א. נ' ש.ח.ל.ב. חומרי בנין בע"מ

תמצית התביעה

1. התובע עבד בנתבעת מיום 12.6.2014 ועד שפוטר בחודש 7/2016. תפקידו העיקרי היה מפעיל משאבת בטון באתרי בניה.
2. הנתבעת עוסקת במסחר בחומרי בניה ובמתן שירותי משאבת בטון. בין הצדדים מחלוקת בדבר חלות צו ההרחבה בענף הבניה על הנתבעת.
3. לאחר שפוטר מעבודתו הגיש התובע את תביעתו זו, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת בסעדים בסך 671,085 ₪. הסעד העיקרי הוא תשלום עבור עבודה בשעות נוספות ויתר הסעדים מבוססים בעיקרם על זכויות הקבועות בצו ההרחבה שבמחלוקת ועל נסיבות סיום עבודתו של התובע.

עיקרי ההליך שהתקיים בפנינו

4. לאחר קדם משפט הוגשו ראיות הצדדים. התובע והעד הנוסף מטעמו, מר יהודה כהן, העידו בפנינו ביום 10.4.2019 ונקבע דיון המשך ליום 30.4.2019. ביום 16.4.2019 הגיש התובע "בקשה דחופה השלמת ראיות", במסגרת עתר להתיר לו להגיש תצהיר מטעם חבר לעבודה, מר קובי חן (להן – קובי), בצירוף ליומני העבודה שלו.
5. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 30.4.2019 הגיעו הצדדים להסכמה על הגשת התצהיר הנוסף ונקבע מועד לשמיעת עדותו של קובי ועדויותיהם של עדי הנתבעת.
6. דיון הוכחות שני התקיים בסופו של דבר ביום 10.12.2019 ונשמעו בו עדויותיהם של קובי מטעם התובע וכן של עדי הנתבעת: גב' אסתר פוגל ומר נתן איצקוביץ (מנהלת החשבונות בנתבעת והמנהל והבעלים של הנתבעת. להלן – אסתר ו-נתן).
7. הצדדים סיכמו בכתב ונעמוד על טענותיהם להלן, במסגרת הדיון במחלוקות ביניהם.

תחולת צו ההרחבה בענף הבניה

8. לטענת התובע, תפקידו היה מפעיל ומוביל משאבת בטון והנתבעת היא בעלת מניות של חברת נ.מ שאיבות בע"מ (להלן – חברת השאיבות). מדו"ח רואה חשבון שהוגש על ידי הנתבעת, עולה מחזור פעילות של עשרות מיליון ₪ בשנה. לנוכח עדותו של מנהל הנתבעת, שהיא מחזיקה 8 מיקסרים ו-6 משאבות בטון, מדובר בציוד בשווי של עשרות מיליוני שקלים. הנתבעת צירפה דו"חות עד שנת 2014 בלבד, כך שאינם רלוונטיים לתקופת עבודתו ובנוסף הסתירה הנתבעת את העובדה כי היא בעלת מניות בחברת השאיבות. ניסיונות ההסתרה של הנתבעת מעידים כי לו היתה מציגה את כלל הראיות הן היו פועלות לחובתה (סעיף 96 לסיכומי התובע).
9. לטענת הנתבעת, היא עסק מסחרי לקניה ומכירה של חומרי בנין ואילו שירותי השאיבה מהווים חלק קטן מעיסוקה והם נלווים לשירותי מכירת המוצרים. חברת השאיבות אינה רלוונטית לתיק, הן מחמת הרחבת חזית והן משום שהיא לא היתה מעסיקתו של התובע ואילו הנתונים הכספיים שהוצגו ביחס לנתבעת מלמדים כי עיקר הכנסותיה ממסחר ולא משאיבת בטון (סעיפים 32-35 לסיכומי הנתבעת).

הכרעה

10. תחולתו של צו הרחבה על מעסיק היא שאלה שבעובדה, ונטל ההוכחה בדבר תחולת הצו מוטל על התובע הטוען לכך (דב"ע (ארצי) שן/7-1 הדי אליקים נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג' 45). המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעביד, ולא עיסוקו של העובד (ע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, עבודה ארצי כרך לג(23) 24, ניתן ביום 9.7.00).
11. צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות משנת 2006 (פורסם י"פ תשס"ו מס' 5500, מיום 27.2.2006, עמ' 2060), קובע ברישא, כי הוא יחול "על כל העובדים והמעבידים בענף הבנין". צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים 2015 (פורסם י"פ תשע"ו מס' 7134 מיום 28.10.2015 עמ' 730), קובע ברישא כי הוא חל "על כל העובדים והמעסיקים (כהגדרתם בהסכם) בענף הבניין בישראל". הגדרות עובד ומעסיק על פי הצו מ-2015 הינן כדלקמן:

עובד – כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי.

מעסיק – כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 43-41, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

