פסק דין
לפני תביעה להשבת סך של 5,000 ₪ אשר חולטו לנוכח הפרת התחיבות התובעת לצאת את ישראל.
תמצית העובדות וההליך
התובעת הינה אזרחית מדינת בלורוס, אשר הגיעה לישראל בזהות בדויה במטרה לעבוד. התובעת נעצרה על ידי משטרת ההגירה ביום 3.6.07 ובחקירתה טענה שאין בכוונתה לצאת את ישראל עד לקבלת כספים אשר חייבת לה, לטענתה, עובדת משרד הפנים, גב' ילנה סלומון.
ביום 4.6.07 נדון עניינה של התובעת בפני בית הדין למשמורת ונקבע שיש להותיר את התובעת במשמורת עד להרחקתה מישראל. בעקבות החלטה זו, החליט הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים (להלן: "הממונה") ביום 19.6.07, לשחרר את התובעת בתנאי שתפקיד ערבות בנקאית בסך 5,000 ₪ (להלן: "הערבות") ותצא את ישראל חודשיים מיום השחרור. כאשר חלף המועד אשר נקבע והסתבר כי התובעת לא עזבה את ישראל – חולטה הערבות.
התובעת פנתה למשרד הפנים בבקשה להשיב לה את כספי הערבות המחולטים ומשנדחתה בקשתה הוגשה תביעה זו ביום 23.9.09, במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 5,000 ₪.
בירור התביעה נמשך זמן רב. תחילה התעכב הבירור עקב בקשה לפטור מאגרה, לאחר מכן התבררה בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. בינתיים נעצרה התובעת ובהעדר תיאום מוקדם עם שירות בתי הסוהר לא התייצבה לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 3.4.11 והישיבה נדחתה. ביום 6.4.11 הורחקה התובעת מישראל וביום 24.4.12 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו תתברר התביעה על יסוד טענות הצדדים בכתב ובלא שמיעת ראיות. פסק הדין ניתן על יסוד הסכמה זו וסיכומים אשר הגישו הצדדים בכתב.
דיון
בסיכומיה, העלתה הנתבעת לראשונה (!) טענה הכופרת בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה.
בבסיס תביעה זו עומדת החלטתו של הממונה לשחרור התובעת בערובה, החלטה אשר ניתנה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), והחלטתו הנוספת לחלט את הערבות, החלטה אשר ניתנה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 13ז(א) בחוק הכניסה לישראל. לפיכך, אם סבור אדם שהחלטת הממונה לחלט הערבות שגויה, שומה עליו לפנות לאותו ממונה בבקשה לביטול החילוט; ולאחר מכן, אם נדחית הבקשה, לעתור לבית המשפט המחוזי אשר בסמכותו לבקר את החלטות הרשות המנהלית (ברם 5237/05 משרד הפנים נ' טוביאס קרלסון [פורסם במאגרי המידע] 25.4.06]. ככלל איפוא, יש ממש בטענת הנתבעת להיעדר סמכות עניינית.
טענה לחוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של הדיון, אולם המגמה הינה למנוע מצב בו נעשה שימוש בטענה זו בחוסר תום לב, וודאי למנוע מצב בו נזקקים בעלי הדין ונזקק בית המשפט להשקעת משאבים בניהול התביעה שבפניו, רק כדי לברר בשלב מאוחר טענה היורדת לסמכותו. אין כל היגיון במצב בו ידון בית המשפט בתיק ויברר טענה לחוסר סמכות עניינית רק בסיום התביעה, כאשר היא נטענת לראשונה בסיכומים. השתהות בהעלאת טענת חוסר סמכות עניינית עלולה ליצור מחסום של מניעות והשתק בפני בעל הדין המעלה את הטענה (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פד"י נח(3), 49).
תביעה זו מתבררת מזה כשלוש שנים. במהלכה הגישה הנתבעת התנגדות לבקשה לפטור מאגרה, בקשה לסילוק התביעה על הסף וכתב הגנה. הנתבעת התייצבה לדיונים שנקבעו ואף הסכימה להסדר הדיוני למתן פסק הדין על יסוד סיכומים בכתב. לאורך כשלש שנות התדיינות לא העלתה הנתבעת ולו פעם אחת טענה לחוסר סמכות עניינית. התובעת הסתמכה על מצג זה וניהלה את ההליך. בית המשפט לא היה ער לאפשרות שתועלה טענה שכזו והשקיע משאבים בבירור הטענות, בניסיון לקדם את בירור המחלוקות והכל מתוך מגמה להכריע בהן לגופן. בשלב זה ובנסיבות אלו, אינני מוצא כל הצדקה לקבל טענה בדבר היעדר סמכות עניינית, טענה אשר משמעותה ירידתם לטימיון של כל המשאבים שהושקעו בבירור התביעה עד כה וכפיית השקעה חוזרת של משאבים על ידי בית המשפט אליו יועבר התיק. והכל בתביעה להשבת סך של 5,000 ₪ המוגשת על ידי תובעת אשר זה כבר יצאה את ישראל. לפיכך, אני דוחה את טענת חוסר הסמכות העניינית בשל האיחור בהעלאת הטענה.
