עיריית ירושלים נ' קלה

בפניי תביעה שהגישה התובעת, עיריית ירושלים, נגד הנתבעת לתשלום חוב ארנונה.

אין מחלוקת כי הנתבעת החזיקה בנכס ולא שילמה בעדו ארנונה. אין גם מחלוקת כי חוב הארנונה מתייחס לשנים 2007-2010 וכי תקופת ההתיישנות בת שבע השנים חלפה. המחלוקת בתיק הינה האם פעולותיה ומעשיה של הנתבעת מהווים "הודאה בקיומה של זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

עיקרי העובדות

1. חוב הארנונה מתייחס לדירת המגורים של הנתבעת ובעלה ברחוב XXX ירושלים, נכס מספר XXX (להלן: הדירה). החוב מתייחס לחשבון מס' XXX, לתקופה שמיום 1.1.2007 ועד ליום 13.2.2010 אשר עמד, נכון למועד הגשת התביעה על סך של 56,098.62 ₪.

    

2. מדובר בתביעה "בגלגול שני" לאחר שתביעה קודמת נמחקה מחוסר מעש. התביעה הקודמת הוגשה ביום 21.3.2018 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, הנתבעת הגישה התנגדות והתביעה הועברה לבית משפט השלום (ת.א. 35939-05-18, להלן: ההליך הראשון). ההליך הראשון נמחק מחמת חוסר מעש, בקשה לביטול המחיקה נדחתה וגם ערעור שהוגש על הבקשה נמחק בסופו של יום, לאחר שהתובעת קיבלה את המלצת בית המשפט להגיש את התביעה בשנית.

    

3. באשר למהות החוב, טוענת התובעת כי מדובר בחוב ארנונה על פי דין, החיוב הוא סופי ואינו ניתן עוד להשגה (סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992; סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קבעת ארנונה כללית), התש"ו-1976) ומכל מקום, אין מחלוקת באשר לעצם קיומו של חוב ארנונה. הנתבעת אינה טוענת כי לא החזיקה בדירה, שזו כידוע טענת ההגנה המהותית היחידה שבית משפט השלום מוסמך לדון בה, אלא טוענת כי התביעה התיישנה. מדובר בחוב שנוצר, לכל המאוחר, בחודש פברואר 2010 ולכן התיישן בחודש פברואר 2017, משהוגשה התביעה, אף ההליך הראשון, בשנת 2018, הרי שהתביעה התיישנה.

    

4. ביום 15.2.2020 קיבלתי את התנגדות הנתבעת תוך חיובה בהפקדת סך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט. בהחלטה התייחסתי לכך שטענת ההתיישנות היא טענת ההגנה היחידה שהעלתה הנתבעת. לאחר שהופקד הסכום והתביעה הועברה למסלול של סדר דין מהיר, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות והרחבת חזית. הנתבעת טענה כי בעת הסבת התביעה למסלול של סדר דין מהיר הוגש תצהיר של נציגת מחלקת אכיפה בעיריית ירושלים וחלק מהאמור בתצהיר מהווה "הרחבת חזית". בהחלטה מיום 20.9.2020 דחיתי את הטענה להרחבת חזית תוך אבחנה בין תביעה אזרחית המוגשת לבית המשפט, שבה קיימת לתובע החירות לכתוב כתב תביעה כרצונו לבין תביעה המוגשת ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, שם מדובר בטופס סטנדרטי של רשות האכיפה והגבייה שעיקרו מילוי פרטים כמו שמות הצדדים, פרטי הנכס וסכום התביעה, מבלי לפרט את השתלשלות העניינים וכי יש בטופס זה כדי למלא אחר תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הן התקנות שהיו בתוקף במועד הגשת התביעה. מאחר שאין בתצהיר עילת תביעה חדשה הטענה להרחבת חזית – נדחתה. גם הטענה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה, קבעתי כי במועד מתן ההחלטה טרם חלף המועד להגשת כתב תשובה, וכי כל יתר הטענות מצריכות בירור עובדתי של ממש ולא ניתן להכריע בהן על יסוד הכתב. ערעור שהגישה הנתבעת על החלטה זו נדחה בהחלטת כב' השופטת ענת זינגר ביום 19.1.2021. כתב התשובה של התובעת השתרע על פני שלוש שורות, בהן הכחישה התובעת את כל טענות הנתבעת וכי תטען לתחולת סעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות.

