אבנון דן ואח' נ' וורלד גרופ קפיט ואח'

החלטה

מונחת בפני מחלוקת, שעניינה דרישת המנהלים המיוחדים של חברת וורלד גרופ קפיטל (58) בע"מ, לחייב את טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ (להלן: "טיב טעם" או "המשיבה"), בתשלום חלקה בתביעת חוב למס הכנסה. עניין לנו בצדדים, שהיו בעלי מניות בחברה שנמכרה; הובהר, בחוזה המכר, כי קיימת טענה של מס הכנסה לחוב; הצדדים ינסו לצמצם או לבטל את הדרישה; אולם היה והדבר לא יצלח, קובע סעיף 7.7 להסכם מנגנון שיפוי.
אלא שבסופו של יום, סירבה טיב-טעם לכבד את תניית השיפוי, זאת בטענה כי לא נעשה די כדי לבטל את חוב המס; החוב שהתחייבה לשפות או חובן של חברות בנות בלבד, ולא של החברה האם; וכי קיימת ממילא מחלוקת עובדתית מורכבת אשר הופכת את ההליך של בקשה למתן הוראות לבלתי מתאים לבירור המחלוקת דלעיל.

הסוגיה העומדת להכרעה, בנסיבות המקרה, הינה סוגיה פשוטה, ועניינה פרשנות חוזה. מדובר בחוזה מכר, הכולל בסעיף 7.7 שלו תניית שיפוי בה מתחייבת חברת טיב-טעם הולדינגס בע"מ כדלקמן:

"היה והחברה ו/או חברות בנות שלה ידרשו לשלם את החוב למס הכנסה כהגדרתו בסעיף 3.7 לעיל, תשפה המוכרת את החברה... בסכום השווה לסכומים שידרשו בפועל על-ידי רשויות מס הכנסה. מוסכם כי ההתחייבות לשיפוי של המוכרת על פי סעיף זה לא תהיה כפופה למגבלות החלות על פי סעיפים 7.1 – 7.5 לעיל (דהיינו, השיפוי יהיה החל מהשקל הראשון, ללא הגבלת זמן, ולא תהיה ניתנת לקיזוז כנגד ההלוואה שאינה נמכרת)"

עניין לנו בסעיף מפורש בעל ניסוח גורף, אשר הינו חלק בלתי נפרד מחוזה בין שני צדדים מסחריים, ששניהם היו מלווים וזכו ליעוץ משפטי, ולא ניתן לגרוס לגבי איש מהם, כי אין הוא מבין על מה הוא חותם.

אלא מאי? דבר זה, לצערי, לא הפריע לטיב-טעם להעלות טענות העומדות, באורח חד-משמעי, בניגוד ללשונה המפורשת של התניה. כך למשל, טענת סף מפורטת ותקיפה שהעלתה שוב ושוב, כי היא חבה בשיפוי אך לחובות החברות הבנות; וזאת תוך נסיון להבנות מסעיף אחר בחוזה, העוסק בחיובים החלים על החברות במועד הקובע; ושם אכן מדובר בחוב למס הכנסה של החברות הבנות; אולם, אין בכך כדי לגרוע מהנוסח המפורש של תניית השיפוי, החלה לפי לשונה המפורשת על החוב למס הכנסה, בין אם ידרשו רשויות המס את תשלומו מהחברה האם או מהחברות הבנות. אף הגיונה של תניה זו ברור מאליה, ונעוץ באפשרות המתקבלת למדי על הדעת, כי רשויות המס יבחרו לראות בחוב של חברות בנות הרשומות בארץ זרה, אך מהוות חלק אינטגרלי ממבנה תאגידי הפועל בארץ, גם כחוב של החברה האם.

זאת ועוד; המשיבה מנסה להבנות, לשווא, מאמירות בשולי הדברים של ההחלטה שאישרה את ההסדר בין המנהלים המיוחדים לרשויות המס, המאפשרות לטיב טעם זכות להתנגד; אולם אלה בוודאי לא מחייבות את בית המשפט לשעות להתנגדות, מקום בו היא מנוגדת לתניה מפורשת בחוזה. לשון אחר; שמירת הזכות להתנגד, אין פירושה קבלה בהכרח של אותה התנגדות; וודאי לא התנגדות המבוססת על אותה זכות להתנגד גרידא...
אם לא די בכך; הפכתי והפכתי בהסכם, ולא מצאתי בתניית השיפוי כל סייג או תנאי מתלה או מפסיק, מן הסוג לו טוענת המשיבה בדיעבד ולאחר שנים.

מעבר לדרוש, אעיר כי בידה האחת, טוענת המשיבה כי המנהלים המיוחדים לא פעלו לביטול החוב; ואילו בעמוד אחד לאחר מכן, היא מאזכרת את העובדה כי המנהלים המיוחדים פעלו במשך חודשים מול רשויות המס, אולם כעת "משתנה הניגון" והופך להאשמתם בכך שלא שיתפו את טיב טעם בהליך.
זאת ועוד; מן התכתובת שצירפה טיב-טעם עצמה, עולות אכן טרוניות שלה כנגד הצד שכנגד בדבר אורח הטיפול; אולם אף מהן עולה, כי התנהלה פעילות ענפה בין הצדדים, ובוודאי שלא ניתן להתייחס אל טיב-טעם כמי שלא שותפה או לא עודכנה על ההליכים.

