|
כב' השופטת ג. לוין:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' השופטת רות אטדגי-פריאנטה) שניתן ביום 21.5.2020 בת"ע 39910-08-16, ות"ע 14908-02-17.
בפסק הדין, קוימה צוואתו של המנוח א.ד. ז"ל, שנעשתה ביום 3.11.2015, תוך דחיית התנגדותה של בתו, המערערת שלפנינו. בצוואה ציווה המנוח את כל רכושו למשיב, בנה של אחותו.
רקע והליכים
1. המנוח א.ד. ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו ביום 29.11.2015, בעקבות מחלה קשה (סרטן כבד גרורתי). המנוח היה בן 58 בעת פטירתו.
מאז עלייתו של המנוח ארצה, הוא התגורר ב*****. בסמוך אליו התגוררה אחותו, הגב' א.ח.. המשיב לפנינו הוא אחיינו של המנוח, בנה של האחות א.ח.
2. המנוח סבל מבעיות רפואיות החל משנת 2009. הוא סבל מסכרת עם פגיעה בעיניים, בהמשך חלה בהפטיטיס C, ובסוף שנת 2014 נתגלה בגופו סרטן כבד גרורתי.
בחודש האחרון לחייו היה המנוח בהוספיס בית בביתו ב****, תחת הטיפול של חברת צבר רפואה 2010 בע"מ (להלן: "חברת צבר").
האחות הגב' א.ח. טיפלה במנוח במשך שעות רבות ביום, ובשלב מסוים החלה לישון בביתו לצורך הטיפול בו, ואף התפטרה לשם כך ממקום עבודתה.
3. המערערת היא בתו של המנוח. מאז גירושי הוריה, כשהייתה בת שבע, התגוררה המערערת עם אימה ואחיה ב****. המערערת התנגדה כאמור לבקשה לקיום הצוואה לטובת המשיב. אחיה, בנו של המנוח, בחר שלא ליטול חלק בהליכים המשפטיים בנוגע לצוואה. למנוח ככל הנראה בן נוסף מנישואין שקדמו לנישואין עם אימה של המערערת, שגם הוא אינו מעורב בהליכים המשפטיים שהתנהלו בקשר לעיזבון המנוח.
4. ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נסב על צוואה מיום 3.11.2015, בה ציווה המנוח את כל רכושו למשיב (בנה של אחותו). הצוואה היא צוואה בעדים, שנערכה על ידי עו"ד יעקב זיו ונחתמה בביתו של המנוח בפני שני עדים – הרב א.מ.א. (להלן: "הרב א'") ומר ד.א.ל. (להלן: "מר ל'"). באותו מעמד של עשיית הצוואה גם הותקנו מזוזות בביתו של המנוח, במעמד הרב א'.
לצוואה צורפה תעודה רפואית מיום 3.11.2015, הנושאת חותמת של ד"ר מאהרג' מורשד, לפיה ד"ר מורשד בדק את המנוח ומצא כי הוא כשיר "לעשות פעולה בפני נוטריון".
5. המנוח הותיר גם צוואה מוקדמת יותר, מיום 23.8.2015, בה ציווה את כל רכושו לבתו-המערערת. בית המשפט קבע כי הבקשה לקיום צוואה לטובת המערערת תתברר לאחר הכרעה בבקשה לקיום הצוואה האחרונה (ככל שהדבר יהיה רלוונטי).
6. המערערת, שהתנגדה לצוואה המאוחרת, טענה בבית משפט לענייני משפחה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, כי הצוואה בטלה מחמת השפעה בלתי הוגנת, וכי המשיב-הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה.
פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה
7. בית המשפט לענייני משפחה דחה את כל עילות ההתנגדות של המערערת ופסק כי יש לקיים את הצוואה.
8. לעניין העדר כשירות לצוואות, נפסק כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח בראיות של ממש כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של הצוואה. בית המשפט התבסס על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אדם דרנל שחיווה דעתו כי בתקופה הרלוונטית היה המנוח מסוגל לצוות מה יעשה ברכושו, והיה מסוגל להבין את משמעות עריכת הצוואה ואת תוצאותיה.
בית המשפט קבע כי מסקנת המומחה נקבעה על דרך הסקה אינדוקטיבית של העדר ממצאים המצביעים על העדר כשירות. בהתייחס לטענת המערערת כי המומחה התבסס על התעודה הרפואית של ד"ר מורשד, שהיא תעודה מזויפת, קבע בית המשפט כי ספק אם התעודה אכן זויפה. ד"ר מורשד העיד בבית המשפט כי מעולם לא ראה את המנוח, מעולם לא בדק אותו והחתימה איננה חתימתו. לא הייתה לו כל ידיעה כיצד הוטבעה חותמתו על גבי הטופס. עם זאת, בית המשפט מצא שוני מסוים בין הדברים שמסר ד"ר מורשד לחוקר פרטי מטעם המערערת, לבין הדברים שמסר בעדות. בית המשפט לא מצא איפוא לקבוע כי התעודה הרפואית אכן זויפה. עם זאת, בית המשפט הביע תמיהה על דברי המשיב כי קיבל את התעודה של ד"ר מורשד מאימו והוא לא יודע כיצד הגיעה התעודה הרפואית לידיה של אימו.
נפסק כי לחוות הדעת של ד"ר דרנל, מתווספת עדותם של כל העדים בתיק, שהעידו כי המנוח היה צלול בדעתו, וגם מהתיעוד של עובדי חברת צבר עולה כי למנוח הייתה יכולת לשקול ולהחליט החלטות.
