1.התובעת עבדה אצל הנתבעת, חברה העוסקת בתחום התיירות (שירותי תחלופות נופש בארץ ובעולם וכן שירותי סוכנות נסיעות) והיא זכיינית של חברה זרה הפועלת בתחום זה (RCI). לאחר 17 שנות עבודה, התובעת פוטרה לאלתר מעבודתה, מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים או תמורת הודעה מוקדמת.
אין חולק כי בשנתיים האחרונות לעבודתה של התובעת אצל הנתבעת, היא עבדה בביתה בעסק של מניקור.
פיטורי התובעת באו על רקע טענות הנתבעת כי התובעת עבדה בביתה בזמן ששהתה בתקופת מחלה וקיבלה דמי מחלה מהנתבעת.
זהו בתמצית הרקע לתובענה שבפנינו, בה נתבעו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (הסעדים בהתאם למפורט בסיכומי התובעת).
2.רקע עובדתי:
א.התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 19.10.2000, כפקידה במחלקת חברים. בשנת 2008 התובעת עבדה לעבודה במחלקת טלמרקטינג וביום 1.11.2011 עברה לתפקיד יועצת נופש במחלקת חברים בנתבעת.
ב.לפי תלושי השכר שהוצגו, משכורתה של התובעת היתה מורכבת מרכיבים קבועים – "משכורת" ו"ט' אטלס" (בסכום כולל בגובה שכר מינימום) ורכיבים משתנים – "תמריץ" ו"עמלה". כמו כן שולמה לתובעת תמורה בגין עבודה בשעות נוספות.
ג.בשנת 2016 התובעת למדה קורס הכשרה בתחום הקוסמטיקה – בניית ציפורניים, ולאחר סיומו, פתחה עסק שבו עבדה מביתה.
ד.אין חולק כי הנתבעת ידעה שהתובעת פתחה עסק משלה.
ה.התובעת נעדרה מעת לעת מעבודתה (דוחות נוכחות לשנת העבודה האחרונה צורפו כנספח 8 לתצהירי הנתבעת).
הנתבעת הצביעה על כך שבשנת 2017, בששה מקרים שונים התובעת דיווחה על מחלה בימי חמישי. ימים אלה נרשמו כניצול חופשה מאחר שהנתבעת מאפשרת לעובדיה להמיר יום אחד של מחלה (שאינו מזכה בדמי מחלה על פי החוק) ביום חופשה. במקרה נוסף, התובעת ניצלה יום חופשה ביום חמישי.
ו.לאחר שהתובעת נעדרה במשך כשבועיים במהלך חודש אפריל 2017, התעוררו אצל הנתבעת חשדות כי התובעת מנצלת את היעדרותיה מהעבודה על מנת לעבוד בעסקה הפרטי, בביתה.
ז.ביום 6.9.17, בזמן העבודה, "נתפס" לתובעת הגב ובעלה אסף אותה מהעבודה.
ח.התובעת הציגה אישורי מחלה לתקופה שמיום 6.9.17 ועד ליום 21.9.17 (תאריך בו חל ראש השנה ומיד לאחריו סוף השבוע).
על פי הדין, אישורי המחלה שהוצגו לנתבעת אינם כוללים פירוט של מצבה הרפואי של התובעת.
ט.בשלב מסוים, במהלך חודש ספטמבר, הנתבעת פנתה למשרד חקירות על מנת לברר אם יש ממש בחשדותיה לפיהם התובעת עובדת בעסקה הפרטי בזמן שהיא מקבלת דמי מחלה מהנתבעת.
י.לפי תמלול שיחה שהתקיימה בין החוקרת ובין התובעת ביום 17.9.17, התובעת קיבלה לקוחות בביתה בזמן המחלה וקבעה עם החוקרת תור ליום 19.9.17 (בסופו של דבר התור הוקדם ליום 18.9.17).
יא.התובעת שבה לעבודה ביום ראשון, 24.9.17, ועבדה עד יום 27.9.17.
יב.ביום חמישי, 28.9.17, התובעת שלחה מסרון למנכ"לית הנתבעת, גב' אולגה סופר (להלן – סופר), לפיו לא תגיע לעבודה עקב כאבים ברגל ובגב (נספח 11 לתצהירי הנתבעת).
יג.בעקבות המסרון, הנתבעת שבה ופנתה למשרד החקירות. בשיחה שהחוקרת ערכה עם התובעת באותו יום, התובעת אמרה שאינה יכולה לקבל את הלקוחה/ החוקרת בשעות אחר הצהריים כי "מלא, מלא, מלא, אין לי איפה להכניס".
