האם נפגע התובע עת בילה אצל הנתבעת ביום 26.11.11?
ככל שנפגע, האם אחראית הנתבעת לפצותו בגין נזקיו?
לטעמי התשובה לשתי השאלות חיובית וכפי שיפורט.
רקע
1.על פי כתב התביעה, ביום 26.11.11 בילה התובע יחד עם שלושה חברים במועדון הנתבעת (להלן: "המועדון"). "בשעה 3 לפנות בוקר בערך, בעודו רוקד להנאתו, רצה לעבור מצד אחד של המתחם במועדון אל צידו השני של המתחם, דרך מה שנראה היה כמעבר – אך הסתבר בדיעבד כקיר זכוכית...". כתוצאה מכך, כך נטען: "נתקל עם פניו בתוך קיר הזכוכית בחוזקה, שבר את שן שמאל הקדמית שלו, שבר ונחתך חתך עמוד באפו ונחתך ונחבל בידו".
2. לטענת הנתבעת "דין התביעה להידחות בהיעדר כל אחריות של הנתבעת לתאונה הנטענת והמוכחשת, שכן התובע נפגע, ככל שנפגע, עקב חוסר זהירותו ו/או פזיזותו ומכל מקום, מבלי שהיה מפגע בטיחותי כלשהו במקום האירוע הנטען והמוכחש".
מצב רפואי
3.התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת מומחה אף אוזן גרון, ד"ר ראובן בן טובים, אשר בדק את התובע ביום 26.11.2014, וקבע כי כתוצאה מפגיעת התובע בקיר, נגרמה לו פגיעה משולבת: הן תפקודית והן אסתטית. על פי חוות הדעת, סובל התובע מדביאציה קלה של ציר וגשר האף לימין וקיימת חסימה והגבלה ניכרת של הנשימה האפית בנחיר ימין. מומחה התובע קובע כי "כתוצאה מטראומה זו נתארעה פגימה אפית משולבת קרי: אסתטית ופונקציונלית כאחד, ולכך יש להדגיש את הופעת הנחירות". בהתאם, קובע ד"ר בן-טובים כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% "משולבת ובהתאמה כאחד".
4.הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר מרדכי הימלפרב. ד"ר הימלפרב בדק את התובע ומצא כי קיימת בליטה קטנה בגשר האף משמאל וסטייה קלה ביותר של גשר האף לשמאל. נמצא כי מחיצת האף ישרה ברובה עם סטייה קלה לשמאל שאינה משפיעה על מעבר האוויר דרך האף. בהתאם, קבע מומחה הנתבעת כי נכותו של התובע היא בשיער של 0% "בגין העיוות הקל בצורת האף החיצוני שאינו משפיע על הנשימה".
5.נוכח הפערים שבין חוות הדעת, מונה פרופ' דב אופיר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג (להלן: "המומחה").
6.על פי חווה"ד, סובל התובע מסטייה של מחיצת האף לימין עם חסימה חלקית של מעבר האויר באף בצד זה. הנכות בגין הפרעה זו היא בשיעור של 0%. המומחה קובע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין שינוי בינוני בצורת האף החיצוני, אותה ניתן לתקן באמצעות ניתוח במערכת הפרטית, בעלות משוערת של 20,000 ₪. ההפרעה בגין סטיית מחיצת האף ניתנת לתיקון במערכת הציבורית.
7.הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו ושאלות הבהרה לא נשלחו.
8.על כן, אני מקבלת את קביעותיו של המומחה וקובעת כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין שינוי בצורת האף.
דיון והכרעה
9.במעמד הדיון העידו לפניי מטעם התביעה התובע וחברו (להלן: "החבר") ומטעם ההגנה העיד בעלי הנתבעת ומנהלה (להלן: "הנתבע").
10.לאחר שקראתי את כתבי הטענות, את התצהירים שהוגשו ואת המסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מן העדים באורח בלתי אמצעי עיינתי בסיכומי הצדדים ושקלתי את מכלול הראיות, מצאתי לקבל את התביעה במלואה.
