מועצה מקומית מזכרת בתיה נ' זכריה ואח'

בפניי תביעת התובעת לתשלום חובות שהצטברו בגין ארנונה ותשלומים עירוניים נוספים.

כתב התביעה, אשר הוגש בסדר דין מקוצר, מנוסח באופן תמציתי ולקוני, ובו נטען כי עפ"י ספרי התובעת (להלן גם: "המועצה"), קיימים על שם הנתבעת חובות בסכום התביעה ולפיכך נתבעה הנתבעת לשלמם.

הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן, במסגרתה טענו, בין היתר, כי החובות, אשר עפ"י מסמכי התובעת רובם נולדו בשנת 2005 או קודם לכן, כבר התיישנו. עוד טענו הנתבעים, כי התביעה אינה מפורטת ואין ניתן ללמוד ממנה מה מקור החוב וכיצד נוצר; כי הנתבעים זכאים להנחות שונות עקב גילם ומצבם האישי והכלכלי; וכי התביעה נגועה בשיהוי קיצוני המחייב דחייתה.

הנתבעים העלו טענות שונות גם לגבי גובה החוב, לרבות טענות כי שילמו במהלך השנים את החוב, ולבקשת הרשות להתגונן צורפה חוות דעת חשבונאית מטעם הנתבעים, אשר לפיה יתרת חובם של הנתבעים למועצה עומדת על סך של 8,129 ₪.

בעקבות הדיון שהתקיים בבקשת הרשות להתגונן, הוסכם כי יינתן פסק דין חלקי על סכום החוב הנ"ל אשר אינו שנוי במחלוקת, ותינתן לנתבעים רשות להתגונן על יתרת החוב.

ואכן, ביום 15.6.15, ניתן פסק דין חלקי על הסכום האמור, ניתנה רשות להתגונן על יתרת הסכום, והתצהיר שתמך את בקשת הרשות להתגונן הפך לכתב הגנה.

בהחלטה מיום 15.11.15, בהתחשב באופן ניסוח כתב התביעה ולאור טענות הנתבעים כי לא ידוע ממה מורכב החוב ועל מה הוא מבוסס, הורה בית המשפט לתובעת, להגיש תעודת עובד ציבור ובה יפורטו רכיבי החוב בחלוקה לשנים ולמרכיבי החיוב.

תעודת עובד ציבור כאמור הוגשה לתיק ביום 14.1.16, והיא צורפה גם כנספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת.

לאחר ניסיונות לא מעטים, בעידוד המותבים השונים שישבו בתיק, להביא את הצדדים להסכמות לסיום המחלוקת, ניסיונות אשר למרבה הצער לא צלחו, נשמעו הראיות בתיק.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר ערן לבב, אשר שימש בשעתו כגזבר ומנהל הארנונה במועצה.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים שניהם, וכן חוות דעתו של מר סדובניק, אשר צורפה גם לבקשת הרשות להגן.

בתצהיר עדותו הראשית, מפרט מר לבב את רכיבי החוב המיוחס לנתבעים, תוך פיצול בין שני מספרי נכסים:

נכס שמספרו 207234808 מרכז חוב של קרן קרב וביטוח תאונות על שם אור אל זכריה, בנם של הנתבעים, בגין השנים 2004-2009, שהחוב בגינו, נכון ליום הגשת התביעה, עמד על סך של 4,249.6 ₪.

נכס מספר 3090200 בגינו קיימים חובות ארנונה, שמירה, היטל בצורת והוצאות אכיפה, בגין השנים 2005-2012, שהחוב בגינם, נכון ליום הגשת התביעה, עמד על סך של 74,400 ₪.

(במאמר מוסגר יוער, כי קיים מספר נכס נוסף בגינו היה קיים חוב שבוטל).

לתצהיר עדותו הראשית של מר לבב צורף תדפיס החוב ממחשבי המועצה, ובו מפורטים, ביחס לכל אחד מסוגי החובות (קרן קרב; ביטוח תאונות אישיות; ביוב; מים; ארנונה; שמירה; אכיפה מנהלית), הסכומים שהצטברו בגינו לאורך השנים, בניכוי התשלומים ששולמו על חשבונו לאורך השנים.