9. בית המשפט לענייני משפחה דחה גם את טענת המערערת בדבר השפעה בלתי הוגנת, מאחר שלא עמדה בנטל לשכנע בדבר השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט עמד על כך כי במועד בו נערכה הצוואה שהה המנוח בהוספיס ביתי, עקב מחלתו הסופנית, והוא הלך לעולמו פחות מחודש לאחר עריכת הצוואה. נפסק עם זאת, כי לא ברור כיצד פגעה מחלתו בעצמאותו הפיזית. מדו"חות ההוספיס עולה כי המנוח התקשה בהליכה עקב חולשתו הפיזית ונזקק לעזרה בסידורים בחוץ, כאשר בבית עדיין היה עצמאי. בשל מצבו הרפואי הקשה הוא נטל תרופות שונות ובהן תרופות לשיכוך כאבים ממשפחת האופיאטים.
בית המשפט פסק כי לא ברור אלו תרופות נטל המנוח בפועל, ואם בכלל היה נתון תחת השפעת סמים נרקוטיים במועד בו נערכה הצוואה. לעניין עצמאותו השכלית-הכרתית, נפסק כי הגם שהמנוח סבל ממחלה סופנית והגם שהיה במצב "מוחלש", לא הוכח במידת הוודאות הדרושה כי במועד עריכת הצוואה הוא היה במצב קוגניטיבי כה ירוד עד כי נפגעו כושרו השיפוטי וגמירות דעתו.
10. לעניין מבחן התלות והסיוע, נכתב כי האחות הייתה הדמות הדומיננטית בטיפול במנוח, לרוב הוא שהה במחיצתה, היא בישלה עבורו, דאגה לטיפול התרופתי ולסידורים הנחוצים. נפסק כי מעבר לכך, לא בואר מה טיב התלות והסיוע של המנוח באחותו או באחרים, ומה היה היקפו. נפסק כי אף אם היה המנוח תלוי באחותו לביצוע פעולות מסוימות, לא הונחה תשתית ראייתית שיש בה כדי להוכיח כי למנוח הייתה תלות כה מקיפה ויסודית, עד שהיא שללה את רצונו החופשי של המנוח לעשות ברכושו ככל שיחפוץ.
11. לגבי קשרי המנוח עם אחרים, הפנה בית המשפט לגרסת המערערת בעדותה, כי נהגה לבקר את אביה מידי שבוע ומחודש אוגוסט 2015 היא נהגה לבקרו כשלוש פעמים בשבוע.
12. לבסוף נדחתה גם הטענה כי המנוח הוטעה בנוגע למטרת הצוואה, וסבר כי הוא מוריש את ביתו לבית כנסת וישיבה, וכן כי הופעל עליו לחץ פסול. בית המשפט לא מצא להתבסס על דבריה של עו"ס נעמי מנצור, שעבדה בחברת צבר, ואשר דיווחה (ביום 5.11.2015) לפקידת הסעד במחלקת הרווחה ב**** את הדברים הבאים:
"א', בן 58, גרוש פעמיים, מתגורר בגפו בביתו ב****. בסמוך אליו גרה אחותו שמטפלת בו.
א' סובל מסרטן בכבד, עם גרורות, ללא טיפול. התקבל למרפאות צבר ב 20/10.
יש לו 2 ילדים מגירושיו האחרונים. לפני 3 חודשים כתב צוואה בה הוא מוריש את ביתו לבת בת ה 22.
א' חש שבחייו עשה טעויות וחטאים רבים, ומתוך רצון לכפר על מעשיו, וכדי שתהיה מנוחה לנפשו, החליט לשנות את הצוואה, ולהוריש את ביתו לאחיין שלו (בן אחותו) שהוא אדם דתי, שהבטיח להשתמש בבית כבית כנסת או ישיבה, לאחר מותו של א'.
האחיין פנה אל מרפאות צבר בבקשה להנפיק מכתב המאשר את יציבותו הנפשית של א', לצורך שינוי הצוואה. הסברנו לו שמרפאות צבר אינם מנפיקות אישורים מסוג זה.
ביום שני האחרון בעת ביקור אחות מרפאות צבר מטעמינו, הגיע האחיין עם עו"ד ורבנים, במטרה לשנות את הצוואה.
אנו פונים אליכם לבדיקתכם האם מדובר באדם המוגדר כחסר ישע, או נתון ללחצים דתיים ומשפחתיים שגרמו לו לשנות את הצוואה".
לאחר שמיעת עדותה של הגב' מנצור, לא מצא בית המשפט ממש בתחושה המיוחסת למנוח כפי שנוסחה במכתב. נקבע כי העדה לא זכרה כיצד ידעה על רצונו של המנוח לשנות צוואתו, האם מפי המנוח עצמו או מפי האחות מטעם חברת צבר - גב' אפרת ברמן. נפסק כי בהעדר כל ביסוס למקור האינפורמציה הנטענת והכיצד ידעה גב' מנצור על תחושות החרטה של המנוח, ועל רצונו לשנות צוואתו ומניעיו, לא ניתן לקבוע כי מדובר בראיות חד משמעיות, ודומה כי מדובר בסברה או בתחושה סובייקטיבית גרידא. עדותה של גב' מנצור כי הרגישה שמופעל על המנוח לחץ מצד המשיב או "משהו כזה", נדחתה בנימוק כי אין פירוט כיצד הופעל אותו לחץ ולא הובאה ולו ראשית ראיה ללחץ מצד המשיב או מי מטעמו.
גם הטענה להטעיה נדחתה בפסק הדין, בנימוק כי בהעדר מגבלה קוגניטיבית או קושי להבחין בטיבה של הצוואה, אין לקבל טענת הטעיה או תרמית.
13. לבסוף, לא מצא בית המשפט יסוד של אי הגינות בשינוי הצוואה. הוא עמד על כך שאחותו של המנוח היא אשר טיפלה בו באופן מסור בסמוך לעשיית הצוואה, והכל העידו כי הייתה הדמות הדומיננטית והמרכזית בטיפול בו. זאת, בין היתר, על רקע נגישותה וזמינותה. בית המשפט לא נתן אמון מלא לגרסת המערערת כי נהגה לבקר את המנוח שלוש פעמים בשבוע. מתוך המסמכים והעדויות האחרות הסיק בית המשפט כי מעורבותה של המערערת בחייו של המנוח הייתה פחותה. נפסק כי במצב דברים זה, מסתברת המסקנה כי המנוח ראה באחותו את המשענת הטבעית והזמינה ביותר, ואולי אף היחידה, וביקש לגמול לה באמצעות הורשת נכסיו לבנה.