האם התרחשה התאונה
11.לטענת הנתבעת בסיכומיה, התאונה כלל לא התרחשה והתובע טופל עליה נזק שאירע במקום אחר ובזמן אחר.
12.לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, אין בידי לקבל טענה זו.
13.ראשית, פירוט חיובי האשראי שהגיש התובע מלמד כי רכש מים במועדון.
בין אם הייתה זו רכישתו היחידה (כטענתו) ובין אם לאו (כטענת הנתבעת), הוכח – כי התובע אכן שהה במועדון.
14.ראיה נוספת לכך שהתובע אכן בילה במועדון היא כי תיאור המועדון מפיו של התובע מתיישב עם הראיות המצולמות ותואם את עדותו של הנתבע.
15.זאת ועוד, בעדותו של התובע תומכת עדות חברו, אשר בילה עמו. נכון הוא כי העדויות אינן תואמות ונתגלו בהן סתירות (דוגמת השאלה את מי הסיע התובע ברכבו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 8-10 לעומת עמ' 17, שורות 55-56; המקום בו רקדו התובע וחבריו עובר לתאונה (עמ' 12 שורה 1 לעומת עמ' 18 שורות 32-34; והקשר שבין התובע לחברו היום (עמ' 9, שורות 25-26 לעומת עמ' 17 שורות 5-6, 9-10)). אלא, שאין בסתירות שהתגלו כדי להעיב על טענות התובע ולשלול את גרסתו.
16.הן התובע והן חברו מעידים כי התאונה אירעה בעת המעבר מן הרחבה הקטנה לרחבה העיקרית. שניהם מתארים את המעבר בין הרחבות כמעבר בין הרחבה הצמודה לגינה לרחבה העיקרית (עמ' 13 שורה 15 וכן עמ' 19, שורות 5-7) . שניהם מעידים כי עובר לתאונה היו – בעיקרו של דבר – יחדיו, אך לא צמודים ולא כל הזמן (עמ' 11 שורה 34, עמ' 18 שורה 21) ; שניהם מתארים באופן דומה את אופן התרחשות התאונה ואת תגובתו של התובע לאחריה; שניהם מתארים באופן דומה את התנהגותו של התובע לאחר התאונה ואת התנהלותם.
17.נאמנה עלי עדותם של עדי התביעה. התובע עמד על גרסתו גם בחקירה נגדית, לא ניסה ליצור יש מאין, לא טפל על הנתבע מעבר לטענותיו הבסיסיות כלפיו, השיב בכנות לשאלות שנשאל וכאשר נסתרו הנסיבות מעיניו, לא נמנע מלהודות בכך. התובע לא טען לנזקים שלא התרחשו, לא העצים לא את פגיעותיו ולא את נזקיו ועל כן, אני מקבלת את עדותו. גם חברו של התובע העיד באופן מהימן, השיב בכנות לשאלות – גם כאלה שנחזו להיות פחות נוחות – ועמד על גרסתו גם בחקירה נגדית.
18.עולה כי בפרטים המהותיים לעצם התרחשות התאונה תומכת עדותו של החבר בעדות התובע, מבססת אותה ומחזקת אותה ועל כן, אני מקבלת את טענת התובע כי נפגע בעת שהותו במועדון.
19.נכון הוא כי התובע מאשר כי לא הודיע לאיש מעובדי המועדון על פגיעתו, אך אין בכך לפגום בגרסתו או במהימנותו. התובע העיד כי היה מבולבל והלום (תמכה בכך עדותו חברו), ואך סביר הוא כי חשב על הגעה לביתו ובדיקת מצבו הרפואי ולאו דווקא פנייה בתלונה למי מבין עובדי המועדון.
20.בכך מתקבלת גם טענת הנתבע כי איש מעובדיו כלל לא ידע על התרחשות התאונה ועל כן, אין להביא לחובתו של הנתבע – בהקשר זה – את אי הבאתם לעדות של מי שעבד במועדון ביום בו התרחשה התאונה.
21.מכל מקום, התובע הודיע לנתבעת על פגיעתו בתאונה כשלושה שבועות לאחריה (ר' הודעת התובע מיום 8.10.18). מקום בו הודיע התובע על פגיעתו בסמוך לה, איני רואה להחזיק נגדו את אי פנייתו למי מעובדי המקום בעת התרחשות התאונה.