הוטעם, כי עפ"י ספרי העירייה, חובם המצטבר של הנתבעים נכון ליום הגשת התביעה, בגין כלל הרכיבים, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י החוק, עומד על סכום כולל של 79,499.84 ₪, מהם יש לנכות את הסך של 8,129 ₪ שבגינו ניתן פסק הדין החלקי.

עוד הוסיף מר לבב בתצהירו, כי הנתבעים לא הגישו מעולם השגה ו/או ערר על חיוביהם הכספיים, ולפיכך החוב הוא חוב חלוט.

בהתייחס לטענות הנתבעים, הדגיש מר לבב כי כל התשלומים ששולמו ע"י הנתבעים נוכו מחובם, כמפורט גם בתדפיס החוב, כך שסכום היתרה שנותרה לתשלום הוא לאחר התשלומים שבוצעו.

מר לבב התייחס לטענה שהעלו הנתבעים, לפיה עיקר החוב, בסך 51,295 ₪ נצבר בגין שנת 2005 ולכן התיישן, והדגיש כי הסכום הנ"ל אינו חוב שנצבר נכון לשנת 2005 אלא החל משנת 2005 ועד לשנת 2008 (כולל), כמפורט בתעודת עובד הציבור אשר הוגשה לתיק וצורפה כנספח ב' לתצהירו.

עוד בהתייחס לטענת ההתיישנות, טען מר לבב כי החובות לא התיישנו בשל פעולות אכיפה מנהליות שננקטו ע"י המועצה, ואף צירף לתצהירו מסמכים המעידים על פעולות גבייה אלו (נספחים ו'-ח').

ביחס לטענת הנתבעים כי אמורים היו להנות מהנחה בארנונה, עמד מר לבב על כך שבשנים הרלוונטיות לא פנו הנתבעים בבקשות מתאימות, וכי מכל מקום עפ"י תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה בארנונה), התשנ"ג – 1993, בטלה ההנחה אם לא פרע הזכאי לה את יתרת הארנונה עד לתום אותה שנה.

בחקירתו הנגדית, ציין מר לבב כי התדפיסים שצורפו לתצהירו הם תדפיסים הנערכים במערכת המחשב של המועצה, כאשר הפעולות המבוצעות מתועדות בה בזמן אמת (ראו עמ' 9 ש' 7-8 ביחס לתדפיס החוב ועמ' 10 ש' 7-9 ביחס לתדפיס פעולות הגביה).

מר לבב אישר, כי לתצהירו לא צורפו המסמכים המלמדים על יצירת החוב עצמו או על פעולות האכיפה עצמן (קרי – מכתבי הדרישה, הודעות העיקול וכיוצ"ב), אותם הבהיר כי לא התבקש להציג (ראו עמ' 9 לפרוטוקול ש' 20 עד עמד 10 ש' 1; עמ' 11 לפרוטוקול ש' 15). מר לבב אף אישר כי אין בידיו אסמכתא לכך שנמסרה לנתבעים הודעה על העיקול שבוצע ע"י המועצה (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 26-27).

בחקירתו הנגדית, עומת מר לבב עם העובדה שבחלק ממסמכי המועצה (ראו למשל דו"ח מצב החשבון אשר צורף כחלק מנספח א' לתצהיר מר לבב ובו תמצית יתרות החוב של הנתבעים לפי סוגים ושנים, וכן מסמכים נוספים) עולה כי עיקר החוב – בסכום העולה על 50,000 ₪, מיוחס לחובות ארנונה משנת 2005. מר לבב חזר על ההסבר אשר פורט בתצהירו והבהיר כי החובות בגין השנים 2005-2008 (כולל) נרשמו בשורה אחת, כאשר בתדפיס החוב יש פירוט לגבי כל שנה ושנה וכי הסכום הנ"ל של כ – 50,000 ₪ לא הצטבר בגין שנת 2005 לבדה אלא בגין השנים 2005-2008 (כולל), כמפורט בתעודת עובד הציבור (ראו עמ' 10 לפרוטוקול ש' 19-20; תעודת עובד הציבור צורפה כנספח ב' לתצהירו של מר לבב ובטבלה בסעיף 3 בה מפורטות יתרות החוב לכל שנה).

