פלוני נ' טר"מ כרמיאל בע"מ ואח'

עניינה של התובענה שבפני – רשלנותם הרפואית הנטענת של הנתבעים, במהלך מתן טיפול רפואי בפציעתו של התובע, והשלכותיה.

רקע:

1. התובע, יליד X.X.1999, החליק בביתו ביום 29.8.17, והתנגש בחלון זכוכית. כתוצאה מכך, נחתך מהזכוכית השבורה בכף יד ימין ובזרת ימין (להלן: "התאונה").

2. לאחר התאונה, התובע פנה תחילה לקבלת טיפול במרפאתו של ד"ר אברהים אבדח (להלן: "ד"ר אבדח") בקופת חולים כללית סניף כרמיאל (נתבעת 2 - להלן: "קופ"ח"), אשר הפנה את התובע לקבלת טיפול רפואי במרפאת טר"מ בכרמיאל (נתבעת 1 - להלן: "טר"מ").

3. התובע טופל במרפאת טר"מ ע"י ד"ר ג'אודאת אסדי (להלן: "ד"ר אסדי"), שביצע מספר בדיקות, ובכלל זאת, הפנה אותו לצילום רנטגן.

4. בסופו של יום, קיבע ד"ר אסדי את הזרת בידו של התובע, בשל שני שברים אותם הוא אבחן, ושחרר את התובע עם המלצה להמשך מעקב אצל אורתופד בקהילה והחלפת החבישה בזרת.

5. אין חולק, כי הפיענוח של צילום הרנטגן שבוצע אצל טר"מ נשלח והתקבל מאוחר יותר בקופ"ח.

6. התובע ביקר ביום 31.8.17 במרפאת קופ"ח לשם החלפת החבישה, וביום 6.9.17 לצורך קבלת טיפול רפואי דומה נוסף.

7. בהמשך, התובע ביקר אצל הנתבע 3 – ד"ר אמין פאר (להלן: "ד"ר פאר") לצורך בדיקה ומעקב אורתופדי.

8. בביקורו הראשון של התובע אצל ד"ר פאר, ביום 9.9.17, שלל ד"ר פאר קיומם של שברים בזרת יד ימין. אולם, רק בביקורו השני של התובע אצלו, ביום 7.10.17, מצא ד"ר פאר חוסר יכולת אצל התובע לכופף את זרת יד ימין, והפנה אותו לקבלת טיפול רפואי בחדר המיון בביה"ח רמב"ם.

9. יוסף, כי ביום 12.9.17, התובע הופנה לריפוי בעיסוק ע"י רופא משפחה בקופ"ח.

10. ביום 8.10.17 התובע הגיע לחדר מיון בבי"ח רמב"ם, שם הומלץ לו לעבור ניתוח, שבוצע בידו הימנית ביום 16.10.17 (להלן: "הניתוח").

11. במהלך הניתוח אובחן אצל התובע חתך מלא בעצב דיגיטלי אולנארי של אצבע חמישית עם צלקת ונוירומה בקצה.

12. באותו הניתוח, בוצע חלקו הראשון של שיחזור הגידים, והתובע אמור היה לעבור ניתוח נוסף לצורך השלמת פעולת השחזור. ברם, עקב סיבוך רפואי שנוצר בזרת ימין לאחר הניתוח, הומלץ לתובע לבצע שוב את הניתוח, על שני שלביו, ניתוח נוסף (שני), שנכון להיום טרם בוצע.

13. הצדדים תמכו טענותיהם בחוות דעת רפואיות מטעמם, ולנוכח ההבדלים המשמעותיים ביניהן, מונה על-ידי המותב הקודם, מומחה לכירורגיה אורתופדית של היד מטעם בית המשפט, ד"ר אלון קובו (להלן: "ד"ר קובו").

     

    עיקרי חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים:

     

    חוות הדעת מטעם התובע

     

14. התובע נסמך על חוות הדעת של ד"ר אפרים דביר, מומחה לכירורגיה פלסטית (להלן: "ד"ר דביר"), אשר קבע כי ד"ר אסדי, שטיפל בתובע במרפאת טר"מ, לא אבחן נכונה את מצבו הרפואי של התובע.

15. כך, אבחן אצל התובע שני שברים בגליל המקורב והאמצעי, שלא היו קיימים, בדק את הזרת הפגועה, אך לא הצליח לאבחן קרעים בגידים המכופפים.

16. ד"ר דביר סבור, כי "בשל החתך העמוק בזרת היה חייב (ד"ר אסדי – צ.כ.) לבדוק היטב את שלימות הגידים והעצב הדיגיטלי".

17. עוד קבע ד"ר דביר בחוות הדעת מטעם התובע, כי הטיפול שנתן ד"ר אסדי, קרי קיבוע בסד מתכתי, תאם למסקנתו השגויה כי מדובר בשברים, ויתכן מאד כי אלמלא נוכחות הסד ועד לבדיקת ד"ר פאר ביום 9.9.17, כאמור, היו מגיעים לאבחנה נכונה של מצב הזרת מוקדם יותר.

18. ביחס לאבחון של ד"ר פאר, סובר ד"ר דביר, כי בבדיקה מיום 9.9.17 אכן צדק ד"ר פאר כשקבע שאין לתובע שברים, אולם שגה באבחון הקרעים בגידים המיישרים.

19. ד"ר דביר סבור, כי השגיאה נבעה עקב בצקת באצבע ותזמון הבדיקה שנעשתה בסמוך לאחר הסרת הסד.

20. ד"ר דביר תמה על כי הן אורתופד מומחה והן טראומטולוג, לא אבחנו קרע בעצב הדיגיטלי האולנארי כבר בבדיקתם הראשונה.

21. ד"ר דביר קובע עוד בחוות דעתו, כי העיכוב באבחנה הביא למצב של חסימה מלאה של תעלת הגידים המכופפים ולקיצורם, עד כי התובע נזקק לשתל של גיד בכדי לאפשר כיפוף בזרת.

22. ד"ר דביר מסביר עוד בחוות הדעת, כי כאשר נקרע גיד באצבעות, יש צורך לבצע בדחיפות ניתוח ולתפור אותו בהקדם, ודחיית התפירה מביאה לצורך לסלול תעלה לגיד בשלב הראשון ורק לאחר מכן השתלת גיד בניתוח נוסף.

23. לעמדת ד"ר דביר, אבחון מיידי וטיפול נכון היו מביאים להחזרת תנועה מלאה באצבע בתוך זמן קצר, ולהחזרת התחושה באצבע 5 ימין (הזרת) של התובע, תוך פרק זמן קצר.

24. בסיכומה של חוות דעתו, ד"ר דביר העריך את נכותו הכוללת של התובע ב- 23% נכות, המורכבת מצירוף הנכויות הבאות: 10% בגין שיתוק עצב אולנארי בצורה קלה, 10% עקב חוסר כיפוף הזרת (מותאם) ו- 10% עקב צלקות מרובות בזרת ימין.

     

    חוות הדעת מטעם טר"מ

     

25. טר"מ תמכה טענותיה בחוות דעת רפואית מאת ד"ר מיכאל ליבני, מומחה בכירורגיה אורתופדית (להלן: "ד"ר ליבני").

26. ד"ר ליבני סבור, כי הטעות באבחון השברים אצל התובע, הינה טעות שיכולה להתרחש אצל כל רופא סביר ובפרט במרפאה לטיפול דחוף אצל רופא, שאינו אורתופד, ולכן אינה מהווה רשלנות.

27. לטענת ד"ר ליבני, הטיפול הרפואי שניתן לתובע במרפאת טר"מ הינו טיפול הגיוני וכך גם ההוראות להמשך הטיפול שקיבל התובע, ובכלל זאת הוראה לפנות בתוך שלושה (3) ימים לרופא אורתופד.

28. עוד מוסיף ד"ר ליבני, כי סביר שהקרע בגיד המכופף לא היה מלא, שכן אצל שני רופאים (הן אצל ד"ר אסדי והן אצל ד"ר פאר) נמצא ותועד טווח תנועות מלא, ורק בהמשך הפך הקרע למלא וללא יכולת כיפוף.

29. מאידך, קובע ד"ר ליבני בחוות דעתו, כי הבדיקה שעבר התובע במסגרת מרפאת קופ"ח ע"י ד"ר פאר, לא הייתה בדיקה רפואית יסודית.

30. לדעתו של ד"ר ליבני, נכותו של התובע הינה 10% בגין אי יכולת לכופף את האצבע באופן אקטיבי.

31. ד"ר ליבני סבור, כי אין לתובע נכות צמיתה בשל פגיעה עצבית וכין אין לו נכות גם בגין הצלקות שנותרו.

32. עוד מוסיף ד"ר ליבני בחוות הדעת, כי ככל שהתובע יעבור את הניתוח הנוסף שהוצע לו, יש סיכוי מצוין לשיפור מצבו, ונכותו תפחת ל- 5% עקב מצב של קישיון נוח.

     

    חוות הדעת מטעם קופ"ח וד"ר פאר

     

33. קופ"ח וד"ר פאר צירפו להגנתם חוות דעת מומחה מטעם ד"ר רינות, מומחה לכירורגיה אורתופדית (להלן: "ד"ר רינות"), אשר סבור, כי מקור נכותו של התובע הינה בתאונה עצמה, בלבד.

34. לעמדתו של ד"ר רינות, כאשר מדובר בפגיעה הנגרמת מחיתוך עקב שבר זכוכית, נגרמת פגיעה בגידי האצבע, וכך נותרת מגבלת תנועה באצבע וללא קשר למועד האבחון והטיפול.

35. ד"ר רינות אף מתייחס לסיבוך שארע בניתוח שעבר התובע, ולדעתו סביר להניח, כי אלמלא חל סיבוך בלתי צפוי, קרוב לוודאי שמצב אצבעו של התובע היה טוב יותר ובכלל זאת טווחי התנועה שלה.

36. לכן, לדעת ד"ר רינות, נכותו של התובע אינה עומדת לחובת רופאי קופ"ח (ד"ר אבדח וד"ר פאר).

37. עוד הוא סבור, כי הטיפול שקיבל התובע בזמן אמת מאת ד"ר פאר היה טיפול רפואי תקין, בנסיבות העניין, והידיעה כי לתובע נגרם עקב התאונה קרע בגידים הינה ידיעה בדיעבד.

38. ד"ר רינות מעריך, כי תחילה היה אצל התובע קרע חלקי של הגידים, ואילו הקרע המלא התרחש בין 9.9.17 – 7.10.17, כאשר לראשונה נמצא חוסר כפיפה של האצבע החמישית.

39. לטעמו של ד"ר רינות, ככל שיש להטיל אחריות לאיחור באבחון, הרי שיש להטילה על טר"מ, שם טופל לראשונה התובע ואובחן רפואית באופן שגוי, גם על פי חוות דעת המומחה מטעם טר"מ, ד"ר ליבני.

40. ד"ר רינות מדגיש, כי ככל שיעבור התובע בשנית את הניתוח הדו-שלבי המוצע לו, צפויה נכותו לפחות באופן משמעותי עד כדי התאיינות.

41. ד"ר רינות מעריך את נכותו של התובע ב- 5% עקב הפחתה מזערית בתחושה של המחצית האולנארית באצבע החמישית ובאופן שאינו גורם להפרעה בתפקודה.

     

42. טענותיהם של הצדדים בכתבי סיכומיהם נסמכות, בעיקרן, על קביעותיו של ד"ר קובו, המומחה מטעם ביהמ"ש, ופרשנותם אותן.

43. משכך, מצאתי לנכון לסקור, כבר בשלב זה, את קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר קובו, כפי שניתנו במסגרת חוות דעתו.

    חוות הדעת של ד"ר קובו:

     

44. ד"ר קובו בדק את התובע ביום 2.4.21, שעה שעמדו בפניו המסמכים הרפואיים אשר עניינם הפגיעה באצבעו של התובע והטיפולים הרפואיים שקיבל בעטיה של הפגיעה.

