- נגד -
ת"א בית המשפט המחוזי ירושלים	207-09-10 22/10/2017
בפני השופט: ארנון דראל
תובעים: 1. דנבר צבעים וציפויים ישראל (2002) בע"מ 2. דנבר (צבעים) אחזקות בע"מ 3. ברוך קוגן 4. יבגניה בלן עו"ד אלישע אטיאס עו"ד חני אלון-ברוך	נתבעות: 1. מדינת ישראל משרד לבטחון פנים- רשות ארצית לכבאות 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ עו"ד יואב דור עו"ד נטע היכל
פסק דין

הצדדים השלישיים:

1. עיריית אופקים

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד יובל ראובינוף

מבוא

התובעת מס' 1 (להלן: דנבר) היא חברה שעוסקת בייצור ובשיווק של צבעים, ציפויים, חומרי איטום וחומרי ניקוי. את פעילותה קיימה דנבר במבנה שהיה מצוי במועד הרלוונטי לתביעה באזור התעשייה של אופקים. בעלת המבנה היא התובעת מס' 2 (להלן: דנבר אחזקות). דנבר ודנבר אחזקות נשלטות על ידי התובעים מס' 3 ו- 4 (להלן בהתאמה: קוגן ו- בלן, מאחר ואין יריבות בין התובעים השונים אתייחס אליהם במאוחד אלא אם נדרשת הבחנה ביניהם).
בלילה שבין 2.7.2009 ל- 3.7.2009 פרצה אש שהביאה לשריפת מפעלה של דנבר על כל תכולתו, לאובדן מלא או קרוב למלא של המלאי והציוד שהיו בו, וכן להרס המבנה. השריפה הסבה לתובעים גם אבדן רווחים ונזקים נוספים. התובעים פנו למבטחת שביטחה אותם בגין סיכוני אש, הנתבעת מס' 2 (להלן: הפניקס), וקיבלו ממנה תגמולי ביטוח. מאחר ומלכתחילה ביטחו התובעים את רכושם באופן חסר ולא על מלוא הערך שלו, הם שופו, לטענתם, רק עבור חלק קטן מהפסדיהם.
בתביעה שלפני, תביעה כספית על סך של 18,000,000 ₪, מפנים התובעים את טענותיהם כלפי איגוד ערים באר שבע (שירותי כבאות) (להלן" איגוד הערים), שהכבאים המועסקים בו היו אמונים על כיבוי השריפה. התובעים טוענים כי מחדלים בפעילותם של הכבאים הביאו להשמדת המפעל על תכולתו וגרמו לנזקיהם. לאחר חקיקת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 (להלן: חוק הרשות הארצית לכבאות), הועברו הזכויות והחובות של איגוד הערים לנתבעת 1, הרשות הארצית לכבאות והצלה (להלן: הרשות או רשות הכבאות), והיא זו שתחוב בפיצוי על הנזקים, ככל שייקבע כי מוטלת אחריות על איגוד הערים. לצד התביעה כלפי הרשות תבעו התובעים גם את הפניקס, הפעם ב'כובעה' כמבטחת החבות של איגוד הערים, וכפועל יוצא מכך כמבטחת החבות של הרשות (להבדיל מהדרישה לתגמולי ביטוח שהופנתה אליה כמי שביטחה את המפעל ונענתה עוד טרם הגשת התביעה).
עיקר טענות התובעים כלפי הרשות מופנה לדרך תפקוד הכבאים במהלך ליל השריפה. התובעים טוענים כי אף שאלו ידעו את טיב המפעל, ואת החומרים הדליקים והמסוכנים המאוחסנים בו, לא נקטו בצעדים הנדרשים לכיבוי השריפה. את טענותיהם ממקדים התובעים בשלושה היבטים עיקריים:
- דרך הטיפול באש מצד שני הכבאים שהגיעו ראשונים לקרבת המפעל, בשלב מוקדם וראשוני של האירוע, אורן פרידמן ודודו מיכאלי (להלן בהתאמה: פרידמן או אורן ו- מיכאלי). לטענת התובעים, השניים נמנעו מלחתור למגע עם האש ולעשות את הפעולות ההכרחיות לכיבוי האש, בשלב שבו היקף האש היה מצומצם וניתן היה עדיין לכבות את השריפה בטרם התפשטה וכילתה את המפעל;
- הימנעות מהזנקת מלוא הכוחות הנדרשים מיד לאחר קבלת ההודעה על שריפה בחצר המפעל, מפעל לחומרים מסוכנים ודליקים, והזנקת צוות קטן מתחנת אופקים תוך המתנה של פרק זמן ארוך ובלתי סביר עד להזעקתם של כל הכוחות. כתוצאה מכך כוחות הכיבוי המלאים הגיעו באיחור, ובשל כך נמנע כיבוי האש או צמצום הנזק;
- חוסר המעש מצד הכבאים בשלב המאוחר יותר של השריפה, ובהמשך לאותו חוסר מעש, התרשלות בהסלנה (התזת סילון, מאחר והצדדים העדים והמומחים השתמשו בביטוי זה ננקוט בו גם אנו) של מים ולא קצף או חומרים מעכבי בעירה לעבר האש – צעד שרק החמיר את הנזקים למפעל.
התובעים טוענים כי הכבאים התרשלו (הם מפנים גם טענות נוספות אך אלה המרכזיות), וכן כי הנזקים שנגרמו להם הם תוצאת אותה התרשלות, ומכאן נובעת טענתם לחיוב הנתבעות בפיצוי עבור ההפסדים שנגרמו להם. הפסדים אלה כוללים את אבדן המלאי, הציוד, המבנה, הרווחים הצפויים וכן שיפוי על הוצאות מוגדלות שהוציאו לרכישת מלאי, לשכר דירה ועלויות נלוות שנגרמו בעטיה של השריפה.
הנתבעות, הרשות והפניקס, טוענות להיעדר אחריותה של הרשות לנזקי התובעים. לטענת הנתבעות, שני הכבאים, פרידמן ומיכאלי, פעלו בשלב הראשון של האירוע כנדרש; הזעקת הכוחות הייתה מהירה ובהתאם להנחיות, ונעשתה מיד כשהתברר שהאש אחזה במפעל ולא מצויה מחוץ לו, וכך גם הטיפול בשריפה בהמשך הדברים.
עוד מצביעות הנתבעות על כך שמדובר היה בשריפה משתוללת במפעל לחומרים מסוכנים שיצרה סיכון חיים ממשי לכבאים ולתושבי הסביבה, אך הסבה רק פגיעה לרכוש. לכן, כך הנתבעות, נקודת המוצא לבחינת התנהגות הכבאים אינה יכולה לדרוש מהם לסכן את חייהם ואת חיי התושבים בסביבה כדי להציל רכוש, שלא בוטח בסכום הנדרש מטעמי חיסכון.
נדבך מרכזי בטענת הנתבעות הוא האופן השונה שבו הן רואות את היקף האש החל מהשלבים המוקדמים של ההתרחשויות. לדידן של הנתבעות, המדובר היה באש חזקה שאחזה בכל חלקי המבנה והמפעל והשתוללה מיד מתחילת השריפה, ולכן הפעולות שננקטו לא היו רשלניות, ומכל מקום, לא היה בפעולות אחרות, ככל שייקבע שהיה מקום לנקוט אותן, כדי להביא לתוצאה אחרת, שכן דינו של המפעל נחרץ ממילא מרגע שפשטה בו אש, וזאת בהתחשב בתכולתו, במבנה הטופוגרפי של חצר המפעל, ובעיקר הדרך הרשלנית והמסוכנות, שבה אוחסנו המלאי והציוד. טענה זו מביאה את הנתבעות למסקנה כי לא הייתה כל התרשלות מצד הכבאים, ולחלופין, כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הכבאים, ככל שהייתה, לבין הנזק.
לצד הטענות לעניין היעדרם של אחריות וקשר סיבתי, לנתבעות טענות לאשם תורם של התובעים, הנשענות על אופן התנהלותם של התובעים. התובעים, כך טענת הנתבעות, העמיסו מלאי גדול של חומרים דליקים ומסוכנים בחצר המפעל, (כפי שהתובעים טענו שעשו בדרישת הפיצוי שלהם), הותירו אותם ללא מיגון הכרחי ודרוש כדי למנוע הידלקות של החומרים והתפשטות האש, ותרמו תרומה מכרעת לכך שגם אש בהיקף קטן תסב בעירה גדולה ותביא לשריפת המפעל כולו. לצד אלה, נטען לאי קיומן של דרישות שהופנו למפעל על ידי הרשויות השונות, וכן טענות הנוגעות לשומר שהותירו התובעים במפעל בשעות הלילה: שומר לא מיומן ולא כשיר, ללא אמצעים מינימאליים ואף ללא מפתח שיאפשר את פתיחת השערים. עמדת הנתבעות היא כי לתובעים תרומה מכרעת להיווצרות הנזק ולהיקפו.
במהלך ניהול ההליך, לאחר חקיקת חוק הרשות הארצית לכבאות, תוקן כתב התביעה. לצד כתב ההגנה המתוקן הגישה הפניקס, מבטחת החבות של הרשות, הודעה לצד שלישי כנגד הרשות המקומית, עיריית אופקים (להלן: העירייה), וכנגד המבטחת שלה, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון), בטענות להתרשלותה של הרשות המקומית. התרשלות זו באה לידי ביטוי לטענת הפניקס בכך שהאש יצאה משטח המצוי באחריות העירייה והגיע משם לשטח המפעל, וכן בשל האופן שבו הפעילה העירייה את סמכויות הפיקוח והאכיפה שלה כלפי המפעל. העירייה ואיילון שוללות את טענותיה של הפניקס (כאן המקום לציין כי לקראת סיומו של ההליך הגישה הפניקס לבית המשפט המחוזי מרכז תביעת תחלוף כנגד העירייה ואיילון, בגין תגמולי הביטוח ששילמה לתובעים).
בשלביו הראשונים של ההליך ניסו הצדדים (טרם תיקון כתב התביעה והחלפת איגוד הערים ברשות וטרם הגשת ההודעה לצד שלישי) לסיימו במסגרת גישור. הניסיון ארך זמן רב, אך לא צלח לבסוף. לאחר מכן נדרשה שורה ארוכה של החלטות בהליכים המקדמיים, שהיו אין סופיים, עד להגשת תצהירי עדות ראשית ואף לאחריה (די לעיין בכמות הבקשות שהעתירו הצדדים על בית המשפט כדי להבין עד כמה חרג העיסוק בעניינים אלה מכל קנה מידה). את הכמות החריגה של הליכים מקדמיים השלימו הצדדים במספר בלתי נתפס של תצהירים וחוות דעת של מומחים, וכן ביקשו לזמן עדים נוספים רבים ללא הגשת תצהירי עדות. נוכח גודל היריעה שנפרשה, נדרשו ימי דיונים רבים. הראיות נשמעו בימים 2.6.2016, 15.6.2016, 30.6.2016, 7.7.2016, 18.7.2016, 5.10.2016, 6.10.2016, 6.11.2016 ו- 18.12.2016. הסיכומים נערכו בעל פה והתקיימו בימים 30.1.2017, 2.2.2017, 15.3.2017 ו-5.4.2017. בשל קוצר זמן השלימו הצדדים את הטענות בכל הנוגע להודעה לצד שלישי בכתב – הליך שאף הוא ארך פרק זמן לא קצר, והושלם רק לאחרונה עם הגשת סיכומי התשובה ביום 17.9.2017. במהלך שמיעת הראיות העידו 32 עדים ו-14 מומחים, ופרוטוקול הדיונים אוחז למעלה ל- 2,000 עמודים. במהלך כתיבת פסק הדין, ובהתאם לדברים שהוחלפו עם באי כוח הצדדים בתום שמיעת הסיכומים בעל פה, נשלחה לצדדים הצעת פשרה "מספרית". הצדדים נתבקשו להודיע אם הם נכונים להגיע להסכמה או מבקשים מתן פסק דין. ביום 1.10.2017 הוגשה הודעתם כי הם מבקשים שפסק הדין יינתן.
כפי שנראה להלן, ביסודה של ההכרעה קביעת העובדות, וממנה נגזרות המסקנות לעניין האחריות והקשר הסיבתי. התשתית העובדתית ממוקדת בסופו של דבר לפרק זמן קצר שאורכו דקות, וזאת בשלב הראשון של האירוע, ובמספר מצומצם של עדים שהיו מעורבים בהתרחשויות באותו פרק זמן. נוכח הקביעות העובדתיות, כפי שיפורטו, מתייתר העיסוק ברבות מחוות הדעת שהוגשו, שבהן נקבעו קביעות על יסוד הנחת עובדות שונה מזו שתיקבע. נוכח רוחב היריעה שנפרשה לא ניתן לדון בכל טענה עובדתית או משפטית שהועלתה, ופסק הדין יתמקד בעיקרי הדברים הצריכים להכרעה. עוד אציין כי בסיום ההליך עלתה האפשרות למינוי מומחה או מומחים מטעם בית המשפט להערכת הנזק (אפשרות זו לא הייתה רלוונטית קודם לכן שכן ההכרעה בעניינים שבמומחיות הצריכה קביעות עובדתיות). בשל הזמן שחלף, והרצון להביא את ההליך לסיום, בחרתי להימנע מכך ולהכריע על יסוד הראיות וחוות הדעת שלפני.

העובדות

סדר הדיון
נוכח הטענות שהעלו הצדדים, וכדי להקל על המעקב אחר רצף הדברים, אפצל את הדיון ברובד העובדתי לשני חלקים, בהתאם לשני שלבים שהיו בהתרחשות האירועים:
- השלב הראשון – שלב זה נפתח במועד ההודעה על השריפה בשעה 00:02 לבוקר יום 3.7.2009, יציאת שני הכבאים הראשונים, פרידמן ומיכאלי למפעל מתחנת אופקים בשעה 00:03 בכבאית ומעשיהם, וזאת עד לשלב שבו הכבאית שבה נסעו נשרפת והם נמלטים ממנה. שלב זה מסתיים לכל המאוחר בשעה 00:28 או 00:29 לערך, בעת שנגר האש נצפה במצלמת אבטחה של מפעל שכן, זמן מה לאחר שכילה את הכבאית.
  
  מדובר בפרק זמן שארך כ- 23-24 דקות, שהדיון בו מתמקד במעשיהם של שני הכבאים, פרידמן ומיכאלי במהלכו, למול מצב האש בכל אחד מהשלבים.
  
  לצד בחינת ההיבט הנוגע לפעילות הכבאים, נבחן את הזנקת הכוחות האחרים מתחנות הכיבוי השונות במרחב הדרום ומהתחנה המרחבית בבאר שבע במהלך אותו פרק זמן.
- השלב השני – מתמקד בפעולות הכיבוי החל מהמועד שבו מגיעים הכוחות המוגברים לסביבת המפעל ודרך פעולתם. טענות התובעים בשלב זה מופנות כלפי חוסר מעש של הכבאים והמתנה ארוכה מדי עד לכיבוי, וכן כנגד הסלנת מים במקום חומרים מעכבי בעירה, דבר שהביא להעצמת השריפה והנזקים ולא לכיבוי.
  
  כפי שנראה להלן, בכל הנוגע לחלק זה השאלה המרכזית היא שאלת הקשר הסיבתי- מה היה מצב האש שאחזה במפעל ובחצר באותו זמן. בהינתן כי ממילא נועד המפעל לכליה, כך או כך, הרי שהדיון באשר לאחריות בחלק זה של האירועים ככל הנראה אינו נדרש להכרעה.
  
  ההתרחשויות שלגביהן אין מחלוקת
על חלק לא מבוטל מרכיבי האירועים אין למעשה מחלוקת, ומצאתי לפרט את רצף ההתרחשויות בקצרה כבר בתחילת הסקירה העובדתית, מתוך הנחה שהדבר יקל על המעקב אחר רצף ההתרחשויות ויסייע לתחום את מסגרת הדיון ולמקד ככל הניתן את המחלוקות:
- ההודעה על השריפה נמסרה תחילה למשטרה על ידי אחד ממתנדבי המשמר האזרחי, אבישי לבנקופף (להלן: לבנקופף). בשעה 00:02 נרשם ביומן האירועים של מרכז הבקרה בתחנת הכיבוי המרחבית בבאר שבע, תחנת "אשל" (מוצג 5 לתיק המוצגים של הנתבעות, להלן: יומן האירועים), דיווח על שריפה.
- בהמשך לכך יצאה בשעה 00:03 כבאית אחת מדגם סער (רכב מס' 4) מתחנת אופקים לכיוון המפעל. בכבאית זו היו שני הכבאים: פרידמן ומיכאלי.
- בשעה 00:05 לערך נצפתה הכבאית עוברת בצומת הנמצאת בדרך למפעל (הצומת מצולמת במצלמת האבטחה של אחד המפעלים הסמוכים למפעל דנבר, מפעל וופרג'ט – אף שהשעה המופיעה על גבי הסרט שונה, נתון זה אינו במחלוקת בין הצדדים).
- פרידמן ומיכאלי הגיעו לקרבת המפעל. הם נסעו עם הכבאית לצדו המערבי של המפעל, ליד המקום שבו הייתה האש, ונעמדו בקרבת גדר המפעל. מהצד שבו עמדו לא ניתן היה לראות מה מתרחש בתוך חצר המפעל בשל הגדר שמקיפה אותו.
- פרידמן ירד מהכבאית וצעד לכיוון גדר המפעל. בסמוך לכך החל להיפרש "קו מים" או "קו קצף" שהוא הכינוי המקצועי לזרנוק או צינור המחובר לכבאית ויכול לאחר ההפעלה להזרים ממנה מים או מים וחומר מעכב בעירה – קצף.
- פרידמן טיפס על הגדר, עבר אותה ונכנס לתחום המפעל כאשר הצינור מועבר במקביל לתוך חצר המפעל. מיכאלי שהה באותה עת בכבאית ועסק בחיבור הצינור למקור המים או חומר מעכב בעירה.
- פרידמן פגש את שומר המפעל שהיה בתוך שטח המפעל. מיד לאחר מכן השומר ופרידמן החלו פונים לכיוון מזרח לעבר שער המפעל הנעול, וזאת מבלי שפרידמן עושה שימוש בצינור המחובר לכבאית. במקביל החל מיכאלי להסיע את הכבאית לכיוון הצד המזרחי של המפעל והעמיד אותה מול גדר המפעל באזור המזרחי, תוך שהוא מנסה להיכנס למפעל עם הכבאית בכוח דרך הגדר מאחר ושער המפעל נעול ולשומר אין מפתח.
- משהמהלך לא צלח, מרחיקים פרידמן ומיכאלי את הכבאית מקרבת הגדר, ושניהם נערכים להפעלתו של ה"תותח" שעליה כדי להזרים מים וקצף לכיוון האש. פרידמן מצוי על גג הכבאית ואילו מיכאלי בתוך הקבינה שלה.
- בעודם על הכבאית, נגר אש יורד מכיוון חצר המפעל החוצה אל מחוץ לשטח המפעל, אוחז בכבאית וגורם לכך שהכבאית תעלה באש. פרידמן ומיכאלי נמלטים על חייהם, עוזבים את הכבאית וממתינים להגעת כוחות נוספים.
- נגר האש מגיע לאותו אזור שבו נצפתה במצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט, הכבאית חולפת בדרכה למפעל כ- 23-24 דקות קודם לכן - בשעה 00:28 או 00:29 (כל אחד מהצדדים נקב בנקודת זמן שונה בהתחשב בכך שקיים פער זמנים בין הזמן האמיתי לבין זה המופיע בסרט).
- במקביל מגיעים למקום כוחות כיבוי נוספים. כוחות אלה הוזעקו על ידי מר יעקב גבאי, מפקד המשמרת בתחנת "אשל" בבאר שבע, וקצין חומרים מסוכנים של המחוז (להלן: גבאי). הזעקת הכוחות נעשית רק החל משעה 00:11 ואילך, בעקבות דיווח שמעביר פרידמן בקשר.
- הכוחות מתאספים במרחק מה מהמפעל ואינם פועלים עד לשעה מאוחרת יותר. רק אז מתחיל כיבוי האש, אך זו שוככת רק בחלוף שעות.
לאחר שסקרנו בקצרה ובקווים כלליים את שהתרחש ולמדנו מעט על הדמויות המעורבות, נפנה לבחינת הראיות ולהערכתן באופן שיאפשר לקבוע ממצאים מדויקים לגבי לוח הזמנים, הפעולות שנעשו ומצב האש. בחלק זה של האירוע מעורבים עיקריים ומשניים, אך מדובר, בכל מקרה, במספר מצומצם של עדי ראיה: שני הכבאים שהגיעו לקרבת המפעל, פרידמן ומיכאלי, ושומר המפעל. בשל פטירתו של השומר לא נשמעו עדותו אלא רק עדויות שני הכבאים, וזאת לצד עדויות בעלות חשיבות משנית.
מכל מקום, המחלוקת בין הצדדים באשר להתרחשויות עצמן היא מצומצמת, ועיקר הפער בין עמדותיהם הוא באשר לנקודת הזמן המדויקת שבה התרחש כל אחד מהשלבים, כאשר ההכרעה היא בשאלה מה עשו הכבאים ומה היה מצב האש בכל אחד מהשלבים.
נפתח בסקירה של הראיות החיצוניות והמסמכים ולאחר מכן נפנה לבחינת העדויות.

סרטון ממצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט
הראיה הראשונה, ואולי המדויקת ביותר, המאפשרת לתחום את פרקי הזמן, היא הסרט שצולם במצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט. מצלמה זו פונה לעבר צומת שבה עברה הכבאית בדרכה למפעל, ובהמשך נצפה בה נחשול האש לאחר שזה הביא לשריפת הכבאית. הצומת בה מדובר היא צומת הרחובות אפיקים בנגב וחנית קיקוס. מתוך המצלמה נלמד, כאמור, כי הכבאית עברה בצומת בשעה 00:05.
עוד מלמד הסרט שצולם כי נחשול האש שהביא לשריפת הכבאית ונע לכיוון הצומת נצפה במצלמה בשעה 00:28 או 00:29.
כאן המקום להסביר כי הזמנים המופיעים על גבי הסרט אינם מדויקים, ואולם הצדדים ערכו Reverse Engineering "הנדסה לאחור" של לוח הזמנים, והגיעו לנתונים המוסכמים עליהם באשר לשתי נקודות האחיזה שנצפות בסרט (ר' לעניין זה עדותו של מר שלמה פינקלשטיין החל מעמ' 319 והמפה נ/16).
ניתן אפוא לתחום את לוח הזמנים הרלוונטי לאותו פרק זמן של כ- 23 או 24 דקות שחולפות בין מעבר הכבאית בדרכה למפעל ועד להגעת נגר האש מהמפעל לאזור הנצפה במצלמה לאחר שריפת הכבאית. כפי שנראה להלן, חלוקת הזמן לשלבי האירוע השונים בתוך מסגרת זמן זו היא בלב המחלוקת העובדתית.

יומן האירועים הממוחשב

ראיה אחרת המספקת מידע לגבי לוח הזמנים היא יומן האירועים. היומן משקף את המועד שבו נרשמו בו דיווחים על האירועים, ובכפוף לפער הזמן המובנה בין המועד שבו נשמעת הודעה, נקלטת בחושיו של המוקדן ומתורגמת לרישום כתוב של התוכן, וכן בכפוף לתיקונים שנעשו ליומן בשל דיווח מאוחר, התמונה הנלמדת מתוך היומן היא תמונה מדויקת יחסית. ניתן ללמוד ממנה על סדר האירועים ומועד התרחשותם, בכפוף לנכונות הדיווח בכל אחת מנקודות הזמן, שכן היומן אינו מלמד על מועד ההתרחשות אלא על מועד הדיווח עליה למוקד.

שעה	אירוע	הערות
00:02	פתיחת האירוע – הודעה על שריפה בחצר מפעל דנבר באזור התעשייה אופקים. המודיע משטרת אופקים
00:03	רכב מס'4 יוצא עם אורן פרידמן ודוד מיכאלי
00:07	נמצאים בקרבת מקום מחפשים דרך גישה. מדווח רכב מס' 4
00:10	רכב 4 מדווח הגעה.
00:11	אורן מוסר שמדובר בשריפה גדולה מחוץ למפעל צבע. מבקש תגבור למקום. מוסר שפורצים למקום כי לשומר אין מפתח לוודא כי השריפה לא התפשטה פנימה.
00:13	יציאה מבצעית – רכב 12 עם יעקב גבאי ואיתן גיל
00:15	דיווח לקצין תורן/מפקד יצחק ביטון בביפר.
00:18	דיווח לכבאות – דיווח
00:21	דיווחים למד"א ולמשטרה
00:21	כניסה למשמרת של יצחק ביטון
00:21	יציאה מבצעית של יצחק ביטון עם רכב 1
00:22	נמסר לרכב 20 שיחזרו לתחנה ויצאו לכיוון אופקים עם רכב 13 לפי בקשת גבאי
00:23	דיווח למוקד ארזי.
00:27	דיווח למשרד לאיכות הסביבה
00:28	רכב 27 עם חדד משה ונאיף אל זיידנה
00:28	רכב 19 עם אדיר נעים ורונן אוחנה
00:29	אורן מוסר שהכבאית עולה באש
00:30	יצחק ביטון מוסר לגייס את נתיבות, אופקים, ב"ש ולהוציא מנוף כרגע מב"ש
00:30	רכב 10 עם זאיד אל אסד ואלכסיי קזנוביץ
00:30	רכב 13 עם מרדכי אביטן ומשה אלייה.	נרשם בשעה 00:42 עם תיקון מאוחר
00:35	רכב 1 מדווח הגעה.
00:40	יצחק מוסר להוציא את אשקלון וכבאיות מח"א
00:41	דיווח לכיבוי אשקלון
00:41	יצחק מוסר להוציא את כל מי שיכול מהבית. לגייס את כל הכבאים של ב"ש.
00:46	רכב 9 עם גולן עמר ושמעון פרץ
00:46	רכב 19 מדווח הגעה.
00:48	רכב 27 מדווח הגעה.
00:48	רכב 13 במקום, אני לא יודעת באיזה שעה הגיע. יצחק מוסר שהיה פיצוץ, השריפה התפשטה לכיוון נוסף. רכב 19 במקום מטפל בשריפה הצדדית.
00:59	יצחק מוסר כי המפעל כולו עולה בעש, כבאית אחת עתה באש.
01:06	גבאי מקש להודיע למוקד עירוני להגביר לחצי מים באופקים.

(ההדגשה שלי מכאן ולהבא אלא אם יצוין אחרת – א.ד.)

דו"חות המוקד – מוקד ארזי (נ/17, נ/22) ועדות מר גילי יעקב

מקור אובייקטיבי אחר, ככל הניתן בנסיבות, הוא הדיווחים שהגיעו לחברת "מוקד ארזי", שהיא החברה שסיפקה למפעל שירותי מוקד משתי מערכות אזעקה שפעלו בו. החיווי נלמד משני דו"חות שהוגשו. הדו"ח הראשון היה נ/17, והוא כולל את החיוויים שנעשו ממערכת מס' 1293. מערכת זו הוגדרה כ-"דנבר צבעים – מחסן". מתוך הרישום נלמד כי המערכת נדרכה בערב יום 2.7.09 בשעה 17:00.
ההתראה הראשונה שיש מהמערכת לאחר האירוע היא בשעה 00:18 מ"מגנט שער אחורי". התראה נוספת ממקום זה מופיעה בשעה 00:21 ובאותה שעה יש התראה של "גלאי מעל דלת שמאל". בשעה 00:22 מופעל גלאי משמאל קומה ג' ובהמשך בשעה 00:23 גלאי ימין בהתחלת קומה ב', גלאים משמאל קומה ג', גלאי מימין מסוף קומה ב', מגנט שער אחורי וכן נעשה איפוס סירנות. מאז וברצף יש התראות מגלאים שונים.
הדו"ח השני הוגש בשלב מאוחר יותר של המשפט, ודבר קיומו נודע רק במסגרת העדות שמסר נציג מוקד ארזי. בעקבות המידע שעלה מעדותו, העד התייצב פעם נוספת ומסר דו"ח אחר שמתייחס למערכת 1292 המוגדרת בחברת מוקד ארזי כ"דנבר צבעים וציפויים". מתוך הדו"ח הזה נלמד על דריכת המערכת בשעה 17:55 ו- 19:32.
ההתראה הראשונה המופיעה היא בשעה 00:15, והגלאי ששידר אותה היה "גלאי מול דלת כניסה למחסן". החל משעה 00:24 מופיעות התראות של גלאים נוספים: גלאי מימין באמצע, גלאי בחלק האחורי משמאל, וכן איפוס סירנות (נ/23).
נציג חברת "מוקד ארזי", מר גילי יעקב העיד, כאמור, פעמיים. עדותו הראשונה נשמעה ביום 7.7.2016 (החל מעמ' 376). הוא הסביר כי הגלאים שהיו במערכת של מפעל דנבר היו גלאי נפח, וכן גלאים מגנטיים שממוקמים על הדלתות, וכי הם היו ממוקמים רק בתוך המבנה (עמ' 377). הוא הוסיף, כפי שניתן ללמוד מתוך הדו"ח, כי החל משעה 00:23 "כל האזורים רצים" (עמ' 382), והבהיר כי הסיבה לריבוי הפעלת גלאים והפסקת חשמל יכולה להיות האש וכן שסוללת הגיבוי קרסה (עמ' 386). מר יעקב אמר כי יכול להיות עיכוב בין התפרצות האש לבין הפעלת הגלאי שניתן להעריכו בפרק זמן של 4-5 דקות, אך לא ניתן לדעת זאת באופן חד משמעי (עמ' 386).
בחקירה הנגדית אמר מר יעקב כי אין חוקיות בפער הזמנים עד להפעלת הגלאים, והבהיר כי מדובר בהערכות והשערות שכן הוא אינו יודע היכן היו הגלאים (עמ' 387). בנוסף, הוברר כי אין מפה או רישום של המיקום המדויק של הגלאים, למעט התיאור שניתן להם על ידי נציג החברה בעת ההתקנה (עמ' 388 ו- 389).
עדותו השנייה של מר יעקב נשמעה ביום 6.10.2016 (החל מעמ' 1188). עדות זו התבקשה והותרה לאחר שהתברר כי קיים דו"ח נוסף שלא הובא על ידי העד בעדות הקודמת. בדו"ח הנוסף מצא העד את האזורים החסרים מתוך הדו"ח הראשון, והוא ידע לומר טוב יותר היכן מצויים הגלאים. כך, הוא הבהיר כי הגלאים נמצאים בחלק הפנימי של המפעל (עמ' 1190), אך הוא אינו יודע למקם את הגלאים ולומר איזה מהגלאים היה באיזה מקום. עוד אמר העד כי המערכת הייתה מערכת אזעקה ולא מערכת לגילוי עשן, וכי הפעלת גלאי המגנט נעשית תוך פתיחה של הדלת או קריסה של המערכת (עמ' 1195). העד אמר בנוסף כי קיימים שני סוגים של גלאי נפח: חיצוניים ופנימיים, וכי הגלאי המדובר שהחל לפעול בשעה 00:15 כמופיע בדו"ח של מערכת 1292 הוא פנימי (עמ' 1198). כאשר העד התבקש להבהיר את משמעות ההתראות הרבות החל משעה 00:18, ובעיקר אחרי שעה 00:21 במערכת אחת ובשנייה ב- 00:24, הוא השיב כי אפשריות שתי אופציות: או שהמערכת כבר נשרפה וקרסה, כל החוטים נקרעו ואז החלו התרעות מכל האזורים, או שהמערכת כבר הייתה במצב של הפסקת חשמל, הסוללה לא החזיקה והמערכת קרסה והחלה לשדר. הוא לא ידע איזה משתי האפשרויות התרחשה (עמ' 1205-1206). העד הוסיף והבהיר כי הוא למד מתוך תיאורי המיקום כי מדובר בגלאים שהיו במבנים (קומה ג', קומה ב' וכו') אך מובן שאינו יכול למקם אותם באופן מדויק.

פק"ל 4 - פקודת הקבע
ראיה נוספת שהובאה היא פקודת הקבע לביצוע בדרגה 4 (להלן: פק"ל 4) (יצוין כי בשלב הסיכומים לא ידעו הצדדים לאתר כיצד ומתי הוגשה ולכן נמסרה הפקודה פעם נוספת ללא התנגדות). פקודה זו קובעת הוראה להזנקה מידית של כל הכוחות, ללא שיקול דעת של משלח הכוחות, מרגע קבלת הודעה על שריפה במפעל לחומרים מסוכנים.

העדויות
לאחר שסקרנו בקצרה את האירועים ואת לוחות הזמנים כפי שהם נלמדים מהסרט, יומן האירועים, דו"חות המוקד (ולצדו העדות לעניין פרשנות המידע שבהם), ופקודת הקבע, נפנה לסקירתן של העדויות. העדות המרכזית והחשובה מכולן היא עדותו של פרידמן. העד הנוסף שהיה שותף להתרחשויות הוא מיכאלי, אך מכיוון שהיה בתוך הכבאית, תרומתו לפירוט על מה שהתרחש בחצר המפעל מוגבלת. כך גם באשר לעדויות האחרות המתייחסות לשלב הראשון של האירוע: עדותם של גבאי, לבנקופף ועדים אחרים שהעידו בעיקר על מצב האש כפי שהם חזו בו. נפתח אפוא בסקירת עדותו של הכבאי אורן פרידמן.