יד.עם קבלת ממצאי משרד החקירות, הנתבעת החליטה לזמן את התובעת לשימוע לפני פיטורים.
טו.מכתב הזמנה לשימוע נמסר לתובעת ביום 1.10.17 (נספח 13 לתצהירי הנתבעת). במכתב נרשם:
"הנך מוזמנת בזאת לשימוע לפני פיטורין, אשר יתקיים ביום 8.10.2018 א' בשעה 11:00 בחדר הישיבות אשר במשרדי החברה.
הסיבה לפיטורין הינה ביצוע מעשה הגובל בפלילים והמהווה הפרת אמון חמורה.
נודע לחברה, כי כאשר היית בחופשת מחלה וקיבלת מהחברה דמי מחלה כדין, לא היית חולה, עבדת בביתך באופן פרטי בכל ימי המחלה וקיבלת תגמול עבור עבודתך.
במעשיך אלו, הוצאת דבר במרמה מהחברה וגנבת מהמעביד, על כל המשמעויות הנובעות מענין זה.
לפיכך ולאור האמור בסעיף 8.1.3.2 לתקנון החברה, תקנון אותו קיבלת עם תחילת עבודתך בחברה, הנך מוזמנת לשימוע במועד הנ"ל.
הנך רשאית להביא לשימוע עורך דין מטעמך.
עד מועד השימוע החברה החליטה להוציאך לחופשה."
טז.התובעת התייצבה לשימוע במועד שנקבע. בשימוע נכחו סופר, סמנכ"ל הכספים בנתבעת, מר שי ברקובסקי (להלן – ברקובסקי) וב"כ הנתבעת, עו"ד בודנהיימר.
פרוטוקול השימוע צורף כנספח י' לתצהיר התובעת.
מדברי התובעת בשימוע עולה כי לא הכחישה את העובדה שעבדה בעסקה הפרטי בזמן המחלה, אלא טענה שעבדה גם עבור הנתבעת בזמן המחלה – "אני עבדתי גם עבור החברה בימים האלה" (בעמוד 1 לפרוטוקול השימוע), "אבל עבדתי גם עבור החברה", "אני עבדתי גם עבור RCI" (בעמוד 2 לפרוטוקול השימוע).
במקום אחר התובעת אישרה במפורש שעבדה בביתה בעסקה הפרטי בזמן המחלה:
"ש..... האם עבדת בבית, במניקור ופדיקור, בזמן שהיו לך אישורי מחלה, כן או לא?
ת.כן, לא מכחישה, אבל במקביל עבדתי גם עבור החברה. אתם מתגמלים אותנו עבור כך. החברה מתגמלת אותנו עבור עבודה בחופשת מחלה."
כשסופר טענה בפני התובעת שזו אינה פעם ראשונה וכי הדבר הפך אצל התובעת לנוהג, התובעת הכחישה ("ממש לא נכון"). לאחר מכן התובעת נשאלה אם היא מבקשת להוסיף דבר מה, והתובעת השיבה ש"אין לי מה להוסיף".
משכך, הישיבה הסתיימה בכך שהודע לתובעת שהנתבעת תודיע לה את החלטתה. בתגובה התובעת אמרה שהיא מאוד מאוכזבת מהתנהגות החברה כלפיה לאחר 17 שנים.
יז.ביום 9.10.17 הנתבעת שלחה לתובעת מכתב פיטורים (נספח יא' לתצהיר התובעת). להלן נוסח המכתב:
"1.בהמשך לשימוע שהתקיים ביום 08.10.2017 במשרדי החברה, הריני להודיעך על סיום עבודתך בחברה.
2.בשימוע, אישרת את טענת החברה, כי במועד בו היית בחופשת מחלה (תאריכים 6.9.17 עד 21.9.17) וקיבלת דמי מחלה מהחברה, בגין כך, עבדת באופן פרטי מביתך ונתת טיפולי מניקיור ופדיקיור.
3.הסיבה לפיטוריך, הינה ביצוע מעשה הגובל בפלילים והמהווה הפרת אמון חמורה, בניגוד לסעיף 8.1.2 לתקנון העבודה של החברה, על פיו, במקרה של מעשה הגובל בפלילים ו/או המהווה הפרת אמון חמורה, יכולה החברה לפטר אותך ללא פיצויי פיטורין וללא הודעה מוקדמת.
