Michael Flacks ואח' נ' Stephen Bisk

השופט י' דנציגר:

הרקע – הצדדים, ההסכם ופסק הבוררות

1. המבקשים, מייקל ודבורה פלקס (להלן: המבקשים או פלקס), הם אזרחי בריטניה ותושבי ארה"ב, המתגוררים במדינת פלורידה, ואינם דוברי עברית. המשיב (להלן גם: ביסק) הוא אזרח ארה"ב ותושב ישראל.

2. הצדדים התקשרו בהסכם מיום 22.3.2010 שכותרתו "AGREEMENT RE GERMAN INVESTMENT" (להלן: ההסכם). לפי ההסכם, ביסק העביר לפלקס סכום של 400,000 דולר ארה"ב לצורך השקעה בנכס מקרקעין בהמבורג, גרמניה (להלן: הנכס). עוד נקבע בהסכם, בין היתר, כי ביסק יהיה זכאי לדיבידנד חודשי בסך 4,000 דולר ארה"ב (12% החזר שנתי), החל מיום 1.5.2010; וכן יהיה זכאי להחזר הקרן בצירוף 20% מהרווח שיצמח לפלקס בעת מכירת הנכס. ההסכם כלל גם תניית בוררות לפיה ביסק יהיה רשאי להעביר כל סכסוך לבירור בפני בית דין מוכר בישראל אשר ידון כבורר בין הצדדים (להלן: תניית הבוררות). זה נוסח תניית הבוררות:

“Bisk may refer any dispute to a recognized Beit Din in Israel as the sole arbitrator between all parties. The arbitrator shall be released from court procedures and proofs. We agree that this constitutes a valid consent to arbitration in terms of any Arbitration Law”.

3. ביום 2.2.2015 פנה ביסק ל"בית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים" (להלן: בית הדין לממונות) וטען כי פלקס הפרו את ההסכם וכי הם חייבים לו סכום של 300,000 דולר ארה"ב בגין הקרן וכן סכום של 126,000 דולר ארה"ב בגין הדיבידנד החודשי שלא שולם, לפי תחשיב שצורף. המבקשים זומנו מספר פעמים לבית הדין אולם סירבו להתדיין בישראל ואף טענו, באמצעות בא כוחם, כי ביסק ויתר על זכותו לקבוע את מקום הדיון. בית הדין לממונות הודיע שאם המבקשים לא ימציאו סימוכין לטענתם, אזי הוא יתייחס להסכם כמחייב ולכן יהא על הצדדים להופיע לדיון שנקבע, ובאם מי מהצדדים ישתמט מלהופיע, יתקיים דיון במעמד צד אחד. ביום הדיון הודיע בא כוח המבקשים כי לא יוכל להופיע מכיוון שהוא בחו"ל. בית הדין לממונות הוציא הזמנה נוספת וחזר והבהיר שאם מי מהצדדים ישתמט מלהופיע יתקיים הדיון במעמד צד אחד. בתגובה, פירט בא כוח המבקשים נימוקים מדוע לא לקיים את הדיון בישראל. לפי הנטען, קיימים הסכמים מאוחרים שביטלו את ההסכם מיום 22.3.2010, לרבות תניית הבוררות שבו (להלן: ההסכמים המאוחרים).

           בית הדין לממונות, בהחלטתו מיום 4.3.2014, קבע כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם שהסכם מאוחר יותר, החתום בידי המשיב, ביטל את ההסכם. כן הוסיף, כי העובדה שהצדדים פעלו בהתאם להסכם המאוחר אין בה להוכיח את ביטול ההסכם. לכן, קבע בית הדין לממונות כי על הצדדים להתייצב לדיון, שבו ייקבע ראשית האם יש בהסכם כדי לחייב את הצדדים להתדיין בישראל. בהחלטה נוספת, מיום 2.7.2014, קבע בית הדין לממונות כי לאחר התחמקויות חוזרות ונשנות של המבקשים ובא כוחם מלהופיע לדיון, רשאי ביסק לפנות לכל מקום שיראה לנכון כדי לממש את זכותו.

4. בהתאם, פנה ביסק ל"בית דין צדק בני ברק" (להלן: בית הדין) על מנת שיברר את תביעתו נגד המבקשים. בפסק בוררות שכונה "פסק דין חלקי", מיום 21.7.2015, תיאר בית הדין את השתלשלות העניינים דלעיל, והכריע כך: (1) פלקס חייבים לביסק סך של 300,000 דולר ארה"ב, שהגיע מועד פירעונו, ועל כן עליהם לשלמו בתוך 30 ימים; (2) על פי ההסכם על פלקס לשלם 1% לחודש ועל פי תחשיב שהגיש ביסק הסך המצטבר עד לחודש יולי 2015 עומד על 126,000 דולר ארה"ב. ככל שפלקס לא יערערו על התחשיב תוך שבוע, יהא עליהם לפרוע גם סכום זה בתוך 30 ימים. השלמה לפסק הבוררות ניתנה ביום 24.10.2015 ובה נאמר כי לא התקבלה כל התייחסות לתחשיב מטעם המבקשים, אולם בהתאם לתחשיב שערך בית הדין, הסכום שבסעיף (2) עומד על סך של 117,000 דולר ארה"ב, וזאת בנוסף לסך של 300,000 דולר שבסעיף (1) (להלן ביחד יכונו: פסק הבוררות).

ההליך בבית המשפט המחוזי