עדות אורן פרידמן
פרידמן הוא העד המרכזי, ועדותו היא החשובה מכולן בכל הנוגע לחלק זה של הניתוח העובדתי, שכן הוא היה מפקד הצוות של הכבאית הראשונה שהגיעה למקום. פרידמן מסר את גרסתו בכמה הזדמנויות: ההודעה שנתן במשטרה, דברים שאמר לחוקר מטעם הפניקס, תשובות לשאלון שנשלח אליו במסגרת הליך זה על ידי התובעים, תצהיר עדות ראשית וחקירה נגדית בבית המשפט.
בהודעה במשטרה מיום 8.7.2009 (תיק המשטרה הוא מוצג 8 לתיק המוצגים של הנתבעות) מסר פרידמן תיאור קצר של מה שאירע ללא פירוט לוח הזמנים המדויק:

"הגעתי למקום והבחנתי באש בחצר המפעל שמתפשטת מזרחה ומלווה בפיצוצים והתפשטויות נוספות, כאשר התמקמתי עם הכבאית על מנת להפעיל קצף מתותח הכבאית, אירע פיצוץ בחצר המפעל שגרם לשפך רב של חומר דליק מלווה בלה(ב)ות גדולות, לדלוף החוצה אל מחוץ לחצר המפעל, לכיוון הכביש שמפריד בין דנבר לוופרג'ט. כתוצאה מכך הכבאית שהגעתי איתה, נשרפה ..."
הגרסה שמסר פרידמן באותו יום, 8.7.2009, לחוקר מטעם הפניקס מפורטת יותר:

"קיבלנו קריאה אני ודודו מיכאלי על שריפה בחצר מפעל דנוור, הגענו עם הכבאית מרחוק סימן לי שוטר מתנדב בשם שי לוינקוף שעמד עם ניידת ליד המפעל ליד השער המערבי (אחורי) הגענו עם הכבאית סמוך לשער מכיוון שישנו הפרש גובה בנוסף יש גדר אסכורית גבוהה ראיתי את הלהבות מעבר לאסכורית בשטח המפעל. על מנת לבצע הערכת מצב ראשונית ביקשתי (יש לציין שהשער האחורי היה נעול) לעבור את השער ונאלצתי לקפוץ מעליו כך עשיתי במקום פגשתי שומר דובר רוסית שעמד עם מטף ביד נראה מבולבל. בעודי מסתכל כמה מטרים בחצר על מנת לזהות את המוקד ראיתי שהמוקד בפינה הדרום מערבית כשהשטח עצמו בוער והאש מתפשטת תוך כדי פיצוצים לכיוון מזרח, כשאציין כי כל החצר היתה עם סחורה מגובבת למטה מעין שביל שחצה את שטח המפעל ממערב למזרח שבצד הצפוני לכיוון המבנה עצמו ובסמוך אליו לא היו להבות והשריפה החלה להתפשט בצד דרומי לכיוון מרכז.

בשלב זה הרגשתי שהכבאית שחונה עדיין בצד מערבי צריכה להגיע לחלק המזרחי על מנת להסלין (לתת מים) לעבר השריפה שמתפשטת מזרחה וזאת על מנת לנסות למנוע להבות, למנוע התפשטות.

הכבאית עברה לצד המזרחי (דודו העביר) שאני נמצא בחצר ומביא את השומר לצד השני.

יש לציין כי עוד אנו בצד המזרחי בתוך המפעל השומר נתן לי לדבר עם ברוך בעל המפעל בטלפון שאמר שהשערים נעולים ויהיה רק עוד 20 דקות במקום.

ש.ת. לא, לשומר לא היה מפתחות לשערים הגדולים רק לשער הולכי הרגל שהיה פתוח.

הכבאית הגיעה מזרחה. החלטתי למקם אותה במיקום שלה כיום על הכביש כשהיה בעיית גישה למקום היות וחנו מיכליות ונגררים בצד הדרך שהפריעו לנו להגיע למפעל

וכך נותר לי לחדור רק בנקודה זו.

כאשר האש רק בצד המזרחי החלטתי לנסות לנסר את השער הראשי על ידי מסור דיסק על מנת ליצור גישת עבודה לי ולכוחות שיבואו אך מכיוון שהאש בשלב זה התפשטה למיכלים שצמודים לקיר המפעל מעבר לאותו שביל עזבתי את עניין הניסור ואמרתי שאני יסלין קצף מתותח הכבאית שנמצא על גג הכבאית (תותח קבוע) לעבר המיכלים שצמודים למבנה על מנת למנוע התפשטות למבנה, בשלב זה חיברנו את הכבאית לאספקה בהידרנט ישירה שעל המדרכה ממול.

על מנת שיהיה גם זרם מים קבוע כשדודו היה וחיבר את ההידרנט ביקשתי ממנו בזמן שעליתי להתמקם על תותח הרכב שנמצא על הגג ביקשתי מדודו לשפר עמדה כ- 4 מטרים אחורה על מנת להיות מקביל ללהבות וכמו כן לשלב משאבה מתוך הרכב.

בשלב זה כאשר אני על גג הרכב ודודו בתוך הקבינה לפני שהוא מספיק לשפר אחורה נשמע קול פיצוץ אדיר ולפתע שפך אדיר מלווה בלהבות גבוהות פרץ החוצה דרך מתחת לשער המזרחי מכיוון שזה בירידה הכבאית בשנייה החלה לבעור והלהבות מגיעות לגובה פני הכבאית כשאני על גגה, בשלב זה החלטתי שאנו בסכנת חיים ממשית במיוחד הכבאי שבתוך תא הנהג שלא מודע למצב החמור קפצתי דרך הצד הנגדי פתחתי את דלת הנוסע ושלפתי אותו החוצה כשאני צורח עליו לצאת. התגלגלנו החוצה לעבר המדרכה ממול, האש המשיכה צפונה על הכביש במהירות מלווה בלהבות ענק וקרינת חום גבוהה ואוחזת בכל כלי הרכב שחנו תוך כדי כך רצנו ונכנסנו למפעל ופורג'ט.

בשלב זה האזור היה נראה כדלקמן: חצר מפעל דנוור והמבנה עצמו כולו עולה בלהבות ומלווים בפיצוצים אדירים. כל הכביש המזרחי והצפוני עם להבות ענק שורף את כל מה שבדרך כתוצאה מקרינת החום הבוטקה של ופורג'ט נפגע, ריכזתי את עובדי מפעל זה פתחנו קווים וקיררנו את הצד של הכביש על מנת למנוע התפשטות.

ש. האם כשהיית בצד המערבי כשטיפסת מעבר לגדר ראית היכן היה מוקד האש?

ת. ראיתי רק להבות בתך החצר מפעל בצד הדרום מערבי עוברות את גדר האסכורית.

...

ש. האם ראית שריפה מחוץ למפעל?

ת. לא."

(טופס גבית העדות הוא נספח לתיק האחריות המקצועית שהוגש ביום 26.10.2016, העדות נגבתה על ידי החוקר דוד מארק).
במסגרת השאלון נשאל פרידמן את השאלות הבאות, וכך השיב להן (לעניין השאלות המהוות ראיה ר' הודעת באי כוח התובעים בעמ' 589):

"10.האם נכון כי טרם ההגעה למקום האירוע ידעו הכבאים כי המדובר במפעל "דנבר" המתעסק בסולבנטים ובצבעים וחומרי מדללים המכילים חומרים דליקים? אם לא נכון, נא פרט מה ידעו הכבאים אודות המפעל? אילו בירורים נעשו?

נא פרט מתי נודע לכבאים כי השריפה הינה במקום בו מצויים צבעים וחומרים מדללים המכילים חומרים דליקים? ומנין נודע להם הדבר באותה עת?

מה היו הפעולות שננקטו לבדיקת סוג המפעל?

מהן הפעולות בהן יש לנקוט לצורך כיבוי אש בוערת במפעל שבו סולבנטים וחומרים דליקים כדוגמת מפעל דנבר?

האם העובדה כי המדובר במפעל המכילים חומרים דליקים נלקחה בחשבון בביצוע פעולות הכיבוי? אם כן, נא פרט כיצד נלקח הדבר בחשבון ביחס לכל פעולה ופעולה שבוצעה או שלא בוצעה.

האם יש הנחיות לגבי אופן הכיבוי אש במפעל העוסק בחומרים דליקים? אם כן מהן ההנחיות אלה ומתי הן ניתנו?

נכון. הכבאים ידעו מה עיסוקו של מפעל דנבר כבר לפני השריפה. ידעו זאת מתוקף תפקידם.

כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות המקום והשריפה, למתרחש בשטח ולתנאי השטח והיקף השריפה.

נלקחה בחשבון. הכבאים החלו בפעולות להסלנת קצף, בפועל לא הספקנו להסלין (הצוות שלי).

הנחיות לטיפול באש מועברות לכבאים במסגרת קורסי ההכשרה שלהם..."

18.נא פרט כיוון הרוח ביום האירוע נשוא התביעה? האם נבדק הדבר? אם לא מדוע לא?

האש התפשטה במהירות מכיוון מערב לכיוון מזרח.

...

22.מה הייתה עוצמת האש עת הגעת הכבאית הראשונה למפעל?

לנוכח הגדר הגבוהה והאטומה, והעובדה שהשערים היו נעולים, הרי שהמועד שאליו ניתן להתייחס הוא זה בו הצלחתי ליצור קשר עין עם האש לאחר טיפוס על הגדר שאולצתי לבצע עקב חסימת הגישה למקום על ידי התובעים (שערים נעולים, גדר גבוהה, ושומר ללא מפתחות). בשלב זה האש היתה בגובה של 3 מטרים לערך על שטח של 3 מטרים על שלושה מטרים..."

(השאלון והתשובות הם מוצג 31 בתיק המוצגים של התובעים).
בתצהיר העדות הראשית שלו תאר פרידמן שהיה במשמרת עם מיכאלי, ושימש כמפקד המשמרת בדרגת סמל. ההודעה התקבלה בשעה 00:03 לערך מתחנת אשל בבאר שבע שם ממוקם המוקד האזורי. הם נכנסו מיד לכבאית מסוג "סער" ודהרו למקום, כאשר הוא נהג. אשר לכבאית, זו מכילה 3,000 ליטר מים ו- 300 ליטר תרכיז קצף.
בעת שהגיעו לקרבת המפעל הודיעו למוקד שהם מחפשים דרך גישה. המפעל עצמו היה מתוחם בלוחות אסכורית אטומים וגבוהים שלא ניתן היה לראות דרכם דבר מבחוץ. פרידמן מתאר כי מצדו המערבי של המפעל יש שטח חולי פתוח, כשפני השטח נמוכים משמעותית מחצר המפעל (הפרש גבהים של לפחות מטר ועשרים), כאשר המפלס האחורי-מערבי של המפעל (שבו היה גם שער) ממוקם מעל פני המפעל.
בעת שהתקרבו מצד מערב ראו "אור אדום מוקרן כלפי השמים הבוקע מעל לוחות האסכורית בחלק הדרום מערבי של המפעל". הוא מוסיף כי עלו מהכביש על השטח החולי ממערב למפעל כשהם בכבאית, הוא דיווח הגעה ואז ירד מהכבאית. את שאירע לאחר מכן הוא תאר כך:

"ירדתי מהכבאית, טיפסתי על הגדר באזור השער המערבי (הסגור), ונכנסתי לבדי לתוך חצר המפעל. זיהיתי בתוך החצר אש משמעותית בצד הדרום מערבי של החצר בצמוד לגדר המפעל בצד הדרומי של המפעל, ובסמוך למבנה בטון מלבני.

חצר המפעל היתה עמוסה בחביות ומיכלים של חומרים, לרבות בצמידות למבנה המרכזי של המפעל, וכן היו בחצר המפעל גם שתי משאיות.

הוריתי לדודו לפרוש לי קו קצף במטרה להתחיל בכיבוי. דודו כבר העביר לי את קו הקצף. אציין כי לא ניתן היה להפעיל את תותח הכבאית בהיותה בצד המערבי, לאור הפרש הגבהים, העדר הגישה, העובדה שהפעלת התותח הייתה מחסלת את תכולת הכבאית באופן מיידי בעמדה לא מתאימה לבצע כיבוי, כמו גם העובדה שבצד המערבי, בשטח הפתוח לא היו הידרנטים כלשהם.

מיד כשנכנסתי לחצר אירעה התפוצצות ראשונה של חביות חומרים, והאש החלה להתפשט במהרה. הודעתי לתחנת באר שבע כי מדובר באש רצינית ושיש לשלוח תגבורת.

בשלב זה הופיע מולי בחצר אדם מבוגר שנראה סהרורי ומנותק לגמרי מהמציאות, שהתברר לי כי הוא השומר של המפעל.

שאלתי אותו "איפה המפתחות?" "איפה בעל הבית?" והוא ענה במבטא רוסי כבד "אין מפתחות".

אציין כי השומר לא החזיק מטף, לא הזכיר מטף, ולא עשה שום ניסיון לכבות את האש, וגם לא סיפר על כך שניסה לכבות את האש קודם לכן.

בעת הזו ארע פיצוץ נוסף והאש התגברה, והרגשתי שהן השומר והן אני נמצאים בסכנת חיים.

לפיכך, אחזתי בשומר, התחלתי לרוץ איתו לצד המזרחי של המפעל (חזית המפעל הפונה לרחוב חנית קיקוס), והוצאתי את השומר החוצה דרך שער הולכי הרגל שנמצא ממול מבנה המפעל, משמאל לשער כלי הרכב.

טרם הימלטותי עם השומר מהאש המתגברת בחצר הוריתי לדודו להעביר את הכבאית לצד המזרחי של המפעל, שם נמצא השער הראשי של המפעל ואין הפרש גבהים. תכננתי להיכנס עם הכבאית דרך השער המזרחי אל חצר המפעל לעמדה שתאפשר כיבוי. אדגיש שוב כי לאור התגברות האש וסכנת החיים המיידית לא ניתן היה להישאר לבד עם קו קצף בתוך החצר כשהכבאית ממוקמת בצד המערבי וגם לא היתה שום תועלת בכך..."
בהמשך התצהיר מתאר פרידמן שהשומר אמר שאין לו מפתח לשער ולכן מיכאלי, שהגיע עם הכבאית לצד המזרחי, החל לנסות לנסר את השער, ובמקביל הוא התחבר להידרנט שמצוי ברחוב כדי לאפשר הספקת מים רציפה. הוא דיווח בקשר כי מדובר בשריפה גדולה מחוץ למפעל וביקש תגבור. לדבריו, באותו שלב ארעה התפוצצות גדולה, שבעקבותיה האש התפשטה עוד יותר לכל עבר ואף החלה לשרוף את שתי המשאיות שעמדו בתוך חצר המפעל. משלא נותר זמן לפרוץ את שער המפעל, ולאור התפשטות האש, החליט להסלין קצף עם התותח שבגג הכבאית, ולשם כך הוזזה הכבאית כדי להגיע לעמדה טובה יותר. באותו שלב, לדבריו:

"אירע פיצוץ אדיר שכמותו לא שמעתי מעודי, ובבת אחת התפשטה האש בכל רחבי מתחם המפעל וכן לעבר הרחוב והכבאית. המפעל כולו בער בשלב זה, כולל מבנה מהמפעל והמשרדים."
לדברי פרידמן אינו זוכר אם נפל מגג הכבאית מעוצמת הפיצוץ וההדף או שקפץ ממנה, אך הכבאית כבר בערה והוא מיהר לשלוף את מיכאלי שישב בתוך הכבאית. שניהם נמלטו.
פרידמן נחקר חקירה נגדית על תצהירו בבית המשפט (ישיבה מיום 30.6.16, החל מעמ' 486). הוא הסביר בכל הנוגע לרישום ביומן האירועים כי זה נעשה על בסיס דיווח טלפוני, ונרשם כאשר הרישום הידני שמתנהל בתחנת אופקים נרשם לאחר סיום האירוע (עמ' 491).
הוא נשאל באשר לרישומים על הזמנים בהינתן חוסר התאמה בין הרישום בתצהירו לבין היומן. הוא הסביר כי אינו יודע "זה מה שאמרו לי, מה, אני מתעסק בזמנים?" ובהמשך "אני לא מתעסק בזמנים" (עמ' 494). עוד עלה כי פרידמן מסר בעדותו תיאור לפיו כתב את האמור בתצהירו בכתב יד וזה הודפס, אך כאשר נשאל כיצד קיימת זהות בין האמור בתצהירו לבין האמור בתצהירו של מיכאלי הוא הניח שגם מיכאלי רשם את אותם דברים בכתב יד, וכי יש לשאול אותו כיצד התצהירים כמעט זהים אף שנערכו בנפרד (עמ' 496). בהמשך הדברים הוא תיקן את עדותו, ואישר כי הסגנון אינו שלו וכי הדברים סוגננו על ידי עורכי הדין והוא חתם (עמ' 498). מכל מקום, פרידמן הבהיר כי בעת שערך את תצהירו לא היה מונח לפניו דבר למעט העדות שמסר לחוקרים מטעם איגוד הערים, אפרים מערבי ודודו כהן (עמ' 502). זמן קצר לאחר מכן שלל פרידמן כי עמד לפניו אותו דו"ח (עמ' 503). המשך חקירתו לימד כי בניגוד למה שהיה ניתן להבין קודם לכן מדבריו, את פירוט הזמנים שבתצהירו כתבו עורכי הדין והוא קרא וסמך על מה שעורכי הדין כותבים (עמ' 504).
מכאן החל פרידמן להשיב לשאלות בנוגע למה שאירע באירוע עצמו. תשובתו לשאלה כמה זמן ארכה הנסיעה מהתחנה ועד למקום עמידת הכבאית בקרבת המפעל הייתה "3 דקות לא יותר":

"ש:יום חמישי, בקושי, אין שם תנועה רבה, כמה זמן נסעת לפי מה שאתה זוכר היום?

ת:לפי מה שאני זוכר 3 דקות, לא יותר.

ש:עד שהגעת למקום?

ת:עד שהגעתי עם הכבאית.

ש:עם הכבאית ליד הקיר איפה שאתה רואה את האש?

ת:כן.

ש:הבנתי.

ת:ליד הרמפה ההיא.

ש:ליד הרמפה לקח 3 דקות מהתחנה?

ת:3-4 דקות, משהו כזה, אני לא זוכר להגיד לך בדיוק. (עמ' 510).
בהמשך לכך הוא אמר כי נכנס לכיוון הרמפה ואז דיווח הגעה (עמ' 511). פרידמן התבקש להסביר כיצד לכבאים האחרים שהגיעו בשעה 00:57 (עם כבאית 16) נדרשו רק שתי דקות כדי להגיע והוא עמד על דעתו כי הגעתם, שלו ושל מיכאלי, מהתחנה ועד לקרבת המפעל ארכה 3 דקות (עמ' 512).
פרידמן שלל את האפשרות שהיה דיווח קודם למוקד בטרם הדיווח על הגעתו, ואף טען שלא היה כל קושי למצוא את המקום ואת דרך הגישה. הוא אישר כי הוא מכיר את המפעל, שכן הוא מתגורר באופקים:

ש:סעיף 11 סעיף 11, תקרא את סעיף 11 בתצהיר שלך.

ת:כן. "עלינו עם הכבאית מהכביש על השטח ממערב למפעל".

ש:כן

ת:"ודיווחתי הגעה על מקום האירוע שהגעתי".

ש:שהגעת. זה הדיווח הראשון שלך שאתה מדווח על בואך לזירה מאז שיצאת?

ת:כן.

ש:זה מה שאתה אומר לנו?

ת:כן.

ש:אתה בטוח במאה אחוז?

ת:מאה אחוז.

ש:לא היה דיווח קודם?

ת:לא. כשיצאתי מהתחנה.

ש:לא, אחרי שיצאת.

ת:לא.

ש:לא היה דיווח קודם?

ת:לא

ש:גם לא היה לך מה לחפש. היה לך איזה קושי למצוא את המקום?

ת:לא.

ש:היה לך קושי למצוא דרך גישה?

ת:לא." (עמ' 514).
למרות דברים ברורים אלה בהמשך החקירה, כאשר פרידמן הבין כי יתכן שדיווח אחרת ממה שניתן להבין מדבריו, הוא שינה את גרסתו ואמר כי הדבר "יכול להיות" וכי יתכן שהדיווח ניתן כאשר המוקד "עלה מולו" (עמ'515).
בשלב הזה של חקירתו נשאל פרידמן על המשך האירוע. לדבריו, פרק הזמן שחלף ממועד הגעתו לקרבת המפעל ועד לשלב שבו היה בחצר עמד על 3-4 דקות ולא יותר (עמ' 519). הסיבה לכך הייתה כי הוא נדרש להוריד סולם ולשם כך לעלות לגג של הכבאית, לפתוח את סוגרי הסולם, להוריד אותו, לפתוח אותו, להציב אותו ולעלות (עמ' 520). פרידמן טען כי הניח את הסולם בשער הברזל בקרבת הרמפה וכי הדבר ארך 2-3 דקות, ולאחר מכן הוא נכנס פנימה. את ההמשך הוא תאר כך:

"ש:איפה הנחת אותו (את הסולם – א.ד.) במפעל?

ת:עד כמה שאני זוכר זה היה ברמפה, בשער ההוא

ש:בשער הברזל?

ת:איפה שהייתה הרמפה.

ש:הבנתי. כמה זמן בערך לוקח הסיפור הזה של להוריד את הסולם?

ת:2 דקות, 3 דקות.

ש:2-3 דקות?

ת:כן, אני מתאר לעצמי.

ש:יופי, נכנסת פנימה.

ת:אני נכנסתי פנימה.

ש:אתה מסתכל רואה אש, נכון?

ת:לא, לפני כבר, עוד כשעליתי, אז אמרתי לדודו כבר שיפתח את הקו מים.

ש:כן.

ת:או קיי?

ש:כן.

ת:אני כבר ירדתי פנימה.

ש:כן.

ת:דודו עלה על הסולם, העביר אלי את הקו מים, עוד לא הספקתי לתפוס אותו, הייתה התפוצצות ראשונה

ש:הוא העביר לך קו מים?

ת:איך?

ש:הוא העביר לך קו מים?

ת:כן.

ש:אתה בטוח?

ת:מאה אחוז, את הגלגלון של האוטו, מאה אחוז.

ש:זאת אומרת אתה בפנים עם קו מים, ואתה אמור להתיז מים?

ת:לא, עוד לא הספקתי.

ש:כן, אבל אם היית מספיק היית משפריץ מים נכון?

ת:לא, ביקשתי ממנו שיפתח בקצף."

(עמ' 521-522).
עולה אפוא מדברי פרידמן כי הוא עמד בחצר המפעל כשקו המים או הקצף בידו, מחובר לכבאית, וממתין לכך שמיכאלי יפתח את המשאבה שתאפשר התזת קצף, אלא שמיכאלי טרם הספיק "לשלב" את המשאבה מתוך הקבינה של המשאית (עמ' 523). פרידמן הוסיף כי הם נמצאו בסיטואציה הזו (שבה הוא כבר בתוך חצר המפעל, אוחז בצינור בידו ומיכאלי עוסק בשילוב משאבת הקצף 3-4 דקות אחרי שהגיעו למקום (עמ' 523) ובסך הכל 6-7 דקות לאחר שיצאו מתחנת אופקים, כך שלגרסתו, נכון לאותו שלב בחקירתו הנגדית, הוא עמד בתוך שטח המפעל עם זרנוק המים, המחובר לכבאית בשעה 00:08 או 00:09 (עמ' 524).
באותו שלב התבקש פרידמן להסביר כיצד מתיישבים הדברים עם הדיווח שנמסר למוקד ומופיע ביומן האירועים, לפיו הגיעו למפעל רק בשעה 00:10. פרידמן לא ידע להסביר זאת ואמר "אין לי תשובה לענות לך" (עמ' 524). כאשר נתבקש להסביר את הרישום ביומן משעה 00:11 שלפיו "פרידמן מוסר שמדובר בשריפה גדולה מחוץ למפעל צבע, מבקש תגבור למקום, מוסר שפורצים למקום כי לשומר אין מפתח", הוא אמר "זה לא שלי" (עמ'527) אך בהמשך הוסיף כי הרישום תואם את הדברים שאמר.
פרידמן נשאל על ההתרחשויות בעת שהיה בתוך החצר. הוא הסביר כי בעת שהיה בתוך החצר לא הספיק לעשות דבר, כי בדיוק הופיע מולו השומר והוא דחף אותו לכיוון הצד המזרחי של המפעל, תוך שהוא צועק למיכאלי "דודו תגיע עם הכבאית לצד השני" (עמ' 530-531). פרידמן התבקש להסביר את השוני בין הדברים שמסר בעדות לבין מה שכתוב בתצהירו, והסכים כי האמור בתצהיר לא מדויק (עמ' 533). בעת שהוא נתבקש ל"דייק" את הפרטים הלא מדויקים הוא אמר שלא עמד ודיבר עם השומר בעת שנכנס פנימה, אלא השומר הופיע מולו והם ישר יצאו. לדבריו, בעת שמשך את הצינור ומיכאלי הלך להפעיל את הקצף הייתה פתאום התפוצצות ראשונה, ואז צעק למיכאלי: "דודו, לא רלוונטי, לא רלוונטי, תמשוך את הצינור ותבוא עם הכבאית לצד השני" (עמ' 535). באותו שלב, שבו הוא מבקש לצאת, ראה את השומר. מספר שורות לאחר מכן הסביר כי המפגש עם השומר היה בעת שאחז עדיין בצינור (עמ' 536).
לאחר חילופי דברים שונים עם בא כוח התובעים תאר בקצרה פרידמן את גרסתו לאירועים פעם נוספת:

"ש:כן, אני שואל אותך מה היה.

ת:אז אני עונה לך עוד פעם. אני ירדתי ישר. אגב כל מה שאני אומר זה תוך כדי תנועה. ירדתי מהכבאית. דודו, אני עליתי כבר ראיתי מהזה. דודו תפתח. הלאה, עולה, הוא עלה לגג, אני עזרתי לו להוריד את הסולם, הצבנו. תוך כדי שאני מטפס דודו תמשוך לי קו, ככה זה הולך, הכל דינמי. אני ממשיך. עוד לא הספקתי למשוך את הקו, אז ההתפוצצות הראשונה, לא היה טעם. אמרתי לו דודו, צעקתי לו תמשוך את הקו החוצה, תבוא עם הכבאית לצד המזרחי. אני מסתובב אני רואה את השומר מולי."

(עמ' 548).
פרידמן נשאל לגבי ההחלטה להורות למיכאלי להזיז את הכבאית לאזור השער המזרחי. הוא עמד על דעתו כי הוא זה שנתן את ההנחיה לכך:

"ש:רגע, טוב. עכשיו נעבור הלאה, ואנחנו כבר מתקרבים. אה, תגיד לי רגע, אתה אמרת לדודו להגיע לצד המזרחי?

ת:בטח, צעקתי לו.

ש:צעקת לו?

ת:כן.

ש:זה היה יוזמה שלך?

ת:בטח, אני המפקד, אני מקבל החלטות.

ש:זה בסדר גמור, אף אחד לא אמר לך תשלח אותו לשם?

ת:מישהו אמר לי לשלוח את דודו לצד המזרחי? מה פתאום, אני אמרתי.

ש:יכול להיות שמישהו אמר לך תשלח אותו לשם?

ת:לא, למה שיגידו לי?

ש:אני גם שואל.

ת:מי יגיד לי, הייתי שם לבד אני ודודו, מה?

ש:אין מצב שגבאי אמר לך תשלח אותו לצד המזרחי?

ת:לא יודע. מה, אם הוא אמר בקשר, אולי אני אמרתי לגבאי אנחנו עוברים לצד המזרחי והוא אמר כן. הכל יכול להיות בקשר.

ש:יכול להיות שהוא נתן לך הוראה תשלח אותו לצד המזרחי?

ת:לא, אני שלחתי את דודו לצד המזרחי." (עמ' 554-555).
בהתייחסו למה שהיה בהמשך בעת שהכבאית עמדה מחוץ לשער המזרחי, אמר פרידמן כי החליט להסלין קצף תוך שבמקביל נעשה על ידי מיכאלי ניסיון לפרוץ את השער עם דיסק (עמ' 556).

עדות דודו מיכאלי
מיכאלי, הכבאי השני בצוות, היה בכבאית ובקרבתה בעת האירועים. בתצהיר העדות הראשית שלו הוא כתב כי הוא ופרידמן קיבלו את ההודעה על שריפה ליד מפעל דנבר, ושניהם נכנסו באופן מידי לכבאית (רכב סער) ודהרו למקום. לדבריו, הגיעו בתוך כחמש דקות, ומסרו בקשר שהם מחפשים דרך גישה. בעת שהתקרבו מצד מערב ראו אור אדום מוקרן כלפי השמים כשהוא בוקע מעל לוחות האסכורית בחלק הדרום מערבי של חצר המפעל. הם עלו עם הכבאית מהכביש אל השטח החולי ממערב למפעל.
הוא מוסיף כי פרידמן ירד מהכבאית, טיפס על הגדר באזור השער המערבי (הסגור) באמצעות סולם שמיכאלי פרס ונכנס לתוך חצר המפעל, בעוד הוא מכין קו קצף ומתכוון למסור אותו לפרידמן שנמצא בחצר. בסמוך מאוד לאחר שפרידמן נכנס לחצר פרידמן אמר לו שהאש מתפשטת במהירות והורה לו להעביר את הכבאית לצד המזרחי של המפעל, וכך עשה.
כאשר הגיע עם הכבאית לצד המזרחי ראה כי שער כלי הרכב הראשי, העשוי ברזל, סגור ונעול. פרידמן הגיע גם הוא ברגל לאותו מקום, כאשר לצדו אדם מבוגר בעל מבטא רוסי כבד (הוא השומר). באותו שלב ראה דרך שער כלי הרכב את האש שכבר הייתה בממדים רציניים, תוך פיצוצים וחביות עפות. לשומר לא היה מטף ולא היו לו מפתחות לשער, ומיכאלי הגיע למסקנה שעליו לנסות ולפרוץ או לנסר את השער. תוך כדי כך אירעה התפוצצות גדולה שבעקבותיה האש התפשטה עוד יותר, ואף החלה לשרוף את שתי המשאיות שעמדו בתוך חצר המפעל.
פרידמן הורה לו להיכנס לכבאית ולהזיז אותה כ- 3-4 מטרים כדי לשפר לעמדה טובה יותר, אל מול השער הראשי, עמדה שתאפשר הסלנת קצף למוקד השריפה. מיכאלי מתאר שעלה לקבינה כדי להפעיל את משאבת התותח, תוך שפרידמן עלה לגג הכבאית כדי להפעיל את התותח. עם עלייתו של פרידמן לגג הכבאית אירע פיצוץ אדיר שכמותו לא שמע מעודו, ובבת אחת התפשטה אש בכל רחבי מתחם המפעל, וכן לעבר הרחוב והכבאית. המפעל כולו בער בשלב זה, כולל מבנה המפעל והמשרדים, והאש אחזה ברחוב ובכבאית.
בטרם הספיק להגיב פרידמן פתח את הדלת שליד מושב הנהג, אחז בו בשתי ידיים, ושלף אותו מהכבאית, תוך ששניהם מתגלגלים הצדה לכיוון הנגדי מהמפעל. האש שהתפשטה ברחוב שרפה את הכבאית והגיעה עד לשער מפעל וופרג'ט.
הערכתו של מיכאלי היא כי מהרגע שבו הגיעו לעבר הצד המערבי של מפעל דנבר עם הכבאית לראשונה, ועד לפיצוץ הגדול שגרם להתפשטות המאסיבית של האש לעבר מבנה המפעל והמשרדים ולעבר רחוב חנית קיקוס והכבאית, חלפו לכל היותר 10 דקות.
חקירתו הנגדית של העד, כפי שניתן להתרשם מקריאת הפרוטוקול, הייתה טעונה, ומיכאלי סבר כי נעשה לו ולפרידמן עוול מצדו של קוגן, בעל המפעל, שסיכן את חייהם. באשר לנתונים הרלוונטיים לדיון שלפנינו, אמר מיכאלי כי משך זמן הנסיעה לאזור המפעל היה לכל היותר 4-5 דקות (עמ' 601).
מיכאלי אמר כי הכין קו קצף והתכוון למסור אותו לפרידמן, אך לא הספיק למסור לו את קו הקצף (עמ' 615). לדבריו, בעת שפרידמן נכנס פנימה, הוא עסק בהורדת הסולם. פרידמן טיפס לתוך חצר המפעל ללא הסולם, ובלשונו "הוא טיפס בלי הסולם כן, שלא תבין הוא כמו פנתר עלה על הגדר" (עמ' 616). מיכאלי אמר בנוסף כי מי שהורה לו להעביר את הכבאית לצד המזרחי היה פרידמן (עמ' 622).

עדות יעקב גבאי
רשף יעקב גבאי שימש במועד הרלוונטי לתביעה כקצין חומרים מסוכנים מרחבי, והיה מפקד המשמרת בתחנה המרחבית שבבאר שבע - תחנת "אשל". לדבריו, עם קבלת ההודעה על שריפה מחוץ למפעל דנבר ממשטרת אופקים הוא הזניק למקום צוות כבאים מתחנת אופקים, פרידמן ומיכאלי, שיצאו למפעל כשהם על רכב מס' 4. גבאי מתאר בתצהירו כי בהתאם לדיווחים שקיבל מפרידמן וממיכאלי, השריפה חדרה לחצר המפעל מהשטח שמחוץ לגדר והתפשטה במהירות בתוך מתחם המפעל. לדבריו הוא הורה לכבאים להסלין קצף מהצד המזרחי (הקדמי) של המפעל, והודיע כי הוא וצוותים נוספים בדרך. עוד הוא מציין כי בהיותם של הכבאים בצד המזרחי הם נתקלו בשער נעול ודיווחו על ניסיון פריצה.
בהמשך התצהיר גבאי כותב כי בשעה 00:13 יצא למפעל מתחנת באר שבע יחד עם הכבאי גיל איתן ברכב מסוג אשד, רכב מס' 12 שהכיל 12,000 ליטר מים ו- 1,000 ליטר תרכיז קצף כיבוי. במקביל דיווח על האירוע למפקד איגוד הערים דאז, מר יצחק ביטון (להלן: ביטון), למגן דוד אדום ולמשטרה. כן דיווח על האירוע למוקד ארזי ולמשרד להגנת הסביבה. גבאי מוסיף כי הורה לצוות אחר המצוי בכיבוי שריפה אחרת בנתיבות לחזור לתחנה, להחליף את רכב הסער ברכב אשד ולצאת לאופקים, וכך גם הנחה את תחנות אשכול ורהט להוציא כבאית למקום האירוע.
לדברי גבאי בדרכו למפעל, עוד בעת שהיה במרחק ממנו, הבחין בהבזק אש גדול, ובסמוך לאחר מכן דיווח פרידמן כי האש התפשטה ושרפה את הכבאית.
בחקירה הנגדית נשאל גבאי לגבי הדיווח שקיבל מהכבאים שהגיעו ראשונים לאירוע. גבאי מסר כי דיבר איתם כל הזמן, מהרגע שיצאו לכיבוי השריפה ועד שהגיע למקום בעצמו (עמ' 665). גבאי הוסיף שהכבאים הגיעו למקום, 8 או 9 דקות לאחר שיצאו, ודיווחו לו שהשריפה היא בתוך חצר המפעל ומתפשטת לכיוון המפעל, ואז ביקשו תגבורת (עמ' 666).
בהמשך לכך העיד גבאי על ההוראות שנתן לפרידמן ולמיכאלי, והתייחס לעדותו של פרידמן לגבי מה שהתרחש. מפאת חשיבות הדברים אביא אותם כמעט במלואם:

"ש:אתה אמרת להם לעשות משהו?

ת:כן, אני אמרתי להם לקחת את הכבאית. הם עמדו במקום לא נכון

ש:כן.

ת:לקחת את הכבאית, לבוא לחזית של המפעל איפה שנמצא השער החשמלי.