4.נוכח חומרת מעשייך והשפעתם על כלל עובדי החברה ולאור העובדה כי אפילו לא מצאת לנכון להתנצל על מעשייך, הריני להודיעך, כי מועד פיטורייך הינו מיידי, במועד קבלת מכתב פיטורין זה.
5.כמו כן, החליטה החברה, לשלול לך את פיצויי הפיטורין ודמי הודעה המוקדמת.
6.החברה תשחרר לך את התגמולים שנצברו לזכותך לאחר מילוי הטפסים המתאימים, על ידך.
7.הריני לאשר בזאת, כי תקופת עבודתך בחברה היתה מיום 18.10.2000 ועד יום 9.10.2017."
3.יאמר כבר בשלב זה, כי למעשה, תיאור השתלשלות האירועים לעיל אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים מתרכזת בשאלה אם בנסיבות העניין, מעשיה של התובעת עולים כדי "הפרת אמון חמורה" או "מעשה הגובל בפלילים", המצדיקים שלילה מוחלטת הן של פיצויי הפיטורים והן של תמורת ההודעה המוקדמת.
לפיכך שאלת מהימנותם של העדים הרבים שהעידו היא משנית.
עם זאת יש לציין כי היה ניכר שעדי התובעת – בעלה של התובעת וחברתה לעבודה, גב' קרן בדני, העידו במטרה ברורה לסייע לתובעת ומבחינה זו עדותם לא היתה מהימנה. כך למשל, גב' בדני העידה שהיא חברה טובה של התובעת (מאז שהתובעת החלה לעבוד בחברה) ולמרות זאת לא זכרה אם התובעת סיפרה לה על ההזמנה לשימוע ותשובותיה בעניין זה היו מתחמקות (עמודים 3 – 4, עמוד 5 שורות 24 - 29 לפרוטוקול). גם תשובותיה לגבי מערכת היחסים בין התובעת ובין הממונה עליה, איתן, היו מתחמקות ולא משכנעות ("בכל מערכת עבודה יש תמיד ויכוחים והכל, מה זאת אומרת?" – ר' כלל עדותה בנושא – עמוד 4 שורה 19 עד עמוד 6 שורה 4). זאת במיוחד לאור עדות התובעת באותה סוגיה (סעיפים 12 -13 לתצהירה).
דיון והכרעה
4.נקודת המוצא לדיון שלפנינו היא כי כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי (דב"ע (ארצי) נה/ 3-60 חמיד – הלמן, (5.7.95); ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, (25.4.06) והאסמכתאות שם).
5.במקרה דנן – אין מחלוקת שהתובעת עבדה בעסקה הפרטי (מניקור) בביתה, בזמן שקיבלה דמי מחלה מהנתבעת (ר' למשל בחקירתה הנגדית של התובעת בעמוד 16, שורות 2 – 4, 8 -9). התובעת לא דיווחה על כך לנתבעת, אך בדיעבד גם לא הכחישה את הדברים, ובשימוע טענה שבזמן המחלה עבדה גם עבור הנתבעת.
כיוון שהתובעת לא חזרה על הטיעון האחרון בסיכומיה, לא נדרשת הכרעה בעניין זה. עם זאת ראוי לציין כי הנתבעת הציגה ראיות בנושא (נספחים 4 ו – 14 לתצהיר סופר) וגרסת הנתבעת בסוגיה זו (סעיפים 8 -13 לתצהיר סופר) לא נסתרה. על כן הגענו למסקנה כי אין ממש בטענה כאילו בזמן המחלה התובעת עבדה עבור הנתבעת מביתה.
6.התובעת טענה בסיכומיה כי מעשיה מסתכמים בכך שבימים האחרונים של חופשת המחלה שלה בחודש ספטמבר 2017, החלה לקבל בבית לקוחות לטיפולי מניקור. התובעת הצביעה על פנקס הקבלות ועל היומן שמהם עולה כי מדובר בלקוחות בודדות. לגבי הדברים שאמרה לחוקרת, התובעת הסבירה זאת כניסיון להציג עצמה עסוקה, כמצג שיווקי.
על יסוד זה, התובעת טענה שההחלטה לפטר אותה תוך שלילת פיצויי הפיטורים התקבלה מבלי שהיו בידי הנתבעת ראיות על היקף עבודתה בעסק שלה בימי המחלה ונסיבות אלה אינן מצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים.
