מדינת ישראל נ' ג'

רקע כללי:

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשני אישומים, בביצוע עבירות של עבודות במקרקעין בלא היתר כדין – עבירה לפי סעיף 204 (א) + 208 (7) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (בנוסחו לפי תיקון 116 לחוק); ביצוע עבודות במקרקעין בסטייה מתוכנית – עבירה לפי סעיף 204 (ב) + 208 (2), (6) ו- (7) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק); שימוש אסור במקרקעין, עבירה על סעיף 243 (ד) + (ו)(1), (3), (4) ו-(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965.

להלן תמצית קביעות הכרעת הדין:

הנאשם הינו עורך דין במקצועו המתמחה, בין היתר, בתחום התכנון והבניה ושימש בין השאר, כתובע מטעם היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 12 (א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "מעלה נפתלי" בשנת 2017.

עניינה של הכרעת הדין בעניינו של הנאשם היא בניית מבנה בן שתיים וחצי קומות בשטח כולל של כ-403 מ"ר, בחלקו של מקרקעין שייעודם תוואי דרך וכן שימוש במבנה זה לצרכי מגורים והכל ללא היתר כדין.

על המקרקעין חלו שתי תכניות מפורטות:

תכנית ג/2085 (מאושרת מיום 7.2.1991) – על פיה יעוד המקרקעין הוא מגורים ובחלקם שטח ציבורי פתוח;

תכנית ג/18365 (מאושרת מיום 11.3.2014) – על פיה ייעוד המקרקעין הוא תוואי הדרך.

הנאשם פנה בבקשה לקבלת היתר לבניית הבית בסמוך לחודש מרץ 2014 ובקשתו נדחתה בשל אי הוכחת בעלות על הקרקע. בניית הבית החלה לאחר חודש יולי 2015, ובסוף אותה שנה כבר היה שלד בית גמור. במהלך שנת 2017 הסתיימו עבודות הגמר והבית היה מוכן למגורים.

עוד נקבע כי מכלול הראיות מוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה הנאשם הוא היוזם ומי שעמד מאחורי הבנייה של הבית וביקש לבנות בחלקה הנדונה את ביתו.

באשר לתוכניות שחלו על המקרקעין, צוין בהכרעת הדין כי הגם שנפלה טעות תכנונית מצד רשויות התכנון והבנייה, עת גלשה תכנית ג/18365 אל תחומה של התכנית ג/2085 וגרמה להסטת דרך אל תוך מגרשו של הנאשם, מדובר בטעות שהייתה מתגלה בנקל לו היו בעלי המקצוע, ובעיקר המודד מטעם הנאשם, בודקים היטב את התכניות המפורטות, וכן היו מחדדים את העניין בפני הנאשם והרשויות בטרם ביצוע הבנייה, דבר שנעשה רק בדיעבד, לאחר שהבית נבנה על ידי הנאשם. מכל מקום, נקבע כי, לטעות זו אין נפקות על ביצוע העבירה הנדונה הואיל ולנאשם לא הייתה כל רשות חוקית לבנות במגרש מבלי קבלת היתר בנייה כחוק.

עוד נקבע בהכרעת הדין כי הנאשם התגורר עם בני משפחתו בבית המגורים שהקים שלא כחוק וללא היתר לפחות מאז אפריל 2018, ואף יש בסיס איתן לכך שהנאשם התגורר בבית המגורים אף טרם לכן.

ראיות לעונש:

ההגנה הגישה החלטת הוועדה המרחבית מיום 5.11.19 לגבי איחוד וחלוקה בהסכמה- תוכנית מפורטת 260-064-6133 (ס/1); מכתב מאת הסניגורית הציבורית המחוזית (ס/2); וכן מסמכים מהבנק המעידים על מצבו הכלכלי של הנאשם (ס/3).

תסקיר שירות המבחן:

בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר שירות מבחן ביום 9.12.21 המלמד על קורותיו של הנאשם. בין היתר, צוין, כי מדובר בנאשם בן 47, נשוי ואב לשלושה ילדים בגילאי חודש עד 4 שנים, עו"ד במקצועו.

הנאשם שיתף כי היה מעורב בתאונת דרכים בגיל 18, בה נהרגה אימו. הנאשם ציין כי בשל היותו הנהג ברכב בעת התאונה, הוא מלווה בתחושות אשם על תוצאות התאונה, עד היום. עוד מסר כי מאז התאונה לקח על עצמו אחריות על האחים בבית (10 במספר) וכי הוא חש חובה להתחשב בצרכיהם ובצרכי המשפחה המורחבת לפני הדאגה לענייניו האישיים.

באשר לעבירות נשוא התיק, הנאשם לקח אחריות חלקית; הצליח להביע הבנה לפסול בהתנהגותו ושולל מעשיו. הנאשם בתפיסתו הוא איש חוק ואסור היה לו לבצע את העבירה כבר מההתחלה. בנוסף, הנאשם הביע נזקקות טיפולית להתמודדות עם המשבר ובמניעת הישנות עבירות בעתיד.

בהערכת גורמי הסיכון להישנות עבריינות אל מול גורמי הסיכוי לשיקום, התרשם שירות המבחן באדם בעל יכולות תפקודיות טובות; בעל יכולות וורבליות וקוגניטיביות טובות כאשר בשיחה התנהל באופן כן ופתוח. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מגלה ביטחון ברמה חלקית בקשריו עם דמויות משמעותיות בחייו. עוד התרשם שירות המבחן, כי הנאשם טרם עיבד את תוצאות הפגיעה במשפחתו והאובדן שהתרחש לפני כ-28 שנים ולכך השלכה על תחושותיו של הנאשם כיום. כמו כן, צוין כי הנאשם חש חובה לרצות את הסובבים אותו לעמוד בציפיות המשפחתיות והחברתיות ממנו.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם גילה יכולת לזהות את כשליו בהתנהגותו באירוע העבירה. מאידך, התרשם שירות המבחן כי הנאשם לקח אחריות חלקית על מעורבותו; היה עסוק בפגיעה בתהליך התקדמותו האישית ובדימויו כאדם חיובי, ערכי וייצוגי. שירות המבחן מצא כי הנאשם מבין את כללי החברה וחוקיה, אך בנסיבות מסוימות ובהקשרים מסוימים בוחר שלא לקבלם.