12. אין חולק כי התובע עבד באתרי בניה בתפקיד שאינו משרדי. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם המעסיק עונה על ההגדרה שלעיל בצו ההרחבה.
13. כפי שעולה מהגדרת מעסיק בצו ההרחבה, כמו גם מהפסיקה (דב"ע (ארצי) נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' מואסי,12.96), דרך מקובלת לבחינת מהות עיסוקו של מעסיק הינה באמצעות מיקומו בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה. בהתאם לסדר F (בינוי), ענף ראשי 43 (עבודות בניה מיוחדות), סעיף 4392 (עבודות בטון), עבודה של שאיבת בטון כלולה בענף הבינוי ולפי סעיף 4398 (השכרה של ציוד לבנייה או להריסה, כולל מפעיל), גם השכרת משאבות ליציקת בטון כולל מפעיל, כלולה בענף הבינוי.
14. נותר אפוא לבחון, בהתאם לפסיקה שצוטטה לעיל, האם עבודת שאיבת הבטון מהווה את עיקר עיסוקה של הנתבעת. התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסייע בהכרעה בעניין זה ואילו הנתבעת הציגה במצורף לתצהיר הבעלים, אישור רו"ח ביחס לשנים 2008 – 2014, ממנו עולה כי שירותי השאיבה מהווים בין 6% ל-8% ממחזור המכירות של החברה.
15. בחקירותיהם הנגדיות של עדי הנתבעת, עלה לראשונה שמה של חברת השאיבות, הטענה ביחס לחברת השאיבות מהווה אפוא הרחבת חזית, שכן אין לה זכר בכתב התביעה או אף בתצהיר התובע. נתן הבהיר בעדותו שמדובר בחברה נפרדת שנתוניה אינם כלולים באישור רו"ח שהוגש (עמ' 19, ש' 7) והתובע לא ביקש לקבל את נתוני ההכנסות של חברת השאיבות. נתן אמנם העיד שהתובע עבד גם עם משאבה של חברת השאיבות וגם על משאבה של הנתבעת (עמ' 19-20), אך לפי עדותו היה זה למשך כ-3-4 חודשים בלבד (עמ' 20, ש' 3) ולא הוצגה עובדה סותרת. מכל מקום, התובע לא טען כי עבד עבור חברת השאיבות ולא הציג בפנינו תשתית עובדתית שיהא בה ביסוס לטענה בסיכומיו, שיש לאחד את הכנסות חברת השאיבות עם אלו של הנתבעת על מנת לקבוע את עיקר עיסוקו של המעסיק במקרה הנדון. יתרה מכך – לא הוצגו בפנינו נתוני חברת השאיבות בכדי שנוכל לקבוע האם – גם אם היתה מתקבלת רעיונית הטענה ל"איחוד המעסיקים" - מדובר בחלק עיקרי מכלל עיסוקה של הנתבעת.
16. לאור האמור לעיל, משאין בפנינו כל ראיה לסתור את הטענה כי עבודת שאיבת הבטון מהווה פחות מ-10% מהכנסותיה של הנתבעת, אשר עיקרן במסחר בחומרי בנין, וכל זאת בשים לב לכך שנטל ההוכחה בדבר עיקר עיסוקו של המעסיק מוטל על התובע את תחולת צו ההרחבה - אין בידינו לקבל את הטענה כי מדובר במעסיק בענף הבניין, כהגדרתו לעיל.
17. לפיכך – אנו דוחים את הטענה לחלות צו ההרחבה בענף הבניין על עבודתו של התובע, וכפועל יוצא נדחות תביעותיו לפיצוי חלף הפרשות נוספות לפנסיה, לפיצוי חלף הפרשות לקרן השתלמות ולדמי אש"ל.

גמול שעות נוספות

18. שכרו של התובע שולם על בסיס חודשי. אין חולק כי תלושי השכר משקפים את השכר ששולם לתובע ואשר הוסכם עמו. השכר סוכם בין הצדדים בערכי נטו - שכרו ההתחלתי של התובע היה 11,000 ₪ נטו לחודש. שכרו האחרון של התובע היה 15,000 ₪ נטו לחודש, שהם, כעולה מתלושי השכר, כ- 22,290 ₪ ברוטו.
19. לטענת התובע, הוא עבד 6 ימים בשבוע במתכונת קבועה כדלקמן: בימים א'-ה' מהשעה 07:00 ועד השעה 20:00 ולכל הפחות 13 שעות ביממה וביום ו' מהשעה 07:00 ועד לשעה 13:00. כך, עבד התובע 305 שעות מדי חודש, אך השכר ששולם לו משקף תמורה עבור משרה מלאה - 186 שעות חודשיות - בלבד.

נתן דרש מהתובע להתייצב בשעה 07:00 לעבודה וניתן לראות התכתבויות בין התובע לבין נתן, בשעות 05:30 בבוקר ואחר חצות, ללמד על שעות העבודה המרובות להן נדרש התובע בעבודתו. גם כאשר התובע לא הגיע לעבודה ביום שישי הוא היה עובד מהבית ובנוסף לעבודתו כמפעיל משאבת בטון, הוא עבד כסדרן, איש שטח,  לוגיסטיקה, ו"מביא עבודה" (סעיף 41 לסיכומיו). גם כאשר עבודת שאיבת הבטון הסתיימה מוקדם, היה התובע נדרש לעבוד על מיקסר.

דו"ח האיתוראן שהציגה הנתבעת לא משקף את כל שעות העבודה של התובע, הן מן הטעם שזהו דו"ח לתקופה חלקית בלבד והן מן הטעם שהוא לא משקף את שעות ההמתנה במפעל הבטון, את העבודה עם המיקסר ואת העבודה על משאבות בטון נוספות.

התובע צירף את יומן העבודה של קובי, אשר עבד עמו למשך תקופה מסוימת, והם מעידים על שעות העבודה שהתובע טוען להם, בניגוד לטענתו של נתן, לפיה התובע לא השלים כלל משרה מלאה.

אסתר העידה מטעם הנתבעת ששכרו החודשי של התובע כולל עבודה בשעות נוספות, זאת בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

20. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה בשעות שטען להן בתצהירו. הנתבעת לא חזרה בסיכומיה על הטענה בכתב ההגנה, לפיה התובע אינו זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, שכן לא חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), אלא טענה כי ציידה את התובע באמצעים מתאימים היכולים להוכיח את שעות עבודתו ובכלל זה קיבל התובע מכשיר טלפון נייד והותקן מכשיר איתוראן ו-P.S, שהעיד בכל רגע נתון על מיקום המשאבה. כך "הנתבעת ידעה בכל רגע נתון היכן נמצא התובע" (סעיף 9.ג לסיכומיה). נפסק כי מדובר באמצעים מספיקים לצורך פיקוח המעסיק על עבודת התובע, היקף פעילותו ושעות עבודתו. אסתר אף העידה שבאמצעים אלו היא בודקת אם אכן התובע הגיע למפעל בשעות העבודה ("אני מסתכלת אם הוא הניע את המשאית או בודקת איתו בטלפון").