ש:כן.

ת:לתת מכה טובה של קצף, לנסות לעצור את התפשטות השריפה לכיוון המפעל עד שאנחנו נגיע, כי לנו לוקח נסיעה.

ש:אתה אמרת להם לעשות את זה?

ת:כן.

ש:אורן פרידמן אמר שלא אמרת לו כלום, ממש כלום, שהוא לא דיבר אתך על זה, שהוא היה המפקד בשטח והוא החליט בעצמו, ואתה לא נתת לו שום הוראה, מה אתה אומר?

ת:אני אומר שאורן פרידמן בחור מאוד מאוד טוב, כנראה שהוא שכח שאמרתי לו

ש:שכח?

ת:כנראה, כן.

ש:תגיד לי רגע, בכלל מה ההיגיון שאתה תגיד. אתה ידעת בכלל, אתה מכיר, או הכרת שם את השיפועים, כיווני התפשטות האש, משהו, מה פתאום אתה נותן, נגיד שנתת, נגיד, מה פתאום אתה שאתה לא מכיר את המפעל איך הוא בנוי, אתה לא יודע לאן האש מתפשטת, מה פתאום אתה אומר לו להביא את הכבאית למקום הכי גרוע שאפשר? תסביר לי.

ת:מה זה, לא הבנתי את השאלה.

ש:העידו פה כמה ש-, העידו פה כמה וזה גם מופיע בחוות דעת שלהם, אני לא רוצה להלאות אותך, שהכבאית עמדה במקום הכי גרוע אפשרי מבחינה טופוגרפית.

ת:כן?

ש:מול האש, כן, ככה אמרו, לא רק אני, מה, אתה לא מכיר את המפעל, אתה לא יודע את כיווני התפשטות האש, אתה לא יודע את השיפועים שלו, אתה לא יודע איפה תעלת הניקוז, אתה לא יודע כלום, אתה אפילו לא מכיר את המפעל, ככה אתה אומר, גם לא מבחינת מניעה, איך אתה מרשה לעצמך לתת הוראות למי שנמצא בשטח לעשות את כל הסיבוב הזה, ולבוא למקום שבו נשרפה הכבאית?

ת:תראה, אורן דיווח שהוא הגיע למקום, הוא נמצא באזור לא טוב, אמרתי לו תיסע לכניסה למפעל, תן משמה מכה טוב של קצף, תעצור לי את ההתפשטות את השריפה, זה מה שביקשתי. אתה טוען שהמקום לא טוב, עם כל מי שאמר לך שהמקום לא טוב, זה המקום הכי טוב שהיה.

...

כב' השופט:איפה אתה, בשלב שהוא מבקש ממך את התגבורת איפה אתה ידעת שהוא נמצא?

ת:בחלק האחורי של המפעל.

כב' השופט:באזור המערבי?

ת:המערבי כן.

כב' השופט:וההוראה לעזוב את המקום הזה ולעבור לחלק המזרחי, אם אני מבין אותך נכון הייתה ההוראה שלך?

ת:לשפר עמדה, כן. אבל הוא גם עשה את זה בלי שאני אעשה את זה, כי הוא ראה שהעמדה שלו לא טובה.

כב' השופט:מה אתה ידעת על מצבו באותה נקודת זמן?

ת:מה?

כב' השופט:מה ידעת על מצבו באותה נקודת זמן, זאת אומרת איפה נמצא הצוות, בתוך הכבאית, מחוץ לכבאית, בתוך המפעל, מחוץ למפעל, מה המידע שעמד בפניך בעת שקיבלת את ההחלטה?

ת:כשהוא הגיע למקום, אורן הגיע למקום הוא אמר לי השריפה היא שריפה יחסית גדולה, אני צריך תגבורת למקום. תכלס איפה אורן היה באותו רגע אני לא יכול להגיד לך אם הוא היה בתוך הכבאית או מחוץ לכבאית כשהוא דיבר איתי, סביר להניח שהוא היה בתוך הכבאית כי הוא ראה כבר את הלהבות. המיקום שלו, הוא אמר לי גבאי המיקום שלי לא כל כך טוב, אמרתי לו שפר מיקום לכיוון החזית של המפעל, תן מכה טובה עם קצף, כי אנחנו בדרך, הרי אם אתה אומר שהשריפה.

כב' השופט:כלומר נקודת המוצא שלך להחלטה, בעת שקיבלת את ההחלטה הייתה...הייתה כשהוא יושב בכבאית?

ת:או מחוץ לכבאית.

כב' השופט:זאת אומרת אבל הוא עוד לא התחיל לעשות כלום, והוא חושב, הוא מתלבט בכלל אם לשנות את המיקום או לא, זה הנקודה?

ת:זו הייתה הנחת המוצא שלי.

..

ש:אדוני זה מה שרשום, לפי העדות שלו הוא הגיע ממגה בול, בתוך שנייה הוא כבר היה בצד המערבי, וסיפר סיפור שלו כשהוא העיד פה, תוך 3 דקות הוא כבר היה במקום. אתה ידעת שהוא נכנס פנימה לחצר או לא ידעת?

ת:כן, ידעתי, הוא אמר לי.

ש:הוא אמר לך?

ת:בדיעבד, אחרי שחברנו ביחד בשריפה הוא כבר אמר לי שהוא היה בתוך החצר של המפעל.

ש:אבל מה, ענית לבית משפט עכשיו משהו אחר, אתה לא יודע אם הוא היה בחוץ, אם הוא היה בתוך הכבאית.

כב' השופט:לא.

ת:לא, רגע, שנייה, שנייה.

כב' השופט:הוא לא יודע, בדיעבד הוא אומר.

ת:בדיעבד, כשאני כבר חברתי אליו לשמה...

...

עו"ד אטיאס:.... אתה ידעת שהוא היה בפנים?

ת:כן, בדיעבד ידעתי שהוא היה בפנים.

ש:מה הוא עשה בפנים?

כב' השופט:לא, לא בדיעבד, אני שואל, בזמן אמת לא ידעת שהוא היה בפנים?

ת:לא, בזמן אמת לא

עו"ד אטיאס:אה, הוא לא אמר לך?

ת:לא, הוא לא אמר לי.

ש:הוא אמר לך נאמר מה שטח השריפה, אם זה קטן, אם זה גדול?

ת:הוא דיבר איתי על שריפה גדולה שמתפשטת.

ש:גדולה?

ת:גדולה שמתפשטת, גדולה במטרים הוא לא אמר לי, אני לא יכול להגיד לך במטרים, אבל הוא אמר לי שריפה גדולה שמתפשטת.

ש:אז לא חשבת לשאול אותו לאן היא מתפשטת?

ת:הוא אמר לי לכיוון המפעל.

ש:לכיוון המפעל, זה מה שהוא אמר לך?

ת:כן, כן.

ש:בסדר. הוא לא אמר לך שהוא בפנים?

ת:לא.

ש:ושריפה של 3 על 3 על 3?

ת:לא

ש:לא אמר?

ת:לא.

ש:לא?

ת:לא.

ש:זאת אומרת כמו שאני מבין מהעדות שלך, עד לשלב הזה שאמרת לו לבצע את הסיבוב הזה, לטענתך לפחות, בניגוד מוחלט למה שהוא אמר, עד לאותו שלב לא נעשו שום פעולות כיבוי?

ת:סביר להניח שלא נעשו פעולות כיבוי, כן. סביר להניח, כי אם אורן.

כב' השופט:לא, לא סביר, השאלה מה ידעת?

עו"ד אטיאס:מה ידעת?

ת:לא ידעתי.

ש:לא ידעת.

ת:לא.

ש:הוא גם לא אמר לך שהוא נמצא בפנים עם (קו) קצף מוכן?

ת:לא, הוא לא אמר לי.

ש:לא אמר לך.

כב' השופט:אבל כשאתה מחליט להגיד לו לזוז, זה לא תחנה שהנתונים האלה, שהשאלה הזאת היא שאלה קריטית להחלטה הזאת. כלומר אתה לא צריך לדעת את זה לפני שאתה מחליט?

ת:לא הבנתי.

כב' השופט:כלומר הנתון הזה, לצורך העניין נניח לרגע שזאת הייתה עדותו, שהוא נמצא בפנים כבר לקראת, בתוך שטח המפעל באזור המערבי עם קו קצף מוכן לפעולה, ואז אתה לפי מה שאתה כותב לנו בתצהיר, אתה הורית לו לעבור לצד המזרחי.

ת:נכון.

כב' השופט:עכשיו, לפי מה שאמרת קודם אתה הנחת כשהוא שאל אותך אם לעבור או לא, או שאתה הורית לו לעבור, הנחת שהוא עומד בחוץ, או יושב בתוך הכבאית, או מסתובב לידה. זאת אומרת לא ידעת באותה נקודת זמן כשאתה מחליט שהוא בכלל בפנים עם קו קצף מוכן. אז אני שואל אם הנתון הזה לא היה קריטי לך להחלטה?

ת:לא לא.

כב' השופט:זאת אומרת לדעת מה בדיוק מצבו באותו, רגע, כי יכול להיות שאם הוא כבר עומד עם קו קצף ביד, כבר היה.

ת:תראה אם אורן היה, אם אורן היה חודר לתוך המפעל מהצד המערבי עם קו קצף, בטח היה אומר, והיה שומע את מה שאני אמרתי לו, הוא היה אומר לי גבאי אני בא עם קו קצף למעלה לשנות כיוון, תן לי לתת מכת קצף מפה, זה הוא היה אומר לי, ואז הייתי משנה את ההחלטה שלי, בטוח שהייתי משנה את ההחלטה שלי.

...

כב' השופט:רק שנייה, רק שאני מבין אותך טוב. אם אתה היית ער באותה נקודת זמן לזה שהוא נמצא בפנים עם קו קצף, לא היית אומר לו לעזוב.

ת:ודאי.

...

עו"ד אטיאס:בוא עכשיו נעזוב רגע את ה-, אני רוצה להשתמש בתיאור שלך ברשותך, תסכים איתי שאם היית יודע שהוא בפנים עם קו קצף מוכן בשריפה של 3 על 3 היית אומר לו כן, נכון, זה מה שצריך לעשות כבאי לא?

ת:תראה, אם אורן נמצא בתוך המפעל בשטח, והוא עם קו קצף פעיל, סביר להניח שאורן היה צריך לעבוד ולכבות את השריפה, אם הוא יכול.

ש:זה מה שאתה מצפה מכבאי?

ת:זה מה שאני מצפה. אבל עוד פעם אתה צריך להבין...

...

ת:לא, אבל אתה צריך להבין שאם אורן היה עם קו קצף או לא היה עם קו קצף, זו השאלה.

ש:הבנתי. "הוריתי לדודו לפרוס לי קו קצף במטרה להתחיל בכיבוי", סעיף 14 לתצהיר של אורן פרידמן, "דודו כבר העביר לי את קו הקצף".

ת:לתוך המפעל?

ש:כן.

ת:זה אורן לא אמר לי.

ש:זה חדש לך?

ת:זה חדש לי.

ש:חדש לך גם שהוא ראה את השריפה בתחילתה 3 על 3 על 3?

ת:לא, לא ידעתי את זה.

ש:לא ידעת את זה?

ת:לא.

ש:עכשיו תאשר לי גם את מה שכל המומחים פה העידו, שבאמצעות האמצעי שיש לכבאית שהייתה להם, יש איזה 11-12 דקות עבודה של קצף, 3000 ליטר, 300 קצף, ספיקה 250, נכון?

ת:כן, בערך.

ש:ותאשר לי בנתונים האלה, אתה באמת לא ידעת, אני רואה שלא ידעת כנראה. בנתונים האלה, רק הנתונים שאני נתתי לך זה צריך להספיק מעל ומעבר לכסות, זה מכסה בערך 50 מ"ר, רק מה שיש בכבאית נכון?

ת:יכול להיות, כן, יכול להיות."

(עמ' 667-673).
בחקירה החוזרת התבקש גבאי להסביר שוב את הדברים. גרסתו הייתה כי אין לקבל את דברי אורן שהיה בתוך חצר המפעל עם קו קצף:

ש:נשאלת קודם לגבי ההתנהלות של מפקד הצוות אורן פרידמן

ת:כן.

ש:לפני שהגעת בתוך החצר.

ת:כן.

ש:אמרת שאם היית יודע שהוא בפנים עם קו קצף לא היית מורה לו לעזוב. אבל אמרת עוד פעם, אתה צריך להבין, ואני מבין שיש לך, רצית להסביר את ה-.

...

ת:תראה, אם אורן פרידמן היה נכנס עם קו קצף, לא היה שום סיבה בעולם שאורן יעזוב את השטח שהוא נמצא בו כי יש כבר קו קצף, ולכן אורן לא היה עם קו קצף, כי אם הוא היה עם קו קצף הוא היה פועל. כדי להכניס קו קצף צריך לפרוס את הקווים. אורן, אם אתם טוענים שאורן קפץ לתוך המפעל, ואז הוא קפץ בטח.

כב' השופט:אנחנו לא טוענים כלום.

ת:לא, כלומר אורן טען, סליחה, אורן טען שהוא קפץ לתוך המפעל, בטוח שהוא לא קפץ עם קו 2 צול או קו תקיפה מה שנקרא, וכדי להכין את הקו קצף היה צריך להשחיל אותו דרך אותו גדר. אני מאמין שאורן לא היה עם קו קצף בתוך המפעל."

(עמ' 714-715).
בהתייחסו במסגרת התצהיר לטענות לעניין מצבת הכוחות ולמועד ההזנקה, כתב גבאי בתצהירו כי תחנת הכיבוי הסמוכה לאופקים היא בנתיבות, שנמצאת במרחק של 19 ק"מ למקום האירוע, תחנות נוספות הן באשכול – 21 ק"מ ממקום האירוע, וברהט - 23 ק"מ ממקום האירוע. תחנת באר שבע, היא התחנה האזורית, נמצאת במרחק של 26 ק"מ. זמן ההגעה של כבאית מכל אחת מתחנות אלה למפעל מוערכת על ידו ב- 15-20 דקות, ומכאן הערכתו של גבאי כי גם אם היו כל הכוחות מוזנקים מיד עם הזנקת הצוות הראשון מאופקים בשעה 00:03, לא היו מגיעים למקום טרם הפיצוץ שגרם להצפת האש ולהתפשטות האש בכל אזורי המפעל. הוא מזכיר כי צוות הכיבוי של נתיבות עסק בכיבוי שריפה אחרת שם, והיה צריך לחזור לתחנה להחליף רכב ולצאת לאופקים.
גבאי מוסיף כי משמעות הזעקת כל כוחות הגזרה מיד לאחר קבלת הדיווח הטלפוני במוקד היא הפקרה של היישובים האחרים במרחב - דבר שאסור לעשותו, ולכן אין זה נהוג ואין זה סביר להזניק מידית את כל הכוחות מהאזור רק בשל העובדה שמפעל דנבר הוא מפעל שבו מאוחסנים חומרים דליקים ומסוכנים.
בחקירתו הנגדית הסביר גבאי שתגובתו הייתה שונה אם היה נמסר לו שהשריפה היא בתוך המפעל, בניגוד להודעה שקיבל על שריפה מחוץ למפעל, וככל שהיה מקבל הודעה על שריפה בתוך המפעל היו יוצאים כל הרכבים הרלוונטיים למקום (עמ' 644). גבאי הוסיף כי את האמירה כי השריפה היא ליד מפעל דנבר שמע מהמוקדנית שהייתה במוקד באותו זמן, איילת (עמ' 646).
כאשר עומת גבאי עם הרישום ביומן המבצעים בדבר "שריפה בחצר מפעל דנבר", בניגוד למה שמסר, הוא הסביר כי "אם היא רשמה חצר המפעל זה עדיין לא השריפה בתוך המפעל. המפעל זה המקום הסגור הזה... המבנה" (עמ' 648), ובהמשך הוא אמר "אני הבנתי שזה בחצר המפעל, לא בתוך המפעל, זה מה שהבנתי" (עמ' 649). גבאי התבקש להבהיר את הדברים, ונשאל סדרת שאלות על ידי בא כוח התובעים ובית המשפט בנקודה זו:

"ש:אז הבנת שזה בתוך הגדר או מחוץ לגדר, מה הבנת?

ת:מחוץ לגדר.

ש:מחוץ לגדר, אז זה בכלל לא בתוך, לא קשור לזה שזה מבנה או לא מבנה, זה מחוץ לדנבר, זה מה שאתה הבנת?

כב' השופט:אבל אני עדיין לא הצלחתי להבין איך הבנת את זה, איך זה עולה בקנה אחד עם הרישום. אתה אומר.

עו"ד אטיאס:זה לא עולה.

ת:תראה, אני אסביר לך.

כב' השופט:הרישום בחצר המפעל.

ת:אני מבחינתי כשאני מקבל הודעה על שריפה שהיא מחוץ למפעל אז היא מחוץ למפעל. עכשיו, זה שיש גדר, ואתם מנסים למשוך אותי אם השריפה, הגדר הוא המפעל, הגדר הוא לא המפעל מבחינתי, אז מבחינתי השריפה היא מחוץ למפעל, ואני ממשיך להגיד, השריפה היא מחוץ למפעל.

עו"ד אטיאס:הרגע אמרת ההיפך.

כב' השופט:אתה היית מקבל את השריפה באותה דרך, אם האש היא מעבר לגדר, כאילו מחוץ לגדר המפעל, או בתוך תחום המפעל, בתוך שטח הגדר, זה היה משנה לך לא, זה מה שאמרת לנו קודם.

ת:תראה, כן ולא, ואני אגיד לך גם למה כן ולא, כי תראה, השריפה בתוך המפעל. אם השריפה הייתה, אם הייתי מקבל את ההודעה השריפה בתוך מפעל דנבר, אז אתה יודע, אתה מוציא לצורך העניין את כל הכוח שיש לך הקיים כדי לתת מענה לאותה שריפה.

כשאומרים לך השריפה מחוץ למפעל, אתה מבחינתך יודע שאין שמה משהו רציני שיכול לגרום לכך שהשריפה תתפשט, או תרוץ, או תברח למקומות לא נכונים, לכן אתה שולח גם את הצוות הראשון, סע למקום, תעשה הערכת מצב, תגיד לי מה קורה, איזה שריפה זאת, כדי שאנחנו ניתן את התגובה.

כב' השופט:זה קצת קשה לי לקבל את מה שאתה אומר, לכן אני מוכרח להתייחס לזה. אתם מדבר על מפעל שבכל זאת מבחינתכם הוא מפעל שיש בו איזשהו סיכון, זה לא מפעל שמייצר.

ת:כן.

כב' השופט:זה לא נגריה. זה מפעל שבגלל החומרים שמאוחסנים בו, ואתם יודעים, אמורים לדעת מה מאוחסן בו.

ת:כן.

כב' השופט:מצריך טיפול מיוחד, ולפי מה שאתה אומר כאן, בסמנטיקה של שנייה של מה שאומרת המוקדנית, ואתה מבין ממנה, מתקבלת החלטה בעלת משמעות אדירה, כלומר כל מבנה הטיפול שלכם הוא שונה לחלוטין, על יסוד ההנחה שלך שזה בכלל מחוץ לגדר, ואולי בצדק אתה לא צריך לנקוט בצעדים שהיית נוקט בהם אם היית יודע שזה בתוך תחום הגדר, והנה זה, ולפחות לפי היומן, אני לא נכנס כרגע למה שאמרה הגברת איילת.

ת:כן.

כב' השופט:זה בכלל לא עולה בקנה אחד עם מה שאתה ידעת. עכשיו, על הנקודה הקריטית הזאת ההחלטה מתקבלת על יסוד איך שאתה מבין את מה שהיא שמעה. זאת אומרת אתה בכלל הרי שומע אותה, אתה לא שומע את השיחה.

ת:לא שומע.

כב' השופט:שומע ממנה על איזושהי אינטרפרטציה של מה שהיא רושמת ואומרת לך, זאת אומרת זה לא נראה לך מטריד שכל ההחלטה מתקבלת על סמנטיקה של היא אמרה כאן, אמרה כאן, וכל הטיפול באירוע, לפחות באותם רגעים ראשונים מושפע מזה.

ת:תראה, זה העבודה שאני מקבל, זה מה שאני צריך באותו רגע לעשות..." (עמ' 649-650).
גבאי הוסיף כי בעת שהכבאים הגיעו למקום, 8 או 9 דקות לאחר שיצאו, הם דיווחו לו שהשריפה היא בתוך חצר המפעל ומתפשטת לכיוון המפעל ואז ביקשו תגבורת (עמ' 666). עם זאת, בהמשך העדות הוא התבקש לאשר שאם היה יודע שהשריפה היא בחצר המפעל היה מבצע את שביצע בהמשך מוקדם יותר הוא השיב כי "אם השריפה הייתה במפעל":

ש:עכשיו תאמר לי, אני רואה פה מרצף ההודעות שכבר כשהוא הודיע לך שהוא מבקש תגבורת כבר הדפסתם את הנוהל, מ-23:00 אני רואה שאתם מתחילים להודיע, אתה יוצא, מודיעים לביטון, בחצות ורבע מודיעים לנציבות, מודיעים לאיכות הסביבה, מגן דוד אדום, כי זה הפק"ל נכון?

ת:כן, זה הפק"ל.

ש:אם היית יודע, אם היית יודע שהשריפה בחצר המפעל, אני חוזר לתחילת החקירה שלך, זה מה שהיה צריך לעשות בעצם מההתחלה?

ת:אם השריפה הייתה במפעל כן.

ש:בחצר שלו.

ת:במפעל.

ש:במתחם.

ת:במפעל.

ש:עוד פעם.

ת:אני אומר במפעל.

ש:אדוני, אדוני, אדוני הנה המפעל, הנה המפעל, אתה רואה את הדף הזה?

ת:כן.

ש:פה יש מבנים, פה הוא תחום כולו בגדר.

ת:כן.

ש:אין מחלוקת, אתה ראית את זה בעצמך.

ת:כן.

ש:אם זה מהצד מהגדר בפנים אז אתה צריך להפעיל את הנורלס (הנוהל).

ת:כן." (עמ' 673-674).

עדות דודו כהן
מר דודו כהן (להלן: כהן), זומן לעדות מטעם התובעים אף שהוא עובד לשעבר של איגוד הערים והרשות. מר כהן היה אחד משני חוקרים שמונו על ידי ראש איגוד הערים לחקור את שריפת הכבאית באירוע. החבר האחר באותה ועדת בדיקה היה מר אפרים מערבי, שנתן חוות דעת של מומחה מטעם הנתבעות (להלן: מערבי).
כהן נשאל בחקירה הראשית אודות אותה ועדת בדיקה (מינוי ועדת הבדיקה נעשה במכתב מיום 5.7.2009 – מוצג 28 למוצגי התובעים), שבחנה מדוע נשרפה הכבאית. בתשובה לשאלה האם לא תהה מדוע הבדיקה ממוקדת בכבאית השרופה ולא בשריפת המפעל כולו, השיב כהן כי לא שאל את עצמו את השאלה הזו ובלשונו "המלך נתן הוראה יצאנו" (עמ' 20).
מכל מקום, במהלך עדותו נשאל כהן לדעתו על מצב שבו עומד כבאי עם זרנוק בתוך החצר מול האש. הוא הגדיר זאת כ"הנשק טעון אבל לא יורה" (עמ' 31).

עדות אפרים מערבי
מערבי היה, כאמור, החבר השני בצוות הבדיקה שבדק את נסיבות שריפת הכבאית ולא את שריפת המפעל. לצד חברותו בצוות הבדיקה נתן מר מערבי חוות דעת לנתבעות בשאלת האחריות. מחקירתו בבית המשפט נלמד כי גם הוא צמצם את הבחינה שנערכה במסגרת ועדת הבדיקה רק לאותו חלק שאותו התבקש לבדוק, מבלי להידרש לפרטי השריפה ולמה שאירע (עמ' 558). בנוסף, נלמד מחקירתו הנגדית כי בעת שתחקר את פרידמן הוא לא תאר לפניו את הגודל של האש (עמ' 563).
עניין אחר שמר מערבי התבקש להתייחס אליו הוא פרק הזמן שחלף ממועד שריפת הכבאית, המצויה בקרבת המפעל, ועד למועד שבו נצפה נגר האש במצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט. מר מערבי אישר כי מדובר בפרק זמן של שניות (עמ' 583). את מסקנתו כי הכבאית נשרפה ב- 00:20 (כמופיע בחוות דעתו) ביסס מר מערבי על דיווחי הכבאים (עמ' 583).

עדות דן ארבל
מר ארבל הוא מומחה נוסף בתחום הכיבוי, ונתן גם הוא חוות דעת מטעם הנתבעות. במסגרת חקירתו הנגדית נתן מר ארבל נתון רלוונטי לגבי לוח הזמנים בכל הנוגע לפרק הזמן ממועד שריפת הכבאית והופעת נגר האש באזור הנצפה במצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט. הערכתו של מר ארבל הייתה כי תנועת הנגר הייתה מהירה יחסית, וכי מדובר ב- 5-10 דקות (עמ' 833). יחד עם זאת, בהמשך השאלות לא ידע להעריך במדויק את פער הזמנים.

עדות אלי היינה
מר היינה הוא אחד המומחים בתחום כבאות האש שהעידו, והוא נתן חוות דעת לנתבעות. עדותו נתנה מענה לפרק הזמן שלהערכתו נמשך משריפת הכבאית ועד לרגע שבו נצפה הנגר במצלמה. בעדותו הוא אישר כי הנגר "הלך מהר" והעריך את פרק הזמן ב"פחות משניות" (עמ' 926), ובמקום אחר: "מילי שניות" (עמ' 929).

דו"ח הבדיקה שערכו כהן ומערבי
דו"ח הבדיקה שערכו מערבי וכהן ביום 6.7.2009 (מוצג 29 בתיק המוצגים של התובעים) עסק כאמור בבחינת שריפת הכבאית בלבד, מבלי להידרש לאירוע עצמו. הדו"ח מפרט את הפעולות שננקטו, תוך שהוא מציין כי פרידמן, ראש הצוות, התמקם בצדו המערבי של המפעל וירד להערכת מצב, זיהה מוקד אש גדול באזור מצבור מכלים לאחסון נוזלים דליקים, דיווח על כך לתחנה הראשית והזניק כוחות סיוע נוספים. עוד נכתב שם כי ראש הצוות מדלג מעל גדר חצר המפעל וחוצה רגלית את החצר ממערב למזרח. בהמשך במהלך התנועה שלו לכיוון השער הוא מזהה את השומר.

עדות אבישי לבנקופף
לבנקופף הוא מתנדב המשמר האזרחי. הוא הראשון שראה את השריפה ודיווח עליה למשטרה, ומשם עבר הדיווח למוקד איגוד הערים בבאר שבע. הודעתו במשטרה נמסרה במועד מוקדם יחסית, זמן לא רב לאחר האירועים, ביום 3.7.09 בשעה 05:15 (חלק ממוצג 8 לתיק המוצגים של הנתבעות). בהודעה הוא תאר את הדברים הבאים:

"אני משמש כמתנדב משא"ז בתחנת אופקים. היום עבדתי משמרת שלישי לילה ביחד עם המתנדב דוד אוחיון. בערך בשעה 24:05 הייתי בסיור עם ניידת משטרה 22996 בדיוק הגענו מכיוון שכונת שפירא לכיוון אזור התעשייה. אחרי שעברתי את אגף שפע של העירייה שנמצא באזור תעשייה אמרתי לדוד שאני מריח ריח של שריפה. בהתחלה לא ראיתי כלום אחרי מספר מטרים שהגעתי בין מפעל אסמי עוז למפעל דנבר ראיתי שיש שריפה מתפשטת בחלק הדרומי של מפעל דנבר בצד הימני שלי ביחס למפעל. באותו הזמן דיווחתי ליומן התחנה להזמנת כיבוי אש. אני ידעתי שמדובר במפעל לייצור צבעים שבו עבדתי בעבר וידעתי שמדובר בסכנה כי יש שם חומרים מסוכנים. היומן דיווח לי שהוא מזמין כיבוי. אני מייד נסעתי לכניסה הראשית של המפעל לראות מה קורה עם השומר כי ידעתי שיש שומר בלילה שם. דוד ניגש לבוטקה של השומר לבדוק היכן הוא. הוא ניגש לחלון האחורי. השומר בדיוק יצא לכיוון שלנו. הוא ראה את הניידת של המשטרה ואז אני אמרתי לו שבחלק האחורי של המפעל יש שריפה. הוא לא הבין אותי כי הוא דובר רוסית. בו זמנית הכיבוי אש הגיע. הראיתי לכבאים איפה הדליקה ומשם יצאתי לכיוון הבית של אחד העובדים בשם רפי שגר ברחוב גיבוי ישראל. ניגשתי אליו לבית הערתי אותו ואמרתי לו שיש אש במפעל ושיגיע מהר. הוא הגיע עם הרכב שלו לכיוון המפעל. אני גם יצאתי לכיוון להתחיל בסיוע. שהגעתי כבר הבחנית שהאש התפשטה מאוד מאוד והיו פיצוצים חזקים מאוד. הגיעו המון כוחות כיבוי לכבות את האש.

ש: אתה הבחנת שהאש באה מתוך המפעל

ת: כן היא הייתה בתוך המפעל.

ש: שהבחנת באש ראית ליד המפעל אנשים חשודים, רכב חשוד.

ת: לא ראיתי כלום

ש: אתה עבדת במפעל האם הוא מגודר

ת: יש מסביב למפעל לוחות פלסטיק למנוע כניסה של אנשים בחזית בכניסה הראשית יש שער ברזל עם מנעול ויש גדר עם בטונדה ואז מסביב יש את הפלסטיקים.

ש: שהגעתם השומר היה בתוך הבוטקה שלו

ת: כן

ש: הוא ידע על השריפה

ת: לא, אנחנו אמרנו לו.

ש: מה הוא עשה שאמרתם לו שיש שריפה

ת: הוא כנראה הלך לראות אנחנו בדיוק יצאנו להראות לכבאית איפה השריפה..."
בתצהיר העדות הראשית שהגיש לבנקופף הוא תאר כי בסמוך לשעת חצות הריח ריח של שריפה, התקרב וראה דרך לוחות האיסכורית אש קטנה בתוך חצר המפעל (בפניה הדרום מערבית). בגלל שעבד במפעל בעבר ידע את הסכנה הנשקפת מהחומרים המאוחסנים במפעל, דיווח מיד ליומן התחנה של המשטרה וביקש שיוזמנו כבאים למקום. באותו שלב נסע לכניסה הראשית של המפעל, פגש בשומר וצעק לו שיש שריפה, תוך שהוא מסמן לו לכיוון הפינה האחורית בתוך חצר המפעל.
העד כותב בתצהירו כי לאחר שנפרד מהשומר נסע בחזרה אל מחוץ לגדר המפעל, בחלק האחורי בפינה הדרום מערבית בסמוך למוקד השריפה. הוא מוסיף כי אחד הכבאים טיפס מעל השער, נכנס לחצר המפעל, וניסה לפרוץ את המנעול של השער האחורי, לא הצליח, יצא מהחצר וחזר לשבת בכבאית. הכבאים לא ניסו לפרוץ את הגדר, ואחרי כמה דקות שישבו בתוך הכבאית, נסעה הכבאית משם לכיוון הכניסה הראשית של המפעל (בחזית המזרחית). הוא עצמו כותב שנסע לעבר ביתו של מנהל העבודה והעיר אותו כדי שיתקשר למר קוגן.
בחקירתו הנגדית הוא אישר כי התיאור שנתן על פיצוצים חזקים והתפשטות האש מתייחס לשעה 00:25-00:30 (עמ' 75-76). אשר לפעולת הכבאים, הוא אמר שראה שאחד הכבאים ירד מכבאית, טיפס על השער האחורי ללא סולם, ניסה לפתוח את החלק האחורי ללא הצלחה ואז הוא והשוטר שהיה עמו עזבו (עמ' 99). אשר לעוצמת האש, הוא נשאל האם נסע להעיר את מר רפי ססונוב כדי שיפתח את שערי המפעל בשל כך ש"האש מתפשטת מהר והכבאית לא יכולה להיכנס", הוא השיב לכך בחיוב (עמ' 101-102).

דו"ח אירוע (מוצג 6 לתיק המוצגים של הנתבעות)
דו"ח האירוע של שירותי כבאות והצלחה נערך יומיים לאחר השריפה ונחתם על ידי גבאי, מפקד המשמרת. בתיאור הכללי של מה שהתרחש נכתבו הדברים הבאים:

"התקבלה הודעה ממשטרת אופקים על שריפה בתוך חצר מפעל דנבר. למקום שוגר צוות מתחנת אופקים ברכב מס' 3. עם הגעתו של רכב 4 למקום נמסר לנו ע"י אורן שמדובר בשריפה גדולה בתוך חצר המפעל המשמש לייצור צבעים וציפויים, ומבקש צוות נוסף למקום. כמו כן מנסה לפרוץ לתוך שטח המפעל מאחר ולשומר במקום אין מפתח לשער. תוך כדי פריצה אורן מדווח שהשריפה מתפשטת וישנם פיצוצים במקום לכן, ביקש ראש המשמרת להוציא צוות נוסף מתחנת נתיבות עם רכב אשד וכן את תכנות רהט ואשכול. דיווחים על האירוע נמסרו למפקד השירות ולנציבות. לאחר מספר דקות אורן מדווח שכתוצאה מפיצוץ במקום רכב הכיבוי התחיל לבעור וכן השריפה התפשטה לכל המפעל ולמספר רכבים הנמצאים במורד הרחוב. עם הגעת הצוות מבאר שבע התחלנו בפעולות כיבוי באמצעות תותח הרכב ולאט לאט להתקדם לעבר המפעל.

צוותים נוספים שהחלו להגיע למקום התפרסו בהגנה היקפית סביב המפעל והחלו להסלין באמצעות תותחים לעבר מוקד האש. בשלב מסוים התחלנו לחדור לעבר החצר והתחלנו לכבות מוקדים קטנים במקום. יש לציין שלמקום הוזמן סיוע הדדי גם מתחנות אשקלון ובסיס חיל האוויר בח"א 6. פעולות הכיבוי נמשכו עד לשעות הצהריים המאוחרות ובשעות הבוקר שחררנו צוותים לכיוון התחנות ובמקום נשארו שני צוותים לגיבוי ולכיבוי נקודות קטנות.

יש לציין שבמהלך פעולות הכיבוי נגרם נזק כבד לציוד הכיבוי וכן המפעל נשרף כליל. בהוראת מפקד השרות הו(כ)רז על גיוס כללי של כבאי תחנת באר שבע ולהוציא צוותים נוספים למקום. בסך הכללי של האירוע השתתפו 13 רכבי כיבוי 25 כבאים".