עוד העריך שירות המבחן כי הנאשם חש חרטה ובושה והביע נכונות לשאת בתוצאות מעשיו וכי ההליך המשפטי מעורבב בו חרדה ומפגיש אותו עם תחושה של כישלון אישי.

לסיכום, המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן לשנה, במהלכה יופנה לטיפול רגשי לעיבוד הטראומה וזאת לצד צו של"צ בהיקף של 200 שעות.

אשר לשאלת הרשעתו של הנאשם, ציין שירות המבחן כי נוכח היעדר הרשעות קודמות, נטילת אחריות חלקית למעשיו לצד הבעת חרטה עמוקה על התנהגותו בעבירה, בצד יכולתו לבחון את התנהגותו והשלכותיה בחומרה. כמו כן, הערכת שירות המבחן כי הרשעה עלולה לפגוע בתעסוקתו ובמקצועו, המליץ שירות המבחן על סיום ההליך ללא הרשעה בדין.

טענות הצדדים:

טיעוני המאשימה:

אשר לשאלת אי ההרשעה, נטען כי הרשעה היא הכלל וכי הנאשם אינו עונה על הקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב לביטול הרשעתו. עוד טענה המאשימה, כי על פי הפסיקה, עבירות תכנון ובנייה הן לאו דווקא עבירות קלות שניתן להימנע מהרשעה. כמו כן, בשל החומרה היתרה בתיק זה, בכך שמדובר על אדם אשר היה תובע מוסמך מטעם המדינה בהליכים פליליים בעבירות תכנון ובנייה, הסטנדרטים הנדרשים ממנו הם גבוהים יותר ולפיכך, הרשעתו צריכה להיוותר על כנה.

לעניין העונש, המאשימה הגישה טיעונים בכתב (סת/1).

בטיעוניה, חזרה המאשימה על העובדות שנקבעו בהכרעת הדין והדגישה את הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם והם פגיעה בתכנון מיטבי לרווחת הכלל ושלטון החוק. נטען כי, במקרה זה הפגיעה בתכנון המיטבי היא בולטת וחמורה מאוד שכן הנאשם בנה על דרך מוצעת באופן שלא אפשר את סלילת הדרך ואילץ את הוועדה המקומית לאשר תכנית שביטלה ובכך נגרמה פגיעה קשה לציבור הרחב. עוד נטען כי עבירות מסוג זה הן גלויות לעין ולכן חותרות תחת שלטון החוק בכך שהן מלמדות על ביצוע מעשה עברייני ללא מורא, דבר הפוגע באמון הציבור במערכות האכיפה.

אשר לנסיבות שקשורות לביצוע העבירה, נטען כי מדובר בעבירה המחייבת תכנון מוקדם; הנאשם החל בבניה למרות שבקשתו להיתר בניה נדחתה. ממעשיו של הנאשם נגרם נזק בכך שאושרה תכנית מפורטת שביטלה את הדרך המוצעת. המאשימה עתרה לקביעת מתחם ענישה של קנס כספי הנע בין 80,000 ₪ ועד 160,000 ₪.

אשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, נטען כי הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו. לפיכך, עתרה המדינה לגזור את עונשו של הנאשם בחציו העליון של המתחם וזאת לצד התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות בעתיד.

טיעוני ההגנה:

ההגנה עתרה לביטול הרשעתו של הנאשם. בטיעוניה, הפנתה להמלצת שירות המבחן וכן לאמור בו אודות הרקע האישי של הנאשם. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם זקוק לסיוע מקצועי, שהוצע לו על ידי שירות המבחן, ועל המערכת לסייע לו, במיוחד כמי שבעבר היה חלק ממנה. עוד נטען כי, על פי הלכת שבתאי, בעבירות מסוג אסדרה, כתכנון ובנייה יש להחיל את הלכת כתב בצורה גמישה יותר. וכן נטען כי כאשר מדובר בעבירות שהפכו להיות מנהליות, ניתן אף להגמיש יותר את מבחן זה.

בענייננו בכל הנוגע לנסיבות העבירה, נטען כי העבירה הוכשרה ולמבנה יש היתר ואת כל האישורים (ת/61) וכן נטען כי הסיבה שלא ניתן היתר בעבר היה בשל טעות תכנונית ויש לתת משקל להתנהלות הרשות בעניין זה והשלכותיה (ראה גם השלמת הטיעון מטעם ההגנה מיום 19.12.21). כמו כן, נטען שהשימוש במקרקעין היה קצר מועד. עוד צוין, כי הנאשם לא היה תובע בעת ביצוע העבירה, ובאופן כללי שימש כתובע במשך שנה אחת.

אשר לתנאי השני, נטען כי לנאשם יגרם נזק קונקרטי ונשען בעניין זה על מכתב מאת הסניגורית הציבורית המחוזית, לפיו הרשעה עשויה להוות שיקול שיילקח בחשבון לעניין המשך הכללתו של הנאשם ברשימת הסניגורים הציבוריים כסניגור ציבורי חיצוני (נ/2) וכן לאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו הנאשם לקח על עצמו שלא לגשת יותר למכרזים כתובע ונמנע מתפקידים אחרים. לטענת ההגנה, מצבו הכלכלי של הנאשם הוא קשה (ראה מסמכים ס/3) וכי הפסקת עבודתו עם הסניגוריה תגרום לפגיעה קונקרטית קשה בפרנסתו. עוד הפנה ב"כ הנאשם למסמכים רפואיים של בנו התינוק של הנאשם.

