1. ענייננו ערעור שהוגש על ידי המערער המצוי במשמורת מאז ה-18.6.14. בפתח הערעור ביקש המערער כי תינתן הוראה לשחרורו ממשמורת לאלתר. ההחלטה האחרונה שניתנה על ידי בית הדין לביקורת משמורת (כב' הדיין דביר פלג), בעניינו של המערער, ושבעקבותיה, יש להניח, הוגש הערעור, ניתנה ביום 9.12.15. בהחלטה זו צוין כי הוגשה בקשה לשחרורו של המערער. למרות הוראתו של בית הדין המשיבה לא נתנה את תגובתה לבקשה. לפיכך, החליט בית הדין, לאחר שעיין בתיקו של המערער ולאחר שהגיע למסקנה כי המערער משתף פעולה עם הליך הרחקתו, כי "יש לנקוט במתווה מעשי ויעיל, אשר יוביל, תוך פרק זמן סביר ונאות, לסיום הליכי הרחקתו מתחומי מדינת ישראל, לחילופין, לשחררו מהמשמורת בה הוא נתון."
לנוכח האמור, קבע בית הדין כי היה והמשיבה לא תשלים את הליכי הרחקתו של המערער עד ליום 10.1.16, בכפוף להמשך שיתוף הפעולה המלא והכן מצידו של המערער, יורה בית הדין על שחרורו של המערער מהמשמורת.
2. ערעורו של המערער נקבע לדיון ליום 4.1.16, אך בשל נסיבות התלויות בייצוג המשיבה, הוקדמה שמיעתו ליום 31.12.15. על אף שהמערער זומן לדיון באמצעות שב"ס, בשל פרק הזמן הקצר מעת הזימון עד לדיון לא עלה בידי שב"ס להביאו לדיון ולפיכך, ביקשו באי כוחו, בדלית ברירה, לקיים הדיון בהעדרו.
3. ביום 28.12.15 במסגרת בקשת המשיבה לשנות את מועד הדיון שנקבע, כאמור, ליום 4.1.16, הודיעה המשיבה כי תואמה למערער טיסה למדינת מוצאו, חוף השנהב, ליום 6.1.16. תגובת בא כוחו של המערער להודעת העדכון, שהגיעה למחרת, 29.12.15, היתה, בין היתר, כי הוא, ב"כ המערער, לא עודכן לגבי סידור הטיסה האמורה, ובכל מקרה "לא סביר שהמשיב יזרוק לחלל האוויר כי המבקש עתיד לעלות על טיסה ביום 6.1.16 וזאת מבלי שנאמר לו ולא ניתנה לו הזדמנות להסדיר את ענייניו, הן המיטלטלין שלו והן עניינים כספיים, שכן המבקש נמצא בארץ מאז 2005 ויש לתת לו זמן התארגנות מסוים וסביר".
בדיון שהתקיים ביום 31.12.15 חזר ב"כ המערער על האמור בכתב הערעור, וטען, את שטען כבר בכתב הערעור, כי צו המשמורת בטל, וכי החזקת מרשו במשך כשנה ושבעה חודשים אינה מתיישבת עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד טען, בין היתר, כי משלא ניתנה תגובה של המשיבה לבקשת השחרור, למרות הוראת בית הדין כי עליה ליתן תגובה לבקשה, יש לשחרר את מרשו לאלתר. ב"כ המערער, אף טען בערעור שלא היה מקום לקביעות קודמות של בית הדין לביקורת משמורת, במספר החלטות שניתנו במהלך שהותו של המערער במשמורת, כי המערער אינו משתף פעולה עם המשיבה לשם הרחקתו.
ב"כ המערער אף הטיל ספק בתיעוד שהגישה המשיבה ממנו עולה כי בידיה תעודת מעבר של מדינתו של המערער, חוף השנהב, חתומה על ידי השגריר, שהיא בתוקף עד ה-8.1.16 וכן כרטיסי הטיסה שהונפקו למערער. לעניין התיעוד האמור, יצוין, כבר כעת, כי ביום 3.1.16 חתמה הגברת שירלי רייסין-ששון, המכהנת בתפקיד ממונה על הקישור הקונסולרי, ברשות האוכלוסין וההגירה, על תצהיר ממנו עולה כי תעודת המעבר האמורה נמסרה לידיה ביום 31.12.15 על ידי שגרירות חוף השנהב, והיא הונפקה עבור המערער, וכי על פי ניסיונה, מתוקף תפקידה, התעודה בתוקף עד ליום 8.1.16.
טענת המערער בדבר אי חוקיות ההחלטה בדבר החזקתו במשמורת
4. כאמור לעיל, בין יתר הטענות שהעלה ב"כ המערער נטען כי צו המשמורת שהוצא נגד המערער הינו בלתי חוקי. טענה זו נדונה על ידי כב' השופט אברהם יעקב, ס. נשיא, בעת"מ 61233-07-14 והוחלט לגביה שגם אם נפל פגם בהוצאת צו המשמורת הרי ש"הפגם שנפל... אין בו כדי לאיין מן השורש את השמתו של המערער במשמורת."
5. המערער ניסה בעבר לתקוף פעם נוספת את צו המשמורת וזאת במהלך ערר שהגיש לבית הדין לערעורים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952. בית הדין הפנה לפסק דינו של כב' השופט אברהם יעקב וציין, תוך דחיית הערר, "... בכל טענותיו של העורר לעניין חוקיות השמתו במשמורת, קיים בנמצא מעשה בית דין מפורש, לאור פסק דינו של כבוד השופט אברהם יעקב, בנסיבות אלה, ומשהח"מ אינו מהווה ערכאת ביקורת על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, מובן כי לא אוכל לקבוע כי נסיבות מעצרו של העורר מחייבות את ביטול צו המשמורת ושחרור העורר."
בכל הכבוד, אף אני איני ערכאת ערעור על החלטת חברי, כבוד השופט אברהם יעקב.
עיקרי העובדות
6. א. המערער הסתנן לישראל, לדבריו, ב-1.1.2006. באותה שנה הגיש בקשת מקלט לנציבות האו"ם לפליטים ושנה לאחר מכן בקשתו לקבלת מעמד פליט נדחתה. לאחר שבקשתו לקבלת מעמד פליט נדחתה ניתנה הוראה למערער, בספטמבר 2007, לצאת את ישראל תוך 30 יום, אך המערער בחר להתעלם מההוראה.
ב. בשנת 2009 עוכב המערער והובא בפני הממונה על ביקורת גבולות, הוצא נגדו צו הרחקה ומשמורת.