מכלל העדויות עלה כי נתן היה מזמן את עובדי המשאבות בשעות שונות, בהתאם לעבודה שיש לבצע ואין מדובר בעבודה ששעת תחילתה קבועה. בנוסף, ימים רבים לא נדרשו העובדים לעבוד כלל, אם מכיוון שלא היתה עבודה לביצוע ואם מחמת אילוצי מזג האוויר.

מעדותו של נתן עלה כי עיקר עבודתו של התובע (99%) היה בשאיבת בטון, כאשר עבודת מיקסרים עשה במקרים בודדים בלבד.

עלה כי התובע סירב לביצוע עבודות אחרי השעה 17:00 והוא אישר זאת במפורש. עבודה ביום שישי היתה לעיתים רחוקות ואף זאת אישר התובע.

כאשר עבד התובע בשעות מאוחרות, היה מקבל תשלום נוסף בדמות פרמיה.

הכרעה

21. כאמור, בשלב זה אין חולק כי על עבודתו של התובע חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ובכללן הוראת סעיף 16 לחוק, הקובעת כך:

(א) הועסק עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ-¼1 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ-½1 מהשכר הרגיל.

...

22. בסעיף 5 לחוק הגנת השכר נקבע –

עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951... רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה.

23. מהגרסה שהוצגה בכתב ההגנה כמו גם מעדויות הנתבעת, עולה כי במהלך תקופת עבודתו סברה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות, גם אם עבד בפועל בשעות נוספות. כך, בכתב ההגנה נטען כי חוק שעות עבודה ומנוחה כלל לא חל על התובע וזאת מכוח סעיפים 30(א)(5)-(6) לחוק (סעיף 16 לכתב ההגנה) ומחקירתה הנגדית של אסתר עלה כי הנתבעת סברה שמדובר ב"שכר גלובלי" (עמ' 13, ש' 32), שלדידה משמעותו היא שגם אם התובע עובד בשעות נוספות, הוא אינו זכאי לגמול נוסף בגינן וכדבריה (עמ' 14, ש' 1):

"בענף המשאבות מקובל לפי שעות העבודה, כולל שעות נוספות וגם העובדים יודעים מזה כשמקבלים אותם לעבודה שזה כולל שעות נוספות. לשאלת בית הדין האם ידוע לנו שזה בניגוד לחוק אני משיבה שנכון להיום אנחנו יודעים את זה. בזמנו לא ידענו את זה. חשבנו שאם מסכמים על גלובלי זה כולל הכל. בשלב מסויים עורך דין הסביר לנו שזה לא תקין למרות שרוה"ח לא אמר לנו את זה ואז פיצלנו את המשכורת בין שכר בסיס לבין שעות נוספות גלובליות. בתקופה של התובע זה עוד לא היה."

24. העדות לעיל ממחישה בבירור (ובהגינות יש לומר) כי הנתבעת טעתה לחשוב ששכרו החודשי של התובע כולל עבודה בשעות נוספות ולכן לא ביצעה מעקב אחר שעות עבודתו של התובע ולא שילמה לו גמול שעות נוספות בהתאם לחוק. דווקא קיומם של האמצעים שהנתבעת מפנה אליהם במהלך ההליך ובסיכומיה, ממחיש את יכולתה של הנתבעת לעקוב אחר שעות עבודתו של התובע, ואף על פי כן, הם לא שימשו אותה במהלך תקופת העבודה לצורך מעקב אחר השעות הנוספות בהן עבד התובע, על מנת לשלם עבורן כדין.
25. באין מחלוקת בדבר זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות, עלינו להכריע במחלוקת בשאלה האם עבד התובע בשעות נוספות. התובע טוען כאמור שעבד 305 שעות מדי חודש, לפחות 13 שעות בימים א-ה' ו- 6 שעות בכל יום שישי והנתבעת טוענת שהתובע לא עבד כלל בשעות נוספות, למעט עבודה חריגה עבורה קיבל תשלום נוסף על שכרו החודשי, כעולה מתלושי השכר.
26. חוק הגנת השכר קובע בסע' 26ב, כי:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה...

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.".

הוראה זו תוקנה במסגרת תיקון 24 לחוק (ס"ח תשס"ח מס' 2162 מיום 6.7.08 עמ' 614 (ה"ח 179)), אשר תחולתו מיום 1.2.2009.

27. נפסק כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר -

"... נועד להעמיד כלים משפטיים להתמודדות עם התופעה, בה מעסיקים אינם עורכים רישום כנדרש של היקף שעות העבודה של עובדיהם ובכך מסבים לאחרונים נזק ראייתי, אשר ממנו המעסיקים עצמם יוצאים נשכרים עקב דחיית התובענה לגמול שעות נוספות. הדעת אינה נותנת כי החוטא (באי עריכת רשום כנדרש) יצא נשכר (עקב דחיית התובענה נגדו ברכיב זה מפאת אי הרמת נטל ההוכחה). תחושת ההגינות והצדק מחייבים כי מי שתרם להתהוותו של נזק ראייתי לזולתו יישא בתוצאות אי הוודאות שגרם נזקו."