לאור כל אלה, עתרה ההגנה לביטול הרשעתו של הנאשם ואימוץ המלצת שירות המבחן. לחילופין, נטען כי אם יחליט בית המשפט שלא לבטל את הרשעת הנאשם, שיוטל עליו קנס מתון נוכח מצבו הכלכלי.

דבר הנאשם בטרם מתן גזר הדין:

הנאשם הפנה לדברים שמסר במהלך המשפט וכן בשירות המבחן. הנאשם טען כי לקח אחריות בזמן אמת, כאשר הפסיק את השימוש וכן לא התמודד על תפקידים וכעת הוא לוקח אחריות שוב. עוד מסר כי העובדה שהיו לו טענות לא מעידה על כך שהוא אינו לוקח אחריות. הנאשם מסר כי ישמח לבצע שירות לתועלת הציבור ולתרום לקהילה. עוד הוסיף כי שלטון החוק הוא נר לרגליו, הוא בן 50, מודע לדברים הן כעורך דין והן כאדם בחברה וכאב. כמו כן, הוסיף כי הוא סומך על בית המשפט, הוא אינו במיטבו ורוצה לחזור למוטב ולהמשיך לעזור ולסייע ולעשות מה שיועד לעשות.

דיון והכרעה עונשית:

בטרם פניה לקביעת מתחם העונש ההולם לנאשמים, יש להידרש תחילה לבקשת הנאשם לבטל את הרשעתו.

סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט את הסמכות לבטל הרשעה בפלילים, ולהטיל על נאשם צו מבחן, או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. סמכות זהה קיימת גם מכוח הוראותיו של סעיף 71א (ב) לחוק העונשין התשל"ז 1977.

ההלכה הפסוקה קבעה, כי הימנעות מהרשעה הינה החריג שבחריגים, היא אפשרית בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא, כי השלכותיה של ההרשעה הן כה חמורות, עד כדי פגיעה בשיקומו של הנאשם, וקיומו של יחס בלתי פרופורציונלי, בין אותה פגיעה לבין מעשה העבירה. התנאי השני הוא, כי סוג העבירה מאפשר בנסיבות העניין להימנע מהרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים (ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337, להלן: עניין כתב, וראו גם מהעת האחרונה: רע"פ 619/18 משה בזיזינסקי נ' מדינת ישראל (01.03.18);  רע"פ 8215/16 אברהם יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017);  רע"פ 1949/15 תקרורי נ' מדינת ישראל (2.4.15); ע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נ' מדינת ישראל (3.3.13)).

בכל הנוגע לעבירות אסדרתיות (רגולטוריות), מסוג אחריות קפידה, כדוגמת העבירה בה הורשע הנאשם, נפסק, כי על אף העדר היסוד הנפשי, חלים הכללים שנקבעו בהלכת כתב, לעניין שאלת ביטול ההרשעה, דהיינו, שהכלל הוא הרשעה והחריג הוא אי הרשעה, וככלל, אין רלוונטיות לשאלת שיקומו של הנאשם, אך יש להחיל את הלכת כתב על עבירות אלה "בגמישות רבה יותר" (רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי ואח' (2013)).

אפנה איפוא לבחון את תחולת התנאים שנקבעו בהלכת כתב. תחילה אדון בשאלת היחס בין ההרשעה בפלילים לפגיעה בשיקום הנאשם, ולאחר מכן, אדון בסוג העבירות בהן הורשע הנאשם ונסיבותיהן והשאלה באם אפשר לוותר על הרשעה בשים לב לנסיבות אלה אל מול שיקולי ענישה והרתעה.

התנאי הראשון - האם ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם:

ההגנה טענה כי הנאשם עונה על התנאי הראשון וכי הרשעה בדין עלולה להוביל לפגיעה חמורה בשיקומו. לביסוס טענה זו, ציינה ההגנה כי הנאשם עלול לאבד את מקומו בשורת הסניגורים הציבוריים העובדים עם הסניגוריה הציבורית. נטען כי בכך, ייפגע מטה לחמו של הנאשם ומצבו הכלכלי ידרדר אף יותר. להוכחת האמור, הגישה ההגנה מכתב מטעם הסניגורית הציבורית המחוזית. לצד זאת, נטען בנוסף כי בעקבות המקרה הנאשם ויתר על תפקידים ומכרזים אחרים ובכך גם נגרם לו נזק קונקרטי.

ראשית, אציין כי הטענה העיקרית בה מתמקדת ההגנה היא פגיעה תעסוקתית ואין למעשה "הליך שיקומי" שעלול להיפגע, כאשר לא הוצגה בפני כל תשתית ראייתית המקשרת בין הפגיעה התעסוקתית לבין הפגיעה בהליך שיקום כלשהו של הנאשם. עוד יודגש כי כאשר מדובר בטענה לפגיעה שהינה בהיבט התעסוקתי בלבד, יש להקפיד עוד יותר בבחינת התנאי (בעניין זה אפנה לדברי כב' השופטת ת. נאות פרי בעפ"א (חיפה) 36834-01-21  שקיב עלי נ' מדינת ישראל - המחלקה לאכיפת דיני המקרקעין (11.5.21), בחלק הנוגע לביטול הרשעתו של הנאשם שם).

שנית, הטענה כי ההרשעה תגדע את מטה לחמו, בהיות הנאשם עורך דין המועסק על ידי הסניגוריה הציבורית היא טענה נכבדה שאין להקל בה ראש. ברם, במכתב שהוגש מטעם הסניגורית המחוזית, צוין באופן מפורש כי "הרשעה בדין, עשויה בהחלט להוות שיקול, שיילקח בחשבון, לעניין המשך הכללתו ברשימת הסניגורים הציבוריים, כסניגור ציבורי חיצוני בסניגוריה הציבורית (או הוצאתו ממנה)". מכאן שמדובר אך בשיקול אחד במכלול שיקולים הנשקלים על ידי הסניגוריה הציבורית. אין מדובר בקביעה חד משמעית לפיה הרשעה בדין תוביל בהכרח לסיום העסקתו כסניגור ציבורי.

