א' נ' פנינה חפר בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעתו בקרסול רגלו במהלך גלישה על מגלשה בפארק מים, שבבעלותה והפעלתה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

רקע כללי

1. התובע יליד 13/10/1974, נפגע לטענתו בתאונה שאירעה ביום 2/10/2012, כאשר במהלך בילוי משפחתי בפארק המים של הנתבעת, הוא גלש על מגלשת מים ובסוף הגלישה נתפסה רגלו מתחת לשטיח הגומי שהיה מחובר לרצפה; כתוצאה מכך הוא נפגע ברגלו הימנית.

    

   הנתבעת כאמור, היא הבעלים והמפעילה של פארק המים. הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

    

   הנתבעות כופרות באחריות וחולקות על שיעור הנזק.

    

   נסיבות התאונה

2. התובע תיאר את נסיבות התאונה בסעיפים 5 ו-6 לתצהיר כדלקמן:

   "5.בני, שהיה אז בן 5, רצה שנגלוש באחת המגלשות שהיו באתר. מדובר במגלשה שאינה גבוהה. אורך המגלשה כשלושה מטר, לכל הפחות, להערכתי רוחב המגלשה כמטר וחצי. זרמו במגלשה מים, דבר שהקטין את החיכוך והגדיל את מהירות הגלישה. לא היו שלטים שהגבילו גיל, משקל או גובה ו/או ממידי גוף במהלך הגלישה. לצד אותה מגלשה הייתה ישובה נערה בחוסר מעש ובני גלש ראשון במגלשה. הנערה שישבה מטעם המקום לא הנידה עפעף. היא ראתה אותי גולש ולא עצרה ממני מלגלוש.

   6.אני המתנתי שבני יפנה את האזור לאחר הגלישה, ולאחר מכן גלשתי בעצמי. כשהגעתי לתחתית המגלשה, בסיום הגלישה, הרגשתי שקרסולי הימנית נכנסת מתחת לשטיח הגומי שהיה דבוק באופן חלקי לרצפה, וכתוצאה מתנופת הגלישה קדימה, הרגל נתקעה ונתפסה מאחור, בין שני המישורים – הרצפה והשטיח שהיה דבוק באופן חלקי מעליה."

    

   במהלך חקירתו בבית המשפט עמד התובע על גרסתו מספר פעמים שלפיה, בתום הגלישה רגלו נתפסה מתחת לשטיח שלא היה דבוק היטב לרצפה (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 8 – 19; עמ' 8, ש' 8 – 10; ש' 19 – 22).

    

   התובע אישר את תיעוד האירוע במצלמות אבטחה שהיו במקום, שבו רואים את התובע גולש על המגלשה, ותוך כדי כך גופו נוטה שמאלה ורגלו השמאלית פוגעת בדופן המגלשה; לדבירו לא ניתן לראות את פרטי הפגיעה ברגל ימין, נוכח הרזולוציה הנמוכה של הצילום (ראו: עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 3 – 32; עמ' 5, ש' 1 – 10).

    

   לתמיכה בגרסתו צירף התובע צילום שנלקח על ידי אשתו, שבו נראה השטיח מורם בחלקו מעל הרצפה (ראו: ת/2).

    

3. גב' ט.א., אשתו של התובע, העידה מטעמו. היא מסרה בתצהירה כי היא הבחינה במהלך גלישתו של התובע שילד חלף לפני המגלשה והתובע ניסה לסטות במעט כדי לא לפגוע בילד (ראו: סעיף 4 לתצהיר; עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 18 – 22); היא גם מסרה כי התובע אמר לה כי רגלו נתפסה מתחת לשטיח; בעקבות כך היא ניגשה מאוחר יותר אל המגלשה בפארק וצילמה את השטיח מורם ולא דבוק לרצפה, כפי שעולה מצילום -ת/2 (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 9 – 18, וכן עמ' 23 לפרוטוקול).

    

4. העד מטעם הנתבעות, מר שלום בר יוסף שמשמש כמנהל פארק המים, מסר בתצהירו כי הפארק על מתקניו נבדק על ידי מהנדס מבנים ובטיחות, אשר אישר את תקינותם וכשירותם של המתקנים להפעלה; ביום האירוע הוא נקרא לטפל בתובע; התובע לא היה יכול להסביר לו את נסיבות הפגיעה; מתחקור ובירור שערך התברר לו כי התובע גלש כמו כולם; הוא בדק באופן יסודי את אזור המגלשה ולא מצא כל דבר חריג או מפגע כלשהו; השטיח היה חלק לחלוטין וללא כל קימוט או גומחה.

