לפני ערעור על פסק דין של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בתיק ערר (י-ם) 3682-16, אשר דחה על הסף ערר על החלטת המשיבה בנוגע לבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל.
רקע
1.המערער נתין ניגריה, נוצרי המשתייך לקבוצה האתנית "ירובה", יליד 1973, נכנס לישראל ביום 13.6.2010 כחבר בקבוצת צליינים על פי אשרת תייר מסוג ב/2. כחודש לאחר מכן, ביום 19.7.2010, הגיש המערער בקשה למקלט מדיני ובאותו מעמד נערך לו ראיון, שבו מסר כי עזב את ניגריה בשל התנכלות על רקע פוליטי שבגינה הוא חושש לחייו. לדבריו הוא משתייך למפלגה שבעבר אביו שימש בה בתפקיד בכיר. ביום 25.4.2009, שבו התקיימו בארצו בחירות, בשעה 20:00, הוא שהה בכנסיה ושמע באמצעות הרדיו על זכייתו בבחירות האמורות בתפקיד יועץ ליו"ר המועצה המקומית.
משנודעו תוצאות הבחירות אנשי המפלגה היריבה "התחילו להשתולל ולהרוס בתים הם הגיעו לביתי ושרפו את ביתי עד עפר בעוד אבי ואחותי שהו שם. באותו זמן הייתי בכניסה בתפילה עד ליום למחרת... שמעתי שמועות שהחלו להרוס בתים בעיר... ושמחפשים אחרי על מנת להרוג אותי". לדבריו אנשים הגיעו בריצה אל הכנסייה, בה שהו באותה עת כ-80 איש, וסיפרו לו על השריפה בביתו ועל כך שאביו ואחותו נספו בה. בעצת הכומר הוא נמלט לכנסיה מרוחקת הנמצאת בהרים, ומאז נותר בה עד צאתו לישראל בחברתה של קבוצת צליינים.
ביום 29.1.2013 נערך למערער ראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט של המשיבה, בה הוא חזר על גרסתו האמורה. ביום 8.12.2014 הודע לו כי מנכ"ל המשיבה קיבל את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת, שדן בבקשה בהליך מקוצר, ועל פיה דחה את הבקשה.
ביום 4.1.2015 הגיש המערער בקשה לעיון מחדש על ההחלטה האמורה, וביום 25.8.2016 הודע למערער על דחיית בקשתו על הסף מאחר שאינה מגלה עילה לעיון מחדש, והוא נדרש לצאת מישראל.
על החלטה זו לא הוגש ערר. המערער אף לא ציית להוראה לצאת מישראל. חלף זאת הוא הגיש ביום 8.9.2016 בקשה להשוואת מעמדו למעמדה של בת זוגו, ומשבקשתה של בת זוגו נדחתה, התייתרה בקשתו. הודעה על כך נמסרה לו ביום 27.2.2017.
2.ביום 3.8.2017 הוגש הערר האמור לבית הדין לעררים, זאת בחלוף למעלה משנה ממועד המצאת ההחלטה על דחיית הבקשה לעיון מחדש. בהודעת הערר טען המערער כי שגתה המשיבה כשדחתה את בקשתו לעיון מחדש על הסף מבלי שהועברה לבחינה של הוועדה המייעצת לענייני פליטים.
ב"כ המערער הוסיף כי בידו ראיות בעלות משקל ממשי "בדבר הנסיבות אשר הביאו את העורר להימלט מארצו והסכנה לחייו שם", אותן הוא השיג בחודשים האחרונים: תעודות פטירה של אביו ושל אחותו בהן מצוין תאריך הפטירה – 25.4.2009 – שהוא יום הבחירות, וכן תצלומי ביתו השרוף של המערער, שבו נספו אביו ואחותו (נספח ז' לערר). המערער ביקש להגיש ראיות אלה במסגרת הערר.
להודעת הערר צרף המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערר, בה נטען כי המערער לא קפא על שמריו לאורך תקופה זו, אלא פעל לקבלת מעמד בישראל במסגרת בקשה להשוואת המעמד לבת זוגו, ולאחר שזו נדחתה פעל להשגת מלוא המסמכים הנדרשים להגשת הערר.