בטבלה שמופיעה בדו"ח מפורטים הרכבים שהשתתפו בכיבוי – בצירוף שעת היציאה ושעת ההגעה:

רכב	מקום יציאה	שעת יציאה	שעת הגעה
13	נתיבות	00:30	00:48
10	באר שבע	00:30	01:00
16	אופקים	00:57	00:59
25	באר שבע	00:58	01:25
5	באר שבע	01:20	01:50
30	באר שבע	01:30	01:59

הדו"ח מפרט בנוסף את המשאבים שהופעלו ובהם את הזרנוקים, הציוד החשמלי והציוד האחר. הוא אינו מתעד שימוש בקצף.

עדויות ג'ק ולירן אוזן, הסרטים ופלטי השיחות
שני עדים נוספים שניתן ללמוד מעדותם ומהראיות שהוגשו בקשר לעדויות אלה הם ג'ק אוזן ובנו לירן. השניים שמתגוררים באופקים, הסריטו את האש במהלך הלילה, ובהמשך מכרו את הסרטים לאיילון תמורת תשלום של 25,000 ₪. איילון מצדה אפשרה לתובעים לקבל לידם את הסרטים, בכפוף להסכמה ביניהם. מכל מקום, הסרטים אכן מתארים את האש, אך בשל קושי בעמידה על זמני הצילום, כעולה מעדות ג'ק אוזן, קשה להסתמך עליהם בכל מה שקשור בלימוד על לוח הזמנים מהם.
לעומת זאת, לאחר עדותו של לירן אוזן בבית המשפט ממנה נלמד כי ניתן יהיה לאתר מתוך תדפיס שיחות הטלפון שלו מועדים רלוונטיים, הוגש בהסכמתו תדפיס כזה, והוא זומן לעדות פעם נוספת. עדות זו נשמעה ביום 30.1.2017 לפני הסיכומים, ועלה ממנה בהתאם לשיחות שקיים כי השיחה הראשונה שבה התקשר לאחד מחבריו כדי לשתף אותו על מצב השריפה הייתה ב- 00:27, וכי החל לצלם את הסרטון שלו שלוש דקות קודם לכן.

עדויות נוספות
להשלמת התמונה נוסיף על שתי ראיות נוספות. דו"ח הסוקר מטעם הפניקס ועדות קוגן (עמ' 301) לפיהן גובה גדר האסכורית הוא כ- 3 מטר.

השלב הראשון של האירוע – הערכת הראיות וממצאים עובדתיים
על רקע תיאור הראיות שלעיל נדרשת הכרעה באשר לממצאים העובדתיים הרלבנטיים לשלב הראשון – על שני הנדבכים שלו: פעילותם של הכבאים פרידמן ומיכאלי, החל מרגע ההזנקה שלהם לאתר ועד לשריפת הכבאית, וסוגיית הזנקת הכוחות האחרים לשטח, כל זאת בהינתן מצב האש. השאלות העובדתיות העומדות לבחינה הן אלה:
- מתי הגיעו פרידמן ומיכאלי עם הכבאית לקרבת צדה המערבי של גדר המפעל?
- מתי עבר פרידמן את גדר המפעל, האם נעזר בסולם או לא, ומהי נקודת הזמן שבה היה בתוך חצר המפעל עם קו הקצף בידו?
- מה היה מצב האש באותה נקודת זמן?
- מי הורה על הזזת הכבאית לכיוון השער המזרחי – פרידמן או גבאי?
- מה המידע שנמסר לגבאי אודות השריפה – האם כי מדובר בשריפה בחצר המפעל, כאמור ביומן האירועים, או מחוץ למפעל כפי שטען.
- מתי נשרפה הכבאית?
- מה היה מצב האש החל מהשלב שבו פרידמן עוזב את המוקד בחלקה הדרום מערבי של החצר ונע עם השומר לכיוון השער המזרחי ועד לשלב שבו נשרפה הכבאית?
נפנה אפוא לבחינת הטענות, ונקבע את הממצאים העובדתיים בהתבסס על הראיות. אזכיר כי היריעה שנפרשה על ידי באי כוח הצדדים רחבה הרבה יותר, ובחרתי להתמקד בעיקרי הטענות ולא לסקור את כל שנטען.

עיקר טענות התובעים
עמדת התובעים היא כי פרידמן ומיכאלי הגיעו עם הכבאית לקרבת הצד המערבי של חצר המפעל בשלב מוקדם יחסית, וכי הרגע שבו היה פרידמן בתוך חצר המפעל עם קו הקצף בידו אף הוא מוקדם, ועוד בזמן שהאש הייתה כפי שפרידמן עצמו תאר בתצהיר התשובות לשאלון – 3X3X3.
התובעים מבקשים לקבוע כי הכבאית ניצבה ליד השער המערבי של המפעל בשעה 00:05, ולא מאוחר יותר. את עמדתם לפיה נדרש פרק זמן קצר (2-3 דקות) ממועד ההודעה לתחנת אופקים ועד להגעת הכבאית למפעל תומכים התובעים בדו"ח האירוע, וביומן האירועים, המלמדים על כך שרכב אחר, כבאית מס' 16, נזקק לשתי דקות להגיע בשעה 00:57 (ש' 55, 59 ביומן האירועים). עוד נסמכים התובעים על עדותו של פרידמן כי דהר למקום, וכן כי הערכתו שלו בעדותו הייתה כי פרק הזמן שחלף בין מועד היציאה למועד ההגעה הוא 3 דקות, פרק זמן שלדעת התובעים הוא מוגזם. מכאן נובעת טענת התובעים כי הדיווח שנרשם מפיו של פרידמן ביומן האירועים לפיו בשעה 00:07 דיווח על הגעה למקום הוא שגוי, וכי בשעה זו הכבאית כבר הייתה ממוקמת בשטח וערוכה לפעולה.
קו הגבול השני שהתובעים מבקשים להציב הוא מועד שריפת הכבאית. לטענתם, זו נשרפה באותה הדקה שבה נצפה נגר האש במצלמת האבטחה של וופרג'ט – 00:29. למסקנה זו מגיעים התובעים על יסוד העדויות שדיווחו על מהירות התנועה של נגר האש, ומהן הם למדים כי משך הזמן שנדרש לצורך מעבר המרחק (כ- 70 מטרים) הוא זניח, ולכן יש זהות בין המועד שבו צולם נגר האש במצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט לבין המועד שבו נשרפה הכבאית.
על רקע לוח זמנים זה מבקשים התובעים לקבוע כי מדובר בפרק זמן של 22 דקות בין מועד הגעת הכבאית למקום סמוך לחצר המפעל ותחילת פעולות הכיבוי, לבין המועד שבו הכבאית נשרפת. עמדתם היא כי בפרק זמן זה ניתן היה לכבות את האש, אך הדבר לא נעשה.
עוד מבקשים התובעים לאמץ את אחת הגרסאות שנתן פרידמן לפיה ירד מהכבאית, הורה למיכאלי לפרוש קו קצף ולשלב את המשאבה, קפץ מעל הגדר ללא סולם והסתכל כדי לזהות את מוקד השריפה בפינה הדרום מערבית בחצר. לשיטתם, יש לקבוע כי בשעה 00:07 לכל המאוחר עמד פרידמן בתוך חצר המפעל עם קו קצף בידו, בסמוך למוקד שריפה ששטחה 9 מ"ר, ולא עשה ניסיון לכבותה משך מספר דקות, הגם שהאמצעים שבכבאית הספיקו ל"חסל" שריפה שנפחה עולה עשרות מונים מנפח האש שהייתה אותה עת.
במקום לעשות כן, כך התובעים, פנה פרידמן לחזית המזרחית, והורה לדודו מיכאלי להסיע את הכבאית לשם. לטענת התובעים, באותו שלב לא עמד פרידמן בפני סכנה לחייו, אלא ההיפך, הוא יכול היה להשתמש בקו המים והקצף ולהסלין מים או חומר מעכב בעירה על האש.
אשר לממדי האש באותו שלב, התובעים נסמכים על תשובותיו של פרידמן לשאלות בשאלון, מהן נלמד כי בעת שהיה על גדר המפעל ראה אש בגודל של 3 X 3 X 3 מ' – כלומר אש ששטחה כ- 9 מ"ר וגובהה כ- 3 מטרים לכל היותר. עוד למדים התובעים מעצם כניסתו של פרידמן לתוך חצר המפעל כאשר הוא צופה באש מעל הגדר כמעידה על כך שלא סבר שנשקפת סכנת חיים מהאש, אלא ההיפך, הניח כי ניתן לכבות את האש באמצעים המצויים ברשותו, שאם לא כן לשם מה נכנס לתוך חצר המפעל ובמקביל דאג להעברת קו הקצף לשם. התובעים אף נתמכים בכך שהאש לא הייתה גבוהה יותר שכן ממדיה לא נצפו מבחוץ ובהינתן כי מדובר בגדר שגובהה כ- 3 מטרים הדבר תומך בהערכת גודלה כפי שנעשתה על ידי פרידמן בתצהיר התשובות לשאלון.
התובעים ערים לנוסח הדיווח שמסר פרידמן בקשר בשעה 00:11 על עוצמת האש, ואולם הם סבורים כי אין ללמוד מכך דבר, שכן דיווח כזה הוא שגרתי, ומטרתו לגרום להוצאת כוחות רבים יותר לשטח. בהקשר זה נסמכים התובעים על הנחתו של המומחה מטעמם, מר משה ריבק, לפיה זו הדרך לגרום לכוחות תפעול ואין בה כדי ללמד על מצב האש.
התובעים מבקשים שלא לקבל את הגרסאות הכבושות של פרידמן ומיכאלי באשר לקיומם של פיצוצים ואש שהלכה והתגברה, וטוענים כי מדובר בטענה כבושה שאינה מתיישבת עם דרך ההתנהלות של פרידמן בשטח.
עניין אחר שבו דנים התובעים בסיכומיהם הוא ההחלטה לעבור לצד המערבי, ואם לשאול ביטוי שנעשה בו שימוש בהקשר אחר השאלה היא: "מי נתן את ההוראה?". בעניין זה מפנים התובעים לכך שניתנו גרסאות סותרות. גרסתו של גבאי לפיה מדובר בהוראה שלו שניתנה ב'שלט רחוק' מבאר שבע להזיז את הכבאית למקום אחר, או הוראה של פרידמן, כפי שהאחרון טען בעדותו.
נדבך נוסף בטענות התובעים הוא לעניין העברת נטל הראיה. התובעים סבורים כי בחירת רשויות הכיבוי לחקור את שריפת הכבאית, אך לא את אירוע השריפה, הוא רשלנות חמורה בפני עצמה, והיא גרמה להם נזק ראייתי, שיש בו כדי להעביר את הנטל לנתבעות להראות שאם היו לוחמי האש פועלים כמתחייב לא הייתה נגרמת תוצאה שונה.

עיקר טענות הנתבעות
הנתבעות מבקשות ללמוד מהעדות של לבנקופף, מיומן האירועים, מדו"חות המוקד, מאמירות התובע ועדיו לחוקרים וכן בהודעותיהם במשטרה על כך שהאש התפשטה במפעל במהירות רבה, וכילתה אותו בדקות הראשונות. גישתן של הנתבעות היא כי מהלך האש היה עוצמתי ומהיר כבר מהרגע שבו פרידמן ומיכאלי הגיעו למקום.
לטענת הנתבעות, אשר למצב האש בנקודת הזמן שבה פרידמן נמצא בחצר, יש ללמוד מהדיווח שנתן פרידמן בשעה 00:11 המתאר את מראה עינו באותה נקודה זמן. מדיווח זה עולה כי האש אחזה במפעל באופן שהפך פעולה כלשהי לטיפול בה למסכנת חיים.
אין לקבל, כך הנתבעות, את עמדת התובעים לפיה פרק הזמן ממועד ההתראה ועד מועד ההגעה לשטח הוא 3 דקות, שכן הדיווח שניתן על ידי פרידמן בזמן אמת היה להגעה לקרבת המפעל בשעה 00:07, ואז הוא מודיע על כך שהוא מחפש דרך גישה. לפיכך, הנחתן של הנתבעות היא כי ההגעה לקרבת המפעל הייתה בשלב מאוחר יותר. לוח הזמנים, כפי שהן רואות אותו הוא כי הכבאית הגיעה למקום בין 00:07 ל- 00:11, וכי בפרק זמן זה היא עלתה על השטח החולי, נעצרה, התארגנה והחלה בהכנות לפעולות הכיבוי. מכאן המסקנה כי כניסתו של פרידמן לחצר הייתה לקראת המועד שבו הוא דיווח על המצב בשעה 00:11, ולא קודם לכן.
על רקע זה מבקשות הנתבעות לקבעו שצוות הכיבוי הראשון פעל באומץ לב, וחתר בנחישות למגע עם האש חרף השריפה החזקה שהשתוללה בחצר והתנאים הקשים אליהם נקלע. פרידמן ירד אל חצר המפעל הבוערת, כאשר מיד לאחר מכן אירעו התפוצצויות נוספות והשריפה התפשטה וגברה עד כדי חוסר יכולת להישאר בחצר וסיכון ממשי שנשקף מכך. לפיכך, ובטרם התאפשרה הסלנת קצף לחצר באמצעות קו המים, הורה פרידמן למיכאלי להסיע את הכבאית לצד המזרחי בעוד הוא חוצה רגלית את החצר עם השומר, וכך ניצלו חייהם.
הנתבעות חולקות על ההנחה כי בעת שפרידמן חצה את גדר המפעל והיה בתוכו השריפה הייתה סטטית בהיקף של 9 מ"ר ובגובה של 3 מ"ר, והן מבקשות לקבוע כי לא זה היה מצב הדברים. מתוך הראיות מבקשות הנתבעות להסיק כי להתפשטות האש היה מהלך מהיר וסוער בתוך חצר המפעל, ואין ללמוד מתשובתו של פרידמן לשאלון, שהתייחסה למצב האש בנקודת הזמן הראשונה שבה יצר עמה קשר עין, על היקפה בהמשך הדברים ובעת שהחליט שלא להסלין קצף ולהורות על הזזת הכבאית.
בנוסף חולקות הנתבעות על שתי הנחות עובדתיות נוספות שהניחו התובעים: האחת – כי בעת שפרידמן נכנס לחצר המפעל הוא החזיק בידיו זרנוק מוכן להסלנת קצף, שכן נדרשו פעולות נוספות ובהן פתיחת המשאבה וכן לשלב למצב מתאים מתוך תא הנהג של הכבאית. לדידן של הנתבעות, לא נותר זמן לפעול כך נוכח מצב השריפה וסיכון החיים. השנייה – כי פרידמן עמד בחצר במשך דקות ארוכות עם קו קצף ולא עשה דבר. הנתבעות טוענות כי מדובר בהנחה דמיונית.
על עוצמתה הרבה של האש למדות הנתבעות גם מהמידע שעולה מדו"ח מוקד ארזי. הנתבעות מבקשות לקבעו כי הדו"ח המתייחס למחסן, דו"ח 1293, מגלה אש בכל רחבי המבנה החל משעה 00:21 ואולי אף לפני שעה זו. דו"ח 1292, לטענתן, מלמד על אש כבר משעה 00:15 ואחר כך ברצף. מסקנתן היא אפוא כי האש אחזה במבנה באופן מלא כבר החל בשעה 00:15, וזאת על יסוד התרשים שערך קוגן המלמד את מיקום הגלאים והחיווט.
את עמדתן לגבי עוצמת האש באותה נקודת זמן תומכות הנתבעות גם בסרט שצילמו ג'ק ולירן אוזן, וכן בעדותם של השניים ובפלטי השיחות. אלה מלמדים כי האש התפתחה לכדי שריפה גדולה כבר בשעה 00:20.
אשר ללוח הזמנים, עמדת הנתבעות היא כי אכן נקודת המעבר בצומת המצולמת במצלמת האבטחה של וופרג'ט היא 00:05, וכי הזמן שבו נגר האש נראה במקום הוא 00:28 (לאחר התאמה מלוח הזמנים של המצלמה לעומת המציאות). אלא שלטענת הנתבעות אין ללמוד מכך שהנגר מופיע בסרט בצומת בשעה 00:28 כי זה מועד שריפת הכבאית, שכן לטענתן הנגר לא גלש במהירות בזק אלא בקצב איטי יותר. בהתבסס על חוות דעתו של מר דן ארבל טוענות הנתבעות כי הכבאית נשרפה בשלב מוקדם יותר, בין 00:18 ל- 00:23, וביתר דיוק בשעה 00:20 לערך. בעניין זה נסמכות הנתבעות גם על תמונות המראות כי מדובר בשטח ללא שיפוע, ולכן המהירות שבה נעה האש לכיוון מפעל וופרג'ט היא מהירות איטית.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבוע את הממצאים העובדתיים הבאים:
- דיווח על פרוץ השריפה נמסר על ידי המשטרה (בהמשך להודעתו של לבנקופף שהיה הראשון לדווח עליה) למוקד איגוד הערים בשעה 00:02. הדיווח שנמסר למוקד בבאר שבע היה לקיומה של אש בתוך חצר המפעל ולא מחוץ לו, וכך גם נמסר לגבאי.
- הכבאית הראשונה מסוג סער (רכב מס' 4), ובה פרידמן ומיכאלי, יצאה מתחנת אופקים לכיוון המפעל שבתוכה שני כבאים, פרידמן ומיכאלי, בשעה 00:03.
- משך הזמן שנדרש לכבאית להגיע לשטח הסמוך לגדר המפעל היה 2-3 דקות והכבאית עמדה בסמיכות לגדר בצדו המערבי של המפעל בשעה 00:06 לערך.
- פרידמן ירד מהכבאית ועבר בטיפוס את גדר המפעל (ללא שהוא נזקק לסולם). הוא עמד בתוך חצר המפעל כאשר זרנוק המים המחובר לכבאית מצוי בידו החל משעה 00:07, ואולי מעט לאחר מכן.
- בעת שפרידמן טיפס על הגדר וירד ממנה היו ממדי האש 3 X 3 X 3 כפי שהוא עצמו תאר בתצהיר התשובות לשאלון.
- פרידמן פגש בשומר סמוך לשעה 00:11, ואז החלה תנועת הכבאית לכיוון השער המזרחי. קיים קושי בקביעת ממצא עובדתי בשאלה מי נתן את ההוראה – גבאי או פרידמן ואתייחס לכך בנפרד.
- מצב האש החל מאותו שלב, ובמיוחד החל משעה 00:15, הלך והחמיר, האש התפשטה והחלה לכסות חלקים נרחבים של המפעל לרבות המבנה והמשרדים.
- בשעה 00:25 לערך נשרפה הכבאית. באותו שלב השתוללה גם אש ברחבי המפעל.
ממצאים אלה מבוססים על ניתוח הראיות, כפי שאפרט אותו להלן. אתחיל ביומן האירועים. מצאתי כי ניתן לקבל את הרישום הכלול ביומן ביחס למועד ההודעה (00:02) וביחס למועד יציאת הכבאית (00:03) כמועדים המשקפים את הזמן הנכון שבו אירעו שני אירועים אלה. כך הדבר גם באשר לדיווח הרשום מפיו של פרידמן משעה 00:11 על המפגש עם השומר וההחלטה להזיז את הכבאית לכיוון הצד המערבי. מתוך ניתוח הזמנים נראה כי לא ניתן להקדים עוד יותר את המפגש בין פרידמן לבין השומר, ולכן נראה כי אין מדובר בדיווח שניתן בשעה לא נכונה או לאחר שהדברים התרחשו. זאת ועוד, מדובר בדיווחים שמטבע הדברים ניתנים בזמן אמת על רקע המידע הכלול בהם, ולכן גם מטעם זה מצאתי לראותם כדיווחים ששעת הרישום משקפת בהסתייגות עליה עמדתי לעיל את שעת ההתרחשות.
אשר לשני הדיווחים שבתוך פרק הזמן שבין יציאת הכבאית למועד המפגש של פרידמן עם השומר (00:03-00:11): דיווח אחד משעה 00:07 על הימצאות הכבאית בקרבת המפעל תוך חיפוש דרך גישה ודיווח שני על הגעה בשעה 00:10. דיווחים אלה, אף שנרשמו בשעות האמורות, מתארים פעולות שככל הנראה נעשו בשלב מוקדם יותר.
כעולה ממצלמת האבטחה של מפעל וופרג'ט הכבאית עוברת את המצלמה בשעה 00:05. נוכח עדותו של פרידמן בתצהירו כי הכבאית נסעה ב"דהירה", פרק הזמן שנדרש לכבאית מס' 16 כשעה מאוחר יותר לגמוע את אותו מרחק (2 דקות), והערכתו של פרידמן עצמו לנסיעה במשך 3 דקות, נראה כי נכון לקבוע שהכבאית הגיעה לקרבת המפעל בשעה 00:06 ולא בשעה 00:10 כפי שנרשם ביומן, וכפי שניסו הנתבעות לטעון.
מכאן לשלב הבא, אינני מקבל את גרסתו המאוחרת והכבושה של פרידמן לפיה נוהל תהליך שלם של הורדת סולם וקיבועו, וזאת כדי לאפשר לו לעבור את הגדר. עדות זו נסתרת מעדותו של מיכאלי המתאר את פרידמן כמי שמתפס על הגדר כ"פנתר", ואף עומדת בסתירה לעדותו של לבנקופף שאינה מזכירה סולם. מכאן המסקנה שהמעבר מעל הגדר ארך פרק זמן קצר יותר מפרק הזמן שפרידמן טען לו – 3 דקות, ונמשך שניות או עשרות שניות ולא יותר. אבהיר כי עדות פרידמן הייתה עדות בעייתית, והארכתי בתיאור הגרסאות השונות שנתן לעיל. מטעם זה, מצאתי לנכון לקבלה באופן חלקי מבלי לאמץ את כל רכיבי גרסתו, מה גם שקיימות סתירות לא מבוטלות בתוך הגרסה ובינה לבין גרסאות אחרות.
מסקנה זו נלמדת גם מתוך "הנדסה לאחור" – Reverse Engineering של התהליך. בהנחה שנראית בעיני מסתברת מתוך הראיות, כי הדיווח של 00:11, שבו מתאר פרידמן שריפה גדולה, מבקש תגבור ומזכיר את המידע שקיבל מהשומר, נעשה באותה נקודת זמן שבה נרשם ואינו משקף אירוע שקרה במועד מוקדם יותר (האפשרות האחרת אינה קיימת מטבע הדברים), הרי שבאותה נקודת זמן כבר ארע המפגש בין פרידמן לבין השומר. עד לאותו שלב, גם לפי עדותו של פרידמן וגם לפי עדות מיכאלי, הספיק פרידמן לבצע מספר פעולות: לרדת מהכבאית, לדאוג להעברת קו הקצף לתוך חצר המפעל, לטפס על הגדר ולעבור לצד השני לתוך החצר, להתמקם ולהיערך להסלנת הקצף. פעולות אלה שפרידמן העריך אותן ככאלה שאורכות 3-4 דקות מלמדות כי הכניסה לחצר הייתה לפחות 3-4 דקות לפני 00:11, כלומר בין 00:07 ל- 00:08 – נתון שמשתלב עם קביעותיי לעניין שעת ההגעה. נתון זה תואם, גם אם לא במדויק, את הערכת פרידמן לפיה פרק הזמן שחלף מהיציאה מהתחנה ועד להגעתו לשלב שהוא בפנים עם הזרנוק היה 6-7 דקות.
הנה כי-כן, באותה נקודת זמן – 00:07-00:08, שבה השלים פרידמן את המעבר לחצר המפעל, האש ממוקדת בנפח של 3 X 3 X 3. פרידמן ניצב מול האש האמורה, שאולי התרחבה מעט בינתיים, אך בוודאי הייתה בנפח מצומצם יחסית ובהיקף שניתן לכיבוי באמצעים שהיו בכבאית, עם קו הקצף בידו, ממתין לחיבור המשאבה ולפעולה. פרק הזמן שבו עומד פרידמן במצב זה, עם קו הקצף ביד וממתין לחיבור, עד לחבירה שלו עם השומר והדיווח על עזיבת המקום הוא כשתי דקות לפחות (בין 00:07-00:08 ל: 00:10-00:11).
מכאן לשאלה האחרת והיא מצב האש מהשלב שבו שני הכבאים אינם משלימים את הפעולה והכבאית נעה לכיוון הצד המערבי כאשר פרידמן והשומר הולכים רגלית ומיכאלי מסיע את הכבאית (פעולה שבוצעה בסביבות 00:10-00:11). מתוך הראיות האובייקטיביות, ובעיקר מדו"ח מוקד ארזי, מהסרטים שצילמו ג'ק ולירן אוזן על רקע פלט השיחות וכן מתוך העדויות, נלמד כי האש הולכת ומתפשטת בקצב מהיר יותר החל מאותו שלב.
עם זאת, איני מקבל את תיאוריו של פרידמן לפחות בכל הנוגע לשלב המוקדם יותר, שכן פרידמן היה בתוך חצר המפעל והוא ומיכאלי אף היו נכונים להיכנס פנימה ועשו את הפעולות הדרושות לפתיחת פתח מעבר בצד המערבי, וכאן ספק אם התיאור האפוקליפטי של האש שיקף את מצבה.
שלב עליית המדרגה בהיקף האש החל ככל הנראה מעט מאוחר יותר, ומתוך פעילות גלאי מערכת האזעקה נלמד כי בפרק הזמן שהתחיל ב – 00:15 והתרחב ב- 00:21 החלה פעילות רבה של מערכת האזעקה, דבר המלמד על התפשטות האש בשטח המבנים של המפעל. כאן המקום להבהיר כי מקובלת עלי עמדת הנתבעות בהקשר זה כי הפעלת הגלאים מלמדת על אש בתוך המבנים ולא מחוצה להם.
אשר לשלב שבו נשרפה המשאית, הרי שאיני מקבל את עמדת התובעים כי פרק הזמן שארך לנגר האש להגיע למפעל וופרג'ט מהכבאית הוא שניות בודדות, ובמקביל, אין לקבל את עמדת הנתבעות על כך שמדובר בדקות ארוכות. המדובר במרחק קצר, שאינו מצוי בשיפוע חד. על רקע זה, ובהינתן מכלול העדויות, נראה בעיני כי הכבאית נשרפה מספר דקות לפני המועד שבו נצפה הנגר, אך איני סבור כי הקביעה של השעה המדויקת חשובה, וניתן להניח כי הדבר אירע בין 00:20 ל- 00:25. מכל מקום, ברור מפעילות גלאי מערכת האזעקה וכן מתוך העדויות של פרידמן לחוקר, תצהיריהם של פרידמן ומיכאלי והראיות האחרות כי באותו שלב בער המפעל, על המבנים והמשרדים שהיו בו, ובעירה זו במפעל לחומרים מסוכנים יצרה סיכון משמעותי לחיי הכבאים, ולכן לא התאפשרה נקיטת פעולות נוספות בשלב זה.
כפי שציינתי לעיל, מקובלת עלי עמדת התובעים בדבר המידע שנמסר לגבאי אודות השריפה כפי שנרשם ביומן האירועים, דהיינו, כי השריפה היא בחצר המפעל ולא מחוץ לו. לא מצאתי לקבל את גרסתו כפי שנמסרה בבית המשפט לכך שהמוקדנית מסרה מסר אחר.
חיזוק לקושי בקבלת גרסתו של גבאי הוא הפער בינה לבין גרסתו של פרידמן בשאלה מי נתן את ההוראה לעזוב את החצר, שבסמוך לה הייתה הכבאית, לכיוון שער המפעל – צעד שניתן לתהות על מידת התאמתו למצב הדברים כפי שהיה בשטח, בהינתן כיוון התפשטות האש (ר' לעניין זה הדו"ח המטאורולוגי). כפי שהמציאות לימדה, בדיעבד ספק אם ההחלטה הייתה החלטה נבונה, ואם לא הביאה בסופו של דבר לשריפת הכבאית. שני העדים: פרידמן וגבאי, טענו בנחרצות רבה כי הם נתנו את ההוראה, אף שבהמשך העדות הפך פרידמן נחרץ פחות. אף שיש הגיון בכך שהחלטה כזו תתקבל על ידי מי שנמצא בשטח ולא על ידי מי שמנהל את האירוע מרחוק, הרי שכפי שציטטתי לעיל, מתוך השאלות שהופנו לגבאי על ידי בא כוח התובעים ועל ידי בית המשפט, ככל שגבאי נתן את ההוראה הזו, התוצאות הנובעות מכך לשאלת האחריות ברורות. עם זאת, כאמור, קיים קושי לדעת, בהיעדר תיעוד, מי נתן את ההוראה.
נוכח ממצאים עובדתיים אלה נבחן בהמשך הדברים את שאלת האחריות.

השלב השני של האירוע – מצב האש, הסלנת מים או קצף, מעשי הכבאים
כפי שציינתי לעיל, אשר לשלב השני של האירוע, מצאתי כי לא נדרשת הרחבה לגביו ועל כן אתייחס לדברים בקצרה. השלב השני של האירוע מתחיל למעשה עם הגעת כוחות הכיבוי הנוספים למקום לאחר שריפתה של הכבאית הראשונה, אירוע שקבעתי לעיל שהתרחש לאחר השעה 00:20. עיקר טענות התובעים הוא כי על האש הוסלנו מים ולא קצף וחומרים מעכבי בערה וכן כי לא נעשה מספיק לכיבוי האש.
בהינתן הממצאים העובדתיים לגבי מצב האש בשעה 00:15 – 00:20, הרי ששריפת המפעל כליל הייתה מתרחשת גם אם היו ננקטות פעולות אחרות, ואיני רואה צורך להידרש למחלוקת העובדתית בדבר השימוש במים או בקצף. אזכיר בקצרה כי המומחה מטעם התובעים, מר משה ריבק, אמר כי אין לדבר כל משמעות, וכי דינו של המפעל החל מאותו שלב של שריפת הכבאית היה כליה:

"כב' השופט:השאלה אם בכלל כל זה לא מיותר, אם אני מבין ממך נכון, ברגע שהכבאי הראשון לא עשה את מה שאתה חושב שהוא היה צריך לעשות, הוא למעשה גזר את דינו של המפעל הזה ל(כ)לייה, לא.

ת.לטעמי כן.

ש.כבר אז.

ת.אין לי ספק.

...

כב' השופט:אם אני מבין ממך נכון, ז"א מה שלא היו עושים כבר בשלב שלאחר מכן. התוצאה של השריפה כבר היתה שם... ההנחה היא שהמפעל הזה היה מסיים את חייו באופן מלא או כמעט מלא, זה מה שאתה אומר לנו שהפעולה הראשונה קריטית.

ת.קריטית.

כב' השופט:היא הקריטית כאן.

ת.בהחלט."

(עמ' 423-424)
עמדה זו, המקובלת עלי במלואה, עולה בקנה אחד עם הראיות ואיני רואה צורך להרחיב בה. מכאן, שנוכח לוח הזמנים אין צורך להידרש לשאלות האחרות ובהן קצב הגעת הכוחות ודרך הפעולה של הכבאים בהמשך האירוע.

מצב המפעל עובר לשריפה
טרם הדיון בשאלת האחריות נדרשת לכאורה קביעה עובדתית בשאלה נוספת, והיא, מצב המפעל עובר לשריפה. לטענת הנתבעות כמויות המלאי והציוד, דרך אחסונן והיבטים נוספים של התנהלות התובעים תרמו לקרות הנזק.
בעניין זה אכן, כפי שטענו הנתבעות, ניתן ללמוד על תכולת החצר מהתמונות. תכולה זו כללה חביות, קוביות, ומכלים רבים שאוחסנו בחצר המפעל. עוד נלמד מתוך עדותם של קוגן ובלן על רכישת מלאי נרחבת במהלך השנה, כחלק ממדיניות החברה לצמצם את היקף המלאי בסוף השנה. מלאי זה, כעולה מתוך הראיות, נערם ברחבי חצר המפעל.
אלא שכפי שיפורט להלן, אני נכון להניח כטענת הנתבעות כי המלאי והציוד במפעל אוחסנו באופן רשלני, מבלי שננקט מיגון יעיל ונכון מפני אש. אך גם בהיבט זה, כמו באשר לדרך פעולת הכבאים בהמשך האירוע, אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין דרך האחסון. ככל שנקודת המוצא לקביעת האחריות היא כי ניתן היה לכבות את האש באותו פרק זמן שבו עמד פרידמן מולה והיקפה היה כפי שנקבע, הרי שככל שכך היה נעשה, ממילא הנזק היה מזערי. משהדבר לא נעשה, ודין המפעל היה לכליה, כך או כך, אין צורך להידרש לשאלה מה היה קורה בתסריט עובדתי אחר ועד כמה העצימה דרך האחסון את היקף האש, שכן בכל מקרה לא דרך האחסון תרמה לאובדנו של המפעל, אלא האש שהייתה מכלה אותו בכל מקרה. נוכח עמדתי זו, איני נדרש לקביעת ממצאים מדויקים יותר לגבי מצב המפעל אף שאכן יש ממש בטענות הנתבעות בהקשר זה.

האחריות, הקשר הסיבתי והאשם התורם
הדיון בשאלה זו מתמקד כאמור באחריותה של הרשות, כמי שבאה בנעליו של איגוד הערים לשאת בנזקי השריפה, כאשר לצדה של שאלה זו נדרש דיון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות, ככל שהייתה, לבין הנזק שנגרם ואשמו התורם של הניזוק. כפי שציינתי בפתח הדברים, נוכח הממצאים העובדתיים הרי שממילא הדיון בשאלות אלה יכול להיות קצר יותר, ולא נדרשת בחינה של רבות מחוות דעת המומחים שהובאו ונשענו על תסריט עובדתי שונה.
אשר להתרשלות מחלקים התובעים את טענותיהם, כאמור, למספר היבטים ואולם נוכח קביעותי לעיל יש לדון רק באחת מתוך הטענות, שכן כפי שציינתי לעיל, מצאתי כי החל משעה 00:15 ולכל המאוחר משעה 00:20 היה מצב האש כזה שממילא לא ניתן היה להציל עוד את המפעל, ואף אם הכבאים היו פועלים אחרת, לא היה הדבר מביא לתוצאה שונה.
יש אפוא לדון בשאלות הבאות:
- האם צוות הכיבוי הראשון, ובעיקר פרידמן, התרשל שעה שלא פעל לכיבוי האש בעת שפרידמן היה מצוי בחצר המפעל, עם קו הקצף בידו, ממתין לחיבור משך פרק זמן של שתי דקות בעת שהאש הייתה בהיקף של 3 X 3 X 3 מ'.
- האם יש קשר סיבתי בין ההתרשלות, ככל שהייתה, לבין הנזק שנגרם למפעל. בהקשר זה עולה גם השאלה האם הנטל להראות את היעדרו של קשר סיבתי אינו עובר לנתבעות.
- האם יש להטיל על התובעים אשם תורם – בהינתן שאלת הקשר הסיבתי בהיבט זה, עד כמה התרשלותם של התובעים על היבטיה השונים תרמה היא לנזק.
  