כמו כן, גם אם אכן תגרם לנאשם פגיעה תעסוקתית שכזו, וכאמור אין הדברים מתחייבים מהמסמך שצורף, מדובר בפגיעה מצומצמת בלבד; במוסד אחד מיני רבים, ואילו הנאשם רשאי להמשיך ולעסוק בעריכת דין, כל עוד לא הוטלה עליו מניעה חוקית לעשות כן על ידי לשכת עורכי הדין, והדרך פתוחה בפניו להתפרנס אף מעבודות אחרות בתחום עיסוקו, אם וככל שיסיים את העסקתו כסניגור ציבורי.

יודגש בהקשר זה כי בית המשפט אינו מביע כל עמדה בעניין זה, וכי זהו לא נושא הנתון לשיקול דעתו או סמכותו.

מעבר לכך, דווקא העובדה שהנאשם ביצע את העבירות כשהוא עורך דין ושימש בעבר כתובע פלילי בעבירות תכנון ובנייה, גם אם לא במהלך כל התקופה בה בוצעו העבירות, היא נסיבה לחומרה, הפועלת לחובתו (ראה ע"פ (חיפה) 42304-0412 ג'מאל אגבאריה נ' מדינת ישראל (2012), בעמ' 2-3 לפסק הדין).

כפי שנקבע בהלכת כתב ביטול הרשעה הינה החריג שבחריג והרעיון בבסיס אותה 'חריגות' היא כי כולם שווים בפני החוק. בכל הרשעה, טמונה פגיעה כזו או אחרת, בשמו הטוב של אדם ולעיתים באפשרויות התעסוקה העומדות בפניו.

עם זאת, אל מול הפגיעה האישית במורשע, עומד האינטרס הציבורי המחייב מבט על של בית המשפט על שיקולי ענישה והרתעה. נסיבות כמו בנדוננו, מחיבות הותרת ההרשעה על כנה. שכן, הטבעת חותם פלילי על מעשיו של הנאשם, הינה בבחינת הכרח בל יגונה, בשים לב לנסיבות החמורות בהן נעשו המעשים.

כאמור, בפני בית המשפט הונח תסקיר שירות מבחן. התסקיר מגולל את קורות חייו של הנאשם ואת סיפורו האישי הכואב. שירות המבחן המליץ על שילובו של הנאשם בקבוצת טיפול רגשי ועיבוד הטראומה שחווה בעקבות מות אימו בתאונה בה נהג בהיותו צעיר לצד שעות שירות למען הציבור וכן ביטול הרשעתו.

חוששני שעם כל הכבוד להמלצה זו, אין בידי לקבל אותה כמבססת את החריג לביטול ההרשעה. נזכיר כי ההלכה היא כי המלצות שירות המבחן אינן מחייבות את בית המשפט וכשמן כן הן, המלצות בלבד (ראה רע"פ 745/86 מאיר הרוש נ' מדינת ישראל (1987), 522, 523; וכן ראו: ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012)). כידוע, בית המשפט מצווה להביט על הנאשם ועל מעשיו, במבט רחב יותר, לשקול את מכלול שיקולי הענישה ולשוות לנגד עיניו את העקרון המנחה בענישה – הלימה (ראו ס' 40ב לחוק העונשין).

עם כל הכבוד וההבנה לקשייו האישיים של הנאשם ולטראומה שחווה, לא מצאתי כי יש מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניין זה. מדובר בעבירות אסדרתיות, עבירות תכנון ובנייה, וייתכן והנאשם אכן זקוק לטיפול רגשי לעיבוד טראומות העבר, אך אין זה המקום, במסגרת גזר דין על עבירות של תכנון ובנייה, לשלוח את הנאשם להשתלב בטיפול אשר, שוב, בכל הכבוד, הקשר בינו לבין סוג העבירות שבוצעו הוא רחוק, בלשון המעטה. טוב יעשה הנאשם אם יאמץ את המלצות גורמי הטיפול באופן עצמאי, אך חוששני שלא נמצא כי האפיק המתאים לכך הוא במסגרת הליך זה.

עוד אציין כי בהתאם לאמור בתסקיר שירות המבחן, הנאשם לקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו. תנאי היסוד בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכת כתב, בכל הנוגע לשקילת ביטול הרשעה, הוא שהנאשם יקבל אחריות מלאה על מעשיו, לא מן השפה אל החוץ, אלא פנימה, כשפניו לתקן את דרכיו והתנהלותו.

עוד לא נעלם מעיני, כי הנאשם בסופו של דבר קיבל היתר כחוק למבנה, לכך יש ליתן משקל בקביעת העונש אך לא בשאלת ביטול ההרשעה.

אשר לטענת הנאשם כי יש לתת משקל לטעות התכנונית במסגרת נסיבות ביצוע העבירה, ולהוות שיקול לביטול הרשעתו – לא מצאתי כי יש טעם של ממש בטענה זו, וארחיב על כך בהמשך גזר הדין, בפרק "נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה". אך אבהיר כי הגם שלעיתים יש מקום לקחת בחשבון נסיבות הנושקות להגנה מן הצדק, הרשעה היא הכלל ואינה מהווה עונש ועל כן הקלה בעונש אינה יכולה להיות ביטול הרשעה (ראו עפ"א (חיפה) 36834-01-21  שקיב עלי נ' מדינת ישראל - המחלקה לאכיפת דיני המקרקעין (11.5.21), יצוין כי מדובר בערעור על גזר דינו של מותב זה, אשר בדומה למקרה שבפנינו, דחה את בקשת הנאשם לביטול הרשעתו וגזר עליו עונש. גזר הדין אושר כאמור בבית המשפט המחוזי, ואף בקשת ערעור שהוגשה לעליון נדחתה – רע"פ 4453/21; וכן ראו גם רע"פ 3195/19 אגוזי נ' מדינת ישראל (4.7.2019)).

