החלטה
עיקר העובדות הרלבנטיות
1. בפני בקשה לביטול עיקול זמני, אשר הוטל על כספי הנתבעים מס' 1 ומס' 2 (להלן – "המבקשים") המוחזקים בידי הנאמנים להסדר הנושים של הנתבעת מס' 2 ובידי בנק לאומי (להלן – "המחזיקים").
2. עסקינן בתביעה כספית אותה הגיש התובע (אף שהוכתר בכתב התביעה כשני תובעים, אך מדובר בתובע (התובע מס' 2) ובעסק אותו הוא מפעיל, אשר אינו אישיות משפטית נפרדת (התובעת מס' 1) (להלן, יחדיו, - "התובע") כנגד המבקשים וכנגד מדינת ישראל וגוף נוסף שכונה בשם "מינהל מקרקעי ישראל/המינהל האזרחי יו"ש", שהינו למעשה, כעולה מכתב התביעה אורגן של המדינה וככל שנראה הכוונה היא למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון.
3. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי בין התובע לבין המבקשת מס' 1 (להלן – "NELPORT") נכרת הסכם לביצוע עבודות פיתוח ותשתית בישוב אורנית, אותן היה על התובע לבצע עבור המבקשות. ראו: סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן.
התובע החל בביצוע העבודות כמוסכם, אך בשלהי חודש נובמבר 2009 הומצא לו צו בדבר התליית הליכי בנייה (הוראת שעה), אשר הוצא על ידי מפקד כוחות צה"ל ביו"ש. נוכח הצו האמור הפסיק התובע את עבודתו למשך 36 ימים עד שבית המשפט התיר לו להמשיך בעבודה.
יוער, כי בית המשפט הינו בית המשפט של הפירוק הדן בעניינה של המבקשת מס' 2 (להלן – "שי צמרות"), אשר לטענת המבקשים נקלעה בעבר לקשיים ועברה תהליך הבראה בפיקוח בית המשפט בדרך של הסדר נושים, כאשר "NELPORT" השקיעה ממון לשם ביצוע הסדר הנושים והיא כיום, יחד עם אחר, בעלת המניות של שי צמרות.
4. התובע דורש, כי הנתבעים ישפו אותו בגין הנזקים שנגרמו לו מפאת אילוצו להפסיק את עבודתו. באשר למדינה, או למפקד כוחות צה"ל באיו"ש, דומה כי עילת התביעה ברורה. אכן הדעת נותנת, שצו הפסקת העבודות שבגינו הפסיק התובע את עבודתו גרם לו לנזק כספי בגינו זכאי הוא לכאורה לשיפוי מאת המדינה. אמנם ספק אם יש מקום להגשת תביעה כנגד המדינה בבית משפט זה, וזאת נוכח הוראת סעיף 5 לצו בדבר התליית הליכי בנייה (הוראת שעה) (צו מס' 1653), מכוחו הוקמה ועדת תובענות שתפקידה, בין היתר, לדון בתביעות על נזק שנגרם כתוצאה מהפסקת הבניה. איני מוצא לנכון לקבוע מסמרות בעניין זה כעת ואף ייתכן, כי לבית משפט זה סמכות מקבילה לזו של ועדת התובענות.
5. מאידך, עילת התביעה כנגד המבקשות הינה בגין מניעת האפשרות להקטנת נזק. אליבא דהתובע מחמת מעשי ו/או מחדלי המבקשות נמנעה ממנו האפשרות להקטין את נזקיו ולהפנות את פועליו וכלי עבודתו לעבודות חלופיות. הואיל ועל פי דין חלה על התובע חובת הקטנת הנזק מעריך התובע, כי המדינה תסרב לפצותו בגין אותו חלק מנזקיו שניתן היה להקטינו בדרך של הפניית עובדיו וכלי העבודה לעבודות חלופיות.
6. לטענת התובע "NELPORT" עמדה על כך שהוא לא יפנה את הכלים והציוד מאתר העבודות ובכך מנעה ממנו להפנותם לעבודות אחרות ובכך להקטין את נזקיו. ראו: סעיף 14 לתצהיר התובע התומך בבקשה לעיקול זמני.