22.בכך אין להכריע בשאלה אם פניות התובע התקבלו אצל הנתבעת אם לאו. העובדה היא כי פנייה נעשתה סמוך לאחר התאונה ונתון זה מחזק את גרסת התובע ואת טענותיו כלפי הנתבעת.
23.טוענת הנתבעת עוד כי המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענתו של התובע, שכן סיפור החבלה לא פורט באיזה מן המסמכים הרפואיים.
24.טענה זו איני יכולה לקבל.
25.התובע נפגע בלילה שבין שישי לשבת ופנה לטיפול רפואי כבר ביום ראשון. במסמכים הרפואיים כולם נכתב כי סיבת הפנייה היא "חבלה". אמנם, נסיבות ה"חבלה" אינן מפורטות, אך אין ציפייה לכך ממסמכים רפואיים המציינים את האנמנזה הרפואית הנדרשת.
26.הנתבעת מנסה גם להיבנות מאופי פגיעתו של התובע, מכך שסמוך לאחר התאונה טען כי נפגע גם בידו ואילו בעדותו לפניי זנח טענה זו (עמ' 13 שורה 4 ושורות 30-33). איני סבורה כי הצדק עם הנתבעת ולטעמי, עדות התובע לפניי אינה סותרת את תצהיר עדותו הראשית. נזקי הגוף שאירעו לתובע ובגינם הוא תובע פיצוי הם השבר באפו והשבר לו הוא טוען באחת משיניו. הוא אינו טוען לנזקים בגין הפגיעה ביד ועל כן, אין משמעות יתרה לשאלה אם נפגע בידו אם לאו.
27.הנתבעת לא הצביעה על היעדר הפגיעה ביד כשוללת את מנגנון התאונה לו טוען התובע. לו הועלתה טענה כי השבר באפו של התובע אינו מתיישב עם היעדר פגיעה ביד, ניתן היה לשקול הטענה (על סמך הראיות שהיה מקום להביא). אך טענה זו לא הועלה, לא הוסברה ולא פורטה. מכאן, העובדה כי התובע זנח הטענה באשר לפגיעה בידו אינה פועלת לחובתו, כי אם מגבירה את אמינותו, מקום בו הוא אינו טוען לנזקים שלא אירעו וגם אם אירעו, חלפו.
28.על כן, בצירוף כל העובדות, הראיות, הטענות והעדויות אני קובעת כי התובע נפגע בעת שהותו במועדון.
29.יתר על כן, הנתבעת לא הראתה טעם מדוע יטפול התובע דווקא עליה נזק שאירע לו בנסיבות אחרות, במקום אחר ובזמן אחר.
30.כיוון שאין חולק על כי אירעה חבלה לתובע, ולאור הראיות שהציג, הרי שככל שטוענת הנתבעת כי לא בחצריה אירעה הפגיעה, היה עליה – לכל הפחות – להראות טעם מדוע טפל התובע דווקא עליה את נסיבות פגיעתו.
31.טעם כזה לא הובא ועל כן, גם מסיבה זו אני קובעת כי התובע נפגע עת שהה במועדון עת נתקל בקיר זכוכית.
אחריות הנתבעת
32.הנתבעת מודה בסיכומיה, כי קמה לה חובת זהירות כלפי התובע והאורחים הנוספים שפוקדים המועדון.
33.ואכן, אין כל קושי לקבוע חובת זהירות מושגית של מועדון ריקודים, בו מבקרים אנשים רבים, בשעות הלילה, כשהמקום מוחשך בכוונה ועם אורות מעומעמים, תוך שמושמעת מוסיקה חזקה במקום.
ברי כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע ושכמותו, המגיעים למועדון בדיוק מסיבות אלה.
34.לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות שלה כלפי התובע והתרשלה.
35.הנתבעת טוענת כי ככל שנפגע התובע בחצריה, כי אז נפגע באשמו המלא ובאין מפגע או רשלנות מצידה.
