פסק דין
בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקש הינו בעליו של הבית והקרקע עליה הוא בנוי, הידוע כגוש 20301 חלקה 3 בכפר מושריפה-עירון שבוואדי ערה (להלן: "הנכס"), ואילו למשיב 13 – שהינו אבי המבקש, אין כל חלק בנכס או במיטלטלין שבתוכו. כן התבקש צו המורה כי אין לנקוט כל הליכי הוצאה לפועל בקשר לנכס או למיטלטלין שבו בשל חובו של המשיב 13.
במעמד הדיון ביום 09.02.11 הסכימו המשיבים 1-12 כי יינתן פסק דין חלקי בקשר למיטלטלין, אולם נטען כי פסק דין הצהרתי בקשר לנכס אינו בסמכותו של בית משפט זה. על כן, ניתן פסק דין חלקי על פי ההסכמה האמורה, ועתה עליי להכריע בסעד הראשון – הצהרה לפיה המבקש הינו בעל הנכס, ולמשיב 13 אין כל חלק בנכס. לשם הכרעה בסעד זה עליי לקבוע האם בסמכותי לתיתו.
אציין, כי המשיב מס' 13 מצוי בהליכי פש"ר, ולפיכך ביום 5.1.2011 הוריתי על העברת בקשת המבקש והחלטתי מאותו יום לידי כונס הנכסים הרשמי. באותה החלטה הוריתי לכונס הנכסים הרשמי להגיב לבקשה, לאור הליכי כינוס הנכסים כנגד המשיב מס' 13. תגובה מטעם הכנ"ר לא הוגשה ונציג מטעמו לא התייצב לדיון.
לאור העדר תגובה מטעם הכנ"ר, אני קובע כי לבית המשפט סמכות לדון בתובענה הנוגעת לזכויות נכס המצוי בהליכי פש"ר או שכנגדו ניתן צו כינוס נכסים ולפיכך אני מורה על ביטול צו עיכוב ההליכים שניתן על ידי בהחלטה מיום 5.1.2011. לעניין זה ראו הדברים שנקבעו בע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חג'אזי פד"י נ"ה (4) 730 :
"כנגד חובות בני-תביעה במשמעות האמורה מצויים נכסי החייב העומדים לחלוקה בין נושיו. אלה מוגדרים בסעיף 85 לפקודה. הם כוללים כל נכס השייך לפושט הרגל או המוקנה לו בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש או שיוקנה לו לפני הפטרו (סעיף קטן (1)). לנאמן מוקנה הכוח להפעיל זכות לגבי נכס או לנקוט הליכים לשם הפעלת הזכות בדרך שהיה יכול פושט הרגל להפעיל לטובתו בתחילת פשיטת רגלו או לפני הפטרו (סעיף קטן (2)). השאלה אם נכס מסוים שייך לפושט הרגל אם לאו אינה נכללת בתחום העניינים המועברים להכרעת הנאמן משאינה נוגעת ל"חובות בני-תביעה" אשר לגביהם מעוכבים הליכים משפטיים כדי שהנאמן ידון ויכריע בהם במרוכז. סוגיה כזו תידון, דרך-כלל, במסגרת תביעה משפטית רגילה (השווה: לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, בעמ' 115; ע"א 337/63 גולדשטיין נ' חברת "סער" מוצרי מתכת בערבון מוגבל (בפירוק) בעמ' 2604; צ' כהן פירוק חברות, בעמ' 376)." (ההדגשה אינה במקור- נ.ג').
נותר להכריע בשאלה, אם לאור הסעדים הנדרשים בבקשה מוסמך בית המשפט לתיתם.
המבקש הציג חוזה מכר (מיום 05.09.09) לפיו רכש הנכס מן המוכר – מר עבדאללה עארף אגבארייה (להלן: "המוכר) שלא צורף כמשיב בבקשה", כמו-כן הציג המבקש נסח טאבו לפיו המוכר הינו בעל הנכס, וכן אישור על רישום הערת אזהרה בנכס על שם המבקש (מיום 28.04.10). כן טען המבקש באשר לסמכותו של בית המשפט לדון בתובענה, בתשובתו לתגובת המשיב 8 – אשר טען כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתובענה ועל כן יש לדחותה על הסף.
