G נ' א.מ. רקפת בע"מ ואח'

התובע עבד במסעדה דרך חברת כוח אדם. חברת כוח האדם פורקה. האם יש מקום לחייב את בעל המניות של חברת כוח האדם באופן אישי – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות:

1.התובע עבד אצל הנתבעת 1 והוצב לעבודה במסעדה בתל אביב (הנתבעת 2).

2.הנתבעים 3 – 5 הם דירקטורים בנתבעת 2.

3.הנתבעת 1 נמצאת בפירוק.

4.הנתבעים 3 - 4 הגיעו להסכם פשרה עם התובע.

5.הנתבע 6 הוא דירקטור ובעל מניות בנתבעת 1 (להלן: הנתבע).

6.ההליכים כאן מתנהלים רק כנגד הנתבע 6.

7.התובע עבד מחודש 11/15 ועד לחודש 10/17 (22 חודשים).

טענות התובע:

1.התובע פוטר בשל סיום פעילות הנתבעת 2 והפיטורים בוצעו באופן מיידי (4,560 ₪).

2.תלושי השכר שקיבל התובע היו פיקטיביים. התובע קיבל 30 ₪ נטו לשעה במכפלת שעות העבודה. התובע עותר לפיצוי בסך של 20,000 ₪ עקב התנהלות זו. כל חודש ניכו משכרו של התובע 200 ₪ דמי ביטוח רפואי ביתר (מותר היה לנכות רק 60 ₪) (3,080 ₪).

3.התובע עבד שעות נוספות רבות ולא שולמה לו תמורה בגינן (21,037 ₪).

4.הנתבע גרם לנתבעת 1 להפר את זכויותיו של התובע אשר כתוצאה ממנה ניזוק התובע. הנתבע עיוול כלפי התובע. ברשלנותו הנתבע גרם לתובע נזק בעת תשלום שכרו.

5.העסקת התובע מבלי שדווח על התובע לרשויות היא מעשה פלילי. הנתבע הפר חובות חקוקות (חוק הגנת השכר, חוק חופשה שנתית, חוק פיצויי פיטורים) ואין לתת לנתבע לחמוק מעוונותיו.

6.למנהל (הנתבע 6) קמה חובת זהירות כלפי התובע מכוח חוק החברות (252(ב)) והוא הפר את חובת הזהירות בה חב הנתבע כמנהל.

7.הנתבע כמנהל גרם שהחברה תפר את חוזה העבודה עם התובע. המנהל עיוול 3 עוולות ועל כן יש להטיל עליו חובה אישית לשלם לתובע את חוב הנתבעת 1.

8.התובע עותר לפיצויי פיטורים בשל סיום פעילות הנתבעת 2 (10,230 ₪).

9.התובע זכאי להפרשות לקרן פנסיה מכוח צו הרחבה בענף הניקיון (16,490 ₪) או מכוח צו הרחבה בענף כוח אדם (7,365 ₪) ולהפרשות לקרן השתלמות (9,207 ₪).

10.התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית (4,800 ₪), דמי הבראה (על פי צו הרחבה בענף הניקיון או השמירה) (5,499 ₪) או על פי צו הרחבה הכללי (4,158 ₪), דמי נסיעות על פי תעריף חופשי חודשי (5,412 ₪) וימי חגים (4,320 ₪).

טענות הנתבע:

1.לא ניתן לדעת אצל מי עבד התובע ומהי תקופת עבודתו אצל כל אחד מהנתבעים.

2.התובע עבד אצל הנתבע 2 באמצעות הנתבעת 1. הנתבעת 1 סיפקה עובדים כלליים לגופים פרטיים.

4.לתובע לא היה חשבון בנק מסודר. התובע קיבל את זכויותיו במזומן ובהתאם לחוק ונוכו ממשכורתו דמי ביטוח רפואי.

5. לא ברור מה היו נסיבות סיום העסקתו של התובע ומה היה חלקן של כל אחת מהנתבעות.