עע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, 29.3.2017

28. על יסוד האמור לעיל, נפנה לבחון האם הוכיחה הנתבעת שהתובע לא עמד לרשות העבודה לפחות 60 שעות נוספות לחודש.
29. נפתח ונבהיר כי די בעדויות התביעה כדי לקבוע שאין ממש בטענת התובע לעבודה במתכונת קבועה של 305 שעות עבודה בחודש. נסביר –

כאמור, בתצהירו טען התובע שהחל את יום העבודה בשעה 07:00 (סעיף 9). בהמשך תצהירו טען כי "חלק מהעבודה בוצעה במפעל "סולל בונה" בבני ברק" (סעיף 12). לעומת זאת בחקירתו הנגדית העיד התובע שבכל בוקר החל את עבודתו במפעל סולל בונה בבני ברק (עמ' 5, ש' 20) ואפילו כשהיה אמור להתחיל את יום העבודה ביציקת בטון בשעה 11:00, עדיין היה מגיע בשעה 07:00 למפעל סולל בונה וזמין לעבודה (עמ' 10, ש' 13). מדובר בטענה שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של התובע. נדגיש – כי במפעל סולל בונה היה התובע מעמיס את המשאית ואין מדובר במפעלה של הנתבעת. התובע לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענה כי כל בוקר החל בשעה 07:00 במפעל סולל בונה, למרות שלפי עדותו מדובר בהתייצבות בשעה קבועה לעבודה, אשר עדים לה נהגים נוספים ומן הסתם עובדי סולל בונה. התובע לא הסביר מה היה עליו לעשות במשך שעות בסולל בונה, כאשר למעשה מטרת הגעתו לשם הייתה להעמיס את המשאית. כפי שנראה בהמשך גם המסרונים בין התובע לבין נתן סותרים זאת.

קובי, אשר העיד מטעם התביעה ואשר התובע ביקש לתמוך את שעות עבודתו ביומנים שנוהלו על ידו, שכן בחלק מתקופת העבודה עבדו יחד, אישר שהיו ימי עבודה שהחלו בשעה 11:00 (עמ' 9, ש' 6, ש' 18, ש' 27) ולא תמך בעדותו של התובע כי יום עבודתו החל בשעה 07:00 מדי בוקר. לא נסתרה מעינינו טענת התובע שעשה עבודות נוספות פרט לשאיבת הבטון ואולם אין בכך כדי לאשש את הטענה הכבושה לפיה נדרש מדי בוקר להתייצב בשעה 07:00 במפעל סולל בונה.

לפיכך, טענת התובע לתחילת יום עבודה קבועה בשעה 07:00, אינה מסתברת מראיות התביעה ולפיכך איננו מקבלים אותה כנכונה.

אשר לשעת הסיום – כעולה מעדותו של קובי, חלק מימי העבודה הסתיימו בשעות 15:00, 16:00, 17:30 (עמ' 9, ש' 18, ש' 24, ש' 29; עמ' 10, ש' 17, ש' 26), שלא כטענת התובע לעבודה קבועה מדי יום עד השעה 20:00. התובע אמנם טען כי לאחר עבודת שאיבת הבטון עבד בהפעלת מיקסר ואולם ביומניו של קובי מופיעה גם עבודת המיקסר (לדוגמא 28.10.2014; 10.12.2014) והוא אף אישר במפורש שכאשר עבד עם מיקסר רשם זאת ביומן (עמ' 10, ש' 23).

גם מעדות התובע עלה שאין מדובר בעבודה במתכונת קבועה. כך, בהתייחס לאחד מימי העבודה ציין שעבד משעה 07:00 ועד שעה 17:00, 10 שעות עבודה (עמ' 12, ש' 3) וכאשר נשאל כיצד עדותו הולמת את הטענה שעבד מדי יום עד השעה 20:00 השיב "ביום הזה ספציפית לא עבדתי עד שמונה. אולי הובנתי לא נכון....כשאני אומר עד שמונה זה בממוצע כי יש גם ימים שאני עובד עד תשע ועשר בלילה" (עמ' 12, ש' 6), אלא שהטענה אינה הולמת את עדותו, לפיה לעיתים סירב לעבוד לאחר השעה 17:00, מאחר שכבר עבד 10 שעות (עמ' 1, ש' 16) וממילא אינה הולמת את הממוצע העולה מהיומנים, כפי שנראה להלן.

יתרה מכך, בהמשך עדותו אמר התובע את הדברים הבאים: "הוא נתן לי הוראה לעבוד מעבר לשעות העבודה שלי ומעבר למה שהוא שילם וזה שלפעמים הסכמתי למרות שהוא הבטיח ולא שילם זה לא אומר שזה נורמלי ובמקרה הזה הוא ניצל את טוב ליבי יותר מדי" (עמ' 12, ש' 19). מדברים אלו של התובע אנו למדים כי לתובע היתה תפיסה של שעות עבודה סבירות וגם אם הסכים לפעמים לחרוג מהן, עמד על כך שהדבר לא ינוצל על בסיס קבוע.

30. אלו הנתונים שהוצגו בפנינו מתוך יומנו של קובי, לחודשים 10/2014 ועד 12/2014. נדגיש, כי המועדים המפורטים להלן הם היחידים שהתובע העמיד לעיוננו מתוך היומן, למרות שהחזיק בידיו את היומן המקורי במלואו (עמ' 7, ש' 9):

אוקטובר 2014

2.10.2014 – 08:30 – 21:30 (13 שעות)

21.10.2014 – 07:00 – 16:30 (9.5 שעות)

22.10.2014 – 08:00 – 17:00 (9 שעות)

23.10.2014 – 06:00 – 21:00 (15 שעות)

26.10.2014 – 08:00 – 18:00 (10 שעות)

27.10.2014 – 07:30 – 21:00 (13.5 שעות)

28.10.2014 – 07:00 – 19:00 (12 שעות)

29.10.2014 – 06:45 – 21:30 (15.25 שעות)

30.10.2014 – 07:30 – 18:30 (11 שעות)

ממוצע שעות נוספות לחודש (מעבר ל-8.5 ליום) – 31.75 שעות, מהן 16.75 שעות בשיעור 150%.

