אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> א.ב. נ' בן ציון ואח'

א.ב. נ' בן ציון ואח'

תאריך פרסום : 12/03/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום חיפה
26495-11-13
27/02/2019
בפני השופטת:
סיגלית מצא

- נגד -
תובע:
מ.א.ב.
עו"ד מוסטפה מחאג'נה
נתבעים:
1. זוהר אלקיים בן ציון
2. דניאל אוחנה בן אורי (ניתן פסק דין ביום 16.2.2016)
3. יוסף מלכה בן משה (ניתן פסק דין ביום 16.2.2016)
4. דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ (ניתן פסק דין ביום 11.2.2016)

עו"ד חסן אבו אחמד [בשם נתבע 1]
פסק דין

 

 

1.האם זכאי התובע לפיצויים בגין נזקי גוף מהם הוא סובל לאחר שהותקף ביום 22.6.2011 על-ידי הנתבעים ואדם נוסף בתחנת דלק בה עבד כמתדלק אותה עת ומה גובהם של פיצויים אלה, אלה השאלות המונחות בפניי בתיק זה.

העובדות

2.התובע, יליד 28.6.1992, הותקף ביום 22.6.2011 על ידי הנתבעים 1-3 ואדם רביעי בשם יצחק בן אברהם (להלן: "יצחק"). ההתקפה אירעה עת עבד התובע בתחנת דלק בצומת מגידו (להלן: "תחנת התדלוק"). תחנת התדלוק הנה בבעלות הנתבעת 4 (להלן: "דלק"), והיא אף הייתה מעסיקתו של התובע במועד ההתקפה.

3. בגין אירועים אלה הוגש כנגד הנתבעים 1-3 כתב אישום.

בישיבת יום 22.12.2011 הודיע ב"כ המאשימה כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון בנסיבות בהן יתוקן כתב האישום באופן שבו הוראת החיקוק של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות תומר לפציעה בנסיבות מחמירות. ב"כ המאשימה הגיש לתיק בית המשפט את כתב האישום המתוקן והסדר הטיעון. הנאשמים, לרבות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הודיעו כי הוראות כתב האישום המתוקן הוסברו להם וכי הם מודים בהם (הודאת זהר בעמ' 11, ש' 15-16).

4.בהכרעת הדין מיום 22.12.2011 הורשעו שלושת הנתבעים בכתב האישום מתוקן, על פי הודאתם.

5.מפאת חשיבות הדברים, אביא את העובדות בהם הודה הנתבע במלואם, כפי שהובאו בכתב האישום:

"1. ביום 22.6.2011, בסמוך לשעה 2:30, הגיעו הנאשמים ביחד עם יצחק בן אברהם (להלן: "יצחק") בשני כלי רכב, רכב מסוג מזדה 3 מ.ר. 8344768 ואופנוע מסוג קימקו מ.ר. 8666367 (להלן: "האופנוע"), אל תחנת הדלק של חברת דלק במתחם מגידו (להלן: "התחנה"), בה עבד אותה עת מ.א.ב. כמתדלק (להלן: "המתלונן").

2. בסמוך לאחר הגעת הנאשמים ויצחק אל המקום, המתלונן העיר לנאשם 3 על כך שהאחרון רוקן את תוכנו של פח האשפה על הכביש בתחנה.

3. מיד לאחר מכן ובתגובה להערת המתלונן, תקף הנאשם 3 את המתלונן שלא כדין בכך שדחף אותו.

4. בהמשך, הנאשמים ויצחק תקפו את המתלונן בצוותא חדא, תחילה באמצעות נשק קר (מקל או מוט) בידו השמאלית ובהמשך היכו אותו בעוצמה ובאכזריות באגרופים בחלק גופו העליון ובפניו, הפילו אותו אל הארץ וכשהוא שוכב על הארץ, המשיכו הנאשמים להכותו באגרופים ולבעוט בו בכוח ובאכזריות ברגליהם בכל חלקי גופו ובראשו (להלן: "התקיפה").

5. במהלך התקיפה, כאמור לעיל, עלה יצחק על האופנוע וממרחק של מטרים בודדים מהמתלונן והנאשמים, ירה לעבר המתלונן באמצעות אקדח אותו החזיק ונשא בידו ללא רשות על פי דין.

6. קליע שנורה על ידי יצחק מהאקדח, פגע בבטן של נאשם 3 בזמן שזה גהר מעל למתלונן והיכה בו.

7. מיד לאחר הירי, ברחו הנאשמים ויצחק מן התחנה ובסמוך לאחר מכן בהובא נאשם 3 למרכז רפואי "העמק" כשהוא פצוע מירי בבטנו.

8. כתוצאה מהמכות של הנאשמים ויצחק כפי שמתואר לעיל, נחבל המתלונן, נשברו בפיו שתי שיניים 16 ו- 26 ונגרמו לו הקאות, שפשופים, נפיחות בראש ובלסתות ונגרמה לו רגישות בעצמות הפנים והוא הובהל אל מרכז רפואי "העמק" לקבלת טיפול רפואי.

9. במעשים המפורטים לעיל, הנאשמים ויצחק חברו יחד, תקפו את המתלונן וגרמו לפציעתו, שלא כדין כשהם נושאים נשק קר".

6.הצדדים לא הגיעו להסדר לעניין העונש (ע' 10, ש' 13-29 לפרוטוקול ישיבת יום 22.12.2011 בת"פ 9842-07-11). בהחלטתו מאותו יום הורה בית המשפט לשירות המבחן להכין תסקיר לעניין העונש לגבי כל אחד מהנאשמים.

7.ביום 17.5.2012 ניתן גזר דינם של הנתבעים (כב' סגן הנשיא, השופט א' אליקים). כעולה מגזר הדין, תסקיר המבחן בעניינו של הנתבע לא כלל המלצה טיפולית, לאחר שהובעו ספקות לגבי המוטיבציה שלו לטיפול. בהתאם לגזר הדין הוטלו על כל אחד מהנאשמים, לרבות הנתבע, עונש של 36 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר על תנאי. עוד הוטל על הנאשמים מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, במידה ויעברו כל עבירה מסוג אלימות שהיא פשע בתוך 3 שנים. כל אחד מהנאשמים לשלם לנפגע (התובע בהליך שבפניי) פיצוי כספי בשיעור 5,000 ₪.

8.הנאשמים (הנתבעים כאן) ערערו כנגד פסק הדין. הערעורים נסבו על חומרת גזרי הדין שהושתו עליהם בשים לב להודאתם, כמו גם על טענה שיש לערוך דיפרנציאציה בין המערערים בשל מידת מעורבותם בביצוע העבירה ונסיבותיהם האישיות (סעיף 5 לפסק הדין בע"פ 4167/12;ע"פ 4168/12; ע"פ 5101/12). ביתר פירוט, דניאל טען כי היה על בית המשפט להקל על עונשו במידה משמעותית בהשוואה לחבריו נוכח מעורבותו הפחותה באירוע, גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות ותסקיר המבחן אשר המליץ על הליך טיפולי. ערעורו של יוסף התמקד בפציעתו במהלך האירוע והיעדר הרשעות קודמות. ערעורו של הנתבע התייחס לנסיבות המעידות על חזרתו למסלול חיים נורמטיבי ורף הענישה הנוהגת ביחס לעבירות בהן הורשע. בפסק דינו (כב' השופטת דפנה ברק ארז) מיום 17.3.2013 הפחית בית המשפט העליון את עונשו של דניאל אוחנה. יתר הערעורים (ובתוכם זה של הנתבע) נדחו. לא למותר לציין את תאור המעשים בהם הורשעו הנאשמים על-ידי בית המשפט העליון בסעיף 12 לפסק דינו:

"אני מסכימים עם קביעתו של בית המשפט קמא כי המעשים שבגינם הורשעו המערערים הם חמורים ביותר. המדובר במעשי אלימות נעדרי הצדקה, שנעשו בחבורה כנגד קורבן תמים, ללא סיבה ופשר. הם מהווים ביטוי לתופעה חברתית שיש לעקור מן השורש."