    

5. להשלמת התמונה יצוין כי סכום התביעה דנן נמוך מסכום התביעה בהליך הראשון, בשל מחיקת ריביות רוחבית שבוצעה ברישומי התובעת כלפי כל החייבים ולא בשל תשלום כלשהו על חשבון החוב, ובעניין זה נרחיב בהמשך.

    

    

   האם התביעה התיישנה?

6. אין מחלוקת כי בהתאם לחוק ההתיישנות זכות התביעה היתה אמורה להתיישן, לכל המאוחר, בחודש מרץ 2017, עוד בטרם הוגשה התביעה בהליך הראשון. עוד אין מחלוקת כי בכל שלב שבו היה התיק תלוי ועומד בבית המשפט, לרבות בהליך הראשון, נעצר מרוץ ההתיישנות לאור הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע:

    

   "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה"

    

7. לטענת התובעת, כאשר פנתה הנתבעת אל משרדיו של בא כוח הנתבעת במטרה לברר פרטים אודות החוב, וכאשר, בהמלצת פקידת הגבייה במשרד, פנתה למנהלת וועדת פשרות לבירור האפשרות להגיש בקשה, הרי שיש לראות בה כמי שהודתה בקיום זכותה של התובעת. התובעת הפנתה ללשון הסעיף לפיה אין משמעות למועד בו היתה ההודאה וזו יכולה להיות בחלוף תקופת ההתיישנות כפי שנעשה כאן. הנתבעת טוענת כי לא התקיימו תנאי הסעיף וכי העובדה שערכה בירורים כלשהם הרי שראשית הם נגעו לחוב אחר, ושנית, אין בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

    

8. נבחן אפוא את עדויותיהן של שלוש העדות מטעם התובעת:

    

   עדותה של גב' גלית קצב

9. גלית קצב הצהירה כי היא מורשת חתימה במחלקת האכיפה אצל התובעת. ברישומי העירייה קיים תיעוד בדבר פניית הנתבעת או מי מטעמה אל התובעת בבקשה לקבלת הנחה בארנונה ביום 6.8.2007 ביחס לשנת 2007; פניית בן זוגה של הנתבעת ביום 8.12.2008 בבקשה להסדר תשלומים ופניית הנתבעת או מי מטעמה ביום 14.1.2009 בבקשה לקבלת הנחה בארנונה לשנת 2008. ביום 24.1.2010 ניתן צו כינוס נכסים נגד בן זוגה של הנתבעת, ובהתאם לכך בוצע שינוי מחזיקים מיום 14.2.2010, לאחריו, פנתה הנתבעת ביום 3.1.2013 בבקשה לקבלת הנחה בארנונה לשנת 2012. מלבד כל אלו, פנתה הנתבעת למשרדו של עו"ד רשף, בא כוח התובעת ושוחחה עם הגב' ריקי שגב ביום 27.3.2018 (תאריך עברי י"א ניסן תשע"ח) בעניין החוב הנוגע לתביעה המקורית והנתבעת מסרה כי תפנה לוועדת פשרות לאחר חג הפסח (שחל כידוע, באור לט"ו ניסן) בהמשך לכך, ישנם רישומים פנימיים לפניהם הנתבעת הגיעה אל גב' בטי זקן עצמה ביום 23.4.2018 וביקשה להסדיר את חובותיה והגב' בטי זקן הסבירה לה אילו מסמכים עליה להעביר לוועדת הפשרות.