    

   מר בר יוסף ביקש לתמוך את דבריו בסרט מצלמות האבטחה, שלדבריו, מראה שהתובע אדם כבד גוף, היטה את גופו בעת הגלישה ופגע בדופן המגלשה, ללא קשר למעבר של אדם כלשהו ולמגלשה.

    

   במהלך חקירתו על תצהירו, עמד מר בר יוסף על גרסתו (ראו: עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 21 – 23); הוא הוסיף כי הצילום ת/2 שהוגש על ידי התובע, צולם זמן רב לאחר האירוע, לאחר סיום תקופת הרחצה ותחילת הפירוק של הפארק (ראו : עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 1 – 4).

    

5. לנוכח חומר הראיות והתרשמותי מעדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. עדותם של התובע ואשתו עשו עלי רושם אמין ומהימן; היא הייתה קוהרנטית ועקבית ולא נתגלו בהן סתירות פנימיות או סתירות בין העדויות של שניהם.

    

6. גרסתו שלה התובע אף נתמכה בצילום ת/2 שצולם על ידי אשתו. לדעתי, העובדה שאשת התובע ניגשה לצלם מקום ספציפי שתואר על ידי התובע, וצולם כפי שתואר על ידי התובע, מחזק את גרסתו של התובע.

    

   כמו כן, סבורני כי אין בסרט מצלמות האבטחה שמתעד את גלישתו של התובע כדי לסתור או לכרסם בגרסת התובע, שכן, מדובר בצילום ברזולוציה לא גבוהה, שקשה להבחין בו באופן ההתנגשות של רגלו הימנית של התובע ברצפת המגלשה, כפי שנטען בצדק על ידי התובע.

    

7. יוצא, אפוא, שיש לקבוע כממצא עובדתי כי התובע נפגע עקב היתפסות כף רגלו הימנית מתחת לשטיח המונחת על רצפת המגלשה, אשר לא היה דבוק היטב לרצפה.

    

   שאלת האחריות

8. דומה כי אין חולק שהנתבעת, בתור בעלים ומפעילה של פארק המים נושאת בחובת הזהירות כלפי התובע (ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, שם בעמ' 125; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם); ע"א 862/80 עיריית חדרה נגד זוהר, פ"ד לז (3), 757, בעמ' 766; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123.

    

    

9. שאלת ההתרשלות: סבורני כי בנסיבות המקרה, כפי שנקבעו לעיל, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה, שכן, התנתקות חלק של השטיח הדבוק לרצפה שבתחתית המגלשה יצרה סיכון בלתי סביר של פגיעה בגולשים במגלשה כפי שאירע בתאונה דנן.

    

   אמנם הנתבעת הציגה אישור של מהנדס בטיחות לגבי בטיחות המתקנים, אולם היא לא הביאה כל ראיה לעניין הפיקוח והטיפול השוטף שנעשה בפארק לצורך מעקב אחר תקלות ונזקים שוטפים שעלולים להיגרם במהלך הזמן והשימוש השוטף שנעשה במתקנים על ידי המבקרים בפארק. הדבר מקים חזקה שפיקוח וטיפול שוטף כזה לא נעשה על ידי הנתבעת.

    

   אשם תורם

10. על פי הפסיקה, על האדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. השוו: ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם.

     

11. מהסרטון עולה כי גלישתו של התובע לא הייתה מוצלחת; הוא נטה שמאלה ורגלו השמאלית פגעה בדופן השמאלי של המגלשה; לא הוכח שגלישתו של התובע באופן רגיל הייתה עלולה לפגוע בילד כלשהו; כך או כך, הרי גם אם נקבל את גרסתו של התובע, הרי משהבחין בסכנה זו, היה עליו להימנע מביצוע הגלישה; ואם לא הייתה קיימת סכנה לפגיעה בילד, הרי התובע גלש מבלי שיש לו מיומנות מספקת לביצוע הגלישה, זאת במיוחד לנוכח נתוניו הגופניים כאדם כבד גוף יחסית.

     

    בנסיבות אלה, כאשר מציבים את אשמתה המוסרית של הנתבעת שלטעמי לא נמצאת ברף גבוה בנסיבות המקרה, אל מול אשמתו המוסרית של התובע, כמפורט לעיל, סבורני כי סביר להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 30%.