6.הנתבע הוא בעל מניות והנתבעת 1 היא בעלת אישיות משפטית נפרדת. לנתבע אין אחריות אישית לחובות הנתבעת 1. כל חטאו של הנתבע הוא היותו בעל מניות בנתבעת 1.

7.הנתבע עותר לדחיית התביעה כנגדו על הסף.

שאר טענות הצדדים יועלו במסגרת פסק הדין.

הכרעה:

1. לאחר ששמענו את עדותו של התובע, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

    

2. התובע בעדותו לא ידע לומר אצל מי עבד, אלא רק שעבד במסעדה (הנתבעת 2):

   "ש.אצל מי עבדת ?

   ת.ברוטשילד. "

   (עמ' 6 לפרוט' ש' 19, 20).

    

   התובע התנהל מול "דוד" :

   "ש.למי פנית אחרי שסגרו את המקום?

   ת.למעסיק שלי. דוד. "

   (עמ' 8 לפרוט' ש' 9-10).

    

   לא הוברר מי הוא אותו "דוד". התובע לא ידע מי היא האישיות המשפטית העומדת מאחורי המסעדה בה עבד:

    

   "ש.פנית למישהו מרקפת, מהנתבעת 1, כדי לתבוע מה שאתה צריך?

   ת.לא.

   ש.אתה מכיר את הנתבעת 1 בכלל?

   ת.לא יודע מה זה."

   (עמ' 8 לפרוט' ש' 16 – 19).

    

   אי ידיעתו של התובע מי האישיות המשפטית מולה הוא אמור להתנהל אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. בעת העסקה ע"י קבלן כוח אדם העובד ההדיוט אינו יודע תמיד מי היא מעסיקתו ומי עומד מאחורי המשתמש.

    

   תקופת העבודה

    

3. התובע העיד כי קיבל תלושי שכר מהנתבעת 1, אולם בחר להציג תלוש שכר אחד בלבד:

    

   "ש.כשהיית מקבל את המשכורת עם התלוש, בדקת מה קיבלת ומה יש במעטפה?

   ת.אמרתי לך שהוא לא היה נותן לי תלושים, רק כשביקשתי בשביל הויזה.

   ש.אחרי שקיבלת את התלוש, וראית כמה כסף יש במעטפה, עשית השוואה?

   ת.לא.

   ש.לא עשית בדיקה אף פעם במשך כל התקופה?

   ת.הייתי מקבל במזומן כל חודש לפי השעות.

   ש.ולא עשית בדיקה?

   ת.הוא לא היה נותן לנו שיקים, הוא נתן לנו במזומן. הייתי סופר את הכסף שקיבלתי."

   (עמ' 9 לפרוט' ש' 17 – 24)

    

4. התובע הציג תלוש שכר אחד למרות שהודה כי קיבל תלושי שכר נוספים:

5.  

   "ש.כמה תלושים קיבלת?

   ת.4-5.

   ש.עבדת לפחות 22 חודשים, נכון?

   ת.כן.

   ש.למה לא דרשת את התלושים שלך?

   ת.הוא לא היה נותן לי , כל פעם שהלכתי לויזה ביקשתי ממנו."

   (עמ' 7 לפרוט' ש' 20 – 25).

    

6. ברם בנקל יכול היה הנתבע לסתור את דבריו של התובע ולהזים טענותיו באשר לתקופת עבודתו לו היה מציג מסמכי קבלה לעבודה של התובע (טופס 101) או ריכוז משכורות לתקופת עבודתו של התובע (טופס 106). הנתבע בחר שלא להמציא מסמכים אלו הסותרים את טענות התובע.

    

   בעל דין הנמנע מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו ניתן להסיק מכך כי לו הובאה הראיה, היה בה כדי לפעול כנגדו (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' - יוסף לוי פ"ד לה(1), 736; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ - סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ - טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595). מהימנעות הנתבע למסור ראיות אלו לבית הדין, מסיקות אנו כי מסירת ראיות אלו היה בהן כדי להזיק לנתבע.

