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי מפר "תמים". מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. אולם, החוק עצמו אינו "תמים" והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה ש"לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה שקיימת זכות יוצרים ביצירה". נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה. (גרינמן, עמ' 804)
121. במקרה שבפניי העיד מר בן שושן כי כיסאות הנדנדה הוזמנו על ידי חברת "אינפנטי" במסגרת תערוכה בסין בה נכח יחד עם נציגים מטעמה, במהלכה רכשה "אינפנטי" את הכיסא, כשלא הופיע עליו כל שם של חברה וביקשה לשים עליו את שמה. (ר' עמ' 71 לפרוטוקול מיום 04/03/14, ש' 20-31, עמ' 72 לפרוטוקול, ש' 1) לדבריו, כאשר היצרן הסיני מייצר מוצרים עבור חברה מסויימת הוא נוהג לידע אותם על כך ומסרב למכור להם אותם (שם, ש' 11-14)
122. כמו כן, הוצג בפניי תיעוד מצולם בטלפון נייד מיום 09/11/13 של כיסא נדנדה שהוצג בתערוכה שנערכה בהונג קונג (ר' מוצג מתאריך 14/07/13), הדומה במבנהו ובצורתו לכיסא הנדנדה נשוא התביעה, אשר, על פי הנטען, הוצג שוב בתערוכה משנת 2014, ככל הנראה על ידי אותו יצרן (ר' קטלוג מיום 15/01/14, הוגש על ידי הנתבעים ביום 25/02/14)
123. לפיכך, ומאחר שאת החוברות הדפיס המפעל הסיני אצל מדפיס ומאייר סיני, אשר לנתבעים לא היה כל קשר אליו, הנני קובע כי עומדת לנתבעים ההגנה של "מפר תמים" מפני הפרת זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה, שכן לא שוכנעתי כי הם יכולים היו לדעת שזכויות היוצרים במלל של חוברת ההדרכה מתוצרת "אינפנטי" שייכות לתובעות, שלא נתנו את הסכמתן לשימוש בו.

סימן מסחר רשום:

124. התובעות טענו כי הנתבעים עשו שימוש בסימן המסחרי שלהן "FISHER- PRICE", שהינו סימן מסחר רשום בישראל, (ר' העתק נסח סימן המסחר, נספח 9 לתצהיר מר ג'והנסטון), כאשר העתיקו בחוברת את האיורים עם סימן המסחר עצמו.
125. סעיף 64 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר") קובע חזקה לפיה רישומו של סימן מסחר מהווה ראייה לתוקפו ולהיותו של הגורם שעל שמו הוא רשום, בעליו כדין של הסימן.

סעיף 46(א) לפקודת סימני המסחר קובע כי סימן מסחר רשום מקנה לבעליו זכות קניינית אישית בסימן הרשום וזכות בלעדית לשימוש בו.

סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע, כי הפרת סימן מסחר הינה, בין היתר, "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחרי רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר".

126. סעיף 1 לפקודת סימני מסחר אינו מתנה את עצם ההפרה בהוכחת מצב נפשי מסויים, כך שנראה שלא היה בכוונת המחוקק ליצור תלות בין שני גורמים אלה.
127. ב-ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2)43 קבע כב' השופט ברנזון כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...". הלכה זו ישימה גם היום.
128. יחד עם זאת, בספרות האקדמית הובעה דעה לפיה יש מקום לשינוי המצב המשפטי, ולהחלת הגנת תום הלב על הפרת סימן המסחר, כך שייקבע כי רק שימוש מסחרי בחוסר תום לב עשוי להוות הפרה של סימן המסחר.

דעה זו מסתמכת, בין היתר, על סעיף 30 לפקודת סימני המסחר (המופנה לרשם סימני המסחר) ועל פסיקה אמריקאית (ע' פרידמן, סימני מסחר, דין פסיקה ומשפט משווה, עמ' 380).