(לעניין זה ראו גם סעיף 18 לפסק דינו של בית המשפט העליון)

9.לאחר האירוע נבדק התובע בבית חולים העמק, ובהמשך במרכז הרפואי רמב"ם. התובע אובחן כסובל משברים בשיניים וחבלה בלסת.

ביום 26.6.2011 הובא התובע על-ידי אביו לחדר מיון בבית חולים העמק עקב שינוי דרמטי במצבו הנפשי. התובע נבדק על-ידי פסיכיאטר שאבחן כי הוא סובל מתגובה חריפה למתח (sterss). התובע לא קיבל טיפול תרופתי אולם הומלץ על המשך מעקב פסיכיאטרי. ביום 4.7.2011 שב התובע ופנה למיון פסיכיאטרי עם תלונות על חלומות רעים ומתח. התובע אובחן כסובל מתגובה חריפה למתח. בסיכום הבדיקה הומלץ לתובע ליטול תרופות (כדורי שינה) לזמן קצר ועל טיפול תמיכתי בהתאם לצורך. ביום 14.7.2011 הופנה התובע על-ידי רופא המשפחה למרכז לבריאות הנפש עקב "מצב של חרדה ונדודי שינה". ביום 15.9.2011 נבדק התובע במרפאה פסיכיאטרית של בית החולים שער מנשה, אובחן כסובל מ-PTSD והוחל בטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון. בשנת 2014 שוב הופנה התובע למעקב פסיכיאטרי עם תלונות חוזרות על הפרעות שינה, קושי לחזור לעצמו וללמוד, תסכול ומתח רב.

ההליך

10.ביום 11.2.2016 ניתן, בהסכמת התובע, פסק הדין המורה על דחיית התביעה כנגד דלק (הנתבעת מספר 4). ביום 16.2.2011 ניתן פסק דין כנגד הנתבעים מספר 2 ו-3 שלא התגוננו כנגד התביעה. במסגרת פסק הדין חויבו הנתבעים מספר 2 ו-3 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, פיצויים בסכום כולל של 230,000 ₪, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 38,000 ₪. משכך, נותר להכריע בחבותו של הנתבע.

11.כתב התביעה נתמך בחוות דעתו של ד"ר ג'בארין מחמוד, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 1.5.2013. בחוות דעתו קבע המומחה כי התובע סובל, בשל האירועים מושא כתב התביעה, מתסמונת בתר –חבלתית בחומרה בינונית קלה, הפוגעת בתפקוד. עוד קבע המומחה כי התובע סבל מנכות רפואית זמנית בשיעור של 50% מיום 22.6.2011 (יום האירוע), ועד ליום 30.12.2011. כן נקבעה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%, לפי סעיף 34ג לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח – 1968.

הנתבע התבסס על חוות דעתו הפסיכיאטרית של דר' בן אפרים, אשר צורפה לתיק מטעם נתבעת 4, חברת דלק (פרוטוקול מיום 13.5.2015 ע' 5 ש' 8). בחוות דעתו קבע ד"ר בן אפריים כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בשל האירועים מושא כתב התביעה.

12.האירועים מושא כתב התביעה אף הוכרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10.45% (10% נכות צמיתה בשל מצב נפשי, ונכות בשיעור 0.5% בגין פגיעות בפה ולסת).

12.בהחלטתו מיום 26.10.2016 מינה בית המשפט (כב' השופט עמית רוזינס) את ד"ר איילה שיינקמן כמומחית בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט.

בחוות דעתה מיום 7.6.2017 (להלן: "חוות הדעת") התבססה ד"ר שינקמן גם על תוצאות בדיקת שינה אשר נערכה לתובע, לבקשתה. בממצאי הבדיקה שנערכה ביום 10.4.2017 נכתב: "סובל מנדודי שינה אובייקטיביים וחלימה סוערת היכולים להתאים לתסמונת פוסט – טראומטית". בנוסף נצפתה דום נשימה בשינה.

13.מסקנותיה של ד"ר שינקמן כעולה מחוות דעתה:

"גבר צעיר ללא הפרעות נפשיות ברקע אירוע טראומתי של תקיפה עם איום על חייו. כתוצאה מכך הוא פיתח הפרעה מסוג – תגובה חריפה לסטרס.

הפרעה זו נמשכת עד חודש ימים (לפי ספרות רפואית). בהמשך מתפתחת תגובה נפשית מסוג הפרעה פוסט טראומטית, או תגבת הסתגלות עם סמפטומים פוסט – טראומתיים. 30% מהנפגעים מבריאים לחלוטין.

התובע סובל מ: ADJUSTMENT REACTION עם סימפטומים פוסט - טראומתיים חלקיים (הפרעות שינה אשר אובחנו במהלך בדיקת שינה).

אני מעריכה את נכותו הנפשית כתוצאה מאירוע התקיפה ב-10% לפי 34ב' 2 של הביטוח הלאומי".

טענות הצדדים

טענות התובע

14.בשים לב להודאת הנתבע בעובדות כתב האישום ובהיעדר ראיות לסתור, יש לקבוע כי הנתבע אחראי בנזיקין מכוח עוולת התקיפה ו/או הפרת חובה חקוקה (כאשר החובה היא הוראות חוק העונשין בהן הורשע הנתבע, ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נגד חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח (3) 169). לעניין תחולת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 על עובדות כתב אישום בו הורשע הנאשם על פי הודאתו הפנה התובע לפסק הדין בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד סילביה בוחבוט, פ"ד מא (4) 327 בעמ' 331-332.

15.בנסיבות העניין אין לייחס לתובע אשם תורם (ת"א (י-ם) 5380-03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציזין (22.2.2009)). יש לדחות את טענת הנתבע כי חיובו בפיצוי התובע במסגרת ההליך הפלילי יוצרת מניעות מחיובו בהליך האזרחי (לעניין זה הפנה התובע לפסק דינה של כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון בת"א 2039/07 פלוני נגד פלוני (27.12.2009)).

16.יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 11%.

17.בשל האירוע שהה התובע בחופשת מחלה ממושכת, ונאלץ להשתמש בתרופות (הרישומים הרפואיים צורפו כנספח ו' לתצהיר התובע). התובע סובל ויסבול מכאבים מתמשכים, במיוחד בזמן אכילה, אובדן הנאת החיים ועוגמת נפש קשה. התובע אף מפגין סימפטומים של דיכאון וחרדה, חוסר סבלנות, עצבנות יתר, אובדן ריכוז והפרעות שינה. התובע, אשר היה בריא בגופו ובנפשו עד לתקיפתו, חווה את התקיפה כמאיימת על שלמותו הגופנית, ופיתח בעקבותיה תסמונת בתר – חבלתית בחומרה בינונית – קלה, שפגעה במידה ניכרת ביכולתו לתפקד.

בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור 100,000 ₪.

18.כן יש לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בשל פגיעה באוטונומיה בסכום של 200,000 ₪, ופיצויים עונשיים בסכום של 200,000 ₪.

19.לעניין הפסד השתכרות - שכרו של התובע כמתדלק לפני התקיפה היה כ- 5,500 ₪ בחודש. לאחר תום תקופת ההחלמה, ניסה התובע לחזור לשגרת חייו ולעבודתו כמתדלק. עקב מצבו הנפשי לא הצליח התובע להתמיד בעבודתו ופוטר בחודש 7/2012 מעבודתו אצל חברת דלק. התובע החל לעבוד בחברת דור אלון כמתדלק, אולם פוטר שוב בחודש 12/2013. בשל מצבו הבריאותי והנפשי, החל התובע לעבוד במפעל לפלסטיק במשך כשנה עד לפיטוריו בשלישית. כיום עובד התובע בביצוע עבודות כלליות במסגרייה.

לפיכך, יש לפצות את התובע בגין הפסדי ההשתכרות מיום 22.6.2011 (יום התקיפה) ועד ליום 23.9.2011 בהם שהה בחופשת מחלה בסך של 20,160 ₪ (על בסיס שכר חודשי של 5,538 ₪). כן, יש לפצותו בגין התקופה שבין 23.9.2011 ועד ליום 1.10.2018 (84 חודשים), בסך 46,519 ₪. מכאן, הפסדי השכר לעבר הינם 66,679 ₪.