    

7. עיון בתלוש השכר הבודד מעלה כי התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת 1 ביום 1.11.15.

   על פי ההלכה הפסוקה –

   "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע מז/146- 3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19, 27).

   לטעמנו, הלכה זו מתייחסת לכל הנכתב בתלוש השכר, המהווה הודאת בעל-דין ולא הוכח אחרת ע"י הנתבע.

8. התובע סיים לעבוד עם סגירת המסעדה בחודש 10/17 (סעיף 10 לתצהיר התובע).

    

9. אומנם התובע לא הביא כל ראיה באשר לתקופת עבודתו למעט תלוש השכר הבודד אולם מאחר שלא נשמעה עדותו של הנתבע או מי מטעמה של הנתבעת 1, אנו מקבלות את גרסת התובע במלואה.

    

10. לא נעלם מעינינו כי על פי כתב התביעה עבד התובע, לטענתו, שנתיים אך בתצהירו ובעדותו טען לתקופה של 22 חודשים בלבד אך התקופה מחודש 11/15 ועד חודש 10/17 מופיעה בתצהיר ובכתב התביעה.

     

11. הנתבעים (1 ו- 6) הכחישו את תקופת העסקה. הא ותו לא. מבלי שהוכיחו טענתם.

     

     

    שכר עבודה

     

12. כעולה מתלוש השכר שהוצג, שכרו של התובע עמד על 30 ₪ נטו.

     

    העסקה המנוגדת לדין

     

13. התובע טען שהנתבעת 1 התנהלה ללא רישיון אולם הנתבע צירף לסיכומיו רישיון בתוקף של הנתבעת 1 לעסוק בניקיון, כוח אדם ושמירה מיום 17.3.16 ועד ליום 30.5.18. קרי, לנתבעת 1 היה רישיון בתוקף בעת העסקת התובע. התובע בחר שלא להגיש סיכומי תשובה, כך שלא נתקבלה התייחסותו לרישיון שהוצג.

     

    האם תלושי השכר דווח לרשויות

     

14. כעולה מהודעה שניתנה ע"י המוסד לביטוח לאומי, בהמשך לצו שהוצא ע"י בית הדין ולבקשת התובע (ביום 23.5.19), התובע לא דווח למל"ל על העסקתו אצל הנתבעת 1.

    משכך, ברור מדוע הנתבעת 1 לא הציגה אסמכתא לדיווח על העסקת התובע או ריכוז תלושי שכר לשנים הרלוונטיות.

     

15. לא זו אף זו, הנתבע או הנתבעת 1 לא הגישו תצהיר גילוי מסמכים כנדרש. בהמשך אף לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע.

     

16. המסקנה העולה היא כי הנתבע כמנהל לא דיווח לרשויות על העסקתו של התובע אצל הנתבעת 1.

     

    האם יש מקום לחייב אישית את הנתבע

     

17. בכתב התביעה לא טען התובע לעילת תביעה שעניינה הרמת מסך כנגד הנתבע אלא לאחריות של הנתבע כאורגן של הנתבעת 1 לנזק שגרם לתובע.

     

18. חוק החברות מאפשר להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס לבעלי המניות את חובות החברה. הרמת מסך לא חלה על מנהלים אלא על בעלי מניות אולם ניתן להטיל גם אחריות אישית על בעלי מניות, דירקטורים או נושא משרה מכוח חובות האמון של של דירקטורים ונושאי משרה מכוח חוק החברות או מכוח תורת האורגנים או מכוח הדין הכללי, חובת תום הלב או דיני החוזים וניתן לתבוע את האורגן באחריות אישית כלפי צדדים שלישיים (ראו לעניין זה: אירית חביב-סגל, דיני חברות (כרך א, 2007) עמ' 325, 341).