45. ד"ר קובו תיאר את פנייתו הראשונית של התובע אל ד"ר אבדח בקופ"ח בכרמיאל, וקבע כי ההפניה שקיבל התובע לבדיקת טראומה אורתופדית הייתה פעולה טיפולית רפואית נכונה מצדו של ד"ר אבדח, שכן אצל "אורתופד במרפאה פרטית, ללא חדר תפירה, ללא עזרים להרדמה מקומית, תפירה, צילומי רנטגן ועוד", לא ניתן לאבחן ולטפל בצורה טובה בטראומה.

46. אשר לבדיקה של התובע במרפאת טר"מ, קבע ד"ר קובו בחוות דעתו, כי ד"ר אסדי בחר להתעלם מפענוח הרדיולוג, שמצא כי אין שברים באצבעו של התובע.

47. עוד קבע ד"ר קובו בחוות דעתו, כי בטיפול הרפואי שניתן לתובע במרפאת טר"מ נמצאו מספר טעויות, כדלקמן:

    (1) ד"ר אסדי לא אבחן פגיעה נוירולוגית תחושתית באצבע, כאשר הוברר בהמשך כי העצב האולנארי התחושתי היה חתוך. הבדיקה של ד"ר אסדי לקתה בחסר, ומשלא פירט את מיקום הבדיקה, וכך לא ניתן לדעת האם בדק תחושה באזורים הרלוונטיים.

    (2) ד"ר אסדי אבחן שני שברים שלא היו קיימים, וכפי שעלה בסקירה מאוחרת יותר של הצילומים.

    (3) בנוסף ד"ר אסדי אבחן "רוטציה של אצבע 5 בכיפוף לאגרוף". לדעת ד"ר קובו, משמעות רוטציה בנוכחות שבר באצבע, אותו אבחן כאמור ד"ר אסדי, וככל שאכן היה שבר - "מהווה עדות לעיוות סיבובי, אשר מצריך טיפול ניתוחי או רדוקציה וקיבוע מתאים...". ברם, אלה לא בוצעו בתובע בפועל, למרות שבמוקד חרום כמו טר"מ יש אפשרות לביצוע הרדמה מקומית ורדוקציה עד להעמדה טובה של השבר.

    (4) ד"ר אסדי לא אבחן קרע בשני גידים מכופפים של אצבע 5 ימין. בתיעוד בדיקתו הוא לא פירט לאיזה טווח תנועה כוונתו, האם אקטיבי או פאסיבי. כמו-כן, "אין פירוט של הפרדה בין שני הגידים המכופפים (שטחי ועמוק) של האצבע".

48. ד"ר קובו מנה בחוות דעתו מה מצופה מרופא סביר, שעה שהוא בודק בדיקה רפואית ראשונית חתך בבסיס האצבע:

    (1) תיעוד מנגנון הפציעה מפי הפצוע, דהיינו מה גרם לפציעה, היכן התרחשה, מה היה כיוון החדירה וכדומה. מידע זה יכול לסייע להבנה אלו אברים נפגעו בסבירות גבוהה.

    (2) בדיקה מקיפה, תוך שימת לב למנח האיבר, ובענייננו האצבע, שכן אצבע ששני גידיה נחתכו נמצאת במנח שונה מיתר האצבעות, ונדרשת רק הסתכלות ע"מ לאבחן את הפציעה.

    (3) "בדיקת תפקוד גידים מכופפים עם הפרדה בין מכופף עמוק לשטחי".

    (4) "בדיקת תפקוד כלי דם".

    (5) תיעוד של כל הפגימות, שטיפה ותפירה, וכן הפניה לחדר מיון להמשך טיפול.

49. ד"ר קובו סבור לפיכך, שהיה על ד"ר אסדי לדעת, כי - "בשטח של 1 סמ"ר סביב הצלקת נמצאים כלי הדם העורקיים שמזינים את האצבע, שני עצבים תחושתיים, שמעבירים תחושה מכרית האצבע אל המח ושני גידים אשר אמונים על כיפוף האצבע. בהינתן שהגורם הפוצע הינו זכוכית, החשד אמור לגבור שבעתיים, במידה והפצוע מתאר תחושה של זרם בעת הפציעה, החשד עולה לפציעה עיצבית. במידה והפצוע מתאר דימום פולסטילי, החשד גובר לפציעה גם של כלי דם".

50. למרות כל זאת, מציין ד"ר קובו בחוות דעתו, התובע שוחרר ע"י ד"ר אסדי מבלי שנשלח למיון.

51. כמו-כן, מסב ד"ר קובו בחוות דעתו תשומת הלב, כי אין תיעוד להתייעצות עם רופא נוסף או התרעה על חומרת הפציעה.

52. ד"ר קובו מצביע על אי התאמה בין האופן שבמרפאת טר"מ התנהלו במקרה של התובע, ובין הדרישות על פי חוזר משרד הבריאות בנושא הפעלת מוקדי חירום, ובהן: קיימת חובה לנוכחות של רופא מומחה מתחום אורתופדיה או טראומה; על הרופא הנמצא במוקד החירום להיות בעל ותק של שנה לפחות; ככל שאין במוקד רופא מומחה חייב להיות רופא מומחה כונן.

53. ברם, ד"ר קובו מצביע על כך, כי בעת הגעת התובע למרפאת החירום בכרמיאל, לא היה רופא מומחה במוקד החירום טר"מ, ואף לא כונן מומחה, עימו היה ניתן להתייעץ, וכי ד"ר אסדי לא היה בעל הותק המקצועי הנדרש לצורך איוש מוקד החירום של טר"מ, שכן לפי רישומי משרד הבריאות הוא נרשם במאגר הרופאים רק כשנתיים לאחר מועד התאונה.

54. ד"ר קובו קובע לפיכך בחוות דעתו, כי ד"ר אסדי - "התרשל בכך שנתן שירות רפואי, תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה, כאשר סטייה זו גרמה נזק למטופל שלא היה נגרם אלמלא סטייה זו. במידה והיה מפנה את המטופל לחדר מיון והמטופל היה עובר ניתוח לתפירה של הגידים המכופפים באצבע 5, בזמן סביר, יש להניח שאצבע 5 הייתה חוזרת לתפקוד טוב מבחינת כיפוף ותחושה. איחור במתן הטיפול, לא אפשר תפירה ראשונית של הגידים המכופפים וגם התוצאה של תפירת העצב הינה פחותה מהמצופה".

55. ביחס לד"ר פאר, ד"ר קובו קבע בחוות דעתו, כי – "גם ד"ר אמין פאר סטה מרמת הטיפול המצופה מאורתופד סביר".

56. ד"ר קובו סבור, כי ד"ר פאר לא ביצע בדיקה סבירה של אצבע כף היד וכמצופה מרופא מומחה בתחומו, כפי שביצע רק כחודש לאחר מכן.

57. ד"ר קובו בחן את התיעוד הרפואי מביקוריו של התובע אצל ד"ר פאר ומצא, כי במהלך הביקור הראשון של התובע ביום 9.9.17, ד"ר פאר "לא רשם אם מדובר על טווחי תנועות אקטיביים או פאסיביים. כמו כן לא רשם האם בדק תחושה בכרית האצבע, או סימן טינל על הצלקת. התרשלותו בבדיקת התובע בשלב זה, גרמה לעיכוב נוסף בהגעה לאבחנה, עיכוב אשר מנע את יכולת ביצוע תפירה ראשונית של הגידים החתוכים.".

58. ד"ר קובו מצא עוד, כי בביקור השני של התובע אצל ד"ר פאר, ביום 7.10.17, ביצע ד"ר פאר בדיקה ספציפית לתפקוד הגידים המכופפים, וכך הגיע לבסוף למסקנה הרפואית הנכונה, שהביאה אותו להפנות את התובע לחדר המיון.

59. ד"ר קובו אף התייחס לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם כלל הצדדים.

60. כך, הסכים עם מסקנתו של ד"ר דביר, כי אבחון וטיפול נכון היה מחזיר תנועה ותחושה באופן מהיר יותר, אולם לא הסכים עם האמור בחווה"ד של המומחים מטעם הנתבעים.

61. ד"ר קובו דחה את הסברה, כי הקרע בגיד המכופף לא היה מלא ורק בהמשך הפך לקרע מלא:

    (1) ד"ר קובו הסביר בחוות הדעת, כי ככל שהקרע היה חלקי לא היה דבר שגרם להמשך הקרע, שכן האצבע קובעה והתנועה בה הופסקה. בהמשך, התובע ביקר במכון ריפוי בעיסוק, ואין בתיעוד דף הקבלה במכון תיעוד המציין הפעלה אקטיבית של האצבע.

    (2) ד"ר קובו מפנה לקביעתו, כי שני הרופאים שבדקו את התובע לא ציינו בתיעוד הרפואי האם תנועות התובע הינן אקטיביות או פאסיביות, ושעה שד"ר פאר הוכיח בפעם השנייה שבדק את התובע, כי הוא יודע לבצע בדיקה נכונה ונפרדת לתנועות.

    (3) ד"ר קובו אף מפנה לממצאי הניתוח שעבר התובע ביום 16.10.17, וסבור כי ניתן ללמוד מהם על מצב של קרע מלא, שכן תועד ממצא של רקמת צלקת בתוך התעלה.

62. ד"ר קובו הסביר בחוות דעתו, כי מצב זה נוצר לאחר מספר שבועות, כאשר הגידים נמשכים ע"י השרירים ואינם ממלאים את התעלה. ככל שהחתך היה חלקי, הרי שהגידים היו נותרים בתעלה, ואם היו נקרעים בשלב מאוחר יותר, סביר שלא הייתה נוצרת סתימה מלאה של התעלה ע"י רקמה צלקתית.

63. ד"ר קובו אף דחה את עמדתו של ד"ר ליבני, על כי הטיפול שניתן באמצעות סד הוא טיפול הגיוני.

64. לטעמו של ד"ר קובו, ד"ר אסדי לא נזהר באבחנתו, שעה שלא התייחס לפענוח נכון של צילום הרנטגן, לא נועץ עם רופא כונן ולא הפנה התובע לחדר מיון לבדיקה נוספת, אלא תחת זאת קיבע את האצבע של התובע, ונתן לתובע תחושה שהוא מטופל כראוי, וכי אין צורך רפואי דחוף לטפל בו.

65. אשר לחוות הדעת מטעם ד"ר רינות, סבור ד"ר קובו, כי דעתו בדבר הנכות הרפואית הצמיתה הנותרת במרבית המקרים של פגיעות מהסוג נשוא התיק דנן, אינה נכונה.

66. ד"ר קובו מציין בחוות דעתו, כי יש אינספור מאמרים מדעיים הבודקים תוצאות תפירה ראשונית של גידים מכופפים, ועל פיהם, ככל שהתובע היה עובר טיפול ניתוחי לתפירת הגידים במועד הנכון, הרי שהיה צפוי לחזור לפעילות קרובה מאד למלאה של האצבע הפגועה.

67. בהתייחס לנזק הרפואי שנותר לתובע, ציין ד"ר קובו את ממצאיו, לאחר בדיקתו של התובע:

    (1) הפציעה בגידים המכופפים של אצבע 5 ביד ימין – התובע "נותר עם אי יכולת לכופף אקטיבית את המפרקים הבין-גליליים של אצבע 5 יד ימין וחולשה בכח הלפיתה של יד ימין בכ- 50% בהשוואה לצד נגדי".

    (2) הפגיעה בתחושה בצד אולנארי של אצבע 5 ימין – ד"ר קובו מצא, כי "התחושה הינה הגנתית בלבד וללא יכולת להפרדת 2 נקודות סימטרית לצד הבריא".

    (3) צלקות ניתוחיות – "האורך הכולל של הצלקת הינו כ- 10 ס"מ עם נקודות של כוויצה באזורי קפלי הכיפוף של האצבע. הצלקת אינה רגישה למגע אך גורמת להפרעה אסטטית מסויימת".