14. בית המשפט קמא דחה גם את הטענה כי הצוואה בטלה משום שהמשיב נטל חלק בעריכתה. המערערת טענה למעורבות ישירה, הן של המשיב והן של אימו, בבחירת עדי הקיום, בהשגת תעודה רפואית, ואף בנוכחות של השניים במעמד החתימה על הצוואה. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המערערת לשכנע שאמנם הייתה למשיב מעורבות במידה כזו המונעת ממנו ליהנות מהצוואה, לפי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.
נפסק כי המעורבות של המשיב באה לידי ביטוי בפניה לרב א' לשמש כעד בהתאם לבקשת המנוח, ובניסיון להשגת תעודה רפואית.
בהתבסס על עדותו של עו"ד זיו, שהעיד כי דיבר עם המצווה בבוקרו של יום החתימה על הצוואה ובמעמד החתימה על הצוואה, שמע על רצונו, וערך צוואה על רצונו, נדחתה הטענה כי המשיב הוא אשר יזם את עשיית הצוואה ואת תוכנה. בית המשפט מצא את עדותו של עו"ד זיו מהימנה, והיא לא נסתרה. בית המשפט עמד על הבדלי גרסאות בין עדותו של עו"ד זיו לעדותו של שכנו של המנוח, מר י.ג., ופסק כי אין בהבדלי הגרסאות כדי לפקפק בעדותו של עו"ד זיו. נפסק כי עדותו של השכן ג' היא שהייתה בלתי מדויקת. בית המשפט התרשם כי מר ג' ניסה לשחזר במהלך העדות עובדות שלא היו זכורות לו עד תום, מפאת חלוף הזמן.
בית המשפט נתן אמון בעדותו של עו"ד זיו, גם ביחס לשליטת המנוח בשפה העברית. בית המשפט קיבל את עדותו כי המנוח "דיבר עברית חלק ולא נזקק כלל לתרגום בשפה הרוסית", הגם שהשכן ג' העיד כי המנוח לא ידע טוב עברית, וג' תרגם עבורו לעניין תשלום שכר טרחת עורך הדין.
15. לגבי הטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה מצד המשיב, בזימון ותיאום זהות העדים ובבחירה מכוונת באנשים חרדים על מנת להשפיע על המנוח להעניק דירתו לצורכי דת ותרומה, נפסק כי אין בראיות שהוצגו כדי לבסס מסקנה בדבר מעורבות פסולה בעשיית הצוואה. המשיב הודה כי פנה לרב א' לשמש כעד לצוואה, אך לדבריו הפניה הייתה לבקשת המנוח ומעבר ליידועו בדבר רצון זה של המנוח, לא ידע כל פרט ביחס לתוכנה של הצוואה. בית המשפט מצא כי עדות זו של המשיב מוקשה ואינה חפה מתהיות באשר למידת ידיעתו את זהות העדים. זהות העדים הייתה ככל הנראה ידועה לו עוד לפני שיחתו של עו"ד זיו עם המנוח בבוקרו של יום עריכת הצוואה. לעניין זה, ציין בית המשפט כי יכול ובחירתו של הרב א' לשמש כעד הייתה פרי רצונו של המנוח, ורצון זה הועבר לרב א' באמצעות המשיב, ויכול שפרטיו של הרב א' ופרטיו של מר ל', נמסרו לידי המשיב עצמו, והיו ידועים מראש לפני השיחה הטלפונית בין המנוח לעורך-דין זיו. אך גם אם המשיב שימש כשלוחו של המנוח אצל עורך הדין שערך את הצוואה, אין מדובר במעורבות פסולה בעריכת הצוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק. לכן, אף אם נמסרו פרטי העדים על ידי המשיב עצמו, משווידא עורך הצוואה קודם לחתימת המצווה כי האמור בה אכן מוסכם עליו ומהווה את רצונו החופשי, אין המעורבות מביאה לפסילת הצוואה.
16. בית המשפט הוסיף וקבע כי הפניה של המשיב לד"ר פרלוב מטעם חברת צבר, בניסיון להשיג תעודה רפואית המאשרת כי המנוח בדעה צלולה לצורכי עשיית צוואה, אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה. בית המשפט לא הוציא מכלל אפשרות שהמשיב היה מודע לרצון של המנוח לערוך צוואה ואולי אף בכוונת המנוח לצוות לו את רכושו, אך מצא כי במכלול הנסיבות אין בכך בכדי להוות ראיה פוזיטיבית ממשית המלמדת על מעורבות של ממש מצד המשיב בעריכתה בפועל של הצוואה.
17. לבסוף, נפסק כי טענת המערערת בדבר נוכחות המשיב בעת החתימה על הצוואה לא הוכחה. בית המשפט ביכר את עדותו של עו"ד זיו, לפיה המשיב לא נכח בסלון, שם נחתמה הצוואה, על פני עדותה של גב' ברמן – האחות מטעם חברת צבר. הגב' ברמן דיווחה בדוחות השוטפים של חברת צבר את הדברים הבאים:
"א' ישב בחצר ביתו רגליו מורמות, בשיחה מתלונן על כאבים לדברו אין מדבקות פנטה במרפאה ב**** והם אמרו לו שאין בארץ. שאלתי לגבי מטפל עיקרי בשיחה א' מדווח כי הוא מעדיף למות רק בבית ולא ילך לשום מקום אחר. תיאבון מופחת, במהלך הביקור הגיע האחיין עם מספר רבנים ועורך דין, א' ביקש שאחכה ונכנס עימם. בזמן זה א. יצאה לחצר בשיחה מדווחת שאין מדבקות פנטה ומורפין במרפאה ב****. שוחחתי עם ע.. במהלך השיחה שוחחנו על מצבו של א' וכי יש צורך במטפל עיקרי שיהיה איתו א. אמרה שתעזוב את עבודתה בכל רגע שיצטרך. כמו כן שאלה על תהליך המוות בבית – מה עושים".