התובעת הוסיפה וטענה שהיה על הנתבעת להזהיר את התובעת, להודיע לה שמדובר במעשה אסור ומשלא עשתה כן – פעלה בחוסר תום לב.
7.היומן שהתובעת הציגה, ובו רשומות לקוחות בודדות שקיבלה בזמן המחלה, מעורר תהיות לגבי נכונות הרישומים שהוצגו, מאחר שרשומים בו רק שמות ללא כל פרט נוסף, כגון מספר טלפון של הלקוחה. התובעת נשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית ותשובותיה לא היו משכנעות (עמוד 18 שורה 20 עד עמוד 19 שורה 12). כך למשל, התובעת לא ידעה להסביר מדוע בסופו של דבר התור של החוקרת היה ביום 18.9 ואילו ביומן הוא נרשם ביום 19.9, ללא תיקון. בנוסף, הדעת נותנת כי אם התובעת מסרה לחוקרת ש"יש לה אירוע" ביום 28.9.17 בערב, ולכן לא יכלה לקבלה, עניין זה היה מצוין ביומן, ולו רק כדי שהתובעת עצמה לא תטעה ותקבע תורים במועד שאינו נוח לה.
גם הטענה לפיה מסרה לחוקרת שאינה יכולה לקבל אותה השעה שביקשה להגיע, כ"עניין שיווקי, זה לא משהו שזה באמת נכון" (עמוד 19 שורה 23), לא היתה משכנעת במיוחד. אמנם בהחלט ייתכן שבעל עסק יציג עצמו כלא זמין, על מנת שלא להיראות פנוי ומחוסר לקוחות, אך בסופו של יום, מטרת העסק היא לתת שירות ללקוחות על מנת ליצור הכנסות לעסק. בשיחה עם החוקרת, התובעת נשמעת אומרת שביום 18.9, "הכי מאוחר זה יהיה לך בעשר וחצי בלילה". אך מעיון ביומן שהתובעת הציגה עולה כי באותו יום, היו קבועות רק שלוש לקוחות, האחרונה שבהן לשעה 19:30. כך גם לגבי השיחה מיום 28.9.17, בה החוקרת ניסתה לקבוע תור נוסף. התובעת נשמעת אומרת ש"מלא, מלא, מלא, אין לי איפה להכניס". גם כאשר החוקרת הציעה שתבוא בשעה שתיים או שלוש, התובעת מסרה שאין לה תורים פנויים. אך מהיומן שהתובעת הציגה, עולה כי באותו יום היו לה רק שתי לקוחות, לשעה 17:30 ולשעה 18:30. כלומר לא היתה מניעה לקבוע תור לשעה 14:00 או 15:00.
8.לסיכום האמור לעיל, צודקת התובעת כי בידי הנתבעת היו הוכחות לעבודה בעסק הפרטי של התובעת, בזמן מחלה, רק על יסוד ממצאי החקירה. עם זאת, הראיות שהתובעת הציגה, כאילו מדובר היה בלקוחות בודדות, לא היו משכנעות.
גם אם נקבל את הטענה לפיה האופן שבו התובעת הציגה את עצמה בפני החוקרת, שראתה בה לקוחה חדשה, היה מופרז ובמטרה להציג עצמה כבעלת עסק פעיל ומבוקש, הרי שבסופו של יום, התובעת לא חלקה על כך שבזמן המחלה, היא אכן עבדה בעסק הפרטי שלה.
9.הנתבעת סמכה את החלטתה לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים ולפטרה לאלתר, על הוראות תקנון החברה (נספח 2 לתצהיר סופר), בו סעיף 8 שכותרתו "סיום יחסי העבודה", כולל הוראה כללית לפי לחברה שיקול דעת מלא לפטר עובדים בכל עת (סעיף 8.1) וכן הוא כולל שלושה סעיפי משנה, המתייחסים לנסיבות ספציפיות של פיטורים – 8.1.1. – פיטורים עקב צמצומים, 8.1.2 פיטורים עקב סיבות אחרות ו – 8.1.3 פיטורים בשל מחלה.
הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 8.1.2 בו נקבע:
"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן תוכל הנהלת החברה לפטר עובד תוך שלילת פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת במלואם או בחלקם לפי שיקול דעתה:
8.1.1.1הפרת חובה מחובות העובד, הפרת משמעת בעבודה, אי ציות להוראות הממונים, התרשלות בעבודה, פגיעה בציבור הפונה אל העובד, היעדרות מהעבודה ללא רשות וללא סיבה מספקת, איחורים חוזרים ונשנים, הפרת הוראה מהוראת תקנון עבודה זה.