68. ד"ר קובו קבע לפיכך בחוות הדעת מטעמו, כי הנכויות של התובע הינן:

    10% בשל חוסר כיפוף אקטיבי של אצבע 5 ימין על רקע חתך שני הגידים המכופפים.

    2% בשל הצלקת המשמעותית המפריעה אסטטית, אותם יש לדעתו להחיל באופן חלקי בשל המיקום והפגיעה האסטטית הקלה.

    אשר לפגיעה התחושתית בזרת ימין מצא ד"ר קובו, כי הנכות הרפואית הצמיתה עומדת על 0%.

     

    טענות התובע:

     

69. לטענת התובע הנתבעים, יחד ולחוד, אבחנו וטיפלו בפציעתו שנגרמה עקב התאונה באופן רשלני.

70. לטענתו, רק לאחר כחודש וחצי ממועד התאונה, נמצאה האבחנה הרפואית הנכונה לטיב פציעתו.

71. לפיכך, עקב האבחון והטיפול הרשלני של הנתבעים נגרמו לתובע נזקים, ואבדו סיכויי החלמתו המלאה בזרת יד ימין.

72. התובע טוען, כי רשלנותם של מי מהנתבעים הינה החל מהרגע בו פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח בכרמיאל (אצל ד"ר אבדח).

73. התובע מבסס טענותיו על קביעותיו של מומחה ביהמ"ש, ד"ר קובו, במסגרת חוות דעתו וכן במהלך עדותו.

74. התובע טוען עוד, כי מעדותו של ד"ר קובו ניתן להסיק שגם ד"ר אבדח, אליו התובע פנה בתחילה, התרשל רפואית כלפיו, שעה שלא שלח אותו לחדר מיון, אלא למרפאת טר"מ בכרמיאל.

     

    טענות טר"מ:

     

75. לטענת טר"מ, קיימת משמעות לעובדה, כי ד"ר אבדח הפנה את התובע לקבלת טיפול רפואי ראשוני במרפאתה ולא לחדר המיון בביה"ח, שכן לפי קביעתו של ד"ר קובו בחוות דעתו, הפניה זו משמעותה הינה, כי לא נמצא מקרה חירום המחייב טיפול מיידי של התובע בבית חולים.

76. טר"מ מחדדת בטיעוניה את העובדה, כי ד"ר אבדח לא הוזמן ליתן עדות מטעם קופ"ח.

77. עוד טוענת טר"מ, כי התובע נבדק בטר"מ ע"י ד"ר אסדי, שהיה באותה עת רופא כללי בעל רישיון זמני, מחמת עניינים טכניים שונים, עם שנה ניסיון לאחר סיום הסטאז' שלו.

78. טר"מ מוסיפה וטוענת, כי על פי הרשומה הרפואית וכן עדותו של ד"ר אסדי נרשם, בין היתר, ברשומה הרפואית שערך לאחר בדיקת התובע: "ללא זיהום או חסר נוירו – וסקולרי" וכי טווח התנועה תקין למעט רוטציה של אצבע 5 בעת כיפוף לאגרוף, ומשמעות הרישום האמור היא, שד"ר אסדי ביצע לתובע במרפאת טר"מ בדיקה מקיפה.

79. כן התייחסה טר"מ לאבחון השברים השגוי באצבעו של התובע וטענה בהקשר זה, כי אכן כך ד"ר אסדי פענח את צילום הרנטגן, אולם רק יומיים לאחר מכן רדיולוג פענח את הצילום, והצילום והפענוח נשלחו לקופ"ח ב- 2.9.17.

80. כמו-כן, לטענת טר"מ, הייתה מוטלת על התובע החובה לעקוב אחר הפענוח של הצילום ובהתאם למכתב השחרור שקיבל בטר"מ, עם תום בדיקתו.

81. אשר לטיפול הרפואי שקיבל התובע בטר"מ, קרי קיבוע האצבע בסד וחבישה, מסבירה טר"מ, כי ד"ר אסדי נתן הנחיה כתובה לתובע לחזור לחבישה חוזרת במסגרת הקהילה לאחר יומיים, וכן הפנה אותו להמשך מעקב אורתופדי בתוך שלושה ימים.

82. עוד הדגישה טר"מ, כי גם אם ד"ר אסדי לא היה מאבחן שבר באצבעו של התובע, הרי שהיה מקבע את היד הימנית שלו כדי למנוע תזוזה ולהפחית כאב, מתוך ידיעה, כי התובע ייבדק אצל אורתופד בתוך 3 ימים, ובינתיים יתקבל הפיענוח הרדיולוגי בקופ"ח.

83. טר"מ מפנה לדברי ד"ר אסדי ולפיהם, גם כיום כמתמחה ברפואה דחופה, ובשעה שהוא עובד בביה"ח רמב"ם, הרי שכאשר נמצא חתך בגיד האצבע, יש לקבע אותה בסד ולהמתין בין 5 ל- 7 ימים.

84. כן הדגישה בטיעוניה, כי ד"ר אסדי העיד, שכיום הוא מפנה מטופלים במצב של חשד לחתך בגיד למרפאות חוץ, ורק כאשר המרפאות סגורות הוא מפנה למיון.

85. טר"מ מעלה טענות רבות כנגד הטיפול הרפואי שהעניקו לתובע קופ"ח וד"ר פאר וסבורה, כי מצבו הנוכחי של התובע נעוץ בהתנהלותם המקצועית הרשלנית.

86. טר"מ מצביעה על רופא המשפחה, אליו פנה התובע בתחילה, כמי שלא התייחס להפניית הרופא מטר"מ, ולא עשה דבר בהתאם להנחיות שניתנו שם, למעט חיטוי וחבישה.

87. עיקר טענותיה מופנות כלפי הנתבע 3 - ד"ר פאר, המומחה לכירורגיה אורתופדית בקופ"ח.

88. לטענתה, במועד הביקור הראשון של התובע אצלו, ד"ר פאר אמנם שלל הימצאות שבר, אך לא מצא פגיעה עצבית או גידית כלשהי בזרת, זאת למרות שבידיו היה מכתב השחרור והסיכום הרפואי מטר"מ, צילום הרנטגן ופענוח הרדיולוג.

89. טר"מ מפנה לעדותו של התובע, על כי ד"ר פאר לא ביצע בו בדיקה פיזית ליד, וכן לחוו"ד ד"ר קובו, הסבור כי אילו היה ד"ר פאר בודק את התובע באופן מקצועי סביר, היה עולה בו חשד לפגיעה בעצב ואז היה שולח את התובע למיון בביה"ח.

90. עוד טענה טר"מ, כי על פי עדות התובע, במהלך טיפול הפיזיותרפיה עלה חשד מצד הפיזיותרפיסט לפגיעה בעצב, אך התובע לא נתן הסבר לעובדה כי לא פנה מיידית לד"ר פאר בעניין.

91. רק לאחר כחודש ימים, בדק ד"ר פאר בשנית את התובע, או אז אבחן פגיעה בגידים באצבע והפנה את התובע לחדר המיון.

92. לטענת טר"מ, התובע השתהה ופנה למיון, רק כעבור תשעה (9) ימים, ואז הוסבר לו מהו הטיפול הדרוש תוך התייחסות לשני ניתוחים שיהיה עליו לעבור.

93. טר"מ סבורה, לפיכך, כי אין ולא נפל בפעולותיה כל פגם מקצועי או רשלנות כלפי התובע.

94. לעמדתה, במסגרת מערך השירות הרפואי בקהילה, תפקידה לאפשר נגישות וטיפול מהיר לכלל הציבור, ובכך היא תורמת להפחתת עומסים בחדרי המיון, באופן המאפשר לחדר מיון לטפל רק במקרים הטעונים טיפול מיידי.

95. טר"מ מדגישה ומציינת, כי היא אינה מחזיקה בתיק הרפואי של המטופל, אינה נדרשת לבצע אחריו מעקב ואינה מעסיקה מומחים במגוון תחומים בכל עת.

96. מסיבה זו, בטופס השחרור אצל טר"מ, נרשם באופן בולט בחלקו העליון, כי יש לשתף את הרופא הקבוע בסיכום הביקור, ובחלק התחתון מוזהר המטופל מאי היענות אחר הוראות טר"מ למעקב מקצועי ואחראי לאחר השחרור.

97. לעמדתה, תפקיד הרופא המטפל אצלה הוא ליתן טיפול ראשוני ולמיין את המטופלים בין המשך טיפול בקהילה ובין המשך טיפול בחדר מיון בבי"ח.

98. עוד טענה טר"מ, כי הוראות הרופא משתקפות במכתב השחרור, ומצופה כי המטופל יפעל בהתאם להוראותיו.

99. כך, לטענתה, הרופא בטר"מ אינו יכול לצפות כי מטופל, ובמקרה זה התובע, יתעלם מן ההוראות שניתנו לו על-ידי הרופא במוקד.

100. טר"מ אף שוללת את חלק מקביעותיו האמורות של ד"ר קובו, וטוענת, בין היתר, בהקשר זה כי: ד"ר קובו הסתמך על חוזר שגוי של משרד הבריאות; הפירוט הדרוש ברשומה הרפואית נכון לרופא מומחה, אולם אינו מחייב רופא כללי במרפאה לרפואה דחופה; אבחון השברים בטר"מ לא היה סופי אלא משוער בלבד ופיענוח מלא היה בידי התובע וקופ"ח לאחר יומיים; קביעת ד"ר קובו בחוות הדעת ולפיה, העצב היה חתוך באופן מלא היא סברה בלבד, תוך הסתמכות על רשומת ביה"ח לבדיקה שהתקיימה למעלה מחודש ימים מאז ביקר התובע אצל טר"מ, ומהמועד שבו ד"ר פאר הוריד את הסד מהזרת ואף הפנה התובע לקבלת פיזיותרפיה, ולא מן הנמנע, כי דווקא פעולות אלו הן שהביאו לקריעה המלאה של הגיד בזרת ימין.

101. זאת ועוד, טר"מ טוענת, כי גם אם האבחנה הראשונה שנעשית ע"י רופא ברפואת חירום אינה נכונה, הרי שיש לברר האם הטיפול ו/או ההנחיות הרפואיות שניתנו הינן נכונות.

102. לעמדת טר"מ, אין חולק כי הקיבוע בסד של הזרת ביד ימין של התובע, לכל הפחות לא הזיק לה, וכי חיטוי וחבישה שלה, היו אף הם בבחינת טיפול רפואי נכון.

103. כך גם לטענתה אין ספק, כי שלושה (3) ימים הינם פרק זמן סביר לפנייה של התובע לאורתופד, אשר יחליט בתורו האם יש מקום להפנותו לחדר מיון.

104. לטענתה, גם אם יקבע כי טר"מ התרשלה באבחנה הרפואית של האצבע של התובע, הרי שעה שהטיפול שהוענק לו על-ידה לא הזיק לו, הרי שההוראות שניתנו לתובע במרפאת טר"מ היו נכונות, והיה בהן כדי למנוע את התוצאה.

105. טר"מ אף סבורה, כי ניתן היה למנוע כמחצית מהנכות הרפואית של התובע, לו היה התובע פונה לחדר מיון בתוך חלון ההזדמנויות, ובכל מקרה, לטענתה, היה נאלץ לעבור ניתוחים ולהיוותר עם צלקת בזרת.

106. לטענת טר"מ, התובע פנה לאורתופד, רק בחלוף אחד עשר (11) ימים ממועד הביקור שלו אצלה במוקד, חרף המלצותיה המקצועיות, והאורתופד עצמו מצא שלא להפנות את התובע לחדר מיון.

107. לפיכך, עולה מכלל טענותיה, כי טר"מ אינה הסיבה המכרעת לנזקו של התובע, וקיים ניתוק קשר סיבתי עובדתי בין הטיפול שניתן לתובע במרפאת טר"מ, ובין הנכות הרפואית של התובע.