בית המשפט העלה ספק ביחס לאותנטיות הנתונים, שעה שגב' ברמן בחקירתה לא ידעה לזהות בוודאות את המשיב ולא ידעה לפרט מניין ידעה שמדובר בעורך דין. כמו כן, הדיווח הנטען נרשם תחת התאריך 2.11.2015, ולא למועד עריכת הצוואה ביום 3.11.2015. בנוסף, בית המשפט הוסיף כי אין בתיאור של גב' ברמן כדי ללמד על נוכחות המשיב בחדר בו נעשתה הצוואה. גם בעניין זה התבסס בית המשפט על עדותם של עו"ד זיו, מר ג', הרב א' ומר ל', שהעידו כי המשיב לא נכח במעמד חתימת הצוואה.
18. בית המשפט קמא הגיע אפוא למסקנה, כי חרף תהיות מסוימות עליהן עמד, לרבות בכל הקשור לנסיבות בהן הושגה אותה תעודה רפואית של ד"ר מורשד, בסופו של יום נסיבות אלה אינן חוצות את רף המעורבות הפסולה בעריכת צוואה. זאת משלא הצליחה המערערת להוכיח מעורבות ישירה מצד המשיב בעריכת הצוואה, או מעורבות של אמו, באופן שניתן להסיק כי זו אשר הביאה בסופו של יום לעריכת צוואה שאינה על דעתו של המצווה. נפסק כי משלא הובאה ראיה לסתור כי עורך הצוואה דיבר עם המצווה עצמו, ושמע מפיו על רצונו כפי שבא לידי ביטוי בתוכן הצוואה, אין לומר כי נתקיימו נסיבות מיוחדות העשויות להצביע על מעורבות פסולה, שעה שלא הוכח כי הזוכה הוא שיזם את הצוואה ואת תוכנה.
נפסק כי לכל היותר כפות המאזניים הן מעוינות, והמשמעות היא כי הצוואה תקפה, שכן היא תקינה מבחינה צורנית, והנטל לשכנע כי נפל בה פגם רובץ על המערערת.
בית המשפט העלה תמיהה מדוע נמנע המשיב מלהביא לעדות את אמו, כדי לשפוך אור על סוגיות ותהיות שנותרו עלומות, אך פסק כי אין בהימנעות זו כדי להוביל להיפוך נטל השכנוע. נפסק כי לא הייתה כל מניעה מצדה של המערערת עצמה לזמן לעדות את אמו של המשיב.
הערעור
19. המערערת ממקדת את הערעור בטענה כי דינה של הצוואה להיפסל בשל השפעה בלתי הוגנת, והמעורבות הדומיננטית של המשיב בעריכת הצוואה. הצוואה, כך נטען, נעשתה לטובת אחיין שלא היה לו קשר אמיתי עם המנוח, והוא ואמו הונו את המנוח לחשוב שהמנוח תורם את הבית לבית כנסת. היא מדגישה כי עריכת הצוואה לוותה בטקס קביעת מזוזות, בנוכחות רבנים שהובאו להשפיע על המנוח ערב מותו.
לטענת המערערת, כל הגורמים המטפלים האובייקטיביים העידו על מעורבות קיצונית של המשיב ואמו בשינוי הצוואה בצורה כוחנית, עד שעו"ס מנצור מטעם חברת ההוספיס "צבר", הוציאה מכתב חריף לפקידת הסעד בעיריית ****, ובה עמדתה על השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
20. לטענת המערערת, המעורבות של המשיב הייתה קיצונית. הוא ביקש מד"ר פרולוב לארגן לו תעודה רפואית יום לפני עריכת הצוואה; האחות שטיפלה במנוח העידה שהוא נכח בצוואה; והעדים העידו שהמשיב פנה אליהם לשמש כעדים. הרב א' העיד שמסר למשיב את פרטי תעודת הזהות שלו לטובת הצוואה. המערערת מדגישה את הרישומים בזמן אמת של גורמים אובייקטיביים ונטולי אינטרס.
לשיטת המערערת, המשיב הפעיל מערכת קיצונית של השפעה בלתי הוגנת, הונאה ואף זיוף תעודה רפואית, במזימה נכלולית ומתוכננת היטב, הוא דאג לתפאורת רבנים וטקס מזוזות, כדי להשפיע על המנוח שהיה אדם אימפולסיבי, דבר שהתחזק בסוף חייו.
המשיב, כך נטען, השפיע על המנוח לשנות את הצוואה לטובתו. הוא הזמין, בחר ותיאם את זהות העדים ומסר את פרטיהם לעורך הדין, הוא היה נוכח בעת עריכת הצוואה, והוא תר אחר חוות דעת של רופא שתוכל לתמוך בצוואה. הוא גם זה שקנה את המזוזות שהיו חלק מטקס עריכת הצוואה. המערערת גורסת כי עו"ד זיו הכין את הצוואה במשרדו בנתניה, לאחר שיחה עם המשיב ועם השכן ג', והביא אותה עמו ל****, מוכנה.
21. בערעור מדגישה המערערת כי אין להתעלם מכך שהמשיב לא העיד את אמו, האדם החשוב ביותר לעניין הצוואה. על פי התיעוד הרפואי של חברת "צבר" היא זו שטיפלה בו יום יום, ישנה אצלו בלילות, נתנה לו את התרופות ושלטה על המינון שלהן, לרבות מורפין ומדבקות ה"פנטה" שקיבל, הייתה נוכחת בעריכת הצוואה, באה במגע עם נציגי חברת "צבר" והייתה נוכחת בכל מקום ובכל רגע. לפי עדות המשיב, היא גם זו שנתנה לו את התעודה הרפואית המזויפת של ד"ר מורשד. נטען כי המשיב ואמו לא בחלו באמצעים וזייפו תעודה רפואית.