20.באשר לאובדן שכר לעתיד, טוען התובע כי יש להתבסס על השכר הממוצע במשק כקריטריון לקביעת שכרו של התובע בעתיד, שכן בעת האירועים מושא כתב התביעה מלאו לו 18 שנים בלבד. התובע סיים עתה את לימודי התואר הראשון, ועל כן יש להוסיף על השכר הממוצע במשק 25%. נזקיו של התובע אינם מאפשרים לו לעבוד בעבודה הכרוכה בעבודה פיזית ולפיכך הנו זכאי לפיצוי בגין פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות גם מטעם זה (ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא (3) 514). על כן, בגין הפסדי שכר לעתיד, זכאי התובע לפיצוי בסך של 206,937 ₪ (בחישוב שכר ממוצע במשק 9,504 ₪ לחודש * 10% * 217.828).

21.התובע נאלץ וייאלץ לשאת מכיסו בהוצאות הרפואיות אשר נגרמו לו עקב התקיפה, מעבר לכיסוי בחוק בריאות ממלכתי אשר משולם על ידי המוסד לביטוח לאומי. מצבו של התובע עתיד להחמיר. בנסיבות אלה עותר התובע לפיצוי בגין הוצאות עתידיות בסכום כולל של 11,000 ₪. כן יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות חוות הדעת הרפואית אשר הוכנה לצורך הליך זה, בסך של 4,000 ₪ - סך הכל עותר התובע לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 15,000 ₪.

22.התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום כולל של 20,000 ₪. בהקשר זה טען התובע כי עובר לפציעתו נהג לבצע עבודות אחזקה שונות בבית הוריו, בעוד מעת התאונה הוא נמנע מביצוע עבודות אלו. על כן, זכאי התובע לתשלום גלובאלי בגין רכיב זה.

עוד יש לפסוק לתובע בגין הפסדי פנסיה לעתיד גלובליים בסך של 70,000 ₪.

טענות הנתבע

23.התביעה הוגשה כתביעה אזרחית רגילה ולא בתביעה אזרחית נגררת לפלילים כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. משכך, גזר דינם של נתבעים 1-3 הינו ראיה לכאורה בלבד לאמור בו, ולא ראיה מכרעת.

24.הנתבע הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן רק במסגרת חתימה על הסדר טיעון אשר הוצע לו ועל פי יעוץ משפטי שניתן לו על ידי סנגורו. מאחר והנתבע עמד בפני הגשת כתב אישום בעבירה שעונשה מאסר בפועל, ונוכח העובדה ששהה במעצר בית מספר חודשים, בחר הנתבע להגיע להסדר טיעון בתיק הפלילי. במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום מעבירת גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. כן חוייבו הנאשמים (הנתבעים) לשלם לתובע פיצוי כספי. בתיק הפלילי לא התנהלה ישיבת הוכחות, ולא הובאו ראיות התומכות בהרשעתו של הנתבע בעבירה המיוחסת לו. משכך, על התובע להוכיח את אחריות הנתבע. ההרשעה הפלילית הינה בגדר ראיה לכאורה בלבד, ולא די בה להרמת נטל הראיה המוטל על התובע.

25.הנסיבות בהן ארעה הקטטה שונות מאלו המפורטות בכתב האישום המתוקן. הרקע לקטטה הינו ויכוח בין התובע לבין הנתבע 3, מר יוסף מלכה, אשר חשד כי התובע גנב את מכשיר הטלפון הנייד שלו בעת שתדלק את רכבו. הנתבע, אשר יצא מרכבו על מנת להרגיע את הרוחות, הוכה על ידי התובע. באופן ספונטאני היכה הנתבע את התובע חזרה. הנתבע שילם מחיר כבד בגין קטטה לא מתוכננת, שלא היה צד לה. מעורבותו של הנתבע בקטטה התמצתה בניסיונו להפריד בין התובע לחברו (הנתבע 3). בגין מעורבות זו שילם הנתבע מחיר כבד. הקטטה תועדה באמצעות מצלמות תחנת התדלוק של חברת דלק. כפי שניתן לראות מהתיעוד, התובע לא הותקף באמצעות מוט או מקל, כמתואר בכתב האישום.

26.גם לו יקבע כי הנתבע אחראי לנזקי התובע, הרי יש לייחס לתובע אשם תורם לקטטה, באשר הוא החל בקטטה. התנהגותו הפסולה של התובע, אשר התבטאה בקללות וצעקות, תרמה בצורה ניכרת להתפתחות הקטטה. התנהגותו של התובע הייתה אלימה ותוקפנית, וניתן היה לצפות מראש שהתנהגות אלימה – סופה יהיה אלים. מכאן, יש לייחס לתובע אשם תורם בגובה שלא יפחת מ- 80%.

27.הנתבע שילם לתובע פיצוי כספי בסך 5,000 ₪ במסגרת הסדר הטיעון וגזר הדין שניתן בהליך הפלילי. הפיצוי נושא אופי אזרחי, הן בשל חומרת העונש - 3 שנות מאסר (שנתיים בפועל ושנה על תנאי) - והן בשל העובדה שהפיצוי שולם במסגרת הסדר טיעון ובהסכמת הנתבע. הפיצוי אינו בגדר פיצוי עונשי הנושא אופי פלילי. בנסיבות אלה קיים מעשה בית דין, ואין מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף.

28.לאחר הקטטה, התובע קם כשהוא הולך, מדבר ומקלל. התובע הובהל לבית החולים העמק בעפולה, שם נבדק ואובחן כי נשברו שתיים משיניו והוא סובל מחבלות בחזה ובראש. מצבו הכללי של התובע היה טוב, לא אובחנו אצלו פגיעות אחרות והוא גם לא נדרש לטיפול מיידי ושוחרר עוד באותו היום לביתו. התובע חזר לעבוד במהרה ותפקד היטב - דבר שיש בו להעיד על היעדר פגיעה תפקודית.

29.חוות דעת הפסיכיאטרית מטעם התובע אשר קבעה לו 20% נכות צמיתה הינה מוגזמת ומנותקת מהמציאות. הנתבע מבקש להתבסס על חוות דעת ד"ר בן אפרים, אשר הוגשה מטעם הנתבעת מספר 4 (דלק) ביום 15.4.2015, ובה נקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין האירוע המתואר כלל. לעניין זה מפנה הנתבע גם לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט אשר ציינה כי התובע "בוכה בקלות עם מידה רבה של הגזמה" וכן כי אינו סובל מפגיעות נפשיות.

30.לחילופין, ואף-על-פי הנכות שנקבעה על-ידי המומחית מטעם בית המשפט, מדובר בנכות בשיעור נמוך אשר אינה תפקודית ואין בה כדי להשפיע על תפקודו של התובע בחיים בכלל ובעבודה בפרט. בהקשר זה מפנה הנתבע אף לכך שהמוסד לביטוח לאומי לא הפעיל את תקנה 15, אלא קבע כי התובע יכול לחזור לעבודתו. כן מפנה הנתבע לכך שבפועל חזר התובע לעבודה זמן קצר לאחר האירוע. הנתבע אף מפנה לדוחות הנוכחות של התובע במפעל הפלסטיק באלון תבור, מהם עולה כי עבד משרה מלאה, בצירוף שעות נוספות רבות, באופן רצוף.

31.באשר לרכיב כאב וסבל, טוען הנתבע כי אין מקום לפסוק לתובע מעבר ל- 5,000 ₪ אשר שולמו במסגרת ההליך הפלילי ומגלמים בתוכם את הפיצוי בגין כאב וסבל.

32.בהתאם לרישומי המוסד לביטוח לאומי שהה התובע באי כושר למשך 91 ימים. בהינתן שכרו הממוצע של התובע אשר עמד על סך 5,439 ₪, זכאי התובע זכאי לפיצוי בשיעור כולל של 16,317 ₪ בלבד.

33.התובע לא הוכיח כי לאחר תקופת אי הכושר נפגע שכרו. התובע שב לעבודתו כמתדלק, ולאחר מכן הועסק כעובד במשרה מלאה במפעל כתר לייצור פלסטיק. על כן, יש לדחות את טענות התובע להפסדי שכר לעתיד, ולכל היותר להעמידם על סך של 5,000 ₪.