במהלך חקירתו הנגדית עומת מר לבב גם עם הטענה כי עפ"י אותה טבלה אשר פורטה בתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידו, עומדת יתרת החוב הנומינלי השוטף בגין (כמעט) כל אחת מן השנים הרלוונטיות על סכומים העולים על 10,000 ₪, כאשר החיוב הדו חודשי בארנונה עמד על 819 ₪, וסה"כ כ – 5,000 ₪ בשנה, נומינלית. מר לבב השיב כי ניתן לעשות את הבירור אך "זה ייקח זמן" (שם, ובשורות 25-27). בהמשך, לשאלת בית המשפט, הבהיר, כי החובות המפורטים בטבלה הם לא רק בגין חובות ארנונה אלא בגין חובות נוספים (מים, שמירה וכיוצ"ב; ראו עמ' 12 לפרוטוקול ש' 23-30).

מר לבב עמד על כך, שכל התשלומים ששולמו ע"י הנתבעים הופחתו מן החוב, תוך פיצול כל תשלום לרכיבי החוב, כך שלא ניתן לראות כל סכום ששולם ע"י הנתבעים כסכום אחד שנזקף לזכותם (ראו הסברו עמ' 15 לפרוטוקול ש' 5-9).

מטעם הנתבעים, כאמור, הוגשו תצהירי שניהם (החופפים זה לזה) וחוות דעתו של מר סדובניק, עו"ד ויועץ מס.

בתצהיריהם חזרו הנתבעים על הטענות שנטענו בבר"ל, וצירפו אישורים על תשלומים שונים שביצעו לאורך השנים (נספחי 4א – 4ז המהווים קבלות על תשלומים שבוצעו בעיקרם בין השנים 2010-2013 בסכום כולל המצטבר (נומינלית) כדי כ - 50,000 ₪).

הנתבעים עמדו על כך שלאור מצבם הכלכלי הקשה הם זכאים להנחות בתשלומי הארנונה והנחות אלו לא ניתנו להם. הנתבעים צרפו לתצהירם כנספח 6 החלטה של ועדת ההנחות לפיה הם זכאים להנחה של 50% בארנונה לשנת 2014, בכפוף להסדרת מלוא חובם.

הנתבעים טענו כי הגישו בקשות להנחה גם בשנים שלאחר מכן אך סורבו בשל קיומו של ההליך המשפטי (נספחי 7 לתצהיר).

הנתבעים חזרו בתצהיריהם בהרחבה על הטענות המשפטיות בדבר אי פירוט החוב, שיהוי והתיישנות והטענה כי העירייה לא הוכיחה כי פנקסיה מהווים רשומה מוסדית.

במהלך חקירתה הנגדית, טענה הנתבעת כי לא ידעה על פעולות האכיפה שבוצעו כלפיה בזמן אמת (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 14 לפרוטוקול ש' 4). הנתבעת אישרה כי בתחתית כל אחד מן המסמכים שצורפו כנספח 4 לתצהירי הנתבעים, מופיעה יתרת החוב לתשלום, אשר עמדה בזמנים הרלוונטיים על עשרות אלפי ₪ (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 6 ואילך).

מטעם הנתבעים הוגשה כאמור גם חוות דעת ערוכה ע"י עוה"ד ויועץ מס מר סדובניק.

בחוות דעתו, ערך מר סדובניק חישוב עצמאי משלו אודות חובות הנתבעים, המבוסס לכאורה על הנתונים המופיעים בתדפיסי החוב שהוצגו ע"י המועצה (נספח א' לכתב התביעה המתוקן המהווה דו"ח מצב חשבון הסוכם את סך החובות לפי סוגים ושנים ונספח ב' המהווה תדפיס החוב המלא – שניהם צורפו יחד כנספח א' לתצהירו של מר לבב).

בחוות דעתו, בחן מר סדובניק ביחס לכל שנה, את חיוב הארנונה השנתי המוצמד, למול התשלומים ש ששילמו הנתבעים באותה שנה, וביקש לחשב את יתרת חובם.