ימי שישי – 0

נובמבר 2014

2.11.2014 – 08:00 – 17:00 (9 שעות)

4.11.2014 – 08:00 – 17:00 (9 שעות)

5.11.2014 – 06:00 – 19:00 (13 שעות)

7.11.2014 – 06:40 – 14:00 (יום ו')

9.11.2014 – 07:00 – 17:00 (10 שעות)

11.11.2014 – 06:00 – 18:00 (12 שעות)

12.11.2014 – 07:30 – 19:00 (11.5 שעות)

13.11.2014 – 08:00 – 18:00 (10 שעות)

14.11.2014 – 07:00 – 13:30 (יום ו')

19.11.2014 – 09:00 – 19:30 (9.5 שעות)

20.11.2014 – 11:00 – 18:00 (7 שעות)

23.11.2014 – 07:00 – 18:00 (9 שעות)

30.11.2014 – 08:00 – 20:00 (12 שעות)

ממוצע שעות נוספות לחודש (לא כולל ימי שישי) - 18.5 שעות, מהן 6.5 שעות בשיעור 150%.

ימי שישי – 2 (13.6 שעות)

דצמבר 2014

2.12.2014 – 07:00 – 20:00 (13 שעות)

3.12.2014 – 07:00 – 18:00 (9 שעות)

4.12.2014 – 06:00 – 19:00 (13 שעות)

7.12.2014 – 09:00 – 18:30 (9.5 שעות)

9.12.2014 – 07:00 – 17:00 (10 שעות)

10.12.2014 – 07:30 – 20:00 (12.5 שעות)

11.12.2014 – 07:00 – 20:30 (13.5 שעות)

15.12.2014 – 06:00 – 18:00 (12 שעות)

21.12.2014 – 07:30 – 18:00 (10.5 שעות)

22.12.2014 – 08:00 – 21:00 (13 שעות)

23.12.2014 – 08:00 – 18:30 (10.5 שעות)

26.12.2014 – 07:00 – 15:00 (יום ו')

ממוצע שעות נוספות לחודש (לא כולל שישי) – 33 שעות, מהן 12 שעות בשיעור 150%.

ימי שישי – 1 (8 שעות)

31. מחקירתו הנגדית של קובי הסתבר כי היומן לא צולם במלואו. כך לדוגמא הוצג בפני קובי היומן המקורי, לפיו ביום 6.11.2014 הוא עבד מהשעה 11:30 ועד השעה 19:30 (8 שעות), כך ביום 10.11.2014 אישר קובי שעבד מהשעה 11:00 ועד 17:30 (6.5 שעות) אף דף זה לא הוגש עם ראיות התביעה. אלו לא המקרים היחידים שהתובע בחר שלא לצלם מיומנו של קובי (עמ' 9, ש' 5 ואילך; עמ' 10, ש' 17 ואילך). בחלק מהימים אישר קובי שכלל לא עבד, בין אם מחמת העדר עבודה או מחמת אילוצי מזג האוויר, אך שכרו החודשי לא נגרע (לדוגמא – עמ' 10, ש' 30). לא ניתן הסבר מדוע לא הוצג בפנינו רצף כרונולוגי של היומן לחודשים שהתובע בחר להציג מתוכו.
32. מהאמור לעיל עולה, כי התובע, אשר ביקש להשוות עצמו לקובי, עבד אמנם בשעות נוספות ממושכות בחלק מהימים, בממוצע של 28 שעות לחודש (מהן בממוצע 12 שעות בשיעור 150%) ובנוסף עבד בממוצע יום שישי אחד בחודש, למשך כ-6.7 שעות (התובע טען כי העבודה ביום שישי היתה למשך 6 שעות).
33. בחנו עד כה את ראיות התביעה בלבד. עולה מהן תמונה ברורה הסותרת את טענתו של נתן לפיה התובע לא עבד בשעות נוספות כלל (סעיפים ט', י' לתצהירו). יחד עם זאת, ראיות ההגנה תומכות בעולה מראיות התביעה שנותחו לעיל, בדבר היקף העבודה בשעות נוספות. כך, המסרונים בין הצדדים מלמדים באופן אמין יותר מטענות הצדדים על ההתנהלות בפועל:

• תחילה, אין במסרונים כל עדות לכך שהתובע התייצב בשעה 07:00 מדי בוקר בסולל בונה. הטענה של התובע כי התנהל עם נתן בשיחות טלפוניות ולא במסרונים, נסתרת אף היא מריבוי המסרונים ביניהם.
• ביום 21.2.2016 בלילה כותב נתן לתובע כי למחרת בשעה 11:00 יש פגישה במשרד ואחריה "אם מזג האוויר יאפשר" יבצע יציקת בטון. אין כל תיעוד לעבודה לפני השעה 11:00, מה גם שלפי ההערה על מזג האוויר, עצם ביצוע עבודה באותו יום היה מוטל בספק.
• ביום 3.3.2016 בלילה כותב נתן לתובע, סביר שביחס ליום המחרת, שאם אין לו עבודה במשאבה שיבוא למפעל לא יאוחר מ-08:30. ברי שאם היה התובע שוהה במפעל כל יום בשעה 07:00, לא היתה נדרשת בקשה כזו. גם ב-7.3.2016 מבקש נתן מהתובע להגיע למפעל בשעה 08:30.
• ב-9.3.2016 כותב התובע לנתן בשעה 07:45 שבעוד 15 דקות הוא יצא מהבית לעבודה.
• קיימות התכתבויות המעידות על ימים בהם לא היתה כלל עבודה (לדוגמא, 4.4.2016, 9.4.2016, 1.5.2016, 15.5.2016 ועוד).
• ב-11.5.2016 כותב התובע לנתן שהוא יעבוד בימי שישי רק אם כולם נדרשים לעבוד, אחרת ומכיוון שעליו להתכונן לשבת - הוא לא יעבוד בימי שישי.
• ב-12.5.2016 מבקש נתן מהתובע להגיע למחרת בשעה 09:00 לעבודה.
• ב-16.5.2016 מבקש נתן מהתובע להגיע למחרת בשעה 10:30 לעבודה.
• בהמשך בשעה 08:51 כותב נתן לתובע "ממחר כל יום ב 07.00 במפעל! אין לי ברירה לאור התנהלותך הלא אחראית. לא נפגשתי עם אדם שאמור להיות קשוב להודעות שישן בתשע בבוקר ולא עונה לטלפון...". נזכיר כי מדובר בהודעה שנשלחה כחודשיים לפני סיום עבודתו של התובע. ברי כי לו היה ממש בטענת התובע לפיה בכל תקופת עבודתו התייצב מדי בוקר בשעה 07:00 בסולל בונה, לא היה כל הגיון במשלוח הודעה כזו. יתרה מכך, התובע עונה לנתן בשעה 09:16 "מצטער שלא עניתי אני ער במיטה מ6 אבל הטלפון על שקט".