בנסיבות העניין והנכות המזערית שנקבעה לתובע, אין מקום לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה.

34.נכות נפשית אינה מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד ג'. התובע אף לא הוכיח כי נזקק לעזרה זו. משכך, יש לדחות תביעתו ברכיב זה. האירוע הוגדר כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. משכך, כלל הוצאות התובע כוסו על ידי הביטוח הלאומי, וכלולות בסל הבריאות. התובע אף לא צרף קבלות המעידות על הוצאות כלשהן.

35.התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה ומענק נכות משוערך בסכום של 25,210 ₪, אותם יש לנכות מהפיצוי, ככל שייפסק. הפיצוי לו זכאי התובע נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, ואין מקום להורות על פיצוי כלשהו לתובע.

דיון והכרעה

אחריות בעוולת התקיפה

36.טוען הנתבע כי אין לקבוע כי הוא אחראי לתקיפת התובע, שכן מעורבותו באירוע התקיפה הסתכמה בניסיונו להפריד בין הניצים.

37.סעיף 42א.(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

סעיף 42ב. לפקודת הראיות מוסיף כי משהוגשה ראיה לפי סעיף 42א., רשאי בית המשפט לעיין בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראייה. סעיף 42ג. לפקודת הראיות קובע כי משהגשה ראיה לפי סעיף 42א. לפקודת הראיות, לא יהא המורשע רשאי להביא ראיות לסתור, "אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

38.ודוק: אין בכך שהנתבע הורשע על-פי הודאתו ולא על בסיס ראיות שהוצגו בכדי לגרוע מקבילות הממצאים והמסקנות של פסק הדין החלוט שניתן בעניינו. לעניין זה ראו דברי בית המשפט בפסק דינו בע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט פ"ד מא(4) 327:

"סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מורה, כי עובדה שנאשם הודה בה 'יראוה כמוכחת כלפיו' והתביעה תהא פטורה מהבאת ראיות להוכחתה. ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין...

סעיף 42ב מורה, כי מקום שהוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. לכאורה, עולה מן האמור לעיל, כי מעמדו של כתב האישום במשפט הפלילי יהא לעולם אך בגדר חומר הבהרה. דעתי היא, כי אין פני הדברים כך, כתב - אישום יהא בגדר חומר הבהרה למימצאי פסק הדין, מקום שהכרעת הדין במשפט הפלילי ניתנת לאחר ניהול שלב הוכחות ומכילה מימצאים ומסקנות שקבע בית המשפט, לאחר שדן בראיות שהובאו לפניו. במצב זה ניתן לעיין בכתב האישום ולהשוות את האמור בו למימצאים שקבע השופט לאחר שמיעת הראיות. ואולם, כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, כי אז מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת, ובשל כך הופך האמור בכתב האישום, מכוחה של ההודאה, למימצא במשפט הפלילי.

אם נגרוס, כי בפסק-דין מרשיע, המבוסס על הודאת נאשם בעובדות כתב האישום, אין 'ממצאים' במובנו של סעיף 42א, תיווצר בכך הגבלה בלתי סבירה על משמעותו של סעיף 42א, המנתקת את הזיקה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי המקביל, דווקא במקרים בהם הזיקה היא ההגיונית ביותר, היינו, כאשר הנאשם-הנתבע מודה בעובדות המיוחסות לו. צמצום תחומיו של התיקון לדיני הראיות, שהוסיף את סעיף 42א (חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973), אינו עולה מן החוק ואינו מוצדק עניינית. אגב, הודאת נאשם בפלילים, כשהיא לעצמה, הייתה קבילה כראיה במשפט אזרחי גם לפני התיקון לחוק, רק כשהיא מתקבלת בהסכמת בעל הדין שכנגד. ראה: ע"א 261/57, בעמ' 1411; ע"א 135/59, בעמ' 1174. החוק מכוחו הוסף סעיף 42א בא להרחיב את הזיקה בין ההליך הפלילי לאזרחי ולא להשאירה בגבולותיה הקיימים (הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ב-1972).

דעתי היא, על-כן, כי אין לפרש את המונח 'ממצאים' בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק מימצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני, כי המונח 'ממצאים' חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם.לשם שלמות התמונה, מן הראוי להוסיף כאן, כי כל שנאמר לעיל מתייחס לקבילותה של ההודאה ושל העובדות אליהן התייחסה, בלי לפגוע בשיקול-דעתו של בית המשפט באשר למשקלה של ההודאה בכל מקרה קונקרטי. הרי ייתכנו נסיבות, בהן רואים את הנאשם כמי שהודה, על יסוד הנחה שבדין, למשל, במקרה של אי-התייצבות (ראה סעיף 240(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] ותקנה 45 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974). יש מקרים אחרים, שבהם יש בנתוני הרקע של ההודאה כדי להשליך על עניין המשקל. אולם, כאמור לעיל, יש להבחין בין משקלם של דברים לבין שייכותם המהותית למימצאים ולדרך קביעתם".

כן ראו לעניין זה י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, התש"ע-2009, הוצאת דיונון (להלן: "י' קדמי"), ע' 1554

"הכלל הוא, כי לא ניתן למנוע הגשת פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי – מכוח הוראות סעיף 42א לפקודה – על-ידי סיווגה של הודאה (פורמלית) במשפט פלילי לצורכי אותו משפט פלילי בלבד; הצהרת נאשם במשפט פלילי, לפיה הוא 'מודה בעובדות לצורך משפט פלילי זה בלבד' אינה חוסמת את הדרך בפני הגשת פסק הדין כראיה במשפט אזרחי"

39.אשר לממצאים בהם עוסק סעיף 42א' לפקודת הראיות, הרי "במקום שההרשעה מבוססת על הודאה בעובדות שבכתב האישום – עובדות אלו מהוות 'ממצאים ומסקנות'" (י' קדמי, ע' 1561). משקלו של פסק הדין שניתן בהליך הפלילי הוא של ראיה לכאורה בלבד וככלל, אין בו להעביר את נטל השכנוע אלא את נטל הראיה בלבד. דא עקא, משמדובר בנאשם הורשע, לא ביקש ולא קיבל רשות להביא ראיות לסתור, נותרים ממצאי פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, ועולים כדי "ראיה כמעט מכרעת". לעניין זה ראו י' קדמי, ע' 1563-4:

"על פני הדברים – אין לו לפסק הדין הפלילי כוח ראייתי 'מוגבר'; ודינו בהקשר זה כדין כל ראיה אחרת.

ברם, כפי שיובהר להלן, הלכה למעשה שונים פני הדברים. על פי הוראותיו של סעיף 42ג' לפקודה, בעל דין הנמנה על אחת משלוש קבוצות היריבית המוזכרות בסעיף זה – אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי, אלא ברשותו של בית המשפט; וכתוצאה מכך – מקום שבו לא ניתנת 'רשות' כאמור, נותר פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו, על כל המתחייב מכך.

ברם, אין לשכוח כי להלכה דין פסק הדין הפלילי בהקשר הנדון כאן כדין כל ראיה אחרת, ואין הוא מעביר אלא את חובת הראיה; וכי רק במקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור והרשות לא ניתנה – רק אז משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין ומכוח היותו ראיה יחידה הוא הופך למעשה 'ראיה כמעט מכרעת'".

40.בענייננו לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור ממצאים אלה וממילא לא ניתנה רשות כאמור. הנתבע לא הגיש כל הודעות, פרוטוקולים או כל ראיות אחרות מן ההליך הפלילי אשר יש בהן לתמוך בגרסתו. הנתבע אף לא זימן עדים שיש בהם לתמוך בגרסתו. למרות שלטענתו צולם האירוע על-ידי מצלמות תחנת התידלוק, לא ביקש הנתבע להציג את הצילומים – ואין אלא לתמוה על כך.

41.כידוע, הימנעות מהצגת ראיה מקימה חזקה כי הבאתה של הראיה הייתה נזקפת לחובת הצד אשר נמנע מהבאתה. בנסיבות העניין יש בהימנעותו של הנתבע מהצגת ראיות זמינות וקיימות ואשר עשויות היו לתמוך בגרסתו, בכדי לתמוך בגרסתו של התובע. יפים לעניין זה הדברים אשר הובאו בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)).