  בחינת פעולת צוות הכבאים
כפי שנקבע, פרידמן ניצב בשעה 00:07-00:08 לערך כשהוא בתוך חצר המפעל עם קו קצף בידו, ממתין לחיבור המשאבה למקור מים וקצף בכבאית, בעת שהאש, זמן קצר לפני כן, היא בהיקף 3 X 3 X 3, וכעת אולי בהיקף מעט גדול יותר. בהינתן נתון עובדתי זה הייתה עמדתם של כל המומחים, ואף של העדים שבאו מטעם הנתבעות, שבנקודת הזמן הזו פרידמן היה חייב לפעול ולהתחיל בהסלנת הקצף אל האש, תוך הדגשת חשיבות ממד הזמן בכיבוי אש:
- גבאי העיד כי "כל שנייה חשובה" (עמ' 689), וכי קו הקצף "אמור לעשות את העבודה" כאשר מדובר באש בשטח של 3X3 (עמ' 688). תשובותיו באשר לאפשרות שפרידמן היה בתוך החצר עם קו הקצף בידו (כפי שקבעתי) מדברות בעד עצמן:
  
  "עו"ד אטיאס:... תסכים איתי שאם היית יודע שהוא בפנים עם קו קצף מוכן בשריפה של 3 על 3 היית אומר לו כן, נכון, זה מה שצריך לעשות כבאי לא?
  
  ת.אם אורן נמצא בתוך המפעל בשטח, והוא עם קו קצף פעיל, סביר להניח שאורן היה צריך לעבוד ולכבות את השריפה עם הוא יכול.
  
  ש.זה מה שאתה מצפה מכבאי?
  
  ת.זה מה שאני מצפה..." (עמ' 672).
  
  בהמשך העדות היה גבאי אף נחרץ יותר באמרו:
  
  "ת. תראה אם אורן פרידמן היה נכנס עם קו קצף, לא היה שום סיבה בעולם שאורן יעזוב את השטח שהוא נמצא בו כי יש כבר קו קצף, ולכן אורן לא היה עם קו קצף, כי אם הוא היה עם קו קצף הוא היה פועל... אני מאמין שאורן לא היה עם קו קצף בתוך המפעל..." (עמ' 714-715)
- ביטון, הגורם הבכיר מטעם איגוד הערים באירוע, אישר גם הוא בעדותו את המובן מאליו: "כל דקה חשובה" (עמ' 507).
- דודו כהן, איש רשות הכבאות לשעבר, שהעיד מטעם התובעים, והיה חבר ועדת הבדיקה החזיק גם הוא בגישה זו ואמר:
  
  "ככה קצב התפשטות האש קובע. הכבאי, אצלנו המלחמה זה זמן, זאת אומרת מרגע שאת מקבלת את ההודעה את צריכה כמה שיותר מהר להגיע לשריפה, לא כי אנחנו מפחדים מהאש, כי זה מאוד מאוד קובע תוך כמה זמן יש לנו מגע עם האש, עכשיו ליצור מגע עם האש, זה לא להסתכל עליה. זה ליצור מגע עם האש, יש לי נשק וצריך להפעילו אותו..." (עמ' 50)
  
  במהלך עדותו, כאשר התבקש דודו כהן להתייחס לדרך פעולת צוות הכבאות, הוא הגדיר אותה כ"הנשק טעון אבל לא יורה" (עמ' 31) וכאשר נתבקש להסביר הוא השיב: "אני לא רואה פה יצירת מגע עם האש בכלל עם חומר כיבוי..." (עמ' 31) ובמקום אחר אמר: "בשבילי אש זה אויב, וצריך להשמיד. אנחנו נכנסים בהם עד הסוף" (עמ' 48).
- אפרים מערבי, המומחה מטעם הנתבעות וחבר בוועדת הבדיקה, נשאל גם הוא באשר לתסריט העובדתי הזה – כבאי עומד עם קו קצף ליד אש "קטנה" ולא עושה כלום, הוא אישר את ההנחה כי מדובר ב"פאשלה", אך הסביר כי נתון עובדתי זה, לפיו אורן פרידמן מצוי בחצר המפעל עם קו קצף בידו, לא הונח לפניו (עמ' 562).
- דן ארבל, אף הוא מומחה מטעם הנתבעות, אמר בהקשר זה דברים דומים:
  
  "כב השופט:... נניח לרגע שזה העובדות,... שהכב(א)י עומד מול ה-, באותו שלב באזור המערבי, עבר את השער ונמצא בפנים כשהזרנוק ביד, מחכה שיחברו אותו. יפתחו.. מחכה שיפתחו את המים ועומד שם מול האש כשהאש עוד לא במצב הקולוסאלי שאתה מתאר לנו אלא במצב של 3 על 3 על 3 אולי קצת יותר אפילו. מה היית מצפה ממנו אז לעשות?
  
  ת.לכבות את האש" (עמ' 827)
- המומחה מטעם התובעים, מר משה ריבק, סבר מלכתחילה כי היה צריך לעשות יותר, עוד לפני שהיה מודע לתוכן העדויות. כאשר נשאל לגבי דרך פעולת הכבאים הייתה עמדתו ציורית משהו:
  
  "...קראתי את החומר לקראת המשפט. אני לא יודע מה הייתי עושה לכבאי שלי שהיה מפקד צוות, והוא היה נוהג כמו מפקד הצוות הראשון הזה נהג. קודם כל הייתי ממצה את זכותי לשפוט אותו ל- 4 ימי שכר לא יותר, אם היה 40, הייתי נותן לו נזיפה ומעכב לו את הדרגה כי זאת לא התנהגות של מפקד צוות וכבאות במדינת ישראל. זאת חלמאות. מה שנודע לי מהעדות המאוחרת, הוא עבר את הגדר, יש לו קו של קצף, תן את המכה. מה צריך לעשות? כבאי זה המקצוע שלו, הוא רואה אש פעמיים ביום או 3 פעמים ביום, 4 בפעמים ביום, בקיץ 10 פעמים ביום..." (עמ' 378-379)
- מר יגאל זוהר, מי שהיה מפקד תחנת אשקלון בזמן האירוע, נשאל גם הוא לדעתו. הערכתו הייתה כי חומר הכיבוי שהיה בכבאית שהגיעה ראשונה מסוגל לסגור שריפה בסדר גודל של שטח של 40 -50 מטרים (עמ' 216). זו הייתה גם עמדתו של מר אלי היינה, שנתן חוות דעת לנתבעות והסכים כי החומר שהיה בכבאית "מכסה" 50-70 מ"ר (עמ' 908).
המסקנה הנובעת מכך שכל המומחים, והדבר גם הגיוני, היו חד משמעיים שככל שזו תמונת המצב העובדתית, התחייבה פעולה לכיבוי האש וחתירה למגע מצד צוות הכיבוי הראשון, וכי ככל שזה היה מצב האש באותו זמן, הציוד והמטען (מים וחומר מעכב בעירה) שעמדו לרשות הכבאים היו מספקים בכדי לכבותה.

הטלת אחריות על רשות הכבאות
השאלה הבאה שיש לדון בה נוגעת לעצם הטלת אחריות על הרשות כמי שבאה בנעליו של איגוד הערים בשל האופן שבו פעלו הכבאים, והאם קיימים שיקולי מדיניות המצדיקים להימנע מהטלת אחריות על הרשות, או האם אף שניתן לקבוע כי מדובר בטעות זו טעות בשיקול הדעת שאינה מגיעה כדי התרשלות.
התובעים טוענים כי אין מדובר, ולו בדוחק, בטעות שבשיקול דעת, אלא בהתנהלות המשקפת דפוס התנהלות רשלני וחמור אשר הוכח במסמכים ובעדויות ונתמך בחוות דעת מומחים. הכבאים, כך התובעים, התרשלו בממד הזמן הקריטי, בכך שלא חתרו למגע עם האש, לא הפעילו שיקול דעת ולא בחרו באחת מהאפשרויות הסבירות שעמדו לפניהם. עוד נטען כי ההחלטה שלא לכבות את האש בשלב הראשון, ונסיעת הכבאית לאגף המזרחי, נעשו מבלי שהתקבלו על ידי הגורם רלוונטי. לטענת התובעים, אין לייחס משקל להימצאות הכבאים במצב של "חירום" או דחק ולחץ, שכן זו הנחת העבודה בעבודת מכבי אש. אין מדובר בהגנה אלא במצב שבו נבחנת המקצועיות שלהם.
הנתבעות מתארות את צוות הכיבוי הראשון כמי ש"פעל באומץ לב, וחתר בנחישות למגע עם האש, חרף השריפה החזקה שהשתוללה בחצר... והתנאים הקשים אליהם נקלע". בעיקרי הטיעון ובסיכומים הוגדר פרידמן כמי שירד "לתוך החצר הבוערת" ולכן הורה עוד בטרם התאפשרה הסלנת הקצף על הזזת הכבאית. גישה זו משתלבת בטיעון אחר של הנתבעות כי מדובר בהצלת רכוש בלבד ולא במניעת נזק לחיי אדם. נקודת האיזון במצב כזה משתנה.
הנתבעות מבקשות מבית המשפט להתחשב בכך שבפעולות מסוג זה נדרש לקבל החלטות מהירות, מבלי שניתן לבחון לעומק את החלופות השונות ובלא שניתן להתכונן לפעולתם מראש (בעניין זה מפנות הנתבעות לע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, 507 (2004) (להלן: עניין חמד)). עצם העובדה שנבחרת חלופה שבבחינה רגועה לא הייתה נבחרת (הנתבעות אינן סבורות כי זה המצב) אין בה כדי להצביע על התרשלות, ובנוסף, על בית המשפט להותיר לכוח מבצעי הפועל בתנאי לחץ שיקול דעת רחב באשר להפעלה הטקטית של הכוח, וקביעה כי פעולה פלונית עדיפה על פעולה אלמונית יש להותיר למקרים בה נהיר כי שיקול הדעת היה מוטעה באופן קיצוני (הנתבעות מפנות לרע"א 5203/08 מדינת ישראל נ' אגבריה, פסקה 9 (24.9.2009) (להלן: עניין אגבריה)).
אחריותן של רשויות ציבור בשל מחדלים בפעולותיהן בכלל ואחריות הצבא והמשטרה נדונו בפסיקת בית המשפט העליון פעמים רבות. בין היתר, עלתה השאלה עד כמה נכון להטיל עליהם אחריות בשל האופי המיוחד של הפעילות, ועד כמה נכון לבחון ולנתח את פעולתן בדיעבד באזמל מנתחים, מתחת לאורות הניאון וברוח הקרירה שנושבת ממערכת מיזוג האוויר.
עוד בפרשת חמד, שאליה הפנו הנתבעות נדונה הראייה השונה של סטנדרט הזהירות הנדרש במצבים שונים ובהתייחס למעוולים שונים. כך נכתב שם כי:

"סבירות ההתנהגות בעוולת הרשלנות ("ההתרשלות") אינה נבחנת בחלל ריק. היא תמיד פונקציה של הנסיבות ("באותן נסיבות": סעיף 35 לפקודה). אכן, "מי שנשען על מקל הליכה חייב לנקוט אמצעים שונים ממי שנשען על מקל דינמיט"... נסיבות אלו עשויות להיות "פנימיות" למזיק. ... במרבית המקרים נסיבות אלה הן חיצוניות למזיק ומשקפות את הנתונים (החיצוניים) שבמסגרתם התרחש האירוע המזיק. אכן, מושג הסבירות ממקם את האדם הסביר באירוע המזיק, והוא שואל אילו אמצעי זהירות יש לנקוט במצב דברים זה. לפנינו אפוא מעין סובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי, או ליתר דיוק מבחן אובייקטיבי המתחשב בנסיבות המיוחדות של האירוע. השאלה אינה כיצד היה אדם סביר שאינו חשוף לנסיבות המיוחדות של המקרה מתנהג; השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג. גם אם בחינת סבירות ההתנהגות נעשית, מטבע הדברים, לאחר זמן, המטרה הינה לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע אותה עת. הבדיקה אינה בראייה של חוכמה לאחר מעשה... הבדיקה היא בראייה של חוכמה בעת המעשה." (פרשת חמד, עמ' 507).
על רקע זה הצביע כב' הנשיא א' ברק בפרשת חמד, על כך ש"יש להתחשב בצורך של המזיק לקבל החלטה מהירה בלא שיוכל לבחון לעומק את החלופות השונות העומדות לפניו ובלא שיוכל להתכונן לכך מראש. עצם העובדה שנבחרה על-ידיו חלופה מזיקה – חלופה שבבחינה רגועה לא הייתה נבחרת – אין בה כדי להצביע על התרשלות" (שם, שם). בהתייחסו לפעילותם של כוחות הבטחון בתנאי לחץ עמד הנשיא ברק על האופן שבו יש לבחון אותן:

"אכן, כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילות של החלופות, והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה".... כן יש להתחשב בטעויות בשיקול-דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות. ודוק, מצב החירום אינו קובע אמת מידה מיוחדת של סבירות. מצב החירום הוא אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה. גם במצבי חירום יש שאדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו." (פרשת חמד, עמ' 508).
קיומו של מתחם שיקול דעת שאותו יש לכבד, בבואנו לבחון את התרשלותם של גורמי ביטחון ושיטור, עלתה גם בפרשת אגבריה, שאליה הפנו הנתבעות. כב' השופט א' לוי כתב שם:

"בבחינת פעולותיהם של גורמי הביטחון, על בית-המשפט להותיר בידי אלו שיקול דעת רחב באשר להפעלה הטקטית של כוחם. בחינתם השיפוטית של פעולות אלו, תוך קביעה כי פעולה פלונית עדיפה על פעולה אלמונית, יש להותיר למקרים בהם נהיר כי שיקול-הדעת היה מוטעה באופן קיצוני..." (פרשת אגבריה, פסקה 9, והשוו לדעת המיעוט של כב' השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן).
כב' השופטת ד' דורנר עמדה בחוות דעתה בפרשת חמד גם על ההיבטים הנוגעים לענייננו, והוא הזיקה שיש בין סכנת החיים הנשקפת לשוטרים, במקרה ההוא, לבין דרכי הפעולה המצופות מהם:

"פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על-פי סטנדרד המומחה הסביר בנסיבות העניין...

בגדר המיומנויות הנדרשות לפעילות שיטור נמנית השתלטות על הפרות סדר בקרב אוכלוסיה אזרחית במצבים העשויים לחייב שימוש באמצעים המסכנים את המתפרעים ואף את חייהם של עוברי אורח. ממילא חובה על המדינה, מעסיקתם של השוטרים, לדאוג לכך שתינתן להם הכשרה מתאימה. הכשרה זו היא המעניקה לשוטרים את מומחיותם ומבחינה בינם לבין אזרחים מן השורה. הכשרה זו צריכה להכין את השוטרים למכלול המצבים האפשריים שאליהם הם צפויים להיקלע במסגרת תפקידם. במסגרת זאת יש להדריכם ולתרגלם בנהלים לירי בנשק..." (עניין חמד, 516-517).
בין היתר מוכרת הבחנה בין אנשי כוחות הבטחון והמשטרה המצויים בשירות קבע, שפעולות הביטחון או השיטור הן במומחיותם והם עתירי ניסיון לבין חיילים או שוטרים בשירות חובה שבחינת דרך פעולתם היא שונה (ר' בג"צ 143/12 מוירא הארדן ג'ולאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 27, 30-32 (20.7.2014)).
ראייה זו המחילה על גופים שונים סטנדרט זהירות הנשען על המידע, הידע, הניסיון, היכולות הטכנולוגיות, ובעיקר על המומחיות שצברו בטיפול במצבים המצויים בלבת עיסוקם אינה ייחודית לחיילים או שוטרים והיא קיימת גם בתחומים אחרים (ר' ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936 (2002), ע"א 10691/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ז'אן קלוד מולר, פסקה 13 (28.8.2007), רע"א 2717/16 תאגיד המים מעיינות זיו נ' רעיה חן, פסקה 8 (17.8.2016)).
מכאן לבחינת הדברים בכל הנוגע לפעולות של כיבוי אש ולהגדרת היקף האחריות המקצועית של לוחמי אש לנזקי האש שלא מנעו. תפקידם של רשות הכבאות ולוחמי האש, כפי שהוגדר בסעיף 4(א) לחוק הרשות הארצית לכבאות הוא:

" (1)לפעול לכיבוי דליקות, למניעת התפשטותן ולהצלת חיי אדם ורכוש מדליקות;

(2)לפעול למניעת דליקות לפי חוק זה;

(3)לפעול לחילוץ ולהצלת לכודים;

(4)לפעול באירוע חומרים מסוכנים לפי חוק זה;

(5)למלא תפקיד המוטל עליה כארגון עזר או כגוף הצלה בהתאם להוראות כל דין;

(6)לבצע פעולות נוספות לשם הצלת הנפש והרכוש, שלביצוען נדרש ציוד הנמצא בידי הרשות."
הוראה דומה הייתה קיימת גם בחוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959 (להלן: חוק שירותי כבאות), שעמד בתוקף במועד הרלוונטי לאירועים מושא התביעה. סעיף 2 לחוק שירותי הכבאות קבע כי:

"רשות כבאות חייבת להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש."
עבודתו של מערך הכבאות בישראל היא עבודה משמעותית, מצילת חיים, חשובה מאין כמותה, המבוצעת לא פעם תוך סיכון עצמי של הכבאים. חוק רשות הכבאות נחקק מתוך הכרה והוקרה של חיוניות ומורכבות עבודת הכיבוי, ומסירותם של הכבאים, ומתוך מודעות לכך שהתפקיד מחייב אותם לעתים לחרף את נפשם, לסכן את עצמם ולהילחם באש אכזרית (ר' הדיון שהתקיים בכנסת לקראת חקיקת חוק רשות הכבאות, דברי הכנסת, חוברת כ"א, של"ו 169 (התשע"ב)).
כפי שציינתי לעיל, בקביעת משטר האחריות הראוי יש למצוא את נקודת האיזון הראויה שבין הרצון שלא להטיל אחריות מרחיבה יתר על המידה, שתביא להרתעת יתר. התרעה כזו עלולה למנוע מהכבאים מרחב פעולה אפקטיבי בשעת מבחן, ומנגד, ובין הרצון לפצות ניזוקים שנפגעו מחוסר תפקוד ורשלנות של רשויות הכיבוי. פיצוי כזה מקיים את המטרה התרופתית של דיני הנזיקין והוא מונע הנזק הטוב ביותר.
כך, בין הגישות האפשריות למיקום נקודת האיזון בקביעת משטר האחריות האפשרות לקבוע חסינות מוחלטת לרשות הכבאות, היו שיצרו מנגנונים שונים ליצירת חסינות חלקית והיו שבחרו בהטלת משטר האחריות הנזיקית הסטנדרטית בנוגע לרשלנות מקצועית. הדיון בבחירת חלופות שונות בוחן עד כמה אכן רשות הכבאות היא מונעת הנזק הטובה ביותר של נזקי שריפות, והאם הוכח אמפירית שאכן הטלת אחריות בנזיקין גורמת להרתעת יתר של רשויות הכיבוי (John Hartshorne, Nicholas Smith, 'Caparo Under Fire': a Study into the Effects upon the Fire Service of Liability in Negligence, 63(4) MLR(UK) 502-522, 502, 522 (2000) (להלן: Hartshorne & Smith)).
במשפט המשווה ניתן לראות את הגישות השונות:
- באוסטרליה מקנה החוק לרשויות הכיבוי חסינות חלקית מפני תביעות נזיקין, ומטיל אחריות רק במקרים של "רשלנות רבתי". כך למשל, במדינת קווינסלנד ניתן להטיל על רשויות כיבוי אחריות נזיקית כאשר הפרו את חובתן החוקית כלפי הציבור, וכאשר במהלך פעולות הכיבוי ביצעו מעשה או מחדל שחורג באופן קיצוני מגדר שיקול דעת מקצועי סביר (ר' למשל הדיון בעניין Civil Liability Act 2003 (Qld) s 36, Hamcor Pty Ltd v Queensland [2014] QSC 224 (1 October 2014), שבו נתבעה נזיקית רשות הכבאות בגין שימוש בחומר כימי לכיבוי שריפה שזיהם את אדמתו של התובע בתוך Justin Bell-James; Kit Barker, Public Authority Liability for Negligence in the Post-IPP Era: Sceptical Reflections on the Policy Defence, 40 Melb. U. L. Rev.1, 45 (2016), 28-29). עם זאת, המבחן שנקבע, שנתון לפרשנות רחבה, הביא להתמשכות הליכים ופיצוי לא עקבי של ניזוקים, ובשל כך נמתחה עליו ביקורת והוצע לעבור למשטר של אחריות נזיקית רגילה (שם, עמ' 44-45).
- בבריטניה קובעת ההלכה כי כבאים יחויבו לשאת בפיצוי על פעולות כיבוי רשלניות שנקטו וגרמו לנזק לרכוש. עם זאת, האחריות סויגה למקרים בהם התרשלות הכבאים גרמה להחמרת המצב הקיים, אך לא בנוגע לרשלנות בכיבוי השריפה המקורית שלכיבויה הוזעקו. גם בהתקיים נסיבות אלה, לעיתים יימנע בית המשפט מלהטיל אחריות כשהוא סבור שאין לעשות כן משיקולי מדיניות (Digital Equipment Company Limited v Hampshire County Council [1997] .EWCA Civ 1247, Hartshorne & Smith, pg. 503, Douglas Brodie, Public Authority Liability: The Scottish Approach, 11 Edinburgh L. Rev. 254, 254 (2007), Anna , Duty of Care Cases are Really about Giving the Defendant an Immunity against Liability in Negligence - Discuss, 2004 Inter Alia 38, 40 (2004) (להלן: Brodie)). עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמה להרחבת היקף האחריות הנזיקית על רשויות הכיבוי על ידי הרחבתו של סטנדרט הזהירות המוטל עליהן (ר' Lauren O'Sullivan, Money for Nothing and Cheques for Free: Negligence and the Perceived Compensation Culture, 2 UK L. Student Rev. 74 (2014)).
- בסקוטלנד לא אומצה ההלכה הבריטית, אלא נקבע הסטנדרט המקובל לדיון ברשלנות מקצועית, ולפיו על רשויות הכבאות מוטלת אחריות לכבות את האש שבגינה הוזעקו לוחמי האש, ולהבטיח כי לא תתלקח מחדש, וכאשר התרשלו בכך תחויב רשות הכבאות גם כאשר לא גרמה לנזק נוסף. חובה זו חלה כלפי בעלי ומחזיקי הנכס. מתוך רצון שלא להרחיב יתר על המידה את אחריות רשויות הכיבוי, באופן שיהפוך אותן למטרה קלה לתביעות נזיקיות, נקבע כי תוטל אחריות רק כאשר כוחות הכיבוי בשטח חרגו משיקול הדעת שהוקנה להם בחוק, אך משקלה של דרישה זו פחתה במהלך השנים. הנחת היסוד היא שמרגע שכוח הכיבוי תפס פיקוד על ניהול האירוע בשטח, תחול עליו חובה לטפל בשריפה באופן מקצועי, שכן בעלי הנכס תלויים באופן בלעדי בשירותי הכבאים בכדי למנוע נזקי שריפה לנכסיהם. חובת רשויות הכיבוי תגדל בהתאם לחומרת האירוע והיקפו. למרות זאת, לאחרונה סייג מעט בית המשפט מגמה זו, במקרים בהם לא כובתה האש כראוי והשריפה ניצתה מחדש, מתוך רצון שלא לרפות את ידי הכבאים ולפנות למגמה של ההלכה האנגלית (Burnett v Grampian Fire and Rescue Services [2007] CSOH 3, 2007 SLT 61, Brodie, pg. 254-255, Roddy Macleod, Has fire service liability been extinguished in Scotland, 2 Jur. Rev. 6-7 (2016) at http://www.terrafirmachambers.com/articles/HasFireServiceLiabilityBeenExtinguishedinScotland.pdf).
- בקנדה מוקנית חסינות חלקית לרשויות שהתרשלו במהלך מילוי תפקידן, ובכלל זה, רשויות הכיבוי. כך למשל, במדינת קולומביה הבריטית מוטלת אחריות רק בגין "רשלנות רבתי", ובמדינת נונאוואט מוטלת אחריות רק על החלטות שהתקבלו בחוסר תום לב. ככלל הנכונות להטיל אחריות גדלה כאשר מדובר ברשלנות בעת תפקוד בשטח, אך לעיתים מוגדרת ההימנעות מפעולה בשטח כהחלטת מדיניות שבמסגרת שיקול הדעת הלגיטימי של הרשות. מדיניות זו נובעת מגישת המשפט המקובל המטילה על רשויות ציבוריות אחריות מופחתת בנזיקין, בכדי לאפשר להן מרחב לקבל החלטות מורכבות לשם קידום טובת הציבור. על מצב זה נמתחה ביקורת, ונטען כי הוא מביא להרתעת חסר ומונע מהרשויות להשקיע משאבים במניעה ובאזהרה של הציבור קודם להתרחשות הנזקים, ומלבטח את עצמן כראוי מבעוד מועד (Anderson et al. v. Manitoba et al. MBQB 255, 2014, Jonathan Raikes, Gordon McBean, Resposibility and liability in emergency mangment to natural disasters: A Canadian example, 16 International Journal of Disaster Risk (Review. 12-18 (2016).
הנה כי-כן, אף שיש מדינות שבהן מוטלת אחריות מופחתת ומסויגת על רשויות הכיבוי, בין אם מתוך הכרה במורכבות פעולות הכיבוי ובין אם מתוך חשש להרתעת יתר והצפה של תביעות כנגד הגופים העוסקים בכיבוי אש, נשמעת ביקורת רבה על יישומה של מדיניות זו, ועל חוסר האחידות והרתעת החסר שהיא גורמת, ובשנים האחרונות ניכרת מגמה מרחיבה יותר (לניתוח כלכלי של החסינות מחיוב בנזיקין לגופים העוסקים בהצלת חיים ובהם לוחמי אש ר' Gerrit De Geest, Who Should Be Immune from Tort Liability?, 41 J. Legal Stud, 291 (2012)).
בישראל, הדין אינו מגדיר אחריות מופחתת או חלקית לגופים העוסקים בכיבוי אש, כשם שאין אחריות כזו לגורמים צבאיים ולמשטרה, והמבחנים שאותם יש להחיל הם המבחנים הקבועים בדיני הנזיקין, הבוחנים את הסטייה מסטנדרט זהירות סביר תוך החלת ממדים סובייקטיביים על המבחן האובייקטיבי בהתחשב במכלול נסיבות המקרה.
העמדת דרך הפעולה של צוות הכיבוי הראשון שהגיע למקום במבחנים אלה אינה מאפשרת אלא להטיל אחריות על הרשות, ולדידי מידת ההתרשלות היא כה חמורה שנראה שהיה מקום להטילה גם במשטר של אחריות מופחתת. אכן, לעיתים קיים קושי עם ניתוח פעולה מהירה תחת אש, שמבוצעת בלחץ, בתוך מפעל המאחסן חומרים מסוכנים ודליקים אלא שמדובר במי שהטיפול באש הוא המיומנות הנדרשת ממנו, לכך אומן ולכך הוכשר, אף אם מדובר במקום שפעולת הכיבוי בו עלולה להעמיד בסיכון את הכבאים. לכך בדיוק מאומנים הכבאים וזה תפקידם.
בחינת הדברים שאמרו העדים והמומחים אינה מותירה לספק כי לדעת כולם, צריך היה לנהוג אחרת באותן נסיבות, וההימנעות מפעולה כזו הייתה בגדר הפרה של חובות הזהירות המוטלות על איגוד הערים, כגוף שאמון על כיבוי שריפות שניתן לכבותן, כל עוד אפשר לעשות כן. כפי שתיארתי לעיל, המומחים ואף אנשי הרשות, היום ואז, ובהם גבאי, דודו כהן, אפרים מערבי, משה ריבק ואחרים היו תמימי דעים כי כאשר אורן פרידמן היה מצוי מול האש עם קו הקצף בידו, הוא היה חייב לעשות בו שימוש. יותר מכל לימד חוסר האמון של גבאי, קצין החומרים המסוכנים של המחוז, והכבאי הבכיר באירוע במרבית הזמן, בכך שתסריט עובדתי כזה אפשרי, עד כמה ההתרשלות במקרה זה הייתה חמורה. ההימנעות מאותה פעולה מתבקשת היא הפרה של חובות הזהירות המוטלות על הרשות, ומכאן נובעת המסקנה כי התרשלה.

הקשר הסיבתי, העברת הנטל בשל נזק ראייתי
כפי שתיארתי לעיל, המסקנה בעניין זה ברורה, ומתוך העדויות נלמד כי בשל מצב האש באותו זמן ניתן היה לכבותה. אם כך היה נעשה, הרי שלא היה נגרם נזק או לכל היותר היה נגרם נזק מזערי. על יסוד הניתוח שעשו המומחים, כפי שפרטתי לעיל, קם הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין ההימנעות מלפעול לבין התוצאה, ואיני רואה צורך להרחיב בדיון על כך.
עם זאת, מאחר והצדדים נדרשו גם לשאלה הנזק הראייתי והעברת נטל הראיה, אדון בכך בקצרה. בענייננו, כפי שטענו התובעים, המידע היה מצוי בידי הנתבעות ואנשי איגוד הערים סגרו את השטח ומנעו גישה אליו. לא זו אף זו, איגוד הערים דאג למינוי ועדת בדיקה, הציב בה שני כבאים מיומנים אך הורה לה להסיט את עיניה מבחינת המקרה עצמו ולהתמקד בכבאית (בלשונו של אחד מחברי הבדיקה – "כך הורה המלך..."). קמה אפוא טענה לנזק ראייתי הנובע מכך שצד, שהמידע מצוי ברשותו, והוא בעל הסמכות והיכולת לחקור, חוקר רק היבט בודד של האירוע ונמנע מלחקור היבטים אחרים שלו, ובכך שולל מן הניזוק את האפשרות לקבל מידע שהיה יכול להיות זמין באותה עת רק לצוות הבדיקה שהקים מנהל איגוד הערים.
לצד נזק ראייתי הנובע משלילת המידע ומהימנעות מי שיכול לאסוף אותו מלעשות כן, עולה הטענה גם לנזק ראייתי הנובע מעצם ההתרשלות – האם מקום בו הכבאים נמנעו מלעשות את אשר הוטל עליהם לעשות, עובר אל כתפיהם הנטל להראות כי ככל שלא היו מתרשלים – התוצאה הייתה זהה.
בהחלטה שנתתי בת.א. (י"ם) 8019/06 גבריאל פישר נ' מדינת ישראל, פסקאות 140-151 (18.8.2013) סקרתי את ההלכה בעניין זה. כפי שכתבתי שם, דוקטרינת הנזק הראייתי ותוצאותיו כפי שתוארה בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח (5) 54 (2004) (להלן: עניין מאיר) היא:

"הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע." (עניין מאיר, עמ' 64).
עוד נקבע באותה פרשה היקף התחולה של הכלל הקובע את העברת הנטל, באופן שזו אינה מצומצמת רק למצבים שבהם נמנעה מהתובע האפשרות להוכיח את העובדות שלהן הוא טוען בהיעדרן של רשומות רפואיות נאותות, אלא גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיום בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק (עניין מאיר, שם, ר' גם ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן, פסקה 14 (20.7.2011); להבחנה זו ד"ר גיא שני, חזקת רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, 303-305, 337-343, ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שוובר, פסקה (4.12.2012)). בהמשך אף נקבעה בכל הנוגע למחדל שמנע מהנפגע להוכיח את הקשר הסיבתי (ע"א 1556/07, 1474, 1457 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (14.1.2009), וכן ר' הדברים שכתבנו בע"א (י"ם) 62946-03-15 מדינת ישראל נ' יהודה גליק, פסקה 56 (17.1.2016). בעניין זה התגלעו חילוקי הדעות בין כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין וכב' השופט י' עמית בדיון בבקשת רשות ערעור על פסק הדין - רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פסקה כט לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ופסקה 27 לחוות דעתו של כב' השופט י' עמית) (19.1.2017) וכן ר' הדברים שכתב כב' השופט עמית בע"א 1503/15 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי, פסקאות 7-9 לחוות דעתו של השופט עמית (3.9.2015)). ככל שנחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי על שני ההיבטים האפשריים במקרה זה – הנזק הנובע מכך שחוקרי איגוד הערים נמנעו מלבחון את אירוע השריפה והתמקדו בשריפת הכבאית כי "כך הורה המלך...", והנזק הנובע מאי כיבוי השריפה על ידי צמד הכבאים שהגיעו למקום ראשונה – ניתן יהיה לקבוע כי הנטל להוכחת היעדרו של קשר סיבתי עובר לנתבעות ואלה לא עמדו בו.
אלא שהשימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי, שאינו הנזק הראייתי ה"קלאסי" אלא נזק ראייתי "מובנה", מחייב זהירות וכאמור, אין אנו נדרשים להעברת הנטל מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, המובנה וה"רגיל", שכן, מתוך תיאור העובדות שלעיל לא מתעורר קושי בשאלת הקשר הסיבתי.