    

10. הגב' קצב הצהירה גם אודות הליכים מנהליים שננקטו נגד הנתבעת: ביום 2.8.2011 נשלחה אליה התראה לפי הגשת התביעה בהוצאה לפועל וכי נשלחו עוד הודעות והתראות (הודעה לתשלום ארנונה כללית לשנת 2007 שנשלחה לבן זוגה של הנתבעת ביום 1.12.2006; התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה מנהלית מיום 14.9.2007 גם ממוענים לבן זוגה של הנתבעת, ומיום 18.9.2007 הממוענים לנתבעת ולבן זוגה; דרישה לתשלום ארנונה הממוענת לעו"ד טדי ארז (טרם מינויו לבית המשפט) עד ליום 17.6.2018; דרישה נוספת לתשלום ארנונה לפני נקיטת הליכים מיום 17.6.2018 הממוענת לנתבעת ולבעלה (עמ' 82 -83 לראיות התובעת), דרישה זהה מיום 19.5.2019, ובמקביל דרישה זהה הממוענת לעו"ד טדי ארז מאותו תאריך 19.5.2019; הוראה לתשלום ארנונה לשנת 2008; פניה בכתב לבן זוגה של הנתבעת מיום 18.2.2008 לפיה הוא אינו עומד בתנאי הסדר התשלומים; התראה לנתבעת ובעלה מיום 28.4.08 טרם נקיטת הליכים מנהליים; הוראה לנתבעת ולבן זוגה לתשלום ארנונה לשנת 2009 מיום 18.12.2008; תזכורת לנתבעת ולבן זוגה מיום 18.2.2009; התראה מיום 21.4.2009 לפני נקיטת הליכים מנהליים; הודעה על הטלת עיקול על חשבון הבנק של בן זוגה של התובעת מיום 21.7.2009 ועוד ועוד, פנייה לנתבעת ובעלה ביום 2.10.2017 לפיה ישנה אפשרות להסדיר את האגרה בהנחה של 50% ביחס לכל החובות עד לשנת 2014 ובכך הכל כ- 50 פניות בין השנים 2007-2018.

     

11. בחקירתה אמרה הגב' קצב כי היא עובדת בעירייה מזה 20 שנה, ואישרה כי מעולם לא פגשה את הנתבעת וכי כל מה שנאמר בתצהיר הוא על סמך איסוף המסמכים הקיימים בעירייה. הגם שאישרה כי החיוב בארנונה הוא שנתי, הסבירה שלא מגישים תביעה על כל שנה בנפרד כדי לא "לטרטר" את הבן אדם (עמ' 6 ש. 5) ומרכזים את כל החובות לתביעה אחת. הגב' קצב לא ידעה לומר מדוע לא הוגשה התביעה מוקדם יותר. ביחס למסמך שנחתם על ידי בעלה של הנתבעת, נספח ט' עמ' 61, השיבה כי גם אם בן הזוג הוא זה שחתם זה עבור שני בני הזוג החיים בבית משותף, וגם אם מי שרשום כמחזיק הוא רק אחד מבני הזוג, עדיין נתבעים שניהם (עמ' 7 ש. 1-2). העדה נשאלה בקשר לנספח י"א לתצהירה, הבקשה להנחה בארנונה לשנת 2012, ואישרה כי אי אפשר לבקש הנחה עבור שנים קודמות, אלא רק עבור אותה שנה.

     

    תצהירה של גב' רבקה שגב

12. הגב' שגב הצהירה כי היא עובדת כפקידת גביית ארנונה במשרד עו"ד אהרון רשף ושות' -באי כוח התובעת. בתצהירה מיום 24.6.2020 (להלן: התצהיר הראשון), תארה כי ביום 27.3.2018 התקשרה הנתבעת למשרד וביקשה לברר את היקף חובותיה בחשבון מספר XXX, היא עשתה את הבדיקה ומסרה לתובעת את המידע. התובעת אמרה בשיחת הטלפון כי תגיע לוועדת פשרות אצל התובעת לאחר חג הפסח, כאמור לעיל, מדובר בפרק זמן הגיוני שכן השיחה התקיימה ימים ספורים לפני ליל הסדר. הגב' שגב הצהירה כי ערכה תרשומת פנימית וצירפה העתק ממנה:

     

    

    נדגיש, על פי תרשומת זו, מספר תיק ההוצאה לפועל אליו מתייחס הרישום הוא 5200600318 (ולא תיק הוצל"פ מספר 03-20044-07-4).