8.1.1.2במקרה של מעשה הגובל בפלילים ו/או מהווה הפרת אמון חמורה ובכל מקרה של אלימות מילולית או פיזית, תוכל ההנהלה לפטר את העובד לאלתר, תוך שלילה מלאה של מלוא פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת."
10.הנתבעת היא חברה פרטית ומבחינה משפטית התקנון שקבעה הוא הסדר חד צדדי (גם לא נטען ואין ראיה שהעובדים אצל הנתבעת מאורגנים). לפי הוראות חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), שלילת פיצויי פיטורים, במלואם או בחלקם, יכולה להתבצע רק לפי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק.
לפי הדין, חוק פיצויי פיטורים הוא חוק קוגנטי. משכך, שלילת פיצויי פיטורים, שהיא למעשה שלילת זכות מכח משפט העבודה המגן, יכולה להיעשות רק אם היא תואמת את הוראות החוק. אין המעסיק יכול, בהוראה חד צדדית, לקבוע תנאים מחמירים יותר מאלה שנקבעו על ידי המחוקק.
11.מאחר שלא נטען כי חלות על הצדדים הוראות הסכם קיבוצי או צו הרחבה, הרלוונטיות לסוגיית שלילת פיצויי פיטורים, סעיפי החוק הרלוונטיים בענייננו הם סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים וסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת).
בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים נקבע:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".
בסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת נקבע:
"הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו –
(2)על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי."
12.על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין לעבודה מנחה עצמו – בהקשר של שלילת פיצויי פיטורים לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, על פי הוראות תקנון העבודה בענף התעשייה, ש"הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת" (ע"ע (ארצי) 300353/98 הרמן – סונול ישראל בע"מ, 29.12.02; להלן – פרשת הרמן).
בסעיף 52 לתקנון העבודה נקבע:
"עשה עובד אחת מאלו:
...
(ו)ניצל לרעה תעודת מחלה שקיבל
יהיה צפוי:
(א)לקנס כספי
(ב)להפסקת זמנית של העבודה ללא תשלום;
(ג)לפיטורין מהעבודה עם הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורין;
(ד) לפיטורין מהעבודה בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורין.
כיוון שהנתבעת טענה כי התובעת ביצעה מעשה הגובל בפלילים, ראוי להזכיר גם את הוראת סעיף 53 לתקנון, שבו נזכרת העבירה: "עבר עבירה פלילית חמורה". מדרג הענישה הקבוע לעבירות משמעת לפי סעיף 53 הוא חמור יותר. הוא מתחיל ב"הפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום" ומגיע ל"פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים".
מעבר להוראות תקנון העבודה, המהוות מסגרת לשיקולים שעל בית הדין לשקול, נפסק כי "הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי 'שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר' (עע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני, ניתן ביום 22.10.02); באשר 'הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש' [דב"ע לא/ 3-23 רים בע"מ – נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219]. התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד' [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06]." (ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב, (31.5.07)).
13.בעניינה של התובעת, נראה כי המעשה שבגינו פוטרה הוא "ניצול לרעה של תעודות מחלה שקיבלה", לפי סעיף 52 לתקנון העבודה, והעונש המירבי בגין עבירת משמעת זו הוא פיטורים ללא הודעה מוקדמת, אך תוך קבלת פיצויי פיטורים.
הנתבעת טענה כי קבלת דמי מחלה בעת שהתובעת עובדת בעסק הפרטי עולה כדי קבלת דבר במרמה והפרת אמון חמורה.
נזכיר שגם בדין הפלילי, בגין אותה עבירה יכולים להיגזר עונשים שונים, הכל בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבות אישיות של מבצע העבירה. כך בפלילים וכך ודאי כשמדובר בעבירת משמעת, כאשר התיחום המדויק בין עבירת משמעת לעבירה פלילית אינו תמיד חד וברור.
בראות עינינו, גם אם בפרשנות דווקנית ומחמירה ניתן לראות במעשי התובעת כקבלת דבר במרמה, פרשנות זו אינה מתיישבת עם תקנון העבודה שבית הדין מנחה עצמו לאור עקרונותיו. לא ניתן להתעלם מכך שעל פי תקנון זה, ניצול לרעה של תעודת מחלה שהעובד קיבל לא יגרום לשלילת פיצויי הפיטורים.