108. עוד טוענת טר"מ, כי יש מקום ליחס לתובע אשם תורם, שכן התובע לא פנה במועד הנדרש לאורתופד מומחה, חרף הנחיה רפואית ברורה שקיבל במוקד טר"מ, הוא לא פנה לד"ר פאר, לאחר שהפיזיותרפיסט מסר לו, שכפי הנראה נקרע העצב בזרת, וכן השתהה משך תשעה (9) ימים נוספים, טרם פנה לחדר המיון בביה"ח רמב"ם ולאחר שהופנה אליו ע"י ד"ר פאר.

      

     טענות קופ"ח וד"ר פאר:

      

109. ראשית, נסמכים נתבעים 2-3 על חוות דעת מומחה ביהמ"ש, ד"ר קובו, בהתייחס לפעילותו המקצועית של ד"ר אבדח.

110. לטענתם, ד"ר קובו קבע כי מרפאה פרטית, כמו זו של ד"ר אבדח בכרמיאל, אינה ערוכה לטפל בטראומה אורתופדית.

111. לכן לטענתם, עשה נכון ד"ר אבדח שעה שהפנה את התובע למרפאת טר"מ בכרמיאל.

112. עוד טענו, כי עולה מחוות הדעת של ד"ר קובו, שהטיפול בתובע אצל טר"מ היה טיפול רפואי רשלני.

113. לטענתם, אין ספק שטר"מ התרשלה, שעה שד"ר אסדי טיפל בתובע ללא פענוח של הצילום, ובאופן שמי שאינו רופא אורתופד מומחה, אבחן בזרת ימין שברים שלא היו קיימים, וכשדרך המלך לאבחון פגיעה כמו הפגיעה של התובע, היא בדיקת אורתופד.

114. משלא הייתה יכולה טר"מ להעניק לתובע טיפול ע"י אורתופד, ואף לא לפענח מיידית את צילום הרנטגן שביצע, הרי שהייתה צריכה להפנות את התובע לחדר מיון.

115. הנתבעים 2-3 מחדדים, כי היה על רופא סביר הבוחן את מנגנון הפגיעה של התובע להפנותו לחדר מיון, וזאת עקב החשש לחתך בגידים.

116. טענה מרכזית נוספת מצד הנתבעים 2-3 עניינה בחלון ההזדמנויות לטיפול אופטימלי בתובע.

117. כך, לטענתם, על פי התשובות שמסר ד"ר קובו, החלון הינו עשרה (10) ימים ממועד התאונה, כלומר עד יום 8.9.17.

118. לכן, לשיטתם של הנתבעים 2-3, כאשר התובע עצמו הגיע אל ד"ר פאר לראשונה ביום 9.9.17, חלון ההזדמנויות לטיפול זה כבר חלף לו.

119. מכאן, לפי טענת הנתבעים 2-3, גם אם ד"ר פאר לא היה מתרשל בביקור של התובע במרפאתו ביום 9.9.17, והיה מפנה את התובע למיון בביה"ח, עוד באותו היום, ובהנחה שהתובע אכן היה מגיע לחדר המיון באותו היום, וביה"ח היה מבצע את הניתוח בו ביום - הרי שעדיין חלון ההזדמנויות לקבלת טיפול רפואי אופטימלי - חלף.

120. מכאן לטענתם, כי גם אם ד"ר פאר אכן התרשל בטיפולו בתובע, הרי שהיה זה רק לאחר חלוף חלון ההזדמנויות להיטיב את מצבה של אצבעו החמישית של התובע.

121. לעמדת הנתבעים 2-3, פועל יוצא של דברים אלה הוא, כי קיים ניתוק של קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת כלפיהם ובין הנזק שנגרם לתובע, ולכן יש לדחות את התביעה נגדם כליל.

122. לחילופין, מציעים הנתבעים 2-3 להטיל שליש (1/3) מהאחריות לנזקו של התובע על כתפי טר"מ, שליש (1/3) מהאחריות על כתפי התובע, בשל אשמו התורם עת השתהה בפנייתו לחדר המיון בביה"ח רמב"ם, ושליש (1/3) מהאחריות על כתפי הנתבעים 2-3 (קופ"ח וד"ר פאר).

123. הנתבעים 2-3 מוסיפים ומציינים עוד, כי העובדה שד"ר אבדח וד"ר פאר לא מסרו את עדותם במהלך המשפט, איננה מעלה או מורידה, שעה שמונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש אשר התייחס לשאלת הרשלנות הרפואית, ולכן אין כל משמעות לעדות הרופאים המטפלים עצמם.

124. לדעת הנתבעים 2-3, עדויות הרופאים הטפלים היו רלוונטיות, ככל שהייתה טענה עובדתית שאינה נלמדת מהרשומות הרפואיות.

      

     מהלך ההתדיינות:

      

125. במהלך ההתדיינות התקיימו מספר ישיבות קדם משפט.

126. כמו-כן ובהתאם להחלטתי, הגישו הצדדים לתיק תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע הגיש תצהיר מטעמו, הנתבעת 1 (טר"מ) הגישה תצהיר מאת ד"ר אסדי, ואילו הנתבעים 2-3 הודיעו בתורם, כי אין בכוונתם להגיש תצהירי עדות מטעמם.

127. בתאריכים 1.6.23 ו- 15.6.23 בהתאמה, התקיימו ישיבות ההוכחות בתיק, במהלכן נחקרו המצהירים - מומחה ביהמ"ש – ד"ר קובו, התובע וכן ד"ר אסדי.

128. בתום שלב שמיעת הראיות ובהתאם להחלטתי, הצדדים הגישו לתיק סיכומיהם בכתב.

      

     דיון והכרעה:

      

129. לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים, עיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים וכן בחוות הדעת מאת מומחה ביהמ"ש, ד"ר קובו, וכן בכל כתבי בי-הדין, ולאחר שמיעת העדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

130. כלל ידוע הוא, כי לצורך בחינת האחריות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח הצטברותם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) בין המזיק לניזוק, התרשלות – דהיינו הבחינה האם המזיק נהג באופן בלתי סביר במעשה או במחדל כלפי הניזוק, וכן קיומו של נזק והקשר הסיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לנזק.

131. בענייננו, אין מחלוקת, כי הנתבעים חבים בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, שעה שמדובר במערכת היחסים, שבין רופא למטופלו.

132. כך גם, אין מחלוקת, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הצדדים, ומשהתובע פנה אל מי מהנתבעים בכדי לקבל טיפול רפואי מקצועי ומזור לכאביו בעקבות התאונה ועקב הפגיעה בזרת ידו הימנית.

133. משכך, אפנה לבחון עתה את סוגיית ההתרשלות, קיומו של נזק והקשר הסיבתי ביניהם.

      

     בחינת שאלת ההתרשלות:

      

134. בהתאם לפסיקה, יש לבחון האם במהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובע על-ידי מי מהנתבעים, הפעילו הרופאים המטפלים שיקול דעת רפואי מקצועי סביר, בנסיבות העניין, והאם נקטו באמצעי הטיפול הרפואי, שרופא מקצועי וסביר היה נוקט בהן באותן הנסיבות.

135. על פי ההלכה הפסוקה, החלטות ופעולות הרופא צריכות להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות לאותו מועד בעולם הרפואה.

136. בחינת הטיפול שסופק לתובע, אינה צריכה להיות של חוכמה בדיעבד, אלא נכון למועד הטיפול שניתן לו ולידע ולנורמות שהיו קיימים במועד הטיפול שניתן. ראו לעניין זה, למשל: ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171; ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו(5) 628; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936 (להלן: "פס"ד שטרן").

137. עוד נקבע בפסיקה, כי – "יחד עם זאת, סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות-נורמטיביות ועל כן ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, בהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש...קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת אינה יכולה לחרוץ, כשלעצמה, את גורלה של שאלת ההתרשלות ... אין ספק כי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה פרמטר, ואפילו פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין היא הפרמטר היחיד אשר בית משפט יתחשב בו." (מפי כבוד השופט אור, דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721) (להלן: "פס"ד קליפורד").

138. אשר לפרמטרים הנוספים לאורם יש לבחון את שאלת ההתרשלות נקבע –

     "השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784).

139. ובהתאם להלכה – "שיקולים אלה אינם נדחים הצידה גם שעה שפעולותיו של הרופא לא חרגו מהמקובל בעת הרלבנטית, ועל בית המשפט להתחשב בהם לצורך קביעת רמת הזהירות הנדרשת." (פס"ד קליפורד, לעיל).

140. עוד עניין אליו יש להתייחס במסגרת הבחינה של סוגיית ההתרשלות, הינה מיומנות הרופא המטפל וכישוריו, תוך ביצוע הבחנה בין חובת הזהירות המוטלת על רופאים מומחים ובין החובה המוטלת על רופאים שאינם מומחים, ודרישה לסטנדרט התנהגות גבוה יותר מרופאים מומחים (פס"ד שטרן, לעיל).

      

     בחינת שאלת ההתרשלות ביחס לטר"מ

      

141. אין בידי לקבל את טענות טר"מ, כי אין במעשיו ו/או מחדליו של ד"ר אסדי בעת בדיקתו את התובע בסמיכות ולאחר קרות התאונה, משום התרשלות כלפיו.

142. לעניין תפקידה המקצועי של טר"מ, נקבע אך לאחרונה –

     "תפקידה של הנתבעת, כמו גם של הרופאים מטעמה, כולל מתן טיפול רפואי מיידי (שהרי גם אלו ראשי התיבות של שמה). על הרופאים המטפלים שם לתת מענה ראשוני, לאבחן ולבדוק את המצב הרפואי, ובהתאם לזהות האם יש מקום להמשך בירור רפואי, האם יש מקום להמשיך בטיפול, או המשך טיפול במרפאה או שמדובר במקרה דחוף המצריך פנייה לבית החולים.

     מתן שירותים של טיפול רפואי מיידי – כפי הגדרתה של הנתבעת את עצמה, מצריכים מענה רפואי מקצועי והולם ובצורה מיידית (השוו להבדלי הגישות בע"א 1423/19 עזבון המנוחה פלונית נ' שירותי בריאות כללית, כב' השופט עמית למול עמדת כב' השופט אלרון בכל הנוגע לאחריות מד"א [פורסם בנבו] (22.6.2020)).

     חלק מטיפול רפואי הולם הוא היכולת לזהות כי מדובר במקרה המצריך התייחסות נוספת מעמיקה או מקצועית יותר, המצריכה תשומת לב של מומחה רפואי אחר, וזאת כשאין לך את הידע המקצועי או היכולת המקצועית - וכשידועה לך הסכנה האפשרית, גם אם הנדירה - הפנייה לגורם מקצועי שיוכל לשלול או לאשש אי התקיימותה של הסכנה..." (ת"א (מרכז) 14697-04-20 עזבון המנוחה הקטינה פלונית ז"ל נ' טיפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.23)). (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

143. לטעמי, טר"מ לא עמדה בסטנדרט המענה הרפואי המקצועי וההולם, שהיה עליה להעניק לתובע, כמפורט להלן.

144. אין חולק, כי ד"ר אסדי ביצע אבחון שגוי של מצבו הרפואי של התובע בזרת הפגועה, שעה שקבע כי לתובע נגרמו שני שברים, ולאחר שהסתכל על צילום הרנטגן ופענח אותו באופן שגוי, כפי שהעיד על כך בעצמו (עמ' 39 ש' 19-23 לפרוט' מיום 11.9.23). כך גם כתב ד"ר אסדי בתיעוד הרפואי שערך (שם, ש' 32-33).

145. בעדותו, מסר ד"ר אסדי כי יש בטר"מ נוהל לבצע צילום לחבלה באצבע ותשובת הרדיולוג מתקבלת "לפעמים באותו היום" או למחרת (עמ' 40 ש' 1-4). עוד העיד, כי הוא "מוסמך לפענח את הצילום לבד" (שם, ש' 9).

146. כמו-כן, אישר ד"ר אסדי, כי לא יצר עם התובע קשר לידע אותו שיש טעות בפענוח של צילום הרנטגן –

     " ש..... האם התקשרת לתובע שידע שיש טעות בפיענוח שלך שצריך לבדוק אולי צילום חוזר?