129. עיקרון תום הלב אף יושם בפסיקה במסגרת דיונים בהשגות על החלטות רשם סימני המסחר שדחו בקשות לרישום סימן מסחר, וכאחד הקריטריונים לבחינת קיומה של תחרות בלתי הוגנת (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר ואח', פ"ד לט(2)148; ע"א 6181/96 יגאל קרדי נ' Bacardi & Company Limited , פ"ד נב(3)276).
130. בגדרו של מבחן תום הלב יש לבחון את המניעים לבחירת הסימן: עלינו לברר האם אחד הצדדים (או שניהם) בחר את הסימן המבוקש לשם יצירת תחרות בלתי הוגנת כדי לזכות מן המוניטין שרכש לעצמו הצד האחר או כדי לפגוע במוניטין זה (בג"ץ 95/68 מתפרת הדרום נ' The H.D.Lee Co, פ"ד כב(2)189, 192.
131. הנני סבור כי ייתכנו מקרים בהם היבואן ואולי אפילו גם היצרן, אינם מודעים לעצם ההפרה. בנוסף, אני סבור שמבחינת מדיניות משפטית לא יהיה זה ראוי לסווג את פקודת סימני המסחר כמגבשת אחריות מוחלטת מצד המפר רק משום שעל פי סעיף 64 לפקודת סימני המסחר, רישום סימן המסחר מהווה ראיה לכאורה לתוקפו.
132. לפיכך, לדעתי, אחריותו של המפר אמורה להיות פונקציה של מצבו הנפשי בעת מעשה ההפרה, או במילים אחרות, של מידת תום ליבו, ומן הראוי להימנע ממצב שבו קביעת האחריות נובעת רק מעצם ההפרה.
133. אשר על כן, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי תביעתן של התובעות בעילה זו דינה להידחות.
134. כיסא הנדנדה יוצר, כאמור, על ידי חברת "אינפנטי" ושווק בארץ על ידי הנתבעים, ולדברי מר בן שושן, אשר לא נסתרו, היצרן הסיני הוא שהדפיס ועיצב את חוברת ההדרכה, לרבות האיורים בה (ר' תשובה מס' 21 לתצהיר תשובות לשאלון מיום 24/09/12, מוצג מתאריך 04/03/14 וכן תשובה מס' 14 לתצהיר תשובות לשאלון מיום 19/11/12, מוצג מתאריך 04/03/14). על כן, לא שוכנעתי כי הנתבעים הם שהפרו את סימן המסחר ו/או כי היו מודעים לעצם ההפרה.
135. כמו כן, בחינת התמונות בחוברת בגודלה המקורי מעלה כי לא ניתן להבחין "בעין רגילה" בסימן המסחר של התובעות, ואף בתמונות המוגדלות של החוברת שהציגו התובעות (ר' נספח 10 לתצהיר מר ג'והנסטון), הסימן אינו ברור כלל ועיקר ומי שאינו מכיר סימן זה לא יוכל לזהותו כלל.
136. יתרה מכך, השימוש בסימן המסחר "FISHER- PRICE" נעשה על גבי השרטוטים הגראפיים המופיעים בחוברת המצורפת לכיסא מתוצרת "אינפנטי", אשר נמצאת בתוך האריזה הסגורה יחד עם כיסא הנדנדה ורק קונה הרוכש אותו יוכל לעיין בה.
137. לפיכך, הנני סבור כי השימוש בסימן המסחר של התובעות, אין בו כדי לקדם את עסקיהם של הנתבעים בשל המוניטין של התובעות ואין בו כדי להטעות את הציבור או לעודד תחרות בלתי הוגנת ואף לא שוכנעתי כי הנתבעים היו מודעים לעצם ההפרה. על כן, אין בכך כדי לגבש את אחריותם של הנתבעים ולשלול את תחולתה של הגנת תום הלב מהם.
138. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הפרו את סימן המסחר של התובעות ודין תביעתן בעילה זו להידחות.

גניבת עין:

139. התובעות טענו כי במעשי הנתבעים יש משום גניבת עין וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הכיסאות המפרים מיוצרים ו/או נמכרים מטעמן ו/או באישורן ובכך נהנים הנתבעים שלא כדין מהמוניטין הרב שלהן בסימנים ובדמויות.
140. עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), הקובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

141. עוולת גניבת עין נועדה להגן על התובע מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש כתוצאה ממצג שווא של הנתבע, ואין בה כדי להגן מפני תחרות בלתי הוגנת או מסחר בלתי הוגן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ'les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232-231).
142. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה. על כן, הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות, שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו, אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין. במקרה כזה לא קם לתובע אינטרס קנייני במוצריו או בשמו המסחרי. לחיקוי תהיה, לכל היותר, משמעות במישור האינטרס הציבורי לדעת בוודאות את מקור הטובין אותם הוא רוכש. באופן דומה, אף העתקה של נכס בעל מוניטין שלא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה אינה מעניינה של העוולה. (ר' ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת סנאפ בע"מ, 12/03/2012)
143. עוולת גניבת עין דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: (1) מוניטין שיש לנכס או לשירות של התובע (2) חשש סביר להטעיה של הציבור כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה נכס או שירות של התובע.
144. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי הנני סבור כי התובעות לא הוכיחו כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו. לפיכך, אני קובע כי תביעתן של התובעות בעילה זו דינה להידחות.