    יצוין כי הגב' שגב לא יכלה להתייצב לחקירה ובא כוח הנתבעת הודיע כי הוא לא מבקש למשוך את התצהירה וגם אין צורך בקביעת מועד נוסף לחקירתה (עמ' 7 ש. 25-26), ולכן אני מקבלת את האמור בתצהיר זה.

     

    עדותה של הגב' בטי זקן:

13. הגב' זקן הצהירה כי ביום 23.4.2018 הגיעה אליה הנתבעת על מנת להסדיר את חובותיה בחשבון מספר XXX, הוא מספר החשבון נשוא התביעה דנן, וכי היא עצמה ערכה את הבירור בחשבון ומסרה בעצמה לנתבעת כי יתרת החוב עומדת על 65,495.89 ₪ ואף הדפיסה את דף פירוט יתרות לחשבון נכון ליום 23.4.18. הגב' זקן הצהירה כי מסרה לנתבעת שבידה לפנות לוועדת פשרות בהצעה לתשלום קרן החוב בתוספת הפרשי הצמדה ומחצית מהריבית הצבורה וכי עליה לצרף מסמכים כלכליים. גם הגב' זקן צירפה תשלום של תרשומת פנימית:

    

14. ביום 22.12.2021 נחקרה הגב' זקן על תצהירה והשיבה כי היא אחראית על ועדת פשרות בעירייה (עמ' 3 ש.28), התובעת פנתה אליה והיא הסבירה לה על התהליך של וועדת פשרות תוך שהיא מתייחסת לכל החובות הישנים ולא רק לחוב של שנת 2018 (עמ' 4 ש. 9-11) ושללה את התיאוריה שהעלה בא כוח הנתבעת כי החיוב בארנונה הוא חיוב שנתי וכל שנה היא חוב בפני עצמו ופניית הנתבעת בשנת 2018 נגעה אך ורק לחוב של שנת 2018. הגב' זקן אישרה כי הכיתוב הוא בכתב ידה.

     

15. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים ולא הוגשו ראיות. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מלא מטעמה, ובמועד הגשת הראיות הגישה תצהיר של פסקה אחת ובו כתבה כי "כל האמור בהתנגדות לביצוע התביעה שהגישה בתיק הוצל"פ 532028-12-19 ... הינו נכון והוא מידיעתי האישית, מבדיקתי את חומר המסמכים בהליכים השונים שהתקיימו ביני לבין העירייה ומייעוץ משפטי שקיבלתי" ובישיבת ההוכחות הודיע בא כוחה כי לא תעיד. לכך התנגדה התובעת וביקשה לחקור את הנתבעת על תצהיר התמיכה בהתנגדות.

     

16. בתצהיר התמיכה להתנגדות לביצוע התביעה, מיום 22.1.2020, פרטה הנתבעת אודות ההליך הראשון וטענה כי היות שהתביעה הראשונה הוגשה ביום 21.3.2018 הרי שהתביעה התיישנה שכן חלפו שבע שנים ולכל המאוחר היה על התובעת להגיש את התביעה ביום 12.2.2017. הנתבעת הפנה לרע"א 4301/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (16.04.2018, להלן: פס"ד פרידמן) בו נקבע במפורש כי חוק ההתיישנות לא מעניק לעירייה מעמד שונה מזה של בעל דין רגיל (ס' 9 לתצהיר) וכי אין בנקיטת הליכים מנהליים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בתצהירה טענה הנתבעת כי הבקשה לקבלת הנחה בארנונה לשנת 2012 התייחסה רק לחיוב הארנונה של שנה זו, ואין בה משום הודאה כלשהי אף לא ברמז בחיובי הארנונה משנים קודמות.