יוער, כי בחקירתו הנגדית העלה התובע לראשונה את הטענה, כי בעל התפקיד המוסמך מטעם המבקשות, מר עומר גיטליס (להלן – "גיטליס") אף התחייב לפצותו בגין כל יום שכלי העבודה והעובדים שוהים באתר העבודות מבלי לעבוד, מחמת צו ההפסקה. ראו: שורה 19 עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.10.
לטענה זו, בדבר התחייבות המבקשות לשיפוי, אין זכר בכתב התביעה המתוקן, או בתצהירי התובע התומכים בבקשותיו להטלת עיקול זמני.
7. מהאמור עולה, כי עיקר עילת התביעה כנגד המבקשות הינה מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, קרי – הפרת חובת תום הלב. ככל שירדתי לסוף דעתו של התובע הרי, שלשיטתו התעקשותן הנטענת של המבקשות על הותרת כלי העבודה והעובדים באתר העבודות, חרף שנמנעה מהם היכולת לעבוד, מהווה הפרת החובה לנהוג בתום לב בעת קיום חוזה.
8. התובע מפרט את הנזקים שנגרמו לו לטענתו מפאת הפסקת העבודה ומייחסם לכלל הנתבעים, אך אינו מפריד את רכיבי תביעתו באופן המבהיר איזה חלק מנזקיו היה ביכולתו להקטין אילולא מעשיהם ו/או מחדליהם הנטענים של המבקשות.
הפן הנורמטיבי
9. מבקש הסעד הזמני נדרש לשכנע את בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". ראו: תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"). לפיכך נדרש מבקש הסעד הזמני להראות כי תביעתו העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533; רע"א 8553/07 כתנאי נ' שכטר (פורסם במאגרים)- פסקה 11 להחלטה.
ודוק, הראיות הנדרשות לשם מתן צו עיקול זמני אינן צריכות להוכיח את התביעה ברמה המאפשרת מתן פסק דין לטובת התובע, אלא די בהיותן מצביעות על כך שהתביעה אינה מחוסרת סיכוי. ראו: רע"א 7139/96 טרינגוב נ' טפחות, פ"ד נא(2) 661, 666; רע"א 970/02 ריבר נ' מגדל (פורסם במאגרים) – פסקה 4 להחלטה.
10. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט. הערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. ניתן אף לומר שראוי כי בית המשפט יימנע מלשוות לממצאיו העובדתיים לגבי הסעד הזמני, נופך של ממצאים חלוטים. ההליך בו מתבררת הבקשה לסעד זמני, הוא הליך מקדמי באופיו, שבו נבחנות ראיות וטענות הצדדים במבט על, לשם הכרעה בשאלה אם הונחה תשתית הולמת לכאורה לקיומה של עילת התביעה. הואיל והראיות שמביאים בעלי הדין עת נדונה הבקשה לסעד זמני, אינן משתרעות על מלוא הפלוגתאות הנטושות במחלוקת ביניהם, ייתכן כי בתום הדיון בהליך העיקרי, לא יימצא מתאם בין הקביעות המקדמיות לגבי סיכויי התביעה, לבין התוצאה הסופית. ראו: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108
11. סוגייה נוספת אותה יש לשקול היא נטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני. יש לערוך בחינה השוואתית של "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר". ראו: תקנה 362(ב)(1) לתקנות. קיים יחס גומלין בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. יחס גומלין זה זכה בפסיקת בתי המשפט לכינוי "מקבילית-כוחות". משמעות הדבר היא שככל שסיכויי התביעה טובים יותר, כך מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך. ראו: רע"א 3577/09 ביבי נ' אייץ אנד או (פורסם במאגרים) – פסקה 13 להחלטה; רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים) – פסקה 8 להחלטה.
יחד עם זאת יוער, כי הן מאזן הנוחות והן הזכות לכאורה חייבים לעמוד ברף מינימלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני. ראו: רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים (פורסם במאגרים) – פסקה 8 להחלטה; רע"א 2826/06 שלמה אליהו נ' ישעיהו לנדאו (פורסם במאגרים) – פסקה 3 להחלטה.