עוד יש לזכור, כי בסופו של יום, יש לשאוף להתאמה בין חומרת המעשה ובין הענישה. תחת הכותרת "ניצול לרעה של תעודת מחלה" יכולות להיכלל התנהגויות שונות. כך למשל, בעניין הרמן שהוזכר לעיל, העובד הציג תעודות מחלה לתקופה של 125 ימים, בעקבות זאת הגיע להסכם פרישה עם המעסיק ואז נודע למעסיק כי העובד עובד בעבודות מהחייבות מאמץ פיזי ניכר, למרות שלפי אישורי המחלה לא יכול היה כלל לעבוד בעבודה פיזית. בנוסף, העובד עשה שימוש ברכבו של המעסיק, לטובת העבודות הפרטיות ואף נעזר במעסיק על מנת לקבל קצבת נכות מקרן הפנסיה. בנסיבות חמורות אלה, קבע בית הדין הארצי כי המעסיק היה רשאי לפטר את העובד ללא תשלום פיצויי פיטורים.
נסיבות עניינה של התובעת שונות. מהתיעוד הרפואי שהתובעת הציגה (נספח ה' לתצהירה), עולה כי התובעת נבדקה על ידי רופא, נשלחה לצילום עמוד שדרה, פיזיותרפיה ורפואה משלימה ואף נרשמו לה תרופות משככות כאבים. כלומר, התובעת אכן סבלה מכאבי גב (ר' גם בעדותה של סופר, עמוד 36 שורות 6 -17). תקופת המחלה בה עסקינן היא בת כשבועיים, וניסיון החיים מלמד כי מדובר בפרק זמן לא בלתי סביר, כשמדובר בכאבי גב חמורים, אם כי בהחלט ייתכן שכאבי גב יחלפו לאחר פרק זמן קצר מזה. מעבר לכך ובשונה מעניין הרמן, מדובר בתקופת מחלה בת כשבועיים, במהלכה התובעת לא עשתה שימוש בכלים או אמצעים שהמעסיק העמיד לרשות עבודתה.
ומהצד האחר - לעניין אורך תקופת המחלה, מתעוררת השאלה, אם התובעת סבלה מכאבי גב חמורים כל כך שלא אפשרו לה לעבודה בעבודתה המשרדית אצל הנתבעת, כיצד יכלה במצבה לעבוד בעסקה הפרטי, שגם הוא כרוך בישיבה ממושכת (מניקור).
14.למרות שניתן לשקול שיקולים לקולא בעניינה של התובעת, כפי שנעשה לעיל, ולפסוק לזכותה פיצויי פיטורים מלאים, כפי שמורה סעיף 52 לתקנון, מצאנו כי מקום בו סוגיית העבודה בזמן מחלה לוותה גם בהכחשה של התובעת (בזמן אמת, בשונה מהודאתה בשימוע), נלווה להתנהגותה גם יסוד של הפרת אמון ומשום כך יש מקום לשקול סנקציה משמעתית מחמירה יותר מזו שקבועה בתקנון.
ובמה דברים אמורים?
סופר העידה בתצהירה כי כשהתובעת שבה לעבודה, ביום 24.9.17, שאלה אותה במפורש אם עבדה בתקופת המחלה, והתובעת השיבה "נראה לך? לא יכולתי לעשות כלום. ביטלתי את כולם" (סעיף 22 לתצהירה). לאחר מכן, כשהתובעת הודיעה 28.9.17 ששוב לא תגיע לעבודה בשל כאבי גב ורגל, סופר פנתה שוב למשרד החקירות והתברר לה שהתובעת קיבלה לקוחות באותו יום (סעיף 26 לתצהיר סופר). סופר חזרה על הדברים במילותיה, גם בחקירתה הנגדית (עמוד 38 החל משורה 9).
כלומר, לעצם המעשה – עבודה מהבית לטובת העסק הפרטי, בזמן קבלת דמי מחלה מהנתבעת, מתלווה מצג השווא שהתובעת הציגה, לפיו לא עבדה בזמן המחלה, ועניין זה עולה כדי הפרת האמון כלפי הנתבעת.