     

17. בחקירתה, הצהירה הנתבעת כי היא עובדת בעיריית ירושלים ומנהלת את המחלקה לספריות בירושלים, היא ובעלה הם הבעלים של הדירה, נגד בעלה ניתן צו כינוס בחודש ינואר 2010. הנתבעת העידה כי בשנים 2008 ו- 2012 כאשר הלכה לבקש הנחה לא אמרו לה שיש חובות עבר, לא הוטל על חשבונה עיקול וכד' ותשלומי הארנונה מאז שנת 2012 משולמים בהוראת קבע מהמשכורת שלה. לטענתה, בחודש ינואר 2018 קיבלה התראה על חוב ארנונה וניגשה לבדוק את זה, אמרו לה שיכול להיות שקיים חוב ישן ויש ועדת פשרות ומי שמטפלת בזה זו הגב' זקן. התובעת פנתה אליה אבל לא ראתה לנכון לעשות משהו בגלל שמדובר בחוב כל כך ישן (עמ' 9 ש. 1) וגם בגלל שיש תביעת חוב במסגרת הליך הפש"ר של בן זוגה (עמ' 9 ש. 7-8), לדבריה כעובדת עירייה הסתובבה בעירייה ושאלה מי יכול לעזור לה עם ההודעה על החוב והפנו אותה לגב' זקן (עמ' 9 ש. 24), כשנשאלה מדוע לא פרטה בתצהיר התמיכה בהתנגדות לביצוע התביעה על פגישותיה עם הגב' זקן או עם הגב' שגב השיבה כי לא ראתה כל חשיבות בפגישה עם הגב' זקן ואילו השיחה עם הגב' שגב היתה אחרי שעיקלו לה את החשבון ואז פנתה אליה, גילתה שיש לה חוב של 8,500 אבל לא אמרה לה שיש חוב של 50 או 60 אלף ₪ ולכן שילמה רק 8,500 ₪.

     

18. כאן המקום לעצור ולפרט מה שהתגלה במהלך חקירת הנתבעת ולאחר מכן. לקראת סיום החקירה, העלה בא כוח התובעת טענה כי הנתבעת שילמה סך של 8,5000 ₪ על חשבון החוב נשוא התביעה, ושעה שעשתה כן הרי שהדבר מהווה הודאה בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות ולכן יש לחייב את הנתבעת במלוא סכום התביעה. מדובר היה במידע חדש. בשום שלב לא נטען קודם לכן, לא בתצהירי העדות מטעם התובעת ולא בכתבי הטענות או בדיונים כי התובעת שילמה דבר מה על חשבון החוב, ולכן היה מדובר במידע מפתיע מאוד, שלכאורה באמת היה בו כדי להכריע את התביעה. אלא שהתברר שלא כך הם פני הדברים.

     

19. התובעת אישרה שבחודש ינואר 2018 קיבלה מכתב התראה על חוב הארנונה נשוא תביעתנו (עמ' 8 ש. 26-27), וניגשה לארנונה לבדוק את זה.:

     

    ש. בינואר 2018 קיבלת התראה על חוב הארנונה שאנחנו מדברים עליו כרגע

    ת. מאשרת קבלת מכתב

    ש. את זוכרת מה עשית אחרי שקיבלת את המכתב הזה

    ת. כן, ניגשתי בארנונה לבדוק מה זה המסמך הזה

    ש. למי ניגשת

    ת. אין לי מושג. ניגשתי לבדוק מה זה המכתב הזה כי אני משלמת ארנונה מתלוש המשכורת שלי חודש בחודשו

    ש. מה אמרו לך

    ת .אז אמרו שיכול להיות שקיים חוב ישן ויש ועדת פשרות ומי שמטפלת בזה זו זו שהייתה פה והיא אמרה לי תקשיבי יש פה חוב ישן, אמרתי לה למה לא אמרתם לי, אני לא יודעת על חוב כזה. היא התחילה להסביר לי מה התפקיד שלה בוועדת פשרות ומה עושים וכו'. לא ראיתי לנכון לעשות שום דבר כי לא עדכנו אותי. ממש לא. זו תקופה ישנה כל כך שעד אז יכלו להגיד לי יש לך חוב ולא אמרו. עובדה שבאתי להסדיר את החוב לשנת 2012 שכן רציתי לסגור את החוב הקיים ואף אחד לא אמר לי שיש חוב יותר ישן.