עיון בחוות דעתו של מר סדובניק מלמד, כי עפ"י סקירתו את נתוני המועצה לשנים 2005-2012, מידי שנה עמד חוב הארנונה השנתי של הנתבעים על כ – 6,000 ₪ בממוצע, כאשר למול סכומים אלו שהצטברו שולמו ע"י הנתבעים סכומים שונים אשר, למצער, אינם נופלים בהרבה מחוב הארנונה המצטבר.

בחוות דעתו מתייחס מר סדובניק ליתרת חוב מועברת שנזקפה לחובת הנתבעים בשנת 2005 בסך 31,149.4 ₪ אשר לטענתו לא ניתן לה שום הסבר, והוא ניטרל אותה מחישוביו.

כזכור עפ"י חוות דעתו של מר סדובניק נותרה לנתבעים יתרת חוב של כ – 8,000 ₪ אשר בגינה ניתן פסק הדין החלקי.

בחקירתו הנגדית, אישר מר סדובניק כי לא חישב את הריביות ואת הוצאות האכיפה המחושבים ע"י המועצה (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 13-15).

עוד אישר מר סדובניק בחקירתו הנגדית כי חוות דעתו אכן חסרה, אך הוא תלה זאת בכך שחסר היה מידע מהותי רב בתדפיסים שצורפו ע"י התובעת (עמ' 6 סעיפים 8-9 לחוות הדעת ועמ' 16 ש' 32 ואילך).

לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, סברתי, כי על מנת לרדת לחקר האמת ביחס לשיעור חובם של הנתבעים למועצה נכון יהיה למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום החשבונאי. זאת, מאחר וכעולה מסקירת הראיות לעיל, למעשה אף שהצביעו הנתבעים על קשיים לא מבוטלים בראיות שהוצגו מטעם התובעת, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית המאפשרת הסקת מסקנה ברורה בדבר גובה החוב הנכון.

לפיכך, בהחלטה מיום 30.1.18 ביקשתי את התייחסות הצדדים לאפשרות כי ימונה מומחה כאמור, שעלות חוות דעתו תחול, בשלב ראשון, על שני הצדדים בחלקים שווים.

שני הצדדים הביעו הסתייגות ממינוי כאמור – הנתבעים הודיעו כי אינם מתנגדים למינוי אך לא יוכלו לשאת בכל חלק ממימון עלות חוות הדעת; והתובעת סירבה בתוקף לממן את עלות חוות הדעת במלואה, ולו במימון ביניים.

לאור עמדה זו של הצדדים, החלטתי להימנע ממינוי מומחה מטעם בית המשפט, ולהכריע בתביעה על סמך החומר שהונח בפניי ע"י הצדדים ונטלי הראייה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו מטעם הצדדים ונתתי דעתי לטענותיהם לאור ההלכה הפסוקה, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת התביעה ולפיכך דין תביעתה להידחות.

בפתח הדברים יצויין, כי יש טעם לפגם באופן שבו הוצגו ע"י המועצה הנתונים בדבר חובם של הנתבעים העומד בבסיס התביעה.

כזכור, כתב התביעה הוגש באופן לקוני, מבלי שניתן להבין ממנו מהם מרכיבי החוב – לא לפי שנים ולא לפי סוגי החוב.

גם לאחר שנדרשה המועצה, בהחלטת המותב הקודם שדן בתיק, להגיש תעודת עובד ציבור המפרטת את רכיבי החוב, הוגשה מטעם המועצה תעודת עובד ציבור לקונית, המפרטת (ביחס למספר הנכס העיקרי)– לכל אחת מן השנים, את סכום החוב השוטף הכולל הנומינלי לאותה שנה, ואת הסכום העדכני נכון ליום הגשת התביעה.

יחד עם זאת, לא פורט באותה טבלה מהם רכיבי החוב. כך, וכפי שעלה מחקירתו הנגדית של מר לבב, בעוד שחוב הארנונה השוטף (שאין חולק כי הוא מרכיב החוב העיקרי) עמד על פחות ממחצית הסכום שנרשם כיתרת חוב נומינלי שוטף לאותה שנה (למעט בשנת 2010) – אין ניתן למצוא פירוט למרכיבי החוב האחרים.