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי מתקיים התנאי הראשון בשאלת ביטול ההרשעה לפי הלכת כתב.

משלא מתקיים התנאי הראשון שנקבע בהלכת כתב דין הבקשה לבטל את ההרשעה להידחות. למרות זאת, לא אעשה את מלאכתי קלה ואדון גם בתנאי השני ואראה כי גם הוא לא מתקיים.

התנאי השני - האם סוג העבירה בה הורשע הנאשם מאפשר ביטול ההרשעה -  

אשר לסוג העבירה, ההלכה הפסוקה נדרשה לא אחת לשאלת הרשעתם של מי שהורשעו בעבירות על פי חוק התכנון והבניה. נפסק, כי על בית המשפט להיווכח כי עוצמת ההרשעה מביאה לפגיעה שעוצמתה גוברת על יתר שיקולי הענישה אף הינתן סוג זה עבירות (רע"פ 3602/17 כהן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה טייבה (2017); רע"פ 8971/15 כלבו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד לאיכות הסביבה (2016).

הפסיקה חזרה ושנתה, כי עבירות על חוק התכנון והבניה הן עבירות חמורות, רחבות היקף, מה שמכונה מכת מדינה, הפוגעות בשלטון החוק ומחייבת התייחסות מחמירה של בתי המשפט (ראו: רע"פ 2460/09 לשם נ' מדינת ישראל (2009); ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא (4) 29, בעמ' 31; ע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (2005); רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אונו (2001); עע"ם 8759/06 עודה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – גבעת אלונים (2006); וכן ראו דברי כב' הנשיא ר. שפירא בע"פ 24261-02-10 (חיפה) קחיזי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (2010).

אשר לנסיבות ביצוע העבירות, כפי שצוין בהכרעת הדין, מדובר במי ששימש כתובע משפטי, גם אם לתקופה קצרה וגם אם לא במהלך מלוא התקופה של ביצוע העבירות, האמון על שמירת חוקי התכנון והבנייה. מדובר בנאשם, עורך דין במקצועו, אשר ביצע עבירות מסוג תכנון ובנייה. אותן עבירות אשר כאמור היה אמון לאכוף במסגרת תפקידו כתובע פלילי בשנת 2017.

הנאשם הסתמך בטיעוניו על פסיקת בית המשפט העליון, ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי, בציינו כי הכללים שנקבעו בהלכת כתב, בדבר ביטול הרשעה, גמישים יותר, כאשר מדובר בעבירות רגולטוריות כדוגמת עבירות תכנון ובנייה בהן הורשע, ועל כן, יש מקום להגמשת הכללים גם בעניינו.

נזכיר כי, בפרשת שבתאי, דובר על עבירות אסדרתיות שונות, לפי חוק המים, החוק למניעת מפגעים, וחוק שמירת הניקיון, כשהנסיבות לא נשאו אופי של אשם מוסרי מובהק. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא ד"ר ר. שפירא) קבע, כי יש מקום להגמשה מסוימת, בכללים שנקבעו בהלכת כתב, נוכח חומרתם הפחותה של עבירות מסוג אחריות קפידה, הנעדרים אשם מוסרי מובהק, ולכן, אין לדרוש מהנאשם, להוכיח כי ההרשעה תוביל לפגיעה קשה בעניינו, בפרט כאשר מדובר באנשים נורמטיביים, ששאלת השפעת ההרשעה על סיכויי השיקום שלהם, אינה רלוונטית. בבסיס הנמקה זו, ניצבה עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי ההתמודדות הראויה עם עבירות מסוג זה, לא צריכה להיות במישור הפלילי, כי אם במישור המנהלי, בשל העדר אשם מוסרי מובהק (ע"פ 39853-06-11 פלקוביץ פלג נ' המשרד לאיכות הסביבה). ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון נדחה, בכפוף להבהרות נורמטיביות במישור הכללי.

נוכח פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון ושל כב' הנשיא ד"ר ר. שפירא הרואים בחומרה רבה את עבירות התכנון והבניה, ואת דברם, ביחס לצורך בהוקעת העבריינים בענישה ראויה, ובין היתר, בהרשעתם, נוכח הפגיעה החומרה בשלטון החוק וההיקף העצום של עבירות אילו, מסופקני באם כיוון כב' הנשיא שפירא, לעבירות התכנון והבניה, ובכלל זה, לעבירות שנעשו בנסיבות מחמירות המעידות על חומרה (ראו למשל את דבריו בע"פ 24261-02-10 (חיפה) קחיזי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (2010).

מכל מקום, גם אם תמצי לומר כי הלכת שבתאי חלה גם על עבירות חמורות של תכנון ובניה, העולה מתוך הקביעות הנורמטיביות שנקבעו בפסק הדין הוא, שכאשר מדובר בעבירות אסדרתיות, אכן יש מקום להגמיש את דרישות הלכת כתב, אך תוך קביעת סייגים לכך, ולא באופן גורף. מקום בו בית המשפט מבחין באי יושר מובהק מצד הנאשם, וקיימות נסיבות המשקפות חומרת יתר, כגון עשיית העבירה באדישות להשלכות המעשים, או רשלנות מוגברת, או הימשכות העבירה, כי אז ייטה בית המשפט להרשיע את הנאשם, אף אם אין לחובתו עבר פלילי, כחלק מאמירה ערכית-ציבורית, על מנת להעמיד את הנאשם על הפסול שבהתנהגותו.

כאמור, במקרה דנן, סבורני כי לא חלה הלכת שבתאי משום החומרה היתרה שדבקה במעשיו של הנאשם, והמקרה נופל לסייגים המצוינים לעיל.