     

     

    ובהמשך:

     

    ש. כמה שנים את מכירה את הליך ועדת פשרות

    ת. רק מאותו רגע שפגשתי את זקן, היא הסבירה מה בדיוק התפקיד שלה, מה זה ועדת פשרות

    ש. אם אומר לך שלאחר המועד שהיית אצל גב' זקן ניגשתם לעיריה ושילמתם על חשבון החוב 8,500 ש"ח במזומן

    ת. זה לא היה על החוב הזה. יכול להיות שזה היה החוב הזה.

    ש. אצל ריקי

    ת. כן

    ש. את רוצה שאראה לך את הקבלה

    ת. אני זוכרת

    ש. זה את או בעלך

    ת. אני שילמתי 8500 ₪ על סמך החוב וזה החוב היחידי שאמרו שיש לי.

    ש. החוב המדובר שלנו.

    ת. זה החוב היחידי, עשיתי הלוואה של 8500 ₪ ושילמתי לריקי במזומן

    ש. אני רוצה להציג לך את הקבלה. שילמת בגין החוב

    ת. כן

    ש. אישרת שזה בגין החוב שלנו

    ת. בגלל שהוטל עיקול על החשבון שלי ולא יכולתי לעשות שום דבר, אמרו לי יש לך חוב בסך 8500 ש"ח וכך שילמתי

    ש. לא ביררת עבור איזה חשבון

    ת. ארנונה מה זאת אומרת"

     

20. ב"כ הנתבעת התנגד לטענה חדשה ומפתיעה זו והפנה לכך שאין לה זכר בדף גיול החובות. ולאחר הדיון ביקש להביא ראיות הזמה בנוגע לאותם 8,500 ₪ שנטען כי התובעת שילמה על חשבון החוב נשוא התביעה. בתגובה הובאו נתונים עובדתיים חדשים שלא עמדו בפני בית המשפט קודם לכן, ולפיהם בשנת 2007 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת ובעלה, משלא התגוננו, ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה על ידי כב' הרשם אורי פוני ז"ל )ת.א. 701537/07 עיריית ירושלים נ' קלה, פס"ד מיום 21.5.2007). התובעת הגישה את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מספר 03-20044-07-4). אותם 8,500 ₪ ששולמו היו במסגרת תיק הוצל"פ 03-20044-07-4, שנפתח לביצוע פסק דין משנת 2007, ואינו קשור אלינו. משכך, טענה הנתבעת בבקשה להבאת ראיות הזמה, אין לראות בתשלום זה הודאה כלשהי הרלבנטית לתביעה זו, שכן מדובר בתשלום שבוצע בגין תיק הוצאה לפועל שנפתח למימוש פסק דין שניתן בהעדר הגנה עוד בשנת 2007 בשל חובות ארנונה קודמים לשנת 2007.

     

21. בתגובתה לבקשה התייחסה התובעת לסתירות והפריכות בגרסת הנתבעת ועמדה על כך שמטרת החקירה היתה להראות את הסתירות והפריכות הללו ולא להתייחס לסכום ששולם פר –סה. בשולי התגובה, הודתה התובעת כי הקיטון בסכום התביעה בין ההליך הראשון לבין ההליך דנן לא נבע מתשלום שביצעה התובעת אלא מתיקונים שבוצעו בחישוב בתיק.

     

22. לתגובת התובעת צורף תצהיר נוסף של הגב' שגב, מיום 9.2.22 (להלן: התצהיר השני) לפיו ביום 15.1.2018 נמסרה לנתבעת אזהרה בגין התביעה דנן, ביום 22.1.2018 הוטלו עיקולי מדיה על חשבונות התובעת במסגרת תיק הוצל"פ 03-2044-07-4; ביום 31.1.2018 התקשרה הנתבעת לגב' שגב בשל העיקול וטענה כי היתה חולה ולכן טרם הסדירה את החוב הנוסף. ביום 15.4.2018 הגיעה הנתבעת למשרד והסדירה את החוב הנוסף וביקשה להסדיר גם את החוב נשוא תביעה זו והגב' שגב הפנתה אותה לוועדת פשרות. הגב' שגב הצהירה כי החוב פחת ביחס להליך הראשון "בגלל תיקוני ריבית, גורפים, שנעשו בחשבונות העירייה" (ס' 6 לתצהירה השני) וראה נספח 3 לתצהירה השניה "הצגת תנועות חיוב זיכוי" שם נרשם כי הופחת סך של 9,096.39 בשל "תיקון ריבית".