15.התובעת טענה שהיה על הנתבעת להזהיר אותה טרם הזימון לשימוע. לא מצאנו עיגון לכך בדין ובנסיבות העניין, גם איננו סבורות כי נפל פגם בדרך שבה הנתבעת נהגה. התובעת לא גילתה שהיא עובדת מביתה בזמן המחלה, וענין זה בצירוף אי אמירת אמת, הם שהביאו את הנתבעת לשקול את פיטורי התובעת. סופר העידה באופן ברור ונחרץ כי אי אמירת האמת היא שגרמה להחלטה לשקול את פיטורי התובעת (סעיף 27 לתצהירה, עמוד 38 שורות 1-8, עמוד 40 שורות 30 -38). העובדה שהנתבעת לא "הזהירה" את התובעת או לא אמרה לה שידוע לה שהיא עובדת מביתה בזמן המחלה, אינה מעלה או מורידה.
16.בבחינת השאלה מה יהא שיעור שלילת פיצויי הפיטורים, יש לנהוג לפי הנפסק בעניין אלוניאל (ע"ע (ארצי) 214/06) שהוזכר לעיל:
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים להלן –
השיקולים לחומרה – חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון – המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה – עוצמת הפגיעה בצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו."
17.לאחר ששקלנו את נסיבות המקרה, בשים לב להלכה הפסוקה המפורטת לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי במקרה זה יש להורות על שלילת חמישית (20%) מפיצויי הפיטורים שהתובעת זכאית להם לפי חוק. מצד אחד, הוכח שהתובעת הסתירה מהנתבעת שעבדה מביתה בזמן המחלה והתובעת גם לא הביעה חרטה או הבנה להתנהלותו הפסולה. בנוסף, גם אם אין מדובר בעבירה פלילית, ודאי שמדובר בהפרת אמון משמעותית.
עומדת לזכות התובעת העובדה שעבדה בחברה שבע עשרה שנים ואת העסק הפרטי הקימה רק בשנת 2016. כלומר אפילו אם חשדות הנתבעת לגבי כלל היעדרויות התובעת היו מוכחות (כלומר, שכל היעדרויותיה בימי חמישי וכן תקופת המחלה באפריל 2017 היו לטובת עבודה בעסק הפרטי), הדבר רלוונטי לכל היותר רק לשנתיים האחרונות בעבודה.
18.בנסיבות העניין ובהתאם לסעיף 52 לתקנון העבודה, בנסיבות פיטוריה, אין התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת.
19.הצדדים הקדישו חלק מסיכומיהם לעובדה שהנתבעת משכה את פיצויי הפיטורים שהפקידה לזכות התובעת במהלך השנים. מאחר שסוגיה זו עוסקת בעניין הטכני - כיצד ישולמו פיצויי הפיטורים, המחלוקת חורגת מגבולות הפלוגתאות. די בכך שנפסק כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, יהא המקור לתשלום אשר יהא, ובלבד שמדובר בכספי המעסיק.
20.במחלוקת בין הצדדים לגבי חישוב פיצויי הפיטורים, מצאנו לקבל את תחשיב הנתבעת, שהוצג בתצהירו של ברקוסקי ולא נסתר (עמוד 48 שורות 29 – 35), וזאת מאחר שמעיון בתלושי השכר, נראה כי התובעת כללה בחישוב המשכורת הממוצעת שני תשלומי הבראה בשנת העבודה האחרונה.
כלומר, משכורתה הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים היא 7,008 ₪. בהתאם, זכאותה לפיצויי פיטורים לפי פסק הדין היא ל – 95,309 ₪ (80% כפול 17 שנות עבודה כפול 7,008 ₪).
21.לאור המחלוקת בין הצדדים, בשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, לרבות שאלת שלילת פיצויי הפיטורים או חלקם, שוכנענו כי מדובר במחלוקת של ממש ועל כן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יופחתו להפרשי הצמדה וריבית כחוק.
22.לא מצאנו כי בהליך פיטוריה של התובעת נפלו פגמים המצדיקים פסיקת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
ראשית יש להדגיש כי חשדותיה של הנתבעת לגבי עבודת התובעת בביתה, בימי המחלה, אשר בסופו של יום הביאו להחלטה לפנות למשרד החקירות, הוסברו היטב בתצהירה של סופר (סעיפים 19 – 27 לתצהירה) ולא נסתרו בחקירתה הנגדית (עמוד 34 החל משורה 28 עד עמוד 35 שורה 3, 27 – 34, עמוד 36 החל משורה 30 עד עמוד 37 שורה 5, עמוד 38 שורות 21 – 37). על כן נקודת המוצא לדיון בשאלת תקינות הליך הפיטורים היא שהסיבות לזימונה של התובעת לשימוע לפני פיטורים היו ענייניות.