הוכחת מוניטין:

145. הוכחת המוניטין מהווה תנאי מקדמי שבלעדיו אין על מנת לעמוד בנטל הרובץ על התובע בעת שהוא טוען לגניבת עין. כפי שהובהר לא אחת, במושג 'מוניטין' הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר. (ר' ת"א (ת"א) 391-98 HASBRO INTERNATIONAL INC נ' עולם הצעצוע בע"מ, 10/06/98) אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסויים אותו הוא מקשר בתודעתו למקור 'ערטילאי' כלשהו. (ע"א 945/06 Genreral Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, (1/10/09)).
146. נפסק כי על מנת להוכיח קיומו של מוניטין נדרש התובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע. על התובע להוכיח שימוש ממושך ונרחב שנעשה על ידו וכן חיקוי על ידי הנתבע ללא סיבה פונקציונאלית. בית המשפט יכריע על קיומו של מוניטין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ע"א 18-86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' LES VERREIES DE SAINT GOBAIN, פ"ד מה(3)224)
147. כמו כן, נפסק כי כאשר מדובר במצרך עממי המשמש את הציבור הרחב, הנטל על התובע להוכיח את המוניטין שלו בקרב הציבור. נטל זה אינו קל כיוון שבדרך כלל בוחר הצרכן במוצר לא מפני שהוא מיוצר על ידי יצרן מסוים אלא מפני שהוא מעדיף את צורתו, את נוחיות השימוש בו או את מחירו. ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך ונרחב יותר וישנם מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין. (ר' פס"ד פניציה)
148. עוד נפסק כי חיקוי כשלעצמו, שאין בו פגיעה במוניטין, אינו מהווה עוולה. החיקוי שהנתבע מחקה את מוצרו ועיצובו של התובע, הוא לבדו אינו מלמד שהתובע רכש מוניטין במוצר או שהנתבע מכיר בכך, שהרי עצם החיקוי הינו לגיטימי ומותר. יש בו כדי לגרום לתחרות שבחברה כחברתנו, נתפסת כחיובית ורצויה, כאמצעי לשיפור האיכות, היעילות העסקית והשירות לצרכן. כמו כן, אפילו הוכחו המוניטין של התובע, אין רואים בחיקוי המוצר, עיצובו וצורתו נושא לגניבת עין, כל עוד החיקוי הוא של תווים פונקציונאליים ולא של תווים המשמשים לזיהויו של המוצר עם המקור. (שם)
149. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי הנני סבור כי התובעות לא הוכיחו את המוניטין הנדרש לביסוסה של עוולת "גניבת העין". התובעות לא הוכיחו כי כיסא הנדנדה נשוא התביעה רכש הוקרה והכרה בקרב הציבור באופן שהציבור מזהה אותו עם מקור מסוים אחד, דהיינו עמן, ולא הציגו כל ראיה, כגון סקר שוק, שיש בה כדי לקשור את תודעת הצרכן בין המוצר הספציפי - כיסא הנדנדה לבינן. כיסא הנדנדה נשוא התביעה יוצר בשנים 2009 – 2010, כך שלא ניתן לטעון לשימוש ממושך ונרחב במוצר זה באופן המהווה אינדיקציה לכך שהוא רכש מוניטין, והתובעות אף לא הוכיחו כי הוא זכה להצלחה מסחרית בארץ ולא הציגו דו"חות אשר היה בהם כדי לשפוך אור על היקף המכירות, הפרסום והשיווק שלו בארץ, נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין בכיסא הנדנדה.
150. לפיכך, ומאחר שמוניטין הוא תנאי הכרחי להתגבשותה של עוולת "גניבת עין", די בקביעה, כי יסוד זה אינו מתקיים כדי לדחות את הטענה בדבר גניבת עין ואין צורך לבחון את המרכיב השני של העוולה - החשש להטעיה.

למעלה מן הצורך אציין, כי חרף הדמיון הרב בחזות ובצורה הכללית של כיסאות הנדנדה, סבורני כי אף לא הוכח כל חשש להטעיה.