     

    

     

23. יצוין כי ביום 23.5.2022 הגישה הנתבעת בקשה לסעד זמני, צו עשה המורה לעירייה להעביר לנתבעת אישור על העדר חובות לצורך מכירת הדירה. בהחלטה מיום 19.8.2023 נדחתה הבקשה. עוד אציין כי לבקשת התובעת נקבע מועד נוסף להשלמת חקירת הנתבעת, ברם במועד הדיון הודיעה התובע כי בעצם אין בכוונתה לחקור את הנתבעת והתיק נקבע לסיכומים.

     

24. התמונה המצטיירת היא כי זו השתלשלות העניינים:

     

    21.5.2007 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעת ובעלה בקשר לחובות ארנונה אחרים שאינם חלק מתביעה זו. נפתח תיק הוצאה לפועל שמספרו 03-20044-07-4

    15.1.2018 - הנתבעת מקבלת הודעה על חוב הארנונה נשוא התביעה שלנו.

    22.1.2018 - מוטלים על הנתבעת עיקולי מדיה בקשה לתיק הוצל"פ 03-20044-07-4

    31.1.2018 - הנתבעת יוצרת קשר עם הגב' שגב ממשרד בא כוח התובעת, ואלו ההתכתבויות המובאות לעיל, שעיקרן כי הנתבעת היתה חולה ולכן לא הסדירה את החוב, והיא תעדכן בהמשך.

    21.3.2018 - מוגשת התביעה בהליך הראשון ללשכת ההוצאה לפועל

    27.3.2018 - הנתבעת יוצרת קשר עם הגב' שגב ממשרד בא כוח התובעת, בקשר לתביעה דנן (ר' ס' 12 לעיל) ומצהירה כי תפנה לאחר חג הפסח לוועדת פשרות

    15.4.2018 - הנתבעת משלמת 8,500 ₪ על חשבון תיק הוצל"פ 03-20044-07-4 ולטענת הגב' שגב מבקשת להסדיר גם את החוב בתביעה בהליך הראשון ומופנית על ידה לוועדת פשרות.

    16.4.2018 – מבוטלים כל ההליכים בתיק ההוצאה לפועל 03-20044-07-4.

    23.4.2018 – הנתבעת מגיעה לגב' בטי זקן לבירור כיצד לפנות לוועדת פשרות.

    9.5.2018 – הנתבעת מגישה התנגדות לביצוע התביעה, שמתקבלת ביום 8.7.18, וכאמור, התביעה נמחקת וגם הערעור עליה וביום 2.12.2019 מוגשת התביעה בהוצאה לפועל, בשנית.

     

25. אין מחלוקת כי הליכים מנהליים שנקטה התובעת אין בהם כדי לעקב או לאפס את מרוץ ההתיישנות והשאלה שנותרה לבחון האם פניותיה של הנתבעת מהוות הודאה בקיום זכות.

     

26. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ולא בלי לבטים, אני מוצאת כי דין התביעה להידחות. כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי אך לאחרונה, במקרה דומה:

     