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

במאמר מוסגר יצוין כי מעדותו של הנתבע עולה כי קלטות תחנת התדלוק אשר תיעדו את הקטטה הוגשו במסגרת ההליך הפלילי. בנסיבות אלה, יש להניח כי תיעוד מעשה התקיפה על ידי הנתבע ושותפיו נלקחו בחשבון, הן בעת ניסוח כתב האישום והן בעת החלטת הנאשמים להגיע להסדר טיעון במסגרתו הודו בעובדות כתב האישום המתוקן. יש להניח כי לו יכול היה הנתבע במסגרת ההליך הפלילי להוכיח כי היסוד העובדתי לעבירה אינו מתקיים, או לחלופין כי יש לזקוף נגדו אחריות פחותה לתקיפה, היה עושה כן.

 

42.ועוד, טענת הנתבע כי עובדות האירוע שונות שונות מאלה המתוארות בכתב האישום המתוקן עומדת בסתירה חזיתית להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן. משהודה הנתבע בעובדות כתב האישום, הרי הוא מנוע הן מכוח חובת תום הלב והן מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי לטעון לגרסה עובדתית שונה. שנית, מדובר בטענה כבושה. מעיון בגזר הדין עולה כי הגם שהנתבע 2 ניסה במסגרת טיעוניו לעונש לסטות מהעובדות בהן הודה ולטעון לקטטה הדדית או כי התובע הוא שהחל בקטטה (ע' 17, ש' 35-36), לא טען הנתבע טענות בהקשר זה. במאמר מוסגר יצוין כי לאחר שבית המשפט הודיע לנתבע 2 כי עליו להיצמד לעובדות כתב האישום או לחזור בו מהודאתו, הודיע הנתבע 2 כי הוא מודה בעובדות המתוארות בכתב האישום. גם בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש לא נדונו טענות הנתבע באשר לחוסר דיוק בעובדות כתב האישום – בהן הודה. משהודה הנתבע בעובדות כתב האישום המתוקן, ניתן היה לצפות כי יטול אחריות על המעשים בהם הודה גם במסגרת הליך זה. התנהגות מעין זו הייתה מתיישבת עם הטענה לחרטה והפנמת הפסול שבמעשיו.

43.למעלה מן הדרוש אציין כי אין בעדותו של הנתבע בכדי לסתור את העובדות בכתב האישום בהן הודה – ואשר מעמדן הנו של ראיות לכאורה. במסגרת כתב הגנתו הודה הנתבע כי היכה את התובע הכאה ספונטנית, בתגובה למכה אשר קיבל מהתובע עצמו, לטענתו (סעיף 9 לכתב ההגנה). גרסה זו אינה מתיישבת עם האמור בכתב האישום המתוקן, המדבר על הכאה ממושכת של התובע על-ידי הנתבעים, בהיותו שרוע על הארץ וקשה להבין טענה להודאה במסכת עובדתית כה שונה רק לשם הקלה בעונש המאסר.

זאת ועוד, טענות התובע בכתב תביעתו מוצאות חיזוק מסוים אף בעדותו של הנתבע. כך העיד בחקירתו: "העובדות שבהסדר הטיעון רובן נכונות. זה רשום כאילו בפירוט משפטי אך יש שם גם דברים לא נכונים בפה מלא אני יכול להגיד את זה ובשבועה אני אישית קבלתי גם מכות מהתובע ויש מצלמות. זה חלק מעסקת הטיעון. יש מצלמות כל מה שאגיד זה עובדתי 100 אחוז" (ע' 17, ש' 31-34) וכן - "יש דיסקים של כל האירוע דרך אגב אפשר להביא אותם הם אצל עוה"ד רואים שאני מפריד" (ע' 18 ש' 5-7). בהקשר זה אציין כי לא די בהעלאת גרסה שונה לעובדות המקרה מהעובדות בהם הודה זהר בכתב האישום. על הנתבע היה להציג גרסה פוזיטיבית מפורטת הנתמכת בראיות, השוללות את היסוד העובדתי אשר נקבע בהליך הפלילי. זאת לא עשה.

44.טענתו של הנתבע כי הודה בעובדות כתב האישום רק משום הסיכון בעונש הצפוי לוֹ לוּ יורשע על פי כתב האישום המקורי, טוב היה לוּ לא נטענה. למעלה מן הדרוש אציין כי חששו של הנתבע כי יורשע על-פי כתב האישום המקורי אינו מתיישב עם טענתו לקטטה הדדית או פרובוקציה מצד התובע. אין פסול בחישוב סיכויים וסיכונים וקבלת החלטה לפיהם, אולם משהודה הנתבע בעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, ניתן לצפות כי יעמוד מאחורי הודאתו ולא ינסה לסייגה לנסיבות ההליך הפלילי. בוודאי שאין בכך שהנתבע לא היה מודע בעת הודאתו להשלכותיה לגבי הליך אזרחי צפוי (ע' 17, ש' 8-10) בכדי לבטל את הודאתו. במאמר מוסגר יצוין כי הנתבע היה מיוצג בהליך הפלילי על-ידי עורך דין.

45.כעולה מכתב האישום המתוקן, לאחר שהנתבע 3 תקף את התובע לאחר שהאחרון העיר לו על כי רוקן את תוכנו של פח האשפה על הכביש בתחנת התדלוק, תקפו הנאשמים את התובע בצוותא חדא "תחילה באמצעות נשק קר (מקל או מוט) בידו השמאלית ובהמשך היכו אותו בעוצמה ובאכזריות באגרופים בחלק גופו העליון ובפניו, הפילו אותו אל הארץ וכשהוא שוכב על הארץ, המשיכו הנאשמים להכותו באגרופים ולבעוט בו בכוח ובאכזריות ברגליהם בכל חלקי גופו ובראשו" (סעיף 4 לכתב האישום המתוקן).

46.התובע מסתמך על עוולת התקיפה וכן על עוולת הפרת חובה חקוקה (העבירות בהן הורשע הנתבע). עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע כדלקמן:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) 'שימוש בכוח', לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

47.העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, בהן הודה הנתבע ואשר לא נסתרו במסגרת הליך זה, מתיישבות עם הוראות הסעיף (שימוש בכוח במתכוון נגד גופו של אדם על-ידי הכאה או דרך אחרת). למרות שהנתבע לא טען לתחולת הגנות מההגנות המנויות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין, יובהר כי איני סבורה כי בנסיבות העניין קיימת תחולה להגנות אלה. לענייננו הסעיף הרלוונטי הינו 24(1) לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:

"בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –

(1)עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר."

48.ראשית, הנתבע לא הוכיח כי מעורבותו בקטטה נועדה להפריד בין הניצים בלבד. הנתבע לא מסר גרסה פוזיטיבית ומפורטת וממילא לא תמך גרסה זו בראיות. בגדר כך לא הוכיח הנתבע את מיקומו בעת הקטטה או כי התובע תקף אותו או את חברו (דברים אשר ניתן היה להוכיח באמצעות הצגת צילום האירוע). הנתבע אף לא הוכיח כי פגיעתו של התובע הייתה סבירה בנסיבות העניין או כי קיימת הלימה בין נזקי התובע לבין הפגיעה אשר כביכול נמנעה. שנית, הנתבע הודה בכתב הגנתו כי היכה את התובע בתגובה למכה אשר קיבל ממנו בפעולה אוטומטית. הנתבע לא טען כי עשה כן כהגנה על חברו, או אף הגנה עצמית. הנתבע אף לא ביקש לזמן את מי מחבריו אשר היו מעורבים בקטטה למתן עדות. איני סבורה כי לצורך הכרעה בתיק זה יש חשיבות לתשובה לשאלה אם התובע הותקף על ידי התובע באמצעות כלי נשק (מוט) כמתואר בכתב האישום המתוקן אם לאו. די בהוכחת שימוש בכוח, וזאת הוכח. למעלה מן הדרוש אציין כי הודאתו של הנתבע במסגרת ההליך הפלילי כי התובע הותקף במוט, לא נסתרה בהליך זה ומקובלת עליי.