חשש להטעיה:

151. המבחן לקיומו של חשש הטעיה, כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, הינו "המבחן המשולש" שיסודותיו הם (1) החזות והצליל; (2) סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (3) יתר נסיבות העניין. (ר' ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3)278,275) ב-ע"א 5066/10 שלמה נ' א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, (30/05/13) יצויין כי על אף שיסודות המבחן המשולש הם משולבים, מבחן החזות והצליל הוא המבחן העיקרי.
152. במקרה שלפניי, אין מחלוקת כי שני כיסאות הנדנדה מהווים אותו סוג סחורה וחוג הלקוחות של שניהם דומה, אם לא זהה. כמו כן, אין ספק כי הדימיון בין שני הכיסאות הוא רב מאוד. עם זאת, ההלכה היא כי לא כל דימיון בין מוצרים יוביל למסקנה בדבר קיומו של חשש להטעיה. כאשר מדובר במוצר הנמכר כשהוא ארוז, אזי בהיעדר דימיון מטעה בין האריזות לא ניתן לומר כי קיים חשש להטעיית צרכנים. (ר' ע"א 945/06 Genreral Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, (01/10/09))
153. אין ספק כי בענייננו קיים דימיון ניכר בין שני כיסאות הנדנדה, אשר יוצרו שניהם בסין, ויתכן אף שעל ידי אותו יצרן, אולם, לקוחות אשר מעוניינים בכיסא הנדנדה מתוצרת התובעות בוודאי ישימו לב לשם היצרן המוטבע הן על גבי כיסא הנדנדה עצמו והן על גבי אריזתו. לכך יש להוסיף את השוני בין האריזות (ר' נספח ט"ו לתצהיר מר בן שושן), המאפשר זיהוי ברור של שני הכיסאות ויש בו כדי למנוע את הטעיית הציבור לחשוב כי מדובר באותו כיסא של אותה חברה (ור' עדותו של מר ג'והנסטון, עמ' 36 לפרוטוקול מיום 02/06/13, ש' 27); לפער המחירים בין כיסאות הנדנדה הנמכרים על ידי התובעות לבין כיסאות הנדנדה הנמכרים על ידי הנתבעים, אשר יש בו כדי ללמד כי מדובר בשני מוצרים שונים של חברות שונות אשר דומים בחזותם החיצונית; לשוני בין המשחקים המצורפים לשני הכיסאות ולשוני בין ה- P.O.P של שני הכיסאות, קרי – המידע שמודבק לכיסא ומדבר על נקודות לרכישה. (ר' עדות מר ג'והנסטון, עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 3; תצלום ה-O.P של שני הכיסאות, נספח ט"ו1 לתצהיר מר בן שושן; ו- P.O.P של הנתבעת, מוצג נב/5 מתאריך 02/06/13). כל אלו שוללים, לדעתי, את החשש שהצרכן הרגיל, בפניו מוצגים שני כיסאות הנדנדה, יטעה לחשוב כי מדובר באותו מוצר המיוצר על ידי התובעות.
154. אף הדימיון הקיים בין חוברות ההדרכה המצורפות לשני הכיסאות, אין בה כדי להעיד כי מתקיים בענייננו יסוד ההטעייה, שכן החוברות מצויות בתוך האריזות הסגורות יחד עם כיסאות הנדנדה ואינן מהוות את הגורם לרכישתם ורק לאחר רכישתם, יכול הקונה לעיין בהן.
155. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו יסוד ההטעיה הנדרש להשתכללותה של עוולת "גניבת העין".
156. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי תביעתן של התובעות בעילת "גניבת עין" דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט:

157. התובעות טענו כי הנתבעים העתיקו את כיסא הנדנדה מתוצרתן, את הריפוד המצויר שלו ואת חוברת ההדרכה שלו תוך הפקת רווח שלא כדין על חשבונן ובכך עולים מעשיהם כדי עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").
158. לעקרון הכללי של עשיית עושר ולא במשפט, הקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר, שלושה יסודות עיקריים, אשר קיומם מבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט:

(1) קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות).

(2) ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה.

(3) ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על פי  זכות שבדין.