התשובה לערעור
22. המשיב מבקש לדחות את הערעור המופנה נגד פסק דין מפורט ומנומק, המבוסס ברובו על ממצאים עובדתיים הנשענים על עדויות וראיות רבות. הוא מפנה להלכה הידועה, לפיה ערכאת הערעור תימנע, ככלל, מהתערבות בממצאים עובדתיים. נטען כי במרבית טענות המערערת מבוקש להתערב בממצאים עובדתיים, וחלקן הגדול הוא בבחינת הרחבת חזית אסורה.
לגבי השפעה בלתי הוגנת, טענת המשיב היא כי לא הוכח אף אחד מהמבחנים שנקבעו בהלכת מרום. לטענת המשיב, עדותה של עו"ס מנצור קרסה, שעה שלא נמצא כל ממש לתחושה המיוחסת למנוח בדבר הפעלת לחץ על המנוח. עדות העו"ס כללה, כך נטען, רצף של השערות ואי דיוקים, החל מעדותה שהמנוח מכר את דירתו לבתו, המשכה בטענה שהייתה נוכחת ביום הצוואה, ובהמשך עדותה חזרה בה והודתה כי המידע נמסר לה מגב' ברמן.
23. לטענת המשיב, העדויות מלמדות על עצמאותו של המנוח, חרף מצבו הגופני שהתדרדר. הדבר עולה מעדות השכן ג'; מעדותה של גב' ברמן שהעידה כי המנוח ביקש ממנה להמתין בחוץ בעת ביקור הרבנים; ובעדותו של עו"ד זיו שהעיד על היות המנוח צלול. נטען כי מכתבה של עו"ס מנצור מיום 05.11.2015 מלמד יותר מכל מה היה רצונו של המנוח בזמן אמת. המנוח שיתף את עו"ס מנצור בכך שהחליט לשנות את הצוואה ולהוריש את ביתו לאחיין שלו.
24. המשיב מדגיש בטיעוניו, כי גרסת המערערת על שהייתה בקשר רציף עם אביה, נמצאה בלתי מהימנה. בשמיעת העדויות הסתבר שבעוד שאמו של המשיב סעדה את המנוח במשך מספר שנים בהם היה חולה, אף נאלצה להתפטר מעבודתה לשם כך, הרי המערערת, מאז גירושי הוריה, זנחה את המנוח לאנחות ולא הייתה עמו בקשר רציף, למעט שבועות בודדים שהיה על ערש דווי, עת בחרה באופן ערמומי להחתימו על צוואה לטובתה ביום הולדתה, תוך ניצול מצבו הרפואי.
25. לגבי מעורבות המשיב בעריכת הצוואה, טוען המשיב כי הפסיקה נוהגת בגישה מצמצמת ביחס לחלופה השלישית של סעיף 35 לחוק הירושה ("נטל חלק בצוואה"). כאן, לא הוצגה כל ראיה ממשית למעורבות המשיב או אמו בעריכת הצוואה, ועדותם של עו"ד זיו ועדי הקיום מחזקת את המסקנה ההפוכה. עו"ד זיו העיד כי השכן ג' הזמין אותו ומסר לו את פרטי הצוואה, אותם אימת ישירות מול המנוח.
המשיב טוען, כי לבד מכך שהמשיב ואמו היו מצויים בסמיכות לאירוע חתימת הצוואה, מעצם היותם האנשים הקרובים אליו באותה עת, אין כל ראיה ממשית למעורבות או להשפעה של המשיב או אמו, על המנוח. פניית המשיב לשם השגת תעודה רפואית, אין בה, לשיטתו, משום מעורבות בהכנת הצוואה. הפניה, כך נטען, הייתה ביוזמן המנוח שביקש כי המשיב יפנה לבקש חוות דעת רפואית בדבר היותו צלול, והעו"ס מסרה למשיב שחברת "צבר" אינה מעניקה חוות דעת כאלה.
לגבי נוכחות המשיב מעמד עריכת הצוואה, מבקש המשיב להותיר על כנה את הקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, כי הדבר לא הוכח. המשיב מפנה לעדויות שלימדו כי לא נכח בעת עריכת הצוואה, ובחלק גדול מהזמן שהה בקרבת הבית, אך מחוצה לו.
26. גם לעניין אי זימונה לעדות של הגב' ח', אמו של המשיב, תומך המשיב בקביעת בית המשפט קמא כי לא הייתה כל מניעה מצד המערערת לבקש את זימונה. הוא מציין כי אי הגעתה של גב' ח' הייתה ידועה לכל, עוד קודם לשלב ההוכחות. המשיב, מצידו, לא סבר כי עדותה נחוצה או מהותית, בפרט שעה שזימן מטעמו את שכנו של המנוח, את עו"ד זיו ושני עדי הקיום.
דיון והכרעה
27. לאחר בחינת טענות הצדדים ומכלול החומר שהובא לפנינו, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולקבוע כי הצוואה, המזכה כולה את המשיב, בטלה מכוח הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
28. סעיף 35 מונה שלוש חלופות, אשר בהתקיים אחת מהן מתבטלת הוראת צוואה לטובתו של הזוכה. החוק מקים חזקה חלוטה, לפיה מי שהתערב בעריכת צוואה או לקח חלק בעריכתה, מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצווה (בע"ם 1801/16 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 30.03.2016). תכליתו של הסעיף היא לשמור על האוטונומיה של המנוח (בע"ם 384/19 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 05.06.2019). החזקה אינה ניתנת לסתירה, וגם אם יוכיח הזוכה שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, מתבטלות הוראות הצוואה.
החוק אינו דורש הוכחת קשר סיבתי בין פעולות הזוכה הלוקח חלק, לבין ההוראה המיטיבה עמו. על פי החוק, על הנהנה להתרחק מפעולת עשייה או עריכת הצוואה, והוא נועד להרתיע מפני מעורבות במלאכת עשיית הצוואה מצד גורם שעשוי להרוויח מכך (בע"ם 384/19, שם).