49.אני דוחה את טענתו של הנתבע כי התובע לא הוכיח את מעורבותו בתקיפה בראיות. משהציג התובע גרסה התואמת את הודאתו של הנתבע בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת ההליך הפלילי, משלא ביקש וממילא לא הביא הנתבע ראיות לסתור הודאה זו – מקבלת ההודאה תוקף של ראיה שלא נסתרה.

50.כן אני דוחה את טענת הנתבע בסיכומיו כי מעורבותו בקטטה התמצתה בניסיונו להפריד בין הניצים. גרסה זו אינה עומדת בקנה אחד עם הרשעתו של הנתבע בהליך הפלילי – אשר לא נסתרה ען בסיס מעורבותו האקטיבית בקטטה. משכך, אני קובעת כי הנתבע היה שותף לתקיפתו של התובע. תקיפת התובע על ידי הנתבע נעשתה במתכוון, ועל פי המפורט בעובדות כתב האישום המתוקן. בכך עמד התובע בנטל ההוכחה הנדרש לצורך עוולת התקיה. למעלה מן הדרוש אציין כי צודק התובע אף בטענתו כי ניתן לבסס את אחריות הנתבע לנזקי התובע אף על הפרת חובה חקוקה, כאשר החובה היא זו הקבועה בעבירות בהן הורשע הנתבע.

51.עוד טוען הנתבע כי עובדות כתב האישום המתוקן מתייחסות לעבירה אשר בוצעה בצוותא חדא, ולא הוכח חלקו של הנתבע במעשה התקיפה. הנתבע מוסיף וטוען כי חלקו באירוע התקיפה היה קטן ושולי ואין קשר סיבתי בין מעשיו לבין נזקיו של התובע.

התשובה לשאלה האם ניתן להפריד בין אחריות השותפים לנזקי הניזוק נגזרת ממתן תשובה לשאלה האם ניתן להפריד את הנזק לחלקים שונים תוך שיוך החלקים השונים למעוול זה או אחר. מקום בו לא ניתן לאבחן ולהפריד לחלקיו את הנזק שנגרם לניזוק ולשייך את החלקים השונים למזיקים השונים, אומץ בפסיקה כלל האחריות הסולידריות. כך הובאו הדברים על ידי כב' הנשיא שמגר, בע"א 594/82 ד"ר חיים טל נ' עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל פ"ד מ(1) 64:

"על-כן הצעתי בע"א 22/75, כי יש לאמץ את ההשקפה, שהאחריות הסולידארית, יחד ולחוד, מן הראוי שתחול בכל מקרה, שבו לא ניתן להפריד ולאבחן את הנזק לחלקיו בדרך סבירה ויעילה. לעניין החבות לנזק, הרי בכל אותם מקרים שבהם הנזק הסופי שזור ומשולב יחד ואינו ניתן להפרדה, נושאים המעוולים באחריות סולידארית, גם אם מדובר בנזק שנגרם בשלבים, וגם אם חלקו נגרם על-ידי מעשה העוולה הראשון, לפני שהוגבר על-ידי מעשה העוולה השני."

בנסיבות העניין מדובר במעשה תקיפה אשר היווה אירוע אחד אשר אינו ניתן להפרדה. כך גם הנזק. משכך, יש לראות את המעוולים (הנאשמים בהליך הפלילי, הנתבעים כאן) כ"מעוולים במשותף" אשר חבותם היא "ביחד ולחוד". משכך, הנפגע (התובע) רשאי להיפרע כדי מלוא נזקו, מכל אחד מהמעוולים.

52.גם אם תאמר כי האירוע מושא כתב התביעה בוצע על-ידי "מעוולים בנפרד" (ולא כך במקרה זה), ממילא הנזק אשר גרמו המעוולים אינו ניתן לחלוקה, וכל אחד מהמעוולים נושא באחריות "ביחד ולחוד" עם המעוולים האחרים. לעניין זה ראו דברי כב' הנשיא שמגר בד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89. להלן: "עניין מלך") - "במלים אחרות - אין בדין הישראלי כל הבחנה מעשית בין שני הסוגים הראשונים שאוזכרו לעיל. 'הבסיס העיוני לגישה השלטת בישראל הוא, כי לפי פקודת הנזיקין המקומית חייבים מעוולים, האחראים בגין אותו נזק, יחד ולחוד חבות זו חלה בין אם היו אלה מעוולים במשותף ובין אם היו אלה מעוולים שגרמו בנפרד אותו נזק': ד' פרידמן, נ' כהן".

בעניינינו, מעשה התקיפה היה אירוע אחד, ולא ניתן לחלק את נזקיו של התובע או ליחסם לתוקף מסוים. תביעתו של התובע מתבססת ברובה על נזקיו הנפשיים, אשר אינם ניתנים לחלוקה (ראו עניין מלך בעמ' 106).

53.איני מקבלת את טענות הנתבע, כי על התובע להוכיח את הנזקים אשר נגרמו לו מידי הנתבע (במובחן ובנפרד מיתר המעוולים), על מנת שיעמוד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו. הכלל המשפטי הוא כי נטל ההוכחה בכל הנוגע לאפשרות חלוקת הנזק מונח על כתפי המעוול – המזיק, ולא על כתפי הניזוק. כלל זה נועד למנוע מצב בו יוכבד נטל ההוכחה על הניזוק, מתוך תפיסה של צדק, מדיניות משפטית נכונה, ועל מנת שלא יצא חוטא נשכר (פסק הדין בעניין מלך בעמ' 112). לעניינינו, הנתבע לא הוכיח כי נזקי התובע ניתנים לחלוקה או כי ניתן לשייך נזק זה או אחר למעוול מסוים. על כן, טענותיו של הנתבע בהקשר זה נדחות.

אשם תורם

54.עוד דוחה אני את טענתו של הנתבע כי יש לייחס לתובע אשם תורם בכל הנוגע לנזקיו נוכח התנהגותו האלימה והתגרותו אל מול תוקפיו. גם טענה זו – העומדת בסתירה חזיתית לעובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע - נטענה בעלמא. הנתבע לא טען לגירסה פוזיטיבית מפורטת, לא ביקש להביא ראיות לסתור את העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן בהן הודה וממילא לא הביא ראיות לסתור כאמור. בגדר כך לא הוכיח הנתבע כל התגרות מצד התובע. בעובדות כתב האישום המתוקן לא צוין כי התובע התגרה / קילל / פעל באופן שיש בו פסול חברתי. אף בכתב הגנתו לא טען זאת הנתבע, אלא הסתפק בטענה כי ניסה להפריד בין הניצים, קיבל מהתובע מכה ובאופן ספונטאני השיב לו (סעיף 9 לכתב ההגנה). יש להניח כי ככל שהיה בהתנהגותו של התובע לתמוך בגרסתו של הנתבע, היה מגיש בקשה להביא ראיות לסתור, מגיש לתיק בית המשפט את הקלטות אירוע התקיפה, מזמן את הנתבעים האחרים למתן עדות ועוד. למעלה מן הדרוש יצוין כי גם בהליך הפלילי לא הועלתה טענה לקנטור או התגרות מצד התובע ולא הופחתה אחריותו של הנתבע בשלה.

55.אשר על כן, אני קובעת כי הנתבע אחראי (ביחד ולחוד עם הנתבעים 2 ו-3) לנזקי התובע. משכך, נותר לדון בגובה נזקי התובע.

גובה הפיצוי

נכות רפואית

56.ביום 26.10.2016 מונתה ד"ר שיינקמן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתה קבעה המומחית כי התובע סובת מנכות נפשית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 34ב'2 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח – 1968. כלל ידוע הוא כי מומחה מטעם בית המשפט הינו כידו הארוכה של בית המשפט. משכך, יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה אשר מינה רק במקרים חריגים, במשורה ולאחר הנמקה (ראו, בין השאר, פסק הדין בע"א 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)).

