חוסה מנואל קווינטרו זולואגה נ' משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") מיום 27.12.2016 בו נדחתה בקשת מערער 1 (להלן: "המערער") לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים.

הרקע לערעור

1.מערערת 2 (להלן: "המערערת") אזרחית קולומביה ותושבת ישראל, ילידת 1972. המערערת נכנסה לישראל בשנת 2005 באשרת עבודה. במהלך שהותה בישראל המערערת הכירה בן זוג אזרח ישראל ממנו נולדו שלוש בנות. מתוקף החיים המשותפים עם אזרח ישראל קיבלה המערערת רישיון ישיבה מסוג ב/1 וביום 12.1.09 ניתן לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 המוארך מעת לעת. המערער הנו אזרח קולומביה יליד 1992 ובנה הבכור של המערערת מאדם אחר, אזרח זר. המערער הגיע לישראל בשנת 2012 באשרת תייר מסוג ב/2 עד ליום 25.10.2015, על מנת לעזור למערערת בגידול הבנות לאחר שבן זוגה נפל למשכב. לאחר פטירתו של בן הזוג ביום 5.11.12, הגישו המערערים שתי בקשות להסדרת מעמדו של המערער בישראל. בתחילה הציג המערער את עצמו כאחיה של המערערת, וזאת בהתאם למרשם האוכלוסין הקולומביאני. לאחר שבקשה זו נדחתה, הגיש המערער בקשה נוספת כאשר הוא מציג עצמו כבנה של המערערת. ביום 11.11.2015 המליצה הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים (להלן: "הוועדה") לדחות את בקשת המערער. ביום 29.12.2015 אימץ המשיב את המלצת הוועדה ודחה את הבקשה בטענה כי רוב זיקותיו של המערער הן למדינת מוצאו וכי מאז עזיבתה של המערערת את קולומביה לא היה קשר משמעותי בין השניים. בנוסף, הסיוע שמעניק המערער למערערת ולאחיותיו אינו מצדיק מתן מעמד מטעמים הומניטריים בישראל.

2.המערערים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים וביום 27.12.2016 נדחה הערר. בהחלטתו קבע בית הדין כי המשיב שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לפני קבלת החלטתו ואין מקום להתערב ולשנותה. כן נקבע כי הבקשה לא מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים קבלת מעמד בישראל כאשר קרבת משפחה לאזרח ישראלי כשלעצמה אינה מחייבת מתן מעמד. בית הדין הוסיף כי די בהתנהלותם של המערערים בחוסר תום לב בהציגם את המערער כאחיה של המערערת כדי להוביל לדחיית הערר. החלטה זו הולידה את הערעור שלפניי.

תמצית טענות הצדדים

3. לטענת המערערים בית הדין נתן משקל מכריע ושגוי להצגת המערער כאחיה של המערערת ולא כבנה. מצג שווא זה נבע מנסיבות שאירעו בעת לידתו לפני למעלה מעשרים שנה ומהנסיבות הקשות שסבבו את הגשת הבקשה עם פטירת בן זוגה של המערערת. הדבר לא נבע מרצון להונות איש והמערערים פעלו כדי להעמיד דברים על דיוקם ולתקן את המצג שנוצר. לכן גם אם היה מקום ליתן לכך משקל, בוודאי שלא היה מקום ליתן לכך משקל מכריע לדחיית הערר. כמו כן, בקשתם של המערערים אינה נשענת אך על קרבת משפחה לאזרח ישראלי אלא על טובתם של שלוש הבנות הקטינות של המערערת שיחוו סבל נפשי כבד אם ייאלצו להיפרד מאחיהן הגדול זמן קצר לאחר שאיבדו את אביהן. בית הדין התעלם מהדו"חות הסוציאליים המתייחסים לטראומה הנפשית שתיגרם לבנות הנסמכות על המערער בחיי היום-יום. עיון בהמלצות חברי הוועדה גם מלמד כי הם לא נימקו את המלצתם אלא כל אחד מהם קבע באופן לאקוני כי לא קיים טעם הומניטרי המצדיק מתן מעמד למערער בישראל. גם בית הדין לא התייחס למכלול הנסיבות כפי שהתבקש והחזיק אחר החלטת הוועדה מבלי לבחון את הבקשה לגופה. לכן, הואיל ואין מחלוקת כי הישארות המערער בישראל היא לטובת הקטינות, יש מקום לקבוע כי בנסיבות המקרה המערער עונה על הקריטריונים לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים.