29. החלופה הרלוונטית לענייננו היא החלופה השלישית בסעיף – מי שלקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה. החלופה מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרה מגוון מצבים, ואינו כובל את בית המשפט ברשימה סגורה.
ביחס לחלופה זו ציין כב' השופט א' רובינשטיין בבע"ם 1801/16:
"בתחילה פורשה חלופה זו באופן מצמצם, יחד עם שתי העילות האחרות המנויות בסעיף, מתוך ההכרה בתוצאות הקשות הנגרמות מהחלתה (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז(2) 373 (1973) וראו עניין חרמון, בפס' 14 וההפניות שם). בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה במבחן השכל הישר".
בעוד ששתי החלופות הראשונות מתפרשות ככלל באופן דווקני, החלופה השלישית זוכה לפרשנות גמישה יותר.
בהתאם להלכה הפסוקה, הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של צוואה, הוא ביטוי גמיש, המתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ויישומו נעשה על פי ההיגיון והשכל הישר (ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776, 780; ע"א 234/86 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' בלר, פ"ד מב(4) 148, 158). המבחן אינו מידת החשש להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, אלא מידת המעורבות וחומרתה (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19). בפרשת בוטו הובהר כי כשם שאין להרחיב את תחולתו של הסעיף, כך אין לצמצם את תחולתו ולהוציא מגדרו מצבים שהחוק דן בהם, שכן מגמת החוק היא למנוע היווצרותם של מצבים אלה.
30. בהתאם להלכה הפסוקה, עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. במקרים רבים השאלה תהא מה הוא חלקו ה"אמיתי" של המצווה בעריכת הצוואה, ומה חלקם של הנהנים (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב פ"ד נט(3) 1).
פעולה מצומצמת כלשהי של הנהנה, אינה הופכת אותו בהכרח למי שלקח חלק בעריכתה של הצוואה. יש שהצטברותן של מספר פעולות שונות, היא שתבסס את המסקנה כי הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון במבט רחב את מכלול האירועים, הנסיבות והזיקות.
על בית המשפט לקבוע האם מתוך העובדות שנפרשות לפניו אודות נסיבות עריכת הצוואה, המעורבות של הנהנה עולה כדי מעורבות אסורה. יישום ההוראה מחייב אפוא תשתית עובדתית מלאה אודות נסיבות עשיית הצוואה.
31. בדיקת המעורבות מחייבת, בראש וראשונה, גילוי עובדתי מלא. רק מתוך תשתית עובדתית מלאה יכול בית המשפט לבחון האם פעולות שעשה הזוכה בוצעו במעמד של שליח, או שמא הן עולות כדי מעורבות ונטילת חלק בעריכת הצוואה. לא תמיד קל לתחום את הגבול בין סיוע טכני למצווה - כגון יצירת קשר עם עורך הדין או העדים והסדרת התשלום לעורך הדין - לבין פעילות החורגת משליחות טכנית.
מן הכלל אל הפרט
32. במקרה שלפנינו, נסיבות עריכת הצוואה לא התבהרו עד תום. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, קיימות סתירות מסוימות בעדויות של העדים, ועולות תמיהות ביחס לגרסתו של המשיב.
מדובר בצוואה בעדים שנערכה על ידי עו"ד יעקב זיו, ונחתמה בביתו של המנוח בפני שני עדים – הרב א' ומר ל'. שמות העדים ומספרי הזהות שלהם מודפסים על גבי הצוואה, וכך גם פרטיו של הזוכה - המשיב.
33. על פי תצהירו של עו"ד יעקב זיו (מיום 21.6.2018) הפנייה אליו להכין צוואה עבור המנוח באה ממר י.ג. (שכנו של המנוח). מר ג' העביר לו את פרטי הצוואה, והוא הגיע עם צוואה מוכנה לביתו של המנוח. על פי עו"ד זיו, הוא ביקש ממר ג' לקרוא לעדים וכשהגיעו העדים הקריא למנוח את הצוואה, והמנוח אישר את תוכנה וחתם עליה.
בעדותו בבית המשפט (ביום 20.11.2018) הוסיף עו"ד זיו על האמור בתצהיר וסיפר כי מר ג' והמנוח התקשרו אליו בבוקרו של יום עשיית הצוואה (3.11.2015). בשיחה הטלפונית הוא קיבל מהם את כל הפרטים. את פרטי העדים ומספרי הזהות הוא קיבל כעבור שעתיים ממר ג'. באותו יום אחר הצהריים הוא הגיע לביתו של המנוח ב**** ובתוך זמן קצר הגיעו העדים. לדבריו "ישבנו שם בדיוק חמש, עשר דקות. הסברתי למנוח את הצוואה, ראיתי שהמנוח די צלול, וסיימנו את העבודה והלכתי" (עמ' 63 לפרוט'). לדבריו, בסיום עשיית הצוואה פנה למר ג' וביקש את שכרו בסך 3,000 ₪, מר ג' לקח את המנוח לחדר צדדי ושם הוא שילם את הכסף.
עו"ד זיו העיד כי הבין שקיימת דחיפות בעשיית הצוואה, שכן המנוח על ערש דווי. הוא הבהיר, עם זאת, כי לא ביקש תעודה רפואית.
34. השכן, מר ג', העיד כי במהלך חודש אוקטובר ביקש ממנו המנוח להביא לו עורך דין, ובכוונתו לעשות צוואה. מר ג' הצהיר כי הכיר את עו"ד זיו וקבע איתו (סעיף 6 לתצהיר מיום 20.08.2017). הוא הצהיר כי לבקשת המנוח, ביקש מהרב א' להגיע ולהביא עימו עד נוסף (סעיף 8 לתצהיר). הוא הצהיר כי ביום עשיית הצוואה, 03.11.2015, הוא הביא את עו"ד זיו מהתחנה המרכזית לבית המנוח, ובבית כבר היו הרב א' והעד הנוסף. הוא נכנס, המשיב היה שם, והמצהיר המתין לעורך הדין על מנת להחזירו לתחנה המרכזית (סעיף 13 לתצהיר).