האשם התורם
אשר לאפשרות קביעתו של אשם תורם טוענים התובעים כי הנתבעות מנועות מלטעון לאשם תורם נוכח כתב ההגנה שהגישה הפניקס לתביעת צד ג' נגדה (ת/5), וכן מאחר והתובעים מילאו אחר כל הדרישות שהופנו אליהם (ת/3), ובהתאם לכך קיבלו היתר. בעניין זה נסמכים התובעים על כך שמכבי האש הם שקבעו את המיגונים הנדרשים ואישרו כי מולאו כל הדרישות.
הנתבעות טוענות לאשם תורם שבא לידי ביטוי במחדלי התובעים הבאים:
- מיקום כמות עצומה של חומרים דליקים בחצר, חלקם בסמוך למבנה המפעל, ללא אמצעי מיגון וכיבוי. הנתבעות טוענות כי הגישה למקום האירוע הייתה קשה בשל הימצאות מיכל אגירה גדול בחצר, חביות, מכלים של 3,000 ו- 4,000 ליטרים ללא מיגון, ציוד בסככות, קוביות ומערומי חומר גלם.
- אי התקנת אמצעי מיגון אפקטיביים ההולמים את הסיכון העצום שהיה טמון במפעל, תוך חסכון מופגן באמצעי מיגון.
- היעדר שימוש במאצרות למרבית המצבורים בחצר שהכילו חומרים דליקים.
- אי ביצוע דרישות מכבי אש ואי קבלת אישור מדור מניעת דלקות לצורך רישיון עסק, ובכלל זה אישור על תקינות מערכת המתיזים.
- חריגה של ממש בכמות החומרים הדליקים שהוחזקו לעומת מה שהותר בהיתר הרעלים ולעומת אלה שהיו במפעל בחודש ינואר 2009 בעת שנערכה ביקורת של שירותי הכיבוי.
- אי הפקדת מפתחות בידי השומר והיעדר אמצעי גישה זמין למפעל במקרה חירום. הנתבעות הפנו לעדויות לעניין היות המפעל נעול.
- שומר המפעל נרדם וכתוצאה מכך לא התאפשרו גילוי והתראה מוקדמת על השריפה.
- שומר המפעל לא הודרך בנושא התמודדות עם אש.
עמדת הנתבעות היא כי חובתם של התובעים לנקוט באמצעי בטיחות וזהירות היא חובה עצמאית הנגזרת מחובותיו של מחזיק במקרקעין, בהיותו בעל השליטה הטובה במקרקעין ומונע הנזק הטוב ביותר בהם. דרישות רשות הכיבוי אינן תחליף לחובתו של מחזיק המקרקעין להגן על רכושו. הנתבעות עומדות על כך כי קוגן חסך במופגן באמצעי מיגון ובכך ביקש להשית את הסיכונים שיצר על הציבור ועל כבאים אמיצים, כהגדרת באי כוח הנתבעות, שנדרשו לסכן את חייהם במטרה להציל את רכושו, מקום שהוא לא נקט באמצעים מתאימים ופשוטים לעשות כן.
נוכח המסקנה כי ככל שיש אחריות זו ממוקדת אך ורק לטיפול הראשוני באש, בעת שממדיה היו קטנים וניתן היה לכבותה, הרי שאין כל משמעות לכל אותם מחדלים נטענים המיוחסים לתובעים, שכן גם אלמלא אותם מחדלים, זו הייתה התוצאה (ר' הדברים שנכתבו לעיל באשר לקשר הסיבתי). לפיכך, אם היו הכבאים, פרידמן ומיכאלי, מכבים את האש באותו שלב, ממילא לא הייתה משמעות לאופן שבו אוחסנו החומרים, ולהיעדר רכיבים כאלה ואחרים בציוד המיגון הנדרש.
הטענות היחידות לאשם תורם שיש להן רלוונטיות נוגעות לתפקוד השומר ולאופן שבו הושאר המפעל על ידי התובעים. טענות אלה מופנות לכך שהשומר לא תודרך לטיפול באש לפני המקרה, ישן, לא זיהה את האש במצב מוקדם יחסית, ולא טיפל בה, התובעים לא השאירו בידיו מפתח לשערים והותירו אותם נעולים. בעניין זה, לא מצאתי כי הנתבעות עמדו בנטל המוטל עליהן לבסס טענת אשם תורם. בהיעדרה של עדות השומר אין כל מידע המלמד מתי נודע לו לראשונה על השריפה, כיצד פעל, והאם נפלה התרשלות במעשיו. עוד לא הוברר עד כמה אי הותרת המפתחות בידיו הייתה פעולה רשלנית, בהינתן כי לא נשכר כדי לטפל באש אלא כדי לשמור מפני גניבות. זאת ועוד, ספק אם הנתבעות יכולות להעלות טענות במישור זה, שעה שלא העמידו דרישות כאלה מהמפעל טרם השריפה.
לאור כל האמור לא ראיתי מקום להטיל על התובעים אשם תורם.

ההודעה לצד שלישי
לאחר תיקון כתב התביעה בשל הצורך בהחלפת איגוד הערים ברשות הכבאות, בחרה הפניקס לנצל את ההזדמנות ולהגיש הודעה לצד שלישי כנגד עיריית אופקים ואיילון (יצוין כי ההודעה הוגשה על ידי הפניקס ולא על ידי הרשות). במסגרת ההודעה טענה הפניקס כי העירייה חבה כלפיה בשל הטעמים הבאים:
- מוקד האש היה מחוץ לגדר המפעל ולא בתוך החצר – הפניקס מאשרת כי מקור האש אינו בפנס שהיה בפינה הדרום מערבית של המפעל והיא "סבורה כי בהחלט קיים מצבור ראיות בתיק" שמלמד על אפשרות סבירה כי מקור האש – המקום בו פרצה, הובערה ונצפתה לראשונה היה מחוץ לגדר המפעל, בשטח הציבורי הפתוח שמדרום לו. בעניין זה מפרטת הפניקס את הראיות שתומכות בגרסה זו, ובהינתן כי השטח מדרום למפעל הוא באחריות העירייה, גם אם הוא בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, למדה הפניקס כי שם מקור השריפה.
- אחריות העירייה בשל הרשאת המפעל ומתן רישיון עסק לדנבר בניגוד לדין - הפניקס טוענת כי תכנית בניין ערים לא התירה קיומם של מפעלי תעשיה כימית באזור, ולכן לא היה על העירייה להתיר את פעילות דנבר באותו שטח.
- אחריות העירייה בשל אי הפעלת סמכויות פיקוח ואכיפה - הפניקס טוענת כי התובעים הפרו בצורה משמעותית את תנאי רישיון העסק שלהם, החזיקו כמות חומרים גדולה במפעל, לא קיימו אחר הוראות והנחיות כיבוי האש, הגדילו את כמות החומרים מעבר לזו שהייתה בעת הביקורת השנתית, ואחסנו את החומרים שלא בהתאם להנחיות ובחוסר זהירות. מתוך העדויות עלה, כך הפניקס, שלא ננקטו כל פעולות פיקוח ואכיפה.
- אחריות העירייה בשל אי קיום סמכויות הפיקוח הקשורות אישור מכבי אש- הפניקס טוענת כי הוכח שלא היה לדנבר אישור כיבוי אש תקף, אך למרות זאת העירייה לא ביטלה את רישיון העסק זאת ולא סגרה את המפעל.
- אחריות העירייה בשל היעדר הספקת מים נאותה - עוד טענה שטוענת הפניקס עניינה באספקת מים. העירייה טוענת לכך שתשתית ברזי הכיבוי הייתה חסרה ולא היו הידרנטים בכמות מספיקה ובמיקומים הדרושים.
- אחריות העירייה של הפרת חוק החומרים המסוכנים - הפניקס טוענת שהעירייה הפרה באופן מתמשך וקיצוני את הוראות חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993, בכך שנתנה למפעל רישיון מבלי שקיימה את הוראות החוק.
- אחריות העיריה בשל מתן רישיון עסק לצמיתות – הטענה האחרונה שמעלה הפניקס היא כנגד מתן רישיון עסק לצמיתות. לטענתה לא היה על העירייה לעשות כן.
העירייה ואיילון חולקים על טענות הפניקס. לטענתן, אין יסוד לשני מישורי הטענות: המישור האחד – שהאש פרצה משטחה של העירייה, והשני שהעירייה לא הפעילה כראוי את סמכויות הפיקוח שלה. באשר לטענה השנייה טוענות העירייה ואיילון כי לא יכולה להישמע טענה כזו מפי הפניקס, אלא רק במסגרת טענות אשם תורם, ובכל מקרה מדובר בטענה מסוג "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
באשר לטענות הנוגעות למקור האש מצביעות העירייה ואיילון על הראיות הברורות המלמדות כי מדובר בשריפה שפרצה בתוך המפעל. הן מפנות לעדויות השונות, ואף לעמדתה של הפניקס עצמה בתביעת השיבוב שהגישה לבית המשפט המחוזי מרכז. עוד טוענות העירייה ואיילון לנימוקים מדוע אין לקבל את העדויות שעליהן נסמכת הפניקס.
לצד טענות אלה טענו העירייה ואיילון מדוע טענות הפניקס גובלות בהטעיה, מתעלמות מראיות ומדוע רישיון העסק שניתן ניתן כדין.
לא מצאתי כל ממש בהודעה לצד שלישי. אשר לטענה לעניין מקור האש אני מקבל במלואן את טענות העירייה ואיילון בסיכומיהן באשר לתמונה שנגלתה מתוך חומר הראיות, ולדידי הדבר ברור, ואף עולה בקנה אחד עם הצהרות שנתנה באת כוח הפניקס במהלך ההליך. עיון בראיות שאותן סקרתי לעיל, מפי כל העדים שהיו יכולים להעיד על מקור האש, מלמד את המסקנה ההפוכה (ר' העדויות של לבנקופף ופרידמן שנסקרו בהרחבה לעיל), לפיה האש פרצה בתוך חצר המפעל ולא מחוץ לו. מכאן, שהנטען על ידי הפניקס בהקשר זה נשען על חלקי עדויות ועומד בסתירה לראיות הרבות שהובאו לפני בית המשפט באשר למקור האש.
אף הנדבך השני בטיעון זה של הפניקס חסר יסוד. גם אם נצא מנקודת הנחה כי האש החלה במקום אחר מחוץ למפעל, הרי שמכאן ועד להטלת אחריות על הרשות המקומית כמי שהיא תופסת המקרקעין המרחק רב.
טענות נוספות שטוענת הפניקס הן בהפעלת סמכויות האכיפה והפיקוח. בהינתן המסקנה שאליה הגעתי בכל הנוגע לאחריות הנתבעות, הרי שממילא אין קשר סיבתי בין ההפרות, אף אם היו, ואין בכך כדי להביע עמדה בשאלה זו שאינה נצרכת להכרעה, לבין הגורם להטלת האחריות – אופן התנהלות צוות הכיבוי הראשון. כפי שתיארתי לעיל בהתייחסי לטענות האשם התורם, הרי שגם אם היו ננקטים אמצעים כאלה או אחרים, לא הייתה התוצאה משתנה, שכן הכשל מקורו בשלב הראשון של האירוע, בעת שניתן היה לכבות את השריפה, ולא בשלבים המאוחרים יותר, שבהם יכולה להיות השפעה לאמצעי מיגון כאלה או אחרים.
גם מהיבט נוסף אין בהודעה לצד שלישי כל ממש. בהינתן מבחני האשמה המוסרית, ספק בעיני אם היה מקום להטיל על העירייה לשאת בנזק כמי שלא אכפה תנאי רישוי, לעומת מי שגרם לנזק בהתרשלותו, ואולם איני נדרש גם לכך נוכח עמדתי כמפורט לעיל. בשולי הדברים אעיר כי נמנעתי מלהידרש לשאלה האם המדינה, שהפניקס נכנסת בנעליה, היא זו שנכון מבחינתה לטעון להטלת חובת זהירות בגין אי הפעלת סמכויות פיקוח ואכיפה, ולבקש להטיל אחריות בנזיקין כנגד רשות בשל הימנעות מהפעלת סמכויות פיקוח ואכיפה. ספק אם העלאת טענה מסוג זה עולה בקנה אחד עם עמדת המדינה בהליכים אחרים.

סיכום ביניים
על יסוד כל האמור מצאתי כי הנתבעות, הרשות והפניקס (עד לגבול הכיסוי בפוליסה שהנפיקה), חבות בשיפוי התובעים על מלוא הנזקים שנגרמו להם באירוע מושא התביעה.

הנזק
בכל הקשור לנזק נשענים הצדדים על שש חוות דעת: מטעם התובעים הוגשו חוות דעתם של השמאי ראובן כפתורי, המהנדס משה סיגורה ורואה החשבון דוד פרקש. מטעם הנתבעות חוות דעתם של השמאי יונה מרכוס, המהנדס אביעד כרמלי, ורואה החשבון יהודה אוסטרו.
שקלתי במהלך הדרך את האפשרות למנות מומחים מטעם בית המשפט, נוכח הפערים בין המומחים, אלא שמאחר ונדמה היה כי לפחות בחלק מהתחומים נדרשת הכרעה עובדתית ומשפטית בטרם ימונה מומחה כזה, נשמעו העדויות והסיכומים וההכרעה תינתן על יסוד בחינת חוות הדעת שהוגשו. בחרתי שלא למנות מומחה או מומחים כעת, טרם מתן פסק הדין, בכדי להימנע מעיכוב נוסף בנתינתנו ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי יש בידי כלים להכריע בין המומחים על יסוד חוות דעתם וחקירתם בבית המשפט.

רכיבי הנזק כפי שנתבעו בכתב התביעה היו:

אבדן תכולה למעט מלאי	7,187,744	₪
מלאי חומר גלם, חומרי אריזה, מוצרים מוגמרים, מלאי מוצרים מיועדים לחידוש תוקף-	1,852,944	₪
נזקי מבנה	5,631,217	₪
הפרשי הצמדה וריבית	832,643	₪
אבדן רווחים, ירידה במחזור, הוצאות חריגות, ירידת ערך החברה ומוניטין	6,392,216	₪
הפחתת תגמולי ביטוח	(3,162,358	₪ )
השתתפות עצמית	81,918	₪
סה"כ	18,916,024	₪

קוגן ובלן תבעו פיצוי נפרד בסכום של 500,000 ₪ לכל אחד מהם, ובסופו של דבר הועמד סכום התביעה לצרכי אגרה על סך של 18,000,000 ₪ (כתב התביעה המתוקן הותיר את סכום התביעה על כנו).
טרם נידרש לרכיבי הנזק השונים נדרשת בחינה של שאלות מקדמיות להערכת הנזק:

השאלה הראשונה - היא באשר למשמעות שיש לייחס לסכומים שבהם בחרו התובעים לבטח את עסקם,

השנייה – היא באשר למשקל שיש לתת לדו"חות הכספיים של דנבר ולהנהלת החשבונות שלה,

השלישית – הרלוונטית לחלק מראשי הנזק, נוגעת לסוג הפיצוי – ערכי שיפוי או כינון.

באשר לשני הנושאים הראשונים, מתעורר קושי ממשי בפער שבין סכומי הביטוח לבין הערכת הנזקים, וכן ההשוואה בין ערך המלאי בסוף השנה הקודמת כפי שהוא מופיע בספרים, ערך הציוד בטפסי הפחת שהיו נספח לדו"ח הכספי, וערכי הקניות לתקופה שקדמה לתאונה.
התובעים תלו את קביעת סכום הביטוח בשיקול עסקי וניסיון לחסוך בפרמיה בשים לב לכך שתחנת הכיבוי נמצאת בקרבת המפעל, ואת היעדרם של מסמכים נימקו בכך שאבדו בשריפה. הנתבעות מצדן טענו כי אין לקבל את דרך הילוכם של התובעים בהימנעותם מהצגת ראיות ומסמכים מקום בו אלה מתחייבים. לטענתן, אין בנמצא מסמכים המתעדים את מה שהיה, את מה שנרכש בעקבות השריפה והערכת הנזק מבוססת על ספקולציות.
הקווים המנחים לפסיקת פיצוי עבור נזק הם:

"... על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין... הווה אומר, כי במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (ע"א 9656/05 נפתלישוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקאות 15-16 (27.7.2008) וכן ר' ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2), 800 (1981))
לצד החובה להביא את הראיות המיטביות הקיימות להוכחת הנזק, יש להוסיף את הנטל המוגבר על מי שמבקש לסטות ממה שנלמד מהדו"חות הכספים (השווה לקביעות לעניין הכנסות לא מדווחות בע"א 5794/04 אררט נ' רחל בן שבח, פ"ד נא (3) 489 (1995), ע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), פסקה 5 (25.9.2011), ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר, פסקה 5 (11.11.2013)).
בענייננו מציבים סכומי הביטוח הנמוכים שנקבעו וכן היעדר היכולת להסתמך על המידע הנלמד מתוך הדו"חות הכספיים לעניין ערך המלאי והקניות, את הצורך בראיות משמעותיות יותר בכדי לעמוד בנטל לבסס נזקים החורגים בהרבה מאלה שניתן ללמוד עליהם מתוך התיעוד. על מי שטוען לנזקים להביא את הראיות הטובות ביותר שניתן להביאן, וכפי שאראה להלן התובעים לא עמדו בחובה זו.

המבנה
נזקי המבנה, כפי שנתבעו בכתב התביעה, הועמדו על סכום של 5,631,217 ₪. חרף זאת הגישו התובעים חוות דעת הנדסית שערך מר משה סיגורה, שהעריכה את ההפסד בסכום של 15,214,470 ₪. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית של מר אביעד כרמלי, שהערכתו עומדת על סכום של כ- 4 מיליון ₪, והיא נסמכת בעיקר על עלויות שיקום המבנה, כפי שהוצגו לפני הפניקס בשלב מוקדם – במסגרת בירור תביעת התובעים לתגמולי ביטוח.
בטרם נפנה לניתוח חוות הדעת, עדותם של המומחים ונדון בטענות נפרט בקצרה את הנתונים העובדתיים ובראשם את הצעות המחיר שניתנו לשיקום המבנה בסמוך לשריפה.

הצעת המחיר של י. יופה מהנדסים ובונים בע"מ
חברת יופה הגישה לתובעים הצעת מחיר להקמת המבנה, הסככות שנשרפו והתשתיות ביום 2.5.2010. ההצעה (נספח לחוות דעת מר כרמלי) נערכה לצורך תביעת הביטוח של התובעים כלפי הפניקס, והיא מתייחסת למעטפת המבנה המרכזי – 1,000 מ' בגובה של 8 מ' על יסודות קיימים, שלד המבנה מקונסטרוקציה צבועה, גג פנל מבודד צמר סלעים, מפוח וארובות לשחרור עשן, קירות, דלתות וחלונות. בנוסף מתייחסת ההצעה לתיקון הרצפה, לשיפוץ קומת הקרקע ולהקמת משרדים, וזאת לצד האספלט בחצר, הגדר והסככות. ההצעה הועמדה על 3,368,200 ₪.

עדות קוגן
קוגן מסר בתצהירו כי המבנה ניזוק באופן טוטאלי, וכי כבר ביום 3.7.2009 הוכרז כמבנה מסוכן. לדבריו, לאחר השריפה הוא קיבל הצעת מחיר מחברת "אוסקר" לשיקום המבנה בסכום של למעלה ממיליון דולר. הצעת המחיר לא כללה לדבריו את כל הרכיבים שניזוקו, לרבות העלויות הכרוכות בהקמת חדר חשמל, ממ"ד חדרי דליקים ורעלים, קו מים ראשי של 6 צול להזנת מערכת הספרינקלרים במפעל, מערכות אלקטרוניות כמו גלאי עשן, מערכת כריזה ועוד. ההצעה גם לא כללה אגרות בניה, היטלים וכן עלויות הכרוכות בהריסה ובפינוי של שאריות מבנים וגדרות. הוא הסתפק בהצעה זו מאחר וממילא סכום הכיסוי בפוליסה למבנה עמד על 1,000,000 ₪, ולכן לא היה צורך בהערכה פרטנית ומדויקת.

חוות הדעת של מר ראובן כפתורי
מר כפתורי, השמאי מטעם התובעים, העריך את הנזק למבנה בחוות הדעת המוקדמת שלו מיום 10.8.2009 על סך של 6,841,200 ₪. בחוות הדעת שהוגשה לצורך התביעה הוא מזכיר אומדן ראשוני ולא מושלם שנעשה מיד לאחר השריפה על ידי חברת אוסקר, שהיא החברה שאליה התייחס קוגן בתצהירו. הצעה זו העריכה את עלות ההקמה (ללא מפרט מדויק) בסך של 1,362,000 דולר (לפני הוצאות פיקוח ותכנון). הסכום האמור, לאחר הוספת תכנון ופיקוח נתבע במסגרת התביעה הראשונית, שאינה מדויקת וזאת לנוכח סכום הביטוח. אותה ההערכה עמדה על כ- 1,500,000 דולר.
חוות דעתו הראשונה של מר כפתורי, הנשענת על אותה הערכה, מבוססת על כך שמדובר במבנה בשטח של 1,705 מ"ר, הכולל 2 קומות משרדים, אולם יצור ומחסנים בשלוש קומות וכן מבנים בחצר המפעל בשטח של 533 מ"ר וסככות בשטח של 955 מ"ר.
ההערכה שהעביר מבוססת על עלות של 1,250 דולר למטר בנייה ברמת גימור גבוהה עבור משרדים בשטח של 300 מ"ר; 850 מ"ר עבור מחסן ואולם ייצור לפי 650 דולר למ"ר; 555 מ"ר למחסנים לפי 250 דולר למ"ר וכך גם 533 מ"ר מבנה מחסנים בחצר לפי 250 דולר למ"ר; 995 מ"ר סככות לפי 100 דולר למ"ר; סכום של 30,000 דולר עבור פינוי המבנה וכן נזקים צמודי מבנה או שיפורים. הסכום שהתקבל לפי שער יציג של הדולר עמד על 5,992,000 ₪, כשלכך הוסיף מר כפתורי הוצאות תכנון ופיקוח וכן הוצאות עבור נזקים בלתי צפויים. האומדן הראשוני לעלות נזקי המבנה עמד על 6,841,200 ₪.

חוות הדעת של מר משה סיגורה
מר סיגורה הוא מהנדס בניין, שערך עבור התובעים חוות דעת ביום 28.1.2015. ההערכה שעשה לעלות הבנייה מפורטת בטבלה המצורפת לחוות דעתו, והיא כוללת פירוט של 40 רכיבים הנוגעים לפיתוח המגרש, מערכות ומבנים בחצר ופירוט של 32 רכיבים הנוגעים למבנה.
בין הרכיבים שמזכיר מר סיגורה בכל הנוגע לפיתוח המגרש: גדר בהיקף המגרש ובחזיתות, שערים, פלטפורמה של בטון, כביש בטון, גינות, תאורה היקפית, מערכת צינור הספקה מוטמן מהמוביל הארצי לספרינקלרים, באורך של 600 מ' כולל משטח אספלט ומצע, קו להזנת הידרנטים, הידרנטים, רכזת ספרינקלרים, מערך ספריקלרים, רצפת אספלט בשטח של 3,100 מ"ר, ציוד לביוב, תעלות שונות, מבנה מעצרה תת קרקעי מבטון, מחסן בגובה של 8 מטרים, עם פנל מבודד, חלוקה פנימית ושערים, מדפים, סככות ומבנה נוסף.
הרכיבים הכלולים בהערכתו בכל הנוגע למבנה העיקרי הם רצפת בטון בשטח של 1,000 מ"ר, קומת קרקע, חדר חשמל, מערכות סינון אוויר, שירותים כימיים, הקמת משרדים עם תקרה אקוסטית, מערכות מיזוג עצמאיות וכלליות, קיר אש, מחסן בשטח של 340 מ"ר ועליו 3 קומות גלריות מפלדה, מוגן אש, מדרגות ומעלית משא, קירוי, שערים, מיזוג אוויר, רמפות, גג, תאורה ועוד.
הסיכום הכולל של האומדן לפי כתב הכמויות שערך מר סיגורה הוא 12,201,890 ₪. לסכום זה הוסיף מר סיגורה 10% בגין תכנון הנדסי, 4% בגין פיקוח הנדסי, 10% עבור הוצאות לא צפויות מראש, וסכום של 770,000 ₪ עבור אגרות, הריסה ופינוי. הסכום ללא מס ערך מוסף אליו הגיע במונחי שנת 2009 הועמד אפוא על סכום העולה על 15 מיליון ₪.
בחקירה הנגדית אישר מר סיגורה כי לא ביקר במקום, ואת חוות הדעת ערך על סמך ה"גרמושקה" וכן השלמת פרטים שקיבל מקוגן (עמ' 211). הוא אישר שקיים קושי עם אי עריכתה של חוות הדעת בסמוך לשריפה, שכן אז יכול היה לדעת בצורה טובה יותר מה כלל המבנה, אך ציין כי בחן את חוות דעתו של השמאי מרכוס (עמ' 212).
בהתייחסו לפער בין חוות דעתו לבין חוות הדעת של מר כרמלי מטעם הנתבעות הסביר מר סיגורה כי:

"כל מה שאני עשיתי פה, זה קביעת ערך מבנה, הקמה של המבנה כפי זה היה וכפי שנמסר לי ומה שראיתי שקיים בגרמושקה, ואביעד (כרמלי) עסק בכלל בנושא אחר, שכאילו אפשר לשקם, אף שאצל יונה מרכוס כתוב שהמבנה לא לשיקום..." (עמ' 214-215).
מר סיגורה אישר כי לא ערך כתב כמויות מפורט מעבר לטבלה שצרף לחוות דעתו, ולא מסר את המפרט שהכין לקבלנים כדי לקבל הצעות מחיר (עמ' 216), אלא הכין מפרט לעצמו וחישב על יסוד ניסיונו את העלויות השונות לפי מחירי השוק (עמ' 217). עוד נלמד כי הוא אמד את העלויות נכון למועד חוות הדעת, וכן רשם את המחירים נכון לשנת 2009 (יצוין כי הפער לשיטתו של מר סיגורה באותם 6 שנים עומד על 2% - 344,000 ₪ - עמ' 220).
מר סיגורה נשאל לגבי הצעות המחיר שהוגשו על ידי התובעים לשיקום המבנה, והגדיר זאת להשוואה של "קילו מחטים לקילו נוצות" (עמ' 223). עם זאת, מר סיגורה לא יכול היה לאשר שראה את הצעות המחיר טרם מתן חוות דעתו (עמ' 224-225). עוד הוברר בעדותו כי הערכתו נוקבת במחירי כינון – הקמה מחדש, מבלי שהתייחס לפחת ולגילו של המבנה (עמ' 229). בהמשך החקירה נשאל מר סיגורה לגבי פריטים שונים בחוות דעתו.

חוות דעת השמאי מרכוס
מר מרכוס, השמאי מטעם הנתבעות, נסמך בחוות הדעת שלו על קביעותיו של מר אביעד כרמלי, שאליה אתייחס בהמשך. הוא עומד בחוות הדעת על ניכוי הבלאי למבנה, תוך שהוא מציין שעלויות הבנייה משקפות ערך כינון ואינן משקפות ערכי שיפוי. למבנים יש בלאי הנוצר לאורך השימוש בהם, וכאן מדובר במבנה בן 12 שנים. הוא סבור שיש להפחית מהערכת עלויות הבניה שעשה מר כרמלי – 30%.
בחקירתו הנגדית נשאל מר מרכוס בנושא זה. הוא העריך, תוך הסתייגות שאינו מהנדס, כי עלות בנייה של מבנה בשטח של 1,700 מ"ר ברמת גימור גבוהה יחסית תעמד על 2,000 ₪ למטר (עמ' 1038) ללא התשתיות, אך כולל גם את המיזוג האוויר והתאורה (עמ' 1039) סכום זה אינו מביא בחשבון את הגדרות אלא רק את המבנה המרכזי. בהמשך דבריו הוא הסתייג מהמספר שנקב בו, והבהיר כי אינו בונה בניינים אלא מדבר מניסיונו, ושסדר הגודל נע בין 1,800 ₪ למ"ר ל- 2,500 ₪ למטר (עמ' 1040). מר מרכוס אישר כי ככל שיינתן לתובעים פיצוי לאחר הפחתת בלאי של 30%, לא יוכלו להקים את המבנה כפי שהיה (עמ' 1042), ואישר את התזה שהונחה לפניו לפיה "אי אפשר להקים מבנה משומש" (עמ' 1044).

חוות הדעת של מר אביעד כרמלי
הנתבעות נסמכו על חוות דעתו של מר אביעד כרמלי, מהנדס ושמאי מקרקעין. גישתו של מר כרמלי שונה לחלוטין מזו של מר סיגורה, והיא נשענת על שתי הצעות המחיר שהציגו התובעים בשלב מוקדם יותר לשיקום המבנה. על יסוד שתי ההצעות העריך מר כרמלי את עלות ההקמה של המבנה בסכום של 3,979,400 ₪, ואת עלות הנזק בסכום של 3,624,400 ₪.
בניגוד למר סיגורה, שניכר כי חוות דעתו עוסקת ברצוי, תאר מר כרמלי דווקא את המצוי. הוא ציין כי מדובר במבנה שהוקם בשנת 1997 בשיטה מודולרית, והוא מתנשא לגובה של כ- 8.5 מטרים. מר כרמלי כתב כי שטח המבנה הוא כ- 1,008 מ"ר, והוא כולל מחסן ראשי ואולמות יצור. בקומה א' של מבנה המשרדים בשטח כללי של כ- 150 מ"רל וקיימים מפלסים נוספים שבהם מחסנים וגלריות.
לדברי מר כרמלי מדובר במבנה שנבנה מבניה קלה, כולל קונסטרוקציה מפלדה, עמודים וקורות ראשיות של כ- 8.35 מטרים, הגג אף הוא בנוי מקונסטרוקציה של פלדה בקירוי לוחות מפנל מבודד וכך גם קירות המעטפת. אשר למשרדים, אלה נבנו בנייה קונבנציונאלית מבלוקים ובטון עם גמר טיח וצבע פנים.
מר כרמלי בחן את הצעות המחיר שניתנו למבנה, הצעת אוסקר בניה והצעת י' יופה, תוך שערך על יסוד הצעות אלה אומדן כללי להקמת המבנה או לשיקומו. עלות ההקמה לפי חוות דעתו עומדת על 3,979,400 ₪, ועלות השיקום עמדה על 3,624,400 ₪. בנוסף, הוא מתייחס לחוות הדעת של מר סיגורה על רכיביה השונים.
בחקירה הנגדית אישר מר כרמלי כי היה במפעל ב- 6.7.2009 אך לא יכול היה להיכנס לתוך החצר או למבנה, אלא בחן את הדברים מבחוץ מבלי שעשה הערכה שלהם (עמ' 1218). הביקור היה, לדבריו, כדי לבחון את הנזקים מבחינת עיריית אופקים, ולא התובעים, ובכך התמקד (עמ' 1222). מר כרמלי הבהיר כי הערכת המחיר שנקב מבוססת על הצעת המחיר של יופה ולא של אוסקר שגבוהה ממנה (עמ' 1248). תשובתו לשאלה האם לא ניתן לראות בהצעת המחיר של יופה "הצעה שטחית לא רצינית, אין שם שרטוטים, אין תכניות עבודה אין כתבי כמויות" הייתה שלילית. הוא הסביר כי לעתים כאשר מבנים נשרפים עד היסוד עורכים את החישוב לפי מחיר למטר במקום לערוך מפרט אין סופי (עמ' 1249). במקרה הזה המבנה אמנם לא נשרף עד היסוד, שכן נשאר מבנה הבטון בחזית ומשטח האספלט, אך השיטה אותה שיטה (עמ' 1250).
מר כרמלי השיב כי לא הכין כתב כמויות, לא שוחח עם הקבלנים שהציעו את הצעות המחיר, לא ערך תרשימי שטח ולא תכניות עבודה (עמ' 1251). בהמשך העדות הוא השיב באופן פרטני לגבי רכיבים שונים בהערכת המחיר שלו.

הטענות
לטענת התובעים יש לפסוק את הפיצוי עבור המבנה על בסיס ערכו הריאלי. השבת המצב לקדמותו במקרה זה אינה יכולה להיות בערכי שיפוי המפחיתים את הבלאי אלא בערכי מבנה חדש, וזאת בהתחשב בכך שלא ניתן לבנות את המבנה עם בלוקים משומשים, אלא להביא בחשבון כי בניית מבנה חדש במקום זה שאבד בשריפה כרוכה בעלויות עדכניות וללא הפחתה.
התובעים טוענים כי מדובר בנזק מוחלט למבנה, וכי המבנה היה ב"רמת גימור גבוהה". הם ערים להצעת המחיר שניתנה על ידי חברת "אוסקר" שעמדה על 1,362,600 דולר ללא מע"מ, הוצאות פיקוח ותכנון, אך טוענים כי מדובר בהערכה לא מדויקת, לאור מגבלת סכום הביטוח שממילא צמצמה את היקף הפיצוי. הם מפנים לכך ששטח המבנה המרכזי עמד על 1,700 מ"ר, וכי השמאי מרכוס אישר עלות בנייה של 2,000 ₪ למ"ר, ועל כן עלות השיקום המינימאלית למבנה זה עומדת על 3,400,000 ₪ ללא התשתיות. עוד טוענים התובעים כי מדובר בערכי שיפוי כאשר ברי כי לא ניתן לבנות בניין משומש, ולכן השבת המצב לקדמותו מחייבת שיפוי לפי ערכי בנייה חדשים.
אשר לחוות הדעת טענו התובעים כי חוות דעתו של מר כרמלי נערכה אך ורק על דרך הפניה להצעת המחיר של חברת יופה, מבלי שזו נבחנה על ידו. מר כרמלי לא ידע להצביע על פרטי מבנה מסוימים שנתבעים במסגרת התביעה, ונאלץ להודות כי אינם מופיעים בה. המהנדס כרמלי התעלם גם מהצעת המחיר של אוסקר, לא ערך כתב כמויות, תרשימי שטח או תכנית עבודה, ואף לא ידע להשיב על שאלות שונות שנשאל לגביהן. עוד עלה מחקירתו כי פריטים רבים לא נכללו בהערכה שנתן על יסוד הנחתו כי לא ברור היכן היה כל פריט, במה בדיוק ניזוק וכו'. מכאן סבורים התובעים כי יש להעדיף את חוות דעתו של מר סיגורה, שנשענת על פירוט מלא של המבנים שהיו על המחוברים להם ועל הערכה דקדקנית של הפרטים השונים.
הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה מאחר והתובעים לא הוכיחו זכויות במגרש או במבנה, וכי רוכשת הנכס הייתה דנבר צבעי ישראל שאינה אחת מהתובעים. לטענת הנתבעות התובעים הגישו הערכה המסתכמת ב- 3,368,200 ₪ אך למרות זאת תבעו סכום של 5.6 מיליון ₪, ואף הגישו חוות דעת בסכום של 15 מיליון ₪.
אשר לחוות הדעת של מר סיגורה טוענות הנתבעות כי זו אינה מבוססת על מפרט שיקום, כתב כמויות או על הצעות מחיר מקבלנים ועל כן אין לה ערך. חוות הדעת מכילה פריטים רבים שנתבעו בפרק הציוד, פריטים שכלל לא היו במקום, פריטים שלא ניזוקו, ופריטים שאינם בבעלות התובעים. בנוסף נטען לכך שחוות הדעת כוללת את אותו פריט מספר פעמים תוך שניתן לו כינוי שונה. סכימת המידות שערך מר סיגורה חורגת משטח המבנה. הנתבעות מציינות כי מדובר במבנה בשטח של 1,000 מ"ר שהיה בנוי מבטון, שנותר על תילו, ומבנייה קלה (שלד מתכת מחופה באסכורית) שהתובעים בחרו לבטח כחדש בסכום של 1,000,000 ₪. עוד נטען לניכוי בלאי, ולהפחתת תגמולי הביטוח ששולמו עבור המבנה בסכום של 1,268,000 ₪ והוצאות נוספות של 282,000 ₪. היתרה לטענת הנתבעות עומדת על 1,000,000 ₪.