     

    "לשיטתי, חב המערער באחריות כלפי המשיבה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בקשר לחלקו במגעים לרכישת הסחורות מן המשיבה. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53)".

    (כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, ניתן ביום 16.10.05 – פורסם במאגרים האלקטרוניים).

     

19. הנתבע היה גם בעל מניות וגם דירקטור. הנתבע הוא בעל מניות יחיד בנתבעת 1 (נספח 2 לתצהיר התובע). עסקינן בחברה שלה בעל מניות יחיד, הוא הנתבע, אשר גם משמש כמנהלהּ. החברה היא הנתבע והנתבע הוא החברה. כל פעולות הנתבעת 1 בוצעו על-ידי הנתבע ולכן באי דיווח על העסקתו של התובע כעובד למל"ל פגע הנתבע בזכויותיו של התובע.

     

20. הנתבע הפר חלק גדול מחוקי העבודה: חוק הגנת השכר וחוק חופשה שנתית. פעולות אלו הנן עבירות פליליות. במישור הפלילי על פי חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר לנושא משרה אחריות אישית על פי חוקים אלה. ככלל אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לבין עבירה פלילית. התביעה שבפנינו עניינה תביעה כספית אזרחית, בעוד שהחוקים דלעיל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית. סבורות אנו שלמרות שעסקינן בהליך אזרחי, מן הדין ומן הצדק להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת, אשר ביצע פעולות אלו. ניכר כי התנהלות הנתבעת 1 הייתה תוצאה של החלטות אשר שיקפו את העובדה כי הנתבע עצמו לא ראה בנתבעת 1 אישיות משפטית נפרדת אלא הוא היה חלק מהותי ממנה. ניכר כי הנתבע הוא הרוח החיה בנתבעת 1 ומעשיו היו מעשיה ועל כן מן הראוי כי ישא בתוצאות אשר נבעו ממעשיו.

     

21. הנתבע, שהיה בעל מניות וגם דירקטור, הוא זה שפעל בשמה של הנתבעת 1 והוא זה שיצר במודע מערכת חוזית בלתי חוקית עם התובע וכפי שנקבע די בכך, לטעמנו, לחייב את הנתבע באחריות אישית כלפי התובע:

     

    "הפעילות בשם החברה אינה פוטרת את המנהל, נושא המשרה, הדירקטור או בעל המניות, מן החובות הכלליות לפעול על פי הדין. בפרט, כאשר פרט הפועל בשם החברה מבצע עוולה, הרי שהוא ימצא אחראי אישית, ככל מעוול אחר. אומנם תורת האורגנים מרחיבה את מעגל היריבויות, ומאפשרת הטלת אחריות על החברה בגין עוולות שביצע האורגן שלה. אלא שהרחבת מעגל היריבויות אינה פוטרת את המעוול מאחריותו האישית בגין אותה עוולה. האחריות של החברה עשויה להצטרף, אך בכל מקרה לא להחליף, את האחריות האישית של האורגן – המעוול" (א. חביב – סגל. דיני חברות. שם עמ' 344).

     

22. נוכח התנהלותו של הנתבע, מצאנו מקום לחייבו אישית בחבות שחבה הנתבעת 1 כלפי התובע.

     

    פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

     

23. אין מחלוקת כי המסעדה (הנתבעת 2) בה עבד התובע, נסגרה. לא הוכח ע"י הנתבע כי הוצע לתובע עבודה חלופית.

     

24. לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 10,230 ₪.

     

25. לא הוכח ע"י הנתבע כי ניתנה לו הודעה מוקדמת טרם פיטוריו. משכך, על הנתבע לשלם לתובע סך של 4,560 ₪, כנתבע בכתב התביעה.