     ת.בזמן שחרור המטופל אנו מנחים אותם לעקוב אחרי הצילומים דרך האתר של טרם או דרך הרופא המטפל.

     ש.אתה אישית לא יצרת קשר איתו?

     ת.לא." (שם, ש' 12-18).

147. כמו-כן, התובע קיבל דו"ח שחרור ללא פענוח של רדיולוג (שם, ש' 23-25), וד"ר אסדי המשיך והעיד בהקשר זה –

     "ש.למה במקרה של התיק הזה לא אמרת שאולי אחרי שעתיים היתה מתקבלת תשובת הרדיולוג למה לא המתנת לקבלת הפיענוח הסופי לפני תום בדיקת התובע?

     ת.במקרה הזה לא היה משנה שום דבר הפיענוח של הצילום מבחינה רפואית את צורת הטיפול." (עמ' 41, ש' 3-5). (הדגשה אינה במקור – צ.כ.)

148. כאמור, ד"ר ליבני סבור בחוות דעתו, כי טעותו של ד"ר אסדי הינה טעות שכל רופא סביר יכול לטעות בה, ובמיוחד רופא שאינו מומחה באורתופדיה ובמרפאה ראשונית לטיפול דחוף, וכי הטיפול שקיבל התובע במרפאת טר"מ הינו טיפול הגיוני.

149. ברם, מקובלת עלי קביעתו של ד"ר קובו בעניין זה, שהטיפול בקיבוע על-ידי ד"ר אסדי "נתן לתובע אשליה שהוא מטופל ואין שום ממצא דחוף" (עמ' 11 לחוות דעת ד"ר קובו).

150. יתר על-כן, התובע שוחרר מטר"מ כשבידו סיכום הביקור, בו כתוב פעמיים ובאופן ברור: בעמוד הראשון - "אצבע מס 5: שבר בגליל מיקורב וגליל אמצעי", ובעמוד השני – "על פי בדיקת הרופא במרפאת טרם אובחן כי אתה סובל משבר כאחת או יותר מהעצמות". (הדגשות אינן במקור – צ.כ.)

     אמנם, בעמוד הראשון של מכתב השחרור שנמסר לתובע רשום:

     

     ואולם, אין בכל גיליון סיכום הביקור של טר"מ סייג לגבי נכונות אבחון השברים, או כי אבחון סופי יינתן רק לאחר תשובת הפענוח הסופית של הרדיולוג.

151. כך, נוצרה אצל התובע אותה אשליה של קבלת טיפול ראוי באצבעו, אליה כיוון ד"ר קובו בחוות דעתו.

152. תימוכין נוספים לכך, ניתן למצוא בעדותו של ד"ר קובו בהתייחסו לימים שעברו בין הביקור של התובע במרפאת טר"מ ועד שהגיע לביקור הראשון אצל ד"ר פאר: "... במהלך אותו זמן הוא היה לדבריו מטופל, מה שהוא העריך שזה הטיפול הסופי ע"י רופא בטרם. אובחן כשסובל משברים, שמו לו סד וזה בעצם הטיפול. מפנה לבדיקה הרפואית שלי שבדקתי אותו במרפאה. יש לי את זה בסיכום שעשיתי, שהיא לא חלק מחווה"ד." (עמ' 17, ש' 32 – עמ' 18, ש' 2). (הדגשות אינן במקור – צ.כ.)

153. לטעמי, לא ניתן לצפות מהמטופל הממוצע (וכזהו - התובע בענייננו) לקרוא כהלכה תשובת פענוח של רדיולוג. זהו תפקידו של הרופא המטפל.

154. אוסיף עוד, כי בענייננו, ובהתאם לעדותו של ד"ר אסדי, פענוח הרדיולוג הגיע כשעתיים לאחר שהתובע שוחרר (עמ' 40, ש' 41).

155. למרות סמיכות הזמנים, איש מטעם טר"מ לא טרח להודיע לתובע על האבחון השגוי של שברים באצבעו, וראו בעדות ד"ר אסדי בנקודה זו -

     "ש.יצא מטר"מ תובע עם הבחנה רפואית שיש לו 2 שברים בכף היד, האם הודעתם לו שדעתו תנוח שאין לו שברים?

     ת.בכל מקרה הוא הולך לאורתופד תוך 3 ימים. אני לא יודע אם הודיעו לו אני לא הודעתי לו.

     ש.מי אמור להודיע לו אם לא אתה?

     ת.יש אנשים שאחראים על זה. הרדיולוג מעדכן נראה לי ויש עוד לא יודע איך קוראים לו.

     ש.אני מניח שכשנקראת לבוא להעיד עברת על המסמכים והתיעוד. האם מצאת במסמכים שהרדיולוג הודיע לו שאין לו שברים?

     ת.אני לא בדקתי אם נמסרה לתובע הודעה על ידי מישהו אחר מטר"מ על זה שהפיענוח לפי הצילום של השברים היה שגוי." (עמ' 44 ש' 30 – עמ' 45 ש' 5).

156. בנוסף, מצאתי כי יש ממש בביקורת של ד"ר קובו, כפי שעלה מעדותו, על האופן בו פועלת טר"מ, ומאפשרת לרופא, שאינו מומחה, לפענח צילום רנטגן, ללא המתנה לפענוח רדיולוג מומחה –

     "ש.תסכים איתי שזה סביר שבחדר מיון רופא כללי או מתחום אחר יעשה פינוח ראשוני של רטנגן והפיענוח הרדיולוגי מגיע לאחר יום, יומיים, שלושה, זה זמן סביר?

     ת.אני לא מסכים שזה יגיע אחרי. הרופא שלח לצורך בדיקה אצל מומחה והוא מצפה לתשובה. הוא לא שלח אותו לקבל תשובה לאחר שהמטופל משוחרר הביתה.

     ש.תסכים איתי שמקובל פיענוח רדיולוגי ממוקד רפואי כמו טר"מ שלא יושב שם רדיולוגו 24/7 אלא ישלחו אליו את הצילום והוא יבצע פיענוח ורק אחרי זה יחזיר את התוצאות של הפיענוח לשולח?

     ת.זה התהליך של טר"מ. אני חושב שאם הם עושים פיענוח, הפיענוח צריך להגיע בזמן אמת. אדם עם שבר הוא צריך לדעת שיש לו שבר ולא לאחר יום יומיים רק לאחר שיגיע הפיענוח.

     ש.בשביל זה שאלתי קודם שהרופא שהפנה לצילום, הוא עצמו בינתיים מפענח עד שהרדיולוג מפענח. זה קורה שרופא כללי מפענח צילום רנטגן?

     ת.רופא כללי לא יכול לפענח צילומי רנטגן אורתופדי. כמו צילום של כף יד, של אצבע. אני חושב שבטר"מ אם הופנה ע"י רופא אורתופד צריך להיות מישהו עם הרשעה להסתכל על צילומי רנטגן ולפענח אותם. אני לא חושב שצריך להיות רופא כללי." (עמ' 14, ש' 30 – עמ' 15, ש' 10).

157. אשר לטענת טר"מ, כי אין בעובדה שהאבחון היה שגוי, כדי לשנות את הטיפול שניתן אצלה לתובע, הרי שד"ר אסדי עצמו ענה לשאלת בית המשפט –

     " ש.ממה שהבנתי מהתשובות שלך גם אם היית מוצא חתך עמוק בגידים אז הטיפול היה אותו טיפול היית נותן לו הפניה לאורתופד לאוד 3 ימים?

     ת.מאז שהתחלתי התמחות הגישה שלי השתנתה אני נוטה לעזור למטופלים ושולח לרמב"ם אם יש מישהו עם חתך אני שולח למרפאות. הפרק שלנו עדיף בשלושת הימים הראשונים, זה תלוי כי מרפאות חוץ בכף יד ברמב"ם עובדים ראשון שלישי חמישי." (עמ' 45, ש' 28-32). (הדגשות אינן במקור – צ.כ.)

158. תשובתו זאת של ד"ר אסדי עולה בקנה אחד עם הסטנדרט הטיפולי שעליו הצביע ד"ר קובו בחוות דעתו, כמפורט בסעיף 48 לעיל, סטנדרט רפואי, אשר אין ספק כי היה מקובל גם במועד הביקור של התובע במרפאת טר"מ בכרמיאל.

159. עוד יוסף, כי ד"ר קובו סבור כי מרישום הממצאים בבדיקה הגופנית שביצע ד"ר אסדי בתובע, עלתה סיבה נוספת המחייבת טיפול אחר לתובע מזה שניתן לו או הפנייתו למיון.

160. ד"ר קובו מתייחס לממצא של "רוטציה של אצבע 5 בכיפוף לאגרוף", תוך שהוא מסביר שקיומה של רוטציה כזו בנוכחות שבר באצבע - מחייב התערבות ניתוחית או רדוקציה וקיבוע מתאים.

161. אף אחת מפעולות אלו לא בוצעה במרפאת טר"מ ולחילופין, התובע לא נשלח על-ידי ד"ר אסדי לחדר המיון.

162. ד"ר אסדי העיד לעניין זה –

     " ש.אם יש מטופל עם שברים ורוטציה זה מחייב ניתוח?

     ת.כן. שבר תוך מפרקי מחייב ניתוח.

     ש.לגבי התובע אתה מאבחן שבר בגליל המקורב ויש לך את הרוטציה שאתה מתאר ובכל זאת אתה מסתפק בלי קשר לאבחנה שגויה אתה מסתפק בטיפול שמרני.

     ת.אני לא זוכר את הצילום כרגע, אבל אם כתבתי את זה ושלחתי אותו הביתה מה שאבחנתי זה לא היה שבר תוך מפרקי." (עמ' 41, ש' 28-33).

     וכן במענה לשאלת ביהמ"ש –

     " ש.מה שאתה אומר שהרוטציה שראית בבדיקה שלך יכולה לנבוע גם מהשלכה של האצבע הרביעית על האצבע החמישית? יכול להיות שזה משליך על הרוטציה?

     ת.אני מבין את השאלה לא יכול להגיד שכן או לא ברור או מוחלט." (עמ' 46, ש' 6-8).

163. על פי ד"ר קובו, סיבה נוספת לצורך שהתעורר בהפניית התובע לחדר מיון ולא למעקב רפואי בקהילה, או שהייתה אמורה להחשיד כי קיימת פגיעה בגידים של האצבע החמישית, הייתה סיווג החתך, ככזה הממוקם במקום קריטי לכלי דם, עצבים וגידים (עמ' 21, ש' 32-33).

164. ראו בקביעתו של ד"ר קובו בחוות הדעת, כמובא בסעיף 49 לעיל, וכפי שהעיד –

     " ש. האם זה נכון שכאשר ישנה פציעה חודרת מסוג חתך כמו זה שסבל התובע, היה צריך להחשיד כל רופא סביר שאולי קיים חתך גם בגידים או בעצבים של האצבע ולכן רופא סביר וזהיר היה צריך להפנות אותו מיד למיון או למחרת להגיד לו להגיע לבית חולים ציבורי?

     ת.אני מסכים." (עמ' 22, ש' 11-14).

165. למיטב הבנתי, המדובר בידע אנטומי ובפרקטיקה רפואית מקובלת, אותם כל רופא סביר, לאו דווקא מומחה בתחום, צריך לדעת ולהכיר, ושימוש בידע הזה, בצירוף מנח האצבע של התובע, אותה רוטציה שתוארה ובדיקה נכונה של תפקוד הגידים, הייתה צריכה להביא את ד"ר אסדי למסקנה, לאחר בדיקת התובע, כי מוטב שהתובע ייבדק בהקדם האפשרי ובאופן יסודי יותר, על ידי מומחה לכף יד בחדר מיון של בי"ח.

166. לכך מתווספת גם העובדה, כי במועד הבדיקה שביצע בתובע, ד"ר אסדי היה בתחילת דרכו המקצועית כרופא, והיה הרופא הכללי היחיד במוקד טר"מ באותה העת, שטיפל למעשה בתובע, כשהוא נעדר כל ניסיון מקצועי אורתופדי ספציפי בתחום הפגיעה האורתופדית שהייתה בזרת ימין של התובע (עמ' 42, ש' 1-2 ו- 18-23).