יוצא כי במלוא הכבוד הראוי, לא הוכח כי הרוכשת לא פעלה לביטולו של החוב, אלא נהפוך הוא; יתכן, אמנם, כי הפעולות שנעשו לא היו מספקות או לא השביעו את רצונה של טיב טעם.

אלא מאי? אף אם אראה בסעיף 4.7 לחוזה כמעין חיוב שלוב עם סעיף 7.7 שהוזכר לעיל, הרי אין הוא נוקט ברשימה של פעולות ספציפיות שעל הרוכשת לנקוט, אלא הוא סעיף כללי; וספק גדול אם די בכמה טענות הנראות כמעט ככאלו המועלות בעלמא, בכדי לגבור בנסיבות המקרה על סעיף ספציפי ומפורש העוסק בחובת שיפוי; מה גם כי על-פניו נראה כי נסיבות המקרה מלמדות היפוכו של דבר, יחסית לטענות טיב-טעם:
אין ולא תתכן מחלוקת, כי רשויות המס תבעו תחילה סכום העולה על 12 מיליון ₪, ואילו בסופו של יום, נחתמה פשרה בין הצדדים לפיו יקבל מס הכנסה סך בן 1.47 מיליון ₪, קרי, מעט יותר מעשירית (!) של מה שנתבע תחילה.
בנסיבות אלו, קשה עד מאד לטעון ברצינות, כי לא נעשו מאמצים לביטול או צמצום החבות במס; בוודאי כאשר סעיף 4.7 מטיל על הרוכשת חובה כללית, לא מפורטת ולא מגובה ברשימה של מעשים והתחייבויות משנה ספציפיות שניתן היה להתייחס לאי-מילוי של אחת מהן כאל הפרה של הסעיף.

סוף דבר; עניין לנו, לצערי, במקרה מובהק שניתן להתייחס אליו כ"פירות באושים" של פרשנות מרחיבה ולא ראויה לדין, שקבע בית המשפט העליון בהלכת אפרופים. רוצה לומר; נוכח הצוהר – הדק אומנם – שנפתח באותו מקרה, לפרש חוזה באורח שסותר את לשונו, הרי שבחיי המעשה, כמעט ולא ימצא מפר חוזה אשר בצר לו, ובהמצא פעולתו נוגדת סעיף מפורש בחוזה, ינסה להתלות ב"נסיבות רחבות", אשר הופכות הן ללאו; את הברור לבלתי ברור; ואת המזרח למערב, ולהיפך.
אכן; לא לכך כיוון כב' הנשיא ברק כאשר פסק את מה שפסק; ובוודאי שלא לכך כיוונו ההלכות שבאו לאחר מכן, אשר ביקשו להבהיר הבהר-היטב את אותה פרצה צרה שנפרצה בענייני וודאות חוזים. אלא, שטיבם של חיי המעשה, שהם ברורים פחות ופגיעים יותר לתמרונים מאשר הלכות תיאורטיות הכתובות עלי-ספר. קיים משקל עצמאי ומזיק אף לאותה "תקווה" אפשרית כי מפר חוזה יצליח לתעתע בבית המשפט, או למצער לכפות על הצד השני התדיינות ארוכה (ולא בכדי, ניסתה טיב-טעם בנסיבות המקרה שבפני להרחיב את החזית ולכפות בירור עובדתי שאינו נדרש כלל ועיקר) – שמא, יעלה לידו למצער לכפות על הצד השני פשרה, במסגרתה ישלם אך חלק מן המגיע ממנו. עניינה של וודאות משפטית, והיכולת לנסח חוזה באורח אשר יגן על פלוני מהפרה המעוגנת בקריאה מתחכמת של הניסוח המוסכם, או אף בפעולה במפגיע בניגוד לו, אינה תלויה אך ורק במה יפסוק בית המשפט בסופו של יום; אלא גם בשאלה מתי וכמה זמן יעבור עד שיפסוק; אילו הוצאות ידרש הנפגע להוציא על התדיינות עד שיזכה בפסק-הדין המיוחל, ועוד כהנה וכהנה.

המקרה שבפני, לצערי, מהווה דוגמא מובהקת להתממשות החששות דלעליל. עניין לנו במשיבה שפעלה, במובהק ובמפגיע, בניגוד לתניית שיפוי מפורשת; ובצר לה, העלתה גיבוב של טענות שאין בהן ממש, שנראות ברובן כטענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, והן מעוגנות ברובן בנסיון "להבין את ההסכם בפרשנות רחבה"; לכך, לא אתן ידי.

אי לכך, הבקשה מתקבלת. בנסיבות העניין, ובהתחשב אף בתגובה הנוספת שהגיבה טיב-טעם והוכנסה לתיק מבלי לקבל רשות, תישא המשיבה דלעיל בהוצאות המנהלים המיוחדים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪, ובהוצאות כונס הנכסים הרשמי ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪. כל הסכומים דלעיל ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.