אשר להליך הפיטורים עצמו - מהראיות עולה כי התובעת זומנה לשימוע, שנקבע לשבוע לאחר מכן (כלומר ניתן לה די זמן להיערך לשימוע) והוא כלל את טענות הנתבעת כלפי התובעת. מפרוטוקול השימוע עולה כי התובעת התבקשה להתייחס לטענות הנתבעת ומסרה תשובותיה. היא אף נשאלה אם יש לה מה להוסיף וציינה במפורש שלא.
לכך יש להוסיף כי בישיבת ההוכחות התברר כי במועד השימוע, בעלה של התובעת היה מיוצג בענייניו, על ידי ב"כ בתחום דיני עבודה (עמוד 25 שורות 34 – 38, עמוד 26 שורות 9- 10). לפי עדותו, ההחלטה שהתובעת לא תתייצב לשימוע בליווי עו"ד מטעמה (למרות שהאפשרות צוינה בזימון לשימוע), היתה החלטה מושכלת ("אמרתי –'חכי לשימוע, תראי לאן זה יתפתח ולפי זה נפעל'" – עמוד 30 שורה 22).
מעבר לכך, התובעת לא אמרה דבר בשימוע שהיה בו לשנות את האופן שבו הנתבעת פירשה את האירועים (כהפרת אמון) וגם לא נאמר דבר על ידי התובעת שיכול היה לגרום לנתבעת לשנות את רצונה לסיים את עבודתה של התובעת (ר' בעדות סופר – עמוד 41 שורות 1 - 5, עדות ברקובסקי בעמוד 46 שורות 18 – 26 ור' גם בעדות התובעת עמוד 26 שורות 15 – 18, 27 - 32).
בנסיבות אלה ומאחר שעל פי הפסיקה, לא כל פגם בהליך השימוע מצדיק מתן פיצוי כספי, אין זה המקרה לפסוק לזכותה של התובעת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין (השוו: ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, פסקה 19 לפסק הדין, 13.1.11; ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל - תורג'מן, 3.3.09).
23.לשון הרע – בסעיף 39 לכתב התביעה נכתב כי "תהליך הפיטורים בוצע תוך הוצאת דיבתה של התובעת לעיני חבריה לעבודה". לא נמסרו פרטים מעבר לטענה כללית זו. בתצהיר התובעת (סעיף 45) נטען כי איתן, הממונה על התובעת, גרם להפצת סיבות הפיטורים והטענות נגד התובעת לכלל העובדים. גם בתצהירי התובעת, לא ניתנו פרטים לגבי נסיבות האירוע, המועד בו אירע ומה בדיוק נאמר על ידי איתן. תיאורים כללים אלה, אינם מהווים הוכחה לכך שהנתבעת או מי מהמנהלים שפעלו בשמה אמרו דברים העולים כדי פרסום המהווה "לשון הרע" (השוו לנפסק בע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס.פי.ג'י. גרופ בע"מ – אסולין, 16.9.13).
רק בחקירתה הנגדית של חברתה של התובעת, בדני, עלה שאיתן אמר לבדני שהתובעת פוטרה (עמוד 3 שורה 23 ובעמוד 7 שורות 38-40). לגבי עדות זו יש להזכיר את ההתרשמות מעדה זו, כאשר גם היא "לא יודעת באילו מילים הוא השתמש". בנוסף, אין כל ראיה לכך שעובדים נוספים היו עדים לדברים וכלל לא ברור מה היה הקשר הדברים. מעבר לכך, התובעת עצמה העידה שכלל לא היה מדובר בדברים שנאמרו לעיני חבריה לעבודה, אלא ש"קרן נכנסה ... היא שאלה מה קרה, היא ראתה אותי, יצאתי בוכה והוא אמר שאולגה החליטה לפטר אותי" (עמוד 22 שורות 17 – 21). כלומר, גם לפי עדות התובעת, לכל היותר מדובר בתשובה שנמסרה לעובדת אחת בנתבעת ואין מדובר ב"הוצאת דיבתה של התובעת לעיני חבריה לעבודה", כפי שנטען בתביעה.
בנסיבות אלה, התביעה ברכיב זה נדחית.
24.סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 95,309 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.10.2017 ועד התשלום בפועל.
כמו כן, הנתבעת תשא בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 15,000 ₪, שאם לא ישולמו בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
ניתן היום, ג' אלול תש"פ, (23 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
אידה שפירא, נציגת ציבור (מעסיקים)
|
|
דגית ויסמן, שופטת
|