דיון והכרעה
קשה להלום את דרך הוכחת הנזק בכל הנוגע לרכיב זה, ומסתברת בעיני עמדת הנתבעות מעמדת התובעים. המדובר בבניין שרובו בנוי בטון והיתרה בנייה קלה של מסגרת מתכת ואסכורית. לצדו מבני עזר נוספים, ומכאן ועד הערכה של 15,000,000 ₪ עובר מרחק עצום. זאת ועוד, חוות דעתו של מר סיגורה לא רק שאינה מתכתבת עם הנזק, היא אינה מתכתבת עם כתב התביעה שהסכום הנתבע בגין חלק זה הוא 5,631,000 ₪. על רקע זה איני מוצא לנכון לייחס כל משקל לחוות דעתו של מר סיגורה.
לא זו אף זו, עלויות הפיתוח והבנייה שהעריך מר סיגורה מפרטות אולי את הבניין האידיאלי שניתן היה להקים על המגרש אך אינן מלמדות מה היה במגרש בפועל, מה הייתה עלות הבנייה, ומהי עלות בנייה ריאלית של מה שהיה. די לפנות לעלות ההקמה של קומת הקרקע בשטח של 128 מ"ר שאותה העריך מר סיגורה ב- 768,000 ₪ (לפי עלות של 6,000 ₪ למ"ר) וכך גם לבניית קומות. בניית מחסן בשטח של 340 מ"ר עם שלוש קומות גלריה הוערכה ב- 2,280,000 ₪ ועלויות הבניה של הגג עצמו בלמעלה מ- 1,000,000 ₪.
מכאן, שהמעט שניתן לומר הוא כי בהיעדר אפשרות להסתמך על חוות דעתו של מר סיגורה, אין בידי התובעים הוכחה ראויה לנזקי המבנה, ובוודאי לא ראיה התואמת את הנטל הנדרש נוכח הסכום שבו בוטח המבנה.
בהינתן שזה מצב הדברים, מצאתי לנכון לבסס את קביעת נזקי המבנה על חוות דעתו של מר כרמלי, שנראית מבוססת יותר ונשענת על הערכות שהמציאו התובעים בזמן אמת לשיקום המבנה. מבין החלופות השונות שהציע מר כרמלי מצאתי כי החלופה הגבוהה יותר משקפת את הפיצוי הראוי, לא ראיתי מקום להפחית מחוות הדעת בלאי, כפי שהציע מר מרכוס, מקום בו מר כרמלי עצמו העריך את עלות השיקום בסכום גבוה היותר מזה שבו העריך מר מרכוס את הבלאי, ובהיעדר בסיס מספיק לקביעתו של מר מרכוס. התובעים אף בנו מבנה אחר (ר' עדות קוגן בעמ' 374, 402).
איני מתעלם מכך שככלל, כינון אינה דרך המלך לפיצוי בנזיקין, שם חל הכלל לפיו הפיצוי מיועד להשיב את המצב לקדמותו (ר' ע"א 327/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו (3) 762, 772 (1982)). השבה כזו נעשית בדרך של תשלום בפועל עבור ערך הנכס שאבד בשל מעשה העוולה (זאת בשונה ממקרה בו הנכס ניזוק חלקית ולא אבד כליל – שאז מפצים את הניזוק בסכום השווה להוצאותיו בפועל, גם אם כתוצאה מהתיקון מצבו של הנכס מושבח (ר' בת.א. (חי') 159/04 סולל בונה נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 23 (11.6.2006) (להלן: עניין סולל בונה), ע"א 292/80, 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פ"ד לז (2) 29, 45 (1983)). מכאן, שלמעט מקרים שבהם נקבע בדין או בהסכם פיצוי המבוסס על ערכי כינון, יהיה הפיצוי בנזיקין מבוסס על שווי הנכס ערב הקריסה או האובדן.
חריג לכלל ולפיו הפיצוי נעשה בערכי שווי הנכס ולא בעלות הכינון הוא כאשר התשלום הכספי - לפי שווי השוק - אינו מגשים באופן הולם את המטרה של השבת המצב לקדמותו. אפשרות זו קיימת במקרים בהם ערכם הסובייקטיבי של המקרקעין, עבור הניזוק, גבוה מערך השוק (ע"א 676/72 משה ולאה קפטה נ' דוד וסימה לסקובסקי, פ"ד כז (2) 249, 250 (1973)). הבחנה נוספת מבוססת על השימושים שנעשים בנכס: "לא הרי ערכו של נכס לניזוק הסוחר באותו נכס (כגון דירות להשכרה) כהרי ערכו של נכס לניזוק "פרטי" (כגון בית המשמש לגופים שניזוקו)" (ר' ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתיות ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פסקה 21 (21.11.2006) עניין סולל בונה, פסקה 24). אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים שבהם מדובר בחנות או עסק הקונים לעצמם מוניטין במקום שבו הם נמצאים, כך שלא יהיה די בתשלום בפועל של ערך הנכס.
במקרה שלפנינו מצאתי כי פיצוי על בסיס ערכי שיפוי אינו הולם את מטרת הפיצוי, שכן התובעים אכן הקימו את המפעל מחדש, ונאלצו לבנות אותו לאחר השריפה. במצב דברים זה, כפי שפרטתי לעיל, פיצוי על בסיס ערך השיפוי אינו מביא להשבת המצב לקדמותו, ועל-כן לא מצאתי לנכון להפחית מהערכת הנזק כפי שהציע מר מרכוס. בנוסף מצאתי כי יש מקום להוסיף להערכה של עלות הבנייה גם תוספת של 10% עבור העליות הנלוות אשר לא הובאו בחשבון באופן מספק בהערכה זו (תכנון, פיקוח, רישוי, אגרות, הוצאות בלתי מתוכננות).
אוסיף עוד כי לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבעות לעניין הבעלות על המבנה והראיות שהוצגו לעניין זה מספקות, מה גם שהפניקס ביטחה את אותו מבנה עצמו.
הערכות אלה משקפות את מחיר השיקום האמיתי ללא ניפוח וללא הפחתה הנובעת מההליך המשפטי. בהתחשב בכך אני מעמיד את סכום הנזק על סך של 4,400,000 ₪ במעוגל. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.2009.

מלאי, הוצאות מוגדלות ואבדן רווחים
המרכיב השני של התביעה הוא אבדן המלאי, ההוצאות המוגדלות לרכישת מלאי חלופי, אובדן הרווחים, הוצאות השכירות המוגדלות והוצאות לשכירות כלי רכב. בכתב התביעה נקבו התובעים בסכום של 1,852,944 ₪ עבור המלאי וסכום של 6,392,216 ₪ עבור אבדן הרווחים, ההכנסות וההוצאות המוגדלות. הסכום הנתבע נשען על חוות הדעת של רואה החשבון דוד פרקש שהוגשה כראיה מטעם התובעים. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית שערך רואה החשבון יהודה אוסטרו. טרם סקירתן של חוות דעת המומחים נפרט את הנתונים הנלמדים מתוך המסמכים.

המידע הנלמד מתוך הנהלת החשבונות והדו"חות הכספיים
הנתבעות הגישו את כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת לתקופה שמיום 1.1.2009 ועד ליום 3.7.2009. מתוך הכרטסת נלמד כי הקניות של חומרים בארץ היו בסכום של 1,462,637 ₪. הקניות מחו"ל עמדו על 486,027 ₪ (נ/2).

הדו"חות הכספיים של דנבר צורפו כנספח לחוות דעתו של רואה החשבון פרקש. ניתן ללמוד מהם את המידע הבא (המספרים באלפי שקלים):

נתונים לגבי המכירות, ההוצאות והרווח הגולמי

	2013	2012	2011	2010	2009	2008	2007	2006
מכירות	10,230	8,961	8,290	9,446 (1,659)	8,610 (1,567)	11,623	10,207	10,012
עלות מכירות ועיבוד	7,514	6,591	5,396	5,789	8,359	8,828	8,124	9,660
רווח גולמי	2,717	2,380	2,894	3,657	251	2,795	2,082	2,352
הוצאות מכירה הנהלה וכלליות	2410	2160	2,110	2,301	2,119	2,367	1,892	2,015
רווח לפני הוצאות מימון	306	220	785	1,356	(1,868)	428	190	337
הוצאות מימון	68	60	83	96	198	93	194	46
רווח הפעלה לפני מס	239	160	701	1,261	(2,065)	335	(3)	290
נתונים באשר לערך המלאי והציוד
	2013	2012	2011	2010	2009	2008	2007	2006
ערך מלאי לסוף שנה	1,512	1,369	997	1,013	675	365	471	487
ערך ציוד לאחר פחת ללא כלי רכב	288	230	70	214	103	250	524	330

נתון נוסף הוא שיעור תצרוכת החומרים לייצור ההכנסה (נתון הנובע משילוב הנתונים של המכירות, הקניות והמלאי):

	2013	2012	2011	2010	2009	2008	2007	2006
מלאי תחילת שנה	1,368	997	1,013	675	365	471	487	501
קניות	6,629	6,373	4,747	4,868	7,444	7,571	7,050	8,647
ניכוי מלאי לסוף שנה	1,511	1,368	997	1,013	675	365	471	487
סכום	6,486	6,002	4,763	4,530	7,133	7,677	7,066	8,661
אחוז תצרוכת חומרים ממחזור	63.4	67	51	58	---	66.8	69.2	86.5

עדות ברוך קוגן

מר קוגן מתייחס בתצהיר העדות הראשית למלאי. הוא כותב כי בתקופה שלפני השריפה המלאי העסקי גדל על רקע גידול בפעילות הייצור שהצריכה הגדלת רכישת מלאים. בנוסף הוא כותב כי סמוך לאחר השריפה ביצע בסיוע שותפתו גב' בלן תחקור של העובדים במפעל לצורך שיחזור של המלאים שהוחזקו במפעל (מלאי חומרי גלם, מלאי חומרי אריזות, מלאי מוצרים מוגמרים ומלאי מוצרים המיועדים לחידוש תוקף). הרשימה שנערכה נמסרה למר כפתורי.
בחקירה הנגדית נשאל מר קוגן באשר לתקופת אובדן הרווחים מדוע לא שימש סכום של 3,500,000 ₪ ששולם על ידי הפניקס לקנייה מחדש של מלאי ומכונות. ההסבר שנתן היה כי הסכום כיסה בקושי את החובות שהיו, וסחורה שנרכשה באשראי נשרפה. לשיטתו, ההפסדים נמשכים גם לאחר 2013 (עמ' 262-263).
מר קוגן אישר שהייתה ירידה בהיקף הפעילות במחצית השנה הראשונה של שנת 2009, כפי שמלמדים המסמכים בשיעור של 27%. הסיבה לכך הייתה שמדובר בגורמים שאינם בשליטתו, המשבר משנת 2008, והשפעות שונות על הכלכלה (עמ' 263).
בהתייחסו לשאלת סכומי הביטוח אישר מר קוגן כי בסוף שנת 2008 ביקש להגדיל את סכום הביטוח עבור המלאי מ- 200,000 ₪ ל- 1,000,000 ₪. הוא הוסיף כי בכל מקרה לא היו מסוגלים לבטח את כל הסיכונים האפשריים ובסכומי ביטוח מלאים, אלא ערכו את הביטוח לפי היכולת של המפעל. הוא העריך כי בסוף שנת 2008 נותר כסף והוא החליט להגדיל את סכום הביטוח (עמ' 264-265).

חוות הדעת של השמאי ראובן כפתורי
מר כפתורי ערך חוות דעת המעריכה את שווי המלאי שהושמד בשריפה. אומדן המלאי מבוסס על רשימה מפורטת של המלאי שניזוק בשריפה שנערכה על ידי דנבר, ומבוססת על כמות המלאי נכון ליום 31.12.2008 בתוספת המלאי שנרכש מ- 1.1.2009 ובהפחתת המלאי שנמכר מה- 1.1.2009 ועד 3.7.2009. השמאי כפתורי מפרט את הרשימה ואת ערכה ומגיע לסכום של 1,852,944 ₪. מר כפתורי מסביר בחוות דעתו כי בעקבות השריפה הושמדו לחלוטין מסמכי הנהלת החשבונות של דנבר, וכל שנותר הוא הדו"חות הכספיים שנותרו אצל רואה החשבון. הערכתו של מר כפתורי מבוססת על רשימה מפורטת של המלאי שהכינו אנשי דנבר.
בעדותו הבהיר מר כפתורי כי הרשימה הוכנה על ידי גב' בלן, שהכינה רשימה מסודרת, והוא בדק (עמ' 189). הוא התבקש להבהיר כיצד נעשתה הרשימה, וכך נוהלה החקירה באותו שלב:

"ש.... את רשימת המלאי שהושמד, מי הכין, את הרשימה של המלאי. פה יש לך רשימה שאנחנו עוברים.

ת.הגברת השותפה שלו הכינה רשימה מסודרת.

ש.כן.

ת.עם כל המסמכים אחת לאחת.

ש.אבל.

ת.והכל בדקתי.

ש.אבל איך מסמכים הנהלת החשבונות נשרפה.

ת.היא הביאה מסמכים שהיא רוכשת דברים חדשים והמחירים של כל דבר, וגם ישנים.

ש.לא, מלאי, אני מדבר מלאי נכון ליום האירוע.

ת.כן, כן, מסמכים ישנים, היה מלאי, היה לה.

ש.אז לא נשרף הכל?

ת.מה?

ש.אז לא נשרף הכל?

ת. אני לא יודע.

ש.מה?

ת.אני לא יודע. לא יודע, לא נשרף הכל כנראה, אולי נשאר שמה, אולי בהנהלת החשבונות היא הוציאה דברים, אני לא יודע, אני לא יודע איך היא הכינה, היא הביאה לי רשימה מסודרת." (עמ' 189-190).
מר כפתורי הוסיף כי בדק את הרשימה, אימת אותה והגיע למסקנה שזה השווי של המלאי. בהמשך חקירתו הנגדית התבקש מר כפתורי לתת הסבר למשמעות הנתון אליו הגיע – לפיו ככל שזה אכן המלאי, היה שיעור צריכת החומרים נמוך בהרבה מהממוצע:

"ש. ואם זה סותר לגמרי את מה שכתוב בדו"חות הכספיים, או את שיעור צריכת החומרים הרגיל שלהם, מה ההסבר שלך?

ת.אם זה סותר אין לי הסבר. שברוך ייתן הסבר. אני לא נותן הסברים לדברים שסותרים, אני רושם, אני שמאי ומעריך נזקים, ובדקת את הנזקים, ואני שלם עם עצמי ממה שעשיתי" (עמ' 201).

חוות הדעת של רואה החשבון דוד פרקש
רואה החשבון דוד פרקש ערך חוות דעת באשר להפסדי התובעים כתוצאה מהשריפה, כאשר התחשיב שערך מתייחס להערכת המלאי נכון למועד השריפה, הוצאות מוגדלות לרכישת מלאי חלופי, אובדן רווחים, הוצאות שכירות מוגדלות והוצאות לשכירות משאית, רכב ומלגזה.
אשר להערכת עלות רכישת המלאי מחדש התחשיב שעשה מר פרקש מבוסס על שיעור תצרוכת החומרים מתוך ההכנסות. היא הניח כי שיעור זה לשנת 2009 צריך להיות דומה לנתוני 2007-2008 (הממוצע של 67.64%)בעוד שבפועל הוא עמד על מעל 100%. את ההסבר לקפיצה בשיעור תצרוכת החומרים בשנת 2009 קיבל מר פרקש מאנשי דנבר. ההסבר נחלק לשני גורמים: האחד, הצורך להשלים את פריטי המלאי שניזוקו באירוע השריפה, השני, הצורך לרכוש במהירות פרטי מלאי וחומרי גלם אצל מתחרים בעלות גבוהה ממחיר השוק כדי לאפשר הספקת מוצרים ללקוחות ולמנוע את עזיבתם למתחרים. מכאן נובעת ההנחה שבבסיס חוות הדעת ששיעור תצרוכת החומרים בשנת 2009 צריך להיות דומה לשיעורו בשנים קודמות, ולעמוד על 67.64%. בהינתן כי ההכנסות לאותה שנה עמדו על 7,043,532 ₪ הרי שהחישוב הוא 4,764,245 ₪. ההפרש בין תצרוכת החומרים בפועל לזו שצריכה הייתה להיות הוא 2,369,510 ₪ (7,133,755 ₪-4,464,245 ₪). מר פרקש העריך אפוא את הנזקים למלאי ואת העלויות המוגדלות בגין רכישת מלאי חלופי למלאי שניזוק באירוע בסכום זה – 2,369,510 ₪. בהביאו בחשבון את הערכת המלאי שאבד לפי חוות דעתו של השמאי כפתורי – 1,852,944 ₪ העריך מר פרקש את העלויות המוגדלות בגין רכישת המלאי בסכום של 516,566 ₪.
בהתייחסו לאבדן הרווחים בחן מר פרקש את נתוני ההכנסות של החברה במהלך השנים. הוא עמד על כך שבעקבות השריפה נפגעו הכנסות החברה באופן קשה נוכח הזמן שנדרש לשיקום המפעל, עזיבה של לקוחות מהותיים או ירידה בהיקף הפעילות מולם. עוד הוא הזכיר משבר עולמי שהיה בשנת 2009 שהביא לפגיעה בעסקים רבים. את החישוב הוא ביצע על יסוד הירידה בהכנסות שהייתה במחצית הראשונה של שנת 2009, והשוואת נתוני הירידה בהכנסות בשנים 2010 ואילך לממוצע של השנים 2007-2008. אשר לחלוקת ההכנסות בשנת 2009 זו נעשתה על יסוד דו"חות המע"מ, כך שבחצי השנה הראשונה היו המכירות בסכום של 4,019,954 ₪ ובחצי השנה השנייה 3,023,578 ₪.
מר פרקש העריך שמחזור ההכנסות המצטבר בשנים 2010-2013 היה אמור להגיע ל- 43,660,120 ₪ (לנתון זה הוא הגיע בהכפלת המחזור הממוצע לשנים 2007-2008 (10,915,030 ₪) בארבע). מתוך הסכום האמור לארבע השנים הפחית את המחזור שהיה בפועל, והגיע לאובדן הכנסות בסכום של 8,389,354 ₪ (לשנים 2010-2013). ההפסד לשנת 2009 הוא 996,376 ₪. הנתון הכולל של אובדן הכנסות החברה בשל השריפה עד לסוף שנת 2013 הוא לפי התחשיב הזה – 9,389,910 ₪. את הסכום הזה הכפיל מר פרקש בשיעור הרווח לשנת 2008 שהוא 24.41%, וכך הגיע לאבדן רווח בגובה של 2,291,101 ₪.
בחוות הדעת העריך מר פרקש הוצאות מוגדלות שנבעו מהשריפה: הוצאות שכירות (שהן הפסד של חברת דנבר אחזקות) בסכום של 270,000 ₪ לשנה ובסכום כולל של 1,410,727 ₪, וכן עלות נוספת לשכירת משאית, מלגזה ורכב – 34,668 ₪.

סיכום הנזקים לפי חוות דעתו של רואה החשבון פרקש היה אפוא:

רכיב	סכום	₪
מלאי	1,852,944	₪
הוצאות מוגדלות לרכישת מלאי חלופי	516,566	₪
אובדן רווחים	2,291,101	₪
הוצאות שכירות מוגדלות	1,410,727	₪
הוצאות שכירת משאית, רכב ומלגזה	34,668	₪
סה"כ	6,106,006	₪

בחקירה הנגדית אישר מר פרקש כי הנחתו בדבר הוצאות רכישה מוגדלות נשענת על דבריו של קוגן, וכי לא הוצגו לו חשבוניות או תיעוד על רכישה של חומרי גלם בעלויות גבוהות. כך הדבר גם למוצרי מלאי מוגמרים (עמ' 116). עוד נלמד מעדותו של מר פרקש כי לא הובאו בחשבון בקביעת תצרוכת החומרים לשנת 2009 ההכנסות מחברת הביטוח (עמ' 118).
במהלך החקירה נשאל מר פרקש מדוע נסמך על הנתון של תצרוכת החומרים לשנים 2007-2008 ולא בחן שנים קודמות (הוצג לו נתון שבשנת 2006 היה השיעור 72%). הוא עמד בתשובתו על היתרונות ועל החסרונות בחישוב ממוצע בזמן קצר לעומת ארוך, והסכים עם הנתון לשנת 2006 (עמ' 119). עוד הבהיר מר פרקש כי שאלת ההוצאות המוגדלות לרכישת מלאי אינה בהכרח משנה את התמונה, שכן הסכום הקובע הוא הצירוף של שני המרכיבים, המלאי וההוצאות המוגדלות, וסכום זה נקבע על ידו באופן חשבונאי (עמ' 120).
שאלה נוספת עלתה לגבי התחשיב שעשה מר פרקש, ומדוע לא בחן את שיעור תצרוכת החומרים של החברה לשנים 2010-2013 ונסמך על נתון ממוצע לשנים 2007-2008. הוא אישר שלא עשה כן, אך העריך שהדבר יגדיל את הנזק ולא יפחית אותו (עמ' 124).
אשר לנתוני הקניות - מר פרקש אישר כי לפי כרטסת הנהלת החשבונות שהוצגה סכום הקניות מיום 1.1.09 ועד ליום 3.7.09 היה 2,147,000 ₪. הוא סבר שהנתון אינו משקף את הקניות כפי שנעשו, וכי קיים פער הנובע מכשלים ברישום בשל השריפה (עמ' 129-130).

חוות דעתו של השמאי יונה מרכוס
מר מרכוס נסמך בחוות דעתו על הערכת המלאי כפי שנעשתה על ידי רואה החשבון אוסטרו בסכום כולל של 329,852 ₪.

חוות דעתו של רואה החשבון יהודה אוסטרו
רואה החשבון אוסטרו ערך תחשיב שונה. הוא מתייחס בחוות דעתו להערכה קודמת שעשה סמוך לשריפה, ולפיה העריך את המלאי שהיה עובר לשריפה בסכום של 686,715 ₪. הוא חולק על ההערכה האחרת שערך מר כפתורי, ועל אובדן הרווחים שנקבע בחוות הדעת של רואה החשבון פרקש.
חוות דעתו של רואה החשבון יהודה אוסטרו מעריכה באופן שונה את המלאי, אבדן הרווחים וההוצאות המוגדלות. בבסיס ההערכה השונה הסתמכות על הנחות אחרות שמביאות מטבע הדברים לתוצאות נמוכות יותר.
מר אוסטרו מונה על ידי הפניקס להעריך את הפסדיה של דנבר עוד בסמוך לשריפה, במסגרת הטיפול בתביעת תגמולי הביטוח שלה. בחוות דעת שנתן ביום 19.7.2009 על יסוד מסמכי הנהלת החשבונות הוא העריך את המלאי בסכום של 228,000 ₪, ולאחר שנועד עם מר קוגן וקיבל חלק מטענותיו העלה את ההערכה לסכום של 686,715 ₪. בהמשך למסמכים שהומצאו לאחר מכן ביצע בחוות דעתו הערכה מעודכנת למלאי.
גם מר אוסטרו ביסס את חוות דעתו על נתוני צריכת החומרים לשנים 2007-2008, ושיעור צריכת החומרים הממוצעת שעליו התבסס היה 67.5%. נתון נוסף שעליו נסמך הוא היקף המכירות לששת החודשים הראשונים של שנת 2009 – 4,019,954 ₪. מר אוסטרו נסמך על כרטסת הנהלת החשבונות המתעדת את הקניות שנעשו מיום 3.7.2009, כאשר הסכום שהתקבל שם הוא 2,146,765 ₪. התחשיב שנעשה על יסוד ההנחה כי מחזור המכירות הוא אכן זה המתועד וכי אלו הקניות שנעשו (כפי שנלמד מכרטסת הנהלת החשבונות) מביאה לכך שערך המלאי הוא שלילי. מר אוסטרו ער לבעייתיות שבתוצאה והוא עורך חישוב אחר, שמבוסס על הערכת המכירות השנתיות הצפויות לשנת 2009 (בהכפלת המכירות בחצי השנה הראשונה) תוך הערכת המלאי על פי המלאי שהיה בתחילת השנה. הוא מגיע לסכום של 269,032 ₪. לדעתו של מר אוסטרו אין יסוד להערכת המלאי שנעשתה על ידי השמאי כפתורי. הוא מציין כי קבלת הנתונים שגיבש מר כפתורי תביא לכך ששיעור צריכת החומרים של החברה הוא 25%, שהוא שיעור נמוך ובלתי סביר לעומת הממוצע, ואין לו כל הסבר. עוד הסביר מר אוסטרו כי ערך המלאי שחישב מר כפתורי מלמד על גידול חריג של 250% לעומת ערך המלאי בשנים הקודמות, ולא ניתן בו ביטוי למלאי שפג תוקפו. הערכת המלאי לדעתו של מר אוסטרו עומדת אפוא על 269,032 ₪.
אשר לאבדן הרווחים והוצאות התפעול המוגדלות עורך מר אוסטרו חישוב המבוסס על ממוצע נע של 3 חודשים ומגדיר מהו שיעור המכירות הצפוי בכל אחד מהחודשים, תוך שהוא משווה את המכירות הצפויות בכל חודש על יסוד הממוצע התלת חודשי לעומת המכירות שהיו בפועל, וזאת עד לחודש דצמבר 2013. על יסוד נתונים אלה מגיע מר אוסטרו לכך שההכנסות הצפויות לתקופה שמחודש יולי 2009 לחודש דצמבר 2013 היו 43,179,094 ₪, לעומת ההכנסות בפועל שהיו – 38,526,693 ₪. ההפרש, שהוא אובדן ההכנסות לתקופה זו, עמד על 4,652,401 ₪. מכאן נפנה מר אוסטרו לחשב את הרווח על יסוד נתוני 2008. הוא מגיע לשיעור רווח של 24.6%, ועל כן אובדן הרווחים להערכתו עומד על 1,144,491 ₪.
מר אוסטרו חולק על הטענה להוצאות שכר דירה מוגדלות, ומפנה לכך ששכר הדירה ששילמה דנבר נמוך יותר. אין הצדקה לפיצוי עבור 61 חודשי שכירות, ומדובר בהוצאה של 22,500 ₪ לחודש לעומת הסכום ששולם קודם לכן 18,922 ₪. לכן סכום ההפרש הוא 3,578 ₪ לחודש – 218,258 ₪.

הטענות
התובעים טוענים כי יש להעדיף את חוות הדעת של מר פרקש ולדחות את זו של מר אוסטרו, נוכח תשובותיו בחקירה הנגדית. הם נסמכים על העדויות לעניין הניסיונות לשקם את המפעל, ומצביעים על כך ששיקום המפעל החל למעשה מראשית 2010 עת שכרה דנבר נכס בשדרות. רק בשלהי שנת 2013 חזרה הפעילות של דנבר לרמתה בשנת 2008.
באי כוח התובעים מתארים בטבלה שערכו בעיקרי הטיעון את המחלוקת בין שני רואי החשבון, כאשר רואה החשבון פרקש העריך את ההוצאות המוגדלות ואת המלאי בסכום של 2,369,510 ₪, בעוד שרואה החשבון אוסטרו העריך את המלאי בסכום של 686,600 ₪ ואת ההוצאות המוגדלות בסכום של 243,000 ₪; באבדן הרווחים קבע רואה החשבון פרקש סכום של 2,291,101 ₪ לעומת 1,144,449 ₪, ובעניין ההוצאות המוגדלות לשכירות הפער הוא בין 1,410,727 ₪ לעומת 218,258 ₪.
בסיכומים בעל פה ביקש בא כוח התובעים לתקן את הטבלה שערך ולהעמיד את ההוצאות המוגדלות לרכישת המלאי על 600,000 ₪ גם לשיטתו של מר אוסטרו, שכן החישוב שנערך בסכום של 243,000 ₪ מתייחס לחודשיים וחצי ולא למחצית השנה. מכאן שגם בתחשיב שערך רואה החשבון אוסטרו מדובר בהוצאה של 583,000 ₪.
התובעים מפרטים בסיכומיהם שיש להעדיף את החישוב שנערך לגבי המלאי כפי שביצע אותו מר כפתורי ואומץ על ידי מר פרקש. עוד הם מצביעים על כך שהחישוב שערך מר פרקש ואבדן הרווחים מבוסס יותר, ואין לקבל את המודל התיאורטי שחישב מר אוסטרו על בסיס ממוצע נע תלת חודשים ולא ממוצע נע פשוט או משוכלל.
לעניין דמי השכירות טוענים התובעים כי אין להביא רק את ההפרש בין שכר הדירה המשולם למשכיר החדש, אשטרום, לעומת שכר הדירה ששולם לדנבר אחזקות, אלא יש לפסוק לדנבר אחזקות את שכר הדירה שנשלל ממנה באותה תקופה.
בא כוח התובעים היה ער לקושי הנלמד מנתוני הנהלת החשבונות כפי שהוצגו, וטען כי אין להסתמך על כך שכן נתוני הקנייה למחצית הראשונה של 2009 אינם משקפים את הרכישות שנעשו. מטעם זה יש להתבסס על נתון תצרוכת החומרים המוסכם, כפי שעשה רואה החשבון פרקש, וכך לחשב את המלאי ואת ההוצאות העודפות לרכישת המלאי. עוד מבקשים התובעים להסתמך על עדותו של קוגן, לפיה המלאי בסוף שנה היה תמיד נמוך משמעותית מזה שבמהלך השנה, וזאת בשל מדיניות החברה להגיע לסוף כל שנה עם מלאי נמוך. מכאן מבקשים התובעים ללמוד כי אין להסיק מגובה המלאי כפי שהיה בסוף כל שנה על המצב שהיה עובר לשריפה.
הנתבעות טוענות כי לתביעה אין יסוד, וכי יש לדחותה בשל אי הוכחת הנזקים. בהתייחסם למלאי הן טוענות כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם, ולא נערכה בדיקה כלשהי על האמירות שאמר קוגן לגבי המלאי שברשותו. הן השמאי כפתורי והן רואה החשבון פרקש לא בדקו את הנתונים, לא צרפו ניירות עבודה המתארים את בדיקת המלאי, ולא הראו כיצד ניתן להכיר במלאי בסכום כה גבוה, שעה שנתוני דנבר עצמה מוכיחים את ההיפך. לטענת הנתבעות, כאשר מוסיפים למלאי הפתיחה (365,000 ₪) את הקניות בכרטסת הקניות עד ליום השריפה (2,147,000 ₪) ומפחיתים את המלאי שלשיטת התובעים היה במועד זה (1,853,000) מתקבלת תוצאה לא הגיונית, ולפיה צריכת החומרים של דנבר הייתה 659,000 ₪ בלבד – 15% מהמכירות – בעוד שהנתונים הממוצעים מלמדים על 67.5%, כפי שדנבר עצמה טענה. נתוני הנהלת החשבונות של דנבר על מלאי הפתיחה ועל הקניות אינם מאפשרים לקבל את הטענה למלאי בסכום הנטען. ככל שנערך חישוב על יסוד נתונים אלה ושיעור תצרוכת החומרים הממוצע, הרי שהתוצאה היא שהמלאי שהיה הוא מלאי שלילי. הנתבעות מבקשות אפוא לקבל את ההערכה המיטיבה שערך מר אוסטרו בסכום של 269,032 ₪.
בהתייחסן לאובדן הרווחים טוענות הנתבעות כי אף שהן חולקות על הרלוונטיות של תקופת החישוב (עד לתום שנת 2013) הסכום המתקבל באשר לתקופה זו אינו עולה על 1,144,491 ₪ לפי חוות דעתו של רואה החשבון אוסטרו. נתון זה נלמד בהסתמך על מכירות חודשיות בפועל של דנבר מינואר 2007 ועד לשריפה על בסיס ממוצע נע של 3 חודשים, לאור השונות הגבוהה בהכנסות החודשיות של דנבר ותוך לקיחה בחשבון של שיעור רווח של 24.4%, שהיה מקובל גם על רואה החשבון פרקש. הערכתו של רואה החשבון פרקש, לדעת הנתבעות, היא פשטנית, מגמתית ואינה נתמכת בדבר, כאשר לא טרח לנתח את ההכנסות בשנים הקודמות וביסס את הערכותיו על שתי הנחות שאין להן בסיס: האחת – שאלמלא השריפה הייתה דנבר חוזרת בשנת 2010 לאותו היקף מכירות של שנת 2008, וכי היקף מכירות זה היה נותר יציב במשך השנים עד לתום 2013. הנתבעות חולקות על הנחות אלה בהיעדר כל תימוכין להן, ונוכח התנודתיות במכירות דנבר בשנים שקדמו לשריפה. אבדן הרווחים של התובעת הוא אפוא נמוך יותר כפי שקבע השמאי אוסטרו.
הנתבעות סבורות כי אין יסוד לטענה בדבר הוצאות מוגדלות על מלאי, נוכח הירידה בשיעור תצרוכת החומרים בשנים 2010-2013. שיעור זה מלמד כי עלות הייצור של התובעת הייתה דומה לזו שלפני התאונה, והחישוב שערך רואה החשבון פרקש שגוי ואינו מבוסס על דבר. יש לדעתן מקום להעדיף את חוות הדעת של רואה החשבון אוסטרו לפיה אין הוצאות תפעול מוגדלות.
העניין האחרון הוא הוצאות השכירות. הנתבעות טוענות כי יש להתייחס רק להוצאות השכירות של דנבר ולא להפסדיה של דנבר אחזקות משלא הוגשו נתונים לגבי דנבר אחזקות, לא הוגש הסכם השכירות ולא הוכחו הטענות לתשלום דמי השכירות עובר לשריפה ובאלו סכומים. מכל מקום, לטענת הנתבעות דנבר זכאית להפרש דמי השכירות ולא מעבר לכך, וזאת למספר החודשים שבהם מוצדק להכיר. בנוסף נטען לכפל פיצוי שכן הוצאות השכירות המוגברות ממילא כלולות בתחשיב אבדן הרווחים שנערך על ידי רואה החשבון פרקש, ולכן אין לפסוק להם פיצוי אלא בסכום של 64,400 ₪.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעים פיצוי לפי הפירוט שלהלן: סכום של 853,000 ₪ עבור המלאי ועלות הרכישה הנוספת למלאי; סכום של 1,402,000 ₪ עבור אובדן הרווחים, סכום של 675,000 ₪ עבור הוצאות שכר דירה מוגדלות וסכום של 35,000 ₪ עבור הוצאות שכירות רכבים ומלגזות. הסכום הכולל המתקבל עבור ראש נזק זה הוא 2,965,000 ₪. לכל אחד מהרכיבים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מהמועדים שאפרט להלן.
למסקנה זו הגעתי בשל השיקולים הבאים:
- בכל הנוגע למלאי, לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית מספקת התומכת בקביעותיו של מר כפתורי לגבי זהות הפריטים שהיו במלאו, המסתמכות אך ורק על רשימות שערכו נציגי דנבר, מבלי שאלה נתמכו בדבר. בהינתן כי המלאי המופיע בספרים לסוף שנת 2008 עומד על סכום שהוא חמישית מהמלאי המוערך על ידי מר כפתורי, ובהינתן כי סכום הביטוח למלאי הוא מחצית מהערכת השמאי, הרי שהמעט שניתן לומר הוא כי נדרשו ראיות טובות יותר לבסס את קביעת הפריטים שהיו במלאי – ראיות שלא הוצגו.
- בנוסף קבלת עמדת מר כפתורי לגבי שווי המלאי, משמעה, כפי שטענו הנתבעות, כי שיעור תצרוכת החומרים לשנת 2009 נמוך משמעותית מהממוצע, וגם מטעם זה אין מקום להסתפק בהערכה כזו.
- מסקנה זו חלה גם על הטענה להוצאות עודפות לרכישת המלאי. מדובר בנזק שניתן היה להוכיח ללא קושי על ידי הבאת עדויות ומסמכים מהספקים השונים. הסיבה שמצדיקה מבחינת דנבר את אי המצאת מסמכיה שלה, אובדנם בשריפה, אינה יכולה להסביר היעדרם של מסמכים מגופים חיצוניים. ספקיה של דנבר לא סבלו משריפה וניתן היה ללא קושי לקבל מהם שיחזור של הרכישות שביצעה דנבר לפני השריפה ולאחריה, וללמוד מאותו שחזור עד כמה נגרם הפסד ומה גובהו. אף שהתובעים לא חסכו בהבאת ראיות – הראיות האלה לא הובאו, והיעדרן פועל לחובת דנבר.
- לפיכך מצאתי בכל הנוגע למלאי לקבל את חוות דעתו של מר אוסטרו באשר להפסד המלאי. הסכום המתוקן של הערכתו עמד על כ- 270,000 ₪. בנוסף הסכים מר אוסטרו בתחשיב שערך להוסיף סכום מסוים עבור העלויות העודפות. בהתחשב בתיקון הסכום, כפי שהסביר בא כוח התובעים בסיכומיו, מדובר על סכום של כ- 583,000 ₪. לסכום המתקבל, 853,000 ₪ יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.2009.
- אשר לאבדן הרווחים – אני נכון לקבל את שיטת התחשיב שערך רואה החשבון פרקש ולהעדיף אותה על פני זו של רואה החשבון אוסטרו. לא ראיתי כל נימוק מדוע נבחרה שיטת חישוב של ממוצע תלת חודשי נע ומדוע הועדפה על פני חישוב ממוצע רגיל. עם זאת, מקובלת עלי עמדתן של הנתבעות כי לא הונח בסיס מספיק להניח כי דנבר נזקקה לפרק זמן של ארבע שנים על מנת לחזור למצבה הקודם, וזאת בהתחשב בקבלת תגמולי הביטוח בשלב מוקדם יחסית. לפיכך, מצאתי כי יש לערוך את חישוב אובדן הרווחים לתקופה קצרה יותר – 2009-2011, אך על יסוד שיטת החישוב של מר פרקש.
- הסכום המתקבל לשנת 2009 הוא זה שקבע מר פרקש, 996,376 ₪. אשר לשנים 2010-2011, סכום מחזור היעד עומד על 21,820,000 ₪ (עבור שנתיים). הסכום המתקבל לאחר הפחתת המחזורים שהיו בפועל בשנים אלה (לאחר נטרול תגמולי הביטוח) הוא 16,077,000 ₪, והיתרה עומדת על 5,743,000 ₪. הכפלת סכום זה באחוז הרווח כפי שקבע מר פרקש – 24.41% - מביאה לסכום של 1,401,000 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (30.9.2010).
- הרכיב האחרון הוא הפיצוי עבור הוצאות השכירות למבנה ולכלי הרכב. מקובלת עלי עמדת התובעים כי הם זכאים למלוא סכום ההפסד, שכן אין להפחית את שכר הדירה ששילמה דנבר לדנבר אחזקות, מאחר ומדובר בהפסד של דנבר אחזקות מאי קבלת שכר הדירה מדנבר ותשלומו לבעל נכס חיצוני. בהינתן כי התובעים לא ביקשו לערוך הבחנה בין החברות איני רואה צורך לעשות כן, ולכן התובעים זכאים לפיצוי על בסיס הפסד חודשי של 22,500 ₪. אלא שבכל הנוגע למשך התקופה, מקובלת עלי טענת הנתבעות כי אין הצדקה להכיר בתקופה כה ממושכת, וגם כאן נראה כי התקופה צריכה להסתיים בסוף שנת 2011 – כלומר 30 חודשים – 675,000 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (30.9.2010).
- לא נעלמה מעיני טענת הנתבעות כי ההוצאות העודפות לדמי שכירות כלולות למעשה גם בתחשיב אבדן הרווחים, וכי הדבר מצדיק למעשה הפחתה מסוימת מהסכום, אלא שספק בעיני אם הוברר מה סכום ההפחתה, והאם מוצדק שזו תחול על דנבר אחזקות, שהיא הזכאית לקבלת מירב הסכום. לפיכך, לא ראיתי מקום להפחית מהסכום אליו הגעתי.
- רכיב אחרון הוא הוצאות השכירות לכלי רכב ומלגזות. מקובלת עלי קביעתו של רואה החשבון פרקש באשר לרכיב זה. על הסכום בו מדובר – 35,000 ₪ - יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.2009.
  