36.במסגרת זו, טוענת הנתבעת למעברים שונים בין רחבות שונות, לקירות שונים המוצבים במקומות אחרים ולפגיעות שיתכנו או לא יתכנו במעבר מרחבה לרחבה.
37.כך, טוענת הנתבעת כי בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, העיד התובע כי ניסה לעבור מן הרחבה המרכזית אל הרחבה העליונה ושם נפגע, הרי שבעת מתן עדותו בבית המשפט, שינה מגרסתו וטען כי ביקש לעבור מן הרחבה האחורית הקטנה אל הרחבה המרכזית.
38.הנתבעת מנסה לתלות את יהבה בסתירות-לכאורה שהתגלו בגרסתו של התובע, באשר למיקום הקיר בו נתקל, בין מה שהצהיר בתצהיר העדות הראשית לבין מה שהעיד לפניי וכן בסתירות לכאורה במהלך עדותו.
39.גם טענה זו של הנתבעת נדחית לאחר שעיינתי בתצלומי המקום, שמעתי את עדות המנהל ואת עדויות התביעה, שכן – לטעמי - הנתבעת קוראת אל גרסת התובע מה שאין בה.
40.התובע בילה במועדון לראשונה – על פי עדותו שלא נסתרה - במועד בו נפגע (עמ' 9, שורה 31 וכן עדות החבר). התובע אינו אמור להכיר את מבנה המועדון או את שמות הרחבות. התובע תיאר בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר עדותו הראשית את המסלול שעבר מרגע שהחליט לעבור מרחבה לרחבה ועד לרגע שנפגע.
41.הנתבעת היא זו שהסיקה את שהסיקה, מבלי שיהיו לכך תימוכין.
42.לו רצתה הנתבעת לסתור את טענת התובע ולשלול אותה מעיקרה, ראוי כי כבר בגרסתה הראשונית הייתה מתייחסת לקירות בהם יכול היה התובע להיתקל בעת מעבר מרחבה לרחבה ולהבהיר – כבר אז – כי יש לדחות את גרסתו, באשר ספות מונעות היתקלות מוצבת אל הקיר המפריד בין הרחבה המרכזית לרחבה הגבוהה ובאשר אין קירות מפרידים בין הרחבה האחורית לרחבה המרכזית.
43.מכך נמנעה הנתבעת עד לעדותו של הנתבע לפניי.
44.מדובר – לכל הפחות – בעדות כבושה, שמשקלה כידוע, מינימלי. הסבריו של הנתבע באשר להעלאתה המאוחרת של הגרסה (עמ' 26-27) אינם מספקים ואין בידי לקבלם.
45.לכל אורך הימשכות התובענה, היה התובע עקבי וברור באשר לקיר ממנו נפגע. תמונות הקיר צורפו לכתב התביעה ולאחר מכן לתצהיר עדותו הראשית. צורפו גם תמונות הקיר לאחר שהודבקו עליו מדבקות למניעת היתקלויות.
46.חזקה כי הנתבע, כבעליו של המועדון וכמי שאמון על ניהולו יודע איזה קיר מופיע בתמונות אותן צילם התובע ואשר הובאו לעיונו, למצער עם הגשתה של התביעה. עולה כי טענת הנתבע כאילו סבר כי מדובר בקיר אחר, אינה יכולה להישמע.
47.אבהיר, התמונות אותן צירף התובע הן תמונות ברורות של הקיר האמור, גם אם אין בידי התובע להסביר במדויק את שמות הרחבות ואת מיקומן במועדון ואת המעבר המדויק אותו ביצע עת נפגע. הנתבע הוא זה שבידיו מלוא המידע והידע הן באשר למיקום הקירות והן באשר למעברים בין הרחבות. לכן, לכל הפחות תמוהה טענתו, כי לא ציין את קיומן של הספות עד למעמד הדיון "כי אז הוא טען שהוא נתקל באקורדיון" (עמ' 26, שורה 31). הנתבע אינו יכול להיתמם ולהיתלות במילה (שכלל לא נאמרה, לא בכתבי הטענות ולא בתצהיר עדותו הראשית של התובע), מקום בו הוא אוחז בתמונות של המפגע הנטען.