המשיבה התנגדה לבקשה להארכת המועד להגשת הערר, זאת מאחר שלא הוצגו טעמים מיוחדים לעיכוב בהגשתו, וכן התנגדה לצירוף הראיות החדשות האמורות, זאת מאחר ש"מסמכים אלה לא עמדו בפני הגורמים המקצועיים אצל המשיבה, אינם מסמכים מקוריים והאותנטיות שלהם לא נבדקה על ידי הגורמים המקצועיים אצל המשיבה ומשכך לא ניתן לקבלם". המשיבה הוסיפה כי אין במסמכים האמורים כדי לתמוך בגרסתו של המערער וכי על פניהם הם מעלים תמיהות. לטענתה "קבלת כתב הערר, כלשונו, לרבות נספח ז' אשר צורף אליו, כמוה כבקשה מבית הדין הנכבד כי ייכנס בנעליה של המשיבה ויפעיל שיקול דעתו תחת שיקולה דעתה, זאת בניגוד לכללי ההליך המנהלי...".
פסק הדין בערר
3.לאחר שקיבל את עמדות הצדדים בכתב דחה את בית הדין הנכבד את הערר על הסף, "הן בשל העדר טעמים מיוחדים להגשתו באיחור ניכר והן בשל סיכויי הערר". בפסק דינו קבע בית הדין כי בנסיבות העניין אין לאפשר את הגשת הערר בשיהוי העולה על שנה, וכי בנוסף לכך בקשת המערער לעיון מחדש חסרת בסיס, ומשכך יש לקבוע כי המערער השתהה לאורך כשלוש שנים מאז דחיית בקשתו ועד להגשת הערר. בית הדין דחה גם את טענת העורר לפיה הגשת הבקשה להשוואת מעמדו למעמדה של בת זוגו הקנתה לו אפשרות להשהות את הגשת הערר.
באשר לראיות הנוספות שצרף המערער להודעת הערר, בית הדין עמד על כך כי המערער לא נימק את העיכוב בהמצאתן שך ראיות אלה וקבע כי אין מקום לקבלן בשלב מאוחר זה. בית הדין הוסיף "גם אם נקל עם העורר ונקבל את גרסתו כי הסיפור אכן התרחש, לא ברור מניין הסיק העורר מי הם הגורמים האחראיים לו. העורר גם לא הוכיח שאין לו חלופת מגורים בתוך ניגריה או במדיניות סמוכות לה. יתרה מזו הוא המשיך להתגורר במדינתו, בסמוך למקום האירוע (גם אם במקום מבודד, כדבריו) במשך שנה וחודשיים בטרם עזב את ישראל, בכל אותה תקופה לא נטען שעבר רדיפות כלשהן...".
טיעוני הצדדים
4.בדיון בערעור הסביר ב"כ המערער את המחדלים בהתנהלות מרשו, בכך שקיבל ייצוג בלתי מספק באותה עת. ב"כ המערער טען כי בקשתו לעיון חוזר היתה מבוססת, שהרי במסגרתה הובא מידע עדכני אודות הרקע הפוליטי הקיים עדיין בניגריה ומשכך לא היה נכון לדחותה על הסף בלי להביאה לדיון לפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים. ב"כ המערער טען כי אין להתעלם מהראיות החדשות שהמערער המציא לאחרונה וכי על המשיבה לבחון אותם. לטענתו אין די בבחינתם על ידי בית הדין. ב"כ המערער ציין כי המשיבה מעולם לא הטילה ספק באמינותו של המערער, וכי גרסתו נדחתה אך ורק בשל היותה מבוססת על עדות שמיעה. הוא אינו חולק על כך שניתן היה להשיג את הראיות האמורות לפני שנים אחדות, אך לטענתו מאחר שמדובר בדיני נפשות מן הראוי לבחון את טענותיו של המערער לגופן.
5.המשיבה אישרה כי "שאלת המהימנות של המערער לא היא שעומדת במבחן... פשוט אין עילה למתן מעמד פליט לנוכח מכלול הנסיבות". היא טענה כי אין בראיות החדשות כדי להצביע על כך שמתנגדיו הפוליטיים של המערער הם שהציתו את ביתו, ובנוסף טענה כי מסמכים אלה הוגשו על ידו באיחור רב ללא הצדקה.
דיון והכרעה
6.דין הערעור להתקבל.
על פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, שעליה חתומה מדינת ישראל ושעל פיה היא מחויבת, ועל פי הפרוטוקול המשלים לאמנה משנת 1967, בוחנת המשיבה בקשות לקבלת מקלט, זאת בהתאם לנוהל שהחילה בעניין. "פליט" על פי האמנה הוא אדם "הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". הפחד, או החשש מפני רדיפה, צריך להיות "פחד מבוסס היטב".