בתשובתו טען המבקש כי זכותו בנכס הינה חוזית ולא קניינית, שכן העסקה לא נגמרה ברישום, ועל כן המבוקש הוא הצהרה בדבר זכותו הבלתי רשומה בנכס- סמכות אשר נקבעת על פי שווי הזכות, ואשר אינה עולה בענייננו על סמכותו של בית משפט זה. טענה נוספת בפיו והיא - הסעד האמיתי המבוקש נוגע להצהרה בדבר היות המשיב 13 – אבי התובע, בעל זכות שימוש בלבד בנכס, וסעד זה, נוגע לשימוש במקרקעין – אשר בסמכותו של בית משפט זה. לבסוף טוען המבקש כי בית משפט זה יכול לדון בעילה זו אגב סמכות שבגררא.
ראשית לכל יובהר כי הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש בכתב התביעה, ולא על פי מהות הסכסוך. (ראו לדוגמא: ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן פ"ד לז (3) 1, 12; ע"א 27/77 טובי נ' רפאל פ"ד לא(3)561). בענייננו, מבוקשת הצהרה לפיה הנכס הינו בבעלות המבקש וכי אין למבקש זכויות בנכס המבקש.
סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 קובע כי "בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". אולם הלכה פסוקה היא, כי כאשר הסעד המבוקש בתביעה שייך אך למישור הזכויות החוזיות שבין הצדדים, ולא ל"זכויות במקרקעין" כמובנן בדין הישראלי, אין התביעה נכנסת בגדרן של "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין", ואין מניעה עקרונית כי בית משפט שלום ידון בהן (רע"א 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין נ' עזבון המנוח משה קובלר ז"ל (טרם פורסם, ניתן 11.03.97)).
המבקש לא צירף את הבעלים הרשום במקרקעים כמשיב, ועל כן סעד הבעלות הנדרש אינו מופנה כלפיו, כי אם מופנה הוא בעיקרו כלפי נושיו של אביו של המבקש, המשיב מס' 13, שאף הוא אינו טוען לזכויות במקרקעין של המבקש. לפיכך אין מדובר, למעשה, בהצהרה לגבי זכות במקרקעין כלפי המוכר (הרשום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים במקרקעין). ההצהרה המבוקשת מופנית כלפי המשיב מס' 13 ונושיו והיא מתייחסת לגבי זכויותיו האובליגטוריות. לפיכך, הסעד המבקש, לרבות חלקו השני, לפיו "למשיב 13 ...אין כל חלק בבעלות בבית ומקרקעין", אכן עוסק בזכותו האובליגטורית של המשיב 13 בנכס. זכות זו אינה זכות במקרקעין, שכן זכותו של המשיב 13 לא רשומה, וכן אינה בגדר זכות חוזית במקרקעין שכן לא הוצג בפניי כל מסמך ואף לא נטען בפניי כי קיים מסמך המעיד על עסקה בין המשיב 13 לבין המבקש או המוכר בקשר למקרקעין, וכידוע הוא שתנאי ואין בלתו - התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969).
על כן, לאור אופייה של הזכות מושא ההצהרה בעניין המשיב 13 בקשר לנכס ולאור שוויה, הנני קובע כי בסמכותי להכריע בה. מידי עייני בתגובות המשיבים לבקשה ובטענותיהם במעמד הדיון, באתי לכלל מסקנה כי המבקש הוכיח טענתו לפיה למשיב 13 אין כל זכות חוזית בנכס וכפועל יוצא מכך אין לנושיו זכויות בזכויות שיש למבקש בנכס כהגדרתו לעיל.
סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי כלפי המשיבים, לפיו המבקש הוא הבעלים בזכויות החוזיות בנכס וכי אין למשיב מס' 13 (וכפועל יוצר מכך- אף לנושיו) כל זכות בנכס כהגדרתו לעיל. למען הסר ספק, פסק הדין בעניין המיטלטלין שניתן ביום 09.02.11 יעמוד על מכונו.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א אדר א תשע"א, 15 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.