אזכיר שוב את נסיבותיו החמורות של תיק זה, והשימוש האסור בבית המגורים שנבנה שלא כחוק, וכפועל יוצא מאלה, הפגיעה התכנונית שנגרמה לציבור התושבים.

בנוסף, העובדה כי מדובר בנאשם שהינו עורך דין ואשר אמות המידה והסטנדרטים לשמירה ועמידה לצד החוק הינם מוגברים מתוקף תפקידו. כפי שמסר הנאשם בדבריו בטרם גזר הדין "שלטון החוק הוא נר לרגלי". דברים אלו יפים גם לכאן. ולא רק שמדובר בנאשם העוסק בעריכת הדין, אלא מדובר במי שעסק לתקופה באכיפת דיני תכנון הבנייה והעמיד רבים לדין על עבירות דומות, כך שעל אף שמדובר בעבירות אסדרתיות, טמון בביצוען, אשם מוסרי גבוה מצד הנאשם.

התוצאה הינה אם כן, שאני דוחה את בקשתו של הנאשם לבטל את הרשעתו.

מכאן, אפנה לקבוע את מתחם העונש ההולם ולגזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם זה.

הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו (סעיף 40ג (א) לחוק העונשין):

בית המשפט העליון, עמד לא אחת על עבירות התכנון והבנייה, על היותן חזון נפרץ, וקבע שאלה פוגעות בשלטון החוק, בסדר הציבורי, ובמדיניות התכנונית. יש להיאבק בהן עד חורמה (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר (1987); רע"פ 4544/13 ניסים נ' מדינת ישראל – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה באר טוביה (2013); רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "אונו" (2002)).

כפי שנפסק, עבירות התכנון והבנייה, פוגעות במרחב התכנוני, בסדר האינטרסים הציבורי התכנוני, בשלטון החוק. מעשיו של הנאשם, פגעו במכלול ערכים חברתיים אלה, במידה בינונית – גבוהה.

מדיניות הענישה (סעיף 40ג (א) לחוק העונשין):

בבחינת מדיניות הענישה הכוללת בעבירות מסוג זה ניתן להקיש ולקבוע את מתחם הענישה ההולם בנוגע לעבירות שבנדוננו מהפסיקה הבאה:

• רע"פ 4453/21 עלי שכיב נ' מדינת ישראל (23.8.21) – נדחתה רשות ערעור של מבקשים שהורשעו בעבירת שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר ועבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ומתכנית. יצוין כי נאשם 1 היה עורך דין ששימש כתובע מטעם ועדה מקומית לתכנון ובניה. בית המשפט השלום (מותב זה) קבע מתחם ענישה הנע בין 25,000 ₪ ועד 100,000 ₪ והטיל על הנאשם 1 קנס בסך 50,000 ₪, לצד חתימה על התחייבות עצמית ואילו על הנאשמות 2 ו-3 הוטלו קנסות בסך 30,000 ₪ ו-20,000 ₪ בהתאמה, לצד חתימה על התחייבות כספית. ערעורם של הנאשמים נדחה על ידי בית המשפט המחוזי דכאן.

• ע"פ (מחוזי ב"ש) 5512/08 ביתן ניסים נ' ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים – בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על גובה הקנסות על מי שבנה ללא היתר לאור חריגות הקנסות שהוטלו מהמקובל בפסיקה. מדובר היה על נאשמים שהורשעו על פי הודאתם בבנייה ללא היתר בהיקף נרחב באופן שהקימו, בנו או הציבו על המקרקעין , ללא היתר ובשימוש חורג במקרקעין מבנים רבים (מבנה משרדים, סככות, תחנת תדלוק). בית המשפט השלום הטיל על הנאשם 1 קנס בסך 100,000 ₪ ועל הנאשמים 2-3 קנסות בסך 300,000 ₪, בית המשפט המחוזי הפחית את הקנסות ל-50,000 ₪ ו- 125,000 ₪.

   

• עפ"א (מחוזי באר שבע) 25384-03-11 חצרוני נ' עיריית אשדוד - במקרה זה, המערער הורשע בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר, בכך שפיצל יחידת מגורים לשתי יחידות דיור. הוטל עליו קנס על ידי בית משפט השלום באשדוד בסך של 90,000 ₪. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, ואשר נתן משקל לעובדה שהנאשם לא פירק את הבניה הלא חוקית לאורך כל ההליך, גם לאחר הכרעת הדין.

   

• עפ"א 7626-11-13 כבהא ואח נגד מדינת ישראל – שני המערערים אב ובנו הורשעו על פי הודאתם בעבירות בנייה המתייחסות למבנה על קרקע חקלאית, כשמדובר במבנה בשטח כ- 386 מ' וריצוף משטח אבן בשטח של 120 מ' והכשרת קרקע עם משטח בטון בשטח של כ- 180 מ' והקמת קירות בשטח של 80 מ' וכל זאת על קרקע חקלאית. על הנאשמים הוטל מאסר על תנאי וכן 50,000 ₪ קנס, כאשר בשל מצוקתם הכלכלית של הנאשמים קבע בית המשפט קנס שנע בין 30,000 ועד 100,000 ₪.

   

• עפ"א (חיפה) 7706-11-13 מדלג ואח' נגד מדינת ישראל (2013) – בית המשפט המחוזי אישר את העונש שגזר בית המשפט השלום על המערערים שהורשעו על פי הודאתם בביצוע עבודות בנייה ללא היתר על קרקע חקלאית, דהיינו, בניית בית מגורים בשטח של כ- 250 מ"ר, הקמת חומה באורך של 52 מ' ושינוי פני הקרקע בשטח של כ- 500 מ'. בית משפט השלום גזר לנאשם 1 4 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 35,000 ₪ והתחייבות בסך 35,000 ₪ וקבע כי מתחם הענישה נע בין מאסר על תנאי למאסר קצר בעבודות שירות. לנאשמת 2, חרג בית המשפט ממתחם הענישה והטיל קנס בלבד בסך 35,000 ₪ והתחייבות בסך 35,000 ש"ח ללא מאסר על תנאי וזאת בשל גילה (73), מצבה הרפואי והכלכלי.