לטענת התובעת, לא היה מקום לחילוט הערבות שכן במועד החילוט הייתה התובעת בישראל בהיתר כדין, היתר שניתן לה לצורך האפשרות שיהיה צורך בעדותה במסגרת החקירה שנוהלה נגד גב' סלומון. ואכן, אין מחלוקת על כך שבמשך מספר חודשים הוארכה אשר השהייה של התובעת מסיבה זו, עד לסגירת תיק החקירה. במכתב הנתבעת מיום 25.8.10 הובהרו הדברים לתובעת והובהר שאין מקום להארכת אשרת השהייה של התובעת בישראל.
כאשר בוחנים את החלטת הממונה בעת חילוט הערבות, מסתבר כי ביום 21.8.07 נשלחה לתובעת התראה על הכוונה לחלט את הערבות בהיעדר אישור יציאת בתובעת מישראל. גם לשיטת התובעת נשלחה תשובתה רק ביום 2.9.07 אולם אין אסמכתא למסירתה לממונה. התנאי לחילוט הערבות היה אי יציאת התובעת, תנאי זה התקיים, התובעת לא הציגה ראיה לכך שהעבירה לממונה בטרם החילוט אסמכתא להארכת היתר השהייה שלה ולפיכך לא היה פגם בחילוט הערבות, החלטת הממונה להורות על החילוט הייתה סבירה וטענת התובעת בדבר עצם החילוט - נדחית.
עם זאת, את הדגש יש ליתן לאו דווקא לפעולת החילוט אלא לאשר ארע לאחר מכן. גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעת לכך שלא היה מקום לחילוט הערבות בעת שחולטה הערבות, ודאי אין בכך כדי לבטל את ההחלטה המקורית של הממונה מיום 19.6.07 לשחרור התובעת ממשמורת רק כנגד הפקדת הערבות. לו הייתי מקבל את טענת התובעת, הרי שלכל היותר היה עליה להפקיד ערבות חדשה כנגד השבת הסכום שחולט. בכך הרי אין כל היגיון, שעובדה היא שהתובעת הפרה ברגל גסה את התחייבותה לצאת את ישראל גם לאחר שפקעה הארכה אשר ניתנה לה.
אין מחלוקת על כך שגם לפי הקביעה העובדתית המיטיבה ביותר עם התובעת, פקעה הארכה שניתנה לה להישאר בישראל ביום 21.6.10 כשהוחלט לוותר על עדותה. בפועל, יצאה התובעת את ישראל רק חודשים רבים לאחר מכן, ביום 6.4.11. הערבות נדרשה מהתובעת כדי להבטיח את יציאתה מישראל וכשהיא מודעת לחלוטין לכך שאם לא תצא תחולט הערבות. כך עולה ממכתב ב"כ התובעת מיום 6.8.08 בו בקשה להשיב את כספי הערבות "לפנים משורת הדין" ואף שהתובעת לא יצאה את ישראל. לו הוחזרה הערבות לתוקף הרי שהייתה לנתבעת במצב זה הזכות המלאה לחלטה ואינני מוצא לא היגיון ולא תום לב בניסיון לאיין את פעולת החילוט בנסיבות אלו.
זאת ועוד, לא ניתן שלא לתמוה על התנהגות התובעת במהלך ההתדיינות, כאשר הנתבעת מבהירה פעם אחר פעם את נכונותה להשיב לתובעת את הכספים שחולטו במלואם, ובלבד שהדבר ייעשה ביציאה מישראל (למשל בדיון מיום 3.4.11). התובעת, דווקא היא, סירבה לקבל את ההצעה והתעקשה להישאר בישראל משיקוליה היא ובלא אשרה כדין. במצב זה, אין לתובעת להלין על אי השבת כספי הערבות אלא על עצמה.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
אשר על אני דוחה את התביעה. מאחר והתובעת ממילא עזבה את ישראל אינני מוצא מקום לחיוב בהוצאות.
ניתן היום, כ"ה סיון תשע"ב, 15 יוני 2012, בהעדר הצדדים.