על כך יש להוסיף, כי המועצה לא צירפה לראיותיה את המסמכים "מחוללי החוב" עצמם. ויוער, כי אין מדובר רק בחוב ארנונה, אלא גם בחובות בגין שירותים ו/או היטלים נוספים (מים, ביוב, שמירה וכיוצ"ב) אשר לא ברור מה הבסיס לגבייתם ולחישוב שיעורם.

אין חולק, כי הרישום בספרי המועצה נהנה מחזקה לכאורה כי הוא משקף נאמנה את חובם של הנתבעים. חזקה זו נסמכת הן על החזקה הכללית בדבר התקינות המנהלית והן על חזקה מן הדין (ראו סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ביחס לחובות ארנונה וסעיף 323א לאותה פקודה ביחס לחובות מים). נוסף על כך, מהווים תדפיסי החוב שהופקו ממחשבי המועצה "רשומה מוסדית".

ואולם, חזקות אלו אין בהן אלא כדי להוות ראיה לכאורה בלבד לגובה החוב, הניתנת לסתירה ע"י הנתבעים.

על מידת הראייה הנדרשת לסתירת חזקת התקינות עמד בית המשפט העליון בעע"ם 4072/11 עיריית בת ים נ' לוי ואח' (פורסם בנבו, 6.11.12):

"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין... היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן (השוו: ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המסים בישראל ([פורסם בנבו], 7.8.2012), בפסקאות 23-22 לפסק דיני). במקביל, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה "לסדוק" בהנחת התקינות, על ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות (ראו באופן כללי: יצחק זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295 (1993)).

31. במהלך השנים גובשו אמות מידה, הנובעות אף הן מניסיון החיים, באשר לאופן הפעלתה של החזקה והדרכים לסתירתה. אחת מאמות מידה אלה, שיש לה רלוונטיות למקרה שבפנינו נסבה על התחזקותה היחסית של החזקה, ובהתאמה על העוצמה הנדרשת של הראיות המשמשות לסתירתה, עם חלוף הזמן. כפי שהסביר השופט י' זמיר בבג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793 (1998): "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב". ראו גם: עניין אבן אור, בעמ' 756.

32. על יסוד הגיון הדברים ניתן להוסיף עוד, כי "ראשית הראייה" שעל האזרח להביא כדי לסתור את חזקת התקינות צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק. כפי שנקבע עוד בעניין מחמוד:

"על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהוכיח, כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על-ידי עובדות" (שם, עמ' 419; ההדגשה הוספה – ד.ב.א)".

הנה כי כן, חזקת התקינות המנהלית, וכמוה גם החזקה הקבועה בפקודת העיריות, הינן חזקות הניתנות לסתירה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה מוטל הנטל "לסדוק" את הנחת התקינות על ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות. עוצמתן של החזקות מתחזקת במהלך השנים, ועוצמת הראייה שעל האזרח להביא על מנת לסתור אותן, צריכה להיות בהלימה לעוצמתן ולעניין העומד על הפרק.

עוד נפסק, כי על מנת לסתור את חזקת התקינות המנהלית, אין די בטענות בעלמא, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענות. יפים לעניין דברי כב' השופטת (כתוארה אז) נאור בברם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה(פורסם בנבו, 15.11.06):

"חזקה על רשות שהיא פועלת כדין, והטוען כי פעולה מסוימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה. וכן, הלכה היא כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה (בג"צ 4566/90 דוד דקל נ' שר האוצר, פ"ד מה (1) 28, עמ' 35-36)"

פועל יוצא מהאמור, כי יש לראות בתדפיסי החוב שהוגשו מטעם המועצה כראייה לכאורה לנכונות האמור בהם בכל הנוגע לגובה החוב של הנתבעים. זאת ועוד, בהתחשב בכך שמדובר ביתרת חוב שנצברה לאורך שנים, עוצמתה של החזקה בדבר תקינות הרישומים מתחזקת, ומכל מקום אין די בטענות בעלמא כדין לסתור אותה.

אני סבורה, כי בענייננו, עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם לסתור את החזקה, ולמצער "לסדוק" אותה, כדרישת ההלכה הפסוקה, ומשלא ניתן מענה מניח את הדעת מטעם המועצה לתמיהות ולסתירות עליהן הצביעו הנתבעים, הרי שהוטה מאזן ההסתברויות באופן המצדיק דחיית התביעה.