   

• (ת"א) 123/05 ‏ ‏מדינת ישראל נ' בן אדרת יצחק - הנאשם הורשע בעבירות על סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, העבירות בהן הורשע הנאשם מתייחסות לבניית מבנה בשטח של 108 מ"ר, העשוי מקירות בלוקים והמקורה בגג פח. ביהמ"ש הטיל על הנאשם קנס בסך של 90,000 ₪, התחייבות בסך של 45,000 ₪, וכן ציווה על הנאשם להרוס את המבנה המופיע בכתב האישום.

   

• תו"ב (פתח תקווה) 27804-02-13 מדינת ישראל נגד פריג' ואח' (24.9.15) - הורשע הנאשם בביצוע עבירות בניה במקרקעין ללא היתר וכן בשימוש חורג ללא היתר כדין בקרקע חקלאית למטרות מסחריות בשטח של כ- 550 מ"ר בנייה קלה. פרק הזמן בו נעשה השימוש במקרקעין נפרש על פני שנתיים רצופות. בית המשפט קבע כי מתחם הקנס ההולם נע בין 30,000 ₪ עד 70,000 ₪. על הנאשם הוטל קנס ברף הגבוה של המתחם בסך של 65,000 ₪, התחייבות כספית בסך של 130,000 ₪ וכן צו הריסה.

   

• תו"ב (רמלה) 36764-10-16 ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין נ' בר הלל ובניו (1992) בע"מ ואח (7.6.2019) - הורשעו הנאשמים )חברה ובעליה( על-פי הודאתם בעבירה של שימוש חורג במקרקעין על פני שנים בקרקע חקלאית. השימוש שנעשה הוא שימוש מסחרי במבנה בשטח של כ- 290 מ"ר לצורך אחסנת משטחי עץ וכן שימוש בקרקע בשטח של כ 570 מ"ר לצורך אחסנה פתוחה. נקבע כי מתחם הקנס ההולם נע בין סך של 20,000 ₪ לבין סך של 70,000 ₪, זאת בשים לב לשתי תקופות התמשכות העבירה. על כל אחד מהנאשמים הוטל קנס בסך של 30,000 ₪, התחייבות כספית בסך של 25,000 ₪ וצו איסור שימוש במקרקעין. ערעור שהוגש על גזר הדין נדחה.

   

  נסיבות שקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק העונשין):

  התכנון שקדם לביצוע העבירה - מדובר במי שהורשע בבניה ללא היתר ובסטייה מתכנית של בית מגורים בשטח כולל של 481 מ"ר וכן בשימוש אסור באותו הבית. הנאשם בנה את בית המגורים על דרך מוצעת. הנאשם החל בבניית בית המגורים למרות שבקשתו להיתר בניה נדחתה, אך במקום להמתין להסדרת עניין הבעלות על המקרקעין, החל לבנות ללא היתר מתאים. נזכיר כי בניית בית המגורים לוותה בבעלי מקצוע שונים, והצריכה פעולות הכנה שונות, תכנון והגשת בקשות.

  העבירות בהן הורשע הנאשם הן מסוג אחריות קפידה אשר אינן דורשות הוכחת יסוד נפשי, כחלק מיסודות העבירה, אך יסוד כזה של כוונה או למצער רשלנות, קיים גם קיים, כעולה מהמעשים המתוכננים, כמפורט בהכרעת הדין (ראו גם: יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין, מהדורה שניה, 2010, כרך א, 451-455).

  חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה – הנאשם הוא המבצע הבלעדי של העבירות. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הוא היוזם ומי שעמד מאחורי הבנייה של הבית וביקש לבנות בחלקה הנדונה את ביתו.

  הנזק שנגרם - הנזק שנגרם כתוצאה ממעשי העבירה, הוא בעיקר נזק משמעותי לשלטון החוק, אשר נרמס ברגליים גסות, במשך זמן רב, עת הנאשם ומשפחתו התגוררו בבית עתיר מימדים שנבנה ללא היתר כדין, לעיני כל הציבור. לדברים אלו חומרה יתרה שעה שמדובר בעורך דין האמון על שמירה על החוק ואף כאדם ששימש לתקופה מסוימת כמי שאמון על העמדה לדין של עברייני תכנון ובנייה. זוהי פגיעה אנושה באמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק.

  הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה - הסיבות אנוכיות לחלוטין, הנאשם רצה לבנות בית עתיר מימדים עבורו ועבור משפחתו, לצורך מגורים, כאשר הוא אדיש בכל הנוגע לחוקיות השימוש בו.

  לקולא יש לקחת בחשבון נסיבה משמעותית כי בסופו של דבר ניתן היתר לבית המגורים.

  הנאשם לא נהג מנהג "שב ואל תעשה" ופעל במהלך השימוש בבית להכשרת הבניה והשימוש, עד אשר, כאמור, ניתן היתר כחוק.

   

  מתחם העונש ההולם (סעיף 40ג (ב) לחוק העונשין):

  מתחם העונש ההולם נקבע בעיקר על יסוד הנסיבות האופפות את ביצוע העבירה, ודרגת האשם שהפגין הנאשם בכל האירוע, על מנת לשקף הלימה ראויה בין חומרת המעשה, בנסיבותיו, במידת האשם שהפגין הנאשם בעת ביצוע העבירה, לבין העונש לו ראוי הנאשם בגין מעשיו אלה.