57.בעניינינו לא מצאתי טעמים לחרוג מקביעות המומחית בחוות דעתה. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחית על חוות דעתה. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי יש להפחית מאחוזי הנכות שקבעה המומחית נוכח קביעתה כי התובע "בוכה בקלות עם מידה רבה של הגזמה", או קביעתה כי התובע ללא הפרעות נפשיות או כי ההפרעה נמשכת כחודש. כעולה מסיכום חוות הדעת, ציינה המומחית כי אין ברקע התובע הפרעות נפשיות (עובר לאירועים מושא כתב התביעה). המומחית אמנם ציינה כי ההפרעה מסוג תגובה חריפה לסטרס חולפת לאחר כחודש, אולם הוסיפה כי בהמשך מתפתחת תגובה נפשית מסוג הפרעה פוסט טראומטית או תגובת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומתיים. נכון שהמומחית ציינה כי כשלושים אחוז מהנפגעים מבריאים לחלוטין, אולם קבעה כי התובע לא החלים, וסובל מתגובת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומתיים חלקיים (הפרעות שינה). עוד ציינה כי קביעתה מבוססת על ממצאי בדיקה אובייקטיבית שנערכה, לבקשתה, במעבדת שינה. אין בכך שהמומחית ציינה כי התובע בוכה בקלות ועם מידת הגזמה בכדי לגרוע משאר ממצאיה או קביעתה, המבוססת על אותם ממצאים – כי התובע סובל מתגובת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומתיים חלקיים (הפרעות שינה). ועוד, קביעתה של המומחית מתיישבת אף עם קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

משכך, אני מעמידה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 10%.

נכות תפקודית

58.טוען התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בגובה של 11%, שכן מדובר בנכות המשפיעה על מכלול חייו. מנגד, טוען הנתבע כי משמדובר בנכות נפשית, אין לתובע נכות תפקודית כלל. עוד טוען הנתבע כי ממילא מתפקד התובע כרגיל מאז האירועים מושא כתב התביעה.

59.במועד האירועים מושא כתב התביעה היה התובע בן 19 שנים. אמנם לא מדובר בקטין, אולם מדובר באדם צעיר מאד, אשר יש להחיל עליו את החזקה בדבר השוואת הנכות התפקודית לנכות הרפואית, במיוחד משלא הובאו טעמים לסטות ממנה. אכן, "יש קושי מובנה בהערכת הנכות התפקודית אצל קטין במיוחד בגיל צעיר מאוד טרם שידועים עיסוקו, רמת השכלתו ונתונים נוספים שעל פיהם מוערכת הנכות התפקודית" (פסק דינה של כב' השופטת יעל וילנר בת"א 966/06 פינקלשטיין אולג נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.2013) סעיף 21 לפסק הדין). איני מקבלת את טענת הנתבע כי נכות נפשית אינה משפיעה על התפקוד. כאב נפשי עשוי לכאוב לא פחות מפצע או חבורה פיזית. זאת ועוד, כעולה מחוות דעת המומחית, אצל התובע מתבטאת הנכות אף בהפרעות שינה, אשר אין ספק כי פוגעות בתפקודו. אף אם הקים התובע משפחה והנו מתפקד, אין בכך לגרוע מטענתו כי תפקודו נגרע עקב האירועים מושא כתב התביעה.

משכך, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 10%, בהתאם לנכותו הרפואית.

כאב וסבל

60.התובע הותקף באכזריות רבה על ידי הנתבע וחבריו. עקב התקיפה נגרמו לתובע 2 שברים בשיניים, וכן נפיחות בפנים, בראש ובלסתות. הצלקות הגופניות אמנם נרפאו, אולם הצלקת הנפשית נותרה, והתובע סובל מחרדות חששות עד היום. אין ספק כי הפגיעה הנפשית ניכרת בכל אספקט של חייו של התובע, האישי, המשפחתי והתעסוקתי.

על כן, אני מורה על פיצוי התובע בסך של 40,000 ₪ בגין כאב וסבל.

הפסד שכר – עבר

61.לאחר האירועים מושא כתב התביעה שהה התובע באי כושר למשך 91 יום. לאחר מכן חזר לעבוד. להלן נתוני שכרו, כעולה מתלושי השכר שהגיש במסגרת תחשיב הנזק ותצהירו:

א.התובע עבד בחברת דלק עד יולי 2012, עת פוטר ממקום עבודתו (מכתב מיום 8.7.2012). שכרו הממוצע של התובע עובר לאירועים מושא כתב התביעה, כעולה מתלושי השכר אשר צורפו לתצהירו (ספטמבר 2010 – מאי 2011) עמד על 5,588 ₪ (ברוטו);

ב.בתקופה שבין 11/2012 – 11/2013 עבד התובע בחברת דור אלון. שכרו הממוצע בתקופה זו, כעולה מתלושי השכר שהגיש, עמד על סך 4,487 ₪ (ברוטו);

ג.בתקופה שבין 2/2014 -10/2014 עבד התובע בחברת מנוף ניקיון. שכרו הממוצע בתקופה זו, כעולה מתלושי השכר שהגיש, עמד על סך 3,352 ₪ (ברוטו);

ד.בתקופה שבין 11/2015 – 02/2016 עבד התובע בחברת "רמא רמא" לעבודות. שכרו הממוצע בתקופה זו, כעולה מתלושי השכר שהגיש, עמד על סך 4,999 ₪ (ברוטו);

ה.בינואר 2017 החל התובע לעבוד במפעל פלסטיק באלון תבור. לא הוגשו תלושי שכר המעידים על שכרו בתקופה זו. מדוחות השעות שצורפו לסיכומי הנתבע עולה כי בתקופה זו עבר הנתבע שתי תאונות עבודה.

62.נוכח דרגת הנכות הנמוכה יחסית, היעדר תיעוד מפורט של שכרו של התובע בתקופה שחלפה ממועד האירוע ועד היום או הסברים לעילות פיטוריו ולהפרשים בין שכרו אצל המעסיקים השונים, האפשרות כי תאונות העבודה השפיעו אף הן על שכרו – אני קובעת את הפסד השכר לעבר באומדן גלובלי.

אשר על כן, יש לפסוק לתובע בגין הפסד שכר לעבר באופן הבא:

א.תקופת שהיה באי כושר – מיום 22/6/2011 ועד ליום 23/9/2011 – סכום כולל של 17,000 ₪;

ב.בגין הפסדי שכר מיום 23/9/2011 – היום (90 חודשים) אני קובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 30,000 ₪;

ג.סה"כ הפסד שכר לעבר 47,000 ₪.

אובדן השתכרות - עתיד

63.טוען התובע כי נוכח גילו הצעיר בעת הפגיעה ומאחר ועתידו המקצועי אינו ברור עדיין, אין להתבסס על שכרו הממוצע לצורך חישוב אובדן שכר לעתיד, אלא יש לקבוע את שכרו על בסיס השכר הממוצע במשק, בתוספת של 25% בשים לב לכך שפגיעתו אינו מאפשרת לו לעבוד בעבודה פיזית. מנגד, טוען הנתבע כי אין לתובע נכות תפקודית כלל, קל וחומר כזו שתשפיע על תפקודו לעתיד.

64.לא מצאתי לקבל את טענות התובע כי יש לחשב את שכרו על בסיס השכר הממוצע במשק. אכן התובע היה צעיר עת נפצע, אולם החל בכתיבת סיפור חייו ומכל מקום לא שוכנעתי כי היה באירועים מושא כתב התביעה בכדי לשנות ממסלול חייו. אכן, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי "לפני האירוע עבדתי ולמדתי, הייתי משולב בלימודים של 'בודק תוכנה QA'. אחרי שמונה חודשים הפסקתי ללמוד. שילבתי בין עבודה ללימודים וממש לאחר התאונה הפסקתי לעבוד ואין לי משכורת להמשיך בלימודים ואין לי סבלנות בלימודים" (ע' 20 ש' 21-23). דא עקא, התובע לא צרף אישורים או תעודות המעידות כי נרשם ללימודים אלו, או אישור כי לימודיו הופסקו במועד התקיפה או אף במועד הסמוך לה.