    "בפסיקת בית המשפט העליון הודגש כי על מנת שהודאה תבוא בגדריו שלס' 9לחוק ההתיישנות, באופן המביא להתחלתו מחדש של מירוץ ההתיישנות, עליה להיות"מפורשת וברורה" (ע"א 6623/11אלבו נ' פלדמןבפסקה 11 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות (2.1.14); ענייןחברת התחנה המרכזית, בפסקה 20 לפסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל). כפי שנפסק, "תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף הואהכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות" (ע"א 6887/03רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדיםבפסקה 22 לפסק דינו של כבוד השופט(כתוארו אז) א' גרוניס (20.7.10) (ההדגשה הוּספה)). נדרש ש"הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות'אותההוא תובע בבית המשפט" (ענייןהכפר הירוק, בפסקה 8, ההדגשה הוּספה). כן נפסק כי על ההודאה להיות מופנית כלפי התובע עצמו ולא כלפי צד אחר המעורב בהליכים) ע"א 2125/00INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKIנ' רשות השידורבפסקה ח(2) לפסק דינו של כבוד השופט(כתוארו אז) א' רובינשטיין (10.11.05)"

     

    בית המשפט הוסיף:

     

    "נציין כי איננו מתעלמים מהקושי העולה מהתוצאה שאליה הגענו. המערער הוא רואה חשבון במקצועו שהחזיק כשוכר בנכס מסחרי – חנות תכשיטים שהפעילה אשתו יחד עמו – ונמנע מתשלום חיובי הארנונה מאז תחילת השכירות בשנת 1991 ועד לפינוי הנכס בסוף שנת 2012. מדובר בהתנהלות מוקשית המביאה עמה פגיעה בציבור, בקופה הציבורית, ובכלל תושבי העיר שנאלצו "לסבסד" את עסקו של המערער (ראו והשוו: עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.15)). אין ספק ששלילת האפשרות לממש זכות מהותית רק מחמת חלוף הזמן, מהווה תוצאה קשה עבור תובע, ובמקרה זה העירייה. דברים אלה נכונים אף כאשר מביאים בחשבון את התנהלות העירייה שלא פעלה כנדרש לאורך שנים לגביית החוב. ואולם, התוצאה אליה הגענו מתחייבת מהוראותיו שלחוק ההתיישנותונובעת מדיני ההתיישנות עצמם. (עא (י-ם) 54333-02-23  חמדי נאבלסי נ' עירית ירושלים ( 26.12.23), ההדגשות במקור, ב"י)

     

    והדברים מדברים בעד עצמם.

     

27. בפסיקה ניתן למצוא גם קולות אחרים, ר' למשל את פסק דינו של כב' השופט וינוגרד בעת"מ (י-ם) 11992-03-22 ר.ח. פרסום בע"מ נ' עיריית ירושלים (5.3.23), בו דחה טענת התיישנות לתביעה לתשלום ארנונה בין היתר עקב כך שהעותרת הודתה כי החזיקה בנכס במועדים הרלבנטיים ויש לראות בהודאתה זו כהודאה בקיום זכות העוצרת את מרוץ ההתיישנות על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות:

     

    "הן בשל העובדה שהעותרת טענה לאורך כל הדרך שהיא המחזיקה בנכס, ויש לראות הודאתה זו – שהיתה גם הודאה לפני בית משפט – כהודאה בקיום הזכות העוצרת את מרוץ ההתיישנות על פי הוראתסעיף 9 לחוק ההתיישנות..."

     

    חוב ארנונה אינו חוב מפתיע, או חוב השנוי במחלוקת. הנתבעת החזיקה בנכס וידעה, לא רק בגלל היותה עובדת עיריית ירושלים, אלא כמו כל אחד אחר, כי עליה לשלם ארנונה בעד הנכס, ויש טעם בשיטה לפיה עצם ההחזקה שכרוכה בתשלום ארנונה, מהווה הודאה בזכות, ואולם דומה כי הפסיקה בע"א (י-ם) 54333-02-23 הנ"ל היא המנחה והמחייבת, ולו בהעדר הלכה פסוקה ברורה.

     

28. התביעה נדחית. בנסיבות העניין איני רואה מקום לפסוק לטובת הנתבעת הוצאות. דומה כי הציבור כבר סבסד מספיק את הנתבעת (ר' ע"א 54333-02-23 לעיל) ואין מקום להשית על התובעת עוד את הוצאות הנתבעת.

     

     

    ניתן היום, ג' אדר א' תשפ"ד, 12 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.