     

     

    קרן פנסיה וקרן השתלמות 

     

26. לא הופרשו לתובע כספים לקרן פנסיה ע"י הנתבעת 1. משכך הננו מחייבות את הנתבע הסך של 7,365 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה וסך של 9,207 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

     

     

    פדיון חופשה

     

27. לא הוצג פנקס חופשות. אומנם נערך עו"ש של ימי החופשה בתלוש השכר הבודד שהוצג ברם לא ניתן לדעת אם אכן בוצע עו"ש בשאר תלושי השכר. לכן, הננו מקבלות את תחשיבי התובע בסך של 4,800 ש"ח.

     

    דמי הבראה ודמי חגים

     

28. לא הוצג ע"י הנתבע מתי שולמו דמי הבראה ודמי חגים לתובע ולא נסתרו רכיבי תביעה אלו. על הנתבע לשלם לתובע דמי הבראה בסך 4,914 ₪ (רכיב התביעה הוקטן בתצהיר) ודמי חגים בסך 4,320 ₪.

     

    דמי נסיעות

     

29. על פי תלוש השכר היחיד שהוצג לא שולמו לתובע דמי נסיעות. התובע טען כי לא שולמו לו דמי נסיעות והנתבע לא סתר טענה זו. על הנתבע לשלם לתובע סך של 4,899 ₪ בגין דמי נסיעות (רכיב התביעה הוקטן בתצהיר).

     

    ניכוי שכר

     

30. כעולה מתלוש השכר שהוצג, הנתבעת 1 ניכתה סך של 200 ₪ בגין ביטוח רפואי. לא הוצג אישור ע"י הנתבע כי אכן הועבר סכום זה לצורך ביטוח רפואי. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובע את הסכומים שנוכו לאורך תקופת עבודתו של התובע בסך הנתבע 3,080 ₪.

     

     

    שעות נוספות ושבת

     

31. הנתבעים לא הציגו דו"חות נוכחות. כעולה מתלוש השכר שהוצג, התובע ביצע עבודה בשעות נוספות, ללא קבלת גמול בעדן (בחודש 8/17 ביצע התובע על פי תלוש השכר 311 שעות עבודה). התובע טען כי ביצע 280 שעות עבודה בחודש. אם כן, נוכח תלוש השכר, התובע הצליח להרים את הנטל לעניין מתכונת שעות עבודתו (סעיף 34 לתצהיר התובע) וכאמור לא נשמעה גרסתו של הנתבע.

     

32. אם כן, בהיעדר דו"חות נוכחות מדובר במצב הראשון על פי פסיקת בית הדין הארצי:

     

    "המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח".

    ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (ניתן ביום 29.03.2017 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם עמ' 13)‏‏.

    משכך, אנו מקבלות את תחשיבי התובע ומחייבות את הנתבע בסך של 24,037 ₪

     

    פיצוי על פי חוק הגנת השכר

     

33. לטענת התובע, לא נמסרו לו תלושי שכר ולא דווח עליו לרשויות אולם הנתבע הוא זה שניזוק משלא נהג על פי חוקי העבודה והוא חוייב לשלם את חוב הנתבעת 1 לתובע. משכך, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבע בגין רכיב תביעה זה.

     

     

    סוף דבר 

     

    על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

     

    גמול שעות נוספות וימי מנוחה בסך של 24,037 ₪;

    החזר בגין ניכויי שכר בסך של 3,080 ₪;

    דמי נסיעות בסך של 4,899 ₪;

    דמי הבראה בסך של 4,914 ₪;

    דמי חגים בסך של 4,320 ₪;

    דמי חופשה בסך של 4,800 ₪;

    פיצויי פיטורים בסך של 10,230 ₪;

    פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 7,365 ₪;

    פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 9,207 ₪;

    חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,560 ₪.

    הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.17 ועד התשלום בפועל.

     

    הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 600 ₪.

     

    ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

     

    ניתן היום, ‏י' תשרי תשפ"א (‏28 ספטמבר 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    גב' גל טלית, נציגת ציבור (עובדים)		אריאלה גילצר-כץ, שופטת סגנית נשיאה