167. אשר לבדיקת תפקוד הגידים באצבע החמישית הפגועה – ד"ר אסדי טען, כי מהרישום בסיכום הביקור שרשם ולפיו: "ללא חסך NV, טווח תנועה תקין" עולה, כי ביצע בדיקה מעמיקה ומדויקת לתובע (עמ' 43 ש' 27).

168. עוד העיד בהקשר זה, כי עשה בדיקה של הגידים המכופפים באצבע, והדבר נלמד מהכיתוב "טווח תנועה תקין" (עמ' 44, ש' 9-13), וכלשונו – "אם אני רושם טווח תעונה תקין משמעות היא שהחתך שלו מעל הפיזור המכופף, אז אני בודק לאורך כל הגיד המכופף. ואם אני כותב טווח תנועה תקין בדקתי שהכפוף שול מלא." (שגיאות ההקלדה במקור – צ.כ.).

169. מאידך, על פי ד"ר קובו, היה על ד"ר אסדי לציין מפורשות בתיעוד הרפואי שערך, כיצד ביצע בדיקה לגידים של האצבע, קרי – בדיקה עם הפרדה בין מכופף עמוק לשטחי, וכן להתייחס לביצוע פעולה אקטיבית או פסיבית.

170. למעשה, גם מההסבר של ד"ר אסדי בעדותו לא ניתן לדעת ולהסיק, האם ביצע בזרת של התובע בדיקת כיפוף אקטיבי וגם פסיבי, או רק אחד מהם.

171. אזכיר ואציין, כי ככל שאכן ביצע ד"ר אסדי בדיקה מלאה ומקיפה בזרת ידו הימנית של התובע, כפי שהעיד בפניי, הרי שהעדר רישום רפואי המתעד פעולה רפואית זאת באופן ברור פועל לחובתו (ראו למשל - בע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253), והמשמעות היא, כי לכל הפחות, הנטל להפריך חזקה משפטית זו מועבר אל שכמי טר"מ (ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ' כהן, פ"ד נה(5) 913). טר"מ לא עמדה בנטל ראייתי זה, לאור כל האמור לעיל.

172. סיכומו של פרק זה - על ד"ר אסדי היה לאבחן נכונה את הפגיעה העמוקה שאירעה בזרת ימין של התובע (חתך מלא בשני גידים) ולשלוח אותו לקבלת טיפול בחדר מיון ולא למעקב רופא משפחה בקהילה.

173. הנה כי כן, אין מנוס מהמסקנה, כי טר"מ התרשלה בטיפול הרפואי שהעניקה לתובע.

174. כפי שיובהר להלן, האבחון והטיפול הרפואי השגוי, שניתן לתובע בהמשך על-ידי ד"ר אמין פאר בקופ"ח, אינו מנתק, עובדתית ומשפטית, את הקשר הסיבתי של רשלנות רופא טר"מ, ד"ר אסדי, לנזקו של התובע.

      

     בחינת שאלת ההתרשלות ביחס לקופ"ח וד"ר פאר: 

      

175. ראשית, אבחן האם ד"ר אבדח, אליו פנה התובע מיד ובסמוך לאחר פגיעתו, כרופא מומחה מטעם קופ"ח, התרשל בבדיקה שערך לתובע ובהפנייתו אל מוקד רפואה דחופה טר"מ, וכפי טענתה של טר"מ.

176. ד"ר קובו התייחס לעניין זה הן במסגרת חוות הדעת, הן במסגרת תשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו לו מטעם טר"מ, והן במהלך עדותו בפני, ובכל פעם, שב וחזר על מסקנתו החד משמעית, ולפיה - אין בעובדה שד"ר אבדח שלח את התובע לקבלת טיפול רפואי במוקד טר"מ, משום התרשלות מצדו בטיפול הרפואי בתובע.

177. בתשובותיו לשאלות הבהרה לטר"מ (מיום 5.9.21) הסביר עניין זה ד"ר קובו:

     "רופא אורתוד בקהילה, יושב, ברוב המקרים במשרד ואין באמצעותו כלים לטפל בפצוע טראומה. לדעתי, לא ניתן בתרחיש זה לצפות מהרופא שיבצע בדיקה זו".

     ועוד ענה שם –

     "סביר ואף מקובל שרופא מומחה במשרד פרטי, יפנה פצועי טראומה אורתופדית אקוטית למוקד רפואה דחופה, לצורך בדיקה והחלטה על המשך טיפול....".

178. במהלך עדותו הסביר ד"ר קובו שוב באריכות את דעתו לעניין זה:

     " ת.אני חושב שמה שד"ר אבדח רשם בהפניה, בדיקה טראומה אורתופד ומעקב אחר הדמיה. היתה נפילה לפי מה שמתאר התובע על זכוכית, נוצר חתך וגם חבלה. ד"ר אבדח לפי מה שהבנתי הפנה לצורך מעקב אחר הדמיה. כלומר הוא חשב שאולי יש שבר אז הוא הפנה לבדיקת רנטגן.

     ש.תסכים איתי שהגיוני מאד מה שאמרת שהוא הפנה לטר"מ כי שם יש צילומי רנטגן מה שאין במרפאה?

     ת.נכון." (עמ' 13, ש' 16-22).

179. לפיכך מצאתי לקבוע, שאין מקום לקבל את טענת טר"מ ביחס להתרשלות כלפי התובע מצדו של ד"ר אדבח, ולאור הסבריו העקביים בנושא זה של ד"ר קובו, הסברים מקצועיים המקובלים עליי.

180. אשר לטענות שהעלתה טר"מ לעניין התרשלות מצד עובדים אחרים של קופ"ח, כדוגמת רופא המשפחה בקופ"ח – הרי שעל פי התיעוד מתיקו הרפואי של התובע (חלק מנספח 7 לתצהיר עדות ראשית מטעם טר"מ) עולה, כי פיענוח צילום הרנטגן שביצע התובע במרפאת טר"מ הגיע לקופ"ח עוד לפני ביקורו הראשון אצל ד"ר פאר ביום 9.9.17.

181. עוד עולה, כי התובע הגיע ביום 31.8.17 למרפאת קופ"ח לביקורת לצורך חיטוי וחבישה של האצבע הפגועה, וכן הגיע לביקורת נוספת במרפאה ביום 6.9.17, ואף קיבל מידי רופא המשפחה אישור מחלה (חלק מנספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובע).

182. ד"ר קובו נשאל בחקירתו ע"י ב"כ טר"מ לעניין המעקב אצל רופא המשפחה -

     " ש.אני אומר לך שעד ה- 9/9/17 הוא כן היה בקופ"ח. הוא היה ב- 6/9/17 בקופ"ח בשעה 18.00, עמ' 72 לראיות הנתבעת מס' 1. אתה יודע את זה?

     ת.(המומחה מעיין ברישום הרפואי). כן. ראיתי ברשומה.

     ש.תסכים איתי שלפי הרשומה הרפואית, בשלב הזה כבר יש לרופא בקופה את הצילום הרנטגני והפענוח? 

     ת.כן.

     ש.תסכים איתי שאין שום אמירה על הפנייה לאורטופד או אמירה שהופיעה רשומה בטרם שצריך להפנות לאורטופד. המילה אורטופד לא מופיעה בכלל בטופס הזה, נכון? 

     ת.נכון.

     ש.תסכים איתי שמצופה מרופא משפחה שהוא הרופא הקבוע של המטופל ויש לו את כל המידע וההסטוריה של המטופל, לעקוב אחר הצורך של המטופל לבדיקה, או לקחת תרופה להבדיל מרופא מומחה חד פעמי? זה רופא משפחה.

     ת.רופא משפחה היה רצוי שיעקוב אחר המטופלים בכל מומחה שאליו צריכים לפנות." (עמ' 17, ש' 16-28) (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

183. יתכן אמנם, כי יש טעם לפגם בהתנהלות המקצועית של רופא המשפחה של התובע, שכן אין כל רישום בתיעוד הרפואי, כי רופא המשפחה התייחס או הפנה תשומת ליבו של התובע לתוצאות הפענוח של צילום הרנטגן, זאת שעה שהפענוח האמור היה כבר מצוי בחזקת רופא המשפחה והתובע ביקר אצלו במרפאה.

184. יחד עם זאת, המסד העובדתי שיכול להביא למסקנה בדבר התרשלות רופא המשפחה כלפי התובע אינו מבוסס דיו בכדי להגיע למסקנה חד משמעית בעניין זה, שכן התובע בתצהירו, לא שפך אור על שני ביקוריו אצל רופא המשפחה, וגם בחקירתו הנגדית לא נשאל לעניין זה באופן היכול להבהיר את טענות טר"מ (עמ' 26, ש' 24 – עמ' 27 ש' 12).

185. בחינת התרשלות הנתבע 3 - ד"ר פאר: בדיון קדם מיום 7.2.23 הודיע ב"כ נתבעים 2-3: "כי אין בכוונתו להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו והוא מסתפק בחקירת העדים מטעם הצדדים" (עמ' 9 ש' 18-19).

186. בהתאם לכך, ד"ר פאר לא מסר את גרסתו בתצהיר להתרחשויות הנטענות, וכן לא נחקר עליה בחקירה נגדית.

187. חזקה משפטית ידועה היא, כי בעל דין אשר "נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11)).

188. הלכה משפטית כללית זו יושמה גם בתביעות לרשלנות רפואית, משצד מסוים נמנע מלהעיד איש צוות רפואי רלבנטי בעל נגיעה לעניין (ראו למשל: ע"א 3263/96 קופ"ח הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817).

189. בענייננו, המדובר באיש צוות רפואה של קופ"ח שטיפל בתובע, ובנוסף על כך, הוא עצמו בעל דין בתובענה.

     "הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד. במצב דברים זה רשאי היה בית-המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל-דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך-כלל לאי-העדתו של עד, בעוד שבעל-דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי (ראה ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם [4], בעמ' 194)." (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107) (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

190. לכן, משעה שד"ר פאר בחר שלא למסור גרסתו לטענות שהועלו נגדו על-ידי הצדדים הנוספים, וללא כל סיבה נחזית לעין, אזי המשקל הסגולי הראייתי לחובתו הינו משמעותי יותר.

191. אוסיף עוד, כי לא מצאתי ממש בטענת ב"ב הנתבעים 2-3 בסיכומיו, כי אין משמעות לעדות רופא "כאשר ניצבת בפני בית המשפט הנכבד חוות דעת ועדות של מומחה שמונה על ידו".

192. ראשית, טענה זו הינה טענה שנטענה בעלמא ולא נתמכה בפסיקה.

193. שנית, יתכן כי לרופא המטפל, שהינו כאמור גם בעל דין, בנסיבות המקרה שבפניי, גרסה עובדתית סדורה להתרחשות האירועים ולטיב הטיפול המקצועי שהעניק לתובע. אך משעה שבחר שלא לעשות כן, המשמעות הראייתית נגדו ברורה, ולמעשה, גרסת התובע לעניין הטיפול הרפואי או יותר נכון, העדר הטיפול בו, במהלך הביקור הראשון שלו ביום 9.9.17, על ידי ד"ר פאר, לא הופרכה.

194. כפי שעמדתי על כך כבר לעיל, ד"ר קובו קבע, כי ד"ר פאר "סטה מרמת הטיפול המצופה מאורתופד סביר".

195. כך למשל, במהלך הביקור הראשון של התובע אצל ד"ר פאר ביום 9.9.17, ד"ר פאר "לא ביצע בדיקה סבירה של אצבע כף היד כמצופה מאורתופד מומחה..".

196. ד"ר קובו עמד על קביעתו זו גם במסגרת חקירתו:

     " ש. האם מצופה היה שד"ר פאר יעלה אבחנה מבדלת לפחות שמא אולי יש פגיעה, גם אם הוא לא רואה מה שלדעתך היה צריך לראות, להעלות אפשרות כזו של פגיעה עצבית?