48.יתר על כן, הטענה כאילו נתקל התובע בקיר אקורדיון היא טענה שהעלה הנתבע ואשר נשללה על ידי ב"כ התובע (ר' פרוטוקול הדיון מיום 7.10.18).
49.בדיון האמור הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה באשר למיקומו של הקיר בו נתקל התובע.
50.לא באותה העת ולא בסמוך לה, לא העלתה הנתבעת טענה בדבר חוסר הנגישות של הקיר לעוברים מרחבה לרחבה, לא שללה את היתכנות ההתקלות של התובע בקיר נוכח קיומן של ספות ולא הכחישה כי הקיר האמור מפריד בין רחבות המועדון.
51.מטעם זה, אך לא מטעם זה בלבד, אני מקבלת את גרסת התביעה וקובעת כי התובע נחבל באפו עת נתקל בקיר זכוכית – שצילומו צורף לכתב התביעה - בעת המעבר מרחבה לרחבה.
52.לא למותר לציין כי מן התמונות שצורפו, גם על ידי התובע וגם על ידי הנתבעת, עולה כי המועדון כולו רווי בקירות זכוכית המפרידים בין הרחבות וככל הנראה, מצויים גם ברחבות עצמן. עולה התהייה אם כלל סביר הוא כי במקום אשר בדרך כלל שורר בו חושך, אורות עמומים ומתחלפים, יפרידו קירות שקופים בין מתחם למתחם ובין רחבה לרחבה.
53.כיוון שלא נדרשתי לשאלה זו, איני מכריעה בה. עם זאת, אני קובעת – כממצא שבעובדה – כי התובע נתקל בקיר זכוכית לא מסומן עת ביקש לעבור מרחבה לרחבה שעה ששהה במועדון.
54.ואדגיש, לטעמי אין נפקא מינה לשאלה, אם התובע נתקל בלכתו בקיר זכוכית, או בדלת "המשך" של אותו קיר זכוכית, העשויה עצמה זכוכית. מתמונות שהגישו שני הצדדים ניתן לראות כי מדובר במחיצת זכוכית וקשה ההבחנה היכן תחילתה והיכן היא מסתיימת. מכל מקום, הנתבע העיד, כי אכן במקום קיר זכוכית, וכי מאחורי קיר זה – רחבה נוספת עם אנשים רוקדים (עמוד 30, שורות 13-15).
55.המסקנה היא כי טענתו של התובע מתיישבת גם עם ההיגיון, כשאך סביר הוא כי מבלה אשר אינו מכיר את המקום יתקל בקיר אשר אינו מסומן בעוברו מרחבה לרחבה.
56.ניסיונות הצדדים להוכיח אם עת נפגע התובע היה בגילופין אם לאו, אם שתה אלכוהול או נמנע מכך, אינם כלל ממין העניין. אין בידי לקבוע אם אכן התובע היה נהג תורן (כטענתו, לראשונה, בעת מתן עדותו) ולכן, התנזר באותו ערב משתיית אלכוהול; אין בידי לקבוע אם הזמין שתייה ושילם עליה בכסף מזומן (ועל כן לא אין ראיה לכך בפירוט האשראי שהציג), כטענת הנתבעת.
57.לטעמי, התשובה לשאלה אינה מעלה או מורידה.
58.המועדון מוכר משקאות אלכוהוליים, על כן, אך בגדר הציפיות שלו הוא כי המבלים ישהו בו כשהם בגילופין או אף לאחר ששתו לשכרה. ציפיית המבלה במועדון היא כי המקום יאפשר לו בילוי נקי ממכשולים, גם במצב של גילופין או של שכרות. במצב עניינים זה, שומה על המועדון לנקוט אמצעי זהירות מוקפדים יותר המותאמים למי שעיניו אינם בראשו בכל רגע נתון; לנתבעת קמה חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, גם כלפי אלה מבאיה אשר שתו לשכרה. ולכן, אך בגדר ציפייה סבירה היא ואף ציפייה ממשית, כי המועדון ימנע באופן סביר קיומו של כל מכשול אשר עלול להביא את האורח במקום, גם במצב של גילופין, להיפגע ממנו.