34. מהאמור לעיל עולה, כי אין בידינו לתת אמון בגרסת התובע לפיה התייצב כל יום בעבודה בשעה 07:00 וגם לא בטענה כי סיים לעבוד בכל יום בשעה 20:00 או כי עבד בכל יום שישי. יחד עם זאת, כפי שראינו לעיל, התובע אכן עבד מדי פעם בשעות נוספות, מבלי ששולם לו גמול כדין עבור שעות אלו.
35. על יסוד כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע עבד מדי חודש 28 שעות נוספות, מהן כ-12 שעות בשיעור 150% והיתר בשיעור 125%, וכן ביום שישי אחד בממוצע, למשך כ-6 שעות (כמספר השעות שהתובע טען להן). מכיוון שאין בידינו יומני עבודה מסודרים מהם ניתן ללמוד האם שעות העבודה ביום השישי היו מעבר לעבודה במשרה מלאה, יפעל הספק לחובת הנתבעת אשר עליה נטל ההוכחות, ולפיכך, אנו קובעים כי שעות העבודה ביום שישי כולן שעות נוספות.

לפיכך, אנו קובעים כי התובע עבד מדי חודש בשעות נוספות כדלקמן:

18 שעות נוספות בשיעור 125% + 16 שעות נוספות בשיעור 150%.

משמעות הדבר היא, כי התובע זכאי לתוספת בשיעור 25% לשכרו החודשי, לפי התחשיב הבא: (18*1.25 + 16 * 1.5 = 46.5 שעות משוקללות. 46.5/180 = 25%).

36. סכום הזכאות –

החל מחודש 6/2014 (בו עבד התובע באופן חלקי) ועד לחודש 12/2014 (6.6 חודשים) השתכר התובע 11,000 ₪ נטו ולכן הוא היה זכאי לגמול שעות נוספות בסך 18,150 ₪ נטו 6.6 * 11,000*25%).

החל מחודש 1/2015 ועד חודש 7/2016 (19 חודשים) השתכר התובע 15,000 ₪ נטו ולכן הוא היה זכאי לגמול שעות נוספות בסך 71,250 ₪ נטו (19 * 15,000* 25%).

בסה"כ לו היה התובע מקבל את גמול השעות הנוספות שפסקנו לו לעיל, הוא היה מקבל 89,400 ₪ נטו בנוסף לשכרו החודשי.

37. יחד עם זאת, ובהתאם להלכה בעניין עע (ארצי) 3392-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ, מיום 24.6.2018, עלינו לפסוק את שכרו של התובע בערכי ברוטו. לפיכך, בהתאם לסכומי הברוטו ששולמו לתובע במהלך עבודתו, כך תחושב זכאותו:

38. סך שכרו של התובע בערכי ברוטו בכל תקופת עבודתו הינו 494,886 ₪ ולפיכך הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 123,721 ₪ ברוטו, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה 1.6.2015 ועד התשלום בפועל.
39. בשולי הדברים נתייחס לטענת הנתבעת לפיה כאשר עבד התובע בשעות נוספות, הוא קיבל על כך גמול מיוחד, שנרשם בתלוש כ"פרמיה" או כ"עבודה מיוחדת". כפי שעולה מכלל העדויות שבפנינו התובע קיבל תשלומים אלו משתי סיבות – כאשר הוא הביא את העבודה לנתבעת (עמ' 17, ש' 25) וכן כאשר נעשתה עבודה בשעות חריגות, כמו שעות הלילה או שעות הבוקר המוקדמות (עמ' 17, ש' 24). גם קובי, אשר העיד מטעם התביעה, אישר שתשלום עבור "עבודה מיוחדת" היה תשלום חד פעמי עבור עבודת לילה חריגה (עמ' 10, ש' 15; עמ' 11, ש' 5). לפיכך – תשלומים אלו לא נועדו לתגמל את התובע על שעות נוספות "רגילות" שהתווספו לימי העבודה מדי פעם ולכן אין להפחית אותם מהסכום שקבענו לעיל.
40. לבסוף נציין, כי אף שהתובע לא עבד בחלק מימי העבודה בחודש ואף אם היו ימי עבודה בהם עבד פחות מהמכסה היומית לשעות רגילות, אין הדבר פוטר את המעסיק מתשלום גמול שעות נוספות, עבור ימים בהם עבד התובע יותר ממספר שעות העבודה למשרה מלאה. ממילא שהמעסיק לא הוכיח את היקפם של ימים אלו.
41. בשים לב לכך שהתרשמנו כי המחלוקת בין הצדדים ביחס לזכאות לגמול שעות נוספות היתה מחלוקת כנה ולאחר שהסתבר כי התובע עבד רק כרבע מהשעות הנוספות שטען להן, איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין הסכומים שפסקנו.