     ת.אני חושב שבהחלט במידה והיה בודק בדיקה מסודרת את כף היד של התובע, הוא היה עולה על הפגמים שיש לו כפי שזה קרה בפגישה השנייה שלהם אצל ד"ר פאר, אז הוא מצא את הממצאים האלה." (עמ' 19 ש' 9-13) (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

197. הנה כי כן, אין מנוס מהגעתי למסקנה, כי גם ד"ר פאר התרשל בטיפולו הרפואי כלפי התובע.

      

     קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים ובין מצב אצבעו של התובע:

      

198. בעניינה של טר"מ, הרי שאין ספק בעיניי, כי אילו היה ד"ר אסדי מפנה את התובע בתום בדיקתו, להמשך טיפול בחתך שבזרת לחדר המיון בביה"ח, כפי שקבע ד"ר קובו כי ראוי היה שיעשה, מצב הזרת של התובע היה כיום אחר, על רקע ההסבר שנתן ד"ר קובו בתשובותיו לשאלות הבהרה לתובע מיום 6.9.21 (להלן: "תשובות לתובע"):

     "אילו היה מר פלוני מועבר לסקירה כירורגית בחלון ההזדמנויות, קיימת סבירות גבוהה לחזרה לתפקוד קרוב למלא של האצבע (בטיפול אופטימלי)" (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

199. ד"ר קובו שב וחזר על הסבר זה ואף הרחיב עליו במהלך עדותו (עמ' 22, ש' 11-21).

200. אשר לנתבעים 2 ו-3 (קופ"ח וד"ר פאר), הסביר ד"ר קובו בתשובות לתובע, כי "חלון ההזדמנויות, לתוצאה הניתוחית הטובה ביותר הינו 10-14 ימים לפי רוב המאמרים המדעיים" (להלן: "חלון ההזדמנויות").

201. לכן, לתובע הייתה האפשרות לקבל טיפול מיטבי ועם תוצאה טובה, אילו היה ד"ר פאר מפנה אותו למיון, לאחר הבדיקה הראשונה שערך לו ביום 9.9.17, בדיקה שבוצעה לאחר 11 יום ממועד התאונה, כלומר, עדיין בטווח הימים המצויים בתוך חלון ההזדמנויות האמור.

202. ד"ר קובו הסביר זאת במסגרת עדותו:

     " ש.אם ד"ר פאר שהתובע הגיע אליו לראשונה 11 ימים לאחר הפגיעה היה מפנה אותו ביום הבדיקה לבית חולים, התוצאה לא היתה שונה בעצם ממה שהתקבל בסוף בגין איחור של שבוע בהפניה לבית החולים?

     ת.אם 11 יום אחרי הפציעה ד"ר פאר היה שולח אותו למיון, סביר להניח שהתוצאה היתה יותר טובה ממה שהתקבלה סופו של דבר." (עמ' 23, ש' 11-15). (הדגשות אינן במקור – צ.כ.).

203. אין בידי לקבל טענת הנתבעים על כי התובע התמהמה בפנייתו לטיפול רפואי כזה או אחר.

204. התובע, שבמועד הפגיעה באצבעו היה קטין, הגיע לטיפול אצל ד"ר פאר במסגרת חלון ההזדמנויות, ובהתאם לתור שנקבע לו ע"י הפקידה בקופ"ח. הוא פעל לפיכך על פי ההנחיות הרפואיות שקיבל.

205. כך הגיע לבצע חיטוי וחבישה, קבע תור לאורתופד, ובהמשך פנה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה, בהתאם לתוכנית הטיפולית עליה המליץ ד"ר פאר בביקור הראשון של התובע במרפאתו ביום 9.9.17.

206. התובע מצא לנכון להגיע בשנית אל ד"ר פאר ביום 7.10.17, ולאחר שלא הצליח לכופף את האצבע.

207. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש ליתן משמעות רבה לעובדה, כי התובע לא פירט בתצהירו כי פנה לפיזיותרפיה, וכי הפיזיותרפיסט הוא בעצם זה שחשד לראשונה כי יש לתובע פגיעה בעצב הזרת (עמ' 27 ש' 23 – עמ' 28 ש' 18).

208. סביר בעיניי, כי אדם שביצע טיפולים שהומלצו ע"י רופא, ומצא כי אלה לא הועילו שיפרו מצבו, יחזור ויפנה לרופא בתלונה בעניין הבעיה שלא נפתרה.

209. כאמור, רק בשלב זה ביצע ד"ר פאר אבחון נכון של הפגיעה באצבעו של התובע, אולם היה זאת מאוחר מדיי, ולאחר שחלון ההזדמנויות לטיפול מיטבי בה נסגר.

210. אשר לטענה הנוספת שהעלו הנתבעים, כי הקשר הסיבתי עובדתי לנזק הקיים באצבע נותק, שכן מלכתחילה הקרע בגין התאונה היה חלקי בלבד, ופעולותיו של התובע הן, הן שהביאו ליצירת קרע מלא בשני הגידים באצבע, מקובלת עלי עמדת ד"ר קובו, כי הקרע היה קרע מלא מלכתחילה.

211. ד"ר קובו מנה בחוות דעתו שלוש (3) סיבות, מדוע לדעתו לא היה קרע חלקי (ראו לעיל) אלא מלא, ואף אחת מהן לא נסתרה על-ידי מי מהנתבעים.

212. אוסיף ואציין, כי גם בחקירתו על חוות הדעת עמד ד"ר קובו על כי החתך היה מלא –

     " כן, באופן כללי גיד יכול להיות חתוך גם חלקי, אבל לא במקרה הספציפי הזה" (עמ' 18 ש' 17)

     ובהמשך -

     " לטעמי אין מצב שיהיה חתך חלקי מזכוכית" (עמ' 19 ש' 29).

      

     הנזק שנגרם לתובע באצבע 5 (זרת) כתוצאה מרשלנות הנתבעים:

      

213. התובע, יליד X.X.1999, נפגע ביד ימין, שהיא ידו הדומיננטית.

214. התובע נפגע בגידים המכופפים של אצבע 5, הזרת, מימין, באופן שנחתכו בתאונה חתך מלא, כך שנותר עם חוסר יכולת לכופף כיפוף אקטיבי את המפרקים הבין גליליים של האצבע האמורה.

215. בשלב בו הגיע כבר התובע אל בית החולים רמב"ם, ובכדי להשיב את יכולת הכיפוף האקטיבי לאצבע, היה צורך לבצע באצבע הפגועה טיפול ניתוחי המורכב משני שלבים – תחילה יצירת תעלה חדשה לגיד ע"י הנחת מוט סיליקון גמיש ובהמשך, ניתוח נוסף של הסרת המוט והעברת גיד מכופף מתוך התעלה החדשה שהגוף יצר.

216. לרוע מזלו של התובע, לאחר הניתוח הראשון חל סיבוך, אשר חייב את הסרת מוט הסיליקון ובטרם נוצרה התעלה החדשה באצבע הפגועה.

217. לכן, הומלץ לתובע לשוב ולבצע את הניתוח על שני שלביו.

218. בשלב זה ולאור כישלונו של הניתוח הראשון שעבר, התובע איתן בדעתו כי אינו מעוניין לבצע את הניתוח הנוסף (ראו חוו"ד ד"ר קובו בעמ' 9).

219. טר"מ צירפה לתצהיר עדות ראשית מטעמה מספר תמונות/צילומים של התובע כפי שמופיעות ברשתות החברתיות, בהן הוא נראה מבצע פעולות שונות עם ידו הימנית ואצבע 5 מכופפת, כגון: נהיגה על אופנועים ואחיזת כוס שתיה בידו.

220. ד"ר קובו נשאל במהלך חקירתו אודות יכולתו של התובע כיום לכופף את אצבעו הפגועה באופן מלא בזיקה לתמונות/הצילומים האמורים.

221. בתשובותיו לשאלות אלה, הסביר ד"ר קובו כיצד יתכן המצב בו נראית הזרת מכופפת למרות הפגיעה שנותרה בה:

     " ש.הוא נפגע בזרת והזרת אחראית על לפיתת הכוח, פחות על עניינים של מוטוריקה עדינה,

     ת.כן.

     ש.אם יוכח שהתובע נוהג לנהוג על אופנועים כבדים לרבות בשטח, דבר שלמיטב הבנתי מחייב אחיזה, לפיתת כוח, גם אם יש לו נכות רפואית, זה לא מפריע לו לבצע פעולות שמצדיקות לפיתה מהותית?

     ת.האצבעות שאמונות על לפיתת כוח זה 4 ו- 5. ברור שאם אין אפשרות לאצבע 5 להתכופף, יש פחות כוח לפיתה. האם זה מספיק כדי לרכב על אופנוע או לשחק טניס, אני לא יודע.

     ש.מפנה אותך לעמ' 9 בחוות דעתך, יש שם תמונה, האצבע שהיא בעצם מיושרת, זו האצבע שנפגעה להבנתי?

     ת.אמת.

     ש.אם אני מבין נכון הנכות היא בכך שהוא לא יכול לכופף אותה, נכון?

     ת.נכון.

     ש.אם אני אראה לך שהתובע מכופף את האצבע בלי שום בעיה בכל מיני מנחים ואפשרויות, זה ישנה את חווה"ד שלך?

     ת.אני לא מאמין שהוא יכול לעשות זאת.

     ש.מפנה אותך לנספח 6 לתצהיר הנתבעת מס' 1, מפנה אותך לעמ' 27 בו רואים שהאצבע ישרה.

     ת.נכון.

     ש.האם התמונות האלה יכולות לשנות את חוות דעתך?

     ת.אני מניח שהתמונות, לפי מה שאני יודע, התובע עבר ניתוח ראשוני לתיקון הגיד, הסיליקון בצבץ והוצא והציעו לעשות עוד ניתוח לשחזור גיד והוא לא הסכים. אם לא עשה ניתוח לשחזור גיד, אין סיכוי שהאצבע תוכל להיות מכופפת.

     ש.מפנה לעמ' 35. האצבע מכופפת.

     ת.אבל הוא מונח. התמונות לא יכולות להיות אמיתיות. יש מצב שהאצבע הסמוכה גוררת את האצבע החמישית לכיפוף. זה כמו לשים סל מחובר עליו חבל ולמשוך אותו למעלה בלי החבל, הסל לא יעלה. כל אחד שנפצע ויש לו איזה שהוא פגם, מנסה לחפות עליו בכל דרך. כמובן שהוא מושך את האצבע. הוא למד למשוך את האצבע החמישית ע"י האצבע הרביעית." (עמ' 20, ש' 4- 29).

222. בהמשך, ובמענה לשאלותיו של ב"כ קופ"ח וד"ר פאר באותו עניין, השיב ד"ר קובו –

     "ש.הציגו לך תמונות של התובע, לא הצלחתי לראות את המנח האמיתי של האצבע, אבל תמונה אחת של הכוס שהוא מחזיק אותה, אם האצבע לא היתה במצב שהיא יכולה להתכופף, היה מחזיק את כוס כך שהאצבע החמישית בולטת החוצה. אבל בפועל אנחנו רואים בתמונה שהתובע מחזיק את הכוס כאשר כל ארבעת האצבעות מכופפות ומחזיקות את הכוס.

     ת.לפי מה שרואים נראה שהאצבע מכופפת. ברגע שיש קרע של הגידים באצבע הוא לא יכול לכופף את המפרק האמצעי והמפרק המרוחק, אבל הוא יכול לכופף את המפרק בין האצבע לכף היד בתנוחה כזו הוא יכול לעשות. הוא לא יכול להשלים את הכיפוף.

     ש.כלומר במינימום התובע יכול לתפוס כוס בצורה רגילה כמו כל בן אדם שלא עבר פגיעה?

     ת.כוס הוא יכול להחזיק. אני בטוח שהוא גם יכול להחזיק כוס וגם ידית אופנוע." (עמ' 24, ש' 20 -28).