59.בכך כשל המועדון והעובדה היא כי בשל מחדלו זה, נפגע התובע ונחבל באפו.
60.אין בידי לקבל את טענת המועדון כי מעולם לא נחבל איש כתוצאה מקירות הזכוכית המצויים בו (עמ' 29, שורות 25-26). הטענה הועלתה כלאחר יד ולא הובאו כל ראיות להוכיחה או לאמתה.
61.כך, נטען כי המועדון מבוטח (עמ' 25, שורה 3), אך לא הוצג אישור היעדר תביעות או מסמך שיילמד כי מעולם לא נפגע איש מבין הבאים בשעריו. אף לא הובא איש מן העובדים במועדון שיעיד כי מעולם, בעת משמרת בה עבד, לא היה עד לפגיעה של איזה מן המבלים.
62.על עדותו של המנהל באשר להיעדר פגיעות או תביעות איני יכולה לסמוך את ידי, מקום בו התברר – במהלך חקירתו הנגדית – כי תשובותיו באשר לאירועים אחרים שאירעו מצומצמות ואינן בהכרח מדוייקות.
63.מנגד, ומאותם טעמים נדחית גם טענת התובע כי שמע על מבלים נוספים שנפגעו (סעיף 23 לתצהיר העדות הראשית, עמ' 16, שורות 28-31).
64.כך או כך, אין לדבר נפקות. בין אם נפגעו מבלים בהיתקלם בקירות זכוכית לפני או אחרי פגיעתו של התובע ובין אם לאו, אני קובעת כממצא שבעובדה, כי התובע נתקל בקיר זכוכית עת עבר מרחבה לרחבה וכי כתוצאה מכך נחבל באפו.
65.הפגיעה אירעה כיוון שהמועדון התרשל בשמירה על בריאותם של הבאים בשעריו, כשנמנע מלסמן את הקירות המועדים באופן בו ניתן יהיה להבחין בהם גם כשהמקום חשוך ורועש.
66.העובדה כי הקירות סומנו – בשלב כלשהו ולאחר פגיעתו של התובע – מלמדת כי המועדון מכיר בסיכון הקיים בקירות השקופים, אך חדל מלהכיר בו בזמנים הרלבנטיים לתאונה מושא התביעה ועל כן הוא אחראי לפצות את התובע בגין נזקיו.
הנזק
67.הנתבעת לא טענה דבר לעניין הקשר הסיבתי בין האירוע ונזקי התובע, אך אין כל קושי להסיקו. המומחה מטעם בית המשפט קושר בין החבלות שנגרמו לתובע וקובע כי נגרמו כתוצאה מהאירוע.
68.קביעה זו עולה עם המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה ועם עדויות התובע וחברו, אותן אני מוצאת מהימנות.
69.לעניין זה, איני רואה לייחס משמעות לפנייתו הראשונה של התובע לקבל טיפול רפואי רק בבוקר יום א. התובע נחבל בלילה שבין שישי לשבת, ובאין פגיעה מסכנת חיים, אין זה בלתי סביר כי יפנה לקבלת טיפול רפואי רק עם היפתחן של מרפאות קופ"ח.
70.גם אם מנגנון פגיעתו של התובע אינו מפורט במסמכים הרפואיים מילה במילה, המסמכים כולם מציינים כי "חבלה" היא הגורם לפנייתו של התובע. בכך די כדי לתמוך את עדות התובע וחברו.
71.על כן אני קובעת כי קיים קשר סיבתי הדוק – עובדתי ומשפטי - בין התרשלות הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובע.
ראשי הנזק
הפסדי שכר לעבר
72.התובע העיד, כי לא הפסיד ימי עבודה, זולת יום אחד או מספר משמרות. בנוסף העיד ואישר, כי אישור המחלה שצורף לראיות מתייחס לתקופה לא סמוכה ליום האירוע, משום שייתכן שחזר לרופא כדי לקבלו (עמוד 15, שורות 10-25). עוד העיד התובע, כי בזמנים הרלבנטיים לתאונה עבד במשרת סטודנט, והיה חשוב לו לעבוד. הימים שהחסיר אינם ניכרים בתלושי השכר, כיוון שהוא עובד משמרות, אך לטענתו – אותה אני מקבלת – עבד פחות (עמ' 15, שורות 29-34).