כך, הנתבעים הצביעו על תמיהה ממשית, העולה כבר ממסמכי המועצה עצמם, מהעובדה כי בשורת החוב לשנת 2005 נרשמה יתרת חוב בסכום ניכר (למעלה מ – 50,000 ₪) שאינה מתיישבת עם נתוני החוב לשנים אחרות, ואשר אין חולק כי אין היא משקפת את יתרת החוב לאותה שנה. אמנם, בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמו, כמו גם בחקירתו הנגדית – הבהיר מר לבב כי יתרה זו משקפת את סכום החוב הנומינלי לשנים 2005-2008 (כולל), ואולם, לא ניתן – לא בתעודת עובד הציבור, לא בתצהיר עדותו הראשית של מר לבב ולא בחקירתו הנגדית – הסבר מניח את הדעת מדוע זה נרשם במחשבי המועצה סכום זה כולו כיתרת חוב לשנת 2005.

יתרה מכך. בחוות הדעת שהוגשה מטעמם – וצורפה כבר לבקשת הרשות להגן – הצביעו הנתבעים על מספר כשלים ותמיהות נוספים בתדפיסי המועצה.

ראוי לציון בעיקר הנתון המשמעותי אשר, עפ"י חוות דעתו של מר סדובניק, גרם ליצירת יתרת חוב משמעותית לחובת הנתבעים, והוא סכום בגובה 31,149.4 ₪, אשר מצויין בעמ' 74 לעותק תדפיסי המועצה שהועבר לידיו כ"יתרת חוב מועברת" לשנת 2005. כפי שציין מר סדובניק בחוות דעתו (ראו סעיף 8(ח) לחוות דעתו), סכום זה אינו מקבל פירוט כלשהו ואינו מופיע ביתרות לשנים שקדמו לשנת 2005 ואף לא בשנים לאחר מכן.

כאמור, חוות דעתו של מר סדובניק צורפה כבר לבקשת הרשות להגן, כך שתצהיר עדותו הראשית של מר לבב מטעם התובעת הוגש לאחר אותה חוות דעת. על אף האמור, לא ניתן למצוא בתצהירו של מר לבב כל התייחסות לתהיה זו וכל הסבר מה מקורה של אותה יתרת חוב שלא ניתן לה כל הסבר.

במאמר מוסגר יוער, כי בתדפיס החוב שהוגש לבית המשפט כנספח א' לתצהירו של מר לבב, מופיעים הנתונים באופן שונה מעט ובעמודים אחרים. מכל מקום, גם מתדפיס זה ניתן לראות בבירור, כי שנת 2005 נפתחת ביתרת חוב בגין ארנונה בסך של כ – 30,000 ₪ , אשר עמדה, נכון ליום 1.1.12, על סך של כ – 47,022 ₪ (ראו למשל, בכרך המודפס והכרוך של תצהיר מר לבב, בעמוד השמיני מהסוף, שורה ראשונה; בעמוד 42 מהסוף שורה רביעית מלמטה ניתן ללמוד כי סכום הקרן של יתרת חוב זו עמד על 31,149 ₪) .

לא למותר להוסיף, כי נתון זה אף אינו מקבל כל ביטוי בטבלה שפורטה בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם המועצה, המתיימרת לפרט את החוב לפי שנים, ואשר אין למצוא בה כל התייחסות לנתון זה. אדרבא, נתון זה אף מתיישב יותר עם התמונה העולה ממסמכים אחרים של העירייה, לרבות דו"ח מצב החשבון אשר צורף כחלק מנספח א' לתצהירו של מר לבב, דהיינו כי עיקר החוב, בסך של כ – 50,000 ₪, מיוחס לתקופה שקדמה לתחילת שנת 2005.

ודוק. גם אם ניתן היה לקבל את עמדת המועצה, אשר לא צירפה לראיותיה את המסמכים אשר יצרו את החוב, והסתפקה בתדפיס החוב כמופיע בספרי המועצה, הרי שברור שכאשר עולה תהייה קונקרטית לגבי נתון המופיע בתדפיס חוב זה, שהינו חריג על רקע החיובים השוטפים ושלא ניתן לו כל הסבר – הרי שהיה על המועצה להתכבד ולפרט מהו מקורו של אותו חיוב, ולצרף את האסמכתא לחיובו.