הראיות החדשות שהמערער מבקש להגיש עתה, תומכות על פני הדברים בגרסתו, ויש בהן פוטנציאל לביסוס טענת "פחד מבוסס היטב" מרדיפה פוליטית. טענתו של המערער להתנכלות על רקע פוליטי עד כדי סכנה לחייו, מקבלת תמיכה מסוימת בתעודות הפטירה של אביו ואחותו שמועדן יום הבחירות, וכן בתצלומי ביתו השרוף. משכך שגתה המשיבה כשהתנגדה להגשתן של ראיות אלה ולבחינתן על ידה, ושגה בית הדין הנכבד אשר דחה על הסף את הערר בשל מחדלים בהתנהלותו של המערער ובשל קביעתו כי על פני הדברים אין בראיות החדשות ממש.
7.מלאכת בדיקת הראיות וההכרעה בהן מוטלת על המשיבה, ורק לאחר הכרעתה ניתן להעמיד אותה לביקורת שיפוטית. דחיית הראיות על ידי המשיבה כלאחר יד וחוסר נכונותה לבחון אותן על רקע מכלול נסיבות העניין אינה מובנת. מובן מאליו כי הגשתן של ראיות אלה אינה סוף פסוק – על המשיבה לבחון את אמינותן ולהגיע לממצאים בדבר משקלן ובדבר הרלוונטיות שלהן לבקשתו של המערער לקבלת מקלט מדיני, ולאחר בחינת מכלול הראיות עליה לקבל החלטה כמיטב הבנתה.
מובן שאין באמור לעיל משום הבעת עמדה לגוף העניין.
8.מחדלים בהתנהלותו של המערער כמתואר לעיל, בין אם נגרמו בשל ייצוג לקוי ובין אם מסיבה אחרת, ושיהוי בנקיטת הליכים על ידו, ראויים להבחן על רקע יתר השיקולים – מידת הפוטנציאל שבקבלת בקשתו, ובעיקר חשיבותה הרבה של ההכרעה שעל הפרק. כך גם בעניין בקשתו החריגה להגשת ראיות בשלב הערר (עמ"ן (י-ם) 65553-03-16 איודלה נ' משרד הפנים (9.7.2017)).
בעע"ם 8675/11 טדסה נ' משרד הפנים (14.5.2012) קבע בית המשפט העליון:
"בחינת בקשתו של אדם לקבל מקלט. הזכויות המוטלות על הכף במסגרת בחינת בקשתו של אדם למקלט הן זכויות האדם הגרעיניות והבסיסיות ביותר, ובראשן הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף והזכות לחירות. קבלת החלטה שגויה בנדון יכולה להביא לתוצאות הרות אסון – גירושו של אדם למקום שבו הוא צפוי לרדיפה ונשקפת סכנה לחייו או לחירותו".
ובעע"ם 1440/13 צ'ימה נ' מדינת ישראל (7.8.2013) נקבע:
"ראוי לבית המשפט לנקוט משנה זהירות כאשר עניינו של מבקש המקלט נדחה על-ידי הרשות המנהלית על הסף, מבלי שבקשתו עברה את כל שלבי הבחינה האפשריים. כאמור, מחיר הטעות עלול להיות משמעותי והאחריות הרובצת על כתפי בית המשפט כבדה עד מאד. העובדה שרבים מנצלים לרעה את האפשרות להגיש בקשה למקלט מדיני, מה שיוצר עומס כבד על כל הרשויות המטפלות בנושא, ובתי המשפט בכללן, אינה יכולה לפגוע בהיקף ועומק הביקורת השיפוטית שיש להפעיל בכל מקרה ומקרה, שכן אין לפקוד על המבקש הבודד את עוון אותו ניצול לרעה."
דברים אלה יפים לענייננו.
8.נוכח האמור לעיל דין הערעור להתקבל בחלקו, באופן שפסק הדין של בית הדין לעררים יבוטל וההחלטה בבקשתו של המערער לקבלת מקלט מדיני תוחזר לדיון והכרעה ע"י המשיב, זאת לאחר שיבחן את מכלול הראיות ונסיבות העניין.
סוף דבר
9.הערעור מתקבל בחלקו כאמור לעיל.
המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 3000 ₪
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"א אדר תשע"ח, 08 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