4.לטענת המשיב, במתן החלטת הוועדה כלל נסיבות המקרה נלקחו בחשבון וניתן משקל משמעותי לעקרון טובת הילד. עם זאת, בנסיבות המקרה נמצא כי לא מדובר בהתמודדות חריגה של אישה שהתאלמנה מבעלה ומפרנסת לבדה את ילדיה המצדיקה מתן מעמד מטעמים הומניטריים למערער. המערערת נכנסה לישראל ללא המערער וחיה כאן שנים רבות בלעדיו ולא ביקשה להביאו לישראל בעודו גדל בקולומביה אצל סבו וסבתו. המערערת מסוגלת לטפל בבנותיה ואף מקבלת סיוע ממשפחתו של בן זוגה שנפטר. בנוסף, אין להעניק סעד לפנים משורת הדין למי שמגיש בקשה בחוסר ניקיון כפיים. בענייננו המערער נכנס לישראל בטענה כי הוא אחיה של המערערת ולא בנה והגיש את הבקשה להסדרת מעמדו לאחר ששהה בצורה בלתי חוקית בישראל במשך כארבע שנים. לפיכך טען המשיב כי דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

5.על פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, כניסה לישראל ושהייה בה של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת אשרה ורישיון ישיבה מתאימים. הסמכות ליתן את האשרות ורישיונות הישיבה מסורה לשר הפנים (עע"מ 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים, 2.7.08). שיקול דעת זה של שר הפנים הוא רחב והוא נובע מאופי הסמכות ומריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992); עע"מ 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים, 14.3.17; בג"ץ 10609/07 זועבי נ' משרד הפנים, 17.5.11). במסגרת זו המדיניות המופעלת על ידי שר הפנים לצורך הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל לזרים מתאפיינת בגישה של צמצום והגבלה במתן אשרות ורישיונות לישיבת קבע (בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 139 (2003)). בית המשפט העליון אישר לא אחת את סבירותה של מדיניות זו (ענין קנדל, בעמ' 521; בג"ץ 656/87 מנצח נ' שר הפנים, 7.3.88; עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים, 25.11.07; עע"מ 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין, 2.7.08). עם זאת, שיקול דעתו של שר הפנים בהפעלת סמכותו לפי החוק נתון לביקורת שיפוטית של בית המשפט ככל רשות מינהלית אחרת (בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, 30.3.2006). הדברים האמורים בקשר להיקף שיקול הדעת של שר הפנים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר במתן מעמד מטעמים הומניטריים. במקרים מסוג זה מסור בידי שר הפנים שיקול דעת בעל היקף רחב במיוחד, ו"בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, 28.9.08; עניין זועבי). לפיכך, יש לבדוק בקפידה במקרה זה בו הבקשה מושתתת כולה על הטענה כי קיימים טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד למערער בישראל, ורק אם יוכח כי מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן בהם נפל כאמור פגם חמור בהחלטת המשיב, יש מקום להעניק את הסעד המבוקש למערער.

6.עיון הן בהחלטת הוועדה והמלצתה מיום 11.11.15 והן בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין מיום 29.12.15 מלמד, כי הוועדה לא התעלמה מטענה כלשהי שנטענה על ידי המערערים ושקלה את כל הנסיבות הקשורות לעניין. בתוך כך היא התייחסה לטובת הקטינות שהיו בעת הגשת הערעור לבית משפט זה, בנות 5, 7.5 ו-9 ולחוות דעת עובדת סוציאלית מיום 8.6.14 שהוצגה לפניה; לנסיבות הגעת שני המערערים לישראל, כל אחד במועדו שלו; לראיונות שנערכו לשניהם; לנסיבות פטירת בן זוגה של המערערת ולהשפעה על חייה וחיי בנותיה; ולטענות שני המערערים באשר להשפעה שתהיה לעזיבת המערער את ישראל על הבנות ולטענה שתיגרם להם טראומה בנוסף לטלטול הנפשי שעברו עם פטירת אביהם. לאחר שקילת כל הנטען ומכלול הנסיבות, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי לא קיימים נימוקים הומניטריים כדי להעניק למערער מעמד בישראל ומנכ"ל רשות האוכלוסין ששקל אף הוא פעם נוספת את מכלול השיקולים, אימץ את המלצת הוועדה שלא להעניק למערער מעמד כאמור. אכן, בתמצית המלצות חברי הוועדה מטעם משרדי הממשלה השונים נכתבו נימוקים כלליים לא מפורטים, אך כפי שנאמר מדובר בתמציות בלבד ואילו החלטת הוועדה במליאתה נתנה כאמור החלטה מנומקת ומפורטת לאחר ששקלה את מכלול השיקולים ונסיבות העניין.