223. "עשר אצבעות לי יש והכל יודעות הן" (מתוך שיר הילדות הנצחי של רבקה דוידית), רוצה לומר - עשר אצבעות ולא תשע וחצי.

224. מכאן עולה, כי כוח הלפיתה של התובע באצבע 5 (הזרת) נחלש, זאת בנוסף לחוסר היכולת לכופף אקטיבית את האצבע באופן מלא.

225. וממצאים אלה עלו כאמור גם מתוך הבדיקה שביצע ד"ר קובו לתובע, וכפי המשתקף בחוות הדעת שלו.

      

     גובה הפיצוי:

      

     הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות של התובע

      

226. ד"ר קובו קבע בחוות דעתו, כאמור, כי לתובע נותרה בעקבות התאונה נכות רפואית צמיתה בגובה 10% בשל חוסר הכיפוף האקטיבי של אצבע 5 (הזרת) על רקע חתך שני הגידים בתאונה, ועל בסיס התאמה לתקנה 43(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

227. עוד קבע, נכות רפואית צמיתה נוספת בגובה 2% לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין הצלקת המשמעותית שקיימת בכף יד ימין ומפריעה אסטטית, ולאחר החלה, חלקית בלבד, של הנכות הנקובה בתקנה על המקרה דנן.

228. ד"ר קובו אף התייחס לפגיעה הקיימת בתחושה בצד אולנארי של האצבע, אולם לגבי פגימה זו מצא כי יש לייחס אפס (0%) אחוזים בלבד, על פי תקנה 31(5)(א) לתקנות המל"ל.

229. עולה אפוא, כי הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע הינה 11.80%.

230. יחד עם זאת אני מוצא לקבוע, כי הנכות התפקודית של התובע אינה מושפעת מהנכות שמקורה בצלקת בזרת, אף כי הינה "משמעותית" כהגדרתה על-ידי ד"ר קובו, שכן בהתאם לחוות דעתו, המדובר בהפרעה אסטטית בלבד, שנותרה לתובע בזרת כף יד ימין בגין התאונה.

231. כלל פסיקתי ידוע הוא, כי – "על אף המגמה הגוברת והולכת לייעול, פישוט והאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות. עם זאת, מעין-חזקה זו נוהגת בפסיקה לאחרונה לגבי קטינים (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' מוסבאח עבד אל קאדר [פורסם בנבו] בפסקה 14 והאסמכתאות שם (7.9.2010)), והיא מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורטופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית. לנכות הרפואית חשיבות גם בהיעדר נתונים אחרים, שאז היא משמשת כאמת מידה להערכת הנכות התפקודית (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 512 (מהדורה רביעית, תשע"ג))." (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.15).

232. כאמור, התובע נפגע בתאונה בהיותו קטין, תלמיד תיכון, כבן 17.5 שנים.

233. כיום, הוא בעל עסק לתיקון טלפונים סלולאריים ומתקנם בעצמו (עמ' 26, ש' 16-21).

234. לטענת התובע, בשל הפגיעה באצבעו הוא עובד שעות ארוכות יותר בכדי להספיק את העבודה (עמ' 30, ש' 24-27). כמו כן, מסר התובע במהלך חקירתו –

     " ש.מטבע הדברים אתה משתמש ביד ימין בכל מיני דברים שצריך שימוש בידיים?

     ת.כן.

     ש.דווקא בתיקון פלאפונים אתה משתמש בכל האצבעות, כולל באצבע חמישית?

     ת.כן." (עמ' 33, ש' 27-33)

235. נוכח האמור, אני סבור כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, כפי שקבע ד"ר קובו בחוות דעתו, משקפת אל נכונה גם את נכותו התפקודית ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, ואני מעמידה לפיכך על - 10%.

      

     סיכויי ההחלמה של התובע

      

236. בהתאם לעדותו של ד"ר קובו, סביר להניח כי אם התובע היה מקבל את הטיפול הרפואי הנכון ובזמן הנכון, טווח התנועות של התובע לא היה חוזר למצב מלא, ועדיין הייתה נותרת מגבלת כיפוף כלשהי באצבע. קרי – מגבלה אשר מקורה בתאונה עצמה, והעומדת בהתאם להערכתו של ד"ר קובו על 5% (עמ' 25, ש' 5-25).

237. יחד עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה (ראו למשל, ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (פורסם בנבו, 2.12.15)), פגיעה בסיכויי החלמה בהסתברות של מעל ל- 50%, תוביל להענקת פיצוי מלא ולא יחסי, וכך גם בענייננו.

      

     בסיס השכר הקובע של התובע

      

238. מהנתונים שהוצגו בפני (דו"ח תקופות עיסוק והכנסות מ- 2014 עד 2021 מאת המל"ל – נספח 4 לתצהיר טר"מ, להלן: "דו"ח המל"ל") עולה, כי בשנת 2019 שכרו החודשי הממוצע של התובע עמד על כ- 5,400 ₪. בשנים 2020-2021 שהה התובע בחל"ת ובמקביל לכך הקים את העסק שלו לתיקון טלפונים ניידים (עמ' 34, ש' 4). בשנת 2022 השתכר התובע בממוצע לחודש – 8,225 ₪ (על פי דיווח של התובע למס הכנסה – נספח ג' לתצהיר התובע).

239. לדבריו, ובמענה לשאלת בית המשפט, המחזור לשנת 2022 היה גבוה יותר מזה של שנת 2021, ובעיקר כי החל לעבוד שעות רבות יותר (עמ' 34, ש' 6-10).

240. לטענת התובע, בסיס השכר שאמור לחול בעניינו הינו השכר הממוצע במשק, מכיוון שהיה קטין במועד האירוע.

241. "ככלל, קטין שנפגע, עדיין לא החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי ... כבר נזדמן לי בעבר לעמוד על כך ש"חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק" (ע"א 3175/11 דביר נ' ציון, [פורסם בנבו] בפסקה 5 (1.2.2011)). הפסיקה חזרה וקבעה כי ככלל אין "מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק" (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, [פורסם בנבו] בפסקה 8 (2.12.2014); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (18.7.2012) (להלן: עניין פלונית))." (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי (פורסם בנבו, 31.7.17).

242. יחד עם זאת, בענייננו, התובע, שהיה במועד האירוע על סף בגירות, כבר החל הלכה למעשה "לכתוב את סיפור חייו", שכן לאחר שעבד תקופה קצרה בלבד כשכיר, פתח עסק עצמאי לתיקון טלפונים ניידים, וזוהי פרנסתו עד היום.

243. לכן, אני מוצא לקבוע, כי יש בנסיבות עניינו של התובע לסטות מחזקת השכר, שעניינה קביעת שכר לקטין בגובה השכר הממוצע במשק, ומשנפרשו בפניי, על-ידי התובע עצמו, נתוני שכר אמת שלו כבגיר.

244. לפיכך, אני קובע את בסיס השכר החודשי של התובע לצורך קביעת גובה הפיצוי בגין הפסדי שכר ממועד זה ועד הגיעו לגיל 70 (כבעל עסק עצמאי לתיקון מכשירים סלולאריים) על 8,225 ₪.

      

     הפסד שכר ופנסיה לעבר

      

245. על פי דו"ח המל"ל, התובע עבד בשנת 2019 ארבעה חודשים בלבד.

246. מצאתי לנכון לייחס זאת לפגיעתו בתאונה.

247. בהתבסס על גובה הכנסתו בתקופה זו, אני קובע פיצוי בסך של 25,000 ₪, כפיצוי גלובאלי המשקף את הפסדי השכר והפנסיה לעבר של התובע בגין התאונה, כשווים היום.

      

     הפסד שכר ופנסיה לעתיד

      

248. כאמור, קבעתי את בסיס השכר החודשי של התובע לצורך קביעת גובה הפיצוי בגין הפסדי שכר ממועד זה ועד הגיעו לגיל 70 (כבעל עסק עצמאי לתיקון מכשירים סלולאריים) על 8,225 ₪.

249. אני מוצא להעמיד את שיעור הפסדי השכר והפנסיה של התובע לעתיד, עד גיל 70 כעצמאי, בהתבסס על מיקום הפגיעה בתאונה - בזרת יד ימין (הדומיננטית), וההשבחה שחלה כאמור בשכרו, לאחריה על 110,000 ₪.

      

     הוצאות התובע לעבר ולעתיד

      

250. התובע לא סיפק כל אסמכתאות ממשיות להוצאות בפועל שהוציא בגין התאונה (נזק מיוחד הטעון הוכחה), ואף לא ביסס תשתית ראייתית מספקת לפסיקת הוצאות עתידיות.

251. עם זאת, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪ עבור ראש נזק זה, שעה סביר להניח כי הוא הוציא מכיסו, למצער, הוצאות בגין נסיעות לבדיקות וטיפולים רפואיים ונשיאה בהשתתפות עצמית עבור טיפולים אלה.

      

     עזרת צד שלישי

      

252. גם בראש נזק זה התובע לא הציג או סיפק כל אסמכתא.

253. עם זאת, מצאתי לנכון לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪.

      

     כאב וסבל

      

254. לטעמי, סבלו של התובע התארך, שעה שלא קיבל את הטיפול הרפואי הראוי בהתאם לסטנדרט המקובל ובזמן.

255. לפיכך, אני מעמיד את גובה הפיצוי עבור ראש נזק זה בסך של 65,000 ₪.

      

     אשם תורם

      

256. לא מצאתי במקרה דנן, כי יש לייחס לתובע מידה כלשהי של אשם תורם, כפי טענת הנתבעים.

257. המדובר בתובע אשר עבר את האירועים נשוא התיק בהיותו קטין.

258. כפי שכבר הרחבתי לעיל, התובע פעל בהתאם להנחיות הרפואיות שקיבל מכלל הגורמים הרפואיים, ולכן אין ולא היה כל מקום לצפות ממנו כי יפעל אחרת בנסיבות העניין.

      

     סך גובה הפיצוי:

      

259. שיעור הפיצוי שאני פוסק לתובע מסתכם, אם כך, לסך = 210,000 ₪

      

     חלוקת האחריות בין הנתבעים:

      

260. סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין קובע את הכלל לחלוקת האחריות בין מעוולים, בהתאם לצדק וליושר ובהתחשב במידת האחריות של כל אחד מהם.

261. המבחן שנקבע לחלוקת האחריות על פי הפסיקה הינו מידת "האשם המוסרי" המיוחסת לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן "האשמה ההדדית" (ראו בין היתר - ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (פורסם בנבו, 7.9.10).

262. טר"מ (ראשי תיבות של "טיפול רפואי מיידי"), כשמה כן היא, עוסקת בעיקרה במתן רפואת חירום למטופליה, וככזאת, מטפלת בעיקר במקרים הטעונים טיפול מיידי, כשהיא נעדרת לפיכך, מטבע הדברים, את תיקו הרפואי של המטופל, אינה נדרשת לבצע מעקב רפואי רציף ומתמשך אחר המטופל, ואינה מעסיקה דרך קבע מומחים רפואיים בתחומי הרפואה השונים במרפאותיה.

263. מכאן אני מוצא כי לקופ"ח ולד"ר פאר, יחדיו, אחריות מוגברת ביחס לאחריותה של טר"מ כלפי התובע.

264. לאור האמור, אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים הינה:

     הנתבעת 1 – 40% ואילו הנתבעים 2-3 (יחדיו) – 60%.

      

     סוף דבר - התוצאה:

      

265. אני מחייב את הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה בסך 210,000 ₪.

266. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 49,140 ₪ (כולל מע"מ) וכן תשלום הוצאות משפט בסך 12,732 ₪.

267. סכומים אלה ישולמו לתובע על-ידי הנתבעים, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד פירעונם המלא בפועל.

268. כפי קביעתי, כאמור לעיל, הנתבעת 1 תישא ב- 40% מהסכומים הללו, והנתבעים 2-3 (יחדיו) ב- 60%.

      

     זכות ערעור כחוק.

      

      

      

      

      

     ניתן היום, כ' טבת תשפ"ד, 01 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.