73.עם זאת, התובע לא צירף לתיק בית המשפט (לא בשלבי תחשיבי הנזק ולא בשלב הראיות) תלושי שכר, אשר מהן ניתן ללמוד על הפסדיו הנטענים או על שיעורי שכרו. יש להניח, כעדות התובע, כי אכן הפסיד מספר ימים (או משמרות) מצומצם מאוד בשל פגיעתו בתאונה. במכלול הנסיבות, בהתחשב באופי הפגיעה, בנזק שנגרם לתובע ובעדותו, מצאתי לפסוק סכום גלובאלי בסך של 3,000 ₪ בראש נזק זה.
הפסדי שכר לעתיד
74.לטענת התובע, יש לייחס לו נכות תפקודית לכל הפחות בגובה נכותו הרפואית, קרי 10%. הנתבעת מאידך טענה, כי אין לנכות הרפואית ממנה סובל התובע כל משמעות תפקודית.
75.התובע העיד – בהגינות - כי שכרו השביח עם השנים, ולאחר שסיים את לימודים האקדמאיים (עמוד 16, שורות 1-5).
76.מחוות דעתו של המומחה עולה כי התובע סובל מחסימה בינונית בכניסת האוויר בנחיר הימני, הגם שאינה עולה כדי נכות רפואית.
77.במצב עניינים זה, אני סבורה כי השפעתה של הנכות על תפקודו של התובע היא שולית וספק אם קיימת. עם זאת, נוכח גילו הצעיר והעובדה כי אכן קיימת חסימה נשימתית, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד.
78.בהתחשב בכך שעל פי חוות הדעת הרפואית, ניתן יהיה לתקן את הנכות באמצעות ניתוח פשוט, ברפואה הציבורית, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד, בסך גלובאלי של 15,000 ₪.
79.בפסיקת סכום זה נתתי את דעתי לכך כי על פי חווה"ד הרפואית, ככל שהתובע יבחר בכך, יהיה עליו לעבור שני ניתוחים באפו (האחד – ברפואה הציבורית, והאחר – ברפואה הפרטית). ניתוחים אלה דורשים תקופת החלמה וסביר כי יביאו להפסדים לתובע. ככל שיבחר שלא לעבור את הניתוחים, הרי שיסבול מירידה בכניסת האוויר משך כל ימי חייו.
80.למען הסר ספק, הסך האמור כולל הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות.
הוצאות רפואיות עבר ועתיד
81.התובע צירף לראיותיו קבלה אחת, אשר לפי עדותו היא בגין תשלום תיקון שן לאחר האירוע (418.80 ₪). חרף העובדה כי מאז האירוע (26.11.2011) עברו שנים רבות, וחרף השנים הנוספות שעברו עד הגשת ראיות התובע (27.3.2017), לא הוגשה כל קבלה נוספת בגין טיפולים כלשהם בשן שנפגעה, לטענתו.
82.לא הוגשה חוות דעת רפואית בתחום רפואת השיניים אשר תקשור בין הפגיעה בשן לבין התאונה או תאשש את טענות התובע, כי ייתכן שהשן תצבע בצבע לא טבעי, ויהיה הכרח לטפל בה, או כי יהיה הכרח לעשות בה טיפול שורש.
לא הוצג מסמך רפואי בגין הטיפול בשן, ואין כל ראיה שתקשר בין הטיפול אותו עבר התובע בשן לבין התאונה.
ודוקו, במסמך הרפואי אצל רופא קופ"ח לא הועלתה על הכתב הפגיעה בשן.
מן הקבלה שהוצגה בדבר טיפול שיניים שעבר התובע, לא ניתן להקים את הקשר הסיבתי הנדרש לפיצוי התובע בגין עלויות אלה.
83.על כן, אני דוחה את טענות התובע באשר להוצאות תיקון השן.