65.משכך, אני קובעת את הפסדי השכר של התובע לעתיד על בסיס שכרו הממוצע נכון ליום התקיפה (נטו), כשהוא משוערך להיום – על בסיס 5,600 ₪. התובע כיום בן 27 ועד לפרישתו (27-67) נותרו 40 שנים. על כן, אני מעמידה את הפסדי שכר לעתיד של התובע בסך של 156,500 ₪ בהתאם לחישוב האריתמטי הבא:

5,600 ₪ * 279.34 מקדם היוון ל-40 שנים * 10% נכות = 156,500 ₪

הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

66.עוד יש לפסוק לתובע בגין הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, כאמור בצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (ילקוט פרסומים 6938, התשע"א).

על כן, אני קובעת לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 25,000 ₪ (12.5% * 203,500 ₪).

הוצאות רפואיות

67.בכל הנוגע לעבר הוצאות רפואיות ואחרות הנן נזק מיוחד, הטעון הוכחה. התובע לא הגיש ראיות התומכות בתביעתו לפיצוי ברכיב נזק זה.

באשר לעתיד, פגיעתו של התובע הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. משכך, זכאי התובע (ואף יהיה זכאי בעתיד) להחזרי הוצאות כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח – 1968 מהמוסד לביטוח לאומי (תקנות 7 ו-2).

משכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

סיוע ועזרת צד ג'

68.בכל הנוגע לעבר מהווה רכיב נזק זה נזק מיוחד הטעון הוכחה. בענייננו לא הוכיח התובע נזקיו ברכיב זה.

התובע לא הבהיר מדוע ידרש לסיוע ועזרת צד ג' עקב פגיעתו, בשים לב לכך שנכותו הינה נפשית. ערה אני לטענת התובע כי לאחר פגיעתו נדרשו הוריו להעסיק צדדים שלישיים, לביצוע תיקונים בבית אשר התובע ביצע עד לפגיעתו. מעבר לכך שטענה זו לא הוכחה (על דרך של צרוף קבלות וכיו'), לא הובהרה רלוונטיות הטענה לרכיב תביעה זה.

על כן, אין מקום לפסוק לתובע בגין סיוע ועזרת צד ג'.

פגיעה באוטונומיה

69.טוען התובע בסיכומיו, כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה "והתחושות השליליות" שנגרמו לו עקב התקיפה, בסכום כולל של 200,000 ₪. איני מקבלת את התביעה ברכיב זה. לעניין זה אני מאמצת את דברי כב' השופט יצחק עמית, כפי שהובאו בפסק הדין בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018) (להלן: "עניין פלונית"), לפיהם יש לנקוט בגישה מצמצמת בכל הנוגע לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, ואין להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין כאב וסבל (ראו גם: ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית (3.9.2015)).

משנפסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל, אין מקום לפסוק לו פיצוי גם בגין פגיעה באוטונומיה.

פיצוי עונשי

70.טוען התובע כי יש לפסוק לו פיצויים עונשים, אשר יהא בהם לבטא את מורת הרוח מהתנהגותו הפסולה של הנתבע מהערך החברתי השלילי של התקיפה אשר בוצעה ביסוד נפשי של כוונה. חומרת המעשים צריכה להתבטא בפיצוי עונשי גבוה כנגד הנתבע.

מטרתם של דיני הנזיקין הינה להחזיר את הניזוק למצבו, עד כמה שהדבר אפשרי. אין המדובר בפיצוי עונשי, או הצהרתי אלא סעד תרופתי. דברים אלו נלמדים מהוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין הקובע כי:

"פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם –

(1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע".

(ראו דבריו של כב' השופט ריבלין בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, סעיף 73 לפסק דינו (להלן: "עניין אטינגר")).

71.בעניין אטינגר מנה בית המשפט העליון את השיקולים בעד ונגד פסיקת פיצויים עונשיים בדין האזרחי. הטיעונים כנגד פסיקת הפיצוי העונשי הובאו כך:

"מקדמת דנא נתפס המשפט האזרחי כמבקש, בעיקרו, להסדיר יחסים בין פרטים, ובאספקלריה זו מסווגים הפיצויים העונשיים כאנומליה. ברוח זו הובע לא אחת החשש כי הכרה בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים מחדירה לדין האזרחי פונקציה השמורה לדין הפלילי תוך "התפשרות" על כללי הראיות, על נטלי ההוכחה ועל סדרי הדין הנוהגים בהליכים מן הסוג האחרון. יתרה מכך, נטען כי פסיקת הפיצויים העונשיים מעמידה את המזיק בסיכון של "סנקציה כפולה", מקום שבו הם באים נוסף על ענישה פלילית. ואף זאת נאמר, כי הפיצויים העונשיים הם בבחינת "מתת-שמים" לניזוק, שכן הם באים להוסיף על הפיצוי התרופתי שניתן לו בגין נזקיו. ובהמשך לקו טיעון זה ניתן לגרוס כי גם אם מוצדק לקנוס את המזיק, עדיין אין עולה מכך שראוי כי הניזוק – ולא המדינה – ישלשל לכיסו את הסכום".

(באשר לטיעונים בעד הפיצוי העונשי במשפט האזרחי, ראה גם: ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס סעיפים 37-38 לפסק הדין (להלן: "עניין בן צבי")).

72.פסיקת פיצויים עונשים בהליך אזרחי- נדירה היא, ולרוב נדרש כי העוולה תלוּוה ביסוד נפשי של כוונה (ראו פסק הדין בעניין בן צבי, עמ' 31). תקיפתו של התובע על ידי הנתבע וחבריו אמנם בוצעה בכוונה. מדובר במעשים חמורים, אשר מעבר לפגיעה בשלמות גופו ונפשו של התובע, עשווים לפגוע במרקם החברתי התקין. חרף דברים אלו, ולאחר ששקלתי את הדברים, לא מצאתי כי זה המקרה לפסיקת פיצוי עונשי לתובע. כפי שפורט לעיל, הפיצוי העונשי ניתן על מנת להרתיע את המעוול והציבור, שמא פעולות אלו יחזרו. הפיצוי מוטל כגמול בגין המעשים הנפשעים, חינוך הסביבה והרתעה אפקטיבית. אין המדובר בפיצוי שבא להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. בעניינינו, מוצו ההליכים הפליליים שנפתחו נגד הנתבע וחבריו. הנתבע הורשע, ישב במאסר ושילם חובו לחברה. הנתבע אף פיצה את התובע בגין תקיפתו במסגרת ההליך הפלילי בסך של 5,000 ₪. בנסיבות אלה דומני כי התכליות העומדות ביסוד הפיצוי העונשי מוצו עד תום במסגרת ההליך הפלילי (ראו לעניין זה (רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009)) פסיקת פיצוי עונשי בנוסף לעונש אשר נשא הנתבע במסגרת ההליך הפלילי עשויה להיות בגדר ענישת יתר ולפגוע בשיקומו ואפשרותו להניח את עברו מאחור ולהמשיך בחייו.

אשר על כן, איני קובעת פיצוי בגין רכיב זה.

סופו של דבר

73.להלן פירוט הרכיבים אשר התקבלו ונדחו במסגרת תביעה זו:

א.כאב וסבל- 40,000 ₪;

ב.הפסד שכר – עבר – 47,000 ₪;

ג.אובדן השתכרות – עתיד – 156,500 ₪;

ד. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות – 25,000 ₪;

ה.יתר רכיבי התביעה ובכלל זה: הוצאות רפואיות, סיוע ועזרת צד ג', פגיעה באוטונומיה ופיצוי עונשי – נדחים;

ו.סך הכל- 268,500 ₪. בניכוי הסכומים (משוערכים) אשר שולמו לתובע מהמל"ל בסך של – 26,611 ₪– 242,000 ₪.

74. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע סך של 242,000 ₪. כן ישלם הנתבע לתובע סך של 8,000 ₪ בגין הוצאות משפט (לרבות שכר טרחת המומחים) ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

מעיון בתיק עולה כי התובע טרם שילם את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט. התובע ישלם את המחצית השנייה של האגרה לאלתר.

יובהר כי חיובי הנתבע על פי פסק דין זה הנם ביחד ולחוד עם חיובי הנתבעים 2 ו-3 על פי פסקי הדין שניתנו בעניינם.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, 27 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