  נוכח נסיבות ביצוע העבירות, כפי שתוארו לעיל, ודרגת האשם שהפגין הנאשם, היקף הבניה, משך זמן השימוש האסור, היותו של הנאשם עורך דין ואף תובע תכנון ובנייה לתקופה מסוימת, נמצא לקבוע כי מתחם העונש ההולם בגין מעשיו הוא קנס כספי הנע בין 25,000 ₪ ועד 100,000 ₪ והתחייבות בגובה כפל הקנס.

   

  חריגה ממתחם העונש ההולם לקולה או לחומרה (סעיפים 40ד ו-40ה לחוק העונשין):

  אין תשתית ראייתית המצדיקה חריגה לקולה או לחומרה מהמתחם.

   

  נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק העונשין):

  הנאשם נטל אחריות באופן חלקי, כעולה בתסקיר שירות המבחן.

  מצאתי להתחשב בכך שהנאשם פעל לקבלת היתר, וזה בסופו של דבר ניתן לו כאמור.

  כמו כן, לקחתי בחשבון את מצבו האישי של הנאשם כפי שתואר במפורט בתסקיר שירות המבחן וכן ממסמכים שהוצגו לבית המשפט אודות בנו הקטין של הנאשם ואשר מפאת צנעת הפרט לא אפרט במסגרת זו. היותו אב לילדים קטינים ומפרנס עיקרי לבני משפחתו. בהקשר זה, לקחתי בחשבון את מצבו הכלכלי של הנאשם, כפי שהוצג בפני ממסמכים שונים שהוגשו כראיות לעונש.

  כן יש לקחת בחשבון כי הנאשם נעדר עבר פלילי.

  טענה נוספת שראיתי להתייחס אליה במסגרת השיקולים הנוגעים לקביעת העונש בתוך המתחם (ס' 40יא(9) לחוק העונשין) היא הטענה של ההגנה, שטעותם של גורמי התכנון היא שהובילה ותרמה לביצוע מעשה העבירה.

  כאמור, עניין זה נבדק בהכרעת הדין, שם נקבע כי אכן נפלה טעות תכנונית מצד רשויות התכנון והבנייה, עת גלשה תכנית ג/18365, אל תחומה של התכנית ג/2085, וגרמה להסטת דרך, אל תוך מגרשו של הנאשם. לצד זאת, נקבע כי על אף הטעות של גורמי התכנון, לא נמצא כי הייתה לה נפקות על ביצוע העבירה הנדונה, שעה שלנאשם לא הייתה כל רשות חוקית, להניח ולו בלוק אחד במגרש, מבלי שביקש וקיבל, מראש, היתר בנייה כחוק לכך.

  עוד נקבע כי, ניסיונו של הנאשם להיתלות בטעות תכנונית שהשפיעה בעיקר על היקפי הבניה, אין בה כדי להועיל לנאשם, קל וחומר לנאשם שהינו איש חוק ומשפט הבקיא ברזי דיני התכנון והבנייה. דברים אלו יפים גם לכאן, במסגרת גזר הדין.

  ודוק: אף אם הנאשם חשב כי אי מתן ההיתר נעוץ בטעות של גורמי התכנון. תקיפת שיקול הדעת של גורמי התכנון, שהוא לעמדת הטוען שגוי, ראוי שיעשה בזירה המשפטית/תכנונית ולא בקביעת עובדות בשטח תוך רמיסת החוק. משלא פעל כך הנאשם, ובחר לעשות דין לעצמו, לבנות ולהשתמש במקרקעין מבלי שבידיו היתר כדין, אין לו להלין אלא על עצמו ואין מקום ליתן לו תגמול והקלה עונשית כלשהי על בחירה אומללה זו.

   

  העונש המתאים (סעיף 40יד (2) לחוק העונשין):

  מדובר במקרה של נאשם, עורך דין במקצועו, אשר ביצע עבירות תכנון ובנייה כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין בעניינו. עוד יצוין כי הנאשם שימש כתובע פלילי בעבירות תכנון ובנייה לתקופה של שנה, והגם שלא נטען כי העבירות נעברו במהלך תקופת עבודתו מטעם המדינה, הרי שמתוקף היותו עורך דין בכלל ותובע פלילי בעבירות תכנון ובנייה בפרט, קיימת חומרה יתרה בעת שביצע את אותם המעשים בדיוק אשר היה אמון בשלב מסוים על מניעתם ואכיפתם.

  בנסיבות שנחשפו במהלך שמיעת הראיות ונוכח הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין, חומרת המעשים בנסיבותיהם, מידת האשם המוסרי הגבוהה שהכתימה את המעשים, לא נמצא לנכון לקבל את בקשת הנאשם ולבטל את הרשעתו, כאמור לעיל.

  עם זאת, הנאשם פעל במשך כל התקופה להשגת היתר כדין, אשר בסופו של דבר ניתן לו והבנייה כיום הוכשרה. כמו כן, נמצא לנכון לקחת בחשבון את התנהלותו הנורמטיבית של הנאשם, את נסיבותיו האישיות המפורטות בתסקיר, היותו אב לילדים רכים בשנים ואת מצבו הכלכלי הקשה וכן היעדר עברו הפלילי.

  לפיכך, מצאתי למקם את עונשו של הנאשם בתחתית-אמצע מתחם הענישה שנקבע.

   

   

   

  אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

  אני דן את הנאשם לקנס בסך - 40,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו.

  הקנס ישולם ב-10 תשלומים שווים ורצופים, התשלום הראשון החל מ-1.4.22 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן. פיגור יעמיד את מלוא הקנס לפירעון מיידי ויפעיל את צו המאסר שלצידו.

  אני מחייב את הנאשם בהתחייבות כספית בסך של - 80,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע לתקופה של 3 שנים מהיום. הוסבר לנאשם, בהקראת גזר הדין משמעותה של ההתחייבות והוא אישר כי הוא מקבל על עצמו את ההתחייבות, ומבין את השלכות הפרתה.

  זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

   

  ניתן היום, כ"ו אדר א' תשפ"ב, 27 פברואר 2022, במעמד הצדדים.