בניגוד לעדותו של עו"ד זיו, העיד מר ג' כי לא נתן לעו"ד זיו את פרטי העדים, אלא המנוח נתן לו אותם (עמ' 25 לפורט' מיום 20.11.2018). לדבריו, גם את מספר תעודת הזהות של המשיב נתן המנוח לעו"ד זיו (עמ' 27 לפרוט' מיום 20.11.2018). על פי עדותו של מר ג', הוא לא היה מעורב בתשלום לעורך הדין (עמ' 28 לפורט' מיום 20.11.2018). לצד זאת, העיד מר ג' כי המנוח לא ידע טוב עברית, והוא נדרש לתווך ולתרגם (עמ' 26 לפרוט' מיום 20.11.2018).
35. מעדותו של עו"ד זיו, שהייתה כאמור מהימנה על בית המשפט קמא, עולה כי המנוח היה במצב בריאותי ירוד, על ערש דווי. הוא פגש לראשונה בעו"ד זיו, אותו לא הכיר, במעמד עשיית הצוואה, כאשר בבוקרו של אותו יום קיימו שיחה טלפונית יחד עם מר ג'. במעמד עשיית הצוואה גם ראה לראשונה את הצוואה, הכתובה בשפה העברית, וחתם עליה. המפגש כולו, שכלל גם תשלום שכר טרחה, נמשך דקות ספורות. מעמד החתימה התקיים בשפה העברית, בה לא הייתה למנוח שליטה מלאה, כפי שעלה מעדותו של מר ג'. אין מחלוקת כי המנוח לא פנה ישירות לעדי הקיום וביקש כי ישמשו עדים.
השאלה כיצד הגיעו לידי עו"ד זיו הפרטים המופיעים בצוואה, לרבות פרטי העדים ופרטי המשיב, נותרה עמומה, נוכח הסתירה בגרסאות של עו"ד זיו ומר ג'. הוא הדין לגבי התשלום לעו"ד זיו. אין המדובר בעניינים של מה בכך, שכן הם מקרינים על השאלה עד כמה היה המנוח פעיל ומעורב בהכנת הצוואה.
36. המשיב, בתצהירו ובעדותו, שלל כל מעורבות מצידו בגיבוש הצוואה, בהכנתה, ובמעמד החתמתה. המשיב הצהיר כי ידע על הצוואה רק לאחר פטירתו של המנוח (סעיף 17 לתצהיר). לדבריו, אחרי הלוויה אימו הביאה לו את הצוואה עם אישור רפואי (עמ' 139 לפרוט' מיום 20.3.2019). המשיב גם הכחיש כי התקשר לד"ר פרלוב וביקש אישור רפואי (עמ' 142 לפרוט').
בעדותו בבית המשפט, ביום 20.3.2019, סיפר המשיב לראשונה על נגיעה שולית שלו לצוואה. הוא העיד כי פנה אל הרב א' מטעם המנוח ואמר לו שהמנוח מעוניין לעשות צוואה ומבקש כי ישמש עד, אך הדגיש כי לא קרא לו באופן רשמי (עמ' 135 לפרוט'). בהמשך עדכן גרסתו פעם נוספת, והעיד כי מר ג' פנה אליו וביקש כי ישוחח עם הרב א' על כך שהמנוח רוצה לעשות צוואה (עמ' 147 לפרוט'). לדבריו, הוא לא קיבל ממר א' את פרטי הזהות של העדים והוא אינו יודע כיצד התקבלו הפרטים (עמ' 146 לפרוט').
המשיב בעדותו הכחיש כי נכח בביתו של המנוח במעמד חתימת הצוואה, ולדבריו היה בחצר האחורית, עם מר ג' (עמ' 133 לפורט').
37. גרסת המשיב – שתחילה שלל כל נגיעה לצוואה והכחיש כי ידע בכלל שהמנוח עושה צוואה, ובהמשך העיד כי רק שוחח עם הרב א' – אינה עולה בקנה אחד עם הראיות האחרות. הרב א' העיד כי מסר למשיב את הפרטים שלו ושל העד הנוסף, מר ל' (עמ' 54 לפרוט' מיום 20.11.2018). יצוין כי מר ל' לעומתו העיד כי כנראה מסר את תעודת הזהות לעורך הדין במעמד חתימת הצוואה (עמ' 37 לפרוט' מיום 20.11.2018). לא ברור אם כן כיצד הפרטים מצאו דרכם לצוואה המודפסת מבעוד מועד.
ד"ר מירי פרלוב, רופאה בחברת צבר, העידה כי ביום 2.11.2015 פנה אליה אדם שהציג עצמו כד.ח., בנה של אחות המנוח, וביקש אישור רפואי. המשיב, מצידו, הכחיש כי פנה לד"ר פרלוב. עם זאת, באחד מתצהיריו הוא הצהיר כי "אלמלא הדרישה של עו"ד זיו לא היינו מביאים אישור רפואי של הרופא" (סעיף 13 לתצהיר מיום 20.8.2017). אמירה זו יש בה כדי ללמד על מעורבות של המשיב בניסיון להשיג אישור רפואי על כך שהמנוח כשיר לעשות צוואה. בנוסף, המשיב לא נתן הסבר להימצאותו של אישור שנחזה כאישור של ד"ר מורשד, אותו הציג לבית המשפט במצורף לצוואה. הסבר זה היה מתחייב נוכח הכחשתו הנחרצת של ד"ר מורשד את בדיקת המנוח והנפקת האישור.
38. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הייתה מעורבות של המשיב בעניין הצוואה, מעורבות שבאה לידי ביטוי בפנייה לרב א' לשמש כעד בהתאם לבקשת המנוח, ובניסיון להשיג תעודה רפואית. בית המשפט מצא כי עדות המשיב מוקשה ואינה חפה מתהיות באשר למידת ידיעתו את זהות העדים. בית המשפט לא שלל את האפשרות שפרטי העדים נמסרו למשיב והיו ידועים מראש לפני השיחה הטלפונית בין המנוח לעו"ד זיו. אף לא נשללה האפשרות שהמשיב שימש כשלוחו של המנוח אצל עו"ד זיו. זאת למרות שאיש לא העיד על כך, לא המשיב ולא עו"ד זיו, שעל עדותו נסמך בית המשפט. השניים הכחישו כל קשר ביניהם. במצב דברים זה, קשה לקבל את הסברה שהעלה בית המשפט, לפיה המשיב שימש כשלוחו של המנוח אצל עו"ד זיו, כאפשרות תמימה ולגיטימית, שאינה מכתימה במעורבות פסולה בעריכת הצוואה.
גם הקביעה של בית המשפט קמא לפיה הפנייה של המשיב לד"ר פרלוב מחברת צבר, בניסיון להשיג תעודה רפואית, אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה משום שבמכלול הנסיבות אין בכך ראיה למעורבות ממשית מצד המשיב, מעוררת קושי, כאשר המשיב הכחיש והסתיר את הדברים.
לו אכן היה מדובר בסיוע תמים מצד המשיב לדודו המנוח, הדעת נותנת כי המשיב לא היה מתכחש לסיוע ולא היה מנסה להרחיק עצמו מהעניין.
בשולי הדברים אוסיף כי אני מתקשה לקבל את טענת המשיב כי פנה לד"ר פרלוב לבקשת המנוח. לפי הרישומים של חברת "צבר", ביום 01.11.2015 שוחחה ד"ר פרלוב ישירות עם המנוח, והדעת נותנת כי אם היה רוצה לבקש ממנה תעודה רפואית, היה מעלה זאת ביוזמתו בשיחה.
39. המשיב, בהתנהלותו, שלל מבית המשפט תמונה מלאה ומפורטת של נסיבות עריכת הצוואה. כפי שצוין, השאלה מתי מעורבות זוכה מגיעה כדי מעורבות ממשית ההופכת אותו למי שלקח חלק וזכייתו נשללת, מחייבת בחינה של מכלול הנסיבות סביב הצוואה. היא מחייבת בחינה של השאלה מה חלקו של המצווה, מה חלקם של הסובבים אותו ומה חלקו של הנהנה.
במקרה דנן, המשיב לא חשף בפני בית המשפט את חלקו האמיתי בנוגע לצוואה. חלקו "האמיתי" של המצווה נותר לוט בערפל, כפי שהוסבר לעיל. המשיב לא הציג בפני בית המשפט גרסה אמינה, ובכך הקשה על בירור השאלה כיצד גובשה והתהוותה הצוואה, ומה היה חלקו בתהליך. גרסת המשיב לא הייתה אמינה בדברים שהם בליבת המחלוקת – ידיעתו אודות הצוואה ופעולות בהן נקט בקשר אליה. בחירתו להסתיר דברים מבית המשפט ולהרחיק עצמו מכל ענין הצוואה מעוררת חשד כי ביקש להסתיר מעורבות ממשית בצוואה כדי להטות את הדין לטובתו (ראו והשוו ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (ניתן ביום 1.5.2019).
40. החסר בתשתית העובדתית אודות נסיבות עריכת הצוואה נעוץ גם בכך שאמו של המשיב לא העידה בבית המשפט. כפי שקבע בית המשפט קמא, גב' ח' הייתה הדמות הדומיננטית בטיפול במנוח, לרוב הוא שהה במחיצתה והיא דאגה לו לטיפול התרופתי ולסידורים הנחוצים. המשיב עצמו העיד כי אמו שוחחה עם המנוח בעניין צוואתו. כך, לדבריו "לא אחת שמעתי את אמי אומרת למנוח להשאיר את הצוואה שנעשתה לטובת בתו, ואף שכנעה אותו לכך, והוא התנגד בכל תוקף וטען שלילדה שלו לא מגיע דבר ולא עשתה דבר עבורו" (סעיף 11 לתצהיר מיום 20.08.2017).
בנסיבות העניין, היה טבעי ומתבקש כי המשיב יזמן לעדות את אמו, כדי שתשפוך אור על הנסיבות בהן נערכה הצוואה. כמי שטיפלה במנוח והייתה במחיצתו מרבית הזמן, וכמי שהייתה שותפה לכאורה ללבטיו בעניין הצוואה, יש להניח כי היא עדותה יכלה לשפוך אור הן על ההיבטים הטכניים של עשיית הצוואה, והן על אומד דעתו של המנוח בקשר לצוואה. יש להניח כי היא הייתה עדת ראייה להשתלשלות האירועים סביב הצואה. חסרונה של העדות מורגש מאוד. הוא מותיר עמימות גדולה לגבי נסיבות עשיית הצוואה.
לטעמי, החסר בעדות הגב' ח' נזקף לחובתו של המשיב. מדובר בעדה "בשליטתו" של המשיב, כאשר הקרבה בין השניים אינה מוטלת בספק. בנסיבות העניין, נוכח המעורבות של המשיב, נטל הבאת הראיות לכך ששימש רק כשליח של המנוח, מוטל עליו.
בהתאם להלכה הפסוקה, מעמידים בעל דין בחזקתו כי לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ראו, למשל ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (ניתן ביום 27.7.2008).
41. בסיכום הדברים, על יסוד הממצאים של בית המשפט קמא, החומר שנפרש, ההסתרה והחסרים הראייתיים הנזקפים לחובת המשיב, אני סבורה כי יש לראות במשיב כמי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של צוואת המנוח. בהיות המשיב הזוכה היחיד על פי הצוואה, הדבר מוביל בטלות הצוואה. נוכח מסקנה זו, איני מוצאת להידרש ליתר טענות הערעור, שעיקרן השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולבטל את צו קיום צוואתו של המנוח מיום 3.11.2015.
כן אציע לחייב את המשיב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת המערערת, בסך כולל של 20,000 ₪.
|