159. נפסק כי ניתן להחיל את הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט גם בתובענות העוסקות בקניין רוחני (ר' רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי  צריכה בע"מ, פ"ד, נב(4) 289 (להלן: "פס"ד א.ש.י.ר"))
160. על-פי ההלכה שנקבעה בפס"ד א.ש.י.ר. נדרש כי יתקיים "יסוד נוסף" לשם ביסוס היסוד השלישי שעניינו התעשרות "שלא על פי זכות שבדין", במצב דברים שבו התנהגות הזוכה איננה עוולה ואינה פוגעת בקניין רוחני, ביחסי אמון או בסוד מסחרי. "יסוד נוסף" זה התפרש כהתנהגות מצד הזוכה שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן. התנהגות זו נלמדת מנסיבות החיקוי או ההעתקה, כאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
161. בעניין זה התווה הנשיא ברק במסגרת פס"ד א.ש.י.ר. שיקולים שונים המצביעים על תחרות בלתי הוגנת או על הפרה של הילכות המסחר: ככל שהיצירה חשובה יותר, חדשנית יותר וייחודית יותר, כן תגדל הנטייה לראות בחיקויה או בהעתקתה משום תחרות בלתי הוגנת. במניין השיקולים יבואו, בין היתר, גם המאמץ שהשקיעו היוצר והמעתיק, מצבו הנפשי של המתחרה המעתיק, קיומן של חלופות סבירות לייצור מוצר דומה פונקציונלית אך שונה בצורתו וכן נסיבות היוצרות תמריץ שלילי ליצרנים שבשל ההעתקה יירתעו מלפתח מוצרים ומלהשקיע בטכנולוגיות חדשות לקידום התחרות (פס"ד א.ש.י.ר., עמ' 477-479).
162. אשר על כן, אף אם הכיסא מתוצרת "אינפנטי" מחקה באופן בולט את כיסא התובעות, הרי שאין להסתפק בתחושה ראשונית ואינטואיטיבית כי החיקוי או ההעתקה אינם צודקים. נקודת המוצא הינה, כאמור, כי העתקה וחיקוי כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, ואינם מבססים חובת השבה. ההכרעה בעניין זה תלויה בנסיבות ההעתקה בכל מקרה ומקרה.
163. במקרה שבפניי, גם אם אניח כי הנתבעים התעשרו וכי התעשרותם זו היא על חשבון התובעות, לא שוכנעתי כי מתקיים "היסוד הנוסף" הנדרש כתנאי להתקיימותו של היסוד השלישי. בענייננו לא הוצגו נתונים קונקרטיים בדבר היקף ההשקעה בפיתוחו של הכיסא כמכלול ולא הובאו ראיות לעניין מידת חדשנותו וטענתן של התובעות לקיומו של מוניטין בכיסא לא הוכחה. לפיכך, ולאור העובדה שהתובעות לא רשמו מדגם ו/או פטנט על כיסא הנדנדה ומאחר שקבעתי כי הנתבעים לא הפרו סימן מסחר רשום של התובעות ולא מצאתי יסוד לטענות התובעות בדבר מוניטין והטעיית הצרכנים, הנדרשים להתגבשותה של עוולת "גניבת העין", דעתי היא כי אין לקבוע כי מעשי החיקוי במקרה דנא עולים כדי "יסוד נוסף".
164. אשר על כן, דינה של הטענה לעשיית עושר ולא במשפט להידחות.

אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3:

165. התובעות טענו כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 בשל הפרת זכויותיהן ביצירות.
166. נפסק כי ניתן להטיל על אורגן בחברה אחריות אישית במקרה בו יוכח כי האורגן עצמו ביצע את המעשה, ופעל בניגוד להוראות הדין, ואין האורגן יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ר' ע"א 7990/07 רפאלי נ' רזין, (12.04.2001)).

החבות האישית שחב מנהל או אורגן אחר בחברה להפרת זכות יצרים נבחנת על פי השאלה אם אותו מנהל או אורגן ביצע, במעשיו או במחדליו, את יסודות ההפרה. לכן, מנהל שנטל חלק במעשי ההפרה, בין שביצע אותם בעצמו ובין שאישרם כבעל שליטה יחוב בגינם יחד עם החברה. קיימת גישה מחמירה הדורשת ממנהל מידה של אקטיביזם כדי לפטור אותו מאחריות, מקום שהיה עליו לדעת על הפעילות המפירה של החברה. (ר' גרינמן, עמ' 696)

167. בענייננו, מאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת 1 לא הפרה את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, על פי כל אחת מן העילות המפורטות בכתב התביעה, מתייתר הצורך לבחון האם יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 בשל כך. אשר על כן, הנני קובע כי דין טענת התובעות בדבר הטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 להידחות.

סוף דבר:

168. נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. התביעה למתן צו מניעה קבוע נדחית בזה, שכן לא שוכנעתי כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט.
169. לאור מסקנתי זו מתייתר הצורך לדון בתביעה הכספית שהגישו התובעות נגד הנתבעים וכן בבקשה למתן חשבונות שהגישו לצורך התביעה הכספית.
170. באשר לכיסאות הנדנדה שנתפסו במחסני הנתבעים והוחרמו על ידי התובעות, מאחר שתפיסתם לא נעשתה במסגרת ההליך שבפניי, אלא על פי צו חיפוש ותפיסה שניתן במסגרת קובלנה פלילית שהגישו התובעות נגד הנתבעים בבית משפט השלום בתל-אביב (4943-02-12), על הצדדים לפנות לערכאה שנתנה את צו החיפוש והתפיסה לגבי הכיסאות, על מנת שזו תכריע לגביהם.
171. הנני מחייב את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. על הסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,  י"ז טבת תשע"ה, 08 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.