  הציוד
עניין הציוד הוא הבעייתי ביותר מבין רכיבי הנזק השונים, שכן מתעורר קושי בקביעה מה הציוד שהיה במפעל ומה ערכו. גם כאן עולה שאלת היחס שיש בין הסכום הנתבע שעומד על מעל 6,000,000 ₪, לבין מה שנכלל בטופס הפחת של דנבר (טופס י"א). לפי טופס זה, שכולל את פירוט הציוד שהיה לדנבר נכון ליום 31.12.2008, הרי שזה הועמד על סך של 347,673 ₪ (לאחר פחת), וכן מחשבים בערך של 2,696 ₪. בנוסף, עולה ממנו כי נעשה שיפוץ של מכונת הצבע בערך מופחת של 194,462 ₪. נסקור אפוא את הראיות ואת חוות הדעת של מר כפתורי ומר מרכוס.

עדות ברוך קוגן
מר קוגן מתייחס בתצהיר לנזקי התכולה למעט המלאי, ונסמך על חוות דעתו של מר כפתורי. הוא מצרף כנספח 30 לתצהיר תמונות שונות שנערכו על ידי שמאי ממשרד מרכוס, ונותן הסברים לחלק מהפריטים השונים הכלולים בחוות הדעת.

הערכת הנזק הראשונה של השמאי ראובן כפתורי
מר כפתורי העביר לחברת הפניקס כחודש לאחר האירוע חוות דעת שמאי מטעמו, אשר כללה את התביעה הראשונית. הוא הבהיר בחוות הדעת כי מדובר באומדן נזקים והערכה ראשוניים בלבד, שיעודכנו בהמשך. הערכת הציוד במסמך זה (נספח ב' לחוות הדעת של מר מרכוס) כוללת 107 פריטים, והערכת הפריטים עמדה על 4,391,600 ₪.

חוות דעתו של השמאי ראובן כפתורי
בחוות הדעת שעליה נסמכת התביעה מפרט מר כפתורי את נזקי התכולה (למעט מלאי) תוך שהוא נוקב בפריטים שונים, מעריך את ערכם כחדשים, מציין את הגיל המשוער של כל אחד מפריטי הציוד בשנים, קובע אחוז בלאי ממוצע ומפחית אותו ומגיע לערך שיפוי של כל אחד מהפריטים. מדובר ב- 135 פריטי ציוד שערכם הועמד בחוות הדעת על 6,716,524 ₪. אין בחוות הדעת פירוט לגבי טיב הבדיקה שנערכה לצורך הכנת חוות הדעת, כיצד נבדקה הימצאותו של כל אחד מהפריטים הנזכרים בה, האם נרכש ציוד חלופי ומה הייתה העלות. לחוות הדעת צורפו שני קלסרים שבהם ריכז מר כפתורי את הצעות המחיר שקיבל לפריטים השונים.
בחקירה הנגדית הבהיר מר כפתורי שמי שהכין את רשימת הפריטים היה קוגן, וכי הוא עבר עליה, ושניהם ישבו יחד וניתחו את הפריטים. הוא הוסיף כי היה בסיור בשטח המפעל, ראה את כל הציוד "אחד לאחד" וזיהה את כל 135 הפריטים. עם זאת, הוא אמר כי חלק מהפריטים היה קשה לזיהוי, אך לדבריו "סמכתי על קוגן מפני שהוא איש אמין, עשה עלי רושם מאוד אמין דייקן ואחראי" (עמ' 168). מתוך עדותו נלמד שלא ערך בעת הסיור במקום רישום של התיעוד, וכי הנחה את מר קוגן להביא הצעות מחיר לגבי כל אחד מהפריטים. בנוסף הוברר כי הוא עצמו לא צילם את הפריטים אלא משרד מרכוס (עמ' 170). בהמשך הוא הסביר את הקושי בצילום הפריטים וזיהויים (עמ' 171).
מר כפתורי נשאל לגבי אי הופעתם של פרטי הציוד בטופס י"א. הוא אישר כי ראה את הטופס, וכי זה לא הכיל את כל הפריטים שהיו במפעל. לדבריו שאל את קוגן באשר לכך והוא השיב לו "קניתי את זה פה מאיזה ג'אנקיאדה שאחד פשט את הרגל ולקחתי את זה, ושיפצתי את זה, וארגנתי את זה, ואלה דברים שלא נרשמו אצלו בטופס י"א" (עמ' 177). מר כפתורי לא בדק לצורך חוות דעתו את ערך הציוד בספרי התובעת כפי שהופיע בדו"חות הכספיים שלה (עמ' 179). לאורך כל עדותו הוא שב על כך שמקור המידע הוא במר קוגן וכי הוא סומך על דבריו (עמ' 179), ובמקים אחר ציין כי "האמון שלי היה מוחלט כלפיו" (עמ' 183)..
הסברו של מר כפתורי לכך שלא בחן את הקשר בין רשימת הציוד לבין טופס י"א וערך הציוד בדו"חות הכספיים היה שוב:

"כן, מה את שואלת אותי, מה אני צריך להסביר, מה אני צריך לדמיין מה הוא עושה. אם הוא קיבל מתנות, או אם הוא שיפץ את זה, או אם הוא לקח ג'אנק מהרחוב, ולקח ועשה מזה מיכל, והוא משתמש בזה בעבודה, זה לא מופיע אצלו, אז מה לעשות?" (עמ' 179).
בתשובה לשאלה האם בחן את רכישת הציוד החלופי הוא הסביר כי ככל שהוצגו חשבוניות העריך את שווי הפריט לפי עלות רכישתו. הוא לא אישר את הטענה כי מדובר בסכום של 189,000 ₪ בלבד מתוך הערכתו שעמדה על כ- 7 מיליון ₪.
מר כפתורי התבקש להסביר את היחס שבין חוות הדעת שהכין לצורך תביעה זו לבין זו שהגיש לחברת הפניקס בשנת 2009 לצורך תגמולי הביטוח. הוא הבהיר כי חוות הדעת שהכין אז לא התייחסה לכל הפריטים ופריטים רבים היו חסרים (עמ' 186). כך, למשל הוא נשאל לגבי אחד הפריטים, פריט מס' 1.2. מדובר במכונת צבע איטלקית שהוערכה בחוות דעתו בסכום של 224,405 ₪ בעוד שבחוות הדעת הראשונה עמדה ההערכה על 25,000 ₪. מר כפתורי הסביר שאז טעה והוא תיקן את הטעות (עמ' 188). הוא לא ידע לנקוב בפשר הטעות, למעט אמירתו הכללית כי הבין מיד שהתביעה היא מעל סכומי הביטוח, ולכן בלשונו "אמרתי אם פה יהיה אי דיוק קטן או כאן יהיה אי דיוק קטן לא משנה לי. מפני שאני רוצה להוציא לו קודם את הכספים מחברת הביטוח בצורה מיידית" (עמ' 189).

חוות דעת יונה מרכוס
מר מרכוס השמאי מטעם הנתבעות מבקר את חוות דעתו של מר כפתורי השמאי מטעם התובעים. הוא מציין כי אין אצל מר כפתורי ובתביעה כל אינדיקציה או הוכחה לקיומם במפעל של מרבית פריטי התכולה הנתבעים, ומעובדת יסוד זו נובע לדעתו גם חוסר המהימנות של התביעה. הוא מפנה לכך שהתביעה המקורית שהוגשה הייתה בסכום נמוך משמעותית, והתביעה שהוגשה כעת גדולה ב- 54% מהקודמת מבלי שחל כל שינוי. גם ההערכה הקודמת הייתה לדעתו מוגזמת וחסרת בסיס. הוא מדגים את ההשוואה שערך בין ההערכות השונות, שנעשו בידי אותו שמאי, בשתי דוגמאות: סעיף 1.2 מכונת מילוי צבע איטלקי – 25,000 ₪ בהערכה הראשונה ו- 224,405 ₪ בהערכה השנייה (פי 9 ככל שמדובר בערכי שיפוי). דוגמא אחרת היא מכונת מילוי אוטומטית ארדן יבנה שבדרישת תגמולי הביטוח הוערכה ב- 20,000 ₪ ובתביעה – 323,000 ₪ בערכי כינון ו- 64,600 בערכי שיפוי. הגידול בין שתי ההערכות הוא 2,327,524 ₪.
עוד מבקר מר מרכוס את הערכתו של מר כפתורי בשל כך שהיא נשענת על הצעות מחיר שנאספו על ידי דנבר ומנהליה, ולא על חשבוניות רכישה של הציוד המקורי. חשבוניות הרכישה כפי שהוא מראה בחוות דעתו עומדות על 189,672 ₪, שהם 3% מתוך הסכום שנקבע על ידי מר כפתורי. לדעתו של מר מרכוס, לא ניתן להסתמך על הצעות המחיר שצורפו מטעם התובעים, שכן הן אינן מאמתות את עצם הימצאות הפריטים במפעל, את נחיצותם ואת המפרטים שלהם. עוד הוא טוען כי קיים במציאות פער בין הצעת מחיר לבין מחיר שמשולם בפועל לאחר משא ומתן, וסביר להניח שהצעות המחיר מתייחסות לציוד מודרני ומשופר כאשר הציוד של דנבר נרכש שנים קודם לכן. הוא תוהה מדוע לא קיים תיעוד כאשר מר כפתורי ליווה את התובעים מסמוך למועד השריפה.
את ההערכה שלו ביסס מר מרכוס על טופס יא', שהוא טופס הפחת לצרכי מס הכנסה שבו הסתכמה עלות הפריטים בסך של 410,961 ₪. בנוסף, הוא התחשב בחשבוניות הרכישה בסכום של 189,672 ₪. על יסוד אלה וכן תמונות שבהן צולמו פריטי ציוד (20 מתוך 169), הוא ערך טבלה הכוללת את הערכתם של הפריטים שלדעתו הוכח כי התקיימו במפעל בעת השריפה (אלה שהופיעו בטופס י"א, אלה שנרכשו לאחר מכן, ואלה שנראה בצילומים שערך שמאי מטעם משרד מרכוס, וכן פרטים שסביר להניח שהיו למרות שלא נרשמו בטופס פחת יא'). הערכתו של מר מרכוס לפריטים אלה הסתכמה בסכום של 710,000 ₪. בשל שיקולים נוספים שפרט, הוא העמיד את הערכתו על סכום הציוד במפעל בערכי שיפוי בין הסכום הזה ועד לסדר גודל מרבי של 1,000,000 ₪.
מר מרכוס נחקר נגדית על חוות דעתו ביום 5.10.2016, ובעדותו עלה כי התקבל במשרדו סט צילומים נוסף שאליו לא התייחס בחוות הדעת (עמ' 1032). לקראת סיום עדותו הוצע לו לבחון את הצילומים האחרים, והוא הסכים לכך (עמ' 1084).
הוא נשאל לגבי מקור הקביעות שלו כי מדובר בהצעות לציוד משופר ומודרני אך לא ידע לתת דוגמא, שכן לדבריו לא הוגש מפרט של אף מכונה שהייתה לפני הנזק, וכי דבריו מבוססים על ההיגיון שנובע מכך שמדובר במכונות שגילן 10 שנים (עמ' 1051). עוד נשאל מר מרכוס אם בדק עם ספקי הציוד האם ניתן לרכוש ציוד משומש, והשיב בשלילה (עמ' 1052). בהמשך עדותו נשאל מר מרכוס אם הפעיל כלים נוספים כדי לבדוק את הציוד שהיה במפעל, למשל בחינה מה סביר שהיה במפעל כזה. הוא הסביר שלא עשה כן, והפנה לרכישות שנעשו לאחר המקרה וכי הדבר מדבר בעד עצמו (עמ' 1064).
בהתייחס למכונת מילוי הצבע האיטלקית שנדונה מספר פעמים, נשאל מר מרכוס מדוע העריך אותה בסכום של 100,000 ₪ ולא בסכום אחר. הוא השיב כי התייעץ עם מהנדס אחר במשרדו, מר מנשה להט, ושניהם הגיעו יחד למסקנה זו (עמ' 1075). הוא אישר כי לא עמד לפניו נתון התומך בערך הכינון של המכונה (עמ' 1075).
בחוות דעת משלימה שהגיש לאחר החקירה הנגדית הוא התייחס לתמונות נוספות שלא היה מודע להן בעת עריכת חוות דעתו, והעריך פריטים נוספים שלא הוערכו על ידו קודם לכן. הערכתו את הסכום הנוסף עמדה על 750,000 ₪, וכאשר הוסיף אותו להערכה הקודמת הגיע לסכום של 1,500,000 ₪.
חקירתו הנגדית של מר מרכוס נמשכה לאחר מכן, ביום 18.12.2016. באותה חקירה נשאל מר מרכוס ארוכות לגבי אי מתן הערכות לפריטים שונים שכלולים בהערכתו של מר כפתורי, מתוך הנחה שלא הוכחה הימצאותם במפעל. הוא הסביר כי הוא מבין את הקושי שיש בכך ככל שתתקבל עמדת התובעים שהפריטים היו בבעלותם, אך עמד על הדרך הראויה לדעתו להגשת תביעה כזו ובלשונו:

"... אם אני הייתי זה שהיה מכין את ההערכה לצורך הגשת התביעה, ההערכה הזאת היתה הרבה יותר מסודרת ומבוססת ועם צילומים מקרוב של כל פריט עם תחקיר מאיפה כל פריט הגיע. איך קנו אותו, איך רכשו אותו לא מצב כזה שהיום אנחנו לא יודעים בעצם כלום..."

(עמ' 1609-1610)

הטענות
התובעים מבקשים לאמץ את חוות הדעת של מר כפתורי, שאמד את נזקי הציוד שנגרם לאחר ניכוי בלאי בסך של 6,716,524 ₪. בחוות הדעת שערך פרט את תיאור הפריט, ערכו כחדש בהתאם להצעת המחיר שהתקבלה וחשבונית, הגיל המשוער של הפריט ובהתאמה אחוז הבלאי הממוצע והערכתו בערך שיפוי. עוד מפנים התובעים לכך כי מדובר ב"נזק מוחלט". הם מבקשים לקבל את עדות השמאי כפתורי, ואת חוות הדעת היסודית שנערכה, מאחר וזיהה את כל הפריטים, ערך רשימה מסודרת ובדק את אובדן הציוד, וכן בחן הצעות מחיר והשווה אותן.
עוד מבוקש על ידי התובעים שלא לתת משקל להערכה מוקדמת יותר שנתן כפתורי לציוד, כפי שהובאה על ידי מרכוס במסגרת חוות דעתו, שכן חוות הדעת המקורית נעשתה בהנחה שממילא סכום הכיסוי נמוך ומבלי שנעשתה הערכה מדויקת. לדעת התובעים, הם עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הציוד שהיה, את ערכו לאחר ניכוי בלאי, ועל כן הנתבעת לא עמדה בנטל המשני להראות כי ההערכה שערך כפתורי היא שגויה.
לטענת התובעים יש לדחות את חוות דעתו של מר מרכוס מטעם ההגנה, שכן הוא ערך תחשיב אבסורדי באיחור, כאשר במסגרת חוות הדעת ניכה בלאי על בלאי ביחס לפריטי הציוד, ומשהוברר כי קביעותיו בלתי מבוססות בעליל. בעניין זה הפנו התובעים לכך שבהיבטים שונים ניתן היה לקבל את הרושם כי מר מרכוס קיבל הנחיה מפורשת לתת הערכות נמוכות ולהפחית ללא כל הסבר להפחתה שביצע. עוד מפנים התובעים לכך שמר מרכוס לא ערך בדיקה עצמאית בקשר לציוד שהיה קיים במפרט ערב השריפה, לא ביקש לקבל מפרטים בנוגע לציוד, לא בדק עם ספקי הציוד שנתבע אם ניתן להשיג ציוד משומש מסוג זה, ולא נתן כל הערכה כספית לפריטי ציוד שלא זיהה בתמונות ושלא הופיעו בטופס י"א. בנוסף הוברר, כך התובעים שמר מרכוס לא ערך בדיקה עצמאית אלא הסתייע בגורם נוסף הוא המהנדס מנשה להט, שלא הובא לעדות.
טיעון נוסף שמעלים התובעים נוגע לאפשרות להסתמך על טופס יא' המתעד את הדיווח שניתן למס הכנסה על הציוד לצורך פחת. עמדת התובעים היא כי ככל שייקבע שיש לפסוק פיצוי המבוסס על התכולה ללא קשר לרישום יש להתעלם מהאמור בטופס הפחת על יסוד הערכת השמאי כפתורי בהיעדר הערכה נגדית.
הנתבעות סבורות כי מדובר בתביעה מופרכת. הן מפנות לכך שהתובעים הגישו הערכת נזק המתייחסת לציוד בסמוך לאחר האירוע במסגרת התביעה לתגמולי ביטוח. תביעה זו שנעשתה בערכי כינון הייתה נמוכה ב- 120% מהתביעה כעת (או ב- 54% ככל שנפסקים ערכי שיפוי). לטענתן, מדובר בתביעה שנעדרת אסמכתאות היכולות ללמד על קיומו של הציוד הנטען במפעל, על סוגו, תוצרתו, גילו, רכיביו, פרטיו ורמת הפעילות שלו. עמדתן של הנתבעות היא כי הציוד היה חייב להופיע בספרי הנהלת החשבונות של דנבר ובטופס י"א המתעד את הוצאות הפחת שלה, ולגבי ציוד שנרכש בשנים האחרונות לא היה קושי לקבל מהמוכרים אסמכתאות לרכישתו. חוות דעתו של מר כפתורי, כך הנתבעות, אינה יכולה לרפא את החסר, שכן היא אינה מבוססת על בדיקתו האישית אלא על דברי קוגן באשר לתיעוד, הערכות מחיר לפרטי ציוד חדשים, שלא ברור הקשר ביניהם לבין מה שהיה במפעל, וסכום החשבוניות שהציגה התובעת לרכישת ציוד חדש הוא על סך של 189,672 ₪ (שהם פחות מ- 3% מהסכום הנתבע).
מהיעדר תיעוד על רכישת ציוד חדש ורכישת ציוד בסכומים כה נמוכים למדות הנתבעות אחת משתיים: הציוד הנתבע לא היה במפעל של דנבר, ולחלופין, לא ניזוק ודנבר המשיכה להשתמש בו.
לדידן של הנתבעות אין לאפשר שימוש בתמונות שהועברו מהן עותקים מצולמים בכדי למנוע בדיקתן ועריכת תקריב של פרטי היצרן והדגם, מבלי שהתמונות מתעדות את סביבת הצילום, לא ניתן לדעת מי צילם ומתי. אף שהתובעים ייחסו את התמונות לשמאי מרכוס, הרי שאלה לא נמצאו אצלו ובמחשביו, אינן תואמות את שיטות העבודה שלו והוא צילם תמונות אחרות. מכל מקום, על יסוד התמונות שנמצאו אצל מרכוס נערכה הערכתו לציוד בסכום של 1,500,000 ₪, והנתבעות מבקשות לאמץ את ההערכה הזו.

דיון והכרעה
השאלה הראשונה שבה יש לדון בכל הנוגע לציוד היא מה היה במפעל עובר לשריפה – במובן זה, אם יש להסתפק בפיצוי התובעים עבור הפריטים המופיעים בטופס י"א ובתמונות, או שניתן לקבל את גרסתו של קוגן לקיומם של פריטים נוספים.
שאלה אחרת היא באשר לדרך הקביעה של הציוד שהיה ממוקם במפעל, והאם הראיות שהובאו מספיקות. לאחר הגדרת התכולה ניתן יהיה לבחון את דרך הערכת הפריטים השונים.
אשר לשאלה הראשונה, מצאתי כי יש לקבל את עמדת הנתבעות ולהכיר בפריטים שמופיעים בשתי חוות הדעת של מר מרכוס ככאלה המזכות את התובעים בפיצוי. בהינתן האמור בטופס הפחת, ובהיעדר ראיות מספקות למעט אלה הנשענות על דברי התובעים בלבד, איני סבור כי ניתן לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת כי כל הפריטים המופיעים בחוות הדעת של מר כפתורי אכן היו במפעל בזמן הרלוונטי. בעניין זה לא הפעיל מר כפתורי שיקול דעת עצמאי, אין תיעוד לבדיקות שערך לגבי הימצאות כל אחד מהפריטים, לא נעשתה בחינה האם נרכש מחדש, ואין בסיס מספיק לקבלת חוות הדעת. לפיכך, יש לקבל את חוות הדעת של מר מרכוס באשר להימצאותם של פריטי הציוד הנזכרים בה.
מכאן לשאלה השנייה, והיא כיצד להעריך את שוויים של הפריטים. בעניין זה מקובלת עלי עמדת התובעים כי יש להעדיף את חוות הדעת של מר כפתורי שבכל הנוגע לערכם של הפריטים הייתה יסודית יותר, התבססה על הצעות מחיר, וכללה התייחסות נפרדת לגיל הפריט ולבלאי שלו. מר כפתורי תמך את חוות הדעת במסמכי העבודה שלו. עוד אבהיר כי בהקשר לפריטי הציוד אין התובעים זכאים לערך הכינון שלהם אלא לערך שיפוי, שכן לא הראו כי לא ניתן לרכוש פריטים אלה כמשומשים.

לפיכך, יש לערוך חישוב של פריטי הציוד השונים, כפי שהם מופיעים בשתי חוות הדעת של מר מרכוס, אך להגדיר את ערכם לפי זה שנקוב בחוות הדעת של מר כפתורי:

מספר הפריט בחוות דעת כפתורי	שם הפריט	הערכת כפתורי
1.1	עגלה נגררת	9,750 ₪
1.2	מכונת צבע איטלקית	224,405 ₪
1.3	מכונות שטיפה	17,963 ₪
1.4	בוחש דברים	14,440 ₪
1.5	3 יחידות איירלס ווגנר	97,200 ₪
1.6	מכונה לליטוש בטון	19,550 ₪
1.7	מכסחות דשא	2,560 ₪
1.8	איירלס ווגנר חשמלי	25,947 ₪
1.9	שואב אבק	2,850 ₪
1.10	רתכת	5,200 ₪
1.11	פטיש אוויר	3,267 ₪
1.12	קומפרסור	2,945 ₪
1.13	מלטשת יהלום	2,794 ₪
1.14	10 דיסקים	8,208 ₪
1.15	4 מכונות ליטוש	12,920 ₪
1.16	דוודים	65,550 ₪
1.17	מערבל	7,030 ₪
1.18	מערבל	312,912 ₪
1.19-1.20	מכונת מילוי ויחידת מילוי	129,100 ₪
1.21	2 מלגזות	96,000 ₪
122.	מכונת דרול	96,000 ₪
1.51	מעבדה	346,685 ₪	מר מרכוס הכיר חלקית. לא מצאתי שלא להכיר בכך.
1.67	חלקי חילוף	40,000 ₪	כנ"ל.
1.77	מחשב	10,022 ₪
1.78	מחשבים ניידים	5,992 ₪
1.79	מכונות משרדיות	3,900 ₪
1.84	מטבחון	22,554 ₪
1.91	קטלוגים, לוחות	200,000 ₪
1.92	תיקי מפרטים	200,000 ₪
1.93	ציוד משרדי	34,592 ₪
1.122	רצועות שונות	9,500 ₪
1.123	ברזים כדוריים	950 ₪
1.124	גופי חימום	2,400 ₪
1.127	מטבח עובדים	6,000 ₪
1.130	ארון עזרה ראשונה	700 ₪
סה"כ		2,039,886 ₪

פרטי הציוד המופיעים בתוספת להערכה בחוות הדעת המשלימה:

מספר הפריט בחוות דעת כפתורי	שם הפריט	הערכת כפתורי
1.23	דיזולבר	93,677 ₪
1.24	מכונת טחינה	63,862 ₪
1.26	פילטר פרס	10,904 ₪
1.27	בוחש	58,618 ₪
1.29	משקל חביות	6,324 ₪
1.30	בוחש	10,380 ₪
1.31	פילטר פרס	10,904 ₪
1.32	מכונת טחינה	279,600 ₪	יש להכיר במכונה אחת
1.33	דיזולבר	74,571 ₪	מקבל הסבר מר מרכוס לפריט 1.34
1.35	דיזולבר דו צירי	125,515 ₪
1.36	2 פילטר פרס	21,808 ₪
1.37	מיכל	33,040 ₪
1.38	בוחש	8,639 ₪
1.40	דיזולבר	5,981 ₪
1.41	ויברטור מכונת כביסה	19,975 ₪
1.42	מכונת טחינה	7,144 ₪
00	מכונת טחינה	27,400 ₪
1.44	ויברטור לצבע	23,000 ₪
1.45	דיספנסר	28,038 ₪
1.46.	ויברטור הולנדי	23,000 ₪
1.47	ויברטור רד דיוול	19,463 ₪
1.48	סוגר מכסים	8,949 ₪
1.50	עשר משאבות סנד פייפר	2,250 ₪	לפי משאבה אחת
1.53-1.54	דוודי נירוסטה	15,000 ₪	מקבל עמדת מר מרכוס בקשר לפריט זה.
1.56	קן ייצור	910,992 ₪
1.58	מיכל נירוסטה	132,000 ₪
1.59-1.60	מיכלים	50,000 ₪	מקבל עמדת מר מרכוס להערכת פריט אחד.
	סה"כ	2,071,034 ₪

הסכום המתקבל הוא במעוגל – 4,111,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.2009.

רכיבי פיצוי נוספים וניכויים
מעבר לרכיבי הנזק שנפסקו לעיל, לא ראיתי מקום לפסוק לתובעים 3-4 פיצוי נפרד עבור עוגמת נפש או נזק לא ממוני אחר בהיעדר הוכחה לנזקים אלה, ובהינתן כי מדובר בתביעה כספית ולא בתביעת נזקי גוף. אני מקבל את עמדת הנתבעות בעניין זה.
יש לפסוק לתובעים את ההשתתפות העצמית, ולנכות מסכום הפיצוי את תגמולי הביטוח שקיבלו. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום תגמולי הביטוח לתובעים.

סיכום

על יסוד כל האמור אני פוסק לתובעים את הסכומים הבאים:

רכיב	סכום
מבנה	4,400,000	₪
מלאי, אובדן רווחים, הוצאות מוגדלות	2,965,000	₪
ציוד	4,111,000	₪
השתתפות עצמית	82,000	₪
סה"כ	11,558,000	₪
הפחתת תגמולי הביטוח	3,162,000	₪
סה"כ	8,396,000	₪

לסכום זה יש הוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק לפי החלוקה לרכיבים השונים כמפורט בפסק הדין, וזאת עד ליום התשלום בפועל.
הנתבעות ישלמו לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום השווה ל- 23.4% מהסכום המתקבל לאחר הוספת הפרשי ההצמדה והריבית, וכן ישיבו להם את הוצאות המשפט. הוצאות המשפט תיפסקנה לאחר הגשת בקשה לשומת הוצאות וקבלת תגובת הנתבעות אליה.
ההודעה לצד שלישי – נדחית. הפניקס תשלם לעיריית אופקים ולאיילון שכר טרחת עורך דין בסכום של 234,000 ₪ וכן את הוצאות המשפט שלהן, כפי שתיפסקנה לאחר הגשת בקשה לשומת הוצאות.
תשלום הסכומים הנפסקים בפסק דין זה יבוצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי באי כוח הנתבעות.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ח, 22 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

ארנון דראל, שופט

הורד קובץ

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת

הודעה

Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

כתבות קשורות

הכבאים התרשלו: יותר מ-10 מיליון שקל למפעל שנשרף

שאל את המשפטן

יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך

*	*
	*

צור
קשר

מירב אשל משרד עורכי דין ונוטריון

צור
קשר

י.ז. נחשון ושות'

צור
קשר

משה מסרי משרד עו"ד ונוטריון

צור
קשר

עו"ד דוד רייכרט

צור
קשר

קרנית קמינסקי משרד עורכי דין

צור
קשר

מזרחי לבוב ושות'

צור
קשר

שרון מאירי עו"ד ומגשר

ראשי

דף בית - פסקדין
חיפוש במאגרים
המגזין
חקיקה
פייסבוק
שרות לקוחות
תנאי שימוש אודות

תחומי משפט במגזין

דיני חוזים מומחים לדין הזר ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי ניכור הורי דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות בנקים קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות מיסים תעבורה צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 לשון הרע חדלות פירעון אזרחויות ואשרות ירושות וצוואות

עורכי דין לפי תחום

דיני חוזים מומחים לדין הזר ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי גישור עסקי הדין האמריקאי דיני תעופה מטבעות דיגיטליים אשרות עבודה דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות תקשורת ואינטרנט מיסים תעבורה חוקתי ומנהלי גישור ובוררויות צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 פשיטת רגל תביעות ייצוגיות לשון הרע דיני ספורט אזרחויות ואשרות אזרחות זרה ודרכון זר ירושות וצוואות נוטריון

שיתופי פעולה

ערוץ המשפט באתר ynet ערוץ המשפט באתר mako התאחדות בוני בארץ עוקץ ייעוץ seo : שמוליק דורינבאום