ויודגש, כי נטרולו של נתון זה, למעשה שומט את הקרקע תחת עיקר החוב נשוא כתב התביעה.

במאמר מוסגר יוער, כי לא נעלם מעיניי כי במהלך חקירתו הנגדית לא נשאל מר לבב בעניין זה ע"י ב"כ הנתבעים. יחד עם זאת, אני סבורה, כי משהוצג העניין בצורה ברורה בחוות דעתו של מר סדובניק, אשר היתה בפני התובעת עת הגישה את תצהירי עדותה הראשית, היה עליה לכלול התייחסות לכך וליתן מענה לעניין כבר במסגרת הראיות מטעמה.

סבורני, כי תהיות אלו מכרסמות כרסום ממשי במהימנות רישומי המועצה וסותרות את חזקת תקינותם, עד כדי חוסר יכולת להסתמך עליהם לחישוב חובם של הנתבעים.

הנה כי כן, עלה בידי הנתבעים לסדוק את החזקה בדבר תקינות רישומי המועצה, וזאת בהצביעם על מספר סתירות ותמיהות ברישומי העירייה, אשר גובו בחוות דעת, ואשר לא זכו לכל הסבר מצד המועצה.

אכן, הנתבעים לא הצליחו להעמיד בפני בית המשפט תשתית עובדתית מהימנה ומשכנעת בדבר גובה חובם האמיתי לתובעת, ולא מן הנמנע כי קיימת יתרת חוב לחובת הנתבעים. אף אין צריך לומר, כי הדעת אינה נוחה מכך שאזרחים אשר לא הקפידו לשלם את חובותיהם לרשות במהלך השנים לא יחוייבו בתשלום, ונמצא הציבור כולו משלם את המחיר.

יחד עם זאת, עפ"י ההלכה הפסוקה, על מנת לסתור את חזקת התקינות המנהלית אין נדרש מן הנתבעים להציג פירוט סדור ושלם של יתרת חובם העדכנית, אלא רק לערער, במידה הנדרשת, את מהימנות רישומי המועצה. יש לזכור כי על המועצה – ככל תובע וביתר שאת בהיותה רשות ציבורית – מוטל הנטל להוכיח את תביעתה, ובכלל זאת את שיעורו של החוב. משכשלה התובעת בנטל זה, הרי שדין תביעתה להידחות.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להיזקק לטענות נוספות שהועלו ע"י הנתבעים, לרבות טענות ההתיישנות והשיהוי.

למעלה מן הצורך אציין, כי מצאתי ממש גם בטענות הנתבעים כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות בכל הנוגע לחובות שנוצרו למעלה משבע שנים קודם להגשתה. בהינתן כי עפ"י ההלכה הפסוקה, חוב הארנונה לכל שנה קלנדרית נוצר ועילת התביעה בגינו נולדת ביום הראשון לאותה שנה, הרי שמשהוגשה התביעה באפריל 2013, הרי שחובות בגין השנים עד 2006 כולל – התיישנו.

כזכור, התובעת טענה כי הליכי גבייה מנהליים שנקטה עצרו את מירוץ ההתיישנות.

הפסיקה (בבתי משפט השלום והמחוזי) חלוקה בשאלה האם הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות גם לגבי הגשת תביעה אזרחית או שמא רק לגבי המשך נקיטת הליכי גבייה מנהליים (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"א 1986/02/11 בי סג בע"מ נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 8.11.12) מזה; ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 55698/06/15 עיריית ירושלים נ' פרידמן (פורסם בנבו, 18.3.16) מזה; באופן דומה, התפלגו הדעות גם בפסיקת בתי משפט השלום (ראו, למשל, תאק (ים) 64253/05/16 עיריית ירושלים נ' בג"ד – תעשיות מזון בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 18.4.17), על הפסיקה המובאת שם, בסעיף 19 לפסק הדין). למיטב הידיעה, היום תלוי ועומד העניין להכרעת בית המשפט העליון במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין פרידמן הנ"ל (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן).