84.על פי חוות דעתו הרפואית של המומחה, התובע יידרש לניתוח לתיקון נכותו האסתטית באף. המומחה העריך בחוות דעתו, כי עלות זו, עשויה להגיע כדי 20,000 ₪ וכי היא מבוצעת במערכת הרפואה הפרטית.
85.על כן, אני פוסקת לתובע סך של 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.
86.בפסיקתו של סכום זה הבאתי בחשבון כי הסך שננקב על ידי המומחה הוא סכום משוער, כי לא הובאו ראיות באשר לעלותו האמיתית של הניתוח. באין הבנה אם התובע אכן מתכוון לעבור את הניתוח אם לאו, ובהתחשב בסכום שנפסק בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד. איני מוצאת לנכון לפסוק סכומים נוספים על הסך האמור.
עזרת צד שלישי ונסיעות
87.התובע עתר לפסיקת סכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה. לטענת הנתבעת, אין לדרישה יסוד בחומר הראיות.
88.אני מוצאת כי הצדק עם הנתבעת והתובע לא תמך דרישתו בכל ראיה שהיא.
89.על פי עדותו של התובע, חזר לעבודתו מספר ימים לאחר האירוע. התובע טוען לתשלום חנייה בעת הגעתו לטיפולים רפואיים אך קבלות לא הוצגו והוגשו מסמכים רפואיים ספורים, שאין בהם להקים את הדרישה.
90.אין פירוט לדרישה בדבר עזרת צד שלישי לה נזקק או יזדקק התובע והטענות הועלו כלאחר יד. לא הובאו עדויות בדבר הצורך של התובע בעזרה מיד לאחר התאונה או בשנים (הרבות) שחלפו מאז נפגע.
91.דרישתו של התובע נסמכת גם על הצורך לעבור טיפולים בשן שנפגעה לטענתו, שנדחתה.
92.ממילא איני סבורה כי יש הצדקה כזו בהתחשב באופי פגיעתו של התובע, בחזרתו המהירה לעבודה ובהיעדר כל טענה מאז ועד היום.
93.על אף האמור לעיל, בהתחשב בכך שאם יחליט התובע לעבור ניתוח או ניתוחים באפו, יזקק לעזרה – ולו מינימלית – לאחר כל אחד מן הניתוחים, אני פוסקת לו פיצוי בגובה 1,000 ₪ בראש נזק זה.
כאב וסבל
94.בעת התרחשות האירוע התובע היה בחור צעיר, אשר בילה עם חברים אחדים במועדון הנתבעת. יש לקבל את טענתו, כי פגיעה אסתטית באף, אף כי ניתנת לתיקון, גורמת לפגיעה בביטחון העצמי של התובע ולתחושה לא נעימה. התובע היה במספר ימי מחלה מצומצם, ושב לעבודתו ולימודיו מיד לאחר מכן. התובע לא אושפז בבית חולים, וגם הטיפולים הרפואיים שקיבל למצבו היו מוגבלים ומתוחמים, הן בזמן והן בהיקפם.
95.בפסיקת הסכום בגין ראש נזק זה, יש לתת את הדעת, כי חרף הזמן הרב שעבר, התובע לא עבר ניתוח – לא זה הנעשה במסגרת רפואה הציבורית, אשר אינו עולה דבר, ולא זה שבמסגרת הרפואה הפרטית. הטעמים לכך לא הובאו.
96. בשקלול מלוא הנתונים והשיקולים, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 40,000 ₪.
97.סיכום ראשי הנזק
הפסדי שכר בעבר 3,000 ₪
הפסדי שכר בעתיד (וזכויות סוציאליות) 15,000 ₪
הוצאות רפואיות (עבר ועתיד) 20,000 ₪
עזרת צ"ג ונסיעות1,000 ₪
כאב וסבל 40,000 ₪
-------------
סה"כ79,000 ש"ח
סוף דבר
98.הנתבעת תשלם לתובע סך של 81,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,486 ש"ח ואגרת משפט כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
99.הסכומים כולם ישולמו בתוך שלושים ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלומם בפועל.
ניתן היום, י"ד אייר תש"פ, 08 מאי 2020, בהעדר הצדדים.
