פסק דין
1.התובעת הזמינה סככות למרפסת דירתה מהנתבעים ובזמן ההתקנה היו אמורים הנתבעים להתקין גם עוגן למניעת תזוזת הסכך בזמן רוחות וסופות, אך בפועל שכחו הנתבעים להתקין עוגן זה.
ביום שהיו ימים סוערים ורוחות עזות והסכך החל להתנדנד, התקשרה התובעת אל הנתבעים וביקשה להתקין את העוגן, אך לאחר מספר שיחות ולמרות שהובטח לתובעת ליצור עמה קשר – לא יצר מי מהנתבעים קשר עם התובעת.
לאחר אין סוף ניסיונות לתאם עם נציגי הנתבעים מועד להתקנת העוגן ולאור העובדה, שלא יצרו עמה קשר, כעסה התובעת על העלבון והזלזול מצד הנתבעים והגישה תביעה זו לחייב אותם לשלם לה פיצוי בסך של 5,000 ₪ עבור עוגמת נפש.
2.הנתבעים לא התכחשו על עצם ההזמנה ועל עצם ההתחייבות לבצע העבודה וההתקנה, אך לטענתם עמדו הם בהתחייבות זו. לאחר פנייתה של התובעת, עשו נציגי הנתבעת ניסיון לתאם מועד ביקור בבית התובעת, אך לתובעת לא התאים המועד שהוצע.
עם זאת, לא התנערה הנתבעת מכל עניין הקשור לסוכך ואם הייתה התובעת נענית למועד שנקבע, היה מבקר נציג מטעמה בבית התובעת.
לכן, ביקשו הנתבעים לדחות את תביעת התובעת.
3.א.בדיון שנערך ביום 9.10.12 הודתה התובעת, שהיא לא רצתה שנציגי הנתבעת יבואו לתקן, רק משום שהנתבעת טענה, שהתובעת התקשרה רק פעם אחת ושהיא זו אשר סירבה לתאם איתם.
לטענת התובעת, היא עמדה בהתחייבות שלה, שילמה את המגיע ממנה והנתבעים הייתה אמורה להתקין העוגן. עם זאת, הסכימה התובעת לאפשר לנציגי הנתבעת לבוא ולתקן הטעון תיקון, אך יחד עם זאת עמדה התובעת על פיצוי המגיע לה בגין עוגמת נפש שנגרמה לה.
ב.על טענה זו, השיב מר אריה בן שבת (להלן:"אריה") שהתובעת לא צריכה עוגנים, משום שעוגנים הם שמים בקומה עשירית, עם זאת, הסכים אריה להתקין עוגנים ובהמשך לכך, אף הגיעו הצדדים להסכם בבית המשפט, לאפשר לנציג הנתבעת לבקר בבית התובעת ולהתקין עוגנים לשביעות רצונה של התובעת.
כמו כן, הוסכם, שייעשה ניסיון על ידי הצדדים גם להגיע להסכם בדבר פיצוי כספי לתובעת. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 9.10.12).
4.בית המשפט, כמו גם הצדדים, סבר שההסכם הנ"ל אף יסיים את כל ההליכים בין הצדדים ויחסוך מהם זמן הופעה נוסף בבית המשפט, אך בפועל לא כך אירע, שכן התובעת הודיעה לבית המשפט ביום 25.10.12 שאכן הנתבעת התקינה עוגנים, אך לא הגיעו לכלל הסכם בכל הקשור בפיצוי הכספי ומאחר והתובעת ביקשה לזמן את הצדדים בשאלת הפיצוי הכספי, קבע בית המשפט מועד נוסף לדיון – ביום 6.12.12. לאור בקשה שהוגשה על ידי אריה ומנסיבות הבקשה, החליט בית המשפט לדחות את מועד הדיון ליום 3.2.13.
5.א.ביום הדיון של יום 3.2.13, טענה התובעת מדוע על בית המשפט לחייב את הנתבעת בפיצוי כספי ואילו אריה, שהתייצב כנציג הנתבעת, טען מדוע אין להטיל על הנתבעת פיצוי כספי.
מטענת התובעת עלה, שהיא – בעצם- עומדת על דרישת הפיצוי על מנת להעביר מסר גם ללקוחות אחרים על ניסיון ההתחמקות של הנתבעת. התובעת ציינה שוב את השיחות הרבות שניהלה עם נציגי הנתבעת ושהנתבעת התנערה מפניותיה, לכן היא עומדת על הפיצוי הכספי.
ב.אריה השיב לטענות התובעת בכך, שבפועל לא היה מקום להתקין עוגנים, משום שבאותה קומה בה גרה התובעת לא מתקינים עוגנים. למרות זאת והיות והתובעת הגישה תביעה, ניסה אריה להגיע עמה לגישור והתובעת סירבה. עם זאת, הביע אריה את רצונו לפצות את התובעת, אך טען שדרישתה גבוהה בהתחשב ברווח שיצא לו מעבודה זו.
6.מאחר והדיון הצטמצם רק בשאלה הפיצוי הכספי שיש להעניק לתובעת, אני קובע, שההצעה של אריה לפצות את התובעת בנוסף לעבודה שביצע בביתה בעקבות ההסכם אליו הגיעו בבית המשפט ביום 9.10.12 הייתה הוגנת ואילו תביעת התובעת לפצותה על סכום של 5,000 ₪ היא דרישה מוגזמת, מנופחת ללא כל יחס לעובדות כתב התביעה.
מאחר והתובעת לא הסכימה לקבל כל הצעת פיצוי שהציע אריה, הרי משהגענו לכאן ועל בית המשפט להכריע בנדון דנן והיות ועל בית המשפט להכריע על פי חומר הראיות המובא לפניו, אני מחליט לדחות את תביעת התובעת בכל הנוגע לפיצוי כספי – זאת מהנימוקים הבאים:
א.בעצם, תביעת התובעת אינה תביעה לחייב את הנתבעת להתקין לה עוגן או עוגנים ותביעת התובעת אינה לשלם לה עלות התקנת העוגנים – אם יהיה עליה להתקינם על ידי בעל מקצוע אחר, אלא תביעתה היא אך ורק: לחייב את בעלי החברה לפצות אותי בסך של 5,000 ₪ עבור עוגמת הנפש הרכב שנגרמה לי", הא ותו- לא.
מעצם אופן הגשת כתב התביעה עולה, שהתובעת כלל לא התעניינה וכבר לא היה חשוב לה אם יש עוגנים – אם לאו, אלא תבעה פיצוי כספי בלבד על עוגמת נפש.
ב.אריה הציג בפני בית המשפט את טופס טיוטת ההזמנה, עליו חתמו הן נציג הנתבעת והן התובעת ולא עולה מהזמנה זו, שהיה על הנתבעת להתקין עוגנים לסוכך ואילו אריה – לפנים משורת הדין- ורק לאור ההסכם בבית המשפט, הסכים לרצות את התובעת ולהתקין עוגנים. (ראה מסמך נ/1).