מכל מקום, הפסיקה עקבית בעמדתה, כי לא כל נקיטת הליכי גבייה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, אלא רק נקיטת הליכי גבייה משמעותיים, באופן רציף וסדיר וללא שיהוי . עוד נפסק, כי נקיטת פעולות גביה מעטות, מקריות, שאינן מגלות כוונה ממשית לגבות את החוב, עשויה להוביל לקביעה כי החובות התיישנו (ראו, בין היתר, עתמ 6882/11/10 סמקו סנטר נ' עיריית נס ציונה (פורסם בנבו, 22.11.10); עתמ (חי') 31653/10/11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 6.6.12); וכן עתמ (חי') 17053/03/12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 15.4.12), שם נפסק כי לא ניתן לכנות פעולות עיקול בודדות בפער של שנים כפעולות רציפות או במרווחי זמן סבירים).

על כך יש להוסיף, כי עפ"י ההלכה הפסוקה, הליכי גבייה שלא הגיעו לידיעת הנישום לא יעצרו את מירוץ ההתיישנות (ראו ע"א 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 15.4.15), ויוער, כי לגבי ההלכה שחודשה באותו פסק דין, בעניין תחולת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה פסיביים, נקבע כי תחול מיום פסק הדין ולהבא, אך לא לעניין יתר הקביעות; עתמ (חי') 46300/03/11 עיאש נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 3.1.12)).

זאת ועוד, נקבע, כי על מנת להוכיח כי נקטה פעולות גבייה אלו או אחרות, על הרשות להתכבד ולהמציא אסמכתאות ממשיות לנקיטת פעולות קונקרטיות, ולא ניתן להסתמך לצורך כך על "דו"ח טיפולים הסטוריים" המהווה מסמך פנימי של הרשות (ראו, למשל, עתמ (מרכז) 27008/12/12 אהרונסון נ' עיריית לוד (פורסם בנבו, 5.4.11), על הפסיקה הנזכרת שם, בסעיף 9 לפסק הדין; עתמ (תא) 44616/02/10 לוד סנטר (אחזקה וניהול) 1992 בע"מ נ' עיריית לוד (פורסם בנבו, 15.9.13)).

בענייננו, התיימרה המועצה להוכיח את פעולות הגבייה שננקטו על ידה לאורך השנים באמצעות "דו"ח היסטוריית מסלולים לפיזי" שצורף כנספח ו' לתצהיר מר לבב, ואשר כפי שהובהר לעיל, כבר נפסק כי אין די בו כדי להוכיח כי אכן ננקטו פעולות גבייה כאמור, לא כל שכן כאשר אלו מוכחשות ע"י הנתבעים אשר טוענים כי מעולם לא הגיעו לידיעתם. יוער, כי לא ניתן ללמוד מן הדו"ח שצורף אילו פעולות בוצעו בפועל ואילו פעולות רק נעשו ניסיונות לבצען. מכל מקום, אין כל ראייה כי איזו מפעולות גבייה אלו הגיעו לידיעת הנתבעים.

עוד צורף לתצהיר מר לבב נסח טאבו המעיד על כך שביום 8.11.12 נרשם לטובת המועצה עיקול זכויות הנתבעים במקרקעין. אין ספק, כי מסמך זה מהווה ראייה מספקת להוכחה כי אכן הוטל עיקול. יחד עם זאת, כפי שאישר מר לבב בעדותו בפניי, אין כל אינדיקציה כי עיקול זה הודע לנתבעים והגיע לידיעתם.

בנסיבות אלו, אילו היה צורך להידרש לשאלת ההתיישנות, נראה כי היה מקום לקבוע כי מירוץ ההתיישנות לגבי חובם של הנתבעים לא נעצר, ולפיכך התביעה – ככל שהיא נוגעת לחובות שהצטברו עד שנת 2006 כולל – התיישנה.

ברי, כי אף מטעם זה, יש משמעות של ממש לטענת הנתבעים - שכאמור מעוגנת גם במסמכים רשמיים של המועצה ולא עלה בידי המועצה לסתור אותה - כי עיקר החובות הצטברו עובר לשנת 2005 ולא לאחר מכן.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, י' אדר תשע"ח, 25 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.