     

    שיעור הנזק

    הנכות הרפואית

12. עקב התאונה אובחן אצל התובע שבר קטן בטיביה הדיסטלית עם פתיחה של המפרק; הוא עבר ניתוח לסגירת מפרק הקרסול באמצעות שני ברגים; לאחר הורדת הגבס הוא עבר בהרדמה מקומית הוצאת ראשי הברגים שנמצאו שבורים.

     

13. מומחה רפואי מטעם התובע, פרופ' פינסטרבוש, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועת הקרסול, הפרעות בעמידה ובהליכה ממושכות ורגישות ממוקדת בצלקת. כמו כן, ציין פרופ' פינסטרבוש בחוות דעתו כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 100% במשך חודשיים, ולאחר מכן בשיעור 50% במשך 3 חודשים. לאחר הניתוח להוצאת המתכת, הוא סבל מנכות זמנית בשיעור 100% למשך שבועיים ו-50% למשך שבועיים נוספים, ולאחר מכן 20% למשך חודשיים.

     

14. מומחה רפואי מטעם הנתבעת, דר' ביאליק, ציין בחוות דעתו כי התובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% עקב התאונה בגין הגבלה קלה של התנועות בקרסול ימין.

     

15. בנסיבות העניין, סבורני כי קביעות המומחים שמטעם הצדדים דומות ושתיהן אפשריות, ועל כן נכון יהיה להעריך את נכותו הצמיתה של התובע על ממוצע הנכויות שנקבעו על ידי המומחים מטעם הצדדים, בשיעור 7.5%, כמוצע על ידי התובע.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות

16. התובע רופא במקצועו, מומחה לרפואת ילדים וראומטולוגיה. לפני התאונה הוא עבד בבי"ח איכילוב כשכיר ובקופ"ח לאומית כעצמאי. שכרו הממוצע עמד על כ 25,300 ₪ במעוגל.

     

    במהלך חקירתו מסר התובע כי הוא לא נעדר מהעבודה עקב פגיעתו, נוכח מוסר העבודה הגבוה שלו, ולא היו לו הפסדי הכנסה (ראו: עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 18 – 19; עמ' 12, ש' 15 – 17; ש' 20 – 21, ש' 29 – 30).

     

    לאחר התאונה עבר התובע לעבוד בבי"ח שניידר. בתצהירו הוא ציין כי הוא משתכר כיום כ 25,000 ₪ מבי"ח שניידר, ועוד 20,000 ₪ ברוטו בעבודתו כעצמאי בקופת חולים. בסיכום טענותיו ביקש התובע להעמיד את בסיס שכרו על 25,320 ₪.

     

17. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר בעבר.

     

    אשר לעתיד: בשים לב לאופי פגיעתו ונכותו המזערית, אופי עיסוקו והעובדה שעד כה לא הייתה פגיעה בהכנסתו עקב הפגיעה, אלא ההיפך, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין גריעה מכושר השתכרות פיצוי גלובלי בסך של 130,000 ₪, המשקף כ 1/3 מחישוב אקטוארי מלא לפי 7.5% נכות, בסיס שכר של 25,320 ₪ ומקדם היוון מתאים עד גיל 67.

     

    הפסדי פנסיה

18. לדברי התובע, כמחצית מהכנסתו היא מעבודה כשכיר ומחציתה מעבודה כעצמאי. בנסיבות אלה הוא זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בגין חלק ההפרשה של המעביד מעבודתו כשכיר, היינו, 12% ממחצית הפיצוי בגין כריעה מכושר ההשתכרות, בסך של 8,000 ₪ במעוגל.

     

    אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה לגבי חלק ההכנסה כעצמאי, משום שנטל הניכוי בגין חלק זה חלה ממילא על התובע בתור עצמאי.

     

    כאב וסבל

19. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי הפגיעה ולנכות המזערית שנגרמה לתובע בעקבותיה, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 30,000 ₪.

     

    הוצאות ועזרת הזולת

20. בשים לב לאופי פגיעתו של התובע, לטיפולים שעבר בעקבותיה, הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה שנגרמו לו, סבורני כי סביר לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי בסך 7,000 ₪.

     

    סוף דבר

21. לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים כדלקמן:

    א. גריעה מכושר השתכרות 130,000 ₪

    ג. הפסדי פנסיה8,000 ₪

    ד. נזק לא ממוני30,000 ₪

    ו. הוצאות ועזרת הזולת7,000 ₪

    175,000 ₪

    -

    בניכוי אשם תורם-30% (52,500) ₪

    122,500 ₪

     

    לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ז, 25 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.