נסיבות סיום העבודה

• פיצוי בגין העדר שימוע לפני פיטורים

42. אין חולק כי בעקבות ויכוח בין התובע לבין נתן, הודיע לו נתן במסרון מיום 28.7.2016 "...תשאיר את המפתחות במשאית. תשאיר את המפתחות של הפרייבט. תסע הביתה עם יהודה אתה מפוטר מרגע זה סוף. אל תעלה מחר על המשאית ותחזיר את הפרייבט" ובהמשך "תחזיר את הרכב מחר ותקבל מחר את מכתב הפיטורין. אל תשלח לי יותר הודעות! סוף!" והוסיף "סיימת את עבודתך אצלי. תודה. סוף. אל תשלח לי יותר הודעות! סוף!" (נספח ג' לתצהיר התובע).
43. נתן טען בתצהירו כי הודעות אלו נכתבו על ידו בעידנא דריתחא, לנוכח תשובות מחוצפות של התובע לבקשותיו. לטענתו, ביום א', 31.7.2016, כאשר הגיע התובע למשרד, הוא הוזמן לשיחת שימוע עם נתן ובה פירט התובע את נימוקיו מדוע אין לפטרו. לאחר השימוע הוחלט ביום 1.8.2016 לפטר את התובע לנוכח התנהגותו המתמשכת אשר פגעה ביחסי העבודה (סעיפים 32-25 לכתב ההגנה; סעיפים כט' – לא' לתצהיר נתן).
44. התובע הכחיש קיומו של שימוע לפני החלטת הפיטורים ואף טען כי נתן גרם לו להבין שאין על מה לדבר וכי החלטתו סופית ("וגם הדיבור שלו היה עזוב לא יעזור תחנונים, זה סופי" – עמ' 12, ש' 32).
45. לנוכח המסרונים החד משמעיים שהוצגו בפנינו, אנחנו מתקשים לקבל את טענתו של נתן בדבר שימוע שנערך לתובע. לא הוצג בפנינו זימון לשימוע, אף לא במסרון, לא הוצג בפנינו תוכן השימוע, למעט הטענה הכללית שהתובע השמיע טיעוניו והדברים אף לא הולמים את הסופיות החד משמעית העולה מהמסרונים של נתן אל התובע. ככל שביקשה הנתבעת להוכיח כי לאחר שהתובע פוטר בעידנא דריתחא, היא נמלכה בדעתה ונתנה לתובע הזדמנות אמיתית וכנה לשימוע לפני שתתקבל ההחלטה הסופית על פיטוריו – הרי שלא הרימה את נטל ההוכחה.
46. לא נעלמה מעינינו העובדה כי יחסי הצדדים היו מורכבים לאורך מרבית תקופת העבודה ובוודאי בחודשים האחרונים, כפי שעולה מהתכתובות ביניהם. נתן התלונן לא אחת על התובע והתובע השיב לא אחת על כוונותיו לעזוב את העבודה, להיות עצמאי ולהרוויח יותר כסף. אין בכך כדי לייתר את חובתו של המעסיק להחליט על סיום עבודתו של עובד בדרך מכבדת וראויה, אשר לוקחת בחשבון את חובת תום הלב שהוא חב בה כלפי העובד, גם אם הוא שוקל לסיים את העסקתו. נתן פעל במקרה הנדון באימפולסיביות, בתוקפנות ובאופן שאינו מכבד עובד המועסק על ידו, לשון המעטה. גם אם עשה כן בעידנא דריתחא, היה מצופה כי יתקן באופן ברור ובסמוך לדברים התקיפים והמוחלטים שביטא כלפי התובע. משלא עשה כן, אנו קובעים כי הפר את חובת תום הלב בפיטורי התובע.
47. בשים לב לאופן הפיטורים מחד גיסא וליחסים המעורערים שהיו בין הצדדים עוד קודם לכן מאידך גיסא, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪.

• השלמת פיצויי פיטורים

48. לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי פיטורים בסך 43,095.5 ₪, מהם שולמו לו 7,030 ₪ והופרשו לזכותו לקרן הפנסיה 33,728 ₪. לפיכך, הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 2,337.5 ₪.
49. הנתבעת מסרה מספר גרסאות בסוגיה זו – תחילה טענה שסוכם עם התובע על גובה הפיצויים, לנוכח העובדה שהתובע פוטר עקב עבירות משמעת, ולכן התובע אינו זכאי לסכום נוסף (סעיפים 40-41 לכתב ההגנה); בתצהירו טען נתן כי עקב עבירות משמעת הוא החליט לפנים משורת הדין להעביר לבעלות התובע את הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה ואף "להשלים מקצת פיצויי הפיטורין שלו" (סעיף לב' לתצהירו); בסיכומיה טענה הנתבעת כי הפרישה לתובע 8.33% משכרו מדי חודש ועל ההפרשות הללו חל סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר היתרה שולמה לתובע עבור חצי שנת העבודה הראשונה, בה לא בוצעו הפרשות (סעיף 51).
50. הנתבעת לא פירטה בפנינו תחשיב כדין של פיצויי הפיטורים של התובע ואף לא הציגה טופס 161 כמצופה. מכל מקום הנתבעת לא הכחישה את הסכומים שהתובע אישר קבלתם.
51. גם אם נקבל את גרסת הנתבעת, הרי ששכרו האחרון של התובע היה 22,290 ₪ ועבור חצי שנה היה עליה לשלם לו 11,145 ₪ ₪, מהם שילמה לו 7,030 ₪ (לטענת התובע שלא הוכחשה). לפיכך, גם אם נפל גם בתחשיב התובע, די בטענת הנתבעת כדי לקבוע שהוא זכאי להשלמת הפיצויים שהוא טוען לה.
52. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורים בסך 2,337.5 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2016 (לאחר תום ההודעה המוקדמת ששולמה לתובע בחודש 8/2016) ועד התשלום בפועל.

השלמת דמי הבראה

53. התובע מבקש כי נחייב את הנתבעת בהפרש דמי הבראה בסך 2,898 ₪. הנתבעת טענה כי דמי הבראה שולמו לו כחוק, מבלי להצביע על התשלומים שבוצעו. בסיכומיה לא טענה הנתבעת דבר בעניין זה.
54. קבענו לעיל כי על עבודת התובע לא חל צו ההרחבה בענף הבניין ולכן יש לחשב את זכותו לדמי הבראה על פי צו ההרחבה הכללי. לפיכך, זכאי התובע ל -12.5 ימי הבראה (5+6+1.5) עבור כל תקופת עבודתו ובהתאם לערך של 378 ₪ ליום, ל-4,725 ₪, מהם שולמו לו, כטענתו שלא הוכחשה, 2,268 ₪.
55. לפיכך, זכאי התובע להשלמת דמי הבראה בסך 2,457 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2016 ועד התשלום בפועל.

פיצוי לא ממוני בגין העדר הודעה לעובד

56. התובע טוען כי לא קיבל הודעה על תנאי עבודה, כמתחייב מסע' 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. הנתבעת הציגה הודעה לעובד ואף מכתב המפרט את העלייה בשכרו של התובע.
57. בנסיבות העניין, למרות שיש מחלוקת בין הצדדים ביחס למסירת ההודעה לתובע, משאין בין הצדדים מחלוקת ביחס לשכרו של התובע וליתר הפרטים בהודעה לעובד ולאור העובדה כי הטענה לחלות צו ההרחבה בענף הבניה עלתה רק בסיום יחסי העבודה וממילא נדחתה על ידינו, איננו סבורים כי יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי ברכיב זה.

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר

58. לטענת התובע, הוא קיבל את תלושי השכר פעם בחצי שנה, לפי בקשתו ובנוסף אין בהם את פירוט שעות עבודתו ומספר ימי העבודה. הנתבעת אף ניכתה משכרו בגין קופת גמל סכומים גבוהים מאלו שהועברו בפועל לקופה. על כך מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי לא ממוני בסך 130,000 ₪ מכוח חוק הגנת השכר.
59. לטענת הנתבעת, התלושים היו מוכנים מדי חודש במשרדי החברה בבני ברק וכל עובד היה רשאי לעבור ולקחתם, תוך שמירה על פרטיותו. תלושי השכר שיקפו את השכר ששולם לתובע באופן מדויק.
60. סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר קובע כי "מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר" (ההדגשה הוספה) וסעיף 24(ג) קובע שיש למסור את תלוש השכר לעובד לא יאוחר מהיום הקובע (היום התשיעי לחודש שלאחר החודש עבורו מבוצע התשלום). לא למותר להזכיר, כי על פי סעיף 25ב(א)(1) לחוק – אי מסירת תלוש לעובד במועד מהווה עבירה פלילית.
61. לפיכך, הנתבעת לא יצאה ידי חובתה כאשר הכינה תלושים אך לא מסרה אותם לעובדים, אלא לפי בקשתם ("מבקשים את התלושים ואנחנו נותנים...אנחנו לא מאוד מקפידים לתת להם את זה חודש בחודשו, אבל פעם בכמה חודשים הם מקבלים" – עדותה של אסתר בעמ' 15, ש' 19).
62. בשים לב לכך שהנתבעת אישרה את הטענה של התובע להתנהלות פסולה ולפיה תלושי השכר נמסרים לעובדי לפי בקשה ואחת לכמה חודשים אך גם לכך שאין חולק שהתלושים נערכו מדי חודש והם משקפים את השכר ששולם לתובע בפועל – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 3,500 ₪, מכוח סמכותנו בסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר.

החזר ניכוי ביתר מהשכר

63. לטענת התובע, החל מחודש 9/2015 נוכה משכרו לקופת הגמל סכום גבוה מזה שהועבר לקופה בפועל. סך הסכומים שלא הועברו לקופת הינו 1,676 ₪ והפירוט מופיע בטבלה אשר צורפה לתצהיר התובע, ביחס לכל חודש וחודש.
64. הנתבעת העלתה בסיכומיה שלל טענות נגד (סעיפים 56-60), אך לא הציגה מסמך המעיד על העברת הסכום הנטען לקרן הפנסיה.
65. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע 1,676 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.2016 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין רכב לתקופת ההודעה המוקדמת בסך 3,000 ₪

66. התובע פוטר כאמור לעיל לאלתר ואף על פי כן, הנתבעת שילמה לו שכר מלא עבור חודש 8/2016, כהודעה מוקדמת לפיטורים. אין חולק כי בתקופה זו נדרש התובע להחזיר את הרכב שקיבל מהעבודה, כפי שעולה מהמסרונים שציטטנו לעיל.
67. יחד עם זאת, בשים לב לכך שהתובע כלל לא נדרש לעבוד בחודש זה ולנוכח העובדה כי מדובר ברכב שהוצמד לתובע לצרכי עבודתו, לא מצאנו יסוד לתביעתו לפיצוי ברכיב זה. מעבר לדרוש נציין כי אף סכום הפיצוי נקבע על ידי התובע שרירותית וללא ביסוס.
68. ככל שטענתו של התובע הינה כי נזקף לו "שווי שימוש ברכב" בתלוש 8/2018 למרות שהרכב נלקח ממנו כבר בתחילת חודש זה, הרי שלמעשה מדובר בתביעה לפיצוי בגובה חיוב המס על סכום זה. מכיוון שתביעה כאמור לא פורטה ולא הוכח סכום התביעה, אין בידינו לפסוק לתובע סכום ברכיב זה.

סוף דבר

69. על יסוד כלל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

• גמול שעות נוספות בסך 123,721 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה 1.6.2015 ועד התשלום בפועל.
• פיצוי בגין העדר שימוע בסך 25,000 ₪.
• השלמת פיצויי פיטורים בסך 2,337 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2016 ועד התשלום בפועל.
• דמי הבראה בסך 2,457 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2016 ועד התשלום בפועל.
• פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 3,500 ₪.
• החזר ניכויים ביתר מהשכר בסך 1,676 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.2016 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

70. בשים לב לכך שמצאנו פגמים מהותיים וזכאות לסכומים נכבדים מחד גיסא, אך מדובר ברבע מסכום התביעה לערך, מאידך גיסא, ובשים לב להשלמה הראייתית של התובע בעיצומה של שמיעת הראיות, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בלבד.
71. כל התשלומים על פי פסק דין זה יבוצעו בתוך 30 ימים מהיום.
72. זכות להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הצד המבקש לערער.

ניתן היום, י"ז